אור ברסלב
מנורת המאור י; פרק נישואי אשה › חיבור האדם אל אשתו

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

י; פרק נישואי אשה · חיבור האדם אל אשתו

מידות האשה הצנועה

א' ע"פ הראב"ד ומקצת דעות אחרות

חבור האדם אל אשתו

וצריך אדם לקדש את עצמו בעת תשמיש, ושלא יתכוין להנאתו אלא לאחד מן הדברים שאברר לקמן בע"ה, ושלא יקל ראשו עם אשתו בשעת תשמיש, כדי שיהיה זרעו קדוש ומזומן ומוכן לעבודת הב"ה, כדי שתהא כל כוונתו בכל צרכיו ובכל משאו וכל מתנו לעבודת השם ית', שנא' (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' וגו'. ועתה אבאר הענין בע"ה.

הכוונה הנכונה בחבור האדם אל אשתו, כפי מה שחיבר הראב"ד בספר הקדושה, עם מקצת דעות אחרות. הב"ה יתברך ויתעלה ברא עולמו כרצונו, וברא את האדם הראשון, וממנו עשה לו עזר כנגדו, והטיל עליהם אהבת עולם ותאותו, כמו שאמר הכתוב גם את העולם נתן בלבם. וצוה עליהם פריה ורביה, כדי להשיב את עולמו, דכתי' (ישעיהו מה, יח) לא תוהו בראה לשבת יצרה. והזהיר על אדם שידבק באשתו ולא באשת חבירו, והזהיר כמה אזהרות וכמה עונשין על העריות. לפי' אנו צריכין לברר את המותר מתוך האסור, וקבול שכר מתוך שילום העון. הבורא יתברך ויתעלה צוה לאדם על המצוה הזאת, שנא' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו', וצוה לבני נח על מצוה זו פעם אחרת, ואמ' ואתם פרו ורבו שרצו בארץ וגו', ועוד הזהיר את ישראל ואמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע. הרי המקיים מצות פריה מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה. ויש שכר הרבה בדבר, והמפסיד שכרו בקלקול ובגועל מחשבתו ראוי להקרא בער, סכל, פתי. ועתה יש לנו לדעת ולהבין אי זו היא המחשבה הנכונה באותו מעשה, ואי זו המקלקלת אותו והמביאה עליו רעה תחת טובה. ונחלקו המחשבות של מעשה זה על ארבע כוונות, והן נכוחות ומעולות. ומהן מצאו השלשה מהן עיקר קיבול שכר, והרביעית מהן שכר מעט מהשלשה. והריני מפרש את הדברים על אופניהם.

הראשונה לשם פריה ורביה. והיא הנכונה שבכולם, שבה הוא מקיים שתי מצות עשה ואחת בלא תעשה, כמו שאמרתי למעלה.

השנית לתיקון הוולד. דתניא שלשה חדשים ראשונים התשמיש קשה לאשה וקשה לוולד, אמצעיים קשה לאשה ויפה לוולד, אחרונים יפה לזה ולזה, שמתוך כך הוולד מלובן ומזורז. וגם זאת הכוונה נמשכת בכוונת פריה ורביה, הואיל ויש בה תיקון קצת לאשה ולוולד.

השלישית שאין בה לא זה ולא זה, אלא שהאשה משתוקקת אליו והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו בדברים ומתקשטת לפניו, כדי שיתן עיניו בה. וכן בעת צאתו לדרך, או בעת בואו מן הדרך, שבודאי היא משתוקקת אליו, גם יש קבול שכר בו, וגם הוא בכלל מצות עשה עונה האמורה בתורה, דכתי' (שמות כא, י) שארה כסותה ועונתה, שהם צרכי האשה והנאותיה. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הבא על יבמתו, א"ר יהושע בן לוי, כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. ואמ' ר' יהושע בן לוי, חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך, שנא' (איוב ה, כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, ואל אישך תשוקתך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך.

וגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה הויין לו בנים זכרים, שאפ' בדורו של משה לא היו כמותם. דאלו בדורו של משה כתיב (דברים א, יג) הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, וכתי' (דברים א, טו) ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ונבונים לא אשכח. וגבי לאה כתי', ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבא וגו', וכתיב (בראשית ל, כג) ותהר ותלד בן, ותקרא שמו יששכר, וכתיב (דברי הימים א יב, לג) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. איני, והאמ' רב יצחק בר רב דימי, עשר קללות נתקללה חוה. א' הרבה ארבה עצבונך והרונך. עצבונך לשתי טפי דמים, דם נדה ודם בתולים. ד"א עצבונך זה גידול בנים, והרונך זה צער העבור, בעצב תלדי בנים, כמשמעו. ב' בעצב תלדי בנים. ג' ואל אישך תשוקתך. ד' והוא ימשל בך, מלמד שהאשה משתוקקת לבעלה בשעה שיוצא לדרך. והוא ימשל בך, מלמד שהאיש תובע בפה והאשה תובעת בלב. כי קא אמרי דמרציא ארצוי קמיה, הני שבע הויין. כי אתא רב דימי, אמ' עטופה כאבל וחבושה כמו בבית האסורים ומנודה מכל אדם. וגרסינן במ' נדה בפרק כל היד, שאלו תלמידיו את ר' דוסתאי בר ינאי, מפני מה האיש מחזר על האשה ואין האשה מחזרת על האיש. אמ' להם, משל לאדם שאבדה לו אבדה, מי מחזר על מי, לא בעל אבדה מחזר על אבדתו. פי' האשה היא צלע מצלעות האיש, והיא האבדה, והאיש הוא בעל האבדה. שאלו תלמידיו את ר' יהושע, למה נולד האיש פניו למטה והאשה פניה למעלה. אמ' להם, האיש מביט למקום שנברא ממנו, שהוא עפר מן האדמה, והאשה פניה למעלה, לפי שנבראת מצלע האיש, וכשהן משמשין, האדם מביט אל האדמה שנברא ממנה, והאשה מבטת אל צלע האיש שנבראת ממנו, וכן הן בשעת לידתן. ולמה האשה צריכה להתבשם והאיש אינו צריך להתבשם. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת עצם מעצמות אדם ובשר מבשרו, ואם יניח אדם הבשר שלשה ימים בלא מלח יסריח. ולמה האיש [נוח] לרצות והאשה אינה נוחה להתרצות. אמ' להם, אדם נברא מן האדמה, ואם תשים העפר במים, מיד הוא נימוח ונילוש, וכן האיש. וחוה נבראת מעצם, ואם תניח העצם במים, אפי' כמה ימים, אינו נימוח, וכן האשה. ולמה האיש יוצא וראשו מגולה והאשה וראשה מכוסה. אמ' להם, משל לאדם שעשה דבר כעור ומבישתו מבני אדם, מכסה ראשו. כך האשה, הואיל וחטאה, ובשבילה חטא אדם, וגרמה מיתה על כל העולם, יוצאה וראשה מכוסה. ולמה הנשים מקדימין לבית המת יותר מן האנשים. אמ' להם, לפי שהם גרמו מיתה לעולם, הה"ד ואחריו כל אדם ימשוך. ולמה נצטוית בנדה. אמ' להם, לפי ששפכה דמו של אדם. ולמה נצטוית בחלה. אמ' להם, לפי שקלקלה לאדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. ולמה נצטוית בהדלקת נר שבת, אמ' להם, לפי שכבתה נרו של אדם הראשון, שהוא נשמתו, שנא' (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם.

וגרסי' באבות דר' נתן עשר גזירות נגזר על האדם הראשון, ועשרה על חוה, ועשרה על הנחש, ועשרה על הארץ. עשרה על אדם הראשון. ואלו הן. א' שהיה לבוש כלי חמדה והפשיטן הב"ה ממנו. ב' שהוא מתפרנס בצער. ג' שהוא אוכל טוב ומוציא רע. ד' שבניו גולים ממדינה למדינה. ה' שיש בו רוח רעה. ו' שיש בו יצר הרע. ז' ששלטה בו רמה ותולעה. ח' שהוא נמסר לחיה. ט' שהוא קצר ימים. י' שהוא עתיד לעמוד בדין. ועשרה על חוה. ואלו הן. א' דם נדה, שתהיה בשבילה נזופה מבעלה. ב' שתהיה יולדת בצער לסוף ט' חדשים. ג' שתהא מניקה את הוולד עשרים וד' חדשים. ד' שבעלה שולט בה. ה' שיהא בעלה מקנא לה שלא תדבר עם כל אדם. ו' שהיא מזקנת מהרה. ז' שהיא עומדת מלילד. ח' שהיא יושבת בתוך הבית ואינה מתפרסמת כאיש. ט' שהיא יוצאה וראשה מכוסה כאבל. י' שאם היא כשרה, בעלה קוברה. אברהם אבינו ע"ה קבר את שרה, אבינו יצחק ע"ה קבר את רבקה, אבינו יעקב ע"ה קבר את רחל ואת לאה. ועשרה על הנחש ואלו הן: א' שנסתם פיו. ב' שנקצצו ידיו ורגליו. ג' שהוא אוכל עפר. ד' שהוא מתפשט מעורו, ומצטער כיולדה, וקולו הולך מסוף העולם ועד סופו. ה' ואיבה אשית בינך ובין האשה.

ו' ר' חלפתא אומר, אפי' אוכל פטומים, ושותה כל מתוקים, הם נעשים בפיו עפר, שנא' (ישעיהו סה, כה) ונחש עפר לחמו. ז' שהוא מוליד לשבע שנים. ח' שאדם רואה בהמה ואינו מקפיד, וכיון שהוא רואה נחש מיד הוא מקפיד עליו והורגו. ט' שהכל מתברכין והוא עומד בקללתו. י' היה ר' מאיר אומר בקבלה, והשבתי חיה רעה מן הארץ, זה נחש. ועשרה על הארץ. ואלו הן. א' שתהיה שותה מאליה מכאן ואילך, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה. ב' שתהא לוקה בפירותיה. ג' שתהא לוקה בשדפון ובירקון. ד' שנבראו בה טרשים. פי' ארץ קשה. ה' שיעלו בה אילני סרק. ו' שיעלו בה דרדרים וקוצים. ח' שזורעים הרבה והיא עושה מעט. ט' שהיא עתידה לעמוד ולהעיד על הרוגיה. י' שהיא עתידה לבלות כשלמה. ארבעים גזירות הללו כנגד ארבעים יום שהוולד נוצר בהם. ועוד כשנכנס אדם לדין ומתחייב ולוקה, מלקין אותו מלקות ארבעים, כנגד ארבעים מכות הללו של אדם ושל חוה ושל נחש ושל ארץ.

הרביעית שהוא מתכוין לגדור את עצמו בה, כדי שלא יתאוה לעבירה, כשהוא רואה את יצרו מתגבר עליו ומתאוה לדבר זה, ואולי יחלה אם לא ישמש. גם הכוונה הזאת יש בה שכר, אך לא כראשונות. מפני שהוא יכול לדחות את יצרו ולעמוד על תאוותו, בהזכרת עניינים קשים המתרגשים בעולם ומכחישין את התאוה. כגון שיזכור הויית האדם מן האפס וסופו עפר ורמה, וגבורת הב"ה, ומכותיו הקשים אל המורדים והפושעים. דתנן הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה וכו'. ואמ' החכם אם ראית אשה נאה ואת חומד אותה, תראה מה בתוכה. ואמרו רז"ל האשה דומה לקופה מלאה זבל ופיה מלא דם. וסוף סוף, אם יוכל לכבוש את יצרו הרי טוב, ואם לאו, כיון שהיא לו דבר היתר, אינו צריך להלחם עם תאותו כל כך, יסתפק מההיתר, כדי שלא יתן דעתו אל האיסור, שנא' (ישעיהו כו, ג) יצר סמוך תצור שלום שלום. ואשה, אם תהא שמאל דוחה, תהא ימין מקרבת. ויש לו מקצת שכר על זה, כי הוא מתכוין לגדור את עצמו מן העריות ולהנצל מן החטא. אך יש הפרש בין הכוונה הרביעית לשלש הראשונות. כי בראשונות הוא מתכוין לעצם הדבר, כאדם שמקיים את המצות כהלכתן ולשמן, וברביעית שנתכוון ולגדור את עצמו מן העבירה, אע"פ שאין בה לא מצות פריה ורביה ולא תיקון הוולד ולא תביעת האשה, הואיל וכוונתו לגדור את עצמו מן החטא, שכר יש לו, אבל לא כראשונות. דאמ' ר' חייא לרב, דיינו שמגדלות את בנינו ומצילות אותנו מן החטא. אבל אם לא נתכוון אלא למלא את תאוותו מהנאת העולם הזה, הוא בדרך הסתת היצר ורחוק מן השכר וקרוב מן ההפסד. כי הוא עורר את תאותו, ומשסה את יצרו, ומביא את עצמו לידי קושי ותאוה, כדי להשביע את יצרו. מן ההתר יביאנו אל האיסור. ועל זה ארז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. והעושה המעשה הזה דומה לאדם שהוא שבע ואוכל יותר מדאי ושותה עד שהוא משתכר, ואחר כך מקיא ומתלכלך. וכגון זה וודאי דומה לבהמה, שהיא אוכלת והולכת, עד שיאחזנה דם ותמות. וגרסי' במ' שבת בפ' במה מדליקין א"ר אושעיא, הממריק עצמו לדבר עבירה פצעים וחבורות יוצאות בו, שנא' (משלי כ, ל) חבורות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן. אמ' רב בר יצחק, סימן לעבירה הדרוקן.

ועוד יש מחשבות אחרות המקלקלות את המעשה ומפסידות אותו ומחליפות עליו רעה תחת טובה ושלום עון תחת קבול שכר, ואע"פ שיש בו אחת מהשלש דרכים הראשונים. כדשנינו במ' נדרים בפ' אלו מותרין, וברותי מכם המורדים והפושעים בי. א"ר לוי, בני תשע מדות, בני שנואה, בני אנוסה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה. פי' בני שנואה, כמשמעו. בני אנוסה, אנסה בתשמיש. כדגרסי' במ' עירובין בפ' המוצא תפלין, אמ' רב אשי, אסור לאדם לכוף את אשתו, אפי' לדבר מצוה, שנא' (משלי יט, ב) ואץ ברגלים חוטא. וא"ר יהושע בן לוי, כל הכופה את אשתו, אפי' לדבר מצוה, הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אמ' רב איקא, מאי קראה גם בלא דעת נפש לא טוב, תניא נמי הכי גם בלא דעת נפש לא טוב, זה הכופה את אשתו אפי' לדבר מצוה, ואץ ברגלים חוטא, זה הבועל ושונה. איני, והאמ' רבא, הרוצה שיהיו לו בנים זכרים יבעל וישנה. לא קשיא, כאן לדעת [כאן שלא לדעת]. פי' אם בעל ושנה בדעת אשתו, הרי זה מותר, אבל אם בעל ושנה על כרחה, שלא בדעתה, הרי זה חוטא. ועוד פי' אחר. אם דעתו שיבעול וישנה כדי שיהיו לו בנים זכרים, מותר, אבל אם אין דעתו אלא למלאות תאותו, אסור. בני נדוי, שהיו שניהם או אחד מהם מנודים, או שהיתה האשה מנודה מבעלה. בני תמורה, שהיה משמש עם אשתו ומחשבתו באשה אחרת, דאמר ר' נתן, אל ישתה בכוס זה ויתן עינו בכוס אחר. אמ' רבינא, לא נצרכה אלא לשתי נשיו. ר"ל אפי' היו לו שתי נשים נשואות בהיתר, אסור לשמש עם האחת ויסלק מחשבתו ממנה ויתכוין לאחרת. בני מריבה, מי שיש לו מריבה עם אשתו, אל ישמש עמה עד שיהיה ביניהם אהבה ושלום. בני שכרות, שהיו שניהם שכורים או אחד מהם. בני גרושת הלב, שהיתה בלבו לגרשה. בני ערבוביא, שהיו עמו נשים רבות במטה אחת, ובא על אחת מהן, ולא נתכוון לאחת ידועה. בני חצופה, שהיא תובעת התשמיש בפה.

שאלו את אימא שלום, אשתו של ר' אליעזר, מפני מה בניך יפין ביותר. אמרה להם, אין מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה, אלא בחצות הלילה. כשהוא מספר עמי, מגלה טפח ומכסה טפח. והיה מספר בחפזה, כמו שכפאו שד. אמרתי לו, מה טעם. אמ' לי, כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בני באים לידי ממזרות.

ואסור לשוח בשעת תשמיש במילי דעלמא, אבל בצורך אותו תשמיש, כגון שהיה צריך לפייסנה ולפתותה. שאין אדם רשאי לבעול עד שיפייסנה. כגון זה רשאי לדבר עמה ולרצותה, ולדבר עמה בכל צרכי התשמיש, ואסור לדבר עמה בדברים אחרים. ולא תאמר דוקא משהתחילו במעשה, אלא אף מה שהוזקקו נמי אסור. והטעם כדי שלא יתערב דעת אחרת בשעת תשמיש. ואסור לנבל פיו אפי' בשעת תשמיש. ואסור להקל את ראשו עמה בשעת תשמיש, מפני שנענש עליהן. כדגרסי' במ' חגיגה ומגיד לאדם מה שיחו, אפי' שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין. והבנים שעושים בפריצות נענשין בעולם הזה. כדגרסינן במ' נדרים בפ' אלו מותרין, א"ר יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת. חגרין מפני מה הויין, מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין, מפני שמספרין בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין, מפני שמסתכלין באותו מקום. חרשין מפני מה הויין, מפני שמנשקין באותו מקום. א' רבא, מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, יהפך רגלי זרעו, הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפי' יהיו הכל נסתרין מזרעו, הוא עזב הפה המדבר שבו ניתנה הנשיקה ונשק הסתום, לכך נסתם פי זרעו, הוא סיפר בעת שהיה לו לחרוש, לכך נחרש אוזן זרעו. למה נקרא שמו חרש, ההוא חורש כמו שותק, כמו והחריש יעקב עד בואם, וכמו ויהי כמחריש. אמ' רבא, וכולהו הני דאמרי הוא דנתעברה מאותה ביאה. הני מילי, בכל המדות הללו, חוץ מהפכת השולחן, שאפי' שלא תתעבר מאותה ביאה, לפי שאין טבע העולם שתתעבר האשה שלא כדרכה, אם היתה מעוברת קודם, והפך שולחנו, אותו הוולד יהיה חגר. וסוף סוף ארז"ל אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי. דכל מה שאדם עושה באשתו כשהיא טהורה, עושה. מה דג זה הבא מן הציד, רוצה לאוכלו צלי שלוק מבושל, אכלו, כך אשתו של אדם, כל מה שרוצה לעשות בה, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה. ולמה נמשלה האשה לדג. לפי שהדגים פרים ורבים, כך איש ואשה פרים ורבים, דכתיב (בראשית מח, טז) וידגו לרב בקרב הארץ. ותרגם אנקלוס וכנוני ימא יסגון בגו בני אינשא על ארעא. ומ"מ עזות פנים היא לאדם להקל פניו עם אשתו, אלא נוהג עמה בענוה, כדרך שצוה הב"ה, ולא יסור מדרך העולם. ואסור לספר ואשתו ישנה.

ולא ישמש מעומד מפני שמסכן בעצמו. דתניא המשמש מעומד אחזתו אחילו, פי' כאב האיברים, והמשמש מיושב אחזתו דלריא, פירוש שגעון. ואסור לשמש מטתו ותינוק ישן עליה. כדגרסי' בפרק ערבי פסחים ת"ר המשמש מטתו על מטה שהתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה. ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, אבל הוי בר שתא לית לן בה. ולא אמרן אלא דנים, אבל דתיר לית לן בה. ולא אמרן אלא דגאני גבי כרעיה, אבל גבי רישיה לית לן בה. [ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עלויה, אבל מנח ידיה עלויה לית לן בה]. ואסור לשמש מטתו לאור הנר, דתניא כל המשמש מטתו לאור הנר הויין לו בנים בעלי מומין. ואסור לשמש מטתו ביום. מאי קראה, יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר. לילה ניתן להריון, יום לא ניתן להריון. ויש מתירין לשמש מטתו ביום מי שאין לו בנים, ובלבד שישמש בבית אפל. ואסור לשמש מטתו [בשנ' בצורת, כדגרסינן במס' תעניות בפרק מאימתי מזכירין, א"ר שמעון בן לקיש, אסור לו לאדם לשמש מטתו] בשני רעבון, שנא' (בראשית מא, נ) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. וגרסי' בפ' קמא דמ' תעניות ירושלמי אמ' ר' אבין, בחסר ובכפן גלמוד, אם ראית חסרון בא לעולם, עשה אשתך גלמודה, פי' יחידה. ואסור לשמש מטתו בשעה שיוצא מבית הכסא, דתניא היוצא מבית הכסא ושימש, הויין לו בנים נכפין, מפני ששר הממונה על בית הכסא נלוה עמו. וכמה ישהה וישמש, מהלך חצי מיל. הקיז דם ושימש, [הויין לו בנים ויתקין, פירוש מצורעים. הקיזו שניהם], הויין לו בנים בעלי ראתן, פי' חטטין הצומחין בראש, ורובן צמחין לתינוקות. ובלבד ששימשו קודם אכילה, אבל אם אכלו קודם, אין בכך כלום. שמש כשהוא שכור, סופו נעקר. שניהם שכורים, סופן נעקרים. פי' עקרים להוליד.

ואסור לשמש והוא למטה והיא למעלה. כדגרסי' במ' כלה הוא למטה והיא למעלה הרי זה דרך עזות. שניהם נוטים על צדיהם, הרי זה דרך עקשות. פי' אינה שומעת לו להטריח עצמה בתשמיש, שתהא היא למטה והוא למעלה, וגם הוא אינו רוצה שתשכב למעלה והוא למטה, ונתעקשו זה עם זה, עד שנתפשרו ונטו שניהן על צדיהן. תניא מפני מה הויין לאדם בנים בעלי מומין, חגרין סומין חרשין ממעי אמן. ר' אליעזר אומר, מפני שתבעה למטה ואינה נתבעת. ר' יהושע אומר, מפני שאומרת לו בשעת תשמיש, אנוסה אני. ר' עקיבא אומר, מפני שמספרין בשנאת חנם.

ואסור לאדם לשמש מטתו ואשתו סמוכה לווסתה, שנא' (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם. ואסור להקל ראשו עמה כשהיא נדה, שמא יבאו לידי עבירה, ואסור ליגע אפי' באצבע קטנה שלה. ואסור לתת שום דבר מידו לידה, ולא ליקח שום דבר מידה. אבל עושה היא כל מלאכתה כשהיא נדה, לשה ואפה ומבשלת, לפי שאין טהרה בזמן הזה. ומצעת היא מטת בעלה שלא בפניו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ומוזגת לו הכוס, ונותנת אותו על גבי כסא או על גבי שרפרף.

ולא תתקשט יותר מדאי כשהיא נדה, אבל מתקשטת היא מקצת קשוט, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואסור לשכב עמה בקירוב בשר כשהיא נדה, ולא אפי' היא בבגדה, ולא בבגדו, ואפי' בימי ליבונה, עד מלאת ימי נדתה וימי ליבונה, ותטבול במקוה או בנהר או במעין, ואז היא מותרת לבעלה. כדגרסי' בפ"ק [דמסכת שבת] אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נדה לא יקרב. מקיש אשה נדה אל אשת רעהו, [מה אשת רעהו] הוא בבגדו והיא בבגדה אסור, אף אשתו נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. והאשה בימי ליבונה דינה כדין נדה, עד מלאת ימי ליבונה ותטבול, כמו שאמרתי. וקודם טבילה, אע"פ שעברו ימי נדתה וימי ליבונה, הרי היא כנדה עד שתטבול.

תאנא דבי אליהו, מעשה באדם אחד שקרא ושנה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפליו, ומחזרת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, והיתה אומרת להם, כתוב בתורה כי היא חייך ואורך ימיך, בעלי, שקרה ושנה ושמש תלמידי חכמים הרבה, מת בחצי ימיו. ולא היה אדם שמשיבה דבר. אמ' אבא אליהו, פעם אחת נתארחתי אצלה. אמרתי לה, בתי, בימי נידותיך מהו אצליך. אמרה לי, חס ושלום, אפי' באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצליך. [אמרה], אכל עמי ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר, ולא עלתה דעתו לדבר אחר. אמרתי לה, ברוך המקום שהרגו ולא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

וגרסינן במדרש יהי אור, תאנא, מאה ועשרים וחמש מיני טומאה ירדו לעולם מצד נחש קדמוני שהטעה את חוה, עשרים וארבעה הגדולים שבהם מתחברים באשה כשהיא נדה. אוי לו למי שיקרב אליה בימי נדתה. תאנא, מאי דכתיב (בראשית ג, טו) ואיבה אשית בינך ובין האשה, ארבעה ועשרים מיני טומאה מטיל הנחש בנקבה, כמנין ואיב"ה. לפי' כשהאשה טמאה נדה, צריך שתהיה איבה בינה ובין בעלה, לפיכך קרויה נדה, כלומר מנודה ורחוקה מבעלה. ותאנא, כשהאשה מתקדשת מטומאתה סופרת לה שבעים /שבעה/ ימים, וקודם שתטבול במי מקוה או במי נהר צריכה לקוץ צפרניה מידיה ומרגליה, לפי שגדלו בימי טומאתה, וצריכה לספר השער שגדל לה בימי נדתה, והוא בארבעה איברים, שהם, מעט משער ראשה, שיעור מה שגדל לה בימי נדתה, ושני בתי שחוייה, ושער שעל ערותה, ועשרים צפרנים משני ידיה ומשני רגליה, הרי עשרים וארבעה, כמנין ואיב"ה, כלומר תסיר האיבה שבינה לבין בעלה. ותאנא בסוד הטומאות. בזוהמת הצפרנים מתעוררת מדת הדין, והמבער אותם מן העולם מעיר מדת חסד, לפי' ארז"ל שורפן חסיד. וירחיק אדם את עצמו מהכיעור, כדי שלא יתן מקום למדת הדין. דתנן אלף וארבע מאות וחמש מיני טומאות הטיל נחש הקדמוני בעולם, שגרם מיתה על האדם, וכולן נבלעין במת ובחי בצפרנים. וכל העושה כשפים בשמות של טומאה בצפרניו של אדם עולים בידו, לפי שהטומאה נאחזת בהם. וכל הדורך עליהם ברגלו או במנעלו, איפשר שיסתכן. ומה בשיורי דשיורי דטופרי כך, אשה שמקבלת טומאת הנחש וזוהמתו כשהיא נדה, על אחת כמה וכמה שמזקת לקרב אליה. אוי לו לנזקק לאשה נדה.

ומצינו שנצטווה אדם הראשון על הנדה, שנא' (בראשית ב, יח) לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. פי' ימי טהרת האשה בשנה הם מאתים ושבעים ושבעה, כמנין עז"ר, וימי נדתה הם שמונים ושלשה ימים, כמנין עזר תהיה לו [כנגד"ו]. וימי טומאתה, שהם כמנין כנגד"ו, לא תהיה לו, אלא כנגדו.

ואסור לאדם להכות את אשתו על עסקי תשמיש. כדגרסי' במ' סנהדרין הנותן בתו לעם הארץ, כאלו כופתה ונותנה לפני הארי. מה ארי זה דורס ואוכל, כך עם הארץ מכה ובועל. ואסור לשמש ושניהם ערומים, שאין עליהם מכסה מלמעלה. ואסור לשמש בשדה בלא אהל. ומעשה באדם אחד, שהטיח את אשתו תחת התאנה, והלקוהו חכמים. ואסור לשמש בפני כל חי. כדגרסי' במ' נדה בפרק כל היד, א"ר שמעון בן לקיש, ארבעה הב"ה שונאן, אף אני איני אוהבן, הנכנס לביתו פתאום, כ"ש לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין, [והמשמש מטתו ערום], והמשמש מטתו בפני כל חי. אמ' ליה רב יהודה לשמואל, אפי' בפני עכברין. וחסידים הראשונים היו נזהרין בשעת תשמיש, והיו מוציאים הזבובים והיתושין וכיוצא בהם, משום צינעא.

ב' ע"פ הרמב"ן

ועוד בענין חבור האדם אל אשתו מה שחיבר הרמב"ן ז"ל.

דע, כי בהיות אומת ישראל מיוחדת להב"ה, והבדילה בתורתו הקדושה מכל האומות, כאשר הוא יתעלה נבדל מכל מה שזולתו, באמרו ית' ויתעלה עם זו יצרתי לי וגו'. [אמר במקום זה, עם זו], ואמ' במקום אחר, ה' אחד, לגזירה שוה. וזהו שאנו אומרים, אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ואח"כ אמ' יצרתי לי, כלומר הבדלתיו לי, להיות מיוחד לכבודי, כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וכבר ידעת, כי העבדים הנהגתם כפי מה שהם רואים בהנהגת אדוניהם. והנה יתעלה, שהוא אדונינו ואנחנו עבדיו, הנה הוא קדוש שאין קדוש כמותו, וצוה לנו להיותנו קדושים, כאשר הוא קדוש. ופירשו רז"ל בפסוק והלכת בדרכיו, מה הוא קדוש אף אתה היה קדוש, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו'. ואם כן, נמצאו כל ישראל כל הנהגותיהן מיוסדות על יסוד השם הגדול יתעלה, לפי שמתדמין אליו בכל מעשיהם, והוא יתעלה אמ' והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם ית', נמצא שכל זמן שאנו עושים הטוב והישר שאנו מקדישין שמו הגדול, כאמרו ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, לפי שאנו מתדמין בהם לבוראנו ית'. וכל זמן שלא נתנהג כשורה, וכל מעשינו מקולקלין, אנו מחללין בהם שם שמים, אחר שאנו מתדמין לו, והנה מעשינו מכוערים. ועל זה אמרו במ' יומא בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו בשוק נאה, עליו הכתוב אומר ויאמר אלי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו בשוק נאה, מה בני אדם אומרים עליו, ראיתם פלוני, כמה מקולקלים דרכיו וכמה מכוערים מעשיו, עליו הכתוב אומר עם ה' אלה ומארצו יצאו, ונמצא שם שמים מתחלל. והטעם על כל זה מה שאמרנו, כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו, [הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו].

ואחר שהודענוך כל זה, דע כי בהיות חומר האדם וטבעו סבת היותו רע או טוב, מצד תכונת המזג, כפי הטפה שממנה נתהווה, ונמצא חיבור האדם סבת קדושת השם או חילולו, כפי הבנים שיוליד, צוה אותנו על זה והזהירנו, ואמר כי נצטרך לקדש עצמינו בשעת תשמיש, כאשר באה בקבלה בפסוק והזרתם את בני ישראל, ומפני שזו היא הסבה להוליד אדם בנים צדיקים מקדשים שם שמים. ואחר שהדבר כן, תצטרך לדעת מה שאמרנו שצריך אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש. וקדושה זו נחלקת לה' חלקים. הדרך הראשון, במהות החבור. הדרך השני, בזמן החיבור. הדרך השלישי, במזון הראוי לחבור. הדרך הרביעי, בכוונת החיבור. הדרך החמישי, באיכות החבור. והנה נכנס לבאר את הדברים בענין שיספיק לפי הכוונה, כל אחד ואחד בדרך המיוחדת לו.

השער הא', במהות החבור. דע כי חבור זה הוא ענין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הנכונה. ואל יחשוב אדם כי בחבור הראוי יש גנאי וכיעור, חלילה, חלילה. שהחבור הראוי נקרא ידיעה, ולא לחנם נקרא כך, [שנא'] וידע אלקנה את חנה אשתו. והסוד, כי טפת הזרע, כשהיא נמשכת [בקדושה ובטהרה. נמשכת] ממקום הדעה והבינה, והוא המוח. ודע, שאלו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היו קוראין אל החבור ידיעה. והשם ית' ברא את הכל, כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה בו גנאי או כיעור. שאם נאמר שהחבור הוא דבר של גנאי, הנה כלי המשגל הם כלי הגנות, והרי השי"ת בראם במאמרו, דכתיב (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך. ואמרו רז"ל במ' חולין שברא הב"ה כונניות באדם. ובמדרש קהלת אמרו אשר כבר עשוהו, מלמד שהוא ובית דינו נתמנו על כל אבר ואבר והושיבוהו על כנו. ואם כלי המשגל הם כלי גנאי, היאך ברא השם ית' דבר שיש בו שום חסרון או גנות. חלילה, אלא פעולותיו של הב"ה תמימות, שנא' (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, ואומר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. והשם ית' טהור עינים מראות ברע, אין לפניו ענין קלקול או גנאי. והוא ברא איש ואשה, והוא ברא כל אבר ואבר שבהם, והכינם על מתכונתם, ולא ברא בהם דבר גנאי. והעדות הברורה מה שאמר במעשה בראשית, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. כל זה קודם שחטאו, לפי שהיו עוסקין במושכלות, וכל כוונתם לשם שמים, ולא היו כלי המשגל בעיניהם אלא כעינים או ידים, או כשאר איברי הגוף. אמנם כשנטו אחרי ההנאות הגופניות, ולא נתכוונו לשם שמים, אמר וידעו כי ערומים הם. ופירוש זה, כי כאשר הידים בעת שכותבין ספר תורה בטהרה הם מכובדות ומשובחות, וכשגונבות או עושות דבר מגונה הם מגונות, כך היו כלי המשגל לאדם ולאשתו קודם שחטאו. וכמו שיש בכל אבר מן האיברים מהלל ושבח בעשותו הטוב וכיעור בעשותו הרע, כך היה לאדם הראשון בכלי המשגל. נמצא, כי הב"ה כל דרכיו במשפט וטהרה ונקיות, ונמצא הכיעור כלו בא מצד פעולת האדם. על זה אמ' שלמה ע"ה ראה זה מצאתי אשר עשה וגו'. כלומר, אין בכל איברי האדם מצד הבריאה דבר קלקול או כיעור, כי הכל בחכמה עליונה דבר מתוקן וטוב ונאה, אבל האדם ממש, בהיותו סכל, מביא כיעור בדברים שאין בהם כיעור מתחלה. והבן זה מאד.

והנה סוד הידיעה, שאני רומז לך, הוא סוד היות האדם כלול בסוד חכמה ותבונה ודעת. כי האדם הוא סוד החכמה, [והאשה סוד התבונה, והחבור הטהור הוא סוד הדעת], וזהו סוד איש ואשה בסוד דרכי הקבלה הפנימית. וא"כ הנה החיבור הוא ענין עלוי גדול, כשהוא כפי הראוי. וארז"ל בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה שכינה שרויה ביניהם, סוד איש ואשה, נתחממו, שכינה מסתלקת מביניהם, ונשאר אש אש. כדגרסי' במ' שוטה בפ' היה מביא את מנחתה, דרש ר' עקיבא, איש ואשה, זכו, שכינה ביניהם, לא זכו, אש אוכלתן. פי' כשהאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה שכינה שרויה ביניהם, כי בשם האיש יו"ד, ובשם האשה ה"א, הרי יה, שמו של הב"ה, מצוי ביניהם, אבל אם לא נתכוונו לחיבור לקדושה, אלא למלאת תאוותן, ומתוך התאוה והחימוד נתחממו כאש, ר"ל יו"ד של שם האיש וה"א של שם האשה, שהוא יה, מסתלק מביניהם, ונשאר אש אש. ואל זה הסוד נתכוונו רז"ל באמרם שלשה שותפין יש בו באדם, ואלו הן, איש ואשה והב"ה. ואם היה בדבר גנאי, היאך היו כוללים את השם ית' בדבר שהוא כך. והנה השם ית' אמר אל אברהם בענין מולד יצחק, וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ובענין רבקה, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו', ובענין רחל ולאה ויפתח את רחמה, ובענין אלקנה, וידע אלקנה את חנה אשתו ויזכרה ה'. ואמ' בכלל הברכות לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וגו'.

ועוד גרסי' במ' חגיגה שלשה מפתחות לא נמסרו לשליח, והאחת מהן הריון, שנא' (בראשית ל, כב) ויפתח ה' את רחמה. ואלו היה בדבר גנאי, מה לו לעשותו להב"ה בלא שליח. ובב"ר ויט אליה אל הדרך, בקש יהודה לעבור, ורמז הב"ה למלאך הממונה על התאוה. בא להודיע, כי כוונת השם וחפצו היתה בחבור זה, ולפיכך נולדו שניהם תאומים, שניהם צדיקים, שניהם טהורים, כדוגמת שמש וירח, פרץ וזרח. והבן כי בצורת סדרי העולם נולדו, ואין בחבור שלהם גנאי, כאשר אין גנאי בתקון סדרי עולם, כללם ופרטם. ובענין רות נאמר, ויתן ה' לה הריון ותלד בן. ואלו היה בדבר גנות, הרי כבר נאמר טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא יוכל. אלא כשיהיה החבור לשם שמים, אין דבר קדוש ונקי למעלה ממנו. ולפיכך נאמר בחיבור הצדיקים, בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. אבל ברשע הפריץ, אותה הטפה כולה טמאה, אין לשם ית' חלק בה, ועליה נאמר, זרו רשעים מרחם. אבל בחבור האדם אל אשתו כראוי פרשו ז"ל שהוא כדמיון בריאת שמים וארץ, שנא' (ישעיהו מב, ה) כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, ואומר ואגודתו על ארץ יסדה. והם אגודה אחת לברוא אדם, וזהו נעשה אדם בצלמנו וגו', כלומר גם אני שותף בבריאת האדם. והשותפות הזאת כי מן האב ומן האם נמשכין כל איברי הגוף, והשם ית' זורק בו נשמה, כאומרו ויפח באפיו נשמת חיים, ואומר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה.

ואחר שעוררנוך על סוד הדרך האחד מן החבור, נודיעך הדרך השני, והוא הפך מן הראשון. כי בזמן שאין אדם מתכוין לשם שמים, הנה אותו הזרע הנמשך היא טפה סרוחה, אין לשם ית' חלק בה, ונקרא משחית דרכו על הארץ. והנה גופו כלה לבהלה, וכאלו נוטע אשרה ומפטם עגלים לע"ז, בהיותו [מזריע] זרע מקולקל וטיפה שנזרקה בו כסלון הממאיר. ועליו נאמר זורו רשעים מרחם. והנה צוה הב"ה בתורה ואמ' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' אלהיכם.

השער השני, בזמן החבור. הנה השם ית' אמר בתורה שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ועונה האמורה בתורה מפורשת בתלמוד, כי העונות משתנות כפי סדר כל בני אדם. ועכשו נניח לדבר בעונות שאר בני אדם, ונדבר בעונת תלמידי חכמים הראויה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת. ועל זה אמ' אשר פריו יתן בעתו, זו היא עונת תלמידי חכמים. ודע כי זרע האדם הוא חיי הגוף ומאור זהרו, כי הוא הדם המובחר והזך אשר בגוף. שאלו לא היה כן, לא היתה צורת אדם בו. והנה הזרע הוא מחלקי הגוף, ויש בו חלק מכל אבר ואבר. כי בידוע שלא יולד עין מאוזן ולא אוזן מעין, רק כל אבר נמשך מטבע אבר אחר דומה לו. כמו שלא יצמח מזרע החטה פולין ועדשים, ולא מזרע אדם חמור או שור או שה. וכל אבר ואבר, [וכל] צורה וצורה, יש לה טבע מיוחד וכח ידוע שממנו נולד. ואין לחוש לסומא שמוליד פקח, כי כח האבר מצוי בטבע הכללי שבגוף. וא"כ שהזרע הוא חלק מכל אבר ואבר מאיברי הגוף, אין ראוי לאדם להיות מצוי אצל אשתו כתרנגול, כי אז יהיה כחו תשש ומאור עיניו מתמעט וכל חלקי איבריו הולכים ודלים. אבל בהיות החבור לעונה הידועה, שהיא מלילי שבת ללילי שבת, שהוא סוד חזרת הגלגל פנים ואחור בשבעת ימי השבת, אז יוכל להשפיע כח בזולתו, והוא לא יחסר דבר שיהיה נחלש עליו חולשא נראית, לפי שכבר קבל כח שיוכל להשפיע ממנו. ולפי' אמר אשר פריו יתן בעתו, והיינו מלילי שבת ללילי שבת, וסמוך לו ועלהו לא יבול וגו', כלומר יהיה חיבורו לשם שמים ויבא לידי גמר מעשה.

וטעם היותה [מלילי] שבת ללילי שבת, שהשבת זו יסוד עולם, והוא דוגמת עולם הנפשות, מטעם שבת לה'. וכוונו עונת תלמידי חכם בלילי שבת, להיות כונתם לנפש השכלית, להוליד צורה הראויה לעבודת הבורא ית', בעלת נשמה שכלית עליונה טהורה, כאמרו וביום השביעי שבת וינפש. והנה היתה הכוונה לזה בעונת תלמידי חכמים. והבן מאד. כי לא שמו עונתם בימי הגופניות, דהיינו ששת ימי המעשה, כי אם ביום שכלו שבת, והוא עולם הנפשות.

ואחר אשר עוררנוך על זה, נחזור למה שהיתה כוונתינו לבארו, ונאמר כי זמן החיבור נחלק לג' חלקים. החלק הראשון, זמן עונה בימים. החלק השני, זמן עונה מצד המזון. החלק השלישי, זמן עונה מצד השעות. אמנם החלק הראשון כבר ביארנוהו בפרק זה. והחלק השני מן השלשה חלקים, שהוא זמן העונה מצד המזון, תצטרך לדעת בע"ה יתברך.

דע כי המזון שאדם ניזון בו שצריך שלשה מיני מטחן, ולמדרגה הרביעית נהפך [לזרע] או לדם לבן מפרנס את הגוף. ואלו ישמש אדם מטתו סמוך לאכילה, הנה באותו זמן טבע הגוף רותח והדם מעורב ואינו זך וצלול, והנה אותה הטפה הנמשכת ממנו עכורה ומלוכלכת, סרוחה ומטונפת, אינה נקייה ולא טהורה. ונמצא הוולד מאותה טפה מיסוד עכור ומטונף, ועליו נאמ' הרה עמל וילד שקר, ואומר זורו רשעים מרחם. לפי שמטבע מזג הטפה שאינה זכה, מחייב להיות הנוצר ממנה משוקץ ומטונף. לפיכך צריך אדם לכוין שעת החיבור בשעה שנפשו מיושבת עליו, ושקטו טבעי הגוף מרתיחת המזון שאכל, ונזדקק הדם, וירדו השמרים למקומם הטבעי, ואז יסודות גוף האדם מסודרות בסדר נכון, שהוא סמוך לחצי הלילה האחרון. ועל זה ארז"ל במ' ברכות תניא אבא בנימין אמר, על שני דברים הייתי מצטער כל ימי, [על תפלתי שתהא לפני מטתי ו]על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. ואמ' ר' יצחק, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים, שנא' (תהלים יז, יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, אף אשתו אינה מפלת נפלים. כתי' הכא (תהלים יז, יד) תמלא בטנם, וכתי' התם (בראשית כה, כד) וימלאו ימיה ללדת.

וצריך אני לעוררך על הגדה זו. ידוע שאין פתי וסכל בעולם חושב כי מפני נתינת המטה בין צפון לדרום זוכה אדם להיות לו בנים זכרים ושלא תהא אשתו מפלת נפלים, כ"ש שיאמרו עמודי עולם, אנשים חכמים ונבונים, כאלו הדברים. אמנם הם דברו הדברים ברמזים, כמנהגם הטוב בכל מקום. והנני מבאר. ידוע כי הקור החזק הוא לפאת צפון, והחום החזק לפאת הדרום. וחכמי האמת יודעים כי הרחקת האדם אל הקצוות אינו מדין הטוב והישר, אבל המדות הבינוניות הן הנבחרות. ועל זה אמר שלמה ע"ה אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר (מדאי), אל תרשע הרבה ואל תהי סכל. ולפי שצפון ודרום הם שני הפכים לחום ולקור, הסתירו רז"ל דבריהם ורמזום, ואמרו כי המשמש מטתו בהיות מזג גופו ממוצע בין החום ובין הקור, אז יוכלו טבעיו לנוח ולא יזריע מהר, אבל יוכל לבעול במתון, ואז האשה מקדמת להזריע תחלה. ונמצא זרע האשה בדמיון חומר, וכי יבא אחר כך זרע האיש, נמצא בדמיון היוצר שמצייר צורה בחומר. וזהו סוד [אשה כי תזריע וילדה זכר, וזה הוא סוד] מה שאמרו ז"ל בשכר שמשהין הצדיקים על בטן האשה הויין להו בנים זכרים, שנא' (תהלים קכז, ג) הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן. ובהיותך מבין כל זה, תבין סוד הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין לו בנים זכרים. נמצא, זה בחצי הלילה, שכבר שקט הגוף מרתיחת טבע המזון שאכל, ומזג הגוף צח ונקי.

ומה שאמרו בין צפון לדרום, ר"ל בין הקור לחום. ידוע כי כל איש שנולד מטפה קרה יהיה לעולם פתי וסכל, ומי שנולד מטפה חמה יהיה בעל כעס וחמה, אבל הנולד מטפה ממוצעת בין החום לקור, יהיה לעולם חכם יקר רוח איש תבונה, ויהיה בדעותיו ובמדותיו מעורב עם הבריות. ועל זה נאמר ונתת לאמתך זרע אנשים. ומה שדרשו בגמ' דברכות לא אוכם ולא חיור, לא חכם ולא טפש, לא ארוך ולא גוץ, כי כל אלו המדות הוות באדם בהיות מזגו בין קור לחום, שזהו סוד בין צפון לדרום, וזהו סוד בנים זכרים שאמרנו.

אבל מה שאמרו אין אשתו מפלת נפלים, יש בדבר זה עיקר גמור. והנני פותח לך שערי אורה בזה. כבר ידעת מה שאמרו ז"ל [במסכת יומא] בענין ההיא עוברא דאריחא וכו', לחישו לה ולחיש, שזהו בין צפון לדרום, קרא עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך. וההיא עוברא דלחישו לה ולא לחיש, שזה נוטה לפאת דרום, קרא עליה זורו רשעים מרחם. וידוע כי סבת המפלת נפלים היא בהתעורר הרחם לאחת הקצוות, אם לרעבון אם לתאוה מפלגת, אם לחום אם לקור. כי בהיות הרחם ממוצע לעולם לא תפיל, כאשר בהיות הפלס בעין משפט שלא יטו המאזנים לאחת הצדדין. ואם כן, נמצא דלחישו לה ולא לחיש נוטה מן הקצה האמצעי, והוא קרוב להיותו נפל אם לא יאכילוהו מדבר איסור שהריח. וא"ת הנה גם אם הצדיק הריחה, אע"פ שהריחה חזרה לפלס האמצעי.

בין והתבונן בזמן שראוי לו לאדם לשמש, ותזכה לבנים ראוים להוראה. והנה כללנו בדרך הזה שלשה זמנים לעתה, מצד הימים ומצד המזון [ומצד השעות].

השער הג', במזון הראוי לחבור. ידוע כי כפי מזון כל אדם כך יהיה הגוף הניזון. ובדרך המחקר ידוע כי החיה שהמור נמשך ממנה מאכלה אלסנבל. והנה השם ית', כל דרכיו משפט, צוה לשחוט בהמות למאכלות. ומה לו לזה, והלא טוב לחיותנו במיני פירות נזונים ומגדים, ומה לו להפקיר דם בהמות וחיות ולצערם צער גדול. דע כי אלו הם מוסדות עולם, שהשם ית' מטיב לכל בריה והוא מרחם על בריותיו, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. הודיע בפסוק זה, כי שחיטת בעלי חיים ואכילתן על ידי בני אדם לטובת ב"ח הוא, וחמלה ורחמים עליהם. והנני מבאר.

ידוע כי כל מזון שאדם אוכל נטחן באסטומכא, ומשם יורד למעים העליונים, ומהם הכבד מוצץ הטוב והמובחר והשמן והזך והנקי שבאותו מזון, והשאר דוחה אותו למעים התחתונים, ויוצא דרך הרעי. ואותו הדבר שהכבד מוצץ חוזר ומבשלו, ומחזירו דם, ומנקה אותו ומשלחו ללב, והלב משלחו לכל האיברים, וחוזר בכל אבר ואבר ממין האבר בבישול שלישי, וחוזר בבשר בשר, ובשומן שומן, ובגידים גידים, ובעצמות עצם, כי ממנו הגוף ניזון. וא"כ נמצאת בהמה זו שנשחטה כי לטובתה נשחטה, שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וזהו דרך ארבע הרכבות עולם התחתון, שהן מקורות, וצמחים, ובעלי חיים שאין מדברים, ובעלי חיים המדברים. כי המקורות שואבים וניזונין מארבע יסודות, והצמחים ניזונין מארבע יסודות ומן המקורות, ובעלי חיים שאין מדברין ניזונין מן הצמחים ומן המקורות ומארבע יסודות, והחי המדבר משתמש מן החיים שאינן מדברין ומן הצמחים ומן המקורות ומד' יסודות. וכן כל דבר הולך מעלוי לעלוי עד שהגלגל חוזר פנים ואחור, ועל זה נאמר טוב ה' לכל. מן היסודות עולה למדרגה [למעלה] מהן, והן המקורות. והמקורות עולות למדרגה למעלה מהן, והם הצמחים הצומחים. ומן הצמחים עולין למעלה מהן, והן בעלי חיים שאינן מדברים, שמתנועעין וצומחין, והן מורכבים מארבע יסודות. ומבעלי חיים שאינן מדברים עולין למעלה גדולה מהן, והן החיים המדברים, שיש בהם כח דיבור וכח תנועה וכח צמיחה וכח הרכבה מארבע יסודות. וא"כ נמצאו כל הדברים נעשין למזון לזולתם, כדי להעלותם לגלוי גדולה על מדרגתם.

ואחר הקדמה זאת, דע שבהיות הדם מזון הגוף ונהפך לגוף, והדם הוא כפי טבע המזון שנעשה ממנו, [ואם המזון הוא עב ועכור, יהיה הדם] עב ועכור, ואם המזון הוא נקי וזך וטהור, יהיה הדם כמותו. ולפיכך הבדילנו ית' ויתעלה בתורתו הקדושה מכמה מאכלות אסורות שאסר אותם עלינו. קצתם שמטמטמין את הלב, כחלב ודם, וקצתם שמעזין את הפנים, כחיות ועופות ובהמות הדורסין, וקצתם שסוגרין דלתי התבונה והחכמה, כארנבת ושפן וחזיר ודומיהן, וקצתן שמולידין כמה מיני חלאים קשים ורעים, כשרצי הארץ והמים. סוף דבר, על כלם אמ' אל תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו'. הרי הודיע כי כל אלו הדברים נתעבים ונמאסים ועושים דם רע, מוכן לכמה פורעניות. וא"כ, כשאמ' שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, הנה גם המזון כלול בקדושה זו. כי ראוי לאדם לאכול מאכלים ומזונות ראויים והגונים, ממוצעים בין הקור והחום, ויהיו מן הדברים המולידים דם נקי וזך וטהור, מאחר שאותו הדם עתיד להיותו נהפך לטיפי הזרע, והוא עתיד להיות יסוד ובנין לוולד הנולד מאותו חבור. כי אלו היה המזון רע ועכור ועב, תהיה גם הטפה עבה ומטונפת ועכורה. וא"כ נמצא המזון להיות גורם הוולד, חכם או פתי, צדיק או רשע.

והנני מוסר בידך מפתח גדול. דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם ית' בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות, ואמ' להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, וסמך לו אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים. ואלו השלש פרשיות [נסמכו] לסודות נפלאים. ופרשת [אשה] כי תזריע באמצע, להורות שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו, הרי נגעים גדולים וקשים מתחדשין עליהם, מצד טפת הזרע, שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות. והנה סמך מאכלות אסורות לפרשת אשה כי תזריע, להודיע כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש, כדי שיהיה הזרע נקי וטהור ובינוני, בין צפון לדרום, כמו שאמרנו. והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הוולד הנולד ממנו. וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים. וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם אדם משוקץ ונתעב, כאמרו זורו רשעים מרחם.

והנה הודענוך בדרך הזה דרך המזון הראוי. וראוי לנו לומר לך, כי מן המזון הראוי אין צריך לקחת כדי מילוי הגוף, רק דבר בינוני, שיוכל הטבע לטחון אותו וימהר להתהפך לדם נקי וטהור. כי בהיות המאכל מתרבה באצטומכא, אע"פ שיהיה מן הדברים ההגונים, הנה הרבוי יהיה גורם שלא יהיה נטחן, ויפסד באצטומכא, ויהיה חוזר רע ומטונף יותר ממה שהיה מן הדברים הגסים והרעים. ולפיכך ראוי ליזהר גם בשיעור המזון, כאשר יזהר בגוף המזון ממש. הנה שמור זה העיקר הגדול שהוא ערוך מצד המזון לצד החיבור.

השער הד', בכונת החבור. צריך אתה לדעת מה שאז"ל סוד גדול, קשה הרהור עבירה מעבירה. והנני מאיר עיניך בדברים שהם כבשונו של עולם, והם נסתרים בכמה חדרים פנימיים. דע שהשם ית', הוא אל דעות, התקין פעולותיו בחכמה תמימה, ונתן [ב]כל טבע וטבע מטבעי העולם [כח] מיוחד פועל הדבר שנתן לו במשמרת מבלי שינוי רק בדרך נס. והנה נתן כח בדמיון האדם להוליד כיוצא בדבר שהוא מדמה. ודבר זה נדעהו גם מצד הטבע. והנה בהתחבר אדם אל אשתו, אם דמיונו ומחשבתו עסוקין בדברי חכמה ובינה ומדות טובות והגונות, הנה אותו הדמיון אשר במחשבותיו יש לו כח לצייר הצורה בטיפת הזרע, כפי שיהיה מדמה בשעת החיבור, בלי ספק. וזהו סוד ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', ואומר ויחמו הצאן אל המקלות. ורז"ל אמרו במ' ברכות ר' יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילא. אמ' כי סלקן ואתיאן בנות ישראל מנהרא ליסתכלן בי, כי היכי דליהוי להו זרע שפיר כוותי. התבונן במראה הזה, כי זה החסיד הודיע כי בהיות אשה מחשבת ביופיו בעלותה מן הטבילה ומתחברת לבעלה, [זאת המחשבה אשר בדמיונה] תחבר צורת הוולד כפי הדמיון שהיא מדמה. וא"כ נמצא הדמיון סבה גדולה לצורת הוולד ומדותיו, כאשר בארנו. הנה שההרהור והמחשבה גורמין להיות הוולד צדיק או רשע, כאשר המזון גורם כל זה. וצריך כל אדם לנקות מחשבותיו והרהוריו ולזכותם בשעת תשמיש, ולא יהיה מחשב בדברי עבירה וזמה, רק בדברים הקדושים והטהורים. ויהיה מחשב בצדיקים הטהורים, אנשי מדע והשכל וחכמה, כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו בצורתם בשעת תשמיש. וכן מחשבת אשתו. ושיהיה משמחה ומסעדה בדברים המשמחין את הלב, כדי שתהיה גם היא מסכמת למחשבות זכות וטהורות, ויהיו שניהם אחדים בדבר המצוה. כי אז תתקשר מחשבתם כאחד, ותהיה שכינה שרויה ביניהם, ויולידו בן כפי הצורה הטהורה שציירו.

ואל תתמה על דבר זה. כי טבע פשוט הוא בעיני חכמי המחקר, כי כפי המחשבה וההרהור שיעבור על לב האדם ואשתו בשעת חיבורם יהיה הוולד מוכן ומצוייר, אם טוב ואם רע. וכבר הביאו מההיא מטרוניתא שילדה בן שחור. והיתה היא והמלך לבנים, יפים עד מאד. וחשב המלך להורגה. עד שבא חכם אחד ואמ' שמא הרהרה בשעת תשמיש באדם שחור. ובדקו ומצאו צורות שחורות במשכיות אותו החדר ששימשה בו. ואמרה כי היתה מסתכלת באותן הצורות ומהרהרת בהן בעת החבור. וזהו כענין המקלות ממש. ואל תתמה, כי גדול מזה נודע מצד הטבע. כי אדם שנשכו כלב שוטה, ונחלה חולי ידוע לאותה הנשיכה, הנה מתוך אותו הדמיון שהוא מדמה ברעיוניו, לא יוכלו להקריב לפניו מים, כי מיד ידמה לו שיש בהן כלבים שוטים, וגם בשתן שלו יראה דמיון כלבים דקים רעים עד מאד. מפני רוב ההרהור והתמהון מצייר בשתן צורת הרהוריו ותמהונם. והבן עד מאד וראה עד היכן יגיע כח המצייר והרהור בשעת תשמיש.

סוף דבר, אדם מהרהר בדברים טובים וטהורים ונקיים, הנה אותו ההרהור הטוב חל על טפת הזרע ועתיד להיות צדיק גמור, ועליו נאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. ובאמת כי קודם הצורה שלו יהיה ההרהור הטוב מוכן לציירו, ואז שכינה משתתפת עם המחשבה הטהורה, כאמרם ז"ל מחשבה טובה הב"ה מצרפה למעשה. ואם אדם מחשב בדבר עבירה וכיעור, הנה הוולד מיוסד על יסוד רשע וכיעור, ועתיד להיות רשע מטונף, ועליו הכתו' אומר זרו רשעים מרחם.

ואני צריך לעוררך על יסוד גדול שבתורה ובדברי רז"ל אלהים מושיב יחידים ביתה וגו'. וארז"ל כל הנושא אשה לשם יופי, חודש נכנס וחודש יוצא וחרב אוכלתו, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. והסוד הגדול הזה הוא, כי בהיותו נושא אשה לשם יופי, הרי חיבורו אינו לשם שמים, כי אמנם הוא מהרהר בצורתה בדרך הגופניות, ואינו מחשב במחשבה טהורה עליונה. והנה הבן הנולד מאותו הרהור הוא בן נכרי וזר, ועליו נאמר כי בנים זרים ילדו, ואין לשם חלק בו. נמצאו בוגדים, ושכינה מסתלקת מביניהם. והנני צריך לעוררך עיקר גדול. דע לך, כי לכך נסמכה פרשת בן סורר ומורה ופרשת תלוי לפרשת יפת תואר, להודיע כי מאשה לקוחה בשביה לא יצא אדם צדיק. מאחר שאין הכוונה רק ליופי וזמה, יצאו ממנו בנים צוררים ומורדים, ראוים לארבע מיתות בית דין. ודע כי לא לחנם אירע לדוד ענין תמר ואבשלום, כי שניהם בני יפת תואר היו. כי כל זה גורם ההרהור, כיוצא באותה הצורה. וא"כ בין ממה שעוררנוך בפרק זה בענין כוונת החיבור והמחשבה וההרהור.

ואני רוצה לעוררך על עיקר גדול, ואמסור מתנה גדולה בסוד המחשבה, היאך היא פועלת הצורה בדבר שהיא נתקבלה ממנו. הנה רז"ל אמרו הרהורי עבירה קשים מעבירה, ובמקום אחר אמרו מחשבה רעה אין הב"ה מצרפה למעשה, חוץ מע"ז, שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם. והנני מאיר עיניך בדברים באו סתומים בתלמוד. הנה אמרו רז"ל היה בן עזאי יושב ושונה והיתה האש מלהטת סביבותיו, ור' אליעזר יושב ודורש וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה רבינו ע"ה. ותצטרך לדעת כי אלו הדברים כוונה אחת להם. והנני מבאר. דע כי מעיין המים, בהיותו נמשך ממקום גבוה למקום נמוך, יש כח להעלות אותם המים אל מקום גבוה אחר, כנגד גובה המקום שיוצאין ממנו. וכן ידוע לבעלי הקבלה כי מחשבת האדם היא ממקור הנפש השכלית שנמשכה מן העליונים, ויש כח במחשבה להתפשט ולעלות ולהגיע עד מקום מוצאה, ובהגיעה אל המקור, אז היא נדבקה בסוד העליון שמשם נמשכת, ונעשין היא והוא דבר אחד. וכשהמחשבה חוזרת להמשך ממעלה למטה, נעשה הכל כדמיון קו אחד, ואותו האור העליון נמשך למטה, בכח המחשבה שמושכה אותו למטה, ואז האור הבהיר נמשך ומתפשט באותו המקום שבעל המחשבה יושב שם. וכן היו החסידים הראשונים מדביקין המחשבה בעליונים, ומושכין האור העליון למטה, ומתוך כך היו הדברים מתוספין ומתברכין, כפי כח המחשבה. וזה סוד השמן של אלישע וכד הקמח וצפחת השמן של אליהו.

ואחר שהדבר כן, הוצרכו רז"ל לומר כי בהתחבר האדם לאשתו, ומחשבתו נדבקת בעליונים, הרי אותה המחשבה מושכת אור העליון למטה, והיא שורה על אותה טיפה שהוא מתכוין עליה ומהרהר בה, כענין הצפחת. ונמצאת אותה טפה נקשרת לעולם כאור הבהיר. וזהו סוד בטרם אצרך בבטן ידעתיך. מפני שכבר נקשר האור הבהיר בטפת אותו צדיק בעת החיבור, לפי שהמחשבה נקשרת בעליונים, ומשכה האור הבהיר למטה.

והבן זה עד מאד ותבין ממנו סוד גדול בענין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ושם נאמר, כי בשעה שהיו עוסקין במאכל ובמשתה ובמשגל ושאר עסקי הגוף, מה תהא עליה. והיתה התשובה, כי גם בכל עסקי הגוף כל כוונתם היה לשם שמים, ולא היתה מחשבתם נפרדה מן האור העליון אפילו רגע אחד. ומתוך כך זכה יעקב להוליד שנים עשר שבטים, כולם צדיקים גמורים תמימים היו, וכלן ראויין להיות בדמיון סדרי עולם נושאי כלי ה', לפי שלא היתה מחשבתו נפרדת מן האור העליון אפילו בעת החיבור. ולכך אמ' שלמה ע"ה בכל דרכיך דעהו. וידיעה היא חיבור הנפש השכלית ודיבוקה באור העליון. ולא נקרא שיודע דבר פלוני עד שנדבק השכל במושכל.

ואחר שהודענוך זה, התבונן בהיות הרהורי עבירה קשים מעבירה. כי בהיות האדם מחשב בדברי רשע וטינוף, מחשבתו נדבקת בטינופה בעליונים, והרי נפשו מחוייבת לשמים, שהרי היא מטמאה במגע. אבל אלו עשה עבירה למטה ולא נגע משפטה אל השמים, יקל מעליו יותר מההרהור הרע, [שהוא נדבק בעליונים] והוא קרוב לקצץ בנטיעות. ומכאן תבין סוד המהרהר בעבירה בשעת תשמיש. כי אותה מחשבה המטונפת חלה על הטפה, ומייסדה ממנו יסוד רשע ועול וטינוף, ונקראת זרה. ומכאן תבין מעשה של אותו חסיד שהיה יושב בשעת טבילה, כדי שתהיין מחשבותן והרהורן נדבקות בצורתו וצורתו נקשרת בעליונים.

ועוד נודיע לך ענין אחר בענין המחשבה, אע"פ שאינו מכוונת החיבור, עם כל זה הוא מועיל לו ולזולתו. והוא כי בהיות החסידים הקדושים מדביקין מחשבתם בעליונים, כל דבר שמחשבין עליו באותה שעה היה מתקיים, אם טוב ואם רע, והוא שאמרו, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, ובמ' תעניות בההיא ברתא תובי לעפריך, וכן היה, ומה שאמרו, כל מקום שנתנו חכמים בו עיניהם או מות או עוני. ומהענין הזה הוא סוד התפלה והקרבנות, שהוא סוד הדיבוק בעליונים. ומהענין הזה היה כח אותו הארור של בלעם הרשע, שהיו אומרים עליו את אשר תברך מבורך ואשר תאר יואר. ולפי' היה רוצה לעיין בישראל עיון שלם, כדי שיוכל להדביק מחשבתו בעליונים, וימשוך עליהם מחשבה רעה. ולפי' אמ' וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל וגו'. ולפיכך הוצרך לדקדק, לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם. כי הרשע היה צריך לעיין במה שכוונתו עליו, לטוב או לרע, והיה מדביק מחשבתו למעלה, והיה מושך כח עליון למה שהיה מתכוין ומעיין בו. וזהו ענין אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים. ולפי' נתכוין הרשע לענין המזבחות שבעה, ופר ואיל בכל אחד, כדי להכניס אליו כל הכחות ולקרבם אל מחשבתו, כדי לקיים חפצו ורצונו הרע בכל אשר יאוה. ולזה אמר עליו ויקחהו שדה צופים, שהיה הרשע צופה בהם, כדי להמשיך עליהם מחשבתו הרעה. אבל הב"ה, שהוא יודע ומבין כל המחשבות, ידע מחשבתו הרעה, ולא הניחה לרצונו של בלעם הרשע. והבן זה מאד ותדע עד היכן מגיע כח המחשבה. ואחר שהודענוך סודות אלו הסתומים, יש לנו להודיעך סוד הדרך הסמוך לזה, כפי הראוי, בע"ה.

השער הה', באיכות החיבור. [כבר הודענוך בדברים אלו דברים רבים שיש לך לכלול אותם עם מה שנאמר, ושימה כחותם על לבך. והנני מתחיל]. ידוע כי כל איש חסיד וצנוע, כשהוא מדבר, אינו מדבר כי אם בלשון רכה ושפה רפה ובנחת רוח, ואינו מדבר גדולות, וכשהוא מהלך ילך בקומה כפופה וראשו נמוך, וכן בכל מנהגיו. והרשע בכל דרכיו בהפך מזה. ואתה יש לך לעיין, [אם יש לך עינים לראות], כי מאחר שדברים שאין להם גנות [אבר] אצל בני אדם יש להם גנות מעשה וענין רע, כ"ש בדברים שיש בהם גנות אבר אצל בני אדם, כ"ש [גנות] אבר וגנות מעשה. ועל כן, כל זמן שאתה מתחבר לאשה, אל תהי נוהג קלות ראש ודברי שוא ותעתועים, ואל תקל את ראשך כנגד האשה, ואל תרבה שיחה בטלה עמה. ולפי' יש לך להכניסה תחלה בדברים שמושכין את לבה ומיישבין את דעתה ומשמחין אותה, כדי לקשור דעתך בדעתה וכוונתך בכוונתה, ולומר לה דברים קצתן מכניסין אותה בדברי חשק ואהבה ורצון וקצתן מושכין אותה ליראת שמים וחסידות וצניעות. ומספר עמה בדברי נשים חסידות וצנועות, היאך יצאו מהן בנים הגונים כשרים וטהורים, ראויים לכתר עליון, בעלי תורה ויראה והוראה, כמעשה קמחית, שזכתה לשבעה בנים שכלם שמשו בכהונה גדולה, ושאלוה חכמים במה זכתה, ואמרה להם, אפי' קירות ביתי לא ראו שערות ראשי מימי. וכל זה הפלגה לשאר צניעותה וחסידותה ויותר מעשיה. ויספר עמה באמצע הלילה, או סמוך לשליש האחרון. דתניא במ' ברכות משמרה שלישית, תינוק יונק משדי אמו, ואשה מספרת עם בעלה. [וכשהוא בועל, לא יבעלנה בעל כרחה, ולא יאנוס אותה, מפני שאותו החבור אין השכינה שורה בו, מפני שכוונתו בהפך מכוונתה, ואין דעת אשתו מוסכמת [לדעתו]. ולא יריבנה ולא יכה אותה על עסקי תשמיש. והנה אמרו רז"ל במסכת יומא מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים, אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים. אבל הוי מושך לבה בדברי חן ופתוי ושאר דברים הגונים ומחושבים. ואל תהי בועל אותה והיא ישנה, מפני שאין שניכם אחדים, ואין מחשבתה מסכמת אל מחשבתך, אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים]. סוף דבר, כשתהיה בודק בעצמך ותראה שאתה ראוי לשמש, עשה שתהיה דעת אשתך מוסכמת לדעתך. וכשאתה מתחבר, אל תמהר לעורר בה התאוה, כדי שתתישב דעתה, [ותכנס בדרך אהבה ורצון, בענין שתזריע היא תחלה, כדי שיהיה הזרע שלה כחומר והזרע שלך כצורה, כענין שאמרנו באשה כי תזריע וילדה זכר. וכבר ידעת מה שאמרו בענין אותו חסיד, שאמרה אשתו עליו, שהיה דומה כמי שכפאו שד, כלומר, שלא היה מתכוון להנאת תשמיש לבדו, אלא שהיה [התשמיש] בעיניו כמי שמתעסק בדבר אחר שאינו ממלאכתו, והנה חוב מוטל עליו לגמרו, משום דבר עונה ומצותה האמורה בתורה. והתבונן המראה הגדול הזה ותראה האיך היה זה החסיד מתכוין כונה עליונה, והיה מעשהו כלו לשם שמים ולמצוה גמורה].

ומכל הדברים שהודענוך בדרכים הקודמין ובדרך הזה, יש לך להקיש כמה דברים שלא זכרנו מן הדברים שזכרנו, והוי מכלל כל הדברים כלם. ומדעתך תבין דרך ההנהגה שאדם ראוי להתנהג בה בשעת תשמיש, יותר מכל צניעות שאתה צנוע על כל מדותיך במאכל ובמשתה ובדרך ארץ. כי כפי הצניעות והמחשבה שאתה נוהג בשעת החיבור, כך תחול הצורה על טפת הזרע. וזהו סוד ואלה תולדות יצחק בן אברהם. כלומר, אחר שאמ' הב"ה לאברהם שרה אשתך יולדת לך בן, נתכוון אברהם בשעת החיבור כוונה יתירה על כל מדותיו הטובות, בהיותו מדביק מחשבתו בעליונים, ובהיותו מתכוין להוליד בן שיהיה ראוי למה שאמ' לו הב"ה. וזהו סוד אברהם הוליד את יצחק, נתכוין להוליד בן שיהיה צדיק גמור כמותו, וזהו אלה תולדות יצחק בן אברהם, וארז"ל צדיק בן צדיק. והגיע כח צדקו עד שהעיד הב"ה שאין בו מום, לא בפנים ולא בחוץ. וזהו סוד והעלהו שם לעולה, וכבר ידעת שלא היה ראוי שיהיה מום בדבר הקרב על גבי המזבח. הבן המראה הגדול הזה. וכבר ידעת כי העולה היא קדש קדשים, והיא באה על הרהור הלב ועל חטאות המורגשות, ולפי' צריכה הפשט וניתוח, ונקרא יצחק עולה תמימה. וכל זה גרם אותו אברהם אבינו ע"ה בשעת החיבור, שנתכוין לשם שמים ממש. וכן הדבר נוהג בשאר החסידים אנשי לב. כי בהיות כוונתם לשם מצוה ולהדביק מחשבתם בעליונים בשעת החיבור, אז יולידו בנים ראויים לטהרה ולחסידות. ולפי' הוצרכה מגלת רות באחרונה לומר אלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון, כאשר פרץ צדיק גמור, נתכוון גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד פרץ הוליד את חצרון. וכן חצרון נתכוין גם הוא להוליד בן צדיק כמותו, וזהו סוד חצרון הוליד את רם, וכן עד ישי הוליד את דוד, צדיק בן צדיק. להודיע כי לא על חנם בחר הב"ה בדוד עבדו, כי שלשלת עשרה צדיקים גמורים, זה למעלה מזה, כדמיון עשרה סדרי עולם, בסוד יו"ד, כי מפרץ ועד דוד עשר מעלות, צדיק בן צדיק. ועתה התבונן סוד מה שכללנו בדברים אלו. וכשתהיה נוהג בהם כמה שהודעתיך, אני ערב לך להוליד בן צדיק וחסיד, מקדש שם שמים.

[והאל ברחמיו יפקח עינינו במאור תורתו, יזכנו להשיג השגתו מסודות תורתו, ולהוליד בנים מוכנים ליראתו ולעבודתו]. עד כאן דברי הרמב"ן ז"ל.

וכל מי שאינו נושא אשה הגונה, ואינו מוליד בנים, חשוב כמת, וכל מי שמוליד בנים הגונים, אע"פ שמת, הרי הוא כחי. כדגרסי' בבבא בתרא בפרק יש נוחלין, דרש ר' יצחק בר חמא, מאי דכתי' (מלכים א יא, כא) כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא. מפני מה נאמר בדוד שכיבה וביואב מיתה. דוד שהניח בן, נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן, נאמרה בו מיתה. ולא הניח בן יואב, והכתיב (עזרא ח, ט) ומבני יואב עובדיהו בן יחיאל. אלא דוד, שהניח בן כמותו, נאמרה בו שכיבה, יואב, שלא הניח בן כמותו, נאמרה בו מיתה.

אשרי כל ירא ה'. שכל ההולך בדרכי השם ית', והנושא אשה לשם שמים, והמדריך את בניו בדרכי השם, והמתפרנס מיגיעו, שנא' (תהלים קכח, א) אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו. אשרי כל ירא ה', זה העושה רצונו של הב"ה ועושה צדקות ומישרים. ההולך בדרכיו, זה המדריך בניו על הדרך הישרה. יגיע כפיך כי תאכל, זה המתפרנס מיגיעו. אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא. אשריך בעולם הזה, שאתה מתפרנס מיגיעך ולא תבא לידי גזל ולא לידי גניבה ולא לידי עבירה. וטוב לך לעולם הבא, הואיל ולא גנבת ולא גזלת ולא עשית עבירה. אשתך כגפן פוריה, למה נמשלה אשה לגפן, לומר לך, מה גפן זו פוריה לברכה, אף אשה כשרה פריה לברכה, שנא' (ישעיהו מד, ג) כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך. בירכתי ביתך, שתהיה אשתך צנועה, ולא תהיה יצאנית, אלא יושבת בירכתי ביתה, וזהו שבח האשה, שנא' (ישעיהו מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, שהיא האשה, וכתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך. בניך כשתילי זיתים, לומר לך, מה זיתים בתחלה מרים, ומתוך כתישה וטחינה ומטורח גדול ימתקו, ויצא מהם יצהר מכבד אלהים ואנשים, כך הבנים הם מרים בתחלתן, שנא' (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ומתוך צער גדול ילמדו התורה והמצות, שהן מתוקין, שנא' (תהלים יט, יא) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. ד"א בניך כשתילי זיתים, מה עץ זית אין מקבל הרכבה ממין אחר, כך בניך לא יהיה בהם שום דופי ולא שום תערובת פסול. וגם שלא יהיה בהם שיכול, כשתילי הזיתים שאין נושרין העלין מהם. סביב לשולחנך, שלא יצטרכו לבריות, אלא יהיו סומכים על שולחנך תמיד. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', בשביל שהתחיל ואמ' אשרי כל ירא ה', אמ' זה שכר כל ירא ה'. יברכך ה' מציון, מהברכה שבירך ציון, דכתי' (תהלים קלג, ג) כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. וראה בטוב ירושלים, שיראה בנחמה. וראה בנים לבניך, שיאריך ימים ויראה בני בנים. שלום על ישראל, שיהא לו שלום ולכל ישראל בשבילו. סליק פירקא.

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה