אור ברסלב
מנורת המאור יז; פרק אהבת החברים

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

יז; פרק אהבת החברים

טז; פרק החנופה והליצנות

בענין אהבת חבירו

בענין אהבת החבירים

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'. גרסינן במסכת ערכין בפ' יש בערכין, ת"ר לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול לא יכנו ולא יסטרנו ולא יקללנו, ת"ל בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר. וגרסי' במ' יומא בפ' כל מי שהוא רוצה לתרום, תניא איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. נקימה, אמ' לו השאילני מגלך, אמ' לו לאו, למחר אמ' לו, חבירי, השאילני קרדומך, אמ' לו, איני משאילך, כדרך שלא השאלתני. איזו היא נטירה, אמ' לו השאילני קרדומך, אמ' לו, טוב, איני עושה כמותך שלא השאלתני. ומעשה בחסיד אחד שבכל לילה, כשהיה עולה לישכב על מטתו, היה מוחל לכל מי שהירע לו, והיה אומר, מחול ליה לכל מאן דצערן, כדי שלא יעבור עליו יום אחד שהוא שונא או נוקם או נוטר את חבירו.

וגרסי' במדרש יהי אור ר' אבא היה יושב בשער לוד, וראה אדם אחד בא מן הדרך, והיה יגע מן הדרך. נכנס לחרבה אחת, וישב לו בצד כותל אחד רעוע, וישן לשם. כשיהיה ישן, יצא נחש אחד גדול מן החרבה, ופיו פתוח, והיה בא לאותו האיש לנשוך אותו. ומיד יצא שועל אחד גדול וקפץ על הנחש והרגו. הקיץ אותו האיש משנתו, וראה הנחש לנגדו, מת, מוטל על הקרקע. קם ממקומו אותו האיש, ומיד נפל הכותל, ונמלט ממנו. ור' אבא רואה. אמ', אדם זה, שנעשו עמו נסים כאלו, ודאי כשר הוא. בא ואמר לו, מה מעשיך, שהרי הב"ה עשה עמך נסים גדולים, ולא לחנם נעשו לך. אמ' לו, מימי לא גמלתי רעה לאדם בעולם, ולא עשה לי אדם שום רעה אלא שמחלתי לו מיד, ולעולם לא עליתי על מטתי ליישן בלילה עד שמחלתי לכל אדם שציער אותי, ולא הייתי חושש לאותה רעה שעשה לי, ולא די לי, אלא שמאותו היום ואילך הייתי משתדל בטובתו. בכה ר' אבא, ואמ', גדולים מעשיו של זה ממעשיו של יוסף הצדיק, דאלו יוסף מחל עלבונו לאחיו, מפני שהיו אחיו, והיה ראוי למחול להם, אבל זה, שמוחל עלבונו לכל אדם, גדולים מעשיו, והוא ראוי שיעשה הב"ה עמו נסים גדולים.

ואהבת לרעך כמוך, ר' עקיבא אומר, זה כלל גדול. בן עזאי אומר, זה ספר תולדות האדם. ר' אלעזר הקפר אומר, גדול השלום ושנאת המחלוקת, שאפי' עובדין ע"ז, כביכול אין שכינה יכולה לנגוע בהם, שנא' חבור עצבים אפרים הנח לו. ואם יש מחלוקת מה נאמר בהם, חלק לבם עתה יאשמו. תניא בית שיש בו מחלוקת סופו ליחרב, וחכמים אומרים, מחלוקת בעיר שפיכות דמים בעיר. בית הכנסת שיש בה מחלוקת סופה ליחרב, ויש אומ' סופה להתפזר. שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת, וכן שני בתי דינין, וביניהן מחלוקת, סופן למות. אבא שאול אומר, מחלוקת ב"ד חורבן עולם.

בשלשה מקומות ויתר הב"ה על ע"ז ולא ויתר על המחלוקת. ראשונה, בימי דור אנוש, התחילו לעבוד ע"ז, שנא' אז הוחל לקרוא בשם ה', ולא נתפרע מהם הב"ה עד דור המבול, שהיה ביניהם מחלוקת, והיו גוזלין וחומסין זה את זה, ולא ויתר להם, שנא' קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ. שניה, בדור המדבר, כשבאו ישראל לידי מעשה העגל מחל להם הב"ה, אבל כשהיו באין למחלוקת לא ויתר להם. שכל מקום שאתה מוצא וילונו, את מוצא לשם מכה, וגדולה מכלם מחלוקת של קרח, ולפי' נהג הב"ה עם קרח ועם עדתו לפנים משורת הדין. א"ר ברכיה, בוא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי ב"ד של מטה אין עונשין לאדם עד שיביא שתי שערות ויהיה בן שלש עשרה שנה ויום אחד, וב"ד של מעלה עד שיהא בן עשרים שנה, וכאן אבדו אפי' יונקי שדים. הה"ד אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני. שלישית, כשנחלקו עשרת השבטים על שבט יהודה ובנימין, ולא היה ביניהם שלום, נעשו אלו פורענות לאלו. כשחטאו עשרת השבטים בא שבט יהודה ופרע מהם, שנאמר וירדוף אביה אחרי ירבעם וילכוד ממנו ערים את בית אל ואת בנותיה, ואומר ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת. ואע"פ שהיה ירבעם עובד ע"ז, ויתר לו הב"ה, עד שחלק על שבטי יהודה, ונענש.

ר' מאיר אומר, קשה היא המחלוקת, שאפי' מחלוקת שהיא ליישובו של עולם לא אמ' בה הכתו' טוב, ובכל מעשה בראשית מ' טוב, שנא' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן, ולפי שכתוב בו הבדלה לא כתיב בו טוב. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מחלקות שהיא ליישובו של עולם לא נאמר בה כי טוב, מחלוקת שהיא לחורבנו של עולם על אחת כמה וכמה. ר' יהודה אומר, קשה היא המחלוקת, אפי' לעשות סייג למצות. שכן מצינו בבני ראובן ובני גד, שאמרו למשה רבינו ע"ה יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן, ומפני מה בחרו אותה, מפני שהיה להם מקנה רב והיו מבקשין להתרחק מן הגזל, ולפי שפירשו מישראל, הם גלו תחלה. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו, שפירשו מחבריהן להתרחק מן הגזל, נענשו כך, הפורשין מחבריהן מפני השנאה והתחרות על אחת כמה וכמה.

קשה היא המחלוקת

קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי מיתה, שנא' וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו', וכתי' ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. קשה היא השנאה, שהיא מביאה לידי שפיכת דמים, שנא' וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת. ר' יצחק אומר, שלשה נקראו רשעים, המגביה ידו על חבירו, והמעיז פניו, והלווה ואינו משלם. המגביה ידו על חבירו מנין, שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, מלמד שעדין לא הכה. המעיז פניו מנין, שנא' העז איש רשע בפניו. והלווה ואינו משלם מנין, שנאמר לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן.

מנין שאסור להכות אדם את חבירו, שנא' ארבעים יכנו לא יוסיף וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שנתחייב מלקות, אנו מצווין שלא להלקותו אלא מלקות קל, אדם בחבירו על אחת כמה וכמה. מנין שאסור להתגרות זה בזה, שנא' וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. והלא דברים קל וחומר, ומה אם עמון ומואב, שאמר הכתוב לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם, נאמר בהם אל תצורם, ישראל זה לזה על אחת כמה וכמה. וכן הוא אומר אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה, יכול אם גמלו רעה יריב עמו, והלא כבר נאמר לא תקום ולא תטור, אלא אפי' גמלו רעה אסור להריב עמו. א"כ למה נאמר אם לא גמלך רעה, ללמדך, שקשה הוא העונש אם לא גמלו רעה יותר משאם גמלו רעה. וכן הוא אומר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. אם קשה הוא העונש כשהוא יושב לבטח יותר משאם היתה ביניהם מריבה, כ"ש שעונשו קשה של נכנס בתוך ריב של חבירו להתקוטט. דא"ר נתן, הרי הוא אומר כבוד לאיש שבת מריב, ומה אם מריבה שהוא לאדם עצמו יש לו כבוד אם כבשה, קל וחומר מריבה שאינה שלו והוא מכניס את עצמו בתוכה. וכן הוא אומר מחזיק באזני כלב עובר ומתעבר על ריב לא לו, ללמדך, המחזיק באזני הכלב אין לו תועלת, ואיפשר שיהיה לו בדבר היזק, שינשכנו הכלב, כך המתעבר על ריב לא לו, ואיפשר שיהרוג או יהרג, או יכה או יכו אותו, או יקל או יחרף, או יתקלל, למה היה בשלום והכניס עצמו בסכנה.

ד"א לא תשנא את אחיך. קשה היא השנאה, שהחריבה את ירושלם, כדגרסי' במ' גיטין בפ' הניזקין, אקמצא ובר קמצא חריב ירושלם. ההוא גברא, דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמ' ליה לשמעיה, זיל איתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דיתיב. אמ' ליה, מכדי ההוא גברא בעל דבבי הוא, אזל. אמ' ליה, מאי איתבעי הכא. אמ' ליה, הואיל ואתאי, שבקן לי, ואנא יהיבנא דמי דאכילנא ושתינא. אמ' ליה, לא. אמ' ליה, יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתא. אמ' ליה, לא. נקטיה בידיה ואפקיה. אמ', הואיל ויתבו רבנן הכא ולא מחו בידיה, לא לשום שמים עביד. אזל אכל קורציהון בי מלכא. אמ' ליה לקיסר, מרדו בך יהודאי. אמ' ליה, מי יימר. אמ' ליה, שדר להו קרבנא וחזי אם מקריבו ליה. שדר בידיה עגלה תילתא. בהדי דקא אתי, שדא ביה מומא. סבור רבנן לאקחא משום שלום מלכות. אמ' להו ר' זכריה בן אבקילס, יאמרו בעלי מומין קרבין על גבי המזבח. אמרו, יהרג. אמ' להו ר' זכריה בן אבקילס, יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. לא הקריבוהו. ונודע הדבר לקיסר ונתגלגל הדבר וחרבה ירושלם. א"ר שמעון בן אלעזר, בוא וראה כמה כחה של שנאה, שהרי סייע הקב"ה לבר קמצא, והחריב את ביתו, ושרף את היכלו.

קשה היא השנאה

ובעון שנאת חנם חרבה ירושלם בשנייה, וסמך לדבר איכה ישבה בדד העיר, ראשי אותיות איבה. וגרסינן במ' יומא בפ' יום הכפורים, תניא, מקדש שני, שהיו בקיאין ועוסקין בתורה ובגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ואז"ל כי קצר המצע מהשתרע, מאי מהשתרע, מלהיות שני רעים כאחד. ורוב ייסורין הבאין על האדם בעון שנאת חנם הוא, כדגרסי' בפ' במה מדליקין תניא, ר' נחמיה אומר, בעון שנאת חנם מריבה באה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו מתים כשהם קטנים. וגרסי' בויקרא רבה והסיר ה' ממך כל חולי, מה הוא כל חולי, אמ' רב, דין ליבא בישא. וגרסי' בספרי עבר על מצוה קלה עובר על מצוה חמורה, עבר על לא תשנא את אחיך בלבבך, סופו לבא לידי שפיכות דמים. ומי גרם לאבשלום להרוג את אמנון, הוי אומר זו שנאה, שנא' ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון. ושנינו במ' אבות ר' יהושע אומר, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם. וגרסי' באבות דר' נתן ר' יהושע אומר, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות טורפין את האדם מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא. שכל מי שהוא שונא את חבירו, הב"ה עוקרו מן העולם. שכן מצינו באנשי סדום, שלא עקרן המקום מן העולם אלא על שהיו שונאין זה את זה, שנא' ואנשי סדום רעים וחטאים וגו', רעים, זה לזה, וחטאים, בגלוי עריות, לה', בע"ז, מאד, בשפיכות דמים. וגרסי' במכילתא כי תראה חמור שונאך וגו', אם כפפת את יצרך לעשות שונאך אהובך, מבטיחך אני שאעשה שונאך אהובך, דכתי' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ואמר החכם שונא אחד יהיה כאלף אלפי אלפים שונאים, ואלף אלפי אוהבים יהיו בעיניך כאחד.

ואע"פ ששנאת חנם עון גדול, חייב אדם לשנוא את הרשעים, כשם שהוא חייב לאהוב את החבירים ההולכים על הדרך הישרה, שנא' הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, וכתיב תכלית שנאה שנאתים, וכתיב יראת ה' שנאת רע גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכות שנאתי.

ד"א כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזב תעזוב עמו, ומה אם מי שהוא שונא אותו אסרה תורה לשנאתו, קל וחומר מי שאינו שונא אותו. ודוד ע"ה קורא האויב בארבע לשונות של גנאי, חמס, חנם, שקר, ריקם. חמס, שנא' ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני, אלו השונאים את הדיינים, המזכים את החייב והמחייבים את הזכאי, כדי לבקש את החמס. שקר מנין, שנאמר שנאי חנם עצמו, [וכתי'] שקר תרמיתם, אלו השונאים את הכשרים, מפני שהם אומרים אמת, והם מבקשים לומר על הרע טוב ועל טוב רע. ריקם, שנאמר גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם, אלו השונאים את תלמידי חכמים, על ידי שהן אומרים יש דין ויש דיין, כדי לומר שהעולם הוא ריקם. חנם, שנא' ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם, אלו ששונאים את חביריהם על לא דבר, שנאמר בלי עון ירוצון ויכוננו עורה לקראתי וראה.

מנין שאסור לשמוח זה באד זה, שנא' שמח לאד לא ינקה. ולא נענשו אנשי צור אלא על שמחת אד, שנא' בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים האח וגו', וכתי' כה אמר ה' הנני עליך צר והעליתי עליך גוים רבים וגו'. ולא נענשו בני עמון אלא על שמחת אד, שנאמר יען אמרך האח אל מקדשי כי נחל ואל אדמת ישראל כי נשמה ואל בית יהודה כי הלכו בגולה וגו', וכתי' הנני נותנך לבני קדם למורשה וגו'.

אהבת הבריות

לעולם יהיה אדם אוהב את הבריות, ומצוה זו מצות עשה מן התורה, שנא' ואהבת לרעך כמוך. ואמר לרעך, ולא אמר את רעך, מלמד, שחייבה התורה לאהוב ולחמוד לחבירו מה שהוא אוהב וחומד לנפשו. וגרסי' באבות דר' נתן ר' שמעון בן אלעזר אומר, בשבועה אמ' הב"ה דבר זה ואהבת לרעך כמוך אני ה'. אני ה' בראתיו, אם את אוהבו אני נאמן לשלם שכר, ואם לאו אני דיין ועתיד ליפרע. והאוהב את הבריות כאלו קיים כל התורה כלה, כדגרסי' בפ' במה מדליקין מעשה בגוי אחד, שבא לפני הלל. אמ' לו, גיירני על מנת שתלמדני תורה על רגל אחת. אמ' לו, ואהבת לרעך כמוך. ד"א ואהבת לרעך כמוך, לעושי מעשה רעך, ר"ל שיהיה ירא אלהים, שנא' חבר אני לכל אשר יראוך וגו'. ד"א ואהבת לרעך כמוך, חייב אדם לאהוב את חבירו ולחמול על הונו, דתנן ר' יוסי אמר, יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. ופירשו רז"ל כשם שרואה אדם את ממונו כך רואה את ממון חבירו, וכשם שאין מוציא שם רע על ממונו כך לא יוציא שם רע על ממון חבירו. ואם ראה את חבירו במקום סכנה חייב להצילו בכל יכלתו, ואם לא הצילו, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגו, שנא' לא תעמוד על דם רעך. ומנין שאם ראה אדם רודף אחר חבירו להורגו, אחר הזכור או אחר הנערה המאורסה, שחייב להצילו כנפשו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ואז"ל אם ראית חבירך טובע בנהר, או לסטין באין עליו, חייב אתה להצילו, שנאמר לא תעמוד על דם רעך, וכתי' הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך. וא"ת מי רואני ומי יודיעני, למה אסכן בעצמי, שלום עליך נפשי, מה כתיב בתריה, כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות הוא יבין ונוצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו.

וכתב הרמב"ם ז"ל הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באים עליו, ויכול להצילו, או שישכיר אחרים להצילו ולא הצילו, או ששמע שגויים או אנסים חושבים עליו, ולא גלה את אוזן חבירו להודיעו, או שידע בגוי או אנס שהוא קובל על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהשיב מה בלבו ולא פייסו, וכל מה כיוצא בזה, עובר על לא תעמוד על דם רעך. ואם הצילו, כאלו קיים עולם מלא.

ואפי' יהיה אויבו או שונאו, חייב להציל אותו ולהציל ממונו, שנא' כי תראה חמור שונאך וגו'. והעושה כך, הב"ה רוצה במעשיו, שנא' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. ר"ל אם חפץ שירצה דרכיו הב"ה, ישלים הוא בעצמו עם אויביו. כיצד, אם יראה שור או חמור של חבירו רובץ תחת משאו, יקים אותו עמו, מיד יסיר אויבו השנאה מלבו, ובשביל זה ירצה הב"ה דרכיו. ותניא מי שיש לו אוהבים מלמטה יש לו אוהבים מלמעלה, וכל מי שיש לו צרים מלמטה יש לו צרים מלמעלה, דתנן כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, וכל מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו.

להתחבר לטובים ולישרים

לעולם יתחבר אדם לטובים ולישרים ויתרחק מחברת הרשעים ובני הבליעל. כמו ששנינו במ' אבות נתאי הארבלי אומר, הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע, ופירשו חז"ל אחד שכן שבבית, ואחד שכן שבחוץ, ואחד שכן שבשדה, שאין הנגעים באים אלא על ביתו של רשע וגורם לסתור כותלו של צדיק. כיצד. כותל שבין רשע לצדיק, ונראה נגע בביתו של רשע, סותרין ביתו של צדיק בנגעו של רשע. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר, אוי לרשע ואוי לשכנו, עונותיו של רשע גרמו לסתור כותלו של צדיק. ד"א ואל תתחבר לרשע, שלא יתחבר אדם לאדם רע. שהרי יהושפט נתחבר לו לאחאב, ועלה עמו לרמות גלעד, ויצא עליו קצף, שנא' הלרשע תעזור ולשונאי ה' תאהב, בא עליך קצף מאת ה'. שוב נתחבר לאחזיהו ופרץ ה' את מעשיו, שנא' בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך. וכן מצינו באמנון, שנתחבר לו ליונדב, ויעץ לו עצות מות, שנא' ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד, חכם לפורענות. וגרסי' באבות דר' נתן רבן יוחנן בן זכאי אומר, אם יאמרו לך הילדים בנה בית המקדש, אל תשמע להם, ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש, שמע להם, מפני שבנין הילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר רחבעם בן שלמה, שעזב עצת הזקנים ונטל עצת הילדים.

אל תהי חבר לרשע, אפי' לדברי תורה. אלא ישתדל אדם לקנות חבר טוב ולהתרחק מחבר רע. דתנן אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך ישרה, שידבק בה האדם. ר' אליעזר אומר, עין טובה, ר' יהושע אומר, חבר טוב, ר' יוסי אומר, שכן טוב, ר' שמעון אומר, הרואה את הנולד, ר' אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, צאו וראו איזו היא דרך רעה, שיתרחק ממנה האדם. ר' אליעזר אומר, עין רעה, ר' יהושע אומר, חבר רע, ר' יוסי אומר, שכן רע, ר' שמעון אומר, הלווה ואינו משלם, ר' אלעזר אומר, לב רע.

וגרסינן בפרקי ר' אליעזר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. הולך את חכמים יחכם, למה הוא דומה, למי שהוא נכנס לבית המרקחים, לא נתן ולא לקח, וריח טוב לקח, כך כל מי שהוא הולך עם צדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים. ורועה כסילים ירוע, למה הוא דומה, לאדם שנכנס לבית הבורסקי, לא נתן ולא לקח, וריח רע לקח, כך מי שהוא מהלך עם הרשעים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הרעים.

אמר המחבר, משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, ופגעו בשתי חבורות של בני אדם שהיו מהלכין בדרך. החבורה האחת היו בה אנשים צדיקים ישרים ותמימים, אנשי חסד, יראי אלהים. הלך האחד ונתחבר להם והלך עמהם, וכל מי שהיה רואה אותו עמהם היה סבור שהיה אחד מהם. כיון שהגיעו קרוב למדינה, פירש מהם, ונכנס למדינה, והם הלכו להם. החבורה השנית היו בה אנשים בני בליעל, גנבים ושודדים, והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים בדרך ובוזזים את נכסיו. הלך השני ונתחבר להם והלך עמם, וכל מי שהיה רואה אותו בדרך היה סבור שהיה אחד מהם. כיון שהגיעו למדינה, פירש מהם, ונכנס למדינה, והם הלכו לדרכם. היו שני אנשים באין לעיר והיו מאותה המדינה. האחד מהם ראה לחבורה של צדיקים, ולאותו האיש עמהם, והיה מספר לאנשי המדינה, ואומר, ראיתי בדרך חבורה של חסידים קדושים, שהיו מהלכין בדרך, ופייסתי מהם שיכנסו למדינה, כדי שיעשו להם כבוד אנשי המדינה, ולא רצו. ובעוד שהוא מדבר, והנה אותו האיש, שנתחבר להם בדרך ופירש מהם קרוב מהמדינה, עובר. אמ', זה האיש הוא מאותה חבורה של צדיקים. מיד עשו לו כבוד גדול, ומינוהו עליהם לראש ולקצין. וכל זה מפני שנתחבר לטובים. השני היה בא אל המדינה וראה אותם הגנבים והשודדים. מיד נבהל, ופחד על נפשו, ונתחבה עד שעברו. וכיון שנכנס למדינה, היה מספר לאנשי המדינה, ואומר, ראיתי בדרך כת של גנבים ושודדים, והיו הורגים כל מי שהיו מוצאים בדרך, ושוללים את ממונו. ובעוד שהוא מדבר, והנה אותו האיש, שנתחבר אליהם בדרך ופירש מהם קרוב לעיר, עובר. אמ', זה האיש הוא מאותה הכת של גנבים. מיד לקחוהו ותלו אותו. וכל זה מפני שנתחבר לרשעים. לא גנב ולא שלל עמהם, ומת מיתה משונה. ע"כ.

וכל הרוצה להתרחק מן העבירות יתרחק מחברת הרשעים. ואמרו חכמי המוסר כשתרצה לשאול על אדם, שאל למי הוא מתחבר, כי כל אדם עושה כמעשה רעהו. לפי' יתחבר אדם לטובים ויתרחק מן הרעים. ואמ' החכם חברת הטובים כבוד ויקר וחברת הנבלים קלון ובזיון. ואמ' המתחבר לטובים, אפי' עבר עבירה, אין חושדין אותו, והמתחבר לרעים, אפי' לא עבר, חושדין אותו. והמתחבר לטובים דומה למי שהוציא המור, אפי' שלא יתן ממנו לחבירו, נהנה ממנו. והמתחבר לרשעים דומה לאדם שהוא קרוב לכבשן האש, שאם לא ישרף יתהבהב. ועוד אמרו לעולם לא נתחבר אדם לרשעים ונפטר מהם בשלום. ולעולם כל מין ידבק במינו, הצדיק ידבק בצדיק והרשע ידבק ברשע, כד"א את כל עורב למינו. וגרסי' בבבא קמא מנא הא מילתא, דאמרי אינשי, דקלא בישא מטייל ואזיל בתר קנא דשרכי. פי' הדקל הרע, שאינו עושה פירות, הוא מתחבר לאילני סרק, שאין עושין פירות, וצומח ביניהם. ודבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה, וילך עשו אל ישמעאל, שנוי בנביאים, ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים, ומשולש בכתובים, כל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו. ואינו בפסוק אלא בספר בן סירא, ואמ' בכתובים לפי שהוא כתוב. והרוצה לדעת מידות חבירו, יסתכל במה שהוא משבח. אם משבח הטובות, בידוע שהוא בעל מדות טובות, ואם בהפך, הוא בהפך. והוא שאמ' שלמה ע"ה מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. אינו מהלל אלא הדומה למדותיו, אם רעים ואם טובים.

ששה דברים אין אדם יכול לעשותן, אם עושה אלו הו' דברים אחרים. ואלו הן. א' אין לך אדם שרודף למלאת תאות יצרו, שלא יחטא. ב' אין לך אדם שמשיח תמיד עם הנשים, שלא יבא לידי ניאוף. ג' אין לך אדם שקבץ ממון הרבה, שלא גס לבו עליו. ד' אין לך אדם שהתחבר לרעים, שנפטר מהם בשלום. ה' אין לך אדם שקרוב למלכים, שלא נתהפך עליו הזמן. ו' אין לך אדם שבקש שום דבר מהנבלים, שנעשית בקשתו.

וחברת הטובים כלה תועלת, בלי היזק, אפי' אין נותנין לו שום דבר משלהם. ואפי' אינן מליצין בעד חבריהם, אפי' הכי חברתם טובה היא ומועילה, לפי שבני אדם מכבדין אותם. לפי' יתחבר אדם לטובים. ואמר החכם המתחבר לטובים תגדל מעלתו, ויתנשא הוא ומשפחתו, והמתחבר לרשעים סופו להיות כהם. ורשע המתחבר לצדיקים סופו להיות כהם, שנא' הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ולעולם יהא אדם עבד לנדיבים ולטובים ולא יהיה שר ושופט לקלים ולפוחזים. דתנן והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ר' אומר, כשהלך לוט עם אברהם אבי' ע"ה למד מדרכיו וממעשיו הטובים. מה עשה אברהם אבינו ע"ה, עשה בית קבול בחרן, וכל מי שהוא נכנס ויוצא היה מאכילו ומשקהו, ואומר לו, אחד הוא אלהי אברהם ית' שמו, וכשבא לוט היה עושה כך. ועוד אמ' החכם אין ראוי למשכיל להתחבר לאדם עד שיבחין אותו, אם הוא ראוי לחבורה אם לאו.

ועוד אמרו, החבורה היא על ארבעה עניינים.

[האחת] דומה למזון, והיא חברת האדם לאשתו ולבניו, שנא' באהבתה תשגה תמיד. כשם שהמזון הוא צריך לו האדם תמיד, שבו קיום גופו, כך היא חברת האדם לאשתו ולבניו תמיד, כשם שבכל יום ויום הוא צריך לראותם, ובם יהיה שלו ושקט ושאנן, ודעתו מתיישבת עליו. ומנין שדומין אשתו של אדם ובניו למזון, שנא' אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך. המשיל האשה והבנים לשולחן.

השנית דומה לרפואה, והיא חברת האח. כמו שאין צריך אדם לרפואה אלא בעת החולי, כך חברת האח אינה צריכה אלא בעת הדוחק והצרה, שנאמר ואח לצרה יולד.

השלישית חברת הרעים הטובים, ודומה אהבתן ורחמנותן לחמלת האב על הבן. באב כתי' כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, וכתי' כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו. וברע כתי' חנוני חנוני אתם רעי.

הרביעית דומה לסם המות, והיא חברת הרעים ובני הבליעל. שכשם שסם המות מזיק וממית, כך הרעים ובני הבליעל ממיתים.

וגרסי' במדרש המתחבר לרשע טורד עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. והמסביר פנים לרשע הרי הוא ממרגיזי אל. והמרמה בדרכיו מתאבל בגופו. והמטה את חבירו מדרך הטובה לדרך הרעה מת בחצי ימיו. והמלעיג על המצות אין מרחמים עליו מן השמים. והמלעיג על עניותן של ישראל סוף שהוא יגע ואחרים אוכלים את יגיעו. וכל המרגיל להאדים פני חבירו פנקסו פתוחה ביום. אוי למי שהשעה מטעה בו, אוי למי שנעשה סניגורו קטיגורו, אוי למי שיצרו מנצחו. אוי למי שנהפך עליו הגלגל. אוי למי שמאבד את עולמו. אוי למי שתקלה באה על ידו. אוי למי שנתחלל שם שמים בידו.

מידות החבר הטוב והנאמן

ט"ו דברים צריך לעשות החבר הטוב לחבירו הנאמן, ואז תהיה חברתו נאה ושלימה בלא מרמה. ואלו הן. א' יקדים בשלומו. ב' צריך להזמין לחבירו בכל חפציו הטובים וביום שמחתו. ג' יקראהו במיטב שמותיו. ד' ישמור סודהו ולא יגלהו. ה' יהיה למושיע בעת צרתו ומשתתף עמו בכל תלאותיו. ו' יבקרהו בחוליו וישתדל לעשות צרכיו כל ימי שבתו בחוליו. ז' יתעסק בצרכי קבורתו אם מת. ח' יתקן דבריו בפניו, כ"ש שלא בפניו. ט' יעבור על פשעיו שפשע לו ויחמול לו מיד. י' יוכיח אותו אם ידע בו שעושה שלא כדין. י"א יכבדנו תמיד. י"ב לא ירמה אותו במשא ומתן. י"ג יעשה כל מה שידור לו לעשות. י"ד לא יכזב לו. ט"ו יבקש עליו רחמים תמיד ויבקש טובתו בלבו.

וגרסי' באבות דר' נתן ועוד ג' דברים היה אומר ר' אליעזר, יהי כבוד חבירך חביב כשלך [וכו'], הוי חס על כבוד בניו ובנותיו. אם רוצה את שלא יטול אדם את שלך, אף לא תהי נוטל את של חבירך. אם רוצה את שלא יאמר אחריך דבר, אף אתה לא תאמר אחרי חבירך דבר. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. חייב אדם לאהוב את חבירו ולחלוק לו כבוד. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מלאכי השרת, שאין ביניהן יצר הרע, חולקין כבוד זה לזה, בשר ודם, שיש ביניהם יצר הרע, אין חולקין כבוד זה לזה. [ומנין שמלאכי השרת חולקים כבוד זה לזה], שנאמר וקרא זה אל זה ואמר וגו'. [מה ת"ל ואמר, אלא זה] האומר לחבירו את גדול ממני, אתה פותח בשבחו של מקום תחלה. וגרסי' במגילת חסידים [אם] את רוצה להדביק לך אוהב, הוי נושא ונותן בטובתו. ולא יעבור אדם על דעת חבירו ויבטל רצונו מפני רצון אחרים. כדגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א"ר יוסי, מימי לא עברתי על דעת חבירי, יודע אני שאיני כהן, ואלו אמרו לי חבירי עלה לדוכן, הייתי עולה.

שמונה חבורות הן של בני אדם, המתחבר לאחת מהן למד מדה בפני עצמה. ואלו הן. א' המתחבר למלכים למד החמס והגאוה. ב' המתחבר לעשירים למד אהבת הממון ותענוג העולם הזה. ג' המתחבר לעניים למד הענוה והשבח וההודאה. ד' המתחבר לנשים למד הזמה והחשק והשחוק ונבלות הפה וכל מחשבה רעה. ה' המתחבר לנערים למד שיחה בטלה והיתול, דתנן שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. ו' המתחבר לרשעים למד העונות והפשעים ומסלק ממנו התשובה. ז' המתחבר ללצים למד שוא ודבר כזב. ח' המתחבר לחסידים ולצדיקים למד החסד והמדות הטובות ונוחל העולם הבא.

לעולם ישתדל אדם לקנות לו חבר, אם ימצא אותו, בחנם, ואם לאו, יקנהו בממונו. דתנן עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות. ואמר החכם תמה אני ממי שקונה את העבדים בממונו, איך לא יקנה את בני החורין באמרי פיו הטובים. שבדברים הטובים קונה האדם החבירים [יותר] מבממון. וחסידים הראשונים היו דנין את כל אדם לכף זכות, ואפי' היו רואין לאדם עושה שום דבר שהיה נראה לרבים שהיה עובר עבירה, היו מזכין אותו בלבן, ודנין אותו לכף זכות, ואומרים, איפשר שלא עבר וכוונתו היתה לדבר אחר והיו מסתלקין מן החשד, שכל החושד בכשרים לוקה בגופו. וגרסי' במ' שבת בפ' מפנין, ת"ר הדין את חבירו לכף זכות דנין אותו לכף זכות.

מעשה באדם אחד מגליל העליון, שנשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. כיון שהגיע ערב יום הכיפורים, אמ' לו, תן לי שכרי ואלך ואפרנס את אשתי ואת בני. אמ' לו, אין לי מעות. אמ' לו, תן לי בהמה. אמ' לו, אין לי. אמ' לו, תן לי קרקע. אמ' לו, אין לי. אמ' לו, תן לי כרים וכסתות. אמ' לו, אין לי. הפשיל את כליו לאחוריו והלך בפחי נפש. אחר הרגל נטל בעל הבית את שכרו ומשוי שלש חמורים, אחד של מאכל ואחד של משקה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו של השכיר. לאחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמ' לו, בשעה שאמרת לי תן לי מעות, ולא נתתי לך, במה חשדתני. אמ' לו, שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לו לקנות ולקח בהן. וכשאמרת לי תן לי בהמה, ואמרתי לך אין לי, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא מושכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת לי, תן לי קרקע, ואמרתי אין לי, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא מוחכרות הן ביד אחרים. וכשאמרת לי, תן לי כרים וכסתות, ואמרתי לך, אין לי, במה חשדתני. [אמ' לו], אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. אמ' לו, העבודה, כך היה, שהקדשתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני, שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי את נדרי. ואתה כשם שדנתני לכף זכות, המקום ידין אותך לכף זכות.

ת"ר מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל, ובמלון השכיבה מרגלותיו. למחר ירד וטבל, ועלה ושנה לתלמידיו. אמ' להם, בשעה שהשכבתיה אצלי, במה חשדתוני. אמרו לו, סבר ר' שמא יש תלמיד שאינו בדוק לרבו. ובשעה שירדתי וטבלתי, במה חשדתוני. אמרו לו, שמא מטורח הדרך ראה ר' קרי. אמ' העבודה, כך היה, ואתם, כשם שדנתוני לכף זכות, [המקום ידין אתכם לכף זכות].

ת"ר פעם אחת הוצרך דבר לחכמים אצל מטרוניתא אחת, שכל גדולי רומי היו מצויין אצלה. אמרו, מי ילך לנו אצלה. אמ' להם ר' יהושע בן חנניה, אני אלך. הלך הוא ותלמידיו. כיון שהגיעו לפתח ביתה, חלץ תפליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס, ונעל הדלת בפניה. וכשיצא, ירד וטבל, ועלה ושנה לתלמידיו. אמ' להם, כשחלצתי תפלי, במה חשדתוני. אמ' לו, כסבור ר' אל יכנסו דברי קדשוה במקום טומאה. [אמר להם], כשנעלתי הדלת בפניכם, במה חשדתוני, אמרו לו, אמרנו שמא דבר מלכות בינו ובינה. [אמר להם], כשירדתי וטבלתי, במה חשדתוני. אמרו לו, שמא ניתזה צינורא מפיה על בגדי רבי. אמ' להם, העבודה, כך היה, ואתם כשם שדנתם אותי לכף זכות, המקום ידין אתכם לכף זכות.

וגרסי' באבות דר' נתן והוי דן את כל האדם לכף זכות. מעשה באחד ששלח את בנו גבי חבירו, ואמ' לו, לך אמור לו, אבא אמ' השאילני מדה אחת חטים. הלך ומצאו מודד חטים. [אמר לו, אין לי]. בא וספר לאביו. אמ' לו, שמא של מעשר שני הם. ועוד אמר לו, לך אמור לו, אמ' אבא השאילני מנה אחת. הלך ומצאו מונה מעות. אמ' לו, אין לי. בא וספר לאביו. אמר, שמא פקדון הם אצלו. כיון שיצאו לשוק, פגעו זה בזה. אמ' לו חבירו, כשבא בנך ומצאני מודד חטים, ולא נתתי לו, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא של מעשר שני הם. וכשבא בנך אצלי ומצאני מונה מעות, ולא נתתי לו, במה חשדתני. אמ' לו, אמרתי שמא פקדון הם אצלו. אמ' לו, העבודה, כך היה, ולא הטית ימין ושמאל, ועליך נאמר והוי דן את כל האדם לכף זכות, כשם שדנתני לכף זכות, כך ידין אותך הב"ה לכף זכות.

א"ר שמעון בן לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו. מנא לן, ממשה ע"ה, שנא' והם לא יאמינו לי, וקמי שמא גליא מילתא דמהמני, שנא' ויאמן העם וגו'. וכיון שחשדן משה רבינו ע"ה נענש, דכתיב ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך, ויוציאה מחיקו, והנה ידו מצורעת כשלג. וכי לא הוי מילתא אחרינא, אות או מופת, למיתן ליה אלא צרעותא בגופיה, אלא מכאן דאיענש על מילתא. אמ' רבא, ואיתמ' ר' יוסי בר' חנינא, מדה טובה ממהרת לבא ממדה של פורענות. דאלו התם [כתיב] ויוציאה מחיקו והנה ידו מצורעת כשלג, הנה במדת הפורענות נתעכב ואמ' והנה ידו מצורעת כשלג, ובמדת הטובה לא נתעכב, ולא אמר והנה ידו, אלא והנה שבה כבשרו. ומאן דחשדין ביה מילתא ולית ביה, צריך לאפוקי נפשיה מחשדא. דהכי אשכחן בחנה, דאמ' לה, עד מתי תשתכרי, ואמרה, לא אדוני, אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי. מיד אמ' לה, לכי לשלום. מכאן לחושד דבר בחבירו, ואין בו, שצריך לפייסו, ולא עוד אלא שצריך לבקש עליו רחמים, שנא' ויאמר לה עלי, לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו. א"ר יוסי, יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו.

והאוהב את חבירו לעולם ידין אותו לכף זכות, ויכסה על פשעיו, ולא ימצא לו חובה, באהבתו אותו. אבל אם שונא אותו, לעולם ידין אותו לכף חובה, ואפי' לא עבר, ולא יראה לו זכות, ואפי' הוא כשר. ומתוך כך בא להתקוטט עמו, ויבקש עליו תרעומת, שנא' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. לפי שבשנאתו אותו הם דבריו נכרים אצלו, ויריב עמו על לא דבר, והפך אם הוא אוהבו. ואפי' יהיה עמו חבירו בברית ובשבועה, ישוב לאחור ויפר הברית. כי השנאה הטמונה בלבו תחפש המריבות ותעורר המדנים וכל שנאה ותחרות, ויחשוב בלבו שגם חבירו שונא אותו, כי הוא ידין לבות בני אדם שהם רעים כלבו הרע, וההרהורים רעים שבלבו יחשוב שהן כך בלבות אחרים, ומתוך המחשבה הרעה יבא לידי מעשה, וישנא את הבריות.

משל לאדם שהולך על מקום צר, אם אינו מקום גבוה מעל הארץ, ילך בחפזה ולא יכשל, כ"ש שלא יפול, ואם אותו מקום גבוה הרבה מעל הארץ, יחשוב בלבו שיפול לארץ, ומתוך פחדו ליפול בא לידי מעשה ויפול על כל פנים. כך השונא את חבירו, בשנאה ובמחשבה הרעה שבלבו יחשוב שגם חבירו הוא שונא אותו, וישנאנו גם הוא יותר.

וכל המהרהר דבר רע בלבו, יראה לו אותו דבר שהרהר בו שהוא אמת, ויתקיים בלבו, ויבא לידי מעשה. וכן רוב החלומות, אינן אלא מההרהורים שמהרהר אדם בלבו בהקיץ, יראו לו בחלום.

וגרסי' במדרש הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. מפני מה שב חיל פרעה למצרים ולא באו לעזור את ישראל. לפי שהיו שונאים את ישראל, ואע"פ שהיו עמם בברית. ומפני שנאתם אותם, כשהיו באין לעזור אותם, באו עד שפת הים והרהרו בלבבם שנאתם בישראל, ומתוך המחשבה הרעה, והשנאה וההרהור, נדמו להם על הים דמות נאדות נפוחים שטוחים על פני המים. מיד חזרו, כסבורים שהם אבותם שהטביע הב"ה בים על ידי משה רבינו ע"ה. ואמרו, חרפה היא לנו לעזור לאויבינו, שהטביעו את אבותינו בים, אחר שנתעללו בם בכמה מכות. הא למדנו, שהשנאה מביאה לידי איבה ולידי קטטה.

וגרסי' בספרי כי ינצו אנשים יחדו, אין שלום יוצא מתוך ניצות. וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט, מי גרם ללוט שפירש מן הצדיק, הוי אומר מריבה. וכן הוא אומר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב, מי גרם לו ללקות, הוי אומר מריבה. אין לי אלא אנשים, שלום אשה עם חבירתה, אם ובת, איש ואשה, מנין, ת"ל יחדו, מכל מקום. לפי' צריך אדם למנוע נפשו מן המריבה, כי המונע נפשו מן המריבה הוא מכובד עם הבריות, שנא' כבוד לאיש שבת מריב וגו', וכתי' יתר מרעהו צדיק ודרך רשעים תתעם. פי' יתר מרעהו צדיק, יתרון יש בצדיק יותר מבאדם אחר, שהצדיק שומע חרפתו וסובל את תאותו וכובש את יצרו ושותק, כדי שלא יבא לידי מריבה ולידי בזיון, ודרך רשעים תתעם, הדרך הרעה של רשעים תתעם, כי הוא בזיון בעיניהם לשמוע חרפתם ולשתוק, והם תועים מדרך השכל, שמתוך כך הם באים לידי קטטה ורציחה.

וגרסי' במ' חולין בפ' כסוי הדם, אמ' רבא ואיתמ' ר' יוחנן, אין העולם מתקיים אלא בזכות מי שבולם פיו בשעת מריבה, שנא' תולה ארץ על בלימה. ר' אבהו [אמר], במי שמשים נפשו כמי שאינו, שנא' ומתחת זרועות עולם. ואמ' החכם לעולם לא חרפני אדם יותר מפעם אחת, כי בפעם הראשונה אסבול חרפתו, ולא יחרפני שנייה. וגרסי' במדרש משלי איש רעים להתרועע ויש אוהב דבק מאח. מי שרוצה להיות לו רעים, יסבול ויעבור על מדותיו, ויקבל אותם בסבר פנים יפות. פי' להתרועע, מגז' רע, כלומ' יעשה עצמו רע וחבר עם כל בני אדם. ד"א איש רעים להתרועע, לעולם לא יהיו לאדם רעים, אם לא יכנע לפניהם וישבר גאותו, מגזרת תרועם בשבט ברזל, ואז תהיה חבורתו נאה ושלימה. ואמ' החכם מי שלא ישבר גאותו לפני חביריו, ויהיה תמיד עלוב מהם, ולא יהיה הוא עולב לאחד מהם, לעולם לא יהיו לו רעים. והמדות הטובות הללו גורמין שיהיו לו רעים אהובים יותר מאחיו, שנא' ויש אוהב דבק מאח. וכתי' רעך ורע אביך אל תעזוב ובית אחיך אל תבא ביום אידך, אם תשמור ולא תעזוב רעך ורע אביך, לא תצטרך לאחיך ביום אידך, כי חבירך יצילך ביום צרתך, שהוא לך יותר מאח.

וגרסי' בואלה שמות רבה טוב שכן קרוב, זה יתרו, מאח רחוק, זה עשו. ביתרו מה כתי', ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ובעשו כתי' זכור את אשר עשה לך [עמלק] בדרך בצאתכם ממצרים. את מוצא דברים רבים מוכיחין שהם כתובים בעשו לגנאי וביתרו לשבח. בעשו כתי' נשים בציון ענו, וביתרו כתי' ויתן את צפורה בתו למשה. בעשו כתי' אוכלי עמי אכלו לחם, וביתרו כתי' קראן לו ויאכל לחם. בעשו כתי' ולא ירא אלהים, וביתרו כתי' וצוך אלהים. עשו בטל את הקרבנות, ויתרו ויקח יתרו עולה וזבחים לאלהים. עשו שמע ביציאתן ממצרים ונלחם עמהם, שנא' ויבא עמלק וילחם עם ישראל, ויתרו שמע בטובתן של ישראל ובא ונלוה אליהם, שנא' וישמע יתרו כהן מדין וגו'.

גרי הצדק וישראל שוין באהבה

וגרי הצדק וישראל שוין באהבה, והן כישראל לכל דבריהם. ומצות עשה לאהוב את הגר, שנאמר ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים. וגרסי' במכילתא וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו', לא תונה, בדברים, ולא תלחצנו, בממון. בדברים, שלא תאמר לו, אמש היית עובד ע"ז וחזירים נוצצים מבין שניך, ועכשו אתה עומד ומדבר נגדי. ואם תונה אותו יונה אותך, שנא' כי גרים הייתם בארץ מצרים. מכאן היה ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחבירך. וגרסי' בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, ת"ר המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים. תניא ר' אליעזר הגדול אומר, מפני מה הזהירה תורה על הגר בשלשים וששה מקומות, שכך כתי' כי גרים הייתם בארץ וגו'.

חביבין הגרים

חביבין הגרים, ששקלן הכתוב כקדושת שבת וקדושה מע"ז. שהזהיר הכתוב על השבת בעשרים ושמונה מקומות, ועל ע"ז בעשרים ושמונה מקומות, אף על הגר מוזהר עליו בעשרים ושמונה מקומות. וישראל נקראו קדושים, שנא' כי עם קדוש אתה לה' אלהיך, על ידי שהיו מתקדשין מע"ז, שנא' והתקדשתם והייתם קדושים, קדושים מגלוי עריות, מנבלות וטרפות, משקצים ורמשים, מן הטומאות. מגלויי עריות, שנא' בסוף פרשת עריות, והתקדשתם והייתם קדושים. מנבלות וטרפות, שנא' ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. משקצים ורמשים, שנא' בסוף פרשת איסורי מאכלות, כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם וגו'. מן הטומאות, שנא' וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל. אף לעתיד לבא הב"ה מקדשן, דכתי' וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם. וכן הוא אומר והייתם לי קדושים, בעולם הזה, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, לעולם הבא. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר, אלו אמר ואבדיל את העמים מכם לא היתה תקומה לאומות העולם, ולא היה פתח לאחד מהן להתגייר. למה הדבר דומה, לבורר רעות מתוך יפות, שוב אינו חוזר על הרעות. וכשהוא אומר ואבדיל אתכם מן העמים, הרי פותח לגויים להתגייר. למה הדבר דומה, לבורר יפות מתוך רעות, ועדין חוזר על הרעות, שמא ימצא בהן יפות.

חביבין הגרים, שבכל מקום הוא מכנן כישראל. ישראל נקראו עבדים, שנא' כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם, והגרים נקראו עבדים, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את ה' להיות לו לעבדים. ישראל נקראו משרתים, שנא' ואתם כהני ה' תקראו משרתי ה' יאמר לכם, והגרים נקראים משרתים, שנא' ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו. ישראל נקראו אוהבים, שנאמר אהבתי אתכם אמר ה', והגרים נקראו אוהבים, שנא' ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ר' שמעון בן יוחאי אומר, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, מי שהוא אוהב את המקום המקום אוהבו, שנא' ואוהב גר, ובצדיקים כתי' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וכי מי הוא גדול, מי שהוא אוהב את המלך או מי שהמלך אוהבו, [הוי אומר, מי שהמלך אוהבו, שנא' ואוהב גר]. המשל אומר הכל אוהבין את מלכם, אשרי מי שמלכו אוהבו.

אנקלוס הגר שאל את ר' אליעזר. אמ' לו, הרי כל חבה שחיבב הב"ה את הגר לתת לו לחם ושמלה בלבד. אמ' לו, וכי דבר קטן הוא לפניך, דבר שנתחבט עליו אותו זקן, ואמ' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. בא לפני ר' יהושע, התחיל מפייסו. אמר לו, לחם זה לחמה של תורה, שנאמר לכו לחמו בלחמי, ושמלה זו תורה, שנא' שמלה לכה קצין תהיה לנו. ולא עוד אלא שבנותיהם נישאות לכהונה ויולדות כהנים והם זוכים ללחם ושמלה, לחם זה לחם הפנים, ושמלה אלו בגדי כהונה. הרי במקדש. ומנין אף בגבולין. לחם זו חלה, ושמלה זה ראשית הגז.

בישראל נאמר ברית, שנא' והיתה בריתי בבשרכם, ובגרים נאמר ברית, שנא' ומחזיקים בבריתי. בישראל נאמר רצון, שנאמר לרצון להם לפני ה', ובגרים נאמר רצון, שנאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. בישראל נאמר שמירה, [שנא'] הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ובגרים נאמר שמירה, שנא' ה' שומר את גרים. וכן את מוצא הגרים בארבע כתות שהן עונות ואומרות לפני מי שאמ' והיה העולם, זה יאמר לה' אני, אלו ישראל, וזה יקרא בשם יעקב, אלו גירי הצדק, וזה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה, ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.

ר' אליעזר אומר, גר שבא ונתגייר עם ישראל כאלו עשה חסד עם כל ישראל. שכן שאול אומר לבני יתרו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. וכי יש מי שיוכל לעשות חסד עם כל אותן האלפים והרבבות, אלא כיון שנתגייר ביניהן, ואמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים, כאלו עשה חסד עם כולם.

חביבין הגרים, שהב"ה מוסיף על שמם. שכן את מוצא ביתרו, בתחלה לא נקרא אלא יתר, שנא' וישב אל יתר חותנו, וכיון שנתגייר נקרא יתרו. וכן כל העולה לגדולה מוסיפין על שמו, שנא' ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, [וכן] ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ויש שממעטין משמן, בעבור מעשיהם הרעים, שאחאב נביא השקר נקרא אחב, שנא' ישימך אלהים כצדקיה וכאחב.

גר שנתגייר נותנין לו שכר כמי שיגע בתורה כל ימיו, שנא' לך אתנו והטבנו לך כאחד ממנו, וכיון שבא אל יהושע והפריש [את דושנה של] יריחו ואת כל תבואתה לבית המקדש, אמר, אי זה שבט שבית המקדש עולה בתחומו, יהא נוטל את זה תחת בית המקדש. ומי היה אוכלו כל אותן השנים, בני יתרו, שנא' ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. מלמד שהיו יושבים שם כל זמן שהיה יהושע קיים, שהיו מצואין ללמוד תורה, ועמדו ופנו משם, שנא' עלו מעיר התמרים, והיו מחזרים ושואלים על מי שילמדם תורה, ומצאו את יעבץ וישבו אצלו, שנא' ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב. תרעתים, שהיו מתריעין בבקשתן ונענים. שמעתים, שהיתה תפלתם נשמעת. סוכתים, שהיו מסככין על ישראל ומגינים עליהם.

בוא וראה מה היה צדקן של בני יתרו, שהרי יונדב בן רכב שמע מפי הנביא בבית המקדש שעתיד ליחרב, ועמד וגזר על בניו שלשה גזירות. ואלו הן, א' שלא ישתו יין, ב' שלא יבנו בתים, ג' שלא יטעו כרמים, שנא' ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם, וכתי' ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו. ר' יוחנן אומר, גדול הברית שכרת הב"ה לבני יתרו יותר מן הברית שכרת עם דוד, שהברית שכרת עם דוד ע"ה הוא על תנאי, שנא' אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, ואם לאו, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל הברית הנכרת עם יונדב בן רכב אינו על תנאי, שנאמר כה אמר ה' צבאות [וגו'] לא יכרת איש ליונדב בן רכב וגו'.

ועוד גרסי' בואלה שמות רבה וישמע יתרו כהן מדין חותן משה, הה"ד ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה אליך גוים יבואו מאפסי ארץ. אמרו ישראל לפני הב"ה, בשעה שעשית לנו נסים בים אמרנו עוזי וזמרת יה, שמעה רחב ובאה לידבק בך, שנא' כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם, הוי ה' עוזי ומעוזי וגו', כשעשית נסים בימי שלמה, דכתי' ויתן עוז למלכו, באה מלכת שבא ושבחה אותך, שנא' ומלכת שבא שמעה את שמע שלמה, ומה אמרה, יהי ה' אלהיך ברוך, כשהוצאתנו ממצרים נתת לנו תורה, שנקראת עוז, שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, שמע יתרו ובא ונדבק בך, הוי אליך גוים יבאו מאפסי ארץ.

וגרסי' במדבר סיני רבה ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך. ולמה חזר לארצו, צדיק שכמות יתרו מסרב על דברי משה רבינו ע"ה. אלא כך היה מחשב ואומר, וכי מה הנר הזה מהנה בין חמה ללבנה, משה חמה, אהרן לבנה, מה אור יש לי ביניהם, אלא הריני הולך לארצי ומגייר את כל בני מדינתי ומכניסן תחת כנפי השכינה. לפי' הוא אומר כי אם אל ארצי ואל מולדתי. יכול שהלך ולא עשה, ת"ל ובני קני חותן משה עלו וגו'. ד"א ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי וגו', למה חזר לארצו, אלא כך היה יתרו מחשב ואומר, כל השנים הללו היו בני אדם מפקידין אצלי פקדונות, שאני הייתי הנאמן שבעיר, ואם מניחן אני והולך לי, הם אומרים, ברח לו יתרו ולקח את כל פקדונותינו ונתן אותן לחותנו, נמצאתי מוציא שם רע עלי ועליך, אלא הריני הולך ומחזיר כולן.

וגרסי' במ' קדושין ירושלמי, בפ' עשרה יוחסין, תאנא בעון ארבעה דברים הגשמים נעצרים, בעון עובדי ע"ז, [ומגלי עריות], ושופכי דמים, ופוסקין צדקה ברבים ואין נותנין. בעון עובדי ע"ז מנין, שנא' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', וכתי' וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. בעון מגלי עריות מנין, דכתי' ותחניפי ארץ בתזנותך וברעתך, וכתי' וימנעו רביבים ומלקוש לא היה. בעון שופכי דמים מנין, דכתיב כי הדם יחניף את הארץ, יחן אף על הארץ. בעון פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין מנין, דכתי' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד דורו ולא מצא אחד מהם. התחיל לשאול באורים ותומים, הה"ד ויבקש דוד את פני ה', באורים ותומים, ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים, על שאול, שלא עשיתם עמו חסד, ועל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא לגבעונים, ואמ' להם, מה לכם ולבית שאול. אמרין ליה, על אשר המית ממנו שבעה אנשים, שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. אמ' לון, ומה אתון בעיין. אמרו ליה, יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. אמ' להון, ומה הנייה לכון ואינון מתקטלין, סבו לכון כסף וזהב. והוו אמרין, אין לנו כסף ולא זהב עם שאול ועם ביתו. אמ', דילמא אינון בהתין פלגין מן פלגין. וסב כל חד וחד מנהון, והוה מפייס ליה בינו ובינו, והוא אומר לו, מה הנייה לך ואינון מתקטלין, סב כסף וזהב, והוא אומר לו אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, וכתי' ויאמר המלך אני אתן, ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזלי המחולתי, וכתי' ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד, וכתי' והמה הומתו בימי קציר. אמ' רב הושעיא, גדול הוא קדוש השם מחלול השם, בחלול השם כתי' לא תלין נבלתו על העץ וגו', ובקדוש השם כתיב מתחלת קציר עד נתך מים עליהם. מלמד, שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון, והיו עוברים ושבים אומרים, מה חטאו אלו שנשתנית עליהם מדת הדין, והם אומרים על שפשטו ידיהם בגרים. והיו גרים אחרים אומרים, ומה אלו, שלא נתגיירו לשם שמים, ראו היאך תבע הב"ה את דינם, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה, אין אלוה כאלוהיכם, אין אומה כאומתכם, ואין לנו להדבק אלא בכם. הרבה גרים נתגיירו באותה שעה.

[וגרסינן בבמדבר רבה] למה הגרים דומים בפני ישראל, לרועה שהיה רועה את עדרו, וברחה שה אחת מן השדה, ובאה ונכנסה לתוך צאנו, והיתה חביבה עליו יותר מדאי. למה, שצאנו לקחן בדמים, וזו לא לקחה בדמים, אלא היא באה מאליה ונכנסה לתוך צאנו. כך ישראל, כמה אותות ומופתים ונפלאות עשה להם הב"ה, ואח"כ קבלו את התורה, והגר הזה בא מאליו ליכנס תחת כנפי השכינה, בלא אות ומופת.

חביבין הגרים, שכל האבות והנביאים קראו עצמן גרים. אברהם אבינו ע"ה אומר גר ותושב אנכי עמכם. משה רבינו ע"ה אומר כי גר הייתי בארץ נכריה. דוד ע"ה אומר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי, וכתי' גר אנכי בארץ. ואף יצחק אבינו ע"ה נקרא גר, שנאמר גור בארץ הזאת. ואף יעקב אמר לגור בארץ באנו, אבותינו קראו עצמם גרים, דכתיב כי גרים אנחנו לפניך.

חביבין הגרים, שבשבילן גלגל הב"ה עם אברהם אבינו ע"ה במילה עד שהגיע לתשעים ותשע שנים. שאלו מל אברהם בן עשר שנים, או בן עשרים שנה, היתה קצבה לדבר, ולא היה גר יכול להתגייר אלא עד השיעור הזה. אלא גלגל הב"ה תשעים ותשע שנים עד שהשלים מאה, כדי ליתן פתחון פה לכל באי עולם להתגייר.

וגרסי' בפסיקתא א"ר חנינא, נעשה בכרכי הים מה שלא נעשה בדור המבול, הה"ד הוי יושבי חבל הים גוי כרתים, גוי שהיה חייב כרת. ובזכות מה הן ניצולין, בזכות גר אחד ירא שמים שהיו מעמידין בכל שנה ושנה.

לפיכך צריך אדם לאהוב את הגר, ולחמול עליו, ויאמר, ראוי זה, שעזב את אביו ואמו ומשפחתו וארץ מולדתו ובא ליכנס תחת כנפי השכינה, לרחם עליו. וכל המרחם מרחמין עליו, כדגרסינן במ' שבת בפרק חבית שנשברה, רבן גמליאל אומר, מאי ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, כל המרחם על הגר מרחמין עליו מן השמים, וכל מי שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים. ומי שהוא אכזרי, ואין בו רחמים, ושונא את הבריות, ומכה את חבירו בשוט לשונו ובאמרי פיו, חטאו גדול ועונשו כבד מאד, כ"ש המרים ידו על חבירו, כ"ש חרב או חנית. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לב"ד, א"ר חנינא, הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של קדש, שנא' מוקש אדם ילע קדש. אמ' זעירי, כל המגביה ידו על חבירו נקרא חוטא, שנא' ותהי חטאת הנערים [וגו']. רב הונא אמר, תקצץ ידו, שנאמר וזרוע רמה תשבר. ר' אלעאי אומר, אין לו קבורה, שנא' ואיש זרוע לו הארץ.

וגרסי' במדרש משלי אוהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך. ר"ל מי שהוא אוהב וטהר לב, ואין בלבו דופי, אלא אוהב החבירים בלבו, ומדבר להם רכות, ומחנן להם שפתיו, ראוי הוא להיות רע למלך. ופי' רבינו סעדיה גאון ז"ל רעהו מלך, שדבריו נשמעין יותר מדברי המלך, כי דברי המלך נשמעים מפני היראה, אבל דבריו של טהר לב נשמעים מפני חן שפתיו. ובמענה פיו ניכר האוהב, כשם שניכר השונא בשפתיו, שנא' בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישית מרמה. ד"א בשפתיו ינכר שונא, ר"ל לא יראה השנאה שבלבו, אלא יחנן דבריו, אבל בקרבו ישית מרמה. ופי' ינכר, יראה בפיו הפך ממה שבלבו, כמו ויתנכר אליהם, [וכמו] גם במעלליו יתנכר נער.

לכבד את חבירו

וצריך אדם לכבד את חבירו, ואפי' הוא קטן ממנו בחכמה ובשנים, דתנן ר' אליעזר אומר, יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך. והפליגו רז"ל בדבר, ואמרו, ר' אלעזר בן שמוע אומר, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך, וכבוד חבירך כמורא רבך, ומורא רבך כמורא שמים. וחייב אדם להורות את חבירו, ולהדריכו על הדרך הטובה, ויאהב אותו כנפשו. ואם בקש מחבירו שום דבר ולא עשה רצונו, אל יאשים את חבירו. ואמר החכם אם בקשתי דבר מחבירי ולא עשה בקשתי, הייתי אומר, לא נעשית בקשתי מפני עוני, והנני מוחל לחבירי שלא עשאה. ולא יתכוין בהנאת חבירו כי אם לשם שמים, ולא שיהללוהו בני אדם. ואם חטא לו חבירו, או עשה לו שום דבר שלא כדין, ואפי' הצר לו הרבה, יסיר מיד הכעס מלבו, וימחל לו מיד. ואם חטא הוא לחבירו, ירבה עליו רעים עד שיפייסנו. ואפי' אויביו שהצרו לו הרבה, ישלם להם טובה תחת רעה. והוי יודע כי רעת האדם בעולם הזה אינה אלא מצד חטאיו, ואין יכולת ביד אדם להצר לחבירו אם אין לו סיוע מלמעלה בעונו. לפי' אל יאשים את חבירו, אלא לחטאו ולפשעו, שנא' הן בעונותיכם נמכרתם וגו'.

לעולם יקרב אדם את אוהביו, ויתרחק משונאיו, וישמע ויקבל עצת אוהביו. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבימתו, האוהב את שכיניו, ומקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו, עליו הכתו' אומר אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. ואע"פ שמקללין אותו קרוביו, ומחרפין אותו, יהי שומע להם, שלטובתו הם מתכוונים. ואם ישבחוהו אויביו לא ישמע להם, שלרעתו הם מתכוונין. כדגרסי' בפרק חלק, אמ' ר' שמואל בר נחמני, מאי דכתי' נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללת אחיה השילוני, שקלל את ישראל, מברכה שברכן בלעם הרשע. אחיה קללם בקנה, שנא' והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים. מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין, ואפי' כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו הולך ובא עמהן, כיון שדוממות עומד במקומו, אף ישראל כן. אבל בלעם הרשע ברכם בארז. מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ואין גזעו מחליף, וכיון שנשבה בו רוח דרומית, עוקרתו והופכתו על פניו. וזאת היתה כוונתו של בלעם הרשע אפי' בברכותיו, לעקור שונאיהם של ישראל.

ובזמן שאהבה ואחוה, [שלום וריעות], שרויין בין ישראל, הב"ה מנחם ציון ובונה ירושלים, ואז יהיה שלום ושלוה בחומותיה והשקט בארמנותיה, שנאמ' שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך, וכתי' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. סליק פירקא

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה