מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
יג; פרק הדין והדיין
מעלת הצדקה והדינין
בענין הדיין
עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. גרסי' באלה הדברים רבה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. הה"ד עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח, מפני שהקרבנות לא היו נוהגין אלא בפני הבית, אבל הצדקה והדינין נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. [ד"א הקרבנות אין נוהגין אלא בתחתונים, והצדקה והדינין בין בתחתונים בין בעליונים]. ד"א הקרבנות אין מכפרין אלא לשוגג, והצדקה והדינין מכפרין בין לשוגג בין למזיד. ד"א הקרבנות אין נוהגין אלא בעולם הזה, והצדקה והדינין נוהגין בין בעולם הזה בין בעולם הבא. כיצד, הב"ה משלם שכר טוב לצדיקים ונפרע מן הרשעים לעולם הבא, הרי שיש דינין לעולם הבא. צדקה, שהב"ה מרחם על בריותיו לעולם הבא ועושה עמהם צדקה, כדי שלא יאבדו ברשעתם. א"ר שמואל בר נחמני, בשעה שאמ' הב"ה לדוד רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי, כל מי שהיה מבקש לקלל את דוד מה היה עושה, אומ' לו, טוב שיבנה הבית. תדע לך מה דוד אומר, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. אין כתי' כאן (תהלים קכב, א) שמחתי בית ה' נלך, אלא שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, מקישין לי דברים לומר שאין אתה בונה הבית. אמ' לו הב"ה, חייך, שעה אחת מחייך אין אני מחסר, שנא' ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך. אמ' ליה הב"ה, הצדקה והדין שאתה עושה חביבין עלי מבית המקדש, שנא' ויהי דוד עושה משפט וצדקה בארץ. מהו משפט וצדקה. ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר, היה דן את הדין, מזכה את הזכאי ומחייב את החייב, לא היה לו לחייב ליתן, היה דוד מוציא משלו ונותן. הוי משפט וצדקה. אמ' לו ר' נחמיה, א"כ נמצא מביא את ישראל לידי רמיות. אלא מהו משפט וצדקה, שהיה מצדיק נפשו של גזלן והיה מוציא מידו הגזל. אמ' הב"ה לישראל, בני, הואיל וכך הדינין חביבין, הוו זהירין בהון. הה"ד שופטים ושוטרים.
ד"א שופטים ושוטרים. הה"ד אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי. מהו המקרא הזה. ר' יהודה אומר, אמ' הב"ה, אם אשנן אני את חרבי כברק אני מחריב את העולם, ומה אעשה ותאחז במשפט ידי. א"ר יצחק, שני דברים בימינו של הב"ה, צדק ותורה. צדק, דכתי' (תהלים מח, יא) צדק מלאה ימינך, תורה, דכתי' (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו. וב' דברים בידו, ואלו הן, הנפש והדין. הנפש, דכתי' (איוב יב, י) אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הדין, דכתי' (דברים לב, מא) ותאחז במשפט ידי. [אמר הב"ה], שמרו את הדין ואני משמר את נפשותיכם. הוי שופטים ושוטרים. ד"א שופטים ושוטרים. א"ר אלעזר, במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין. ומהו כן. אלא א"ר אלעזר, אם נעשה הדין למטה אין נעשה הדין למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה נעשה הדין למעלה. א"ר אלעזר, כל זמן שהתחתונים עושין דין אמת, [אין] העליונים עושין דין, וכל זמן שאין התחתונים עושין דין אמת, העליונים עושין דין. [וכל זמן שישראל עושין דין בארץ, אין הב"ה עושה דין בשמים]. אמ' הב"ה, אני כלי אומנות שלי משפט, שנא' כי ה' אוהב משפט, כשישראל נוטלין כלי אומנותי, אני מתעסק באומנות אחרת, להוריד גשמים בעונתן וליתן שלום בארץ, שנא' אם בחוקותי תלכו וגו', ונתתי גשמיכם בעתם, ונתתי שלום בארץ. והוא שדוד אומר ברוח הקודש, ידין עמך בצדק וענייך במשפט, וכתי' בתריה (תהלים עב, ג) ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. וכי הרים נושאים שלום הם. אלא כשישראל עושין את המשפט לאמתו, מביא הקב"ה את הגשמים על ההרים ונותנין את פרים ועושים שלום בארץ.
ד"א שופטים ושוטרים. א"ר חייא בר אבא, בוא וראה, שש מעלות היו בכסאו של שלמה, שנא' שש מעלות לכסא, ובפרשה הזאת של שופטים ושוטרים כתובים ששה פעמים לא. ואלו הן. א' לא תטה משפט, ב' לא תכיר פנים. ג' ולא תקח שוחד, ד' ולא תטע לך אשרה, ה' ולא תקים לך מצבה, ו' לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום, הרי ששה. והיה הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה. כיון שהיה עולה במעלה הראשונה, היה הכרוז אומר לא תטה משפט. מעלה שנייה, היה הכרוז אומר לא תכיר פנים. שלישית, אומר ולא תקח שוחד. רביעית, אומר לא תטע לך אשרה. חמישית, אומר לא תקים לך מצבה. ששית, אומר לא תזבח לה' אלהיך וגו'.
ד"א שופטים ושוטרים. א"ר לוי, [משל] למה הדבר דומה, למלך שהיו לו בנים, והיה אוהב את הקטן יותר מכולם. אמ' המלך, נותן אני את הפרדס הזה לבני שאני אוהבו יותר מכל בני. כך אמר הב"ה, מכל האומות איני אוהב אלא ישראל, שנא' כי נער ישראל ואוהבהו, ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא הדין, שנא' כי ה' אוהב משפט, אמ' הב"ה, נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב. הוי שופטים ושוטרים. אמ' הב"ה לישראל, בני, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה, שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט, ועל ידי שאתם עושים צדקה אני מתקדש, שנא' והאל הקדוש נקדש בצדקה, ואם שמרתם את שניהם, הצדקה והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה, שנאמר (ישעיהו נו, א) כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות.
ד"א שופטים ושוטרים. א"ר שמעון בן גמליאל, אל תהי מגלגל שתמוט אחד משלש רגלי העולם, שהוא הדין, ששנו חכמים, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. תן דעתך שאם הטית את הדין שאתה מזעזע את העולם, שהוא אחד מרגליו. רבא אמר, קשה הוא כחו של דין, שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד, שנא' צדק ומשפט מכון כסאך. אמ' הב"ה, הואיל וכך קשה עונשו של דין, הוו זהירין בו. הוי שופטים ושוטרים.
ועל הדין ועל הצדקה העולם עומד, ושניהם הם יסוד העולם, ובהם נברא, שנא' ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת. פי' כשברא הב"ה את העולם שם את המשפט לקו, ר"ל כמו קו של חוט שישים הבונה כשיבנה הכותל, כדי שלא יטה הבנין לכאן ולכאן, וצדקה למשקלת, כמו עמוד של עופרת או של ברזל ששוקל בו הבונה, כדי שיהיה על קו היושר ולא ימוט. הרי שהמשפט והצדקה נבראו קודם העולם ובהם בראו הב"ה.
וגרסינן במדרש השכם הב"ה הזהיר את ישראל למנות שופטים, שדנין דין אמת לאמתו, ועומדין בצורכי צבור, וגודרין להם את הפרצות, ויתקנו את המקולקל. שכשדנין דין [אמת ל]אמתו יהיה שלום בעולם ויתקיים. שכך שנו חכמים במשנה, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. ושלשתן נאמרו בפסוק אחד, שנאמ' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. שכיון שנעשה הדין נעשה האמת, וכיון שנעשה האמת נעשה השלום. לפיכך צריכין לדעת את מי הם דנין, ובפני מי הם דנין, והיאך הם דנים. לא ידעו ולא יבינו, בחשיכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ, ר"ל גורמין לעולם שיתמוטט. וכן וירעשו מוסדי תבל. ואומר רועה התרועעה ארץ פור התפוררה ארץ מוט התמוטטה ארץ. ואומר נוע תנוע ארץ. כל כך למה. לפי שאין עושין את המשפט, שנא' וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. אמ' הב"ה לדיינין, אני אמרתי אלהים אתם, ר"ל דיינין, כמו עד האלהים יבא דבר שניהם, ואתם לא עשיתם כן, אכן כאדם תמותון. נתתי לכם מה שלא נתתי לאומה אחרת, שנא' מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה.
ראה כמה אהוב וחביב לפניו המשפט. ולפי שהדינין מדה טובה יתירה לפני הב"ה מסרן למשה קודם לתרי"ג מצות. והיכן מסרן לו, במרה קודם לדברות, שנא' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. ואמ' לו, סדרם לפני בני כשולחן ערוך, שכן כתי' (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כאדם שהוא משים בפי התינוק, שנא' שימה בפיהם. ולמה אהב כל כך המשפטים, לפי שהשלום תלוי בהם. כי כשיש בין אדם לחבירו דין תחרות ומצה וקטטה, ועושים ביניהם דין, השלום נעשה ביניהם.
בוא וראה, כמה חביבין הדינין לפני הב"ה, ששקלן כנגד עשרת הדברות. כל דבר ודבר מצוה היא בפני עצמה, אבל הדינין נאמר בהם עשר מצות עשה ועשרת לאוין. ואלו הן מצות עשה. א' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ב' בצדק תשפוט עמיתך, ג' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ד' ושפטו את העם משפט צדק, ה' שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, ו' כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, ז' והפילו השופט והכהו לפניו, ח' שום תשים עליך מלך, ט' מקרב אחיך תשים עליך מלך, י' אשר יבחר ה' אלהיך בו. ועשרה לאוין, ואלו הן. א' לא תכירו פנים במשפט, ב' לא תגורו מפני איש, ג' לא תעשו עול במשפט, ד' לא תשא פני דל, ה' לא תהדר פני גדול, ו' לא תטה משפט אביונך, ז' לא תטה משפט גר יתום, ח' לא תטה משפט, ט' לא תכיר פנים, י' ולא תקח שחד. הא למדת שהדינין חביבין לפני הב"ה כעשרת הדברות, שעשרת הדברות כל מצוה ומצוה בפני עצמה, ועל מצות הדינין צוה עשרים מצות, עשרה מצות עשה ועשרה מצות לא תעשה.
וגרסינן במדרש תנחומא ואלה המשפטים וגו'. כתיב (משלי ח, כ) באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. בשבח הדינין הכתוב מדבר. שלא ניתנה תורה לישראל אלא בתוך הדינין. והיכן נצטוו בדינין, עד שלא ניתנה תורה ולאחר שניתנה תורה. במרה קודם שניתנה תורה, שנא' שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ואחר שניתנה תורה, שנאמר (שמות כא, א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. יכול דינים נאמרו בשעת מתן תורה, ת"ל ואלה המשפטים וגו'. אלו נאמרו בפני עצמן ואלו נאמרו בפני עצמן. ביאר להם משה את עשרת הדברות, כל דיבור ודיבור על אופניו ודקדוקיו, ואחר כך שב לפני הב"ה, ונעשית מחיצה בערפל, ולימדו את הדינין. וכי שם למד את הדינין, והלא בשלשה מקומות למד משה את הדינין, במרה שם שם לו חוק ומשפט, בסיני ואלה המשפטים, בערבות מואב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט. ד"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני גוים. וכן הזהירן בהן ואמר להם, דעו שאם אתם מורין בהלכה, כאשר למדתי אתכם, אתם נמלטים מדינה של גיהנם ותקבלו שכר מלפניו, ואם לאו הדין עומד עליכם, שהדין הוא שלו, שנא' כי המשפט לאלהים הוא.
בוא וראה, שעל שלשה דברים מסר משה רבינו ע"ה עצמו, ונקראו על שמו. ואלו הן, תורה וישראל והדינין. תורה מנין, דכתי' (מלאכי ג, כב) זכרו תורת משה עבדי. וכי תורת משה היתה, והכתי' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, אלא מתוך שמסר נפשו עליה נקראת על שמו. ישראל מנין, דכתי' (שמות לב, ז) לך רד כי שחת עמך. וכי עמו של משה היו, והלא עמו של הב"ה היו, דכתי' (שמות ג, י) והוצא את עמי בני ישראל וגו', אלא מתוך שמסר עצמו עליהם, דכתי' (שמות לב, לב) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, [נקראו על שמו]. הדינין מנין, דכתי' (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וכי משפטיו היו, והלא משפטיו של הב"ה הם, דכתיב (דברים א, יז) כי המשפט לאלהים הוא. אלא מתוך שמסר את נפשו עליהם, דכתי' (שמות יח, יג) וישב משה לשפוט את העם, נקראו על שמו.
ד"א ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. ואלה, "וצוה "אותם "לעשות "הדין. המשפטים, "הדיין "מצוה "שיעשה "פשרה "טרם "יעשה "משפט. אשר, "אם "שניהם "רוצים. תשים, "תשמע "שניהם "יחד "מדברים. לפניהם, "לא "פני "נדיב "יהדר "הדיין "מחבירו.
חביב המשפט, וחביב הוא יתרו לפני הב"ה, שנתן לו פרשה להתייחד בה. ואיזו זו, מינוי זקנים, שנא' ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. והלא המינוי היה דבר גדול לפני הב"ה והסכים על ידי יתרו. ולמה לא צוהו הב"ה מתחלה למשה, אלא כדי ליתן גדולה ליתרו בעיני משה וכל ישראל, לומר גדול הוא, והסכים הב"ה על דבריו, דכתי' (שמות יח, כג) אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים וגו'.
גדול המשפט
גדול המשפט, שקרא הב"ה שם כסאו משפט, דכתיב (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. ר' יעקב אומ', בתורה בנביאים ובכתובים מצינו שהב"ה מזכיר את המשפט וסומך לו את החסד מכאן ואת הצדקה מכאן. בתורה מנין, דכתיב (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ומה דבר עליו, זה החסד, דכתי' (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו'. בנביאים מנין, דכתי' (ירמיהו ט, כג) כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'. בכתובים מנין, דכתי' (תהלים פט, טו) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך.
גדול המשפט, שהוא אחד משלשה דברים הנקראים עוז. ואלו הן, התורה, והמשפט, והמלך המשיח שיגלה במהרה בימינו. התורה מנין, דכתי' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום, ואומר גבר חכם בעוז. המשפט מנין, דכתי' (תהלים צט, ד) ועוז מלך משפט אהב, ואומר עוזה אלהים זו פעלת לנו. המלך המשיח מנין, דכתיב (מיכה ה, ג) ועמד ורעה בעוז ה' וגו', וכתיב (תהלים כא, ב) בעוזך ישמח מלך וגו'. העז בבני אדם שונא את המשפט, אבל הב"ה יש לו עוז ומשפט אהב, שנא' ועוז מלך משפט אהב וגו'.
גדול המשפט, שמחשבתו של הב"ה ומעשיו כאחד, אבל במשפט אינו מזמן ושופט כאחד, אלא בתחלה מזמן ואחר כך שופט, דכתיב (תהלים ט, ח) וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו, ואחר כך והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים.
גדול המשפט, שהרבה מצות של זכות ברא הב"ה, כגון האמת והשלום והענוה והאמונה והברכה, ומכולן לא ייחד שמו אלא על המשפט, שנא' איה אלהי המשפט. מפני מה, מפני שכולן כלולות במשפט, שנא' כה אמר ה' [וגו'] משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו וגו'.
גדול המשפט, שהשונא אותו אין רפואה למכתו, שנא' האף שונא משפט יחבוש, ואין חבישה אלא רפואה, שנא' הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.
ר' שמואל בר' יצחק אומר, גדול הוא המשפט, שבששה מקומות מצינו שהב"ה משרה שכינה בישראל, שלשה מהן בבתי דינין שהופיעה בהן רוח הקדש. ראשונה, בבית דינו של שם, [דכתיב] (בראשית לח, כו) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. איפשר לומר כן, אלא רוח הקדש אמרה צדקה ויהודה אומר ממני. שנייה, בבית דינו של שמואל, דכתי' (שמואל א יב, ג) הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו וגו', וכתיב (שמואל א יב, ה) עד ה' בכם ועד משיחו ויאמר עד. ויאמרו אין כתי' כאן אלא ויאמר, ואיזה זה, זה רוח הקדש. שלישית, בבית דינו של שלמה, שנא' ויען שלמה ויאמר תנו לה את הילד החי, ורוח הקודש אומרת, היא אמו. הרי שלשה פעמים בשלשת בתי דינין האלו. רביעית, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. מכאן אמרו משרבו לוחשי לחישות בדין, נסתלקה שכינה. חמישית, שנא' ישפוט עניי עם, מה כתי' בתריה, ייראוך עם שמש. ששית, שנא' את הדבר אשר כרתי אתכם בצאתכם ממצרים ורוחי עומדת בתוככם. אי זה דבר שכרת עמנו בצאתנו ממצרים, זה המשפט, שנא' ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים.
גדול המשפט, שלא חזר העולם לתוהו ובוהו אלא על המשפט. והיכן, בדור המבול, שנא' מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו. המשים הזה אין אנו יודעים מהו, אלא שלמדנוהו מואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, הוי אומר המשים הזה הדין.
אמר המחבר משים בגימטריא שלש מאות ותשעים, כמנין שפט. ר"ל מבקר לערב יוכתו מבלי שפט. שאם אין משים, שהוא הדיין, בני אדם מתקוטטין ומכין איש את רעהו מן הבקר עד הערב.
וכל כך למה, שכשאין הדין נעשה, כל עבירות שבעולם נעשות, וע"ז נעבדת, שנאמ' כי יסיתך אחיך בן אמך [וגו'] או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר [וגו']. לפי שיש [שם] בית דין [עובדין בסתר], הא אין שם ב"ד בגלוי. גלוי עריות נפרצת. שכן תמר אומרת ואני אנה אוליך את חרפתי. הא אם אין שם חרפה מב"ד אין נמנעין. הגזלנין והחמסנין [אינן] נמנעין. שכן הוא אומר מיטב שדהו ומיטב כרמו [ישלם, ובעבור שיכריח אותו ב"ד לשלם מיטב שדהו ומיטב כרמו] ימנע מלגזול, אם אין שם ב"ד אינו נמנע. ובעבור עבירות אלו פורעניות רבות ורעות באות לעולם. דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד. [חרב באה לעולם] על ענוי הדין ועל עוות הדין. חיה רעה באה לעולם על שבועות שוא ועל חלול השם. גלות בא לעולם על ע"ז ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים. איזהו ענוי הדין ואי זה הוא עוות הדין. ענוי הדין הוא, כשבעלי דינין באין אצל הדיין, ואומר להם, אין לי פנאי עתה לדון, וישלח אותם בפחי נפש. עיוות הדין הוא, שמעוות את הדין, ושמסביר פנים לאחד ומזכה אותו שלא כדין ומחייב לחבירו שלא כדין.
וגרסי' באבות דר' נתן חרב בא לעולם על ענוי הדין וכו'. מעשה בר' שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע, שהיו יוצאין ליהרג. והיה ר' שמעון בוכה. אמ' לו ר' ישמעאל, למה אתה בוכה, והלא מעט פציעות הן ואתה נתון בצד אבותיך. אמ' לו, ולא אבכה ואני יוצא ליהרג כעובדי ע"ז וכמגלי עריות וכשופכי דמים וכמחללי שבתות. אמ' לו ר' ישמעאל, מימיך לא באתה אשה לשאול לך על נדתה, והאיש על נדרו והיית ישן או סועד, או שמא לא היתה השעה פנויה, או שמא לא הניחה השמש ליכנס לפניך, ונמצאת מענה את הדין, וכתיב (שמות כב, כב) אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו, וכתי' (שמות כב, כג) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. אמ' לו, בין ישן בין סועד מפוקד היה השמש שלא ימנע שום אדם מליכנס אצלי. ולא על חנם, אלא שפעם אחת הייתי יושב, ובני אדם עומדין עלי לדון, גס לבי. אמ' לו, כדאי אנו שאנו יוצאין ליהרג.
גדול הוא המשפט, שנתנו הב"ה מתנה לדוד, שנא' לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך. גדול המשפט, שבו נמחלין עונותיהן של ישראל, שנא' אם רחץ ה' את צואת בנות ציון ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער. גדול המשפט, שבו ירושלם מתיישבת, שנא' ואשיבה ידי עליך וגו', ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, וכתי' בתריה (ישעיהו א, כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. גדול המשפט, שבו מלכות מלך המשיח עומדת, שנא' מלך שופט באמת דלים כסאו לעד יכון.
גדול המשפט, שבעון חוסר המשפט הרבים נענשו. דאמ' ר' מיאשא, מנין לדין שאם אינו יוצא במיעוטין להוציא במרובין, שנא' ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה [וגו'], ויש אשר אומרים בנינו ובנותינו וגו', ויש אשר אומרים שדותינו וכרמינו וגו', ויש אשר אומרים לוינו כסף וגו', ועתה כבשר אחינו וגו'. מה כתיב שם (נחמיה ה, ו), ויחר לי מאד וגו' וימלך לבי עלי ואריבה וגו' ואתן עליהם קהלה גדולה. הא למדנו, שבזמן שאין הדין נעשה, השדות מתמשכנות שלא כדין, והבנים נמכרין, והשדות נכבשות, והקצף יורד, וצועקין ואינן נענין, שנא' מרוב עשוקים יזעיקו וגו', מה כתוב שם, שם יצעקו ולא יענה.
מידות הדיין
אלו הן המדות שנאמרו בדיין. כי אמלט עני משוע ויתום ולא עוזר לו, ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין, צדק לבשתי וילבישני כמעיל וצניף משפטי, עינים הייתי לעור ורגלים לפסח אני, ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף. כי אמלט עני משוע, זה שאין עליו חוב, והן מבקשין לחייבו, וזה בא וממלטו. ויתום ואין עוזר לו, זה שיש לבעל דינו לשלם לו, והם מבקשים לפטור אותו, והוא בא ועוזרו. ויש אומרים כי אמלט עני משוע, זה המלוה מבקש ליטול ממנו רבית, שרוב שנוטלין ברבית עניים הם. ועני ואין עוזר לו, אלו הנחלות, שכל היורשים נקראו יתומים. ברכת אובד עלי תבא, אלו דיני נפשות. ולב אלמנה ארנין, אלו דיני ממונות. צדק לבשתי וילבשני, ומה ת"ל וילבשני, מכאן לדיין שצריך להיות תוכו כברו, ויהא לובש את הצדק, הצדק מבחוץ והוא מבפנים, ויהא הצדק לובשו, הצדק מבפנים והוא מבחוץ. כמעיל וצניף משפטי, מה ת"ל צניף. אלא מעיל ממלא קומתו של אדם מלמטן, צניף ממלא קומתו של אדם מלמעלן. עינים הייתי לעור, אלו דיני חבלות. ורגלים לפסח אני, אלו דיני אונסין.
ויש אומרים, מנין שטוענין ומלמדין למי שיודעין לו טענה והיא מסותרת מעיניו, ת"ל עינים הייתי לעור. מנין שאין טוענין למי שספק יש לו טענה ספק אין לו טענה, ת"ל עינים הייתי לעור, אין קורין עור אלא למי שהוא ראוי להיות פקח. [מנין] למי שהוא חבוש בבית האסורים, או שנתחרש, או שנשתטה, שב"ד מקניאין לאשתו, כשהן רואין דבר מכוער, ת"ל עינים הייתי לעור. מנין שמקבלין עדים שלא בפני בעלי דין כשהוא חולה, או אם העדים חולים, או מבקשים לילך למדינת הים, ת"ל ורגלים לפסח אני, אין קורין פסח אלא למי שהוא ראוי להיות לו רגל. מנין שמעמידין אפוטרופוס ליתומים, ת"ל אב אני לאביונים. ומנין שאין חותכין את הדין עד שחוקרין אותו יפה, ת"ל וריב לא ידעתי אחקרהו, וכן הוא אומר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, צדק את הדין ואח"כ חותכהו. א"ר חנינא כתוב אחד אומר (דברים א, טז) ושפטתם צדק וכתו' אחד אומ' (דברים יג, טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב. הא כיצד, אם ראית הדין מרומה חוקרהו, ואם ראית הדין יוצא לאמתו צדקהו. מנין לדין שעמד שאין חוזרין ומעיינין בו, כשאין שם חידוש ראייה, ת"ל וריב לא ידעתי ואחקרהו, פרט לזה שהוא יודע. מנין שקונסין קנסות, ת"ל ואשברה מתלעות עול. מנין שמוציאין רבית קצוצה, ת"ל ומשניו אשליך טרף. ומנין כשיצא אחד מן הדיינין, שלא יאמר, אני מזכה וחבירי מחייבין, ומה אעשה ורבו עלי, ת"ל לא תלך רכיל בעמך. ומנין שאם אתה יודע לחבירך עדות שאינך רשאי לשתוק עליו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ומנין שלא יהא הדיין רך לזה וקשה לזה, ת"ל לא תעמוד על דם רעך.
וגרסי' בספרי מנין שממנין בית דין, ת"ל שופטים ושוטרים תתן לך. ר' יהודה אומר, מנין שממנין אחד על גבי כולן, ת"ל תתן לך. ומנין שממנין בית דין בכל עיר ועיר, ת"ל בכל שעריך. ומנין שממנין שופטים על כל שבט ושבט, ת"ל ושופטים לשבטיך. מנין שממנין שוטרים לכל שבט ושבט, ת"ל ושוטרים לשבטיך. מנין שממנים שוטרים לכל עיר ועיר, ת"ל שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. רבן שמעון בן גמליאל אומר, ושפטו, מצוה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו, ושפטו את העם, על כרחן של בעלי דינין.
וגרסי' במ' שבועות בפרק שבועת הדיינין, מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר שלא ישתוק, ת"ל מדבר שקר תרחק. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר אמתין עד שיגמרנו ואחר כך אסתרנו ואבררנו, ת"ל מדבר שקר תרחק. ומנין שלא ישמע הדיין דבר בעל דין קודם שיבא בעל דינו, ת"ל מדבר שקר תרחק. ומנין כשישמע הדיין דברי בעלי דינין, והוא יודע להיכן הדין נוטה, שאינו רשאי לומר איני נזקק לכם, ת"ל לא תגורו מפני איש. מנין כשישמע הדיין דברי בעלי דינין, ויודע להיכן הדין נוטה, שאינו רשאי לבצוע ביניהם, ת"ל כי המשפט לאלהים הוא. ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, המבצעו עליו הכתו' אומר ובוצע ברך נאץ ה'. אלא יקוב הדין את ההר. מה שכר הדיין הדן דין אמת לאמתו, דכתי' (איוב כט, יח) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. עם קני אגוע, שיהיו ימיהם כימי אבותם וימי בניהם כימיהם. וכן הוא אומר לא ייגעו לריק ולא ילדו וגו'. שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי, שרשי פתוח אלי מים, אלו פירות הארץ, וטל ילין בקצירי, זה טל של תחיית המתים. כבודי חדש עמדי, זה זיו השכינה, שנא' כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. וקשת בידי תחליף, זה שהצדיקים גוזרין והב"ה מקיים.
גדול הוא המשפט, שכל דיין שדן את ישראל והוציא את הדין לאמתו אפי' שעה אחת, מעלין עליו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו, דכתי' בשמואל (שמואל א ז, טו) וישפוט את כל העם כל ימי חייו. והלא כל ימיו לא היו אלא חמשים ושתים שנה, צא מהם ארבעים שנה שהיה עלי קיים, נשתייר שנים עשר שנים. אלא ללמדך, שכל דיין המוציא את הדין לאמתו כאלו דן את ישראל כל ימי חייו. וכן הוא אומר ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט. איפשר לומר כן, בניו של אותו הצדיק היו נוטלין שוחד, אלא מתוך שלא עשו מעשה אביהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו נטלו שוחד. ומה היה אביהם עושה, ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל. א"ר יצחק, כל מקום שהיה הולך היה מוליך עמו כל דבר שהיה צריך לו, כדי שלא יטריח על ישראל, ואפי' מבאר הרבים לא היה שותה, אלא מה שהיה לוקח בדמים.
ר' סימאי אומר, המטה את המשפט נראה כאלו אוהב שלום ואין לך רחוק מן השלום כמותו, שנא' דרך שלום לא ידעו ואין משפט וגו'. ולא עוד אלא שהוא מפיל את שונאי ישראל, כדכתי' (ישעיהו נט, יד) והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד כי כשלה ברחוב אמת ונכוחה לא תוכל לבא. ומחלל שם שמים, דכתי' (ישעיהו נט, יד) כי כשלה ברחוב אמת, וכן הוא אומר וה' אלהים אמת. ומסלק את השכינה, שנא' ונכוחה לא תוכל לבא, ואין נכוחה אלא שכינה, שנא' שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. ומטיל ערבוביא בין הבריות, דכתי' (ישעיהו נט, טו) ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט. אבל העושה את הדין נראה כמטיל קנאה לפני הבריות ואינו אלא נותן שלום ביניהם, שנא' אלה הדברים אשר תעשו דברו איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. אין לי שלום אלא לנוטל ממון בדין, שהרי זכה, ומנין שאף המתחייב בדין, ונותן ממון, שהוא שלום, שנא' וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. אין לי אלא לבעלי דינין, לבית דין מנין, אף לכל ישראל, ת"ל ידין עמך בצדק וענייך במשפט, מה כתי' בתריה (תהלים עב, ג), ישאו הרים שלום לעם וגבעות בצדקה. אין לי אלא לבני אדם בלבד, מנין שהוא שלום אף לבהמות ולחיות ולכל בעלי חיים, ת"ל (ישעיהו יא, ד) ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטון נוהג בם, ופרה ודוב תרעינה וגו', ושעשע יונק וגו', לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו', למה, כי מלאה הארץ דעה את ה'. מה היא הדעה הזאת, הוי אומר זה המשפט, שכן ירמיה ע"ה אומר לשלום בן יאשיהו, התמלוך כי אתה מתחרה בארז, אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה'.
וכל דיין ומנהיג את ישראל, שנתנו עליו שררה מן השמים, צריך להיות דעתו נוחה עם ישראל, ויתנהג עמהם בענוה, ואל יתייהר עליהם, שכל המתייהר, אפילו תלמיד חכם הוא או נביא הוא, חכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו. כדגרסי' בב"ר [מעשה] ברבי שהיה עובר על סימוניא. פי' שם מקום. יצאו אנשי סימוניא לקראתו. אמרו לו, תן לנו אדם אחד שיהא מקרא אותנו ומשנה אותנו ודן את דיננו. אמר להם, לוי בר סיסי. עשו לו בימה גדול והושיבו אותו למעלה ממנה. מיד נתעלמו דברי תורה מפיו. שאלו אותו שלש שאלות. גידמת במה היא חולצת, ולא השיבן. ריקקה היבמה דם מהו, ולא השיבן. הרי תרין. אמרי, דילמא לית להו בר אולפן אוריתא, בר הגדה הוא, נשאל ליה קרא. אמרו ליה, מהו הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת. ולא השיבן. כיון שראה שצרתו צרה השכים והלך לו אצל רבי. אמר ליה, מה עבדין בך אנשי סימוניא. אמ' ליה, הזכרתני צרותי, שלש שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבן. אמ' ליה, ומה אינון. [אמר ליה], גידמת במה היא חולצת. אמ' לו, אפי' בשיניה ובגופה. יבמה שריקקה דם מהו. אמ' ליה, אם יש בו צחצוחית של רוק הרי הוא כשר, ואם לאו הרי הוא פסול. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום, ואם רשום למה אמת. אמ' ליה, רשום עד שלא נגזרה גזירה, משנגזרה גזירה אמת, חותמו של הב"ה אמת. אמ' לו, ולמה לא השבת להם. אמ' ליה, עשו לי בימה גדולה והושיבו אותי למעלה ממנה, טפח רוחי עלי ונתעלמו דברי.
וכן מצינו בהלל הבבלי כשעלה מבבל לארץ ישראל ומנוהו נשיא עליהם, ומפני שנתייהר, נתעלמה ממנו הלכה. דתניא פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, ונעלמה הלכה מבני בתירא, ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת. אמרו, יש כאן אדם שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והוא יודע אם פסח דוחה את השבת ואם השבת דוחה את הפסח. שלחו וקראו לו. אמ' להם, וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת, והלא כמה פסחים יש לנו שדוחים את השבת. אמרו לו, מנין לך. אמ' להם, נאמר בפסח (במדבר ט, ב) במועדו ונאמר בתמיד (במדבר ט, ב) במועדו, מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת, אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד קל וחומר הוא. ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח הענוש כרת אינו דין שידחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם. והיה יושב ודורש כל היום בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמ' להם, מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם, על שלא שמשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, והעצלות שהיתה בכם. נזדמן לו תלמיד אחד, ואמ' לו, ר' שכח ולא הביא סכין מערב שבת, מהו. אמ' לו, הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אע"פ שאינם נביאים הם בני נביאים. מי גרם לו שתתעלם הלכה ממנו, על ידי שנתייהר. מכאן אמרו חז"ל כל המתייהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, מנין, מהלל הבבלי, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, מנין, מדבורה, שכן מצינו בדבורה שכתוב בה (שופטים ד, ד) ודבורה אשה נביאה וגו', וכיון שזחה דעתה ואמרה חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, מיד נסתלקה נבואתה ממנה, שנא' עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר, מה ליך, נפסקה נבואתיך, והיא שותקת.
לעולם יראה הדיין את עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו. שכן כתיב בשלמה (שיר השירים ג, ז), הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם, שהיא דומה ללילה. וכשממנין דיינין, אין ממנין אלא בעלי תורה ויראי חטא, שכל זמן שהדיינין והפרנס והשופט הן יראי שמים, והיה הב"ה עמם, וישכילו בכל דרכן ויצליחו בכל מעשיהן. מה כתיב ביהושע (יהושע א, ה), כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, וכתיב (יהושע ו, כז) ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ, ובשופטים כתיב (שופטים ב, יח) וכי הקים [ה' להם] שופטים והיה ה' עם השופט וגו', ובשמואל כתי' (שמואל א ג, יט) וה' היה עמו ולא הפיל מכל דבריו ארצה. וכן בכל דור ודור.
וגרסינן במדרש השכם חייבין ישראל למנות דיינים שיהיה בהם יראת שמים, כדי שלא יהיה בהם משוא פנים ולא מקח שוחד. שכששופטי ישראל ומנהיגיו וגדולי הדור הולכים בישרות ובתמימות ומתרחקים מן הכיעור ומן הדומה לו ומן החטא, כך הויין נמי כל ישראל, שהגוף הולך אחר הראש. וכן מצינו במלכי ישראל, כשהיה המלך ירא חטא, היו כל ישראל מדקדקין על נפשותם, והיו בהשקט ובבטחה, והיו מתגברין על שונאיהם, וכשהמלך היה פושע, היו כל ישראל בפורענות.
וגרסי' במדרש אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, ומתפללין ואינן [נענין, דע שמנהיגי הדור רשעים הם, ואינן] נוהגים כשורה.
וגרסינן במדרש יהי אור ר' יוסי פתח, כה אמר ה' קול ברמה נשמע [נהי] בכי תמרורים וגו'. בלילה שחרב בית המקדש, והלכו ישראל בגלות לפני אויביהם, והיו טעונין משואי על כתפיהם, וידיהם כפותין לאחוריהם, כדא' בחורים טחון נשאו, וכתי' (איכה ה, ה) על צוארנו נרדפנו, ושכינה גולה מבית המקדש, והולכת אחריהם, ואומרת, אבכה על בית מנוחתי שחרב, ועל דמי חסידים שנשפך בתוכו, ועל בית קדשי הקדשים שנשרף, נשאה קולה בבכיה כנסת ישראל, ונזדעזעו עליונים ותחתונים, והגיע קולה עד כסא הכבוד. וכמעט היה הב"ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו. ירדו כמה אכלוסין וכמה מחנות של מלאכי השרת לנחמה, ולא קבלה תנחומין. הה"ד מאנה להנחם על בניה כי איננו. ר"ל שהב"ה עלה לשמי מרומים ולא נמצא בבית מנוחתו. ד"א מאי כי איננו, כי אינם מיבעי ליה, אלא כי איננו הב"ה בבית מנוחתו, כדא' איננו גדול בבית הזה ממני, כלומר איננו גדול הבית בביתו. אמ' לו ר' חייא לר' יוסי, מאיזה מקום התחילה שכינה להגלות. אמ' לו, מבית המקדש, וסבבה כל ארץ ישראל, לאחר כך יצאתה מארץ ישראל וישבה במדבר שלשה ימים, וזכרה בית המקדש ועיר הקדש וישראל שהן גולין בין האומות, וקראת עליהם איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. בכו ר' חייא ור' יוסי. א"ר יוסי, לא גלו מארץ ישראל, ולא חרב בית המקדש, עד שנמצאו כל ישראל חייבים לפני הב"ה, וישראל לא נמצאו חייבים לפני הב"ה עד שחטאו מנהיגיו תחלה, הה"ד עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, שכל זמן שהמנהיגים הולכים על דרך לא טוב, כל העם נמשכין אחריהם. ר' חייא אומר מהכא, ואם כל עדת ישראל ישגו, כיצד, ונעלם מעיני הקהל, מעיני הקהל כתי', שהם הראש, וכל הגוף נמשך אחרי הראש.
לעולם יראה הדיין עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. ומשה רבינו ע"ה אמר כי המשפט לאלהים הוא. וכן מצינו בהיושפט מלך יהודה, כשהעמיד שופטים על ישראל, כך הזהירם, דעו, כי לא לאדם תשפוטו כי לה'. לפיכך אמר יתרו, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, כלומר תחזה בנבואה, אנשי חיל, אלו עשירים ובעלי ממון, יראי אלהים, שהם יראים מן המקום ברוך הוא, אנשי אמת, אמ' הב"ה, אני אמת ונתתי לכם תורת אמת, אף אתם תהיו מעמידים דיינים אנשי אמת, שמעמידים הדין לאמתו. וגרסי' במכילתא אנשי חיל, עשירים, כדי שלא יצטרכו לבריות, להחניף ולהכיר פנים בשביל ממון. פי' חיל, מגזרת חיל כי ינוב, וכמו הבוטחים על חילם. יראי אלהים, שיהו יראים מדין שמים, שאם לא ידונו דין אמת שידונום מן השמים.
גנאי הדיין שאינו הגון
אבל כשממנים מי שאינו הגון מה כתיב שם (צפניה ג, ג) שופטיה זאבי ערב וגו'. והתורה צווחת לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. וכי אצל המזבח אסור ליטע, הא חוץ למזבח מותר. אלא לומר לך אל תעמיד דיין שאינו הגון. ומהו אצל מזבח ה', אצל התורה, שנא' זאת התורה לעולה למנחה [וגו']. ועוד גרסי' במדרש כל המעמיד דיין שאינו הגון, כאלו נטע אשרה אצל מזבח ה' אלהיך, ולא עוד אלא שגורם שממון לעולם, שנא' ואשימם בראשיכם, כלומר אם דיין הגון הוא ואשימם לשבח, כענין שכתוב (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך, ואם דיין שאינו הגון ואשימם לגנאי, כענין שנא' והשמותי את מקדשיכם. א"ר תנחומא בשם ר' פנחס בר אבין, ולא ידעו לעשות נכוחה, בשופטי ירושלים הכתוב מדבר, האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם. מה היו עושין, לא היו יכולין להעמיד את הדין מפני השוחד והחמס. וכשהיו נידונין, היה בא הדיין להוכיח אחד מהם ולהודיעו את דינו, והוא רומז לו ומזכיר לו שם השוחד ומעורו, ועליהם אמר ישעיהו הנביא ע"ה צופיו עורים כלם כלבים אלמים. וכי יש כלב אלם וכלב פקח, אלא לומר לך, מה הכלב הזה, כשאדם משליך לו פרוסה, סוגר את פיו ואינו נובח, כך דייני ישראל היו פקחים, וכשהיו נוטלים את השוחד, היו סוגרין את פיהם. למה הוא דומה השוחד, לאדם שהוא עומד על שפת הים, נטל שלשול קטן ונתן בחכה והטילו לים, בא דג גדול ובלעו ונתפס. אוי לו לדג גדול שנתפס בלא כלום. כי השוחד יעור עיני חכמים וגו', והלא כמה אנשים לקחו שוחד ולא נתעוורו, אלא שנתעוורו מדרך האמת, ואינן רואין חובה לנותנו. ולא עוד אלא שמתעוורין לעתיד לבא. כשהצדיקים נהנין מזיו השכינה, דכתיב (ישעיהו נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, הכל רואין והוא אינו רואה, והכל מתרפאין והוא אינו מתרפא. אלא כך דינו. יאמר לו הב"ה, אני פקח בראתיך, למה עוורת עיניך, למה הייתי דורש לא תטה משפט והטית, לא תכיר פנים והכרת, לא תקח שוחד ולקחת.
ר' שאל לבבלאי, מהו שכתוב (קהלת ט, טז) חכמת המסכן בזויה, וכי חכמתו של עקיבא בזויה היתה. אלא מי שהוא עצמו בוזה את דבריו, יושב ודורש לא תטה משפט ולא תקח שוחד, והוא מטה ולוקח, לא תכירו פנים במשפט, והוא מכיר, כל אלמנה ויתום לא תענון, והוא מענה. כמה נאה המוכיח שהוא מוכיח באמת, כמה ברכות הוא מקבל, שנא' ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ולמוכח כשמקבל ברצון.
להתרחק מן השוחד
שונאי בצע, שונאי ממון עצמן, כ"ש ממונם של ישראל. ואין מקבלין שוחד, שהשוחד קשה לפני הב"ה, שהוא דומה לערוד שהוא נושך את החבירים, כ"ש להדיוטים. וכתי' (שמות כג, ח) ושוחד לא תקח. אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכאי, שכבר נאמר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, כגון הנותן ידו לדיין לסומכו, והמכסה את רוקו, והמעביר את כיחו, והמביא לו דורון, ואע"פ שלא קבל אותו ממנו. ד"א כי השוחד יעור עיני חכמים, כ"ש לטפשים, ויסלף דברי צדיקים, קל וחומר דברי רשעים. ולמה נקרא שמו שוחד, שעושה שנים חד, הנותנו והמקבלו. ושמת עליהם שרי אלפים, כמה הויין, שש מאות, ושרי מאות כמה הויין, שיתא אלפי. שרי חמשים תריסר אלפי, שרי עשרות שתין אלפין, נמצאו דייני ישראל שבעים אלף וששת אלפים ושש מאות. ושפטו את העם בכל עת, מלמד שאין ממנין על הצבור אלא בני אדם בטלנים לתורה. וגרסינן בפרק קמא דשבת ר' אמי ור' אסי הוו גרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא, ואמרי, אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי. ד"א כי השוחד יעור וגו', אומרים על טהור טמא ועל טמא טהור, ויסלף דברי צדיקים, אומרים על אסור מותר ועל מותר אסור. צדק צדק תרדוף, אחר בית דין שהוא יפה, אחר בית דינו של רנן יוחנן בן זכאי ואחר בית דינו של ר' אליעזר.
וגרסי' במסכת שוטה בפרק עגלה ערופה, משרבו בעלי הנאה, נתעוותו הדינין, ונתקלקלו המעשים, ואין כח בעולם. משרבו רואי פנים בדין, בטל לא תכירו פנים, ונפסק לא תגורו מפני איש, ופרקו מהם עול שמים, והמליכו עליהם עול בשר ודם. משרבו לוחשי לחישות בדין, רב חרון האף, ונסתלקה שכינה מישראל, שנא' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט. משרבו מי שאחרי בצעם לבם הולך, רבו האומרים לרע טוב ולטוב רע, ורבה הוי הוי בעולם. משרבו מטילי מלאי על בעלי בתים, רב השוחד והטיית המשפט, ופסקה הטובה. משבו בעלי מקובלני טובתך, מוחזקני טובתך, רבו איש הישר בעיניו יעשה, גבוהים הושפלו ושפלים הוגבהו, ומלכותא אזלא ומתנוולא. משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, משום שנא' ושונא מתנות יחיה.
וגרסינן במ' כתובות בפ' שני דייני גזילות, אמ' ר' ינאי, בוא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שוחד. אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק נתרפא ספק אינו נתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהם. ד"א ויסלף דברי צדיקים, אפי' צדיק גמור ונוטל שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת. וכל דיין המטה את הדין אינו נפטר מן העולם עד שיחסר מאור עיניו. אמ' רב פפא, לא לידון איניש דינא למאן דסאני ליה ולא למאן דרחים ליה, מאן דרחים ליה לא חזי ליה חובתא, למאן דסני ליה לא חזי ליה זכותא. ת"ר ושוחד לא תקח, אינו אומר אלא שוחד ממון, אלא אפי' שוחד דברים נמי אסור. היכי דמי שוחד דברים, כי היכי דשמואל דקא עבר במעברא, אתא ההוא גברא הבי ליה ידא, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' ליה, פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הווה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב ודאין דינא, פרחה גדפא ויתיב ארישיה, אתא ההוא גברא שדייה מרישיה, לסוף אמ' ליה, דינא אית לי, אמ' ליה פסילנא לך לדינא. ר' ישמעאל בר יוסי הוה רגיל ארישיה דהוה מייתי ליה כנתא דפירי כל מעלי שבתא. ההוא יומא אייתי ליה בחמשה דשבתא. אמ' ליה, מאי האי. אמ' ליה, דינא אית לי, ואמינא בהדי דאתינא, ודאין לי דינא, אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא מידן דאינא ולא משקל שקילנא ממך, אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דאינו ליה. בהדי דקא אזיל ואתי, אמ' איבעי טעין הכי ואיבעי טעין הכי. א"ר ישמעאל בר יוסי, אוי להם למקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי הייתי נוטל, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.
מעשה ר' ישמעאל בן אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז. אמ' ליה, מאי האי, לא הוה לך כהן אחר דיהבת ליה. אמ' ליה, דינא אית לי ואמינא בהדי דאתינא אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא דאינא לך ולא משקל שקילנא ממך. אייתי ליה זוגא דרבנן וקא דייני ליה. בהדי דקא אזיל ואתי, אמ' איבעי טעין הכי [ואיבעי טעין הכי]. א"ר ישמעאל בן אלישע, אוי להם למקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי הייתי נוטל כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. רב ענן אייתי ליה ההוא גברא סלתא דגלדני, פי' סל מלא דגים. אמ' ליה, מאי האי. אמ' ליה, דינא אית ליה, ואמינא בהדי דקא אתינא אייתי ליה למר. אמ' ליה, לא מידן דאינא לך ולא משקל שקילנא ממך. אמ' ליה, דינא לא תדון, משקל אמאי לא תשקול, מ"ט מנע לי מר להביא בכורים, דתניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים וגו', וכי אלישע אוכל בכורים הוה, אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בכורים. אמ' ליה, משקל לא הוה בעינא למשקל, והואיל ואמרת לי, משקל שקילנא, דאין לא דאינא לך. שדריה לקמיה דרב נחמן, ואמ' ליה, אנא ענן פסילנא לההוא גברא לדינא. כי אתא הוה קאים בדינא דיתמי. אמ', הא דפסל ליה הכי קריביה הוא, האי מצות עשה והאי מצות עשה, כבוד תורה עדיף. פסקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדינא דההוא גברא. כי חזא בעל דיניה יקרא דעביד ליה, אסתתם טענתיה. רב ענן הוה שכיח אליהו לגביה והוה מתני ליה סדר אליהו. כיון דעבד הכי, אסתלק ולא אתא, עד דיתב בתעניתא ובעי רחמי, ואתה לגביה. כי אתא הוה קא מיבעית ליה בעותי, עבד תיבותא ואנחיה, ויתיב ליה עד דאסיק ליה סדריה. והיינו דאמרי' סדר אליהו רבה וסדר אליהו זוטא. פי' רב ענן היה בא אליהו זכור לטוב אליו והיה שונה עמו סדר מן התלמוד. ואחר שאירע זה המעשה, נסתלק אליהו, ולא בא אליו עד שישב בתענית, ובא אליו והיה מבהילו ואומר לו עשה תשובה. ואחר כך שנה לו סדרו. והסדר שהיה שונה בתחלה נקרא סדר הגדול, והסדר שהיו שונין אחר זה המעשה נקרא סדר הקטן.
וגרסי' במכילתא יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם. ר' אלעזר אומר, בראשונה היה אדם מת בירושלים והיו ממנין אפוטרופוס על היתומים, והיתה אלמנה תובעת כתובתה אצל היתומים, והם הולכים אצל הדיינין ומוצאין אותם עם האפוטרופוס. וריב אלמנה לא יבא אליהם. א"ר יוחנן, בראשונה היה אדם עולה לדון בירושלם, והיה הדיין אומ' לו, בקע לי שני בקעיות של עצים, מלא לו שתי חביות מים, והיו יציאותיו כלים, והיה יוצא בפחי נפש. והיתה האלמנה פוגעת בו בדרך, ואומרת לו, מה נעשה בדינך, והוא אומר לה כל יציאותיו לא הועילו לו כלום. והיתה אומרת, ומה אם זה, שהוא איש, לא הועילו לו כלום, אני, שאני אלמנה, על אחת כמה וכמה. חוזרת לה. הה"ד וריב אלמנה לא יבא אליהם.
ת"ר בצדק תשפוט עמיתך, הוי דן את חבירך לכף זכות. תאני רב יוסף, בצדק תשפוט עמיתך, עם מי שאתה בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה. רב הונא בריה דרב עילואי הוה ליה דינא קמיה דרב נחמן. שלח ליה רב יוסף, הונא חבירנו עמית בתורה ובמצוה הוא. אמ' מאי שלח לי, ליחנופי ליה. הדר אמ' למשרי תגרי תחלה, פי' שידון דינו תחלה, אי נמי לשודא דדייני. דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן. אמ' היכי אעביד, איקום מקמה מסתתמן טעמיה דבעל דינא, לא איקום מקמה אשת חבר היא והרי היא כחבר. אמ' ליה לשמעיה, אפרח בר אווזא ואשדי עילואי.
לישא משאן של ישראל
ומי שהוא הגון וירא חטא אל ימנע את עצמו מלהיות בצרכיהם של ישראל ומלעמוד עליהם בכל דבריהם, וישא משאם ויסבול טורחם. והעושה כך הרי זה מקיים את העולם, שנא' מלך במשפט יעמיד ארץ. אבל המונע עצמו מלישא משאן של ישראל ומלגדור את פרצותיהן, ועושה עצמו כתרומה הפרושה מן העיסה, הרי זה הורס את העולם ומחריבו, שנא' ואיש תרומות יהרסנה.
מעשה בר' אבהו, כשבא להסתלק מן העולם, נכנסו חכמי ישראל אצלו, ומצאוהו שהוא בוכה. אמרו לו, ר' למה אתה בוכה, הלא יגיע בתורה היית כל ימיך, תלמידים הרבה העמדת, ולא עוד אלא שמדה יתירה היתה בך שלא נתעסקת בדינים. אמ' להם, על זה אני בוכה, שלא נשאתי במשאן של ישראל, וקיימתי בעצמי ואיש תרומות יהרסנה.
ומה שארז"ל מי שהוא הגון אל ימנע מלישא משאן של ישראל, הני מילי כשהכל צריכין לו ומבקשין לשמוע ממנו, [אבל מקצת הצבור צריכין לו] ומקצתן אין צריכין לו, מקצתן מקרבין אותו ומקצתן מרחקין אותו, דין הוא שידחה מהן, ואל יטיל מחלוקת בישראל. וחייב אותו דיין, או פרנס או נשיא, שימחול על כבודו, ואל יטיל מחלוקת בישראל. וכל הבורח מהשררה השררה רודפת אחריו, והרודף אחר השררה השררה בורחת ממנו. שכן מצינו בשאול, שברח מן השררה ורדפה אחריו, ואבשלום רדף אחריה וברחה ממנו.
ולא יאהב אדם את השררה, כדי להטות המשפט ולשאת פני חביריו וקרוביו, וכדי לעשות נקמה באויביו שלא כדין, וכדי לחמוס ולגזול ולעשוק בני אדם העניים והאמללים שאין להם מחזיק בידם ויצעקו ואין להם מושיע. והעושה כך גורם פורענות הרבה לו ולעולם. דתניא כל המטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, אין לו חלק לעולם הבא. כדגרסי' במ' ראש השנה בפרק קמא, נתנו חתיתם בארץ חיים, אמ' רב חסדא, זה המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנשא' לכן יראוה אנשים לא יראה כל חכמי לב. ואפי' מלך ישראל אין צריך להטיל אימה יתירה על הצבור, אלא יהיה משפטו בצדק, דכתיב (תהלים עב, ב) ידין עמך בצדק וענייך במשפט, וידין דין יתום ואלמנה, ולא יגבה לבו במלכותו. והמלך הנוהג כשורה וכדין, בענוה ובצניעות, יחיה ויאריך ימים, וממלכתו מתקיימת בידו וביד בניו, שנא' לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל.
וגרסינן בפרק חלק א"ר אלעזר, כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת זוכה ומנהיג אותם לעולם הבא, שנא' כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. אבל המלך המנהיג את מלכותו שלא כשורה, וגוזל וחומס והורג נקיים, ושטוף בנשים ובתענוגים, אין מלכותו מתקיימת בידו. וירד מגדולתו, ויקל בעיני שריו וגדודיו, ויחשבו אותו כמשוגע, ויקשרו כלם עליו ויורידוהו מגדולתו ומכסא מלכותו. ומעשה בלשאצר יוכיח.
ואמ' החכם ששה דברים מפסידין את המלכות, שלשה מהן מצד המלך עצמו ושלשה במקרה. שלשה מצד המלך עצמו. ואלו הן. א' השטוף בזמה ומנבל את כבודו בנשים ורודף אחריהן, הרי זה בידוע שדעתו קלה ואין לו גבורת מלך. ב' ההורג תמיד שריו ואת חייליו בלי פשע, ומחרף אותם ומקללם בחנם, ומשפיל לאחד ומקים לאחר שלא כדין, ומחר משפיל לזה ומקים לזה, הרי זה כאחד הנבלים, שאינן מקיימין את דבריהם, ומתוך כך קושרין עליו ומורידין אותו ממלכותו, וזה וכיוצא בו אין עליו הוד מלכות. ג' העושה מלחמות בארצו בעת השלום, וכשאין לו אויבים וצרים יעשה מלחמות עם גדודיו וחייליו, והורגין אלו את אלו כאויבים, והם עושים דרך שחוק, הרי זה מסלק ממנו יראת המלכים ורודף אחר הוללות וסכלות, ועל זה אמר שלמה ע"ה לשחוק אמרתי מהולל. ושלשה שהם דרך מקרה. ואלו הם. א' אם ימותו שריו ובעלי עצתו, ויפקדו ממנו חכמיו וזקניו, ויצטרך לעצת הנערים, ומעשה רחבעם יוכיח. ב' אם יבואו עליו מלחמות, ויקיפוהו אויבים וצרים, ויתקבצו מלכים רבים, להלחם בו, ולא יוכל לשאת ראש לפניהם. ג' אם יהיה בארצו רעב גדול שנים רבות, שנה אחרי שנה, או דבר, או כיוצא בהם.
לעשות דין אחד לכל
וצריך הדיין לעשות דין אחד ומשפט אחד לכל, שנא' תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם. ולא יבוש מן הגדולים, ולא יטה משפט הקטנים, ולא יכיר פנים במשפט לדל ולאביון, שנא' לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול. שמא תאמר עני הוא זה, והואיל ואני והעשיר חייבים לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר (ויקרא יט, טו) לא תשא פני דל. או שלא תאמר עשיר הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבשתו, לכך נאמר (ויקרא יט, טו) ולא תהדר פני גדול. שכל המהדר פני גדול חייב מיתה. שכן מצינו בסנהדרין שהדרו לינאי המלך ובא גבריאל והרגן.
מעשה בינאי המלך שהרג עבדו את הנפש. אמ' להם שמעון בן שטח לחכמים, תנו עיניכם לשמים ונדון אותו. שלחו לו, עבדך הרג את הנפש. שלח להם אותו העבד. שלחו לו, בוא אתה וקבל העדות, שכך כתי' (שמות כא, כט) והועד בבעליו. בא וישב בפניהם. אמ' לו שמעון בן שטח, ינאי המלך, עמוד על רגליך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני הב"ה, שנא' ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. אמ' לו ינאי, לא כשם שאתה אומ', אלא כשם שחביריך אומרין. פנה לימין, כבשו פניהם בקרקע, [פנה לשמאל וכבשו פניהם בקרקע.] אמ' להם, בעל פקודות יפרע מכם. בא גבריאל וחבטן בקרקע. באותה שעה גזרו, מלך לא דן ולא דנין אותו.
וגרסינן במ' יומא בפרק בראשונה, אמ' רב יהודה אמ' שמואל, למה לא נמשכה מלכות שאול, מפני שלא היה בה דופי. דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א"כ קופה של שרצים תלויה לו מאחריו, שאם תזוח דעתו, אומרים לו, חזור לאחריך.
וגרסי' במדרש השכם שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. לא שתצדיק אותם ברשע חס ושלום, אלא בין לזכות בין לחובה הצדיקו עליהם את הדין. שלא תאמר, הואיל וזה עני, אטול מזה ואתן לזה, ואמרה תורה לא תשא פני דל, שכל העולם שלי הוא, שנא' לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות. א"ר שמואל בר נחמני אמ' ר' יוחנן, כל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הב"ה גובה את נפשו, שנאמר ( משלי כב, כג) כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. א"ר חמא ב"ר חנינא, אמ' הב"ה, לא די לרשעים שנוטלין ממון מזה ונותנין לזה שלא כדין, אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו. א"ר נחמיה, כך הוא מנהגם של דיינין, בעלי דינין עומדין לפניהם, ושומעין דבריהם, ומוציאין אותם לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר. גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר, איש פלוני, אתה זכאי, [איש פלוני], אתה [חייב].
וגרסי' באלה הדברים רבה א"ר חייא בר אבא, סדר הדין כך הוא, התובע טוען, והנתבע משיב, והדיין מכריע. א"ר סימון, צריך הדיין לשנות טענותיו מפיו. וממי אתה למד, משלמה ע"ה, דכתי' (מלכים א ג, כג) ויאמר המלך זאת אומרת [זה] בני החי ובנך המת וזאת אומרת [לא כי] בנך המת ובני החי. א"ר אלעאי בר אחאי, שמעתי [שאם] רוצה הדיין להושיב את האנטדיקין שמושיב, ובלבד שלא יהא אחד עומד ואחד יושב. דא"ר ישמעאל, היו שני בני אדם באים אצל הדיין לדין, אחד עני ואחד עשיר, אומ' לעשיר, או לבוש כשם שהוא לבוש או הלבישהו כמותך. כל כך, כדי שלא ישא פנים לעשיר ויטה משפט העני. פירוש אנטדיקין, בעלי דינין. ולא יהא האחד מדבר כל צרכו, ולבעל דינו אומר, קצר דבריך.
וגרסי' באבות דר' נתן היה אחד כשר ואחד שאינו כשר, אל תאמר, זה שהוא כשר דבריו נאמנים, זה שאינו כשר אין דבריו נאמנים. היה האחד עני והאחד עשיר, אל תאמר, זה שהוא עשיר דבריו נאמנים, זה שהוא עני אין דבריו נאמנים. אלא כשם שתשמע דברי עשיר, כך תשמע דברי עני, וכשם שתשמע דברי עני, כך שמע דברי עשיר, שנא' לא תכירו פנים במשפט.
וגרסי' באלה הדברים רבה אמ' רבה בר הונא, צורבא מדרבנן ועם הארץ דאית להו דין בהדי הדדי, מותבינן ליה לצורבא מדרבנן ולעם הארץ אמרינן ליה תיב, ואי קאים לית לן בה. ואל יחזיק זכות לזה וחובה לזה, עד שישמע אמיתת הדין. דתנן וכשיהיו בעלי הדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים. ר"ל קודם שנתברר לך דינם, יהיו בעיניך שניהם כרשעים, שכל אחד מהם מרמה את חבירו, ואחר שתחקור ותדע דבריהם, ותחתוך הדין, יהיו בעיניך כצדיקים. אל תאמר, זה בקש לזה מה שלא היה לו אצלו, או זה נשבע לשקר לזה, או זה כפר ממונו של זה, אלא יהיו בעיניך כצדיקים, שקבלו עליהם את הדין, ובאו לדיין וקבלו עליהם דין תורה.
וגרסינן במדרש השכם לא גלתה ירושלם אלא על שלא העמידו את הדין, שנאמר (איכה א, ו) היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, כך דייני ישראל שבאותו הדור, זה כובש פניו מפני זה וזה כובש פניו מפני זה. וכך אמר להם הנביא, שריך סוררים וחברי גנבים כלו אוהב שוחד ורודף שלמונים. מהו שלמונים. שהיו אומרים זה לזה, שלם לי ואני אשלם לך, עשה עמי היום ואני אעשה עמך מחר. והנביא צווח, צדיק ילין בה ועתה מרצחים, חכיתי להם שיעמידו את השופטים ויקיימו את הדין, והם לא עשו כן, אלא עשו את שלהם עיקר ואת הדין טפלה. ולפי' ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזילת העני בבתיכם. וכי בביתם היתה הגזילה, אלא מתוך שצווחין היתומים והאלמנות והעניים על גזילותיהן והן מעלימים עיניהם, מעלה הכתוב כאלו הגזילה בבתיהם. לפי' אמר הב"ה, אין לי חפץ בקרבנותיכם, ולא בתפלותיכם ולא בחדשיכם ולא במועדיכם, שנא' לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי וגו', וכתיב (ישעיהו א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגו', וכתי' (ישעיהו א, טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע. אמרו ישראל לפני הב"ה, מה נעשה וישוב חרון אפך. אמ' להם, למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה. וכל דיין שמטה את הדין גורם שממון לעולם, שנא' שמעו נא ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בונה ציון בדמים, ראשיה בשוחד ישפוטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסומו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבא עלינו רעה. לכך מביא עליהם שלש פורעניות, שנא' לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם לעיים תהיה והר הבית לבמות יער. אוי לו לדור ששופטין את שופטיהם, אוי לו לדור שצריכין השופטים [להשפט], כדורו של אבימלך, שנא' ויהי בימי שפוט השופטים, אוי לו לדור שאין שומעין לשופטיהם כשהן ישרים, שנא' וגם אל שופטיהם לא שמעו. ומי היו. רב אמ', דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אומר, שמגר ואהוד היו. רב הונא אמ', דבורה ויעל היו.
וגרסי' בפירקא קמא דמסכת חגיגה א"ר שמעון בן לקיש, כל המטה דינו של גר כאלו מטה דינו של מעלה. והשופט המטה את הדין נקרא רשע, כדגרסינן במ' שבת בפרק ר' אליעזר אומר, א"ר מילאי בשם ר' שמעון בן אלעזר, מאי דכתיב (ישעיהו יד, ה) שבר ה' מטה רשעים, אלו הדיינין שעושים בצר לחזניהם. א"ר מלאי אמ' ר' שמעון, מאי דכתי' (ישעיהו נט, ג) כי כפיכם נגאלו בדם, אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון, אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינין, ולשונכם עולה תהגה, אלו בעלי הדינין.
וכל דיין שמחליף ואומר על טוב רע ועל רע טוב, אוי לו וחבל עליו. אמ' לו הב"ה לדיין, אין אתה יודע שכשאתה מטה את הדין שלשכינתי אתה מטה, ולפיכך אני מזהיר לא תטו משפט. ומה אני עושה, וקרבתי אליכם למשפט והיית עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (בשמי) לשקר ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטה גר ולא יראוני אמר ה' צבאות. כמה מכוער הדיין שיאמר לבעל דין השב את הגזילה, והוא גזלן, וגזלת אחרים בין שיניו, וכשיצא לחוץ הכל מרננין אחריו, ונמצא שם שמים מתחלל. מה אומרים עליו, אוי לו, אוי למולידו, סרוחה היא חכמתו ובינתו, ראוי הוא שלא בא לעולם. אלא צריך לקשט את עצמו ואח"כ מקשט לאחרים, שנא' התקוששו וקושו.
מעשה בדיין אחד, שהיה לו אילן אחד בתוך חצירו, והיה מחשיך על ביתו של חבירו. ומן הדין היה לקצץ אותו, אלא שלא היה יודע שהוא מחשיך על בית חבירו. והיה הניזק מתרעם ואומר, פלוני הדיין מחשיך על ביתי, ולא היה אומר כלום לדיין, כסבור שלא יכרות אותו. באו לפניו שני אנשים לדין. ואמר הטוען, פלוני זה יש לו אילן בתוך ביתו והוא מחשיך על ביתי. צוה עליו לכרות אותו. אמ' הנטען, אינו מן הדין שאכרות אותו. והיה סבור שיהיה לו מסביר פנים הדיין, בשביל האילן שהיה לדיין והיה מחשיך על בית חבירו, מיד נזכר הדיין שהאילן שלו היה מחשיך על בית חבירו. אמר, אם אגזור על זה שיכרות אילנו, מיד הוא אומר לי, ולמה אין אתה כורת את שלך, שהוא מחשיך על בית פלוני. מה עשה הדיין, אמר להם, לכו ושובו למחר עד שאברר את הדין יפה. מיד כרת הדיין את אילנו. ליום מחר באו לפניו. אמ' לבעל האילן, לך כרות את אילנך. אמ' לו, טול קורה מבין עיניך ואטול אני קיסם מבין שיני. אילני הוא מן הדין לכורתו, ושלך, שהוא מחשיך על בית פלוני, אינו דין לכורתו. אמ' לו, לך אתה כרות את שניהם, את שלי ואת שלך. מיד הלך, וראה שכרת הדיין את אילנו, וכרת גם הוא את שלו.
לעולם יהיה הדיין זהיר בדין, שבשכר הדין נתן הב"ה תורתו לישראל. כדגרסינן בואלה שמות רבה אמ' להם משה לישראל, הרי נתן לכם הב"ה את תורתו, אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל הוא את תורתו מכם, שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנא' ועוז מלך משפט אהב. ואם עשיתם את הדינין, עתיד הב"ה להחזיר לכם בתי דינין שלכם ובית המקדש, שנא' ואשיבה שופטיך כבראשונה. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו, כביכול הב"ה מסלק שכינתו ועולה לשמים, והמלאכים אומרים, רבון העולמים, מהו, והוא אומר, ראיתי את הדיין שהוא נושא פנים ועמדתי משם, שנאמר (תהלים יב, ו) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'.
וגרסינן בספרי לא תעשו עול במשפט, בדין, מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול, [שנוי], משוקץ, חרם, ותועבה, וגורם לחמשה דברים, מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק את השכינה, ומפיל את שונאי ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. הרי חמשה כנגד חמשה. אוי לו לדיין שגורם חמשה דברים כאלו. וגרסינן באלה הדברים רבה לא תכיר פנים. ר' אליעזר ור' שמואל בר נחמני. ר' אליעזר אומר, אם היית יודע שהדין עמו, אל תסביר לו פנים, שלא יהו אומרים מתחלה היה רוצה לזכותו. ור' שמואל בר נחמני אומר, אם תדע שאין הדין עמו, הסביר לו פנים, שלא יהו אומרים מתחלה היה רוצה לחייבו. דרש ר' יאשיה, ואיתמ' רב נחמן בר יצחק, מאי דכתיב (ירמיהו כא, יב) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט, וכי בבקר דנין וכל היום כלו אין דנין, אלא אם ברור לך הדבר כבקר אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מהכא, אמור לחכמה אחותי את, אם ברור לך הדבר כאחותך שאסורה לך אומרהו, ואם לאו אל תאמרהו.
וצריך הדיין להמתין בדינו ולעיינו יפה, דתנן הוו מתונין בדין, וכתיב (ישעיהו א, יז) אשרו חמוץ, ופירשו רז"ל אשרי דיין שמחמץ את דינו. ועוד גרסי' בספרי אם בא לפניך דין אחד שנים ושלשה פעמים, ויבא אחר כיוצא בו, אל תחתכהו מיד, כלומר פשוט הוא אצלי, אלא חזר ועיין בו, שמא הוא דין זה בענין אחר. דרש בר קפרא, מנא לן הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין, דכתיב (שמות כ, כב) ולא תעלה במעלות על מזבחי, וסמיך ליה ואלה המשפטים וגו' אשר תשים לפניהם. אשר תלמדם מיבעי ליה. א"ר חייא, ואיתמא ר' חייא בר אבא, אלו כלי הדיינין, מקל ורצועה סנדל ושופר. רב הונא כי הוה נפק לדינא, אמ' אפיקו לי מאני חנותאי, מאי ניהו, [מקל], רצועה, סנדלא, ושיפורא. [מקל, למכת מרדות עד שיחזור בו], רצועה להלקות, סנדל לחליצה, שופר לנדות. א"ר שמעון בן לקיש, צדק את הדין ואחר כך חתכהו. בין איש ובין אחיו, אמ' רב יהודה, אפי' בין בית לעלייה. ובין גרו. אפי' בין תנור לכירה. כקטן כגדול תשמעון, א"ר שמעון בן לקיש, לעולם יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.
וצריך הדיין לחקור את העדים יפה יפה, אם עדי שקר הן. דתנן שמעון בן שטח אומר, הוי מרבה לחקור את העדים, והוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר.
וצריך הדיין לעשות פשרה בין בעלי דינין, כדגרסי' במדרש השכם שנים שבאו לדין לדון, קודם שישמעו דבריהם, או משישמעו דבריהם ואינן יודעין להיכן הדין נוטה, בית דין רשאין לומר להם, צאו ועשו פשרה. ולעולם יפה כח הפשרה מכח הדין. אבל משישמעו דבריהם ויודעין להיכן הדין נוטה, אין רשאין לומר להם, עשו פשרה, שנא' פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש, קודם שיתגלע לך הדין אתה רשאי לנטשו. וב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, כדי לעשות סייג לתורה, שנא' הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד את הזהב, תאני ר' יוסף, והודעת להם, זו בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו, זו בקור חולים, בה, זו קבורה, ואת המעשה, זה הדין, אשר יעשון, זו לפנים משורת הדין. א"ר יוחנן, מפני מה חרבה ירושלם, מפני שדנו בה דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.
בוא וראה כמה גדול דיין שדן דין לאמתו. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת שבת רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כל יומא. הוה קא חליש ליבייהו. תנא להו רב חייא מדפתי, ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב. וכי תעלה על דעתך שמשה היה יושב ודן כל היום כולו, תורתו אימתי נעשית. אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית. כתיב הכא (שמות יח, יג) מן הבקר ועד הערב, וכתיב התם (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. עד מתי יושבין בדין. אמ' רב ששת, עד זמן סעודה. אמ' רב חסדא, מאי קראה אי לך ארץ שמלכך נער וגו', אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. ד"א אי לך ארץ שמלכך נער, כל ענין וענין מפסוקי ספר קהלת הוא הפסוק הראשון הפך מן הפסוק שלאחריו, ולפי' כשאמר אי לך ארץ שמלכך נער, היה לו לומר בפסוק שלאחריו אשריך ארץ שמלכך זקן, אלא ר"ל נער שיצר הרע שולט בו, שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ובן חורין מיצר הרע. ושריך בעת יאכלו, ר"ל שלא יתעסקו בתענוגי העולם, אלא אוכלין בשעה ידוע ובעת הידועה שצריכין לאכול כדי לקיים גופן. בגבורה ולא בשתי, חוזר לענין בן חורין מיצר הרע, דתנן איזהו גבור, הכובש את יצרו. אבל אין המקרא יצא מידי פשוטו. אי לך ארץ שמלכך נער, נער ממש. ובזה היה ישעיהו הנביא ע"ה מוכיח את ישראל, ואומר, ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם, וכתי' (ישעיהו ג, יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, מה כתיב בתריה (ישעיהו ג יג) נצב לריב ה' ועומד לדין עמים.
למנות דיינים זקנים
לפיכך חייבין ישראל למנות דיינים זקנים ישרים ותמימים. ולפיכך נקראו זקנים, מפני שצריכין להיות זקנים בשנים ובתורה ובחכמה ובשאר כל מדות טובות, ויהיו צדיקים, ואז נאה להם לעשות משפט, שנא' שמחה לצדיק עשות משפט. אבל לפועלי און המשפט מחתה, מפני ששוברים את שיניהם במשפט, שנא' ואשברה מתלעות עול ומשניו אשליך טרף, וכתי' (תהלים נח, יא) ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. וגרסי' במדרש משלי בני אם ערבת לרעך, בתלמידי חכמים הכתוב מדבר. בשעה שהזקן מתמנה, אומר לו הב"ה, עד שלא נתמנית לא היית ערב על הצבור, עכשיו שנתמנית נעשית ערב, שנא' בני אם ערבת לרעך, רעך זה הב"ה, שנא' זה דודי וזה רעי, ואומר רעך ורע אביך אל תעזוב.
וגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה, א"ר יוחנן, אין מעמידין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכין בצבור, שנא' ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמ' הב"ה למשה, משה, הגון עליך בצלאל. אמ' לפניו, רבונו של עולם, לפניך הגון, לפני לא כ"ש. אמ' אעפ"כ לך ואמור להם לישראל. הלך ואמר להם, עליכם הגון בצלאל. אמרו לו, משה רבינו, על הב"ה הגון ועליך הגון, עלינו לא כ"ש.
ובזכות המשפט שישראל עושין, הב"ה חונן עליהם, ומרחם עליהם, ונותן שלום ביניהם, ומביא להם הגאולה, ומנחיל אותם ארץ ישראל, ובונה בית המקדש, ומצמיח קרן לדוד, שנאמר (זכריה ז, ט) כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו וגו'. וכתי' (עמוס ה, טו) שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף. וכתיב (יחזקאל לז, כד) ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם ובמשפטי ילכו וחקותי ישמרו ועשו אותם. וכתי' (יחזקאל לז, כה) וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכתי' (יחזקאל לז, כו) וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אתם ונתתים והרביתי אותם ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם. סליק פירקא