מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
טז; פרק החנופה והליצנות
בענין החנופה
בענין החנופה והליצנות
גם הוא לי ישועה כי לא לפניו חנף יבא. גרסי' בפ' חלק, אמ' רב חסדא אמ' רב ירמיה, ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע. כת לצים, דכתי' משך ידו את לוצצים. כת חנפים, דכתי' כי לא לפניו חנף יבא. כת שקרים, דכתי' דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. כת מספרי לשון הרע, דכתי' כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.
שלשה הב"ה שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, וזו היא מדת החנפות, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד בו, והמעיד בחבירו יחידי אם ראה ערוה בו.
וגרסי' במס' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לב"ד, א"ר שמעון בן לקיש, מאי דכתי' בחנפי לעגי מעוג חרוק עלי שנימו, בשביל חנופה שחנפו לו עדתו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שיניו. א"ר אלעזר, כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנא' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, וכתי' בתריה לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שורשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה וגו'.
ואמ' ר' אלעזר, כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו, ואם אינו נופל בידו נופל ביד בנו, ואם אינו נופל ביד בנו נופל ביד בן בנו. מנין, מחנניה נביא שקר, שהיה מטעה את ישראל ומדיח אותן מעל אביהן שבשמים ומבטיח אותן בשקר, שנא' ויהי בשנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו [מלך יהודה] בשנת הרביעית בחדש החמישי אמר אלי חנניה בן עזור הנביא אשר מגבעון בבית ה' לעיני הכהנים וכל העם [לאמר], כה אמר ה' צבאות [אלהי ישראל] לאמר שברתי את עול מלך בבל, בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל וגו', ואת יכניה בן יהויקים מלך יהודה וגו', וכתיב ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' [יקם ה'] את דבריך וגו'. ובשביל שלא מיחה בידו ירמיה, אלא אמ' יקם ה' דבריך וגו', נפל ביד בן בנו, שנא' ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה, ויאמר לו, אל הכשדים אתה נופל, ויקצפו השרים על ירמיהו וגו'.
וכל עדה שיש בה חנופה היא מאוסה כנדה, שנא' כי עדת חנף גלמוד, ובכרכי הים קורין לנדה גלמודה. א"ר שמעון בן חלפתא, מיום שגברה אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים, ואין אדם רשאי לומר לחבירו מעשי גדולים [ממעשיך]. אף יהושפט היה ראוי להשפט מפני שהחניף לאחאב. והיכן החניף לו, שנא' ויאמר מלך ישראל אל יהושפט עוד איש אחד לדרוש את ה' מאתו ואני שנאתיו כי לא יתנבא עלי טוב כי אם רע מיכיהו בן ימלה ויאמר יהושפט אל יאמר המלך כן. ובשביל שלא הטריף עליו, אלא אמר, אל יאמר המלך כן, אמ' לו הנביא הלרשע תעזור וגו'. והמדה הרעה הזאת, אם בתלמיד חכם, היא יותר מגונה משאר בני אדם, שנא' כי גם נביא גם כהן חנפו וגו'. וכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו נקרא תלמיד חכם. אביי אמ', נקרא תועבה, שנא' אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. וגרסי' במ' חגיגה כשהיה אגריפס קורא בתורה בחג הסכות בהקהל, כחוק המלכים, כשהגיע לפסוק לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, זלגו עיניו דמעות, מפני שלא היה מזרע המלוכה. כיון שראו חכמי ישראל זה, אמרו לו, כדי שלא יתבייש, אל תירא אגריפס, אחינו אתה. תאנא, באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, מפני שהחניפו לאגריפס, ואע"פ שהיה מלך וענו וירא שמים. כ"ש מי שמחניף לרשעים. א"ר אלעזר, כל אדם שיש לו חנופה מביא אף לעולם, שנא' וחנפי לב ישימו אף, ולא עוד אלא שתפלתו נמאסת, שנא' לא ישועו כי אסרם, וכתי' כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו, הצעקתו ישמע אל כי תבא עליו צרה.
ואמ' החכם המחניף לחבירו יותר מגונה הוא מעובד ע"ז, כי החנף הוא מחניף לכל בני אדם וכאלו עובד אותם, והעובד ע"ז אינו עובד אלא ע"ז אחת. [ועוד כי העובד עבודה זרה עובד לדבר שאין בו ממשות], והמחניף לבריות הוא עובד ע"ז שיש בה ממש. [ואין העבודות זרות מכעיסין להב"ה, אבל המחניף הוא עובד לבני אדם, שמכעיסין להב"ה]. ואין בני אדם יכולין להשמר ממנו, מפני שסבורים שתוכו כברו, והעובד ע"ז הכל יודעין שהוא חוטא ומשתמרין ממנו. והמחניף את הבריות הוא יותר מגונה מן הגנב, שהגנב גונב ממון והמחניף גונב דעת הבריות.
כתות החנפים
והחנפים נחלקים על שלש כתות.
הכת הראשונה הם המחניפים לבני אדם, כדי שימצאו חן בעיניהם, ואינן מוכיחין אותם על מעשיהם הרעים, אלא אומרים להם, כדין אתם עושים, ואע"פ שהם עושים מעשים רעים ושלא כדין.
הכת השנית יותר מגונה מן הראשונה, והם המחניפים לאלמים ולעשירים, ומשעבדין להם את נפשם, לאלמים, כדי שיעשו ראש על הצבור וכדי שינחלו שררה, ומשתדלין להתכבד בחנפות שבהן, ולעשירים כדי שיגזלו מהן ממונם, ובשביל שיהנו ממנו, ויסירו כסלם מהב"ה וישימו שברם ותוחלתם בבני אדם, כסבורין שממונם אינו כלה לעולם ולא יאבד מידם. ובזה תועים מדרך השכל, כי ממונו של אדם כלה ואבד, שנא' הן לא בידם טובם. ולפי' ישעבדו נפשם לעשירים, כדי לגזול את העניים בכח העשירים. ואלו, וכיוצא בהם, הם עבדי עבדים בודאי, ומסירים בטחונם מהב"ה, ושמין אותו באדם, ועליהם הכתוב אומר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו.
הכת השלישית יותר מגונה מן השנית, והם המחניפים בדת, ויראו עצמן שהן צדיקים, ושוקדין על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלא לשמן, וכוונתם לעלות לגדולה, כדי שיתמנו פרנסים על הצבור, וכדי לסלק את נפשם מן המס, וכדי לגזול יתומים ואלמנות. ואלו, וכיוצא בהן, עושים חלקלקות בלשונם, ומרמים את הבריות, כדי שיאמינו בהם, והם כאלו פורשין מצודות ומכמורות ורשתות לצוד אנשים, שנא' הציבו משחית אנשים ילכודו. ולובשים בגדים כבגדי הפרושים, ועוטים מעילים כחסידים, כדי שיבטחו בהם בני אדם, [ויכחשו] וישקרו בהם, שנא' ולא ילבשו עוד אדרת שער למען כחש. ואלו, וכיוצא בהן, מראין לכל הענוה והיושר, כדי לפתות ההמון וכדי לגנוב את לבם, ומראים החסידות על פניהם ולבם מלא תוך ומרמה ואון וחמס, שנאמר כי נבל נבלה ידבר ולבו יעשה און לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה להריק נפש רעב ומשקה צמא יחסיר. נבלה ידבר, זה נבלות הפה. ולבו יעשה און, זו ע"ז. לעשות חונף, זו חנופה. ולדבר על ה' תועה, זו מינות. להריק נפש רעב, אלו הבינוניים, ומשקה צמא יחסיר, אלו העניים. ומעשה החנפים נחלקת לשבעה חלקים. ואלו הן.
דרכי החנפים
הדרך הראשון יש חנף שהוא רואה ויודע שהוא עושה שלא כדין, ויחלוק לו לשון, ויאמר לו, כדין אתה עושה. ולא די לו שמונע את עצמו מן התוכחות, ועובר על מצות עשה, שנא' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, אלא שמוסיף על חטאתו פשע. ועליו הכתו' אומר, אומר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאומים, וכתי' וחזקו ידי מרעים, וכתי' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע. נמצא, חוטא ומחטיא, ונותן מכשול לפני החוטא להנקש בה משני עניינים, האחד שלא יתנחם על דעתו ולא יעשה תשובה, הואיל ואינו מוחה בידו אלא שאומ' לו כדין עשית, והשני כי יתמיד על פשעיו, מפני שזה מהלל מעשיו הרעים. נמצא, מחשיך עיניו ומדריך אותו על דרך רעה, וחטאת החוטא תלויה בחנף הזה שמחניף לו. ולא עוד אלא שהוא תועבה, שנא' מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם. כ"ש, אם העול שבכף חבירו גלוי לרבים, והוא אומר לו לפני הכל, כדין עשית. הרי זה מחלל שם שמים בפרהסיא. וגרסי' במדרש כל מי שמחניף ואומר לרשע צדיק אתה, ראוי הוא לכל הקללות שחשב בלעם הרשע לקלל את ישראל, שנא' אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, ובלעם הרשע אומר מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'.
הדרך השני המשבח לרשע ברבים, בפניו או שלא בפניו, אע"פ שלא יצדיקנו על חמסו ועל רשעתו. אפי' הכי אל יאמר שהוא ישר ונאמן, ועל זה נאמר עוזבי תורה יהללו רשע, כי שהוא עוזב את התורה אם היה מהלל לעובר עליה והמפר את מצותיה. ואפי' שלא ישבח את הרשע זולתי בדבר טוב, הרי זה מחניף, כי יחשבו השומעים כי הוא צדיק גמור, הואיל ולא ספר מעשיו הרעים.
הדרך השלישי החנף המשבח את הרשע, ואע"פ שאינו משבח אותו בפני בני אדם, הרי זה מאבדו מן העולם, שנא' בפה חנף ישחית רעהו ובדעת צדיקים יחלצו. ד"א ובדעת צדיקים יחלצו, בדעותם של צדיקים יחלצו נפשם מדינה של גיהנם. כיצד. אם עושין דבר שלא כדין, והחנפים אומרים להם כדין עשיתם, אפי' הכי הם יודעים שעשו שלא כדין ועושין תשובה, ואינן משימין את לבם לדברי החנפים שאומרים להם כדין עשיתם. וארז"ל אפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה, הוי בעיניך כרשע, ואם יש לך רעים מקצתן משבחים ומקצתן מוכיחים, אהוב את המוכיחים ושנא את המשבחים, כי אלה לחיי עולם יביאוך ואלה ברעתך ישמחו. ד"א ובדעת צדיקים יחלצו, ר"ל בדעת הצדיקים יחלצו הרשעים, מפני שמוכיחין אותן ואינן מחניפין להם, ובתוכחות מחזירין אותן למוטב, ומצילין אותם מדינה של גיהנם.
מעשה בחסיד, שהיה צדיק ישר ונאמן, והיו בני אדם מהללים ומשבחים אותו, והיה מחשב בדעתו ואומר, באלו התושבחות שמשבחין אותי בני אדם אקבל שכרי בעולם הזה ואפסיד חיי העולם הבא. מה עשה, הלך לו לילה אחת, וחתר קירות ביתו של אדם אחד מגדולי העיר, וגנב כל נכסיו והביא אותם לביתו. ואותו האיש, שגנב לו כל נכסיו, היה רופא וחכם. בבקר השכים ומצא כל נכסיו גנובים. והיה הולך וצועק. אמ' אותו חסיד לבנו, שכב על מטתך והתחל, ויכנס הרופא לראותך, כי אני חפץ בזה מאד. והיתה כונתו, שיכנס הרופא ויראה בביתו נכסיו הגנובים, ויצא לחוץ ויכריז עליו מעשיו הרעים. מיד הלך וקרא לרופא, ונכנס לביתו לבקר את החולה. כשנכנס, ראה שם כל נכסיו שנגנבו לו. מיד יצא הרופא לשוק, והכריז ואמר, פלוני, שאתם מהללין אותו, וחושבין שהוא צדיק, אינו אלא גנב ושודד, וגנב כל נכסי, והנם בביתו. מיד תמהו האנשים, ונכנסו לביתו, ומצאו לשם כל הנכסים שנגנבו לרופא. מיד שמו אותו בבית האסורים, ויצא קול בעיר, פלוני גנב ושודד. והיתה כונתו בזה, לפי שהיו בני אדם משבחין אותו יותר מדאי, ואלו היה יושב ושותק, היה כמחנף לבריות.
החלק הרביעי. המחניף לבני אדם, ובטבעו הרע וברוע לבבו קשה עליו טובתם, ואם תבא להם תקלה ייטב בעיניו, ואם תבא להם טובה יירע בעיניו. ואעפ"כ כשתהא להם טובה הוא מראה להם שטוב בעיניו עד מאד, והוא מראה להם שהוא שמח בהשפעת טובם, ומתאבל בלבו. ואם תבא להם תקלה, מתאבל לעיניהם ובוכה ומשתומם עמם, ולבו שמח. והחנף הזה הוא חוטא בשלשה עניינים. האחד, שהוא מחניף לבריות, והשני, שהוא שונא את הבריות ומתאבל על טובתן ושמח לאידן, והשלישי, רוע לבבו.
החלק החמישי. אם יאמינו ההמון באיש אחד, ויסמכו על אמריו ועל גזירותיו ומשפטיו וכל תקנותיו ושאר ענייניו, ויתכוין להחניף לאחד מהם, יאמר, אני בחנתי לפלוני והוא ירא שמים וחכם. ולא די לו שהוא מחניף, אלא שהוא לאחרים לפוקה ולמכשול, כי הואיל ושבחו, וסמכו הרבים על הוראתו ועל דיניו ותקנותיו, ונמצא זה מחריב את העולם.
החלק הששי מי שהוא שונא את הבריות, ומתוך השנאה אינו מדבר עמהם כשהן בטובתן, וכשהן ברעתן יראה שהוא משתתף עמם ודואג בצרותם, ומבקר אותם תמיד, ואומר להם, עתה יבחנו האוהבים, בעת הצרה, ושואל אותם תמיד על ענייניהם ועל קורותם, כדי שיאמרו לו, כך וכך אירע לנו, כך וכך תלאות מצאונו, וחוקר ודורש על עניינם, כדי שידע אמתת צרותם ושפלותם, כדי שישמח בלבו. ולא די לו שהוא מחניף להם ושמח לאידם, אלא שהוא גונב דעתם ולבם.
החלק השביעי הרואה אנשי מקומו שהם עם קשי עורף, ואומר למה אוכיח לאלו והם לא יאמינו לי ולתוכחותי, די לי שלא אעשה כמעשיהם. ואע"פ שאינו מחניף להם, ולא אומר להם כדין אתם עושים, הואיל ולא הוכיחן נקרא חנף.
ובעון החנופה בני אדם נופלין בידי אויביהם ושוללין את שללם, שנא' הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי, בגוי חנף אשלחנו ועל עם עברתי אצונו לשלול שלל ולבוז בז ולשומו מרמס כחמר חוצות. ובעון החנופה הב"ה שופך חמתו על הארץ, וידו נטויה על בחורים ועל יתומים ואלמנות, שנא' על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה.
קשה החנופה
קשה החנופה, שהיא שקולה כנגד ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז מנין, דכתי' לעשות חונף ולדבר אל ה' תועה, ואין תועה אלא ע"ז, שנא' הבל המה מעשה תעתועים. גלוי עריות מנין, שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ, וכתי' והיה מקול זנותה ותחנף כל הארץ. שפיכות דמים מנין, דכתי' ותחנף הארץ בדמים. ובעון החנופה הגשמים נעצרין, שנא' ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך, וכתי' בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. ובעון החנופה, שאדם עושה בעולם הזה, נדון בגיהנם לעד ולעולמי עולמים, שנא' פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם. וכל המחניף כאלו עובר על תורה שבכתב ועל תורה שבעל פה, שנא' והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חק, תורה אין כתי' כאן, אלא תורות. וכל המחניף כאלו מחניף לכל העולם כולו, שנא' כי מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ.
אבל המחניף לרשעים בעולם הזה, לא יאמר להם כדין אתם עושים, אלא שמכבד אותן משום דרכי שלום, מפני יראתו מהן, מפני רשעתם. הואיל ואין בידו כח למחות בידם, מפני שהוא הדיוט והם חזקים ואלמים, ומכבד אותם שלא יזיקוהו, אין בכך כלום, דתניא מחניפין לרשעים בעולם הזה.
וגרסי' בפרקי ר' אליעזר לקח יעקב את מעשר מקנה קניינו, שהביא מפדן ארם, ונתן לעשו, ואמר לו, כה אמר עבדך יעקב וגו', וכתיב ואשלחה להגיד לאדוני וגו'. אמ' לו הב"ה, יעקב, עשית קדש חול. אמ' לפניו, אני מחניף לרשע, כדי שלא יהרגני. מכאן שמחניפין לרשעים בעולם הזה, מפני דרכי שלום. וסימנך מאהבה, "מחניפין "את "הרשעים "בעולם "הזה. פי' באהבתו בהב"ה ומצותיו, כדי שלא יהרג ומתבטל מעשיית המצות, לפי' יחניף לרשע, עד יעבר זעם. כי הרשעים בעולם הזה אינם אלא כצל עובר, שנא' ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו. אבל הצדיקים אינן כך, אלא הם יסוד העולם. מה היסוד לעולם אינו זז ממקומו, ואם יזוז ממקומו יפול הבנין, כך הצדיקים אינם זזין לעולם, שנא' כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם.
הליצנות והלצים
והליצנות מדה רעה עד מאד, והלץ גורם רעה לעצמו. כדגרסי' בפ' קמא דע"ז דרש ר' שמעון בן פזי, מאי דכתי' אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, וכי מאחר שלא הלך מהיכן עמד, ומאחר שלא עמד מהיכן ישב, ומאחר שלא ישב [מ]היכן לץ. אלא לומר לך, שאם הלך סופו לעמוד, ואם עמד סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ, ועליו הכתו' אומר אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. א"ר אלעזר, כל המתלוצץ ייסורין באין עליו, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם וגו'. אמר להו רבא לרבנן, במטותא מנייכו לא תתלוצצון, דלא ליתי עלייכו ייסורין. אמ' רב קטינא, כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנא' משך ידו את לוצצים. א"ר שמעון, כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנא' זר יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עבירה אלא גיהנם, שנא' יום עברה היום ההוא. א"ר הושעיא, כל המתייהר נופל בגיהנם, שנא' זד יהיר לץ שמו וגו'. א"ר תנחום בן חכינאי, כל המתלוצץ מביא כלייה לעולם, שנא' ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי.
וכת לצים נחלקת לה' חלקים.
החלק הא' הנותן דופי בבני אדם, כענין שנא' תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. וזהו שנקרא לץ, שנא' זד יהיר לץ שמו וגו'. פירוש שתי המדות הרעות האלו, שהן הזדון והגאוה, נתחברו בלץ, כי מבלי תועלת לעצמו גורם נזק לבני אדם בלצנות שבו. זה תכלית הזדון. והלץ הוא יותר מגונה מן הגוזל ומן החומס, לפי שהגוזל והחומס הוא מתכוין להנאת עצמו, אבל הלץ אינו נהנה ומזיק לבני אדם. והוא היהיר, ר"ל גבה לבב וזד, כי האדם השפל והנכנע יכיר חסרון עצמו ומומו ולא יתלוצץ על בני אדם. וגרסי' במדרש מנין אנו מוזהרים שלא לקבל דבר שקר, שנאמר לא תשא שמע שוא. ומנין שאנו מוזהרין שלא יחזיק אדם את יד הרשעים, שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות. ומנין שאנו מוזהרין שלא להתלוצץ, שנא' ועתה אל תתלוצצו וגו'.
החלק הב'. הלועג לבני אדם ויבז להם בלבו לקוצר השגתם למעלות החכמות או בהצלחת הזמן, בעושר ובכבוד ובשררה, ונמצא תמיד מבזה אותם בשביל עניותם, וגאות לבו הביאה אותו אל המדה הרעה הזאת, או עושרו ושלותו ותענוגיו, כענין שנא' הלעג השאננים הבוז לגאיונים. והמתנהג במדה הזאת לעולם לא ינקה, שנא' לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה. פי' לועג לרש, יראה לו כי הוא השיג העושר בחכמתו והצלחתו הוא מפני שהוא משתדל יותר מחבירו, נמצא מתכבד בקלון חבירו ומשבח עצמו מפני שהוא מצליח, וכאלו כופר בעיקר, כי הב"ה נותן עושר ונכסים למי שירצה, כפי מה שגזרה חכמתו, שנא' וזכרת כי ה' אלהיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ומפני שהליצנות היא סבתה הגאוה, שהיא הפך מן הענוה, אמ' שלמה אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. פי' הלצים הלועגים על בני אדם על מיעוט השגתם בעולם הזה, הב"ה לועג ללצים המבזין הענוים, שנא' יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו.
החלק הג'. הלועג לחכמות ומרחיק דברי חכמים ומבזה המצות, כסבור שאין בהם תועלת. ועל זה אמ' שלמה ע"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. ושנו חכמים אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום. והלץ הזה הביאה אותו למדה הרעה הזאת רוע מחשבתו, שסבור שהוא חכם וזולת חכמתו אינה כלום. ויש אנשים שיבואו לידי מינות במחשבה הרעה הזאת, ואומרים, מה תועלת בעשיית מצוה זו, ולפיכך נוטים מן התורה, שנאמר זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי. והכת הרעה הזאת אינן מקבלין תוכחת ושונאין את המוכיח, שנא' אל תוכח לץ פן ישנאך וגו', וכתי' יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו. ואפי' מייסר אדם ללץ ומכה אותו, לא יעזוב דרכו הרעה, ויותר תקוה לפתי מן ללץ, שנא' לץ תכה ופתי יערים. ולעולם אין ללץ תקוה, מפני שהוא מתלוצץ לדעות בני אדם, שנא' ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו, ר"ל יותר תקוה יש לכסיל מן ללץ.
החלק הד'. הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה כדרך יושבי קרנות. ושתי רעות יש בדבר הרע הזה. האחד, שכל המרבה דברים מביא חטא, ר"ל דברים בטלים, כ"ש מי שהוא קובע את עצמו תמיד לדברים בטלים. והשני, שהוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, הואיל והוא בטל מדברי תורה, שהיא עץ חיים. ודרשו רז"ל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, עליו הכתוב אומר ובמושב לצים לא ישב, וכתי' בתריה כי אם בתורת ה' חפצו. הא למדת, שמושב לצים מביא לידי ביטול תורה.
החלק הה'. המתלוצץ ויושב תמיד עם סובאי יין וזוללי בשר, ואוכל ומשתכר עמהם, ולפי' לא ילמד הדרך הטובה, שנא' לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם. וסובא היין גורם לשלשה דברים רעים. א' גורם לו להתלוצץ. ב' גורם לו להיות הומה וצועק כשוטה ונוער כחמור וגועה כשור. ג' שלא ילמד תורת הב"ה ומצותיו לזכות בהן. ולעולם לא תתקשר המדה הזאת בנפש אדם עד שהוא פורק מעליו עול שמים, ועל כן הוא נענש תמיד בשפטים רעים, שנא' נכונו ללצים שפטים ומהלומות לגו כסילים.
קשה הליצנות
קשה הליצנות, שלא נענש יהוא עד שנתלוצץ, ואע"פ שלא היה בלבו דופי, שנא' ויקבוץ יהוא את כל ישראל ויאמר אליהם אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה.
קשה הליצנות, שלא פירש הכתוב לגרש אחד מעוברי שאר עבירות, אלא ללץ, שנא' גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון.
קשה היא הליצנות, שהביא הב"ה עשרה מכות על פרעה ובכלן לא שינה עליו סדרו של עולם עד שנתלוצץ בישראל, שנאמר לא כן לכו נא הגברים, וכיון שנתלוצץ, הפך הב"ה את האור לחשך, ושנה עליו סדרו של עולם.
קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על דור המבול עד שנתלוצצו בנח, שנא' לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל. נח היה דומה לפניהם ללפיד, והיו בוזים את דבריו, ומתלוצצים בו.
קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על סדום עד שהתלוצצו בלוט, שנא' ויהי כמצחק בעיני חתניו. אמרו, שוטה, נבלים וחלילים בעיר, ואתה אומר שהיא נהפכת.
קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות לבא על הפלשתים עד שנתלוצצו בשמשון, דכתי' ויאמרו קראו לשמשון ויצחק לנו, מה כתי' אחריו, וילפות שמשון את שני עמודי התוך, ונפל הבית ומתו פלשתים.
קשה היא הליצנות, שלא מהרה הפורענות [לבא] על בני מואב עד שנתלוצצו בישראל כשגלו, שנא' ואם לא השחוק היה לך ישראל.
קשה היא הליצנות, שעליה נהרגו ארבעים ושנים איש מישראל, שנא' ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, וכתי' ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים. ולא נענשו סנבלט וטוביה אלא על ידי שנתלוצצו בישראל בבנין בית המקדש, שנא' וישמע סנבלט החורוני וטוביה וגו' וילעיגו לנו. ועל הליצנות נענש שלישו של יהורם, שנא' ויען השלישי [וגו'] ויאמר הנה ה' עושה ארובות בשמים היהיה הדבר הזה, וכתי' וירמסו אותו העם בשער וימת. ועליה נענשו מקצת ישראל, שנא' לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו', כי אמרתם כרתנו ברית את מות. ומה ענשו של דבר, וכופר בריתכם את מות. וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה, שנא' ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא. ואפי' בקל שבקלים אין אדם רשאי להתלוצץ, שנא' משך ידו את לוצצים. ואפי' על לא דבר אסור להתלוצץ, כדי שלא תהא הליצנות לו הרגל, שנא' ולצים לצון חמדו להם.
וגרסי' במדרש משלי אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. משל לשני בני אדם, אחד עני ואחד עשיר. והיה העשיר אומר לעני בכל יום, כמה נכסים יש לי, כמה גנות ופרדסים יש לי, כמה כסף וזהב יש לי. והיה העני אומר לו, מה הנאה יש לאדם ממנו, כל מה שקנית לעצמך קנית. כך הב"ה משיב לחכם ואומר לו, אע"פ שקנית חכמה לעצמך קנית. לכך נאמר אם חכמת חכמת לך. ר' אלעזר אומר, אם חכמת בתורה, כאלו את משמח להב"ה, שנתן לך חכמה, שנאמר אם חכמת חכמת לך, ולזה שנתן לך חכמה, ולצת לבדך תשא, ולא לאחרים. ד"א אם חכמת חכמת לך וגו', לעולם אין מתחברין שתי מדות הללו באדם אחד, החכמה והליצנות, אם חכם הוא אינו לץ ואם לץ הוא אינו חכם, שנא' אם חכמת חכמת לך, וכתי' ולץ לא שמע גערה, וכתי' בקש לץ חכמה ואין.
מעשה באדם אחד, שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים. פי' שהיה מפנה אבנים מביתו ומשליכן ברשות הרבים. מצאו חסיד אחד. אמ' לו, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך. שחק אותו האיש, והלעיג עליו, ונתלוצץ בו. ואמר, שוטה שבעולם, ומה ביתי אתה אומר שאינו שלי ורשות הרבים הוא שלי. לא היו ימים מועטים עד שנצטרך אותו האיש, ומכר את ביתו, והיה מהלך ברשות הרבים, והיה נכשל באותן אבנים שהוציא מביתו. והיה אומר, יישר כוחו של אותו חסיד, יפה אמ' לי כי ביתי לא היה שלי, מפני שהיה לי רשות למכרו, ורשות הרבים הוא שלי, בכלל אנשי העיר, מפני שאין לי רשות למכרו. ייסרני, ולא שמעתי ממנו, ונתלוצצתי בו, וקיימתי בעצמי ולץ לא שמע גערה.
מדת הליצנות היא מדה רעה עד מאד. ואסור לאדם להתלוצץ בכל דבר שבעולם, חוץ מבע"ז ובעובדיה. מנין אנו למדין, מאליהו הנביא ז"ל, שנא' ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר (אליהם) קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ. אמ' להם, וכי הבעל הזה, שאתם עובדים אותו, שיח לו, שמא הוא ברא את כל האילנות, כענין שנא' וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', וכי שיג לו, שמא הבטיחם את כל התחומין, כענין שנא' לא תסיג גבול רעך, וכי דרך לו, שמא קרע לכם את הים ועשה בו דרך, כענין שנא' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, אולי ישן הוא ויקץ, או שמא החיה לכם את המתים ומקיץ אותן משנתן לחיי העולם הבא. אין כל אלו המעשים אלא מעשיו של הב"ה, לו נאה לעבוד ולו נאה להשתחוות, יתברך שמו לעד ולעולמי עולמים, ותתנשא מלכותו לדורי דורים.
וכל מי שאינו מתלוצץ, ולא מחניף לרשעים בעולם הזה, ויש לו יכולת ונפרע מהן, ונוקם נקמת הב"ה מהן, ומשבר גאותן ומאבד אותן, בקנאתו להב"ה ובאהבתו אוהביו ובשנאתו שונאיו, הב"ה כורת לו ברית שלום, לו ולזרעו אחריו, עד סוף כל הדורות, שנא' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וכתי' בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא. סליק פירקא