אור ברסלב
מנורת המאור יא; פרק גידול בנים

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

יא; פרק גידול בנים

י; פרק נישואי אשה

ענין מוסר הבן

בענין גידול בנים

יסר בנך ויניחך אז יכון תמיד ארחך שבט מוסר אל נא יחסר מגו חסר לב נכחך רגע אותו אל נא תעזוב גם לילה בו שים שיחך אם אל תרף יד ממנו אז בו יהיה זך לקחך לראות חפציך בו אם תחפוץ יסר בנך ויניחך.

יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך. גרסי' במדרש משלי יסר בנך ויניחך, אם תרצה להיות במנוחה ובהשקט ובשלוה בעולם הזה, יסר את בנך. שאם תייסר את בנך בקטנותו, ותדריכהו על הדרך הטובה והישרה, תהיה במנוחה ובהשקט ובשלוה. מפני שלא תצטער עליו שיצא לתרבות רעה ולעשות עבירות, ולא לגנוב ולא לרצוח, הואיל ויסרת אותו בקטנותו ולמדתו ללכת על דרכי השם ית'. ואז יהיה מקורך ברוך, וזרעך כשר ועושה הטוב והישר בעיני הב"ה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

וגרסי' במדרש שנים ושלשים מדות יסר בנך ויניחך, למד בנך תורה ויניחך מדינה של גיהנם. ויתן מעדנים לנפשך, שיכניסך בגן עדן עם הצדיקים. וכתי' (משלי יט, יח) יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך, ר"ל כי יש תקוה אם תראה בנך שהוא טפש, אל תאמר מה יועיל בו המוסר, הואיל ואין לו דעת להבין אניחנו, אלא אפי' הוא טיפש עדיין יש לו תקוה בלימוד ובמוסר, ואם הוא טפש אם תלמדנו מוסר, כ"ש אם לא ילמד כלל, ואם לא הבין עד עתה איפשר שיבין מכאן ואילך. ואם לא יבין תורה הרבה מפני שהוא טפש, ילמד לפחות לקרות בתורה ולהתפלל, כדי שיצא מכלל עמי הארץ. ואל תאמר, אם אגדיל עליו המוסר ימות תחת השבט, הוי ואל המיתו אל תשא נפשך. ד"א יסר בנך כי יש תקוה וגו', יסר בנך, שמא יצא לתרבות רעה וימות בידי ב"ד או שלא בב"ד.

וטוב לו לאדם שימות או שתכהינה עיניו ולא יעמיד בן רשע. כדגרסי' בבראשית רבה ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. ר' אלעזר בן עזריה אומר, כהו עיניו כדי שלא יראה ברעתו של רשע. אמר הב"ה, יהא יצחק יוצא לשוק ויהוון ברייתא אומרין, דין אבוהי דההוא רשיעא, אלא הריני מכהה את עיניו והוא יושב בתוך ביתו, הה"ד בקום רשעים יסתר אדם. מכאן אמרו, כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות. תלמיד רשע, מאחיה השילוני, שנא' ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו. כל כך למה, מפני שהעמיד את ירבעם, שהיה תלמיד רשע. בן רשע, מיצחק, דכתיב (בראשית כז, א) ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. כל כך למה, שהעמיד את עשו, שהיה בן רשע.

מעשה בבנו של ר' חנינא בן תרדיון שנתחבר ללסטים, וגלה את סודן, והרגוהו ומלאו את פיו עפר וצרורות. לאחר שלשה ימים לקחוהו חכמים ונתנוהו בכליבה, ובקשו לקלס עליו מפני כבודו של אביו, ולא הניחן. אמ' להם, הניחו לי ואני אומ' על בני. פתח ואמר, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה. ואמו קראה עליו, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו. אחותו קראה עלו, ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ.

ד"א ואל המיתו אל תשא נפשך, ר"ל לצעקתו ולבכיתו, אל תחמול עליו כשתכנו בשבט ואל תחוש לצעקתו, דכתי' (משלי כג, יד) אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל, וכתי' (משלי יט, כז) חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת. הה"ד בני אם יפתוך חטאים אל תבא, אם יאמרו לך ויורוך לשגות ולסור מאמרי דעת, חדל לשמוע להם ולעצתם. ד"א חדל בני לשמוע מוסר, אל תביא את עצמך לשמוע מוסר מן הדיינין, כדא' ולקחו זקני העיר ההיא [את האיש] ויסרו אותו. ר"ל אם תשגה מאמרי דעת, סופך לקבל מוסר ועונש בב"ד, שנא' אל תמנע מנער מוסר וגו'. ר"ל אם תכנו בשבט כשהוא קטן, כדי לייסרו, תצילנו ממיתה בב"ד כשיגדל. וכתי' (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. פי' אם תחנך לנער על פי דרכו, מהו דרכו של נער, שלא ללמוד ושלא להתפלל, אלא ישב בטל ולרדוף אחר תאותו, אם תעזוב אותו על דרכו הרעה ועל טבע נערותו, ולא תמחה בידו להחזירו למוטב, גם כי יזקין לא יסור ממנה, מפני שנעשו לו כטבע ולא יוכל לפרוש מהן. והפך מזה, אם תייסרנו בנערותו, יהיו לו המדות הטובות כטבע ולא יוכל לפרוש מהן. ולפי זה הפירוש אין ר"ל חנוך לנער על פי דרכו מצוה, כלומר עשה כך וכך, אלא כמו שמח בחור בילדותך, ופירושו אם תשמח בחור בילדותך ותהלך בדרכי לבך, דע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. וכן חנוך לנער, אם תחנך לנער על פי דרכו, כשיזקין לא יסור מאותו הדרך שהורגל בו.

ד"א חנוך לנער על פי דרכו, הוי מחנך לנער כפי שהוא יכול לסבול כפי שניו, וכשיגדל הוסיף לו בלימוד. דתנן בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה וכו'. וגרסי' בבבא בתרא בפרק לא יחפור, אמ' ליה רב לרב שמואל בר שילת, עד בר שית לא תקבל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא. פי' הנער אינו למד עד שיהיה בן שש שנים אלא דבר מועט, מפני קטנותו, מכאן ואילך יקבל יותר, לפי' יוסיפו לו בלימוד מעט מעט בכל יום ויום, כמו שעושין לשור, כשיכניסוהו לחרישה אין דוחקין אותו יום ראשון, אלא מוליכין אותו על השדה שיש לו לחרוש ומטיילין בו עליה, ליום שני קושרין העול על צוארו, ליום שלישי דוחקין אותו לחרוש מעט, עד שילמוד ויחנך לחרוש. לפי' ישתדל אדם ללמד את בנו, וללמדו תורה מקטנותו, ולחנכו ללמוד מעט, כפי כח הנער וכפי שניו וכפי שיוכל לסבול. והב"ה מתעלה כשהקטנים שחין בתורה, שנא' מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ואע"פ שהן מדלגין בפסוק מפני שאינם יודעים לקרות, הב"ה אוהב אותן, שנא' ודגלו עלי אהבה. אל תקרי ודגלו אלא ודלגו.

אמר המחבר, ודגל"ו על"י, בגימטריא מאה וחמשים ותשע, כמנין קט"ן. כיצד, כשהקטן מתחיל לדבר, מלמדו לומר תורה צוה לנו משה וגו', וכן פסוק ראשון של ק"ש. וכשיגדל יותר, מוסיף ללמדו מקצת פסוקים על פה. וכשיהיה בן שלש שנים, יתחיל ללמדו האותיות. וכשיגדל יותר, שוכר לו מלמד וקונה לו ספרים ומלמדו. ואם יכבד על הנער לשקוד על הלימוד תמיד, יפייסנו תמיד בדברים שהקטנים אוהבים ומתאוים להם, כגון דבש וקליות ואגוזים וכיוצא בהן, ויאמר לו, הנה לך זה, על מנת שתלך לבית הסופר ותלמוד. וכשיגדל ויבין יותר וימאס אלו הדברים שאמרתי, יאמר לו אביו, לך לבית הסופר ואקנה לך חגורה יפה ומנעלים נאים. וכשיגדל יותר, יאמר לו, אתן לך זוזים, על מנת שתלמוד ברכת מזון ותפלה, וקונה לו ציצית ותפילין, כדי לחנכו על המצות. וכשיגדל יותר, יאמר לו, למוד תורה ותקרא תלמיד הגון. וכשיבין יותר, אומר לו, למוד תורה ותקרא רב. וכשיבין יותר, אומר לו, למוד תורה ותקרא חכם ודיין ואב בית דין ותשב בראש. עד אשר ישיג אמתת התורה, ומואס בכל אלו הדברים שאמרתי, ויעסוק בתורה לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על ידי אביו ואמו, ועל ידי רבו, ועל ידי הגדולים והחסידים. וכל מי שמנשק הקטן על ידו, צריך לשים ידו על ראשו ויברכהו. כי כשישים אדם את ידו על ראש הקטן, הקטן מתברך, שנא' וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים וגו', וכתיב (בראשית מח, כ) ויברכם ביום ההוא לאמר [וגו']. ובהנחת היד על ראש הקטן הוא מתברך. ורמז לדבר, ביד האדם ט"ו איברים, כמנין ט"ו אותיות שבפסוק יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כלומר, יחולו על ראשך הברכות שבשלש פסוקים אלו, שהן ט"ו, כמנין איברי היד. ולפי' משימין היד על ארון המת או על הקבר, לבקש רחמים על המת. לפי שבידו של אדם ט"ו איברים, כמנין ט"ו אותיות שבפסוק יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל.

המייסר את בנו מחכימו

לעולם ישתדל אדם לרדות את בנו בקטנותו, שאם ייסר אותו יחכם, שנא' בן חכם מוסר אב ולץ לא שמע גערה. גרסי' במדרש אם תראה בן חכם, בידוע שאביו ייסרו בקטנותו והדריכו על הדרך הטובה, שנא' בן חכם מוסר אב, ואם ראית לץ, בידוע שלא גער בו אביו, שנא' ולץ לא שמע גערה, ר"ל לא שמע מאביו גערה. ואומר, חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, אם יחשוך אדם את שבטו מלרדות את בנו בקטנותו, הרי זה שונא את בנו, שסופו בא לתרבות רעה, מפני שלא ייסרו אביו בקטנותו, וסופו נהרג על מעשיו הרעים, בין בבית דין בין שלא בב"ד. אבל האוהב [את בנו] שחרו מוסר, ר"ל שייסרו בקטנותו, כדי שלא יבא לתרבות רעה ולידי מיתה משונה. ופירש שחרו בקטנותו, מגזרת הילדות והשחרות הבל.

וגרסי' בואלה שמות רבה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. בנוהג שבעולם, אדם שאומרים לו פלוני הכה לבנך יורד עמו לחייו. ומה ת"ל (משלי יג, כד) חושך שבטו שונא בנו. ללמדך, שכל המונע בנו מלרדותו, בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל, שהיה לו געגועין על אברהם, ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה, ושנאהו אברהם והוציאו מביתו ריקם. מה עשה ישמעאל. כשהיה בן חמש עשרה שנה התחיל להביא צלם מן החוץ, והיה משחק ואין משחק אלא ע"ז, שנא' ויאכלו וישתו ויקמו לצחק. מיד, ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ותאמר [לאברהם] גרש את האמה הזאת ואת בנה, שמא ילמד בני ארחותיו. מיד, וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו, על אודות בנו שיצא לתרבות רעה. כיוצא בו, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. לפי' יצא לתרבות רעה, על שלא רידהו. דתנן חמש עבירות עבר עשו באותו היום, בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, [וכפר בתחיית המתים], וכפר בעקר, ובזה את הבכורה. ועוד תאב מיתת אביו ובקש להרוג את אחיו, שנא' יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וגרם ליעקב לברוח מאבותיו. והלך אף הוא אצל ישמעאל ללמוד ממנו תרבות רעה ולהוסיף על חטאתו פשע, שנא' וילך עשו אל ישמעאל וגו'. כיוצא בו דוד, שלא רדה לאבשלום, ויצא לתרבות רעה, ובקש להרוג את אביו, ושכב עם נשי אביו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל מישראל כמה אלפים, וגרם כמה דברים קשים שאין להם סוף. [דכתי'] מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מה כתי' אחריו (תהלים ג, ב), ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי. וקשה תרבות רעה ממלחמת גוג ומגוג, דאלו במלחמת גוג ומגוג כתיב (תהלים ב, א) למה רגשו גוים, ולא כתיב ה' מה רבו צרי. וכיוצא בו עשה דוד באדוניה ולא רידהו ולא גער בו, ולפיכך יצא לתרבות רעה, דכתי' (מלכים א א, ו) ולא עצבו אביו מימיו.

מוסר של אהבה

וכמה נעים המוסר של אהבה. וכל מי שהב"ה אוהבן הוא מרדן בייסורין. את מוצא שלש מתנות טובות נתן הב"ה לישראל, ולא נתנן אלא על ידי ייסורין, ואלו הן, התורה, וארץ ישראל, והעולם הבא. התורה מנין, דכתיב (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל מנין, דכתי' (דברים ח, ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מייסרך, מה כתי' בתריה (דברים ח, ז), כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. העולם הבא מנין, דכתי' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. וכל המייסר את בנו מוסיף עליו הבן אהבה, שנא' ואוהבו שחרו מוסר, ר"ל הבן הוא אוהב את אביו מפני ששחרו מוסר. את מוצא באברהם שייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, דכתיב באברהם (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חוקותי ותורותי, וכתי' (בראשית כה, יט) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, ללמדך שהיה דומה לאביו בנוי ובחכמה ובעושר ובמעשים טובים. תדע לך שבן שלשים ושבע שנה היה בשעת עקידתו, ואברהם זקן בא בימים, וכפתו כשה ולא נמנע. ולפי' ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. הוי ואוהבו שחרו מוסר. כיוצא בו, יצחק היה משחר מוסר ליעקב, שלמדו תורה וייסרו בבית תלמוד, שנא' ויעקב איש תם יושב אוהלים, ולימדו מה שלמד מאביו. ואח"כ פירש מאביו, ונטמן בבית עבר ללמוד תורה. לפיכך זכה לברכה וירש את הארץ, שנא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו. ואף יעקב אבינו ע"ה רידה את בניו ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת, שכן כתי' (שמות א, א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. השוה אותן כולן ליעקב, שכולן צדיקים. הוי ואוהבו שחרו מוסר.

לעולם ישתדל אדם ללמד את בנו תורה וחכמה ודעת, ולא יחוש לעושר. שאין לך עושר בעולם כעשרה של תורה, שנא' יקרה היא מפנינים וגו'. וילמוד תורה בקטנותו, כי לסוף מתעשר. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' חלק, א"ר אלעזר, כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר, שנא' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. א"ר אלעזר, כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנא' כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו. וא"ר אלעזר, כל הנותן פתו למי שאין לו דעה ייסורין באין עליו, שנא' וירא אפרים את חוליו ויהודה את מזורו וגו'. וא"ר אלעזר, כל אדם שאין לו דעה לסוף גולה, שנא' לכן גלה עמי מבלי דעת. וכל המשתדל ללמד את בנו תורה וחכמה ודעה נוחל העולם הזה והעולם הבא. העולם הזה מנין, שנא' יולד כסיל לתוגה לו ולא ישמח אבי נבל, ר"ל מי שיש לו בן כסיל שלא למד תורה, כל ימיו של אביו בעצב ובדאגה בעולם הזה ולא ישמח כל ימיו. אבל מי שיש לו בן חכם, הוא שמח וטוב לב בעולם הזה, שנא' בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. לפי כשהולך עמו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ושומע האב חכמת בנו, הוא שמח, ואמ' גם אני מלמד. שהבן שמח בחכמתו תחלה, שנא' שמחה לאיש במענה פיו, ואח"כ שמח בו אביו, הרי ישמח לבי גם אני. הרי שהאב נוחל העולם הזה. העולם הבא מנין, כדגרסינן במ' פסחים בפ' ערבי פסחים, א"ר יוחנן, שלשה מנוחלי העולם הבא, הדר בארץ ישראל, והמגדל בנו לתלמוד תורה, והמבדיל על היין במוצאי שבת. הרי שהמלמד את בנו תורה נוחל העולם הזה והעולם הבא.

הצלת בנים לאבות

גדולה הצלת בנים לאבות מהצלת האבות לבנים. שהאבות אינן מצילין את בניהם אלא מן הייסורין שבעולם הזה בלבד, ומזכין אותן העושר, ומזכין אותן החיים, ומזכין אותם הכח, אבל ליום הדין אינן יכולין להצילן מדינה של גיהנם, שנא' ואין מידי מציל, לא אברהם מציל את ישמעאל בנו ולא יצחק מציל את עשו בנו. אבל הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים.

כיצד. גדולים מצילין אותם במעשיהם הטובים, כדגרסי' במדרש תנחומא. מעשה בר' עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות, ופגע באדם אחד שחור כפחם, שהיה טעון עצים על כתפו ומרהיט בהן כסוס. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. אמ' לו, בני, מה לך בעבודה קשה כזאת, אם עבד אתה ואדניך נתן לך עול כבד, אני אפדך ממנו ואוציאך לחירות, ואם אתה עני, אני אעשירך. אמ' לו, הניחני, אדוני, שאיני יכול לעמוד. אמ' לו, מבני אדם אתה או מבני המזיקין אתה. אמ' לו, מת אותו האיש ובכל יום ויום מוסרין אותו לחטוב עצים ונותנין אותו באש. אמ' לו, מה היתה מלאכתך בחייך. אמ' לו, גבאי המס הייתי, והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים, ולא עוד אלא שבעלתי נערה מאורשה ביום הכפורים. אמ' לו, בני, שמעת מאותם הממונים עליך אם יש לך תקנה. אמ' לו, אל תעכבני, שמא ירגזו עלי בעלי הפורענות, ולאותו האיש אין לו תקנה ולא כלום פדיון, אלא שמעתי מאותם הממונים שהיו אומרים, אם היה לך בן שיהיה עומד בצבור ואו' ברכו את ה' המבורך, יהיו מתירין אותך מן הפורענות. ולאותו האיש אין לו בן, אלא שהניח את אשתו מעוברת, ואין ידוע אם ילדה זכר או נקבה, ואם ילדה זכר מי ילמדנו תורה. אמ' לו, מה שמך. אמ' לו, עקיבא. ושם אשתך. אמ' לו, ששומירה. ושם עירך. אמ' לו, אלדוקה. באותה שעה נצטער עליו ר' עקיבא, והיה הולך מעיר לעיר עד שהגיע לעירו, ושאל היכן הוא ביתו. אמרו, ישחקו עצמותיו בגיהנם. שאל על אשתו. אמרו, ימחה שמה וזכרה מן העולם. שאל על בנו. אמרו, הוא ערל, אפי' במצות מילה לא עסקו. מיד תפש ר' עקיבא לבנו, ומל אותו, והושיבו לפניו ללמדו תורה. ולא היה לומד, עד שישב עליו בתענית ארבעים יום. יצאתה בת קול ואמרה, על זה אתה מתענה. אמ' הן. וקרא באלף בית, עד שהוליכו לביתו ולימדו ברכת המזון וקרית שמע ותפילה, והעמידו והתפלל בציבור, ואמ' ברכו את ה' המבורך לעולם ועד. באותה שעה התירוהו מן הפורענות. ובא בחלום אותו האיש, ואמ' לו, עקיבא, תנוח דעתך בגן עדן, שהצלתני מדינה של גיהנם. מיד פתח ר' עקיבא ואמר, ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור.

וגרסי' במדרש השכם יספת לגוי ה' וגו'. אומות העולם, אתה נותן להם בן זכר, הוא מושך לו ערלה ומגדל לו בלורית, הגדיל מוליכו לבית ע"ז ומכעיסך. אבל ישראל, אתה נותן לו בן זכר, מל אותו לשמונה ימים, אם הוא בכור פודה אותו לשלשים יום, הגדיל מוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ומברך שמך בכל יום ויום, ואומ' ברכו את ה' המבורך.

קטנים כיצד. באסיפתם כשהם קטנים. גדולה הצלת קטנים לאבותם, שהצלת גדולים פעמים שהוא משתהה עד ארבעה דורות, אבל הצלת קטנים מכפרת מיד. ומנין שהצלת גדולים עד ארבעה דורות, שנא' פוקד אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. אין את יכול לומר, שאם היה האב רשע והבנים צדיקים, שהוא פוקד את רשע האב עליהן, שאין זה מדת הדין. ואין אתה יכול לומר שהוא נתפש בחובו, שאין זה מדת רחמים. ואיזו היא מדת רחמים תולה לאב עד ד' דורות. אם נמצא אחד מהם צדיק, [הרי האב ניצול, לא נמצא אחד מהם צדיק], כל אחד נתפש על מעשיו, שלא תאמר פוקד עון אבות על בנים לשון קצף הוא. צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, ה' ה' אל רחום וחנון [וגו']. אף כשהוא אומר פוקד עון אבות על בנים, לשון רחמים הוא, שהוא תולה לאבות עד ארבעה דורות, שאם יהיה אחד מן הדורות צדיק, הוא מצילן מדינה של גיהנם. ועוד, משה רבינו ע"ה, בשעה שבקש רחמים, מהו אומר, ועתה יגדל נא כח ה' וגו', ה' ארך אפים וגו', פוקד עון אבות וגו', ואלו היה לשון קצף, לא היה אומר זה. ושלמה ע"ה אומר יסר בנך ויניחך, ר"ל למד לבנך ויניחך מדינה של גיהנם, ויתן מעדנים לנפשך, בגן עדן עם הצדיקים.

אם תאמר, האב צדיק, כבר זכה לעצמו, ואינו צריך לבנו. והרי נדב ואביהוא מתו, מה ת"ל, ובנים לא היו להם, שאם היו להם בנים צדיקים היו ניצולין בזכותן. והלא קרח היו לו בנים צדיקים ולא ניצול בזכותן. מפני שמשה רבינו ע"ה בקש מהב"ה שלא יתנהג עם קרח במדת הרחמים, כדרך שהוא נוהג עם כל בני אדם, אלא במדת הדין. שנא' אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. ומנין שהיו לקרח בנים וניצולו, שנא' ובני קרח לא מתו. ומנין שהיו צדיקים, שנא' למנצח לבני קרח על עלמות שיר, אלהים לנו מחסה ועוז עזרה בצרות נמצא מאד, על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים. מזמור זה מדבר ששמו באלהים כסלם, ושהיו מובטחים בהב"ה, שלא יהיו נבלעים עם בית אביהם. הרי שהיו צדיקים. וכן שמואל ע"ה אומר לישראל, ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם, ר"ל הזהרו שלא תחטאו ותקבלו פורענות אתם ואבותיכם, שאין זכות לאבותיכם שמתו, אלא מעשיכם הטובים, שמתכפרים בהם עוונותיכם.

ומנין שהבנים מכפרין על אבותם, שנא' לכן בזאת יכופר עון בית ישראל וזה כל פרי הסר חטאתו. וכי פרי מסיר חטאתו. אלא בניו ובנותיו, שהן פרי בטנו. ר' יהושע אומר, וכי איזו מדה מרובה, מדת הטוב או מדת הפורענות. הוי אומר מדת הטוב מרובה. ומה אם מדת הפורענות, שהיא מעוטה, תמשכו בה הבנים אחר האבות בעון האבות, מדת הטוב, שהיא מרובה, אינו דין שימשכו בה האבות אחר הבנים לחיי העולם הבא. וכן הוא אומר ובניהם יראו וישמחו וגו', מלמד, שהב"ה מקרבן אלו אצל אלו, האבות אצל הבנים, ר"ל שאם הם האבות רשעים והבנים צדיקים, מקרב האבות לאצל הבנים, למחיצתן לגן עדן. וכן הוא אומר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, ר"ל שהבן הצדיק מרצה על אביו הרשע ומביא אותו אצלו לחיי העולם הבא. ר' חנניא אומר, הרי הוא אומר כי יקרא קן צפור לפניך וגו'. וכי מי הן גדולים, רחמי הבריות או רחמי מי שאמר והיה העולם. ומה אם הבריות, שרחמיהן מיעוטין, נצטוו שאם יקחו את הבנים שישלחו את האם חופשית, הב"ה, שרחמיו מרובין, על אחת כמה וכמה שאם נטל את הבנים שישלח את האבות חפשים מדינה של גיהנם. ר' מאיר אומר, הרי הוא אומר כבד את אביך ואת אמך, היכן מצותו של מלך ביותר, בפלטרין שלו או חוץ לפלטרין שלו, הוי אומר לפלטרין שלו. ומה אם חוץ לפלטרין צוה הב"ה כבד את אביך ואת אמך, בפלטרין של מלך, שהוא גן עדן, על אחת כמה וכמה. ואם יושבין הבנים במחיצתן של צדיקים, והאבות במחיצתן של רשעים, אין זה כבוד. הא למדת, שהן מכפרין עליהם. וכן הוא אומר בדוד, ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות. יכול בלא דבר. תל אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה גם הבן הילוד לך ימות. לפי' היה מתחבט כל אותן שבעת הימים, שמא יחיה הילד, ולפי' היה מתענה, וכיון שבשרוהו שמת, ידע שניצל מדינה של גיהנם. א"כ, למה הוא אומר, ויאמרו עבדיו אליו מה הדבר הזה אשר עשית, בעבור הילד החי צמת ותבך, וכאשר מת הילד קמת ותאכל. ויאמר, בעבור החי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע וחנני ה' וחי הילד. ועתה, למה זה אני צם, האוכל להשיבו עוד, אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי.

קטני ישראל שהן מתין, מאימתי הן באין לחיי העולם הבא. ר' מאיר אומר, משידעו לענות אמן, שנא' פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, זה שעונה אמן. ויש אומרים, משעה שימולו, שנא' עני אני וגוע מנוער נשאתי אימיך אפונה, זו אימת המילה. והלכה כיש אומרים. ר' עקיבא אומר, קטני ישראל, אע"פ שאבותיהן רשעים, באים לחיי העולם הבא, שנא' שומר פתאים ה' דלותי ולי יהושיע, אבל קטני אומות העולם אינן באין לחיי העולם הבא.

וגרסינן בב"ר ר' אבא בר כהנא אמ', כל מי שנכפל שמו הוא בב' עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא. כתי' (בראשית ו, ט) אלה תולדות נח נח איש צדיק וגו', וכתי' (בראשית כב, יא) ויקרא אליו ה' מן השמים לאמר אברהם אברהם וגו', וכתי' (בראשית מו, ב) וירא אליו ה' במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, וכתיב (שמות ג, ד) ויקרא אליו ה', ויאמר משה משה ויאמר הנני, וכתי' (רות ד, יח) ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, וכתי' (שמואל א ג, ד) ויקרא לו ה' שמואל שמואל. אמרו לו, והלא כתיב (בראשית יא, כז) תרח תרח. אמ' להם, אף תרח, שנא' ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. אמ' אברהם אבינו ע"ה לפני הב"ה, רבונו של עולם, כל מה שסגלתני מצות ומעשים טובים בעולם הזה אזכה לחיי העולם הבא, ואבי יורש גיהנם, לפי שהיה עובד ע"ז, שנא' תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים. אמ' לו הב"ה, חייך שיעשה תשובה קודם מותו, שנא' ויבואו עד חרן וישבו שם, אל תקרי וישבו שם אלא וישובו שם, ששבו בתשובה. לפיכך נכפל שמו, אלה תולדות תרח תרח, בשני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. הרי שהבנים הצדיקים מכפרין עון אבותיהם.

בשביל שנים עשר ייסורין אין רואין דינה של גיהנם. ואלו הן.

ראשון. מי שיש לו דקדוקי עניות, הב"ה מוחל עוונתיו, כדכתי' (איוב לו, טו) יחלץ עני בעניו, ודרשו חז"ל בשביל עניו יחלצהו מדינה של גיהנם. ותניא שלשה אין רואין דינה של גיהנם, חולי מעיים ודקדוקי עניות והרשות.

שני. כל מי שהוא לקוי בחולי מעיים, כדכתי' (תהלים צד, יב) אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ודרשו רז"ל תלמדנו דבר זה מתוך תורתך. קל וחומר משן ועין, שהוא אחד מאיבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחירות, ייסורין שממרקין כל גופו של אדם לא כ"ש. אמ' ריש לקיש, נאמרה ברית במלח ונאמרה ברית בייסורין, מה מלח ממתקת את הבשר, אף ייסורין ממרקין את החטא מגופו של אדם. ואמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם המתים מחולי מעים.

שלישי. מי שיש לו אחת מארבע נגעים אינו אלא מזבח כפרה, דכתי' (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.

רביעי. מי שאנסוהו גויים ונטלו ממנו ממון, וכן בעול מסי המלכות, שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה.

חמישי. מי שהוא יגע וטורח בעולם על בניו ועל ביתו בשביל פרנסתו, ואינו רוצה להתפרנס מצדקה, דכתי' (תהלים כה, יח) ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי.

ששי. הקובר את בניו, מוחלין לו עוונותיו. כדגרסי' במ' ברכות אתיא עון עון לגזירה שוה, כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון, וכתי' התם (ירמיהו לב, יח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. וגרסי' במסכת שוטה כי מי בז ליום קטנות, אמ' רבא, אלו קטנים, בני רשעי ישראל, שמבזבזין דין אבותם לעתיד לבא, ואומרים לפניו, רבונו של עולם, מאחר שאתה עתיד ליפרע מהם, למה הקהית שניהם בנו.

שביעי. החושדין אותו בדבר עבירה ואינו בו. וכן מי שכינוהו בשם רע, והמתבייש בכל עת שנקרא בו. וא"ר יוסי, יהא חלקי עם מי שחושדין [אותו] בדבר ואינו בו.

שמיני. מי ששמחו לו אויביו על מפלתו, כדכתי' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח [וגו'], פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו. מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו.

תשיעי. מי שהלקוהו בשביל עבירה. דתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנא' ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא אחיך. וכן מי שנידוהו. דתניא מאי שמתא, שם מיתה.

עשירי. מי שיש לו אשה רעה וכתובתה מרובה, שאינו יכול לגרשה, דכתי' (קהלת ז, כו) ומוצא אני מר ממות את האשה. דתניא שלשה אין רואין פני גיהנם, חולי מעים ודקדוקי עניות והרשות. ר' מאיר אומר, אף מי שי לו אשה רעה, שנא' ומוצא אני מר ממות.

אחד עשר. מיתה מכפרת. כדכתי' (ישעיהו כב, יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. והיא על ג' פנים. המת בעתו בתשובה, והמת בלא עתו בתשובה, או המת מיתה משונה, אפי' יש בידו חלול השם מיתתו מכפרת עונותיו. והמת על קדושת השם, אין לך תשובה גדולה מזו.

שנים עשר. מי שהפסיד ממונו, או מי שהוא אסור או חבוש, ושאר כל הייסורין, כולן מכפרים את העונות וממעטין מן החטא. כדכתי' (שמואל ב ז, יד) אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, וכתיב (ירמיהו א, ט) וישלח ה' את ידו ויגע על פי [וגו', וכתי'] ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכופר.

דברים שאדם חייב לעשות לבנו

ארבעה דברים חייב אדם לעשות לבנו. ואלו הן. א' למולו. ב' לפדותו אם הוא בכור. ג' ללמדו תורה וללמדו אומנות שיאכל ממנה. כדי שתתקיים התורה בידו. ד' להשיאו אשה. ויש אומרים אף להשיטו בנהר. כדגרסינן בפרק קמא דמסכת קידושין ת"ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות, ויש אומרים, אף לשוטו בנהר. ר' יהודה אומר, כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות ס"ד, אלא כאלו מלמדו ליסטות. למולו מנא לן, שנא' וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלהים. לפדותו מנא לן, דכתי' (שמות כב, כח) בכור בניך תתן לי. ללמוד תורה מנא לן, דכתיב (דברים יא, יט) ולמדתם אותם את בניכם. תניא ולמדתם אותם את בניכם. לבניכם ולא לבני בניכם. א"כ, מה ת"ל (דברים ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך. א"ר יהושע בן לוי, כל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתו' כאלו קבלה מהר סיני, שנא' והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו'. ר' חייא בר אבא לא הוה טעים אומצא עד דמטי ליה לינוקה לבי כנישתא. רבה בר רב הונא לא הוה טעים אומצא עד דמקרי לינוקיה מוספא. להשיאו אשה מנא לן. דכתי' (ירמיהו כט, ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ותלדנה בנים ובנות ורבו שם ואל תמעטו. ללמדו אומנות מנא לן, דכתי' (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אם אשה ממש היא, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות. להשיטו בנהר, מאי [טעמא], חיותיה היא.

ועוד גרסי' במ' קדושין בפרק עשרה יוחסין, ר' מאיר אומר, לעולם לא ילמד אדם אלא אומנות נקייה וקלה, שאין לך אומנות שאין בה עניים ועשירים, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכל לפי זכותו של אדם. ר' שמעון אומר, מימי לא ראיתי ארי סבל, צבי קייץ, שועל חנוני, זאב מוכר קדרות. והלא דברים קל וחומר, ומה אלו, שלא נבראו לשמש את קונם, מתפרנסין שלא בצער, אני, שנבראתי לשמש את קוני, אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער. מי גרם לי להתפרנס בצער, הוי אומר אלו חטאי, לפי שהרעותי מעשי קפחתי פרנסתי. לעולם לא ילמד אדם את בנו חמר וגמל וספן, רועה וחנוני, מפני שאומנותן אומנות ליסטין. החמרים רובן נבלים, הגמלין רובן לסטין, הספנין רובן צדיקים. דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה, מאי היא. [אמר רב יהודה], מחטא דתלמיותא. תניא ר' יהודה אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שראה את הוריו באומנות נקייה, אוי מי שרואה את הוריו באומנות פגומה. אי איפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, אוי לו למי שאומנותו בורסקי. ר' מאיר אומר, לעלום ילמד [אדם] את בנו אומנות נקייה וקלה ויבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות.

תניא ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שיהו אוכלין שכרה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. לפי שכל האומניות שבעולם אין עומדין לאדם אלא בימי בחרותו ובזמן שכחו עליו, אבל אם נפל בידי חולי או למדה של ייסורין, או שנכנס לזקנה, אינו יכול לעמוד במלאכתו, והוא מת ברעב, אבל התורה אינו כן, אלא מגדלתו ומשמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית טובה בזקנותו. ולא עוד, אלא שהב"ה מחבב את הצדיקים בזקנותן יותר מבנערותן. וכן אתה מוצא בצדיקים, שעסקו בתורה עד שלא באת, [וברכן הב"ה. בנערותן מהו אומר, וקווי ה' יחליפו כח. בזקנותן מהו אומר, עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. וכן אתה מוצא באברהם אבינו ע"ה ששמר את התורה עד שלא באת], שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי, וברכו הב"ה, בנערותו ובזקנותו. בנערותו הוא אומר, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ובזקנותו מהו אומר, ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל.

חייב הקהל לשכור מלמדי תינוקות

לפיכך חייבין כל קהל וקהל לשכור מלמדי תינוקות, ויהיו מצויין בכל עיר ועיר, כדי שילמדו אותן תורה. דאמ' ר' שמעון בן לקיש משום ר' יהודה הנשיא, אין העולם מתקיים אלא בהבל היוצא מפיהם של תינוקות של בית רבן. אמ' ליה רב פפא, דידי ודידך מאי. אמ' ליה, אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. וא"ר שמעון בן לקיש משום ר' יהודה הנשיא, מקובלני מרבותי, ואמרי לה מאבותי, אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפי' לבנין בית המקדש. ואמ' ר' שמעון בן לקיש, כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה. ויש אומרים, מחרימין אותה. וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' המנונא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שכלו בה תינוקות של בית רבן, שנא' שפוך על עולל בחוץ. מה טעם שפוך על עולל, לפי שהיה בחוץ. א"ר יהודה, בוא וראה כמה חביבין תינוקות של בית רבן, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהן, גלו תינוקות וגלתה שכינה עמהן, שנא' עולליה הלכו שבי לפני צר, וכתי' בתריה (איכה א, ו) ויצא מן בת ציון כל הדרה. וגרסינן במדרש ולשון רכה תשבר גרם, לשון התינוקות בתורה, שהיא רכה, שוברת כחן של צרות, שהן חזקות כעצם. וסימניך תשב"ר גר"ם, "תינוקות "של "בית "רבן "גזירות "רעות "מבטלין.

וצריך החזן ללמד אותן כל היום ומקצת הלילה, כדי לחנכם, לקיים מה שנא' והגית בו יומם ולילה וגו'. ואין מבטלין אותן אלא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים בלבד, בסוף היום, ובשבתות ובמועדים ובתשעה באב. ואם הם התינוקות רבים, ישכרו מלמדים שיוכלו ללמדם בטוב, שאם הם התינוקות רבים, לא יוכל שאת אותם מלמד אחד לבדו, ולא יוכל ללמדם כראוי. ודי למלמד אחד בחמשה ועשרים תינוקות. ואם יש מלמד יותר בקי, אל יסלקו את התינוקות מזה שאינו בקי, אחר שהן רגילין אצלו, ויתנו אותם לזה הבקי. כדגרסי' בבבא בתרא בפרק לא יחפור, אמ' רבא, סך מיקרי דדרדקי דגריס עשרים וחמשה ינוקי, ואי איכא חמשין מותבין תרי, ואי איכא ארבעין מותבין ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא. פירוש אדם אחר שמסייע לחזן ללמד התינוקות. ואי איכא אחרינא דגריס טפי, לא מסליקינן, דילמא אייתי לאתרשולי. גריס ולא דייק, ואיכא אחרינא דגריס ודייק, לא מסליקינן להאי דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא, דתניא קנאת סופרים תרבה חכמה. רב דימי מנהרדעא אמ', כ"ש דגריס טפי. פי' כ"ש דלא מסליקינן הראשון אם גרס טפי.

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהן מביאות אותן, ומסתכל בהן, ויבא לידי הרהור עבירה. ואשה אין מעמידין אותה ללמד התינוקות, מפני שאבותן מביאין אותם ללמוד, ומסתכלין בה.

ישתדל אדם ללמד תורה לבנו

לעולם ישתדל אדם ללמוד את בנו תורה ולהדריכו על הדרך הנכוחה, ואל יתרשל בו מפני טורח גידול בנים, ואע"פ שהוא טורח גדול. כדגרסי' בב"ר ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו'. עצבונך, זה צער העבור, והרונך, זה צער העידוי, בעצב, זה צער הנפלים. תלדי, זה צער הלידה, בנים, זה צער גידול בנים. א"ר שמעון בן אלעזר, נוח לו לאדם שיגדל לגיון אחד של זיתים בגליל ואל יגדל תינוק אחד בארץ ישראל. פי' הזיתים אינן גדלין בגליל, מפני שהיא קרה, והבנים הן נוחין לגדל בארץ ישראל, מפני שפירותיה טובים, ומימיה יפין ואוירה נאה, והוא דארז"ל אוירא דארעא דישראל מחכים, ור"ל נוח לו לאדם לגדל כמה זיתים בגליל, אע"פ שהן קשין לגדל, מלגדל תינוק אחד בארץ ישראל, אע"פ שהיא נוחה לגדל בה תינוקות. וצער גדול בנים רובו הוא של אשה, וע"כ שכרה גדול כשיגדל בנה על הדרך הנכונה. כדגרסי' במ' ברכות בפרק היה קורא בתורה, ת"ר גדולה הבטחה שהבטיח הב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנא' נשים שאננות קומנה שמענה קולי. במאן זכיין, במה דאתיין בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי לבי רבנן, ומאחרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן.

המלמד בן חבירו תורה שכרו גדול מאד. כדגרסי' בפרק חלק, א"ר שמעון בן לקיש, כל המלמד בן חבירו תורה כאלו עשהו, שנא' ואת הנפש אשר עשו בחרן. ומתרגמ' וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן. וגרסי' בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים, אמ' רב יהודה אמ' רב, ואמרי לה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, ואמרי לה אמ' ר' שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, כל המלמד בן חבירו תורה זוכה ויושב בישיבה עליונה, שנא' אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. וכל המלמד בן עם הארץ תורה, אפי' הב"ה גוזר גזירה על העולם, מבטלה בשבילו, שנא' ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א"ר יהושע בן קרחה, כתי' (שמואל ב כא, ח) ואת חמשת בני מיכל, וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה, אלא מירב ילדה ומיכל גדלה, לפי' נקראו על שמה, ללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתו' כאלו ילדו. ר' חנינא אומר מהכא, ותקראן לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, וכי נעמי יולדתו, והלא רות ילדתו, אלא רות ילדה ונעמי גדלה, ולפי' נקרא על שמה. ור' יוחנן אמ' מהכא, ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדור ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח, אלה בני בתיה בת פרעה. וכי בתיה ילדה, והלא יוכבד ילדה, אלא יוכבד ילדה ובתיה גדלה, לפי' נקראו על שמה. ר' אלעזר אומר מהכא, גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה. וכי יוסף ילדם, והלא יעקב ילדם, אלא יעקב ילדם ויוסף כלכלם. לפי' נקראו על שמו.

וגרסי' [במס' תעניות] בפרק סדר תעניות, ר' גזר תעניתא [ולא אתא מיטרא]. נחית קמיה אלפא, ואמרי לה ר' אלפא, אמ' משיב הרוח, אתא זיקא. [אמר] מוריד הגשם, אתא מטרא. אמ' ליה, מאי עובדך. אמ' ליה, [דיירנא בקושטא דחיקא, פרש"י כפר קטן דחוק שיש בו עניות, דלית בה חמרא בקידושא ואבדלתא, טרחנא ואייתינא חמר לקידושא ואבדלתא ומפיקנא להו ידי חובתייהו. רב איקלע לההוא אתרא. גזר תעניתא ולא אתא מיטרא. נחת קמיה שליחא דצבורא. אמר משיב הרוח, ונשב זיקא, אמר מוריד הגשם, אתא מיטרא. אמר ליה, מאי עובדך. אמ' ליה], מיקרי דדרדקי אנא, ומקרינא לבני עניי כבני עשירי. וכל דלא אפשר ליה לא שקילנא מידי מיניה. ואית לי פרא דכוורי, וכי היכי דלא ליפשע, מחשידנא ליה בכוורי ומשדרנא ליה לגו ביתיה, [עד דאתי וקרי]. וגרסי' בספרי והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, זה הדן דין לאמיתו וגבאי צדקה, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, אלו מלמדי תינוקות.

ואע"פ שחייב אדם ללמד תורה לבנו, לימוד עצמו קודם לבנו. כדגרסי' בפירקא קמא דקידושין ת"ר הוא ללמוד תורה ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו. ר' יהודה אומר, אם בנו זריז וממולא בתלמוד יותר ממנו, ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו.

ועוד גרסינן [במס' בבא בתרא] בפרק לא יחפור, אמ' רב יהודה אמ' רב, זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שהיה לו אב היה מלמדו תורה, ומי שלא היה לו אב ולא היה למד תורה. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם. מאי דרוש, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ועדיין מי שהיה לו אב היה מעלה אותו לירושלם ללמוד, ומי שלא היה לו אב לא היה עולה ולא למד. התקינו שיהו מלמדי תינוקות בכל פלך ופלך, ומכניסין אותו כבן שש עשרה שנה וכבן שבע עשרה שנה. ומי שהיה רבו כועס עליו, בועט בו ויוצא, עד שבא יהושע בן גמלא, שהיה מושיבן בכל פלך ופלך ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותו כבן שש וכבן שבע.

וישתדל אדם ללמוד לבנו תורה בילדותו. כדגרסי' באבות דר' נתן ר' נהוראי אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לפרה שכבשוה שהיא קטנה, שנא' אפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לפרה שכבשוה כשהיא זקנה, שנא' כי כפרה סוררה סרר ישראל עתה ירעם ה' ככבש במרחב. ד"א הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לאשה שלשה בחמין, והלמד בזקנותו למה הוא דומה, לאשה שלשה בצונן. שונה ושוכח למה הוא דומה, לאשה שיולדת וקוברת. ר' שמעון בן יוחאי אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לרופא שהביאו לו מכה, יש לו אוזמיל לחותכה ויש לו סמנין לרפאתה, והלמד בזקנותו למה הוא דומה, לרופא שהביאו לו מכה, יש לו אוזמיל לחתכה, ואין לו סמנין לרפאתה. אלישע בן אבויה אומר, הלמד תורה בילדותו, דברי תורה נבלעין בדמו ויוצאין מפיו מפורשין, והלמד תורה בזקנותו, אין דברי תורה נבלעין בדמו ואין יוצאין מפיו מפורשין. הוא היה אומר, הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה, לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן, והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה, לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו.

אהבת הבנים

וצריך אדם לאהוב את בניו כנפשו. אבל לא יראה להם האהבה, אלא מצפינה בלבו, כדי שלא יהיה להם עליו געגועין. וצריך להשוות לכל בניו לכל דבר, במאכל ובכסות ובמתנה ובירושה, ובכל דבר. ומעשה באדם אחד שסילק ירושתו מבנו לבנו אחר, ונדוהו חכמים. והני מילי אם בניו שוים בחכמה, אבל אם בנו אחד חכם, או שהוא הולך על הדרך הטובה, ובנו אחד סורר ומורה, זולל וסובא, הרי זה מסלק הירושה ממנו ונותנה לבנו האחר, שהוא הולך על הדרך הישרה. ואל ישנה אדם את בנו בין אחיו, מפני הקנאה. כדגרסינן במ' שבת בפרק קמא, אמ' רבה בר רב מחסיה אמ' רב חמא בר גוריא, לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל שתי סלעות מילת שהוסיף יעקב לבנו ליוסף משאר אחיו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

וצריך אדם ליזהר ביותר, ולשמור פיו ולשונו, שלא ידבר בפני בנו בדבר מגונה, וכ"ש לעשותו. ואע"פ שהוא מגונה אם עשאו בין בפני הבן בין שלא בפניו, מ"מ יותר מגונה הוא האב אם דבר או עשה דבר מגונה בפני בנו, שמא ילמד הבן ממנו, ואם יאמר לו האב, למה עשית כך וכך, יאמר לו הבן, והלא כך וכך עשית אתה. ועל זה אמ' הנביא התקוששו וקושו, פירוש קשוט עצמך ואחר תקשט אחרים. ואם ישמע האב דבר מגונה שעשו אחרים, יתעבנו מאד בפני הבן, ויפליג בגנותו, ויאמר תבא קללה על פלוני שעשה כך וכך ועל העושה כמעשהו, שיתגנה הדבר בעיני הבן ויתרחק ממנו וכיוצא בו. ואם ישמע דבר משובח שעשו אחרים, כגון לימוד או כתיבה נאה או כיוצא בהם, ישבחנו מאד בעיני בנו, ויאמר כמה נאה דבר זה שעשה פלוני וסופו לירש מעלה עליונה והואיל ודבר נחמד כזה יודע לעשות, ויפליג בשבחו, כדי שישמע הבן ויתאוה לעשות גם הוא דבר נאה כמותו. סוף דבר, ישתדל מאד להרחיק את בנו מן הכיעור ומן הדומה לו ויקריבנו וידביקנו במדת החסידים והישרים. כגון שיקום האב לקדם בתפלה שיוליך עמו לבנו לבית הכנסת, וכן כשילך לגמול חסדים, כגון בקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וכיוצא באלו, יוליך עמו לבנו, כדי שירגילנו בגמילות חסדים ובעשיית המצות וכמי שיהיה מעורב עם הבריות. וכשיעשה האב מצוה מן המצות יעשה אותה בעצמו, כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן, יקשור הלולב בידו, ויראה לבנו, וילמדנו לעשות כך, כדי שיהיו המצות חביבין בעיניו. ונמצא האב זוכה ומזכה לבנו, לפי שילמד הבן לעשות כמעשה אביו וללכת על הדרך הנכונה כאביו. ויזכה האב לטוב וזרעו לברכה.

וגרסינן בפרק קמא דמסכת תעניות רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא. אמ' ליה, לימא לן מר מילתא דאגדתא, אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לוושט, ואתי לידי סכנה. בתר דסעיד אמ' ליה, הכי אמ' ר' יוחנן, יעקב אבינו לא מת. א"כ מאי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא. אמ' ליה, מקרא אני דורש, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל וגו'. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים. כי הוו מפטרי מהדדי, אמ' ליה, לברכן מר. אמ' ליה, אמשול לך משל. למה הדבר דומה, לאדם שהיה מהלך במדבר והיה רעב ועיף וצמא. ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצלו. וכשבקש לילך, אמ' לו, אילן, במה אברכך. אם (אילן) אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים. שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך. אף אתה במה אברכך. אם בתורה הרי תורה, אם בעושר הרי עושר, ואם בבנים הרי בנים. אלא יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך.

וכשיגדל הבן, יזהר אביו שלא לדוחקו ולייסרו יותר מדאי. אלא יהיה דבורו עמו בנחת. ולא יקללנו ולא יחרפנו. ואין צריך לומר שלא יכנו, שמא יחטא הבן על אביו, ונמצא מחטיאו וגורם לו לאבדו מן העולם. ועל זה נאמ' ולפני עור לא תתן מכשול. וג"כ ישתדל האב לפרוש מן הקנאה [ומן האיבה] ומן התחרות עם בני אדם. [שמא] יחרפוהו או יקללוהו בפני בנו, ויחרה אף הבן, ויתקוטט עמם בשביל כבוד אביו, ואפשר שיהרוג או שיהרג, ונמצא האב גורם לבנו מיתה משונה או מביאו לידי בזיון. ואם יארע לאב שום מריבה עם אדם ויחרפוהו, יסבול ויכסה הדבר, שמא ישמע בנו ויבא לידי סכנה.

מעשה בחסיד אחד שהיה מתווכח עם חבירו בשער אצל הדיינין, והיה בנו אצלו. והיה בעל דינו מחרף אותו ומגדף, והיה אומר לו, עשית כך וכך. היה מספר בגנותו והיה אומר בשבילו דברים מכוערים עד מאד. שמע בנו, וחרה אפו עד מאד לכבוד אביו, ובקש להתקוטט עם אותו האיש בעל דינו של אביו. כשהרגיש אביו, אמ' לבנו, למה חרה לך, אם אמת הם דבריו שעשיתי אני דברים מכוערים ומגונים כאלו, למה תתקוטט עמו, אני הוא שעשיתי שלא כדין, והואיל ועשיתי שלא כדין ראוי אני לשמוע חרפות וקללות מפי כל אדם על מעשי הרעים. ואם אני לא עשיתי אותם הדברים המכוערים שאמר, למה תחוש לדברים בטלים. הניח לו ויאמר, והשם, שהוא יודע הנסתרות, יודע שלא עשיתי שלא כדין ושאני נקי מאלו הדברים שהוא אומר בשבילי, ושהוא אומר שוא ודבר כזב.

לעולם ישתדל אדם ללמוד וללמד את בנו תורה. והעושה כך הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה. כדגרסי' בב"ר בן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו. ר' אלחנן בן חגי אומר, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. עק"ב עולה למנין מאה ושבעים [ושתים, והוא חיה מאה ושבעים] וחמש שנים, נמצאת אומר בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. והיה משמר אפי' דקדוקי תורה, והיה עושה מצות עשה, שהם מאתים וארבעים ושמונה, כמנין רמ"ח, ולא היה חסר מהן אלא אחת, שהיא מצות המילה. לפי' אמ' לו הב"ה, התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני ובינך. כלומר, אינך חסר אלא מצות המילה, מול עצמך ותהיה תמים. ולפיכך הוסיף הב"ה בשמו ה"א, שנא' ולא יקרא עוד [את] שמך אברם והיה שמך אברהם, ואח"כ והקמתי את בריתי. רמז לו שישלים בשמו לתשלום רמ"ח מצות שהיה מקיים, שכך עולה מנין אברהם רמ"ח, כלומר מול עצמך ותהיה שלם ויהיה שמך שלם. והיה מלמד את בנו תורה, שנא' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. אמ' הב"ה, אתה למדת את בנך תורה בעולם הזה, חייך אני בכבודי מלמד אותן תורה לעולם הבא, שנא' וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. סליק פירקא

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה