אור ברסלב
מנורת המאור י; פרק נישואי אשה

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

י; פרק נישואי אשה

ט; פרק כיבוד אב ואם

זיווגו של אדם; הכרח או בחירה

בענין נשואי אשה

מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. גרסי' במ' יבמות אמ' רבא, בוא וראה כמה טובה אשה טובה, דכתי' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב. אי בגוה קא משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה, שהכתוב משבחה, אי בתורה קא משתעי קרא, כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלת בה. וגרסי' במדרש מצא אשה, מצא טוב, ויפק רצון מה'. פירוש מצא אשה, ר"ל אשה טובה, ויפק רצון מה', שהפיק לו הב"ה בחסדו אשה טובה ורצויה. וכתי' (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. פירוש שכל מעשיו של אדם מסורין בידו, אם יעשה טובה יזכה לטוב, ואם ירשיע יענש, שנא' (דברים ל, טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. הרי שכל מעשיו של אדם מסורין בידו, כדי שלא יהיה פתחון פה לומר כנגד מדת הדין, למה אענש, מוכרח הייתי ומה יש בידי לעשות. וג"כ אם יזכה יקבל שכר, ושלא תאמר מדת הדין, ולמה נוטל זה שכר, והלא היה מוכרח. לפי' אמ' הב"ה ראה נתתי לפניך. אבל זיווגו לבת זוגו אינו בידו, אלא על כל פנים ישא אשה שזימן לו הב"ה קודם יצירתו. כדגרסי' במ' סנהדרין בפרק כהן גדול, ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני. ואפי' מעבר לים, דכתי' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. פי' מה', שהב"ה זימנה לו. וכתיב (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. ודבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. בתורה מנין, דכתי' (בראשית כד, נ) ויען לבן ובתואל [ויאמרו] מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב. בנביאים מנין, דכתי' (שופטים יד, ד) בשמשון אביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. בכתובים מנין, דכתי' (משלי יט, יד) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת. ויש שהוא הולך אחר זיווגו ויש שזיווגו בא אצלו. יצחק אבינו ע"ה בא זיווגו אצלו, הה"ד ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. יעקב אבינו ע"ה הלך אחר זיווגו, הה"ד ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכשהוולד במעי אמו, הב"ה מזווג לו בת זוגו. מנא לן, מיצחק, דכתי' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה. מלמד שנתבשר יצחק על בת זוגו. [הא למדנו, שהב"ה מזמן לאדם את בת זוגו], וישא אותה על כרחו, ואין בידו רשות לישא אשה אחרת זולתה.

אם כן, לפי זה קשה, הא דגרסינן במ' פסחים לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ועוד גרסי' בבבא בתרא הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, ועוד גרסי' לעולם ידבק אדם בבת טובים, שאם ימות או יגלה יהיו בניו תלמידי חכמים, ועוד גרסי' במ' מועד קטן מותר לאדם ליארס במועד, שמא יקדימנו אחר ברחמים. ואם אשה זו מזומנת לזה, היאך יזכה זה בתפלה וברחמים.

ועוד גרסי' במ' קדושין בפרק עשרה יוחסין, אמר רבה בר רב אחא, ואמרי לה רב שלא חסידא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, אליהו כופתו והב"ה רוצעו, ותאנא על כלם אליהו כותב והב"ה חותם, אוי לו למי שפוסל את זרעו ופוגם את משפחתו ונושא אשה שאינה הוגנת לו. ולמה יענש, הואיל והיא מזומנת לו ונושא אותה על כרחו.

ועוד ענין שלישי, וקשה לשני העניינים שאמרתי. הא דתנא במ' סוטה אין נותנין לאדם אשה אלא כפי מעשיו, שנא' (תהלים קכה, ג) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ומצינו הפך מזה, כמה צדיקים וחסידים נתנסו בנשים רעות ומורדות, וכמה נשים צדקניות וכשרות נשואות לאנשים חוטאים ופושעים. א"כ קשה זה אפי' לענין השלישי שאמרתי. אלא על כל פנים ביצירת הוולד אומרים למעלה, בת פלוני לפלוני, [ולא שתהא לו על כל פנים, בלי שום בטול בעולם, אלא ב"פ לפלוני] אם היא ראויה לו, אבל אם אינה ראויה לו, יתבטל הדבר וישא הראויה לו. כגון שהוא חסיד והיא רעה, או הוא רשע והיא כשרה, לאלו מסלק הב"ה האשה הרעה מן החסיד והצדקת מן הרשע, ונותן הצדקת לצדיק והרשעה לרשע. ומה שמצינו כמה צדיקים שנתנסו בנשים רעות, זהו כמו הייסורין הבאים על הצדיקים בעולם למרק מהם מיעוט עונות שעשו, כדי שיזכו לעולם הבא. ומה שמצינו כמה רשעים שזכו בנשים חסידות, זהו לשלשה דרכים. האחת, נזדמנה לו כדי שתוכיחנו ותחזירנו למוטב. הב', אם אינו שומע לה לחזור בתשובה, נזדמנה לו לקבל שכרו בעולם הזה על מיעוט זכיות שבידו, ויפסיד חיי העולם הבא. והשלישית, נזדמן לה הרשע למרק מן הצדקת מיעוט עונות שבידה, ויתכפרו לה, בהתחברה לרשע על כרחה.

וגרסי' במדרש תלים למנצח אל תשחת לדוד מכתם. זש"ה מצא אשה מצא טוב, וכתוב אחר אומר ומוצא אני מר ממות את האשה, היאך יתקיימו שני כתובים הללו. אלא אם האשה היא טובה אין סוף לטובתה, ואם רעה אין סוף לרעתה. ומעשה בחסיד אחד, שנשא חבירו אשה, והיה רוצה לשאול אותו אם היא אשה טובה או לא, אמ' לו ברמז, מצא או מוצא. ר"ל היא טובה, שכתו' בה מצא אשה מצא טוב, או היא רעה, שכתו' בה ומוצא אני מר ממות את האשה.

וגרסי' במ' שבת בפירקא קמא, אמ' רבה בר מחסיה אמ' רב חמא בר גוריא אמר רב, כל חלי ולא חולי מעים, כל כאב ולא כאב לב, כל מיחוש ולא מיחוש ראש, כל רעה ולא אשה רעה, כל חסרון ולא חסרון מות. במערבא אמרי, חסרון כיס קשה מכלם.

עד שלא נבראת האשה, כתי' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו, משנבראת כתי' (בראשית א, לא) והנה טוב מאד. הוי מצא אשה מצא טוב. בכל מעשה בראשית כתיב והנה טוב, וביום הששי, שבו נברא אדם וחוה, כתיב והנה טוב מאד. הפוך מאד תמצא אדם, שנאמר ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. וגרסי' במסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו, אמ' רב חמא א"ר חנינא, כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין, שנא' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ופרש"י מתפקקין אסתמין, וכך אומר פקק החלון כלו, עונותיו מתכסין. ד"א מצא אשה מצא טוב, כשהאשה טובה מצא בעלה חפץ טוב, וכשהיא רעה מיצה טוב, כמו וימץ טל מן הגזה. ר"ל שהיא ממצה כל טובו וישאר נעור ורק.

כמה טובה אשה טובה

אבל מי שזימן לו הב"ה אשה טובה, לעולם לא יחסר כל. אפי' הוא עני יחשוב עצמו שהוא עשיר, הואיל וזימן לו הב"ה אשה טובה, שנא' (משלי לא, יא) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, וכתיב (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, ר"ל קודם יוכל האדם למצוא אבנים טובות ומרגליות מאשת חיל. לפי שמציאותה יותר יקר ממציאות אבנים טובות ומרגליות. ד"א בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, כשתהיה האשה אשת חיל, ומכלכלת דבריה במשפט, אזי בטח בה לב בעלה, ויאהוב אותה, ולא יחסרו כל, שהב"ה מזמין להם עושר וכבוד. והפך הדבר אם יהיו שונאים זה לזה, שנאמר חלק לבם עתה יאשמו. אשריו ואשרי חלקו מי שנזדמנה לו אשת חיל, כי בשבילה יתכבד עם הבריות וכאלו שמה עטרה על ראשו, שנא' (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה, היא עטרת בראש בעלה. ואם היא מבישה, הרי היא כרקב בעצמותיו.

ואשת חיל היא המכלכלת דבריו של בעלה במשפט, ושומרת ממונו, ומסייעתו בכל יכולתה, ונותנת לו עצה נכונה, ואינה לוחצת אותו להוציא יותר מדאי. ומשתדלת בצרכי ביתה ובגידול בניה, ותהיה צנועה, ובעבודת בעלה זריזה וזהירה, ומקבלתו בסבר פנים יפות, ותעשה חפצו במהירות, בלי עצלות, ותשתדל תמיד לשמחהו ולנחמהו, ותדבר על לבו להסיר עצבו. ותשכיל ותבונן תמיד דרכיו, כדי שלא יצטרך לקרוא לה פעמים. ותאהבנו ותשמרנו כבבת עינה, ותיראנו כמורא שמים, ותשמור עת כעסו וקצפו ושנאתו, ותכיר עת אהבתו. ותשמור עת שבתו וקומו, ועת יקיצתו ושינתו. ותשנא את אשר ישנא ותאהב את אשר יאהב. ושומרת סודו ואל תגלהו, ואפילו לאביה ולאמה. ומכבדת משפחתו, ואל תבזה אותם, ואל תתגדל עליו ביחסה. ותעזוב טבעה ומנהגה ותתנהג עמו כמנהגו. ואל תבזהו, אפי' הוא פחות שבפחותים. תשמור תמיד עת מאכלו ומשקיו, ותעשה לו מטעמים כאשר יאהב. ואל תקשה לשאול ממנו. ומתנתו אל תבזה, אם מעט ואם הרבה. תשמור עתו ולא עתה. ושומרת רצונו ולא רצונה. ותהיה קשבת ולא דברנית, מיושבת בביתה ולא יצאנית, בעלת שכל ודעה. ותקשט תמיד עצמה דרך צניעות, כדי שלא ימצא בה דופי. ואל תראה לו פנים זועפים, ודבריה עמו בחן ובבושת. ועושה צרכיו בעצמה ולא על ידי אחרים. ואפי' היו לה כמה עבדים וכמה שפחות, תעמוד היא ותשרתנו, ותקראנו אדוני, שנא' (בראשית יח, יב) ואדני זקן, וכתיב (תהלים מה, יב) כי הוא אדוניך והשתחוי לו. ותמעט הדברים אצלו, ואל תדבר עמו אלא לצורך גדול. ותגמלהו טוב ולא רע. ויהיו עיניה תלויין לו, כעיני שפחה אל יד גבירתה. ותשתדל שלא תכעיסנו, ותסבול עולו, כי יד האיש תקיפה על האשה, ותשוקת האשה לאיש, שנא' (בראשית ג, טז) ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. ותשמור בגדיו להיות נקיים, ושלא יהיה עליהם כתם, כדי שלא יהיה בעלה מנוול ויתגנה. ואז יהיה מקושט ונאה בין הבריות. ואם תבא לו אכסניא, או אם יבאו קרוביו לאכול בביתו, תקבלם בסבר פנים יפות, ואז נאה לה להוציא יותר מדאי, כדי שיתכבד בעלה. והמתנהגת תמיד עם בעלה בדברים אלו, וכיוצא בהם, בעלה מתכבד בעיני כל האדם, וכאלו שמה עטרה בראשו. וזו היא הנקראת אשת חיל, דכתי' (משלי יב, ד) אשת חיל עטרת בעלה.

ועוד גרסינן בפרק הבא על יבמתו כתוב בספר בן סירא, אשה טובה מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן, אשה רעה צרעת לבעלה, מאי תקנתיה, יגרשנה ויתרפא מצרעתו. אשה יפה אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים. פי' אשה יפה, אשה טובה, כמו יפה הדבר, שאין יופי האשה בפניה אלא במעשיה, שנא' (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל. העלם עיניך מאשת חן, פן תלכד במצודתה. פי' רש"י אשת חן, אשה יפה שאינה אשתך. אל תט אצל בעלה למסוך עמו שכר, כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. רבים הם פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה. פירש רש"י כשהאשה מתבשמת ומתקשטת רבים הם פצעיה, ר"ל מכותיה, כמו פצע וחבורה ומכה טריה. כניצוץ מבעיר גחלת, ככלוב מלא עוף, כן בתיהם מלאים מרמה.

מעשה באשה אחת שעשתה חופה לבתה. ובשעה שהיתה מולכת אותה לבית החתן, אומרת לה, בתי, עמדי לפני בעליך ותשרתנו באימה, ואז ישפיל הוא את עצמו עמך, ויהיה לך כעבד, ויכבדך כגבירה. ואם תתגדלי עליו, אז יתגדל גם הוא עליך, ולא יחשוב אותך למאומה, ויהיה לך לאדון, ותהיה בעיניו נקלה כאחת השפחות. תשמרי שלא יראה בך שום דופי, ולא שום מיאוס ולא כיעור, כי אם ישנא אותך מבחרותו לא תפיק רצונו, ונח לי שנהפכה שלייתי כשילדתי אותך והיינו מתים אני ואת.

מידות האשה הטובה

שאלו לחכם אחד ואמרו לו, ספר לנו המדות הטובות שצריכה האשה להתנהג בהן. אמ' להם, צריכה האשה לעשות חפץ בעלה, ולומדת מדותיו, ועוזבת מדות אביה, עד אשר יאמרו כי היא בת בעלה ולא בת אביה, ומאירת פניה לבעלה תמיד, ואפי' בשעה שיכעסנה. ומכבדת אותו בשעת חסרונו כמו בשעת עשרו, ובימי זקוניו כבימי בחרותו. ומכבדת רגליה לצאת מפתח ביתה, ומקלת רגליה בפת לעני. ושוקדת על מלאכתה, ועובדת עבודת ביתה בין שפחותיה. ומינקת את בניה, ולא תתנם למינקת אחרת, לפי שחלבה רבה לגדל בו את בניה, ובו נבראו, שחלב המינקת הוא נכרי להם ויזיק אותם. ובורחת מישיבת כל הנשים המורדות והפושעות ומחרחרות הריב. ואומרת שבעתי, ואפי' אינה שבעה. אבל אשה רעה, שאינה חוששת לתועלת בעלה ולא לצרתו, אם יעשיר אם ידל, אם יתכבד או יתגנה, ולוחצת אותו יותר מדאי, ויועצת אותו עצות רעות, הרי זו כרקב בעצמותיו. ולמה אמר כרקב בעצמותיו, ולא בבשרו ולא באיבריו. מפני שהאשה היא עצם מעצמות האיש ובשר מבשרו, ואם אינה כל כך רעה היא כרקב בבשרו, שאיפשר שתרפא ויתקן, ואם היא מבישה היא כרקב בעצמות שאין לו תקנה, כך האשה הרעה אין לה תקנה. ד"א וכרקב בעצמותיו מבישה, האשה היא עצם מעצמותיו של איש, אם תהיה רעה ונרקבת, פי' נפסדת, הרי עצמותיו של בעלה נרקבין, וגורמת לו למות בלא עתו, דכתיב (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. ד"א חכמות נשים בנתה ביתה, זו אשתו של און בן פלת, שמנעה את אישה לחלוק על משה רבינו ע"ה ונמלט. ואולת בידיה תהרסנו, זו אשתו של קרח, שסייעתו למחלוקת ונבלע.

וגרסי' בבבא בתרא כל ימי עני רעים, זה מי שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד, זה מי שיש לו אשה טובה. בוא וראה, כמה רעה אשה רעה, שגיהנם נמשלת בה, שנא' (ירמיהו יא, יא) הנני מביא עליהם רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה. אמ' רב נחמן, זו אשה רעה וכתובתה מרובה, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה. א"ר חנינא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. מאי לעת מצוא, זו אשה, שנא' (משלי יח, כב) מצא אשה מצא טוב. וכמה טובה אשה טובה לבעלה, כי במציאותה אמר הכתוב מצא אשה מצא טוב, ובזמן שאינה מצויה אמ' לא טוב האדם היות לבדו.

וגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א"ר יוסי לאליהו, כתי' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, במה עוזרתו. אמ' לו, אדם מביא חטים, חטים כוסס, פשתן, פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. ועוד גרסי' בפרק הבא על יבמתו מי שאין לו אשה, שרוי בלא טוב, בלא עזר, בלא שמחה, בלא כפרה, בלא ברכה, בלא שלום, בלא חיים. בלא טוב, דכתיב (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו. בלא עזר, דכתי' (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו. בלא שמחה, דכתיב (דברים יד, כו) ושמחת אתה וביתך. בלא כפרה, דכתיב (ויקרא טז, ו) וכפר בעדו ובעד ביתו. בלא ברכה, דכתי' (יחזקאל מד, ל) להניח ברכה אל ביתך. בלא שלום, דכתי' (שמואל א כה, ו) ואתה שלום וביתך שלום. בלא חיים, דכתי' (קהלת ט, ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת. א"ר אלעזר, כל מי שאין לו אשה אינו אדם, שנא' (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם [וגו'] ויקרא את שמם אדם.

וגרסי' במ' פסחים בפרק ערבי פסחים, ת"ר שמונה הם כמנודים לשמים, מי שאין לו אשה, מי שאין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינן מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו, ומי שאין לו בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו. ויש אומרים, מי שאינו מסב בחבורה של מצוה.

ת"ר ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. מלמד שאין שכינה שורה על פחות משני אלפי רבבות. הרי שהיו ישראל שני אלפי רבבות חסר אחד, ואחד לא עסק בפריה ורביה, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. אבא חנין אומר משום ר' אלעזר, חייב מיתה, שנא' (במדבר ג, ד) וימת נדב ואביהוא, ובנים לא היו להם, הא היו להם בנים לא מתו. אחרים אומרים, גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנא' (בראשית יז, ז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שרויה, אין זרעך אחריך, על מי שורה, על העצים או על האבנים.

וגרסי' במדרש יהי אור הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אשריהם ישראל, שהם אחוזים בהב"ה והב"ה אחוז בהם. ומאהבתו בישראל קראם עבדים, שנא' (ויקרא כה, נה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. לאחר כן קראם בנים, שנא' ( דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. ולאחר כן קראם אחים ורעים, שנא' (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. וקרא אותם אחים מאהבתו בהם, כדי לשכן שכינתו ביניהם. הה"ד הנה מה טוב ומה נעים וגו'. א"ר שמעון, זיווג זכר ונקבה נקרא אחד, לפי שזכר בלא נקבה חצי גוף הוא, וחצי אינו אחד שלם. וכשאדם מזדווג לבת זוגו נקרא אחד, שנא' (בראשית ב, כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. כך כשהב"ה מזדווג לכנסת ישראל ובונה בית המקדש נקרא אחד, שנא' (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכשישראל מייחדים אותו בכל יום ואומרים שמע ישראל וגו', כאלו נזדווגו בשכינה, ואז שמו של הב"ה אחד.

וגרסי' בספרא דאגדתא דבי רב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. בראו מן העליונים ומן התחתונים, מן האדמה ומן העליונים, ויפח באפיו נשמת חיים, כדי שיהיו קשורים זה בזה. לפיכך כשידבק אדם בבת זוגו הראויה לו, בששון ובשמחה ובאהבה, וכוונתו לשם שמים, מולידין בן ובת, שהם פריה ורביה, אז הוא שלם למעלה ולמטה, ומכבד שמו של הב"ה. אבל אדם שלא רצה להיות שלם, ולא נתעסק במצות פריה ורביה עם בת זוגו הראויה לו, טוב לו שלא נברא בעולם, וכשנשמתו יוצאה מגופו אינה שבה למקומה הראשון, לפי שמיעט הצלם והדמות. לפי' ישתדל אדם לישא אשה הראויה לו, ויעסוק במצות פריה ורביה, כדי שיהיה שלם.

כבוד האשה

וצריך לכבד את אשתו כגופו, הואיל ואינו שלם כראוי אלא בהדבקו בה. וגרסינן בבבא מציעא בפרק הזהב קונה את הכסף, א"ר חלבו, לעולם יזהר אדם בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה לאדם אלא בשביל אשתו, שנא' (בראשית יב, טז) ולאברם הטיב בעבורה. אמ' להו רבא לבני מחוזא, אוקרו נשיכו כי היכי דתתעתרו. אמ' רב יהודה, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצוייה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנא' (תהלים קמז, יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. אמ' רב פפא, היינו דאמרי אינשי, כמשלם שערא, דבבא נקיש, ואתי תיגרא. פי' כשתשלם הפת מן הבית, השלום יוצא, והמריבה באה. אמ' רב חיננא בר פפא, לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסק תבואה, שנא' (שופטים ו, ג) והיה אם זרע ישראל ועלו מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו, מה כתי' בתריה, וידל ישראל מאד. ועוד גרסי' בפרק הבא על יבמתו ת"ר האוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן נשים סמוך לפרקן, עליו הכתו' אומר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא.

לעולם ילבש אדם פחות ממה שיכול, וילביש בניו ובנותיו כפי יכלתו, ולאשתו יותר מיכלתו. ואם יראה אותה שהיא הולכת על הדרך הנכוחה, יאהוב אותה יותר ויחמול עליה, לפי שעיניה תלויות לו ועיניו תלויות להב"ה, להטריף לו מזונותיו ופרנסתו. ועל כן נלקחה האשה מצלעי האיש, והיא בשר מבשרו, כדי שיחמול עליה בעת כעסו. ויזכור שהיא אבר מאיבריו ובשר מבשרו, ויהיו שניהם מסכימים זה עם זה בעצה הנכונה. ואם יראה אדם עצת אשתו שהיא טובה ונכוחה יקבלנה, כ"ש שהאשה צריכה לקבל עצת בעלה, אם טובה היא ואם נכוחה. בד"א שצריך אדם לקבל עצת אשתו, במילי דביתא, אבל במילי דעלמא לא. כדגרסי' בפרק הזהב קונה את הכסף אמ' רב, כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שנא' (מלכים א כא, כט) כי לא היה כאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו. אמ' ליה רב פפא לאביי, והא אמרין אינשי, איתתך גוצא גחין ולחיש לה. פירוש אם אשתך קצרה, ואתה חולה, השחה כדי שתיגע לך ותלחוש לך. ואיך תאמר נופל בגיהנם, אמ' ליה, לא קשיא, הא במילי דעלמא והא במילי דביתא. וכשהאיש ואשתו אוהבין זה את זה ומסכימין ביחד, אז היא חברתם נאה ונעימה ולשם שמים, ורוח המקום נוחה מהם. ואם הם בהפך, אין חברתם נאה ונעימה ולשם שמים, ואין רוח המקום נוחה מהם.

משל למה הדבר דומה, לשני חותמות. באחד הציורין בולטין, ובשנית הציורין חרותין ועמוקים. כשתהיה השעוה על אחד מהם, בין על הבולט או על העמוק, כשתפגע בחבירתה מיד תקבל ממנה. אבל אם הציורין בולטין בשניהם, בין תהיה השעוה על זו או על זו, אינן מקבלין זה מזה, אלא יפגעו הציורין זה בזה ואינן מקבלין זה מזה.

וצריך אדם ליזהר שלא יכה את אשתו, ולא יקללנה, ולא יחרפנה, ולא יונה אותה, אפי' בדברים. כדגרסי' בבבא מציעא בפרק אלו מציאות, אמ' רב, לעולם יזהר אדם באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה. דאמ' ר' אלעזר, מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנא' (איכה ג, ח) גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנא' (תהלים לט, יג) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.

לישא בת טובים

לעולם ישתדל אדם לישא בת טובים, ממשפחה הגונה וכשרה, שלא יצא ערעור עליה מעולם. ואל יתכוין ליופיה אלא לכשרון פעליה, שנא' (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ביראת שמים הוא מהלל [את] האשה ולא ביופיה, שאין טוב אשה יפה וסרת טעם. ואין היופי המשובח באשה בפניה אלא במעשיה הנאים והנכוחים, כדי שתהא צנועה וכשרה וצדקת ויהיו בניה כשרים וצדיקים. ואמ' החכם אל תקח אשה לא לעושר ולא ליופי, כי יופי האשה הוא צניעותה וכשרותה היא עושרה, ולפי מעשיה ירבו מהלליה, אם טובים הם, ולפי מעלליה ירבו מקלליה, אם רעים הם. ואמ' בחר בת מיוחסים ובת מעשים, ואל תקח אשה לעושרה, פן תחשוב אותך עבד לה, ואשה משכלת ענייה טובה מאשת פתייה עשירה, כי הענייה תבנה ביתה במעלליה הטובים. והאולת בידיה תהרסנו, דכתי' (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח, ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים, ולא בת עמי הארץ, שאם מת או גולה בניו עמי הארץ. משל לבת תלמיד חכם ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל, ובת עמי הארץ כענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואין מתקבל. ולעולם הבן דומה לזרע אמו, מפני שהאשה היא סבה למציאות הבן, והאיש הוא סבה למציאות האשה. כדגרסי' בב"ר מעשה בחסיד אחד, שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו, אין אנו מועילין להב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך הוא ונשא לרשעה אחת ועשה אותו רשע, והיא נשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהבן מן האשה.

וגרסי' בויקרא רבה הזכר מן הנקבה והנקבה מן הזכר. הזכר מן הנקבה מנין, דכתי' (דברי הימים א ד, יח) ואשתו היהודיה ילדה לו את חור, ואומר ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה, ואומר אשה כי תזריע וילדה זכר. אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והנקבה מן האיש מנין, דכתי' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה, ואומר ואת דינה בתו, ואומר ושם בת אשר סרח. ולפיכך כשאדם עושה שלא כדין מקללין לאמו, מפני שהיתה סבה למציאותו, שנא' (שמואל א כ, ל) בן נעות המרדות הלא ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך. וכל חטאות שאדם [חוטא], כולן תלויין באמו. כדגרסי' במ' כלה פעם אחת היו זקנים יושבים, ועברו עליהם שני תינוקות, אחד גלה ראשו ואחד כסה ראשו. על זה שגלה ראשו ר' יהושע אומר ממזר, ר' אליעזר אומר בר הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובר הנדה. אמרו לו לר' עקיבא, היאך מלאך לבך לחלוק על דברי חביריך. אמ' להם, אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא מוכרת קטנית בשוק. אמ' לה, בתי, אם תאמרי לי דבר שאני שואלך, אני אביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו, השבעה לי. היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמ' לה, בנך זה מה טבו. אמרה לו, כשנכנסתי לחופה הייתי נדה, ופירש ממני בעלי, ובעלני שושביני, והיה לי זה הבן ממנו. ונמצא אותו תינוק ממזר ובר הנדה.

וגרסי' במ' סנהדרין משא אשר יסרתו אמו. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מלמד שכפפתו אמו ומאחתו על העמוד, ואמרה לו, מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי. מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, ועכשו יאמרו אמו גרמה. ומה בר בטני, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין נזקקות לו, ואני דחקתי עצמי ונכנסתי, כדי שיהיה לי בן מלובן ומזורז. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך היו נודרות ואומרות יהא לנו בן למלכות, ואני נדרתי ואמרתי, יהא לי בן מלובן ומזורז והגון לנביאות.

ת"ר ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדול הדור, לא מצא בת גדולי הדור, בת ראשי כנסיות, לא מצא ישא בת גבאי צדקה, לא מצא ישא בת מלמדי תינוקות, ולא בת עם הארץ, מפני שהם שקץ ונשותיהם שקץ. ושנינו במסכת תעניות אל תתן עיניך בנוי, אלא תתן עיניך במשפחה. שאם היא ממשפחה נאה וכשרה, מובטח לך שתהיה גם היא כשרה, כשאר נשי משפחתה. וכל אשה שהיא מזרע כשר לעולם תלד זרע כשר כאבותיה, שנא' (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו', וכל אשה שהיא מזרע פסול לעולם תלד זרע פסול, שנא' (תהלים עח, ח) ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה.

וגרסינן במדבר סיני רבה אלהים מושיב יחידים ביתה, הנושא אשה ההגונה לו, הב"ה עושה אותם בתים. ואין יחיד אלא לשון גדולה, שנא' (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, ואומר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. והוא מוציא מהם בנים בעלי תורה, אוסרים ומכשירים. הוי מוציא אסירים בכושרות. אבל מי שנושא אשה שאינה הוגנת לו, יוצאים מהם בנים עמי הארץ, הה"ד שכנו צחיחה. ואין צחיחה אלא לשון צמא, כדא' צחה צמא, שהן צמאין לדברי תורה, דכא' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דבר ה'. וגרסי' במדרש תלים אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות וגו', קשה הזיווג לפני הב"ה כיציאת מצרים וכקריעת ים סוף. ד"א אלהים מושיב יחידים ביתה, יושב ודן אותם, ומביא זה ממקומו וזה ממקומו, ומושיבן בבית אחד. מוציא אסירים בכושרות, שהוא מוציאן מבתיהם אסורים על כרחם ומזוגם. בכושרות, אם אינם זוכים בוכים, ואם זוכין משוררים. בכושרות, בכי ושירות, זה נושא אשה שאינה הגונה לו ובוכה, וזה נושא אשה שהיא הגונה לו ומשורר.

וגרסי' באבות דר' נתן ר' עקיבא אומר, כל הנושא אשה שאינה הגונה לו עובר על שני מצות עשה ועל שני מצות לא תעשה. שני מצות לא תעשה, א' לא תקום ולא תטור, ב' לא תשנא את אחיך בלבבך. ושני מצות עשה, א' ואהבת לרעך כמוך, ב' וחי אחיך עמך. פי' אם אינה הגונה, יקוץ בה וישמור לה איבה בלבו, ויושב וממתין ומצפה אימתי תמות, ויסתלק ממנה וישנא אותה, ונמצא עובר על שני מצות לא תעשה, לא תקום ולא תטור ולא תשנא, ועל שני מצות עשה, ואהבת לרעך כמוך, מאחר שהוא שונא אותה היאך יקיים בה מצות ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, הואיל והוא שונא אותה יגרשנה ולא יקים בה מצות וחי אחיך עמך. נמצא עובר על ארבע מצות אלו. ולא ישא לא לשם יופי ולא לשם ממון, ואם נשא סופו לגרשה. אם לשם יופי, כשתהיה תמיד אצלו, תשבע עינו ממנה ויקוץ בה ותהיה בעיניו לזרה וימאסנה. ומעשה אמנון ותמר יוכיח. ואם לשם ממון, הממון כולה ואבד וישאר המום כנגדו, ויבקש לסלקו ואינו יכול.

וגרסינן במדרש כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר. עזה מלשון עזים, ר"ל הנושא אשה שקרובותיה עזים ואלמים, וכוונתו להתחזק בהם על הבריות, לסוף אם תסתלק מהם חזקתם יסתלק גם הוא מן האשה, שנא' (צפניה ב, ד) עזובה תהיה. ושנו חכמים, כל אהבה שהיא תלויה בדבר אין סופה להתקיים, כשיבטל הדבר בטלה האהבה. ואשקלון לשממה, מלשון שקלים. ר"ל הנושא אשה לשם ממון סופו בא לידי עניות, הוי ואשקלון לשממה. אשדוד בצהרים יגרשוה, מלשון אש דוד. ר"ל הנושא אשה לשם חשק סופו שבע ממנה ויקוץ בה ויגרשנה, הוי אשדוד בצהרים יגרשוה. ועקרון תעקר. ר"ל הנושא עקרה או זקנה, או אשה שאינה ראויה לילד, עוקר זרעו.

אמ' רבה בר רב אחא אמר רב אדא, כל הנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. שמא תאמר חלקו ולא חלקה, ת"ל את חלקיהם. ושמא תאמר לזמן מרובה, ת"ל יאכלם חדש. מאי משמע חדש, אמ' רב נחמן, חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד. וגרסי' במ' קדושין בפ' עשרה יוחסין, אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, בשעה שהב"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו, שנא' (תהלים קכב, ד) ששם עלו שבטים שבטי יה עדות. אמ' רבה בר בר חנה אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, מעלה עליו הכתוב כאלו חרשו לכל העולם כלו וזרעו מלח, שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם.

וגרסי' במדרש תלים ואלה העולים מתל מלח וגו', אלו בני ישראל שנתערבו בגויים, ולא יכלו להגיד בית אבותם. לפיכך נקרא מקומן תל מלח תל חרשא, שהיו ראויים שתחרש ארצם עליהם. וכשישראל מתערבים בגויים הב"ה נוטש אותם, שנא' (ישעיהו ב, ו) כי נטשת עמך בית יעקב [כי מלאו מקדם] ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים יספיקו. כרוב אדן ואמר. כרוב, אלו המלאכים, שנקראים כרובים. אמ' הב"ה, אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כמלאכים והם המירו את קדושתן. אדן, אני אמרתי שיהיו אדונים בעולם לאומות העולם והם המירו את כבודן. כל כך, למה, לפי שנתערבו באומות העולם, [שנא'] ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל המה. כיצד היה המעשה. גרסי' בב"ר א"ר אסא, כשעלו ישראל מבבל בימי עזרא עלו עמהם נשיהם, ומפני החמה והצנה והיגון והדאגה נתפחמו פניהן של נשים, והניחו אותן אנשיהם והשיאו להם נשים נכריות. והיו נשיהם מקיפין את המזבח ובוכות. והוא שהנביא אומר, וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה [וגו'], ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך, ומאחר שחמסת אותה ונטלת יופיה ממנה אתה משלחה. והנושא את הגויה מטנף קדושתו באומות העולם, שנא' (זכריה ג, ג) ויהושע היה לבוש בגדים צואים, אלו בניו שנשאו נשים נכריות, דכתי' (עזרא י, יח) וימצא מן הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק. ר' אליעזר אומר, כל הבא על הגויה כאלו נתחתן לע"ז, דכתיב (מלאכי ב, יא) כי חלל יהודה קדש ה' [אשר אהב] ובעל בת אל נכר. וכי יש לאל נכר בת, אלא זה הבא על גויה.

וגרסינן בפ' אלו הן הנשרפין כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר, זה מי שהוא זונה, שנא' (דברים כג, יח) לא תהיה קדשה. ובעל בת נכר, זה הבא על הגויה. וכתיב (מלאכי ב, יב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה. אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. ולכל העבריינין לא נתנו רז"ל רשות להרוג אותן עד שיעידו בב"ד, אלא לבא על הגויה. דתניא הבא על הגויה קנאין פוגעין בו. אמ' רב חסדא, הבא לימלך אין מורין לו. פי' קנאי שיראה לעבריין בועל את הגויה, אם בא לב"ד לשאול אם הורג אותו ואם לאו, אין מורין לו להורגו, אבל אם הרגו מעצמו, פטור. ואפי' הכי, אין לו רשות לקנאי להרוג לבועל אלא בשעת מעשה, כפנחס לזמרי, אבל אם פורש והרגו, נהרג עליו. ולא עוד אלא שאם פורש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס, לא נהרג עליו, שהרי רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. הלך שבטו של שמעון אצל זמרי, ואמרו לו, הן נידונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק. מה עשה, עמד וקבץ ארבעה ועשרים אלף מישראל והלך אצל כזבי בת נשיא מדין. אמ' לה, השמיעי לי. אמרה לו בת מלך היא, וכך צוה אביה שלא תשמע אלא לגדול שבהם. אמ' לה אף הוא נשיא שבט הוא. מיד תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמ' לו, בן עמרם, זו אסורה או מותרת, א"ת אסורה, בת יתרו מי התירה לך. נתעלמה ממנו הלכה. וגעו כלם בבכיה. והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) והמה בוכים. מיד וירא פנחס בן אלעזר וגו'. מה ראה. ראה מעשה ונזכר הלכה. אמ' לו, אחי אבי אבא, לא כך למדתנו מהר סיני, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ר' יצחק נפחא אמר, ראה שבא מלאך והשחית בעם, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. א"ר יוחנן, ששה נסים נעשו לפנחס באותו מעשה. אחד, שהיה לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד, שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד, שכיוון זכרותו של איש ונקבותה של אשה, ואחד, שלא נשמטו מן הרומח, ואחד, שהגביה את המשקוף ובא וחבטן לפני המקום. אמ', רבונו של עולם, על אלה יפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל. והיינו דכתי' (תהלים קו, ל) ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. א"ר אלעזר, ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל, שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמ' להם הב"ה, הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן [משיב] חמה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו, ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, והרג נשיא מישראל. מיד בא הכתו' ויחסו, דכתיב (במדבר כה, יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. אמ' הב"ה למשה, לך והקדים לו שלום, שנא' (במדבר כה, יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וראויה כפרה זו שתהא מכפרת לעולם. אמ' רב נחמן אמר רב, מאי דכתי' (משלי ל, לא) זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו, ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע, כמנין זרזיר, והמתין לו פנחס עד שתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו. במתניתא תאנא ששים, עד שנעשה כביצה מוזרת והיא היתה כערוגה מלאה מים. אמ' רב כהנא, ומושבה בית סאה. תאני רב יוסף, קבר שלה אמה. אמ' רב ששת, לא כזבי שמה, אלא שולנאי בת בלק, ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה כאביה. א"ר יוחנן, חמשה שמות יש לו, זמרי, בן סלוא, שאול, בן הכנענית, שלומיאל. זמרי, שנעשה כביצה מוזרת. בן סלוא, שהסליא עון משפחתו. שאול, על שהשאיל עצמו לע"ז. בן הכנענית, על שעשה מעשה כנען. ומה שמו, שלומיאל בן צורי שדי.

והבא על הגויה נופל עמה בגיהנם. כדגרסי' בב"ר ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה, בעולם הזה, ולהיות עמה, בעולם הבא. ומעמה אתה למד שהיא קשורה בו ככלב. ואית דאמ' מהכא, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו, שמלפפתו ומוליכתו לאבדון. והבא על הגויה עובר על ארבע עבירות, נדה, שפחה, גויה, זונה. סימן נשג"ז. ויש אומרים, כל ארורי משנה תורה כולם נאמרו על הבא על הגויה. כיצד. כתי' (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. אם תאמר שע"ז היא עצמה, אין זה עונשו שיתארר בלבד, אלא זה המוליד בן מן הגויה, שגורם לבנו לעבוד עבודה זרה. וכיוצא בו ארור מקלה אביו ואמו, זה המוליד בן הגוי, שגורם לבנו להקל את אביו. וכן משגה עור, וכן כל היוצא בהם. ולא עוד אלא שגורם גלות לישראל. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א"ר יצחק, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה הים שרטון. פירוש שעלה קרקע הים באותו מקום ועליו נברא כרך גדול של רומי.

ארבעה דברים טובים עשו אנשי הגולה שהושיבו נשים נכריות. א' גרשו את נשיהם וכפו את יצרם. ב' רחקו את בניהם ועשו אותן כממזרים, שנא' (עזרא י, ג) ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל הנשים הנכריות והנולד מהן. ג' והקריבו קרבן אשם על כל ביאה וביאה, שנא' (עזרא י, יט) ויתנו ידם להוציא את נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. על אשמותם לא נאמר, אלא על אשמתם, על כל אחת ואחת. ד' והתודו לפני הב"ה על עונותיהם, שנאמר ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו בה' ונושב נשים נכריות וגו'. באותה שעה נעשו מבני העולם הבא, שכן כתיב (עזרא י ב) מבני עילם. ולא עוד אלא שנשקלו כעזרא הסופר, שנא' (עזרא י, טז) ויבדלו עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. אינו אומר ואנשים ראשי אבות, אלא עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. מלמד, שנשקלין כעזרא.

בשלשה מקומות חשבו אומות העולם על ישראל שנתערבו באומות, והיו מבקשים להטותם, ובשלשתן סמכן הב"ה. במצרים היו אומרים, אם בהם שלטו המצרים לשעבדן, כ"ש ששלטו בנשותיהן. באותה שעה העיד עליהם הב"ה שהן בני אבותיהם. היכן. שנא' (ויקרא כד, י) ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. מכיון שפירסם אותו בלבד, ידענו שלא נחשדו השאר. שנייה, בערבות מואב. לפי שכתוב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. היו הגויים חושדין לישראל שנתערבו במואב, ובא הב"ה ויחס את אבותם, דסמיך לזה שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ולא עוד אלא ששיתף שמו הב"ה בכל משפחה ומשפחה מהן, דכתי' (במדבר כו, ה) לחנוך משפחת החנוכי לפלוא משפחת הפלואי. ה"א בתחלת התיבה ויו"ד בסוף התיבה, שהוא יה. שלישית, בימי עזרא. לפי שנשאו מקצתן נשים נכריות, בא הכתוב והעיד עליהן שהוציאו את כלן ולא נשתיירה מהן אחת, שנא' (עזרא י, יז) ויכלו בכל וגו'.

וגרסי' בפרק קמא דסוטה דרש ר' עקיבא, בשכר נשים צדקניות שהיו במצרים נגאלו אבותינו משם. שבשעה שהיו יוצאות לשאוב מים, היה מזמין להם הב"ה דגים קטנים בבגדיהם ובכדיהם, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של מים ואחת של דגים, ונוטלות והולכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם, שנאמר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. בשכר ששכבו עם בעליהן בין שפתים, זכו לבזת מצרים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע זמנן לילד באות לשדה ויולדות, שנא' (שיר השירים ח, ה) תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. והב"ה יורד משמי מרום ומשפר אותם ומנקר אותם, כאשה המשפרת לילד, שנא' (יחזקאל טז, ד) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו', וכתי' (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, וכתי' (יחזקאל טז, ח) ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך וגו', ומלקט להם שני עגילים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנא' (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכיון שהכירו בהם מצרים, היו באים להורגם, ונעשה להם נס ונבלעין במקומן. והיו המצריים מביאים שוורים וחורשים על גביהן, שנא' (תהלים קכט, ג) על גבי חרשו חורשים וגו'. ולאחר שהיו הולכין המצריים היו מבצבצין ועולים כעשב השדה, שנא' (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', וכיון שגדלים היו באין עדרים עדרים אל בתיהם, שנא' (יחזקאל טז, ז) ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו'. ובשעה שנגלה עליהם הב"ה על ישראל בים, הם הכירוהו תחלה, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו.

שלשה ברחו מן העבירה, שנים מהן אנשים, ושיתף הב"ה שמו בשמן, ואשה אחת, שקלה הב"ה כשרה ורבקה ורחל ולאה. שני אנשים, והן יוסף ופלטי בן ליש. יוסף ברח מן העבירה ולא עבר עם אשת פוטיפר, שנא' (בראשית לט, י) ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה להיות עמה. ושיתף הב"ה שמו בשם יוסף, שנאמר עדות ביהוסף שמו, יה מעיד בו שלא עבר עבירה. פלטי, לפי שנתייחדה עמו מיכל, דכתיב (שמואל א כה, מד) ושאול נתן את [מיכל] בתו לפלטי בן ליש וגו', והעיד עליו הב"ה שלא נגע בה, שנא' (שמואל ב ג, טו) וישלח איש בושת ויקחה מעם פלטיאל בן ליש. מתחלה נקרא פלטי, ועכשו פלטיאל, אני מעיד בו שלא עבר עבירה. אשה אחת, ושקלה הכתו' כשרה ורבקה ורחל ולאה, ואיזו זו, זו יעל. ביעל כתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך, ובשרה כתי' (בראשית יח, ט) איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל, וברבקה כתי' (בראשית כד, סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וברחל ובלאה כתיב (בראשית לא, לג) ויבא לבן באהל רחל ובאהל לאה.

ר' יהודה בן גמליאל אומר, שתי אומות, אחת קדמה את ישראל בחרב ואחת קדמה את ישראל בעבירה. אדום קדמו את ישראל בחרב, שנא' (במדבר כ, יח) ויאמר אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך, וכתיב (במדבר כ, כ) ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. מה הב"ה אומר להם לישראל, לא תתעב אדומי. מואב קדמו את ישראל בעבירה, דכתיב (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. מה הב"ה אומר להם לישראל, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. נמצאת אומר קשה המחטיא את חבירו בדבר עבירה ממי שהורגו בחרב.

המזנה על אשתו כעובד ע"ז

המזנה על אשתו כאלו עובד ע"ז. דכתי' (איוב לא, ט) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי. ואין פתוי אלא ע"ז, דכתי' (דברים יא, טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים. וכל אשה המזנה על בעלה כאלו עובדת ע"ז, דכתיב (משלי ב, יז) העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה.

וגרסי' במדרש, הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות. כיצד. ראשון, אנכי ה' אלהיך, לא תנאף. הרי שהנואף אשת חבירו כופר במציאות הב"ה. לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וכתיב בו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, וכתי' (במדבר ה, יד) בשוטה ועבר עליו רוח קנאה, או עבר עליו רוח קנאה. שני פעמים קנאה. ולמה שני פעמים, שהוא מקנא הב"ה ואישה. וכן הוא אומר, כי מנחת קנאות היא, אחת להב"ה ואחת לאישה. הרי שהנואפת תחת אישה כאלו כפרה בהב"ה, שהוא מקנא בה. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וזה נואף ונשבע על שוא שלא עשה. זכור את יום השבת לקדשו. כהן יש לו אשה, אם ישראל נואף אותה ויולדת ממנו זכר, עומד ומשמש בבית המקדש ועורך עצים ומעלה עולות בשבת, כסבור שהוא בנו של כהן, ונמצא מחלל את השבת. כבד את אביך. שהנואף את אשת איש מתעברת ממנו, ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ויולדת, והבן גדל ועומד בשוק ומחרף ומבזה את הנואף, כסבור שאינו אביו, והוא אביו. לא תרצח. שהנואף נכנס על מנת שאם יתפש או יהרוג או יהרג. לא תנאף, הרי הוא נואף. לא תגנוב, הרי הוא גונב מקור חבירו. וכן הוא אומר מים גנובים ימתקו. לא תענה ברעך עד שקר, והרי זו מעידה עדות שקר ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת, ואינה מעוברת אלא מן הנואף. לא תחמוד אשת רעך, והרי הוא חומד אותה. הרי שהנואף והנואפת עוברים על כל עשרת הדברות. ועליה אומר שלמה ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים. צודה בעולם הזה וצודה לעולם הבא. החרם הזה הוא צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וביבשה.

למה החמירה [התורה] בזנות כל כך. שכל העבירות שבתורה, שאין להם רושם, יש להם עונש תוספת. ר"ל רושם, שעדין הגניבה בידו נכרת בעין, ותוספת, ר"ל ישלם יותר ממה שגנב, כלומר, אם גנב אחד ישלם שנים, שנא' (שמות כב, ג) אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם. ואם יש להם רושם, ר"ל טבח או מכר ואין הגניבה נכרת בעין, ישלם חמשה בקר תחת השור וארבע צאן תחת השה. והבא על אשת איש והוליד ממנה ממזר, הרי עשה רושם, כ"ש שיענש כפלים וכפלי כפלים. וכן הוא אומר מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ופירשו רז"ל זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. וגרסי' בפ' במה מדליקין בעון גלוי עריות וע"ז והשמטת שמיטין גלות בא לעולם, ומגלין אותן ממקומן, ובאין אחרים ויושבים במקומם, שנא' (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, וכתי' (ויקרא יח, כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה.

וצריך אדם ליזהר מאד שלא ישא ולא יתן עם הנשים, ולא ישנא עמהם, כדי שלא יבא לידי זנות עמהם. דתנן ואל תרבה שיחה עם האשה, באשתו אמרו, קל וחומר באשת חבירו. מכאן אמרו חכמים, כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם.

וגרסי' במ' דרך ארץ אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של האשה אינה אלא ניאופין ותחלת הזנות, ומתוך השיחה באין אל השחוק, ומתוך השחוק באין לידי קלות ראש, ומתוך קלות ראש באין לזנות, דתנן שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וקלות ראש בנשים סופו בא לידי ניאוף. ואסור להסתכל בפני הערוה, ואפי' בפנויה, שנא' (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, כ"ש על בעולה. אבל מסתכלין בפני הכלה כשהיא בחופה, כדי לחבבה על בעלה. ר' אחאי בר יאשיה אומר, כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה, וכל המפנה לבו מן העבירה ולא עשאה, אפי' הוא ישראל, ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על המזבח, שנא' (שמות כד, ה) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות. כל מי ששם עצמו נער מן העבירה ולא עשאה, ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת, שנא' (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ואסור לחבק לערוה, ואפי' לישק על ידה דרך כבוד, חוץ מהבן לאמו. ואפילו אחותו הגדולה ממנו, או אחות אביו, או אחות אמו, אסור. אמרו על ר' זירא, שכשהיה בא מבית המדרש שהיה מנשק בקצה בגדה של אחותו הגדולה, דרך כבוד, ולא היה ברצון חכמים, וכשנתברר לו הדבר פירש ממנו. ומותר לאשה לנשק לבנה עד שיהא בן שתים עשרה שנה, ומכאן ואילך אסור. והאב מנשק לבתו עד שתהא בת תשע שנים, ומכאן ואילך אסור.

קשה הוא הזנות

קשה הוא הזנות מכל העבירות, שכל העבירות איפשר לו לאדם לעשותן לבדו, אבל הזנות אי איפשר לו לעשותו אלא עם אחר, אם איש עם אשה, ואם אשה עם איש. נמצאו שניהם חוטאין ומחטיאין. והזנות אינו בא אלא מההרהורים הרעים, ולפי' נקרא זמה, כמו ועשיתם לו כאשר זמם, ותרגם אונקלוס כמה דחשיב. והזנות ג"כ בא מרוע לב, שנא' (הושע ד, יא) זנות ויין ותירוש יקח לב. וכל העבירות יש לאחד הנאה ולשני הפסד, כגון הגונב או הרוצח, אבל בזנות שניהם נהנין, לפיכך שניהם נידונין.

קשה הוא הזנות, שבשבילו נוטל מבנות ישראל עשרים וארבעה תכשיטין, שנא' (ישעיהו ג, טז) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה. נטויות גרון, שהיו הולכות אשה קצרה בין שתי ארוכות וארוכה בין שתי קצרות, כדי להראות יופין. ומשקרות עינים, שהיו מסקרות את עיניהם בסקרא וכוחלות אותן. הלוך וטפוף תלכנה, בבתי יד שלהן. וברגליהן תעכסנה, שהיו העכסים ברגליהן והיו מהלכות בנחת, עקב בצד גודל, והיו מקשקשין ברגליהן, הימנית בשמאלית והשמאלית בימנית, והיו נשמעין העכסין שעל רגליהן, והיו מוליכות תחת בגדיהן צלוחית מלאה אפרסמון, והיה ריחן עובר והולך. מהו אומר שם, ביום ההוא יסיר ה' את תפארת העכסים והשביסים והשהרונים, הנטיפות והשרות והרעלות, הפארים והצעדות והקשורים ובתי הנפש והלחשים, הטבעות ונזמי האף, המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים, הגליונים והסדינים והצניפות והרדידים, [והיה תחת בשם מק יהיה ותחת] חגורה [נקפה ותחת] מעשה מקשה [קרחה ותחת] פתיגיל [מחגרת שק]. הרי כאן עשרים וארבעה מיני תכשיטין. כשחרבה ירושלים היו הנשים החוטאות אומרות, אני יפה ושר פלוני של אויבים חושק בי. ואחרת אומרת, אפרכוס פלוני חושק בי, שאני נאה, ולוקח אותי לו לאשה. מה כתו' שם, ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. מלמד שלקו בצרעת, שאין ספח אלא צרעת, שנא' (ויקרא יג, ב) שאת או ספחת או בהרת. יערה, שהיו פורשות נדה. כשגברו עונות, ונכנסו אויבים לירושלם, היו שריהן של אויבים רואין את הנשים והיו תמהין ביופין. כשהיה השר רואה אחת מהן, היה נוטל אותה ומחבקה ומנשקה. כשהיה קרב לה, היה רואה אותה שהיתה מצורעת ופורשת נדה. היה מואס אותה ודוקרה בחרבו.

קשה הוא הזנות, שהאריך הב"ה לנביאי השקר על הכל חוץ מעל הזנות. ומי הן, אלו אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה נביאי השקר, שנא' (ירמיהו כט, כא) כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל אל אחאב בן קוליה ואל צדקיהו בן מעשיה הנבאים לכם בשמי שקר הנני נותן אותם ביד נבוכדנאצר מלך בבל והכם לעיניהם, ולקח אתכם קללה לעיניכם לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי ריעיהם וידברו שקר בשמי אשר לא צויתים ואנכי היודע ועד נאם ה'. מה היו עושין. אחאב היה אומר לאשה, השמעי לצדקיה ואת יולדת נביא, וצדקיה אומר לאחרת, השמעי לאחאב ואת יולדת נביא. עשו כן בבתו של נבוכדנאצר, וכיון שהרגיש בהם, אמ' אלוה של אלו שונא זמה הוא. מיד הכיר בהן שהן נביאי שקר. שלח והביאו אותן. אמ' להן, אתם אומרים שנביאים אתם. אמרו, אמת אמרנו, ונביאי אמת אנחנו. אמ' להם, אני יש לי דבר במה אבדוק את נביאי האמת, שהרי השלכתי את חנניה מישאל ועזריה באש וניצולו. אמרו לו, אותם היו שלשה ואנחנו שנים. אמ' להם, בחרו לכם אחד ותהיו שלשה. הלכו ובחרו עמם את יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כי אמרו, שמא נימלט בזכותו. עשה להם נבוכדנאצר טיגן גדול ונתן את שלשתן בתוכו ונתנן על האש. נשרפו צדקיהו ואחאב ונמלט יהושע, דכתיב (זכריה ג, ב) הלא זה אוד מוצל מאש.

קשה הוא הזנות, שהוא אחד משלשה דברים שפירש בהם הכתוב גיהנם. ואלו הן, הבא על אשת איש, ובעל לשון הרע, ומלכות הרשעה. הבא על אשת איש, שנא' (משלי ו, כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוונה, כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. בעל לשון הרע, דכתיב (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. מלכות הרשעה, שנא' (ישעיהו מז, יג) נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכובכים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, וכתיב (ישעיהו מז, יד) הנה היו כקש אש שרפתם לא יצילו את נפשם מיד להבה אין גחלת לחמם אור לשבת נגדו. וגרסי' במ' שוטה בפרק עגלה ערופה, משרבו המנאפים פסקו המים המאררים. לפי שאין באין אלא על הספק, ועכשו, שרבו המנאפים בגלוי, פסקו. ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן. ת"ר ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ונמצא מוציא לעז על המים. ואומר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה וגו'. משרבו נטויות גרון ומסקרות עינים, רבו המים המאררים, אלא שפסקו.

קשה הוא הזנות, שלא נחתם גזר דינם של ישראל לגלות לבין האומות אלא על הזנות. כדגרסי' בתוספתא דמס' סנהדרין אמ' רב יהודה, מאי דכתי' (מיכה ב, ב) ועשקו גבר וביתו איש ונחלתו, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו, ושליא דנגרי הוה. פי' שוליא, תלמידו של אומן. פעם אחת הוצרך רבו ללוות. אמ' לו, שגר אשתך אצלי ואלוינה. שגר אשתו אצלו ושהתה עמו שלשה ימים. בא אצלו ואמ' לו, אשתי ששדרתי לך היכן היא. אמ' לו, אני פטרתיה לאלתר ושמעתי שהתינוקות נתעללו בה בדרך. אמ' לו, מה אעשה. אמ' לו, אם אתה שומע לעצתי גרשנה. אמ' לו, כתובתה מרובה. אמ' לו, אני אלוך ותן לה כתובתה. עמד זה וגרשה. הלך זה ונשאה. כיון שהגיע זמנו לפרוע, אמ' לו, בא ועשה עמי בחובך. והיו הם אוכלים ושותים, והוא עומד ומשקה עליהם, והיו דמעות יורדות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ואמרי לה, על שתי פתילות בנר אחד.

קשה הוא הזנות, שהוא עוצר את השמים מלהוריד טל ומטר, שנא' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בתזנותיך וברעתך, וכתיב בתריה וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. והזן את עיניו מאשת חבירו נקרא נואף, שנא' (איוב כד, טו) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים. ר' אומר, הבא על אשת איש, אילולי שהוא מוליד ממנה, יהיו נפרצין בערוה. לפיכך הב"ה מציירו ומרקמו ונותן בו נשמה, כדי לפרסמו, דכתי' (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה, וכתי' (משלי ו, לג) נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה. מאחר שהן יודעין כך, הם פורשים מן הערוה. וגרסי' בפ"ק דמסכת סוטה מאי יד ליד לא ינקה רע. אמ' רב, כל הבא על אשת איש, אפי' הקנהו להב"ה שמים וארץ כאברהם אבינו ע"ה, דכתיב בו הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ, לא ינקה מדינה של גיהנם. קשיא לר' שילא, יד ליד, ידים מיבעי ליה. אלא אמרי דבי ר' שילא, אפילו קבל תורה מסיני כמשה רבינו ע"ה, דכתיב ביה מימינו אש דת למו, לא ינקה מדינה של גיהנם. א"ר יוחנן, כל המזנה על אשתו אשתו מזנה עליו, שנא' (איוב לא, ט) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי, וסמיך ליה תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרים, ואין טחינה אלא לשון זנות.

קשה הוא הזנות. ונמשל לגונב חומר היוצר, בא היוצר ועמד על גניבתו, עשאה כלי והניחה לפני הגנב, כדי לפרסמו. ולא גלו ישראל בראשונה אלא בענין הזנות, שנא' (ירמיהו ג, ו) ויאמר ה' אלי בימי יאשיהו המלך הראית אשר עשתה משובה ישראל הולכה [היא] על כל הר גבוה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם, וכתי' (ירמיהו ג, ז) ואומר אחרי עשותה את כל אלה אלי תשוב ולא שבה ותרא בגודה אחותה יהודה, וכתי' (ירמיהו ג, ח) וארא כי על כל אודות אשר נאפה משובה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה ולא יראה בוגדה יהודה אחותה ותלך ותיזן גם היא. וגרסי' בבראשית רבה ר' עזריאל ור' יהודה ור' סימון בשם ר' יהושע בן לוי, על הכל הוא מאריך אפו חוץ מזנות. מה טעם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. מה כתיב בתריה, ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו'. קשה הוא הזנות מכל עבירות שבעולם ומשכב זכור קשה מכלם. קשה הוא משכב זכור, שהוקש לשלש עבירות קשות ולע"ז. והן ע"ז, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. ע"ז מנין, דכתי' (מלאכי ב, יא) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל. בגדה יהודה, זה ע"ז, ותועבה נעשית בישראל, זה משכב זכור, שנא' (ויקרא יח, כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא, וכתי' (מלכים א יד, כד) וגם קדש היה בארץ כתועבות הגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל. שפיכות דמים, דכתי' (ישעיהו נז, ג) ואתם קרבו הנה בני עוננה זרע מנאף ותזנה, וכתי' (ישעיהו נז, ד) על מי תתענגו על מי תרחיבו פה תאריכו לשון הלא אתם ילדי פשע זרע שקר, הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים. אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, ר"ל למשכב זכור.

אף המתחמם ביד או בכלי, הרי הוא כשופך דמים, וחייב מיתה, שנא' (ישעיהו א, טו) ידיכם דמים מלאו, וכתי' (יחזקאל כג, לז) כי נאפו ודם בידיהם. וגרסי' במ' כלה הנחמים באלים, אלו המחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה. והוא חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה. ד"א מה בהמה עומדת לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא. תאנא עובר משום בועל ונבעל, וכל כך למה, מפני שמעורר יצר הרע. תאנא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנא' (בראשית ו, ה) וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. מכאן דרשו רז"ל הרהור מביא לידי תאוה, תאוה לידי אהבה, אהבה לידי רדיפה, רדיפה לידי מעשה.

אף הדש מבפנים וזורק מבחוץ, אפי' באשתו, חייב מיתה, שנא' (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו. שחשב בלבו ואמר, אם תתעבר תמר ותלד ממני, אותו הבן נקרא על שם אחי ולא על שמי. מה עשה, היה דש בפנים וזורה מבחוץ, כדי שלא תתעבר, שנא' (בראשית לח, ט) וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. ואפי' ער כך היה עושה, דש מבפנים וזורה מבחוץ, כדי שלא תתעבר ותפסיד יופיה. ומנין שהיו עושין כך שניהם. בשלמא אונן, דכתי' (בראשית לח, ט) והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה. אלא ער מנא לן. ממה דכתי' (בראשית לח, י) באונן וימת גם אותו, ואין גם אלא לרבות. מלמד שכמעשה זה כך מעשה זה. א"ר יעקב בן אלעזר, כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאלו עובד ע"ז. ואין הבא על הקטנה, או על המעוברת, או על המינקת, או על הזקנה, בכלל המוציא שכבת זרע לבטלה, כדגרסי' במ' נדה בפ' יוצא דופן, תאני רב ביבי קמיה דרב נחמן, שלש נשים משמשות במוך, קטנה ומינקת ומעוברת, קטנה שמא תתעבר ותמות, מינקת שמא תתעבר ותגמול בנה וימות, מעוברת שמא יעשה עוברה סנדל.

וכדי שיתרחק האדם מן הזנות, ומן המחשבות הרעות המביאות לידי זנות ולידי חמום, יזהר ואל ימשמש בבשרו, ולא יאחז באמה ומשתין, שמא יבא לידי חמום ולידי הרהור עבירה. אמרו עליו על רבינו הקדוש, שמעולם לא הוריד ידו מאבנטו ולמטה, ולפיכך נקרא רבינו הקדוש. כדגרסי' בויקרא רבה פרשת עריות נסמכה לפרשת קדושים תהיו, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר מן הערוה אתה מוצא קדושה. כדאמ' ר' יהודה בן פזי, כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש. רב ביבי אומר, עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא שיהא ריחם הטוב הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' (הושע יד, ז) ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון.

לישא אשה הגונה בימי הבחרות

לפי' ישתדל אדם לישא אשה הגונה לו, ובימי בחרותו, דתנן בן שמונה עשרה לחופה. שאם ינשא כשהוא בחור, ינצל מכמה עונות, ומכמה הרהורי עבירות, ומחלקת לשונות, הגויות והזונות והנכריות. וטוב לו להכניס צוארו בעול האשה מנעוריו, כדי שלא יהיה לו פנאי לעשות עבירות, וינצל מן ההרהורים, ואז יהיה לו זרע כשר וברוך, שנא' (משלי ה, יח) יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך.

וגרסי' במ' קדושין בן עשרים שנה ולא נשא אשה, כל ימיו בעבירה. בעבירה סלקא דעתך, אלא כל ימיו בהרהור עבירה. א"ר אבא, וכן תאנא דבי ר' ישמעאל, עד עשרים שנה יושב הב"ה ומצפה לאדם אימתי ישא אשה, כיון שהגיע עשרים ולא לקח אשה, אומר תיפח עצמותיו. אמ' רב חסדא, האי דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בשיתסר, ואלמלא הוה נסיבנא בארביסר, הוא אמינא לשטנא גירא בעיניה. פי' רב חסדא היה משתבח שנשא אשה והוא בן שש עשרה שנה, והיה אומר, אלו נשא אשה מן ארבעה עשרה שנה, הייתי זורק חצים בעיני השטן ומסמא אותו, כלומ' לא היה בי יצר הרע כלל. וצריך אדם לעשות חופתו מיד אחר השדוכין או אחר האירוסין. השידוכין הן, שיאמרו ישא פלוני לפלונית, לזמן פלוני, ויקיימו הדבר ביניהם. והאירוסין הם שקדש אותה.

וגרסי' בפסיקתא ר' חייא ב"ר אבא פתח, תוחלת ממושכה מחלה לב, זה המארס אשה ונוטלה אחר זמן, ועץ חיים תאוה באה. זה המארס אשה ונוטלה מיד. וגרסינן במדרש לא יחבול רחים ורכב, תרגום ירושלמי לא יסב אסירין חתנין וכלתין, ר"ל לא יאחר הנשואין מן השדוכין.

והבנים שאדם מוליד בימי בחרותו, בזמן שכחו חזק, יהיו חזקים ובריאים, שנא' (תהלים קכז, ד) כחצים ביד גבור כן בני הנעורים. ולפיכך קרא יעקב אבינו ע"ה לראובן בנו כחי וראשית אוני, מפני שנולד לו תחלה. הרי שהבחור משפיע כחו על בניו הנולדים לו בימי בחרותו. ואפי' הכי, זקן, אע"פ שכחו תשש, חייב במצות פריה ורביה, שנא' (קהלת יא, ו) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידיך. וגרסי' בב"ר ר' דוסתאי בר ינאי בשם ר' ישמעאל בר נחמני אומר, אם היו לך בנים בנערותך קח אשה בזקנותך והעמד בנים. ממי אתה למד, מאברהם אבינו ע"ה, דכתיב (בראשית כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.

וגרסי' במ' יבמות בפ' הבא על יבמתו. תניא ר' אלעזר אומר, כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנא' (בראשית ט, ו) שופך דם האדם וגו', וסמיך ליה פרו ורבו וגו'. ר' עקיבא אומר, כאלו ממעט את הדמות, שנא' (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, וסמיך ליה ואתם פרו ורבו וגו'. בן עזאי אומר, כאלו שופך דמים וממעיט את הדמות.

וגרסינן בפרקי ר' אליעזר עד שלא יקח אדם אשה אהבתו הולכת אחר הוריו, לקח אשה אהבתו הולכת אחר אשתו, שנא' (בראשית ב, כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד. וכי יעזב איש את אביו ואת אמו מצוה, אלא שאהבת נפשו דובקת אחר אשתו. והאשה הטובה, שישא אדם בימי בחרותו, הוא חפץ שאין לו תמורה ומרגלית דלית ליה טימי. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א"ר שמואל בן נחמני, לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים, שנא' (ישעיהו נד, ו) ואשת נעורים כי תמאס. מתני לה רב יהודה לרב יצחק בריה, אין אדם מוצא קורת רוח אלא באשתו ראשונה, ואין אשה מתה אלא לבעלה, שנא' (בראשית מח, ז) מתה עלי רחל, ואין איש מת אלא לאשתו, שנא' (רות א, ג) וימת אלימלך איש נעמי. והמגרש את אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, שנא' (מלאכי ב, יג) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה, ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חבירתך ואשת בריתך, כמו שכתבתי למעלה. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א"ר יוחנן, כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאלו חרב בית המקדש בימיו, שנא' (יחזקאל כד, טז) הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולא תבא דמעתך וגו', וכתי' (יחזקאל כד, יח) ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב, וכתי' (יחזקאל כד, כא) הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם. א"ר יוחנן ואיתמ' ר' אלעזר, אין אשתו של אדם מתה אלא א"כ מבקשין ממנו ממון שנדר על עצמו ליתן ואין לו מה יתן, שנא' (משלי כב, כז) אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך. א"ר אלסכנדראי, כל אדם שמתה אשתו בחייו עולם חשך בעדו, שנא' (איוב יח, ו) אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך. ר' יוסי בר חנינא אומר, פסיעותיו מתקצרין, שנא' (איוב יח, ז) יצרו צעדי אונו. ר' אבהו אומר, עצתו נופלת, שנא' (איוב יח, ז) ותשליכהו עצתו. ואין לאשה מנוח אלא בבעלה, שנא' (רות ג, א) בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך.

ועוד גרסי' בפירקי ר' אליעזר חמשה קולות יוצאין מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. א' בשעה שכורתין את האילן שעושה פרי. ב' בשעה שהנחש מפשיט את עורו. ג' בשעה שהאשה מתגרשת מבעלה. ד' בשעה שהבתולה עם בעלה תחלת בעילה ראשונה. ה' בשעה שהוולד יוצא ממעי אמו. ויש אומ', אף בשעה שהנשמה יוצאה מן הגוף. ר' עקיבא אומר, כל הנותן עינו באשתו שתמות ויירשנה, או שתמות וישא את אחותה, או באחיו שימות ויירשנו, או שימות וישא את אשתו, סוף שקוברין אותו, שנא' (קהלת י, ח) חופר גומץ בו יפול, וגולל אבן אליו תשוב.

מידות האשה הצנועה

לעולם תשתדל לעשות מלאכה בתוך ביתה ולא תשב בטלה, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. פי' שטות או כיוצא בו. ועוד כי הבטלה מביאה לאיש לידי הרהור עבירה, כ"ש לאשה, שדעתה קלה עליה. אלא על כל פנים תעשה מלאכה ולא תשב בטלה, שנא' (משלי לא, יג) דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. וגרסי' במ' כתובות בפרק אע"פ, האשה עושה בצמר, ואפי' היו לה כמה שפחות, כדי שלא תשב בטלה. ושבח גדול הוא לאשה לקנות חפצים בתוך ביתה ולמכרם, ותתעסק בהם, כדי שיהיה לה ריוח, שנא' (משלי לא, יד) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. וצריכה להשכים בבוקר לעשות חפציה, ולא תהא עצלה ואוהבת לנום, שנא' (משלי לא, טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה. והעצלות מביאה לידי שינה יותר מדאי, שנא' (משלי יט, טו) עצלה תפיל תרדמה, וכתי' (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. אלא תשתדל להשכים בבקר ומנערת עיניה מן השינה וזרועותיה מן העצלות. ואחת מעשר תקנות שתקן עזרא לישראל שתהא האשה משכמת ואופה, כדי שתהא הפת מצוייה לעניים בבקר.

[וגם כן מן התקנות שהתקין עזרא] שתהא האשה חוגרת בסינר, מפני הצניעות, שנא' (משלי לא, יז) חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה. וצריכה להיות צנועה, ותשב תמיד בביתה, שלא תהא יצאנית, ולא תצא מפתח ביתה אלא לצורך גדול, לצורך מצוה, או לבית הכנסת או לבית הטבילה. וזהו כבודה בת מלך פנימה, וכתי' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה. והמנהגת כך הרי זו אשה חשובה, ואשריה ואשרי בעלה, ועליה נאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'. ולזאת יקרא אשה שהיא שלימה יותר מהנשים וחשובה מכולן. שאין לך אשה שלימה שלא יהיה בה שום חסרון, וזאת, שהיא שלימה יותר מכולן, היא תתהלל. כדגרסי' בב"ר ויבן ה' האלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, ויבן כתי', התבונן מהיכן לבראת. אמ', לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מזקפת, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנאית, ולא מן היד שלא תהא משמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא יצאנית, אלא ממקום צנוע שבאדם, שאפי' כשהוא ערום אותו מקום מכוסה. ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה, היה אומר, שאשה צנועה, אשה צנועה. ואעפ"כ ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם. לא בראתיה מן הראש, שלא תהא זקפנית, והרי היא מזקפת את ראשה, שנא' (ישעיהו ג, טז) ותלכנה נטויות גרון. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית, והרי היא סקרנית, דכתיב (ישעיהו ג, טז) ומשקרות עינים. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית, והרי היא צייתנית, שנא' (בראשית יח, י) ושרה שומעת. ולא מן הלב, שלא תהא קנאית, והרי היא קנאית, שנא' (בראשית ל, א) ותקנא רחל באחותה. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית, והרי היא משמשנית, שנא' (בראשית לא, יט) ותגנוב רחל את התרפים. ולא מן הרגל, שלא תהא יצאנית, והרי היא יצאנית, שנא' (בראשית לד, א) ותצא דינה. נמצא, שהאשה שאין בה אחת מכל המדות הללו, הרי היא קיימה מצותו של הב"ה, שצוה לנשים, וצוה לחוה בשעת יצירתה, והיה אומר אשה צנועה, אשה צנועה.

ושנינו במ' כתובות בפרק המדיר את אשתו, ואלו יוצאות בלא כתובה, העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו הוא דת משה, מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה, ואינה קוצה לה חלה, ונודרת ולא מקיימת. ואיזו היא דת יהודית, יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר, אף המקללות יולדיו בפניו. ר' טרפון אומר, אף הקולונית. ואיזו היא קולונית, כל שהיא בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה. ומפרש בגמ', שומעין קולה בשעת תשמיש.

שאלו לחכם אחד ואמרו ליה, ספר לנו האשה אשר היא צנועה וכשרה. אמר להם, התמימה בלי דופי, הקלה בעת אקראה, השמחה לשמחתי, העציבה לצרתי, המקבלת מצותי, הלובשת בגדי הענוה. אמרו לו, כבר ספרת לנו מי שאתה אוהב מן הנשים, ספר לנו למי שאתה שונא מהן. אמ' להן, המורדת לבעלה ומתפארת במעשיה, האוכלת בסתר מאנשי ביתה, ומתנשאת ביחסה, ומתחזקת בפתיותה, ומתפארת בשכלה, ובוכה בשעת כעסה, ומורת רוח בחמותה, והמרבה עם שכינתה, והמתרחקת מבעלה בשעה שיקרבנה לו, והממהרת לענות.

חיבור האדם אל אשתו

א' ע"פ הראב"ד ומקצת דעות אחרות

חבור האדם אל אשתו

וצריך אדם לקדש את עצמו בעת תשמיש, ושלא יתכוין להנאתו אלא לאחד מן הדברים שאברר לקמן בע"ה, ושלא יקל ראשו עם אשתו בשעת תשמיש, כדי שיהיה זרעו קדוש ומזומן ומוכן לעבודת הב"ה, כדי שתהא כל כוונתו בכל צרכיו ובכל משאו וכל מתנו לעבודת השם ית', שנא' (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' וגו'. ועתה אבאר הענין בע"ה.

הכוונה הנכונה בחבור האדם אל אשתו, כפי מה שחיבר הראב"ד בספר הקדושה, עם מקצת דעות אחרות. הב"ה יתברך ויתעלה ברא עולמו כרצונו, וברא את האדם הראשון, וממנו עשה לו עזר כנגדו, והטיל עליהם אהבת עולם ותאותו, כמו שאמר הכתוב גם את העולם נתן בלבם. וצוה עליהם פריה ורביה, כדי להשיב את עולמו, דכתי' (ישעיהו מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה. והזהיר על אדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות. לפי' אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקבול שכר מתוך שילום העון. הבורא יתברך ויתעלה צוה לאדם על המצוה הזאת, שנא' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו', וצוה לבני נח על מצוה זו פעם אחרת, ואמ' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ וגו', ועוד הזהיר את ישראל ואמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הרי המקיים מצות פריה מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה. ויש שכר הרבה בדבר, והמפסיד שכרו בקלקול ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער, סכל, פתי. ועתה יש לנו לדעת ולהבין אי זו היא המחשבה הנכונה באותו מעשה, ואי זו המקלקלת אותו והמביאה עליו רעה תחת טובה. ונחלקו המחשבות של מעשה זה על ארבע כוונות, והן נכוחות ומעולות. ומהן מצאו השלשה מהן עיקר קיבול שכר, והרביעית מהן שכר מעט מהשלשה. והריני מפרש את הדברים על אופניהם.

הראשונה לשם פריה ורביה. והיא הנכונה שבכולם, שבה הוא מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה, כמו שאמרתי למעלה.

השנית לתיקון הוולד. דתניא שלשה חדשים ראשונים התשמיש קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך הוולד מלובן ומזורז. וגם זאת הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה, הואיל ויש בה תיקון קצת לאשה ולוולד.

השלישית שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהאשה משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו בדברים ומתקשטת לפניו, כדי שיתן עיניו בה. וכן בעת צאתו לדרך, או בעת בואו מן הדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו, גם יש קבול שכר בו, וגם הוא בכלל מצות עשה עונה האמורה בתורה, דכתי' (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה, שהם צרכי האשה והנאותיה. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א"ר יהושע בן לוי, כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואמ' ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך.

וגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הויין לו בנים זכרים, שאפ' בדורו של משה לא היו כמותם. דאלו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, וכתי' (דברים א, טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ונבונים לא אשכח. וגבי לאה כתי', ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא וגו', וכתיב (בראשית ל, כג) ותהר ותלד בן, ותקרא שמו יששכר, וכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. איני, והאמ' רב יצחק בר רב דימי, עשר קללות נתקללה חוה. א' הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך לשתי טפי דמים, דם נדה ודם בתולים. ד"א עצבונך זה גידול בנים, והרונך זה צער העבור, בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ב' בעצב תלדי בנים. ג' ואל אישך תשוקתך. ד' והוא ימשל בך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. כי קא אמרי דמרציא ארצוי קמיה, הני שבע הויין. כי אתא רב דימי, אמ' עטופה כאבל וחבושה כמו בבית האסורים ומנודה מכל אדם. וגרסינן במ' נדה בפרק כל היד, שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר ינאי, מפני מה האיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש. אמ' להם, משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי מחזר על מי, לא בעל אבדה מחזר על אבדתו. פי' האשה היא צלע מצלעות האיש, והיא האבדה, והאיש הוא בעל האבדה. שאלו תלמידיו את ר' יהושע, למה נולד האיש פניו למטה והאשה פניה למעלה. אמ' להם, האיש מביט למקום שנברא ממנו, שהוא עפר מן האדמה, והאשה פניה למעלה, לפי שנבראת מצלע האיש, וכשהן משמשין, האדם מביט אל האדמה שנברא ממנה, והאשה מבטת אל צלע האיש שנבראת ממנו, וכן הן בשעת לידתן. ולמה האשה צריכה להתבשם והאיש אינו צריך להתבשם. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת עצם מעצמות אדם ובשר מבשרו, ואם יניח אדם הבשר שלשה ימים בלא מלח יסריח. ולמה האיש [נוח] לרצות והאשה אינה נוחה להתרצות. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, ואם תשים העפר במים, מיד הוא נימוח ונילוש, וכן האיש. וחוה נבראת מעצם, ואם תניח העצם במים, אפי' כמה ימים, אינו נימוח, וכן האשה. ולמה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה וראשה מכוסה. אמ' להם, משל לאדם שעשה דבר כעור ומבישתו מבני אדם, מכסה ראשו. כך האשה, הואיל וחטאה, ובשבילה חטא אדם, וגרמה מיתה על כל העולם, יוצאה וראשה מכוסה. ולמה הנשים מקדימין לבית המת יותר מן האנשים. אמ' להם, לפי שהם גרמו מיתה לעולם, הה"ד ואחריו כל אדם ימשוך. ולמה נצטוית בנדה. אמ' להם, לפי ששפכה דמו של אדם. ולמה נצטוית בחלה. אמ' להם, לפי שקלקלה לאדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. ולמה נצטוית בהדלקת נר שבת, אמ' להם, לפי שכבתה נרו של אדם הראשון, שהוא נשמתו, שנא' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם.

וגרסי' באבות דר' נתן עשר גזירות נגזר על האדם הראשון, ועשרה על חוה, ועשרה על הנחש, ועשרה על הארץ. עשרה על אדם הראשון. ואלו הן. א' שהיה לבוש כלי חמדה והפשיטן הב"ה ממנו. ב' שהוא מתפרנס בצער. ג' שהוא אוכל טוב ומוציא רע. ד' שבניו גולים ממדינה למדינה. ה' שיש בו רוח רעה. ו' שיש בו יצר הרע. ז' ששלטה בו רמה ותולעה. ח' שהוא נמסר לחיה. ט' שהוא קצר ימים. י' שהוא עתיד לעמוד בדין. ועשרה על חוה. ואלו הן. א' דם נדה, שתהיה בשבילה נזופה מבעלה. ב' שתהיה יולדת בצער לסוף ט' חדשים. ג' שתהא מניקה את הוולד עשרים וד' חדשים. ד' שבעלה שולט בה. ה' שיהא בעלה מקנא לה שלא תדבר עם כל אדם. ו' שהיא מזקנת מהרה. ז' שהיא עומדת מלילד. ח' שהיא יושבת בתוך הבית ואינה מתפרסמת כאיש. ט' שהיא יוצאה וראשה מכוסה כאבל. י' שאם היא כשרה, בעלה קוברה. אברהם אבינו ע"ה קבר את שרה, אבינו יצחק ע"ה קבר את רבקה, אבינו יעקב ע"ה קבר את רחל ואת לאה. ועשרה על הנחש ואלו הן: א' שנסתם פיו. ב' שנקצצו ידיו ורגליו. ג' שהוא אוכל עפר. ד' שהוא מתפשט מעורו, ומצטער כיולדה, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ה' ואיבה אשית בינך ובין האשה.

ו' ר' חלפתא אומר, אפי' אוכל פטומים, ושותה כל מתוקים, הם נעשים בפיו עפר, שנא' (ישעיהו סה, כה) ונחש עפר לחמו. ז' שהוא מוליד לשבע שנים. ח' שאדם רואה בהמה ואינו מקפיד, וכיון שהוא רואה נחש מיד הוא מקפיד עליו והורגו. ט' שהכל מתברכין והוא עומד בקללתו. י' היה ר' מאיר אומר בקבלה, והשבתי חיה רעה מן הארץ, זה נחש. ועשרה על הארץ. ואלו הן. א' שתהיה שותה מאליה מכאן ואילך, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ב' שתהא לוקה בפירותיה. ג' שתהא לוקה בשדפון ובירקון. ד' שנבראו בה טרשים. פי' ארץ קשה. ה' שיעלו בה אילני סרק. ו' שיעלו בה דרדרים וקוצים. ח' שזורעים הרבה והיא עושה מעט. ט' שהיא עתידה לעמוד ולהעיד על הרוגיה. י' שהיא עתידה לבלות כשלמה. ארבעים גזירות הללו כנגד ארבעים יום שהוולד נוצר בהם. ועוד כשנכנס אדם לדין ומתחייב ולוקה, מלקין אותו מלקות ארבעים, כנגד ארבעים מכות הללו של אדם ושל חוה ושל נחש ושל ארץ.

הרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כשהוא רואה את יצרו מתגבר עליו ומתאוה לדבר זה, ואולי יחלה אם לא ישמש. גם הכוונה הזאת יש בה שכר, אך לא כראשונות. מפני שהוא יכול לדחות את יצרו ולעמוד על תאוותו, בהזכרת עניינים קשים המתרגשים בעולם ומכחישין את התאוה. כגון שיזכור הויית האדם מן האפס וסופו עפר ורמה, וגבורת הב"ה, ומכותיו הקשים אל המורדים והפושעים. דתנן הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ואמ' החכם אם ראית אשה נאה ואת חומד אותה, תראה מה בתוכה. ואמרו רז"ל האשה דומה לקופה מלאה זבל ופיה מלא דם. וסוף סוף, אם יוכל לכבוש את יצרו הרי טוב, ואם לאו, כיון שהיא לו דבר היתר, אינו צריך להלחם עם תאותו כל כך, יסתפק מההיתר, כדי שלא יתן דעתו אל האיסור, שנא' (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום. ואשה, אם תהא שמאל דוחה, תהא ימין מקרבת. ויש לו מקצת שכר על זה, כי הוא מתכוין לגדור את עצמו מן העריות ולהנצל מן החטא. אך יש הפרש בין הכוונה הרביעית לשלש הראשונות. כי בראשונות הוא מתכוין לעצם הדבר, כאדם שמקיים את המצות כהלכתן ולשמן, וברביעית שנתכוון ולגדור את עצמו מן העבירה, אע"פ שאין בה לא מצות פריה ורביה ולא תיקון הוולד ולא תביעת האשה, הואיל וכוונתו לגדור את עצמו מן החטא, שכר יש לו, אבל לא כראשונות. דאמ' ר' חייא לרב, דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. אבל אם לא נתכוון אלא למלא את תאוותו מהנאת העולם הזה, הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב מן ההפסד. כי הוא עורר את תאותו, ומשסה את יצרו, ומביא את עצמו לידי קושי ותאוה, כדי להשביע את יצרו. מן ההתר יביאנו אל האיסור. ועל זה ארז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה עד שהוא משתכר, ואחר כך מקיא ומתלכלך. וכגון זה וודאי דומה לבהמה, שהיא אוכלת והולכת, עד שיאחזנה דם ותמות. וגרסי' במ' שבת בפ' במה מדליקין א"ר אושעיא, הממריק עצמו לדבר עבירה פצעים וחבורות יוצאות בו, שנא' (משלי כ, ל) חבורות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן. אמ' רב בר יצחק, סימן לעבירה הדרוקן.

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה