מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
יד; לשמוח בחלקו
בשבח השמח בחלקו
בענין לשמוח בחלקו
ישבע צדיק חכמה מוסר טוב מלחם טוב מבשר ספקו יתן אל חי נותן מרום לחם אל כל בשר רחמי צורו הם שברו כי שקר בטחון נדיב ושר אוכל צדיק שובע נפשו כי שכלו על יצרו הושר לא ירעיב אל נפש צדיק גם בטן רשע כל תחסר.
צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. גרסי' בפסיקתא צדיק אוכל לשובע נפשו, זה אליעזר עבד אברהם, שאמר לרבקה הגמיאיני נא מעט מים [מכדך], גמיאה אחת, ובטן רשעים תחסר, זה עשו הרשע, שאמ' [ליעקב] הלעיטני נא [וגו']. ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זו רות המואביה, דכתי' בה ותאכל ותשבע ותותר. דכתי' ויצבט לה קלי, מעט בראשי אצבעותיו. [א"ר יצחק, אנן שמעינן מינה תרתי], או שרתה ברכה בידיו של אותו צדיק או במעיה של אותה צדקת. ובטן רשעים תחסר, אלו אומות העולם. א"ר מאיר, שאלני דוסתאי מן כוכבא, מהו ובטן רשעים תחסר. אמרתי לו, גוי אחד היה בארצנו, ועשה סעודה לכל זקני העיר, וזמנני עמהם.
והביאו לפניו מכל מה שנברא מששת ימי בראשית, ולא היה [שולחנו] חסר אלא אגוזי פרך בלבד. מה עשה, נטל את הטבלא מלפנינו, שהיתה יפה בששה ככרי זהב, ושיברה. אמרתי לו, מפני מה עשית כך. אמר לי, אתם אומרים שהעולם הזה שלנו והעולם הבא שלכם, ואם אין אנו אוכלים בעולם הזה, מה נעשה. קריתי עליו ובטן רשעים תחסר. ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו, זה חזקיהו מלך יהודה. אמרו עליו, ששתי אגודות של ירק וליטרא של בשר היו מעלין על שולחנו בכל יום, והיו ישראל מליזין עליו ואו', זה מלך ורצין בן רמליהו מלך. ובטן רשעים תחסר, זה מישע מלך מואב, דכתי' ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר. ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו, אלו מלכי בית דוד, ובטן רשעים תחסר, אלו מלכי מזרח ומערב. ר' יודא ור' הונא. ר' יודה אומר, מאה צאן היה עולה לכל אחד ביום, ור' הונא אומר, אלף צאן היה עולה לכל אחד בכל יום.
מעשה בשני תינוקות, שהיו משכונה אחת, והיה אחד בן עני והאחד בן עשיר. והיו הולכים לבית הסופר. בכל יום היה הולך בן העשיר ועמו חתיכות בשר וביצים לאכל, וכל מה שהיה מתאוה, ממה שהיה אביו מותיר משולחנו. ובן העני היה הולך לבית הסופר, והיה מוליך עמו שני חירובין. והיה רואה לבן העשיר ממה שהיה אוכל, והיתה נפשו מתעגנת עליו. והיה אביו רואה פניו משונות. הלך ולקח לו ליטרא אחת של בשר ובשלה. וכיון שבה הנער מבית הסופר, אמ' לו אביו, בוא ואכול ממה שאתה מתאוה. עד שהוא הולך לתת לפניו, נכנס הכלב, והושיט ראשו לתוך הקדרה. בקש להוציא ראשו ולא יכול. ויצא הכלב וברח וראשו בתוך הקדרה. אמ' לו אביו, בני, עמוד ונצא ונראה להיכן ברח הכלב, הואיל ולא נעשית תאותך, נציל הקדרה. עמד הוא ובנו ורצו אחר הכלב. וכיון שיצאו מתוך הבית, נפל הבית. אמר לבנו, בני, נודה ונשבח להב"ה, ונשמח בחלקנו, שלא יצאנו להציל את הקדרה אלא למלט את נפשותינו.
הצדיק והספוק במועט
ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו וגו', מי שהוא צדיק וירא שמים לעולם הוא שמח בחלקו, ואפי' אין לו אלא דבר מועט, אינו אוכל ממנו אלא מעט, לקיים נפשו, ואינו רודף אחר תאות גופו, ה"ה צדיק אוכל לשובע נפשו. אבל מי שאינו שמח בחלקו, לעולם הוא חסר כל טוב. ד"א צדיק אוכל לשובע נפשו, הצדיק והמשכיל אוכל מעט, כדי לקיים נפשו לעבודת הב"ה, אבל הרשע והאויל אינו כן, אלא אוכל להנאת גופו, וממלא בטנו, ואינו חושש להוצאת ממונו, אם יעשיר ואם ידל ויצטרך לבריות. כי הוא חושב שלא נברא העולם הזה אלא לאכול בו ולשתות, ואינו חומד מן העולם הזה אלא אכילה ושתייה בלבד. ורמז לדבר פחיתות שמו, אויל, "אכול "ושתה "יאמר "לך. ולא ידע כי חסר יבואנו, ולסוף הונו כלה ואבד, ונצרך לבריות, ויתאב לאכול אפילו פרוסת לחם ולא ישיג, ושניו משתברים בחצץ אחר כל מעדנים שאכל, ועליו הכתוב אומר שני רשעים שברת.
משל למה הדבר דומה, לשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך, אחד צדיק ושמח בחלקו ואחד רשע ורודף אחר תאותו. נכנסו לעיר, מצאו פונדק אחד, נכנסו לשם. ראה הרשע בפונדק מאכלים טובים וערבים ומיני מעדנים. אמר לצדיק, אין רצוני בכך. ישבו להם, זה לבדו, וזה לבדו. היה אומר אותו רשע לפונדקי הבא פסיוני, הבא קונדייטון. אותו צדיק אמ' לפונדקי, הבא לי קלוסקא אחת, הבא לי קערה אחת של עדשים. והיו יושבין ומלעיגין זה על זה. הרשע היה אומר על הצדיק, ראה שוטה זה, כל המעדנים האלו לפניו והוא אוכל עדשים. והיה הצדיק אומר על הרשע, ראה רשע זה, כמה הוא אוכל וכמה הוא שותה, עד ששוברין את שיניו. אמ' הצדיק לפונדקי, תן לי כוס אחד של יין. נתן לו. נטלו וברך ברכת המזון. ונתן לפונדקי דמי אותו מעט שאכל והלך לו לשלום. אותו רשע עמד לצאת. אמ' לו הפונדקי, תן דמי מה שאכלת. אמ' לו, גלוסקא אחת אכלתי. והוא אומר לו, אלא שתים אכלת. מתוך כך התחילו להתקוטט זה עם זה. התחיל הפונדקי לשבור שיניו של רשע, לקיים מה שנא' שני רשעים שברת.
וגרסי' במ' סנהדרין בפרק סורר ומורה, א"ר חנין, לא נברא יין בעולם הזה אלא לנחם אבלים ולשלם בו שכר לרשעים, שנא' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. א"ר יצחק, מה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, אל תרא יין, שמאדים פניהם של רשעים בעולם הזה ומלבין פניהם לעולם הבא. ד"א אל תרא יין כי יתאדם, שאחריתו דם. רב הונא רמי, דכתי' תירש וקרי תירוש, זכה נעשה ראש, לא זכה נעשה רש.
אמר המחבר בוא ולמד הספוק במעט והשובע מהב"ה, שצוה לעשות המשכן וכל כליו, וצוה לעשות שולחן של זהב, ומכל עולות ושלמים, מנחות ותודות, לא צוה הב"ה לעלות על שולחנו כי אם לחם הפנים בלבד. ללמדך, שאם ירצה אדם לבזבז הונו, טוב לקנות לו כלים של כסף ושל זהב וישתמש בהם, ואל יבזבז ממונו באכילה ובשתייה יותר מדאי. שהממון שמוציא האדם באכילה ובשתייה יותר מדאי הוא כלה ואבד, ואינו שב אליו לעולם, אבל אם יבזבז ממונו בכלי כסף וזהב, אם יתדלדל ימכור אותם ויתפרנס מהם, ולא יצטרך לבריות. ואע"פ שאז"ל מי שאין לו חמשים זוז, ואינו נושא ונותן בהם, חייבין ישראל לפרנסו, ואין מניחין אותו למכור כליו, ואפי' היו לו כלי כסף וכלי זהב, אפי' הכי ימכרם הוא מעצמו, כדי שלא יטריח על הבריות. ולמה צוה הב"ה לעשות על השולחן מסגרת, ולא לכל אחד מכל כלי בית המקדש. ללמד, שלא יאמר אדם, ומה השולחן, שהוא תשמיש אכילה, הוא של זהב, אכילה עצמה אינו דין שתהיה אילים ועתודים עופות ודגים וכל מעדנים. לכך צוה הב"ה לעשות על השולחן מסגרת, כלומר אע"פ שהשולחן הוא זהב, סגור את פיך ואל תאכל יותר מדאי, ואל תאמר, ראוי הוא שתהיה האכילה מעין השולחן. שהרי הב"ה, לו כל חייתו יער בהמות בהררי אלף, לא צוה לעלות על שולחנו כי אם פת בלבד, וצוה להקריב על מזבח הנחשת כל הקרבנות, עולות מנחות חטאות ואשמות, תמידין ומוספין, שלמים ותודות, וניסוך היין, ועל מזבח הזהב לא צוה להקטיר עליו כי אם קטורת בלבד. ללמדך, שאם יפרנס אדם את עצמו בדבר מועט, סופו להשתמש בכלי זהב, כמזבח הזהב, ואם הוא אוכל מאכלים גסים, אם היה רגיל להשתמש בכלי זהב, סופו להשתמש בכלי נחושת, כמזבח הנחושת שהיו מקריבים עליו כל הקרבנות הללו. עד כאן.
וכל מי שהוא רשע, ואין בו יראת שמים, אינו שבע לעולם, אפי' יהיה לו כל העולם כולו, שנא' כי הלל רשע על תאות נפשו ובוצע ברך נאץ ה', ונמצא חסר כל טוב. הה"ד ובטן רשעים תחסר. ושנינו במ' אבות מרבה בשר מרבה רמה. פי' כל המרבה לאכול בשר, אינו מרבה לאכול אלא רמה, שסוף הבשר רמה. ויש לפרש מרבה בשר מרבה רמה, כל האוכל ושותה יותר מדאי, ומעדן גופו עד שישמן, אינו משמינו אלא לרמה, שסוף אדם רמה ותולעה, דתנן מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה. ואמר החכם מה יתרון לאדם לאכול ולשתות בעולם הזה יותר מדאי, ומעדן גופו, וסופו להיות רעי בבטן הרמה.
לעולם ישתדל אדם לשמוח בחלקו, ואז יהיה נאה ומעשיו נאים, ובני אדם משבחים אותו. ועל זה אמר שלמה ע"ה ושבח אני את השמחה, פי' מי שהוא שמח בחלקו. וכתיב עטרת חכמים עושרם, פי' החכמים הם שבעים, ואפי' אין להם כלום, והמדה הטובה הזאת היא כמו עטרה לראשם, מפני שלעולם אין מתבזין מכבודם ולא יצטרכו לבריות. ושנו חכמים אי זהו עשיר, השמח בחלקו, ופירשו רז"ל איזהו עשיר ועושרו אינו כלה, השמח בחלקו. ר"ל אפי' לא יהיה לו אלא מעט מן המעט, הואיל והוא שמח בחלקו, הרי הוא כשר עשיר. ואמר החכם איזהו ממון שאינו כלה לעולם, זה השמח בחלקו. ועוד אמרו אין לך עשיר בעולם כמי שנפשו שבעה ואפי' במעט, ואין לך ממון בעולם כנדיבות, ולא מטמון כחכמה, ולא יחס כמי שאינו כועס, ולא נשיאות ולא כבוד ככבישת היצר, ולא צדקה בעולם גדולה מן התוחלת, ולא חטא כגסות הרוח. ואין לך עניות בעולם כבצע, ולא עושר בעולם כמי שאינו יגע להעשיר. ואין לך מעדנים בעולם כבריאות, ולא מחייה כאמונה. ואין לך שימור לנפשך כשתיקה, ואין לך קרוב כמות. ואמרו אין עניות אלא בדעת, לא בכסף ולא בזהב, ואין עושר אלא בדעת, לא בכסף ולא בזהב.
וגרסי' בפ' במה מדליקין ת"ר איזהו עשיר, כל מי שיש לו נחת רוח בעשרו. ואין לך נחת רוח יותר ממה שהוא שמח בחלקו ובמה שזימן לו הב"ה. וגרסינן במדרש משלי ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. כשישמח אדם במה שחננו הב"ה, אם מעט ואם הרבה, ינוח בדעתו, ולא יתעצב אם לא ישיג יותר, נמצא עשיר כל ימיו, דכתי' נפש ברכה תדושן. ר"ל הנפש השבעה והשמחה בחלקה וברכתה שזימן לה הב"ה, תהיה עדנה ושמנה ודשנה. נמצא, שהצדיק שהוא מתפרנס בכבוד, ולא יחס כל, הואיל והוא שמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, דכתי' נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם.
וגרסי' במ' שבת בפרק במה בהמה יוצאה, ת"ר מעשה באדם אחד שמתה אשתו, והניחה לו בן קטן, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונעשה לו נס, ונפתחו דדיו כשני דדי אשה, והניק את בנו. אמ' ר' יוסף, בוא וראה כמה גדול אדם זה, שנעשה לו נס כזה. אמ' ליה אביי, אדרבה, כמה גרוע אדם זה, שנשתנו עליו סדרי בראשית. אמ' ר' יהודה אמ' רב, בוא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם, שמשתנין עליהם סדרי בראשית.
וגרסי' במדרש כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד. ר"ל מי שהוא עני באמונה ויקוץ בהוצאה, ואם יקנה לנפשו פרנסה יראה לו שירד מנכסיו ויצטרך לבריות, ונמצאו כל ימיו בעצב ובדאגה. אבל מי שהוא שמח בחלקו, ומאמין בהב"ה שהוא מזמן לו פרנסתו בכל עת שיצטרך לה, הרי זה לעולם לבו טוב עליו וכאלו שולחן ערוך ומשתה לפניו תמיד. ועוד גרסינן במדרש טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב. טוב פת חרבה ושלוה בה, זה השמח בחלקו, ולעולם יהיה שלו ושאנן, כי הואיל והוא שמח במה שזימן לו הב"ה, לעולם לא יגנוב ולא יגזול, ונמצא שוקט ובוטח כל ימיו. מבית מלא זבחי ריב, זה שאינו שבע בחלקו, אלא רודף אחר המאכלים הגסים, ויגנוב ויגזול, כדי להשביע תאותו, ונמצא כל ימיו במריבה ובקטטה ונרדף מבני אדם. והאוכל מעט לשובע נפשו, ואינו מתכוין להנאת גופו, הרי זה מכיר את בוראו. כי כשירעב, יבין חסרון עצמו ופחיתות האדם. שבשעה שתחסר לו פרוסת לחם וקיתון מים, יחלש גופו וכל איבריו, ויחשכו עיניו, ולא יעצר כח לעמוד על רגליו. ואז יכיר שלימות הב"ה, שאינו צריך אכילה ולא שתייה, שנא' האוכל בשר אבירים וגו'. וכשירעב יתלה עיניו להב"ה לבקש פרנסתו, ויכיר שהוא יתברך שמו נותן לחם לכל בשר, ומטריף פרנסתו לכל אחד ואחד ולכל גויה וגויה די מחסורה. ואז ירחם על העניים, ויפרוש מן הגאוה. לפי שהמאכלים הגסים מביאים את האדם לידי עונות ואשמים, שנא' וישמן ישורון ויבעט, ויטוש אלוה עשהו, וכתי' ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם.
והמשובח באדם בענין האכילה הם שלשה. ואלו הן. האחד, שיסתפק בחלקו, ואפי' מעט, ולא יבקש יותר. ב' שיאכל בעתו מעט, קודם שירעיב הרבה ויחלשו איבריו ויבא לידי חולי, ולא יהיה בו כח לעבוד את הב"ה, כמו שנא' ושריך בעת יאכלו. ג' שלא יתכוין במאכלו להנאת גופו, כי אם לקיום נפשו, ולא ילך אחר תאותו לאכל כל מה שהחך מתאוה ממאכלים רעים, מפני שהן מזיקין את הגוף, ולא יאכל עד שימלא כריסו, ואפי' מהמאכלים שאינן מזיקין. וכתב הרמב"ם ז"ל לעולם יפחות אדם שליש מאכלו. ואמרו רבותינו ז"ל סעודה שהנאתך משוך ידך ממנה.
מעלת הביטחון בהקב"ה
לעולם ישען האדם על עושהו, ואל יבטח בבשר ודם, וישים בטחונו בהב"ה. כי הבוטח על בשר ודם, בטחונו הבל וריק, שנא' אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו, וכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו, וכתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. אבל הבוטח בהב"ה יטה אליו חסדו, שנא' והבוטח בה' חסד יסובבנו, וכתי' ובוטח בה' אשריו, וכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי. בוא וראה, שכל הבוטח על הב"ה, לא די לו שנעשה רצונו, אלא שהוא עומד בברכה, שנא' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ומנין שכל התולה בטחונו בבשר ודם. שלא יעשה רצונו. כך למדנו מיוסף הצדיק, שנחבש י"ב שנה, עשר שנים בבית פוטיפר, ובטח בהב"ה, ונתן אותו לרחמים בעיני אדוניו, שנא' ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח. וכן בתחלה בבית הסוהר, דכתי' ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר, אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עושה ה' מצליח. וכיון שבטח בשר המשקים, ואמר לו, כי אם זכרתני אתך, שכחו, ונתעכב בבית הסוהר שתי שנים, עד שחלם פרעה, שנאמ' ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם.
וגרסי' בפסיקתא נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים. את הוא בטחון של כל [בעלי] זרועות, בשמך הם בוטחים מפרשי ימים, בשמך הם בוטחים כל הבריות שבקצוי ארץ, ושבים למזונות ופרנסה.
וגרסי' בבראשית רבה ויהי מקץ שנתים ימים, הה"ד אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. אל יבטח אדם במעשה אבותיו, אל יאמר ישמעאל, אברהם אבי צדיק הוא והוא מצילני ובזכותו אני נמלט, שנא' אח לא פדה יפדה איש, אם אין אדם עושה טוב בעולם הזה, אל יבטח במעשה אבותיו. הוי אל תבטחו בנדיבים. ועל מי אתה בוטח, על מעשיך, שנא' אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, וכתיב נפש עמל עמלה לו. אין אדם אוכל לעתיד אלא ממעשה ידיו, כל אחד ואחד אוכל משלו, שנא' כל עמל האדם לפיהו. לכך נאמר אל תבטחו בנדיבים וגו'. תצא רוחו ישוב לאדמתו. למה האדם דומה, לנאד שהוא נפוח ומלא רוח ועומד בדרך, ומי שרואה אותו מרחוק מתיירא ממנו, סבור שהוא כלום. [מה עשה, הגיע אצלו וראהו שהוא נאד, ונגע בו ונפל ויצא הרוח שבו שמלאו. אמר אותו האיש, מזה הייתי מתיירא, לא היה בו כלום, אבל הרוח היא המעמדת אותו. כך אמר הב"ה, אין הבשר כלום, שנא'] כל הבשר חציר, אינו עומד אלא [על] הרוח, כנאד הזה, יצאת הרוח ונעשה עפר. הוי תצא רוחו ישוב לאדמתו. אמר הב"ה, אני בראתי את האדם הזה, והוא עומד ומתגאה. בא סנחריב ונתגאה ברוחו, יצאת רוחו אבדו עשתונותיו. רצונכם פרקליט שהוא עומד לעולם, הבטחון בהב"ה, הה"ד בטחו בו בכל עת. שהוא יתברך שמו ברא את השמים ואת הארץ, ואמ' כשם שמתחתי את השמים ורקעתי את הארץ ושמתי גבול לים שלא יעבור, ומעולם שבראתים לא זזו ממקומם, כך כל מי שבוטח בהב"ה אין עזרו פוסק לעולם. לכך הוא אומר אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו, מה כתיב אחריו, עושה שמים וארץ את הים ואת כל אשר בם השומר אמת לעולם וגו'. כל מי שבידיו מעשים טובים, הב"ה הוא משלם לו שכרו באמת, שנא' האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו, ואומר תתן אמת ליעקב. עושה משפט לעשוקים, אלו ישראל, כדא' עשוקים בני ישראל ובני יהודה, והב"ה עושה להם משפט מאומות העולם, שנא' ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל. נותן לחם לרעבים וגו', מי הם הרעבים, זה אליהו זכור לטוב, שהיה רעב והיה הב"ה מאכילו, שנא' ואת העורבים צויתי לכלכלך שם.
והב"ה מזמין מזונותיו של אדם בנחת ובלא צער. ואע"פ שמזונותיו של אדם קשין, כדגרסינן בפ' ערבי פסחים אמ' ר' יוחנן, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, שנא' לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אמ' ר' יוחנן, קשין מזונותיו של אדם כיולדה. ביולדה כתיב בעצב תלדי בנים, ובמזונותיו של אדם כתיב בעצבון תאכלנה. א"ר לוי, קשין מזונותיו של אדם יותר מן הגאולה, דבגאולה כתיב המלאך הגואל אותי, מלאך דעלמא, ובמזונותיו של אדם כתיב האלהים הרועה אתי. ר' אלעזר אומ', המשיל הגאולה לפרנסה ואת הפרנסה לגאולה, מה גאולה בכל יום, אף פרנסה בכל יום, מה גאולה פלאין, אף פרנסה פלאין. א"ר שמעון בן לקיש, בשעה שאמ' הב"ה לאדם הראשון וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, זלגו עיניו דמעות. אמ' לפניו, רבונו של עולם, אני וחמור נאכל באבוס אחד. כיון שאמ' לו בזעת אפיך תאכל לחם, נתקררה דעתו. אמר רב שזבי משום ר' אלעזר בן עזריה, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, [דכתיב נותן לחם לכל בשר, וסמיך ליה לגוזר ים סוף לגזרים. אמר ר"א בן עזריה, קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף], שנא' מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו, וכתיב בתריה, ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו. אמ' ר' חמא בר חנינא, קשין מזונותיו של אדם כיום המיתה, דכתי' ולא ימות לשחת, וכתיב בתריה, ואנכי ה' אלהיך רוגע הים. רגע כתי', וכתי' רגע ימותו. והבטחון בהב"ה עקר גדול באמונה וביראה, שכל מי שהוא מאמין בהב"ה הוא בוטח בו וירא ממנו.
בשלשה דברים יראת הב"ה נכרת באדם. ואלו הן. אחד, השם בטחונו בהב"ה בכל צרכיו ובכל ענייניו. ב' המצדיק עליו את הדין בכל תלאותיו. ג' המפשפש במעשיו ועושה מיד תשובה, ואפי' על עון קל, ואפי' בידו כמה צדקות. ואמרו ראשית יראת השם ית' התקוה, וראשית התקוה התוחלת, וראשית התוחלת צדוק הדין, וראשית צדוק הדין היחוד, שיודה האדם במציאות הב"ה ובאחדותו. ואמ' החכם העשירני בתקותך ולא בכסף ובזהב, ולא אהיה עני מתקותך ועשיר בכסף וזהב. בוא וראה, שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אינו אוהב אלא למי שאינו מצוי תמיד בביתו, שנא' הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך, ומי שאינן צריכין לו ומי שאינן מטריחין עליו. אבל הב"ה אינו כן, אלא כל מי שישאל מצויין בביתו, הוא יתברך ויתעלה שמו משתבח ומתהלל, שנא' בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה, וכל מי שצריכין לו, הוא יתברך שמו מעיד אותם לבקש ממנו רחמים, כדי שיפיקו רצונו, שנא' כה אמר ה', דרשוני וחיו, ובזמן שאין מטריחין עליו לבקש ממנו צרכם, הוא יתברך שמו כועס ומתרעם מהם, שנא' אותי עזבו מקור מים חיים.
מעשה בעני אחד, שהיה מספר לחבירו דלותו, ומתרעם ומתאונן מעניותו, ובוכה לקשי יומו. אמ' לו חבירו, אתה מתרעם מהב"ה, שהוא יכול לרחם עליך, לבשר ודם שאינו יכול לרחם עליך, וסלקת בטחונך מהב"ה והפסדת ברכה, דכתי' ברוך הגבר אשר יבטח בה' וגו', ואתה עומד בקללה, דכתיב ארור הגבר אשר יבטח באדם.
ומה טוב ומה נעים הבוטח בהב"ה במזונותיו ובכל עסקיו, ויסלק בטחונו מבשר ודם. קל וחומר מהיונה. כדגרסי' במ' עירובין בפ' עושין פסין, א"ר ירמיה ב"ר אלעאי, מאי דכתי' והנה עלה זית טרף בפיה, אמרה יונה לפני הב"ה, רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורות כזית ויהיו מסורים בידיך, ואל יהיו מתוקין כדבש ויהיו מסורים בידי בשר ודם. מאי משמע, דהאי טרף לישנא דמזוני הוא, שנא' הטריפני לחם חוקי. אבל מי שאינו בוטח בהב"ה, ותולה בטחונו בבשר ודם, ומצפה לשולחן חבירו, ואפי' אוכל עליו כל מעדנים שבעולם, נוח לו שלא נברא ולא יצא לאויר העולם. וטוב לו להיות נשכר לחפור או לטחון, או לעשות שום מלאכה, ויפרנס עצמו בפרוסה של שעורים, מלאכול על שולחן חבירו פסיוני. ולפי' אמ' שלמה בין תבין את אשר לפניך, ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, וכתי' פתך אכלת תקיאנה ושחת דבריך הנעימים, וכתי' אל תתאו למטעמותיו והוא לחם כזבים. שאלו לחכם אחד ואמרו לו, איזה דבר שהוא מר ממות. אמ' להם, שלשה דברים הם קשים ממות. ואלו הן. [א'] המצפה לשולחן חבירו. ב' מי שהיה יקר ונקלה כבודו. ג' מי שהיה עשיר ונתדלדל ונצטרך לבריות. אמרו לו, אי זה מר משלשתן. אמ' להם, המצפה לשולחן חבירו. וגרסי' במ' יום טוב בפרק המביא כדי יין, אמ' רב ענן בר' אבא אמ' רב, כל המצפה לשולחן חבירו עולם חשוך כנגדו, שנא' נודד הוא ללחם איה ידע כי נכון בידו יום חושך. רב חסדא אמר, חייו אינם חיים. ת"ר שלשה אין חייהם חיים, המצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסורין מושלים בגופו. ויש אומרים, מי שאין לו אלא חלוק אחד.
והבטחון בהב"ה מדה טובה אין למעלה ממנה, מפני שמודה במציאותו ובהשגחתו ובהשפעת טובו על בריותיו. אבל המסלק בטחונו מהב"ה, ובוטח בחכמתו או בעשרו או בגבורתו או בקרוביו, מסלק הב"ה אותן הדברים שהיה בוטח בהן. שהבוטח באחר זולתו, הוא בוטח על תוהו ושוא והבל, שאין בו ממש. הבוטח בחכמתו, ומסלק בטחונו מהב"ה, הב"ה מסלק ממנו החכמה, שנא' לוכד חכמים בערמם, ולא תעשינה ידיהם תושיה, וכתי' ועצת נפתלים נמהרה, וכתי' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הבוטח בעושרו הב"ה מאבד ממנו העושר, שנא' הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, וכתי' עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, וכתי' התעיף עיניך בו ואינו כי עשה יעשה לו כנפים וגו', וכתי' עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, וכתיב ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, או מסלק הב"ה ממנו הנאת הממון, כגון שיבואו על אותו האיש חלאים רעים ונאמנים וייסורין, ולא יכול ליהנות מנכסיו, שנא' ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. הבוטח בגבורתו, הב"ה מסלק הגבורה ממנו, כי הגבורים כאין וכאפס הם לפני הב"ה, [שנא'] ולא מצאו [כל] אנשי חיל ידיהם, וכתי' ושבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה, וכתיב כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. הבוטח בקרוביו, הב"ה מסלק אותם ממנו, שנא' אח לא פדה יפדה איש וגו'. ושלשה דברים מאלו הארבעה שאמרתי נאמרו בפסוק אחד, והם החכמה והגבורה והעושר, דכתי' כה אמר ה' אל יתהלל החכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'.
אבל הבוטח בהב"ה ומסלק בטחונו מאלו הדברים שאמרתי, לא די לו שיעשה הב"ה רצונו, ועומד בברכה, אלא חונן אותו אלו הארבעה דברים שאמרתי. כיצד, אם אינו חכם, הב"ה מחכים אותו, שנא' אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך. אם אינו גבור, הב"ה מחזיק בידו ומאמץ את לבבו, שנא' וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע, וכתיב ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת על כל הארץ וגו', וכתיב ונלחמו אליך ולא יוכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך, וכתי' אל תירא מהם ומדבריהם אל תירא, וכתיב כשמיר חזק מצור, וכתיב כי ה' אלהיך נותן לך כח לעשות חיל וגו'. אם אינו עשיר, הב"ה מעשירו, שנא' ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם, וכתי' מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו', וכתי' שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם. ואם הוא בארץ אחרת, מובדל מקרוביו, הב"ה מקרב אותו, שנא' שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבאו ובנותיך על צד תאמנה.
ומי שהוא בוטח בהב"ה, אע"פ שיראה שמקיפין אותו הצרות, ונתדלדל, והעניות והדלות לוחצין אותו, יצדיק עליו את הדין, וישמח במה שנתן לו הב"ה. ויחשוב בלבו ויאמר, הב"ה בראני יש מאין, וזימן לי מזונותי בבטן אמי, שנא' עליך השלכתי מרחם מבטן אמי אלי אתה, וגזר עלי ויצאתי לאויר העולם בזמן ידוע, לא קודם לכן ולא אחר לכן, ולאחר שיצאתי לאויר העולם זימן לי חמאה וחלב לינק משדי אמי, שנא' כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי, וזימן לי פרנסתי מעודי עד היום הזה, לא כפי מעשי אלא כיד אלהי הטובה עלי. ואם נתעכבו לי עתה מזונותי, ואין ידי משגת פרנסתי בפשעי, הב"ה, שבראני וכלכלני מנעורי עד היום הזה, הוא מייסר אותי באהבה, ולטובתי נתעכבו מזונותי, ואני שמח בחלקי ובמה שגזר עלי אלהי יתברך שמו, ולו לבדו אני מודה ומשבח על מה שקראני עד עתה ועל מה שעתיד לקרות אותי מכאן ואילך, ולא נתעוה דברי אלא על כובד חטאי, והב"ה אם הוא עתה כועס עלי על רוב פשעי, כרגע מתמלא רחמים ומרחם עלי. כדגרסינן במדרש מתוך כעס רצון, ומתוך אפלה אורה, ומתוך רוגז רחמים, ומתוך צרה רווחה, ומתוך ריחוק קירוב, ומתוך נפילה קימה. מתוך כעס רצון, שנא' הרף ממני ואשמידם, מה כתיב בתריה, וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. מתוך אפילה אורה, דכתיב כי אשב בחושך ה' אור לי. מתוך רוגז רחמים, דכתיב ברוגז רחם תזכור. מתוך צרה רווחה, דכתיב עת צרה היא ליעקב וממנה יושע. במקום ריחוק קירוב, שנא' והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. מתוך נפילה קימה, דכתי' כי שבע יפול צדיק וקם.
מעשיות בחסידים ששמחו בחלקם
ומעשה ברופא, שקצף עליו המלך, וישם אותו בבית הכלא, במקום צר כקבר. ויאסרהו בנחושתים, וישם עול ברזל על צוארו, ויפשט אותו בגדיו, וילבישהו בלויי סחבות מן הצמר הקשה. וצוה לתת לו דבר יום ביומו ככר לחם שעורים ומלא כף מלח וקיתון מים, ושלא להוסיף עליהם דבר. וצוה המלך לנצבים עליו בבית הכלא לכתוב כל דבריו ולהגיד אותם למלך, כי היה חכם גדול, ולא היה מדבר שום דבר כי אם בחכמות. עשה ימים רבים בבית האסורים, ולא שמעו מפיו אפי' אות אחת, אלא היה יושב ושותק. לאחר ימים, צוה המלך לקרוביו ולמיודעיו של אותו חכם ללכת לבית האסורים לבקרו, ולדבר עמו, ולשמוע דבריו, ולהעתיק אותם, ולספר אותם אל המלך. נכנסו אצלו, ואמרו לו, אדוננו, רואים אנחנו צרת נפשך בבית הכלא הצר הזה שאתה אסור בו, וענוי רגליך בכבלים שעליהם, ובעול הכבד שעל צוארך, ואתה רעב וצמא וערום, והקיפוך כל אלה הייסורין, ואנחנו תמהים מזיו פניך איך לא נשתנה, ומבשרך איך לא נכחש, ומכחך איך לא כשל. אמר להם, והלא רופא אני, ואיכה אני מרפא לבני אדם ולא הייתי מוצא לנפשי רפואה. לקחתי שבעה סמין וערבתי אותן ותקנתי מהן שקוי, ואני שותה ממנו מעט בכל יום ויום, וזהו שהעמידני בכחי ולא נשתנו פני. אמרו לו, ספר לנו אותן הסמין שאמרת, ואם יקרה לנו, או לאחד ממנו, ייסורין קשין כאלו, נעשה מהם שקוי ונשתה ממנו, כדי שלא נמות בצרת נפשנו. אמר להם. הסם הראשון, הבטחון בהב"ה, שהוא, ית' שמו ויתעלה הדרו, יכול להציל אותו מצרות רעות ורבות, כ"ש מאלו, ומיד המלך יכול להצילם, כי פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו.
הסם הב'. התקוה והתוחלת, והם שתי מדות טובות לעשות אותן. כל מי שסבבוהו ייסורין והקיפוהו תלאות, יקוה ויוחיל התשועה בכל יום, כדי שלא יאבד בצרתו.
הסם הג'. ידעתי כי חטאי גרם צרתי, ובעוני נלכדתי בפח מוקשי, ופשעי הרחיקו הטוב ממני. והואיל ואני הייתי סבה לרעתי, למה אלון ואתרעם, והייתי חוטא לנפשי.
הסם הד'. אם לא אוחיל על צרותי, מה אעשה, היש בידי דבר לעשות. גזרת מלך היא עלי, ומה תועיל התלונה, ולמה אקוץ במוסר השם ית' ובתוכחותיו, למה אמות בלא עתי.
הסם הה'. ידעתי כי לטובתי הב"ה מייסר אותי, כדי למרק ממני עונותי בעולם הזה ואזכה לחיי העולם הבא. שכל המדוכה בייסורין בעולם הזה, הוא נוחל העולם הבא.
הסם הו'. שאני שמח בחלקי, ומודה ומשבח להב"ה. כי איפשר להיות בצרות רעות מאלו. אם אני עתה מעונה בכבלי ברזל, איפשר שהיו מענים אותי בענוי קשה מזה, [אם היו מכים אותי] בשוטים ובכיוצא בהם. אם מאכלי עתה לחם של שעורים, איפשר שלא היו נותנין לי לחם כלל, לא של חטים ולא של שעורים. אם מימי במדה, איפשר שלא היו לי נותנין מים כלל. אם מלבושי צמר, איפשר שהיו מניחין אותי ערום. ועוד שיש ייסורין הולכים וגדלים, שנא' בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר, ר"ל ערב של אתמול ובקר של אתמול, שהיו הייסורין הולכים וגדלים והיה מתאוה למפרע, כלומר, בבקר יאמר יותר בטוב הייתי אתמול בערב, ובערב יאמר יותר בטוב הייתי בבקר מעתה, אבל ייסורי אלו לא הוסיפו על מה שהיו בראשונה, ואיכה אתרעם.
הסם הז'. ידעתי כי תשועת השם כהרף עין, ולא קצרה ידו מהושיע, והוא ית' שמו יכול להוציאני ממצוקותי.
מיד הלכו וספרו למלך דבריו, והוציאו מבית האסורים, ועשה לו כבוד גדול.
מעשה בחסיד, בכל עת שהיה יושב לאכול היה מתעטף קודם בטלית נאה, והיה מקבץ כל תלמידיו והיה מעטף אותם בטליתות נאות, והיו אומרים שירות ותושבחות להב"ה. אמרו לו, מה מקום לשירות ולתושבחות אלו שאתה עומד ואומר כל שעה שאתה רוצה לישב לאכול. אמר להם, אלו הייתי חבוש בבית האסורין, ולא היו מניחין אותי לאכול אפי' פת של שעורים ולא לשתות אפי' קיתון של מים, או אלו הייתי הולך בדרך ולא היה בידי צידה, כמה הייתי נותן בפרוסה אחת של לחם לאכול ובקיתון אחד של מים, כדי שלא אמות ברעב ובצמא, וכמה הייתי מתחנן לשר בית האסורים שיניחני לאכול, כ"ש וכ"ש כמה אלף אלפי פעמים שאני יושב בביתי שקט ושאנן, והב"ה מעלה עננים ומוריד טללים ומצמיח דשאים ומוציא לחם, בלא טורח ובלא עמל, אלא השמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה במאמר הב"ה, ומזמן לאדם פרנסתו, לחם לאכול ובגד ללבוש. ואלו הייתי זורע וקוצר כמה הייתי טורח, כדגרסי' במסכת ברכות בפ' הרואה, בן זומא אומר, כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול, שחרש וזרע וקצר ועימר ודש [וזרה] וטחן ובירר והרקיד ולש ואפה, ואח"כ אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקן לפני. לפיכך צריך אדם להודות ולשבח להב"ה על מזונותיו, אם בנחת אם בצער.
וגרסי' במדרש תנחומא לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשון אתי כדרך שהגוים עושים ביראותיהן. כשהטובה באה להם מכבדים ליראותיהן, שנא' על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. וכשהפורענות באה להן מקללין ליראותיהן, שנא' ועבר בה נקשה ורעב והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל אתם היו נותנין הודאה על הטובה ועל הרעה. שכן דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא, ובשם ה' אקרא. וכן מצינו באיוב, שכן אמרה לו אשתו, עודך מחזיק בתומתך ברך אלהים ומות, כמו ברך נבות אלהים ומלך. אמ' לה, כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל.
מעשה בחסיד, שירד מנכסיו ונתדלדל, והיה שמח בחלקו ובעניותו. יום אחד היה מתפלל, ושמעו אותו שהיה אומר בתפלתו, רבונו של עולם, העניתני והרעבתני, והפשטת מעלי בגדי תפארתי, והגלית אותי לארץ נכריה, והרחקת ממני אוהבי ורעי, והנני עני ורעב וצמא וערום, ומובדל מקרובי בכלימה בארץ נכריה, ובכל זאת אני שמח במתנותיך ובחלקי, אם רע ואם טוב. נשבע אני בשמך הגדול, שאם תשרוף אותי באש, שהייתי אוהב מתנותיך ושפטיך, והייתי שמח בהם, ומודה לשמך הגדול שיקרה נפשי כל כך בעיניך להביא עלי כל הייסורין האלו, לבער בהם עונותי.
לעולם ישים אדם בטחונו בהב"ה, במזונותיו ובפרנסתו ובכל עסקיו, וישמח בחלקו, אם מעט ואם הרבה, ויחלה פני הב"ה להטריפו לחם חוקו בכל יום ויום. ויעשה קל וחומר מעורב, ויאמר, מה עורב, שלא נברא לשמש קונו, הב"ה מזמין לו פרנסתו, דכתי' מי יכין לעורב צידו, אני, שבראני הב"ה לעובדו, לא כ"ש. וגרסי' במס' סוטה בפ' עגלה ערופה, תניא ר' אליעזר אומר, כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, יקרי זה מקטני אמנה, שנא' כי מי בז ליום קטנות. וגרסי' בפ' הבא על יבמתו כתוב בספר בן סירא, אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום. מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על עולם שאינו שלו. והיינו דא"ר אלעזר, מאי כי מי בז ליום קטנות, מי גרם להם לצדיקים שיתבזז שולחנם לעתיד לבא, קטנות שהיתה בהם, שלא האמינו בהב"ה, והב"ה מטריף מזונותיו לכל המאמין בו, ולכל המואס בעושר, שכל הרודף אחר העושר כאלו מסלק ממנו יראת שמים. צא ולמד משלמה ע"ה, שלא היה מלך עשיר כמוהו בכל העולם, והיה משתמש בכלי זהב, ולא היה כסף נחשב למאומה בידו. וכיון שראה פחיתות העושר, שבו גס לב האדם, אמר ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חוקי, עושר, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה', ריש, ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. תרגם יונתן ותפשתי, ואחלל שמיה דאלהי. ומה יועיל לאדם לצבור הון ולהטריח עצמו לקנות ממון יותר מדאי.
וכל הרודף אחר העושר, לעולם לא תשבע נפשו ממנו, שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. וכל מי שאינו שמח בחלקו, ורודף אחר הממון, לעולם לא ישבע. כיצד, יחמוד דבר וירדוף אחריו, כשישיג אותו יבקש יותר, וכשישיג יותר יבקש יותר, נמצא כל ימיו יגע להעשיר, ולא ישיג תאותו ולא תשבע עינו. משל לאדם שהיה מהלך בדרך והיה צמא. מצא באר מים מלוחים ושתה מהם, כסבור שהיו מתוקים, והוסיפו לו בצמא. וכל מה שהיה שותה מהם, כסבור שירוה צמאונו, היה צמא יותר. כך הרודף אחר הממון, כדי להשביע עינו ממנו, כשישיג אותו נפשו חומדת יותר. ואז"ל אין אדם יוצא מן העולם הזה ותאותו בידו. כיצד, יש בידו מנה, מתאוה לעשותו מאתים, השיגה ידו לעשותו מאתים, מתאוה לעשותן ארבע מאות, שנא' אוהב כסף לא ישבע כסף. וסימן, למי שהוא [שמח] בחלקו, הכבוד. ר"ל מי שהוא שמח בחלקו, אינו מצטרך לבריות, ואינו מטריח עליהם, ואינו מבקש גדולה לנפשו, לפיכך בני אדם מכבדין אותו. ואמר החכם, העבד הוא חפשי כשיסתפק וישמח בחלקו, והחפשי עבד עבדים אם יבקש מה שאינו יכול להשיג.
ועוד אמר החכם אכילת האדם ושתייתו שלא כדין יעורו עיני שכלו. ואמר אם תבקש מאכל די ספוקך מיעוטה יספיק לך, ואם תבקש יותר מספוקך כל הונך לא יספיק לך. ואמר הנדיב יתנדב בהונו לאוהביו, ואפי' הוא מעט, והכלי יצפין אותו לאויביו, ואפי' הוא הרבה.
וגרסי' בפ' קמא דמסכת שוטה ת"ר שוטה נתנה עיניה למי שאינו ראוי לה, מה שבקשה לא נתנו לה ומה שבידה נטלו ממנה. פי' אותו שחשקה בו לא ניתן לה ואישה ניטל ממנה. וכן מצינו בנחש הקדמוני, שנתן עיניו במי שאינו ראוי לו, מה שבקש לא ניתן לו ומה שהיה בידו ניטל ממנו. אמ' הב"ה, אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה, ועכשיו ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. אני אמרתי ילך בקומה זקופה, ועכשו על גחונך תלך. אני אמרתי יהיה מאכלו מאכל אדם, ועכשו ועפר תאכל. הוא אמר יהרג אדם וישא חוה, ועכשו אשית איבה בינך ובין האשה. וכן מצינו בקין ובקרח ובבלעם ובדואג ובאחיתופל ואבשלום ואדוניה וגחזי ועוזיה והמן, שנתנו עיניהם במה שלא היה ראוי להם, מה שבקשו לא ניתן להם ומה שבידם נטלו מהם.
כיצד. אמר המחבר. קין היה עובד אדמה, ובשביל שבקש שירצה קרבנו כקרבן הבל אחיו, מה שבקש לא ניתן לו ולא נרצה קרבנו, והאדמה שהיתה בידו ניטלה ממנו, שנא' כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ. קרח בקש כהונה גדולה, שנא' ובקשתם גם כהונה, מה שבקש לא ניתן לו ומה שהיה בידו נטלו ממנו, ונבלע. בלעם הרשע בקש לקלל את ישראל ולא עלתה בידו, מה שהיה בידו ניטל ממנו, שנא' אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד. דואג, כיון שחמד מעלת דוד, והלשין אותו לשאול, ואמ' לו ראיתי את בן ישי בא בית אחימלך וגו', מה שבקש לא ניתן לו ותורתו שהיתה בידו נשתכחה ממנו. כדגרסי' בספרי דואג, כיון שספר לשון הרע, לא עמדה לו חכמתו ולא הגינה עליו תורתו. אחיתופל, כיון שקשר על דוד למצוא חן בעיני אבשלום, מה שבקש לא נתן לו ומה שהיה בידו נטלו ממנו, ונחנק. אבשלום בקש לקחת המלכות מיד אביו, מה שבקש לא ניתן לו, ונהרג. אדוניה בקש ליטול את אבישג השונמית, ומה שבקש לא ניתן לו, ונהרג. גיחזי בקש ליטול מנעמן ככרים כסף ושני חליפות בגדים שלא מדעת אלישע רבו, מה שבקש לא ניתן לו, ונצטרע. עוזיהו, לא היה די לו שהיה מלך, אלא שנכנס בגבול הכהונה להקריב קרבנות, והמלכות שהיתה בו ניטלה ממנו, ונצטרע, שנאמר וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית ויותם בנו שופט את עם הארץ. המן הרשע, היה כסאו גדול מעל כל השרים אשר למלך, ובקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מה שבקש לא נתן לו, ונתלה. ע"כ.
שכר השמח בחלקו
בוא וראה כמה הוא שכרו שכל מי שהוא שמח בחלקו. שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות, כגון הקנאה, ומן החמוד ומן הגניבה ומן הגזל. והחומד עובר על לא תעשה, שנאמר לא תחמוד אשת רעך, ואע"פ שאינו עושה כלום, אלא מהרהר בלבו וחומד מלאכת רעהו. והגונב עובר על לא תעשה, והוא לאו שיש בו מעשה. והמקנא בחבירו הוא מגונה עד מאד. וסבת הקנאה היא רוע הלב, כי ברוע לבבו יראה לו שלחבירו הרבה ושלו מעט. וג"כ סבת הקנאה היא מי שאינו שמח בחלקו, כי מי שהוא שמח בחלקו לעולם לא יקנא באחרים. ולעולם שתי המדות האלו לא יהיו באדם אחד, שאם יקנא, בידוע שאינו שמח בחלקו, ואם לא יקנא באחרים, בידוע שהוא שמח בחלקו.
ואמר החכם כמה חמור עונשו של מקנא בחבירו, כי כל מה שיגדל חבירו, וכל מה שיעשר, הוא למקנא כעס וקנאה, וכל טובת חבירו היא למקנא רעה. נמצא שהוא מתקנא תמיד וכועס במעשה הב"ה ובהשפעת טובו על בריותיו. שאל חכם אחד לאביו ואמ' לו, למה אתה מתעצב. אמ' לו, אני נעצב מפני שרודפין אותי בכל יום ובכל עת שמונה הפכים, ואלו הן, א' הבורא ית' בעשיית מצותיו, ב' יצר הרע לחטוא, ג' והלב בתאוה, ד' והדת בפרישות, ה' והעין בקנאה, ו' אנשי ביתי במזונות ופרנסה, ז' המחשבה בחמוד הבלי העולם הזה, ח' מלאך המות להוציא אותי מן העולם. שוב שאל אותו פעם אחרת לאחר זמן, ואמ' לו, למה אתה כל ימיך נעצב. אמ' אני נעצב שאני אוכל מזונותי שיטריפני יוצרי ואני עושה רצון יצרי. שוב פעם אחרת שאל ואמ' לו, מדוע פניך רעים. אמר, מפני שיש לי לילך דרך רחוקה, ואין בידי צדה אפי' ליום אחד, ויש לי לעמוד לפני מלך גדול יושב על כסא דין, ואין לפניו עולה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד.
והמקנא בחבירו אין חייו חיים, וגורם לעצמו חולאים רעים ונאמנים, שנא' ורקב עצמות קנאה. [מעשה]. רב נחמן בר יצחק היה לו תל עפר בתוך כרמו. הביא שם פועלים ליטול את התל. וחפרו בו יום אחד [עד שקפץ אדם אחד מתוך התל]. וישב על התל, והתחיל להתנודד והיה אומר, שמא הגיע זמן תחיית המתים. רצו הפועלים והגידו לרב נחמן. בא ומצאו. אמ' לו, מי אתה. אמ' לו, מת אני, שמא הגיע זמן תחיית המתים. אמ' לו רב נחמן. מה טיבך בתל זה. אמ' לו, והלא אמרתי לך מת אני. אמ' לו, ומת אינו נרקב. אמ' לו, לא הכניסוך לבית הסופר ולא הקרוך ספר משלי, ורקב עצמות קנאה, מימי לא העמדתי על מדותי, ולא תפשתי בלבי קנאת חבירי מעולם, ולא ספרתי בבית הכנסת ולא בבית המדרש, ולא נתתי לבי ואזני אלא לתלמוד תורה, לקיים מה שנאמר ושומע לי ישכן בטח. אמ' לו רב נחמן, אבנה לך קובה אחת. אמ' לו, אל תעש לי מאומה ואל תעמידני ממקום זה, שברשותי קברוני, אלא השב את העפר שנטלת מעלי למקומו. והיה רב נחמן מתפחד ומתעצב כל היום כולו, ואומר, אוי לי, שמא הרגזתי לאותו האיש. מיד ראה אותו בחלום שהיה יושב בסוכא דאסא. מיד נתן שבח והודאה להב"ה, וקרא מקרא זה, אשרי אדם שומע לי וגו'. ישתבח שמו של הב"ה, שאין מקפח שכר כל בריה. ומה זה, שלא היתה אלא שכר שתיקה בלבד, ולא העמיד על מדותיו, כך שלם לו הב"ה את שכרו, המרגיל עצמו בתלמוד תורה, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והולך בענוה ובשפלות רוח, על אחת כמה וכמה שמשלם לו הב"ה שכרו כפלי כפלים.
וגרסי' במדרש כשם שרואה אדם אשתו ובניו ובני ביתו, כך יהי רואה אשתו ובניו של חבירו. שכל המכניס עין רעה בממונו של חבירו, מאבד את שלו ועצמו, שנא' ורקב עצמות קנאה. וכשם שאדם רואה את ממונו, כך [יהי] רואה את ממון חבירו. וכשם שרוצה אדם שלא להוציא שם רע על ממונו, כך לא יוציא שם רע על ממון חבירו. וכל המקנא בחבירו, חבירו עולה לגדולה, והוא יורד. מנא לן. משאול, על שקנא בדוד, נהרג שאול ומלך דוד. והכשדים שקנאו בחנניה מישאל ועזריה, נשרפו הכשדים, ונמלטו חנניה מישאל ועזריה. והשרים שקנאו בדניאל והלשינוהו לדריוש המלך, השליכו אותם לגוב אריותא, ונמלט דניאל. וכמה היתה מגונה המדה הרעה הזאת בעיני משה רבינו ע"ה, ואמ' ליהושע, המקנא אתה לי. ולא די למקנא שגורמת לו הקנאה כמה רעות, אלא שימות בחצי ימיו. דתנן ר' אלעזר הקפר אומר, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.
בענין הקנאה
ופי' רבינו יונה ז"ל בענין הקנאה, ואמר שבקנאה יש ארבעה דרכים, השנים רעים עד אין תכלית והשנים לא כל כך.
הדרך הראשון מקנא בעוסקי התורה, והיא הדרך הרעה, כי יראה את חבירו עוסק בתורה ובמצות והולך בדרך טובה, ומקנא בו, מפני שחבירו אוהב את השם ית' ועושה רצונו. המדה הזאת מוציאתו מן העולם, והיא הרעה הגדולה בקנאה, ונקרא שמו שונא ה'.
הדרך השני לא ירע בעיניו מצד שהוא שונא ה', אלא אחר שהוא אינו הולך בדרך ההיא אינו חפץ שילך בה גם חבירו, ולפי רצונו לא ימצא אחר טוב ממנו, לא מטובתו אלא מרעת אחרים, גם זה יקרא שונא ה'. ויש דרך טובה בקנאה, ואין אחרת טובה ממנה, מה שאז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, כי על ידי שרואה את חביריו קדושים וחכמים הנה הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה. זהו שאמר שלמה ע"ה וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח. ר"ל שגם בעושה המצות בכשרון, אם בקנאת אדם יעשה, טובה הוא עושה. ויש בה רעה, כי העושה הראוי מנדיבת לבו, הולך באמת ובלבב שלם, ויותר משובח מן העושה מקנאת אדם. וקנאת העושר היא רעה עד מאד, יותר מכלם, כי יאמר, למה יש עושר לאחרים אחר שאין לי. נמצא, שהוא שונא טובת הנבראים ואינו רוצה בתיקון העולם.
[הדרך השלישי] הענין השני המקנא בחביריו העשירים, וקשה בעיניו להיות עשירים כמותו, וחפצו להיות עשיר גדול, כי העושר בעיניו הוא הכבוד, ורוצה להיות נכבד מהם.
הדרך הרביעי הוא הטוב ברעים, והוא מי שהוא אוהב כסף וחפץ שיהיה לו עושר גדול, ואם לאחרים יש מעט או הרבה לא יחוש. ושלמה ע"ה כלל כל אלו הדברים ואמ' אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. כלל תחלה הקנאה הרעה, שלא יקנא ברשעים לעשות כמותם, ואח"כ פרט ואמר כי אם ביראת ה' כל היום.
והתאוה היא תחלת כל הפעולות והמעשים, וקודמת למחשבה, כי אחר שהתאוה דבר חושב עליו. ותאות האוכל והשתייה יותר מדאי היא תאוה רעה עד מאד. וגרסי' במס' פסחים אל תרגיל עצמך לאכול אווזין. וכל המקנא ומתאוה, וגוזל למלאת בטנו ולהשלים תאותו, ונותן חתיתו בארץ חיים, מה הוא עונשו, ירד לעמקי שאול, לגיהנם, ואין למפלתו תקומה, שנא' אשר נתנו חתיתם בארץ חיים, ישכב בתוך ערלים, את חללי חרב.
וצריך אדם לבקש מלאכה לעצמו, כדי שיחיה מיגיעו ולא יתדלדל ויצטרך לבריות. ויתמיד עצמו לעשות מלאכה, ויהיה רגיל תמיד ומצוי בשוקים וירויח מזונותיו ופרנסתו. לפי שהשוקים דומים לשולחן, ר"ל הם כשולחן ערוך, מה שולחן ערוך אדם מוצא עליו מזונות, כך כשאדם רגיל ומצוי בשוק ירויח מזונותיו ופרנסתו. ולא יהיה עצל, וישכב בביתו בטל, ויאמר השם ישלח לי מזונותי, שאין הב"ה ממטיר מן השמים כסף ולא זהב ולא בגדים. אלא אם ישתדל אדם למצוא מזונותיו ופרנסתו, הב"ה מזמין אותם על ידי זריזותו וחריצותו, שנא' ויד חרוצים תעשיר. ולא יבזבז אדם ממונו. ואפי' עשיר גדול יחוש לעשרו, שמא ירד מנכסיו. ותהיה הוצאתו כפי הריוח שיבא לידו, שאם יוציא יותר מן הריוח, אחריתו יתדלדל ויצטרך לבריות, ואפי' יש לו ממון הרבה לבלי חוק. ואמרו חכמי המחקר אל תבוז בפרוטה אחת היום ואחרת למחר, ואפי' מממון רב, שהררי הפוך כיחול העין מכלא אותן. ועוד אמרו שמירת הממון חשוב מקניאתו.
מעשה במלך אחד, שהיה יום אחד בגן הבירה שלו, והיתה בנויה על שפת הנהר. וראה זקן אחד שהיה יושב על שפת הנהר מתחמם לשמש. לאחר שנתחמם מעט, הוציא מכיסו פרוסת לחם שעורים יבש, והיה שורה אותה במי הנהר, ואכל, ושתה מן המים. ואחר שאכל ושתה שכב על החול וישן. שלח המלך והביאו אותו לפניו. אמר לו המלך, ראיתיך שנתחממת לשמש, ואחר כך אכלת הפת שרויה במים, ואחר כך ישנת על החול, ותמהתי עליך. אמ' לו הזקן, למה תמהת. אמ' לו המלך, היאך אתה שמח בחלק רע כזה. אמ' לו, אני אראה אותך חלק רע יותר מזה. אמ' לו המלך, ומהו. [אמר לו], חלקו של מי שרודף אחר העושר, מפני שלעולם אין לו מנוחה ואינו נותן לעפעפיו תנומה, שנא' והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, ולא עוד אלא שמחליף חיי העולם הבא בחיי העולם הזה, והוא עבד התאוה, ומסור בידיה, ואין לו רשות לנטות ממנה ימין ושמאל. והתאוה היא נכבשת תחת ידי, ואני כמלך והיא כאמה, נמצא, מי שאינו שמח בחלקו שהוא עבד עבדי. והיאך איני שמח בחלק טוב כזה שחנני יוצרי, שנתן לי בחנם השמש להתחמם כנגדה ומי הנהר לשתות בלא כסף ופת שעורים בפרוטה. נמצא, שבפרוטה אחת ביום אני עשיר יותר ממך שאתה מלך, שאני שמח בחלקי ואתה אינך שמח בחלקך.
ואמר החכם שנים אינם שבעים לעולם, הרודף אחר העושר והאוכל יותר מדאי, ואינו מכלכל דבריו במשפט, שממונו כלה ואבד, וסופו מצטרך לבריות, דכתי' רב אוכל ניר ראשים ויש נספה בלא משפט. ר"ל רב אכל תחלת העניות, מגזרת נירו לכם, כמו שהניר הראשון שיעשה החורש הוא תחלת הזריעה, כך רוב אוכל תחלת הדלות. ויש נספה בלא משפט, ר"ל שניספה ממונו אם לא יכלכל דבריו במשפט. ואמרו כלכול הדברים במשפטים טוב הוא כמו הסחורה, שאם יעשה אדם סחורה וירבה ממון, אם אינו מכלכל דבריו במשפט, כלה ואבד אותו ממון, ואם יכלכל דבריו במשפט, אפי' שלא ירבה בסחורה, אין ממונו כלה ולא אבד. והוא שאמ' שלמה ע"ה אוהב יין ושמן לא יעשיר. והפליגו רז"ל במי שהוא שמח בחלקו, [עד שאמרו], לעולם יעשה אדם שבתו חול, ואל יצטרך לבריות. אע"פ שהוא חייב בעונג שבת, ישמח בחלקו ויאכל בשבת כפי מה שהוא רגיל לאכול בחול, ואל יצטרך לבריות.
וכל מי שהוא שמח בחלקו, ונותן בטחונו בהב"ה, נמצא תמיד בשמחה ובשלום ובהשקט, שנא' נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. ר"ל יותר אני שמח בחלקי ובמעט שחנן אותי הב"ה ממה ששמחים אחרים ברבות הטובה והתירוש והיצהר. מה כתי' בתריה, בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני. סליק פירקא