מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
ח; פרק כבוד שבתות וימים טובים
שמור שבת
בענין כבוד שבתות וימים טובים
זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, וביום השביעי שבת לה' אלהיך וגו'. וגרסינן במכילתא זכור את יום השבת לקדוש, וכתי' (שמות כ, יג) כנגדו על הלוחות לא תענה ברעך עד שקר. מגיד שכל מי שהוא משמר את השבת שהוא מעיד לפני מי שאמר והיה העולם, שברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי, שנא' (ישעיהו מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. ועוד גרסינן במכילתא ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל. מה לפלוני חנות נעולה לפי שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו לפי שהוא משמר את השבת, ומעיד לפני מי שאמר והיה העולם שברא את העולם בששה ימים ונח בשביעי. וכן הוא אומר ואתם עדי נאם ה' ואני אל. וגרסי' בואלה שמות רבה א"ר לוי, אם ישראל שומרין את השבת כראוי אפי' יום אחד, בן דוד בא. למה, שהיא שקולה כנגד כל המצות כולן. וכן הוא אומר ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו.
וגרסי' בפ"ק דמסכת תענית ירושלמי בשובה ונחת תושעון, ומתרגמינן בשובה ונייח תתפרקון, ר"ל במנוחתה של שבת, ולפי שהשבת מנוחה ועונג לעולם הזה, מנוחה ועונג לעולם הבא, ושקולה שבת כנגד כל המצות שבתורה, שעל עשיית כל המצות הב"ה גואל את ישראל ובונה בית המקדש, שנא' (ישעיהו ל, טו) בשובה ונחת תושעון, ר"ל נחת עשיית כל המצות. וג"כ אם ישראל משמרין את השבת כהלכתה, הב"ה גואל אותם, ושולח להם את אליהו הנביא עם המלך המשיח, שיגלה במהרה בימינו, ובונה את ירושלם עיר קדשו ומקבץ נדחי ישראל לתוכה, הדא הוא דכתי' (ישעיהו ל, טו) בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה. אמ' ר' יוחנן, אמ' הב"ה, אע"פ שנתתי קצבה לקץ, בין שעושין תשובה בין שאין עושין תשובה [בעונתו הוא בא, ואם ישראל עושין תשובה] אפי' יום אחד, מביא אני אותו שלא בעונתו, הוי היום אם בקולו תשמעו. הרי מצינו שעל כל המצות בן דוד בא, ועל שמירת שבת אחד בן דוד בא, שהיא שקולה כנגד כל המצות. אמ' ר' אלעזר בר אבינא, מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים ששקולה שבת כנגד כל המצות. מן התורה מנין, שכן אמ' להם משה, שבתון שבת קדש לה' מחר [את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו וגו']. ומן העם לא עשו כדברו, שנא' (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, ועל זה אמר הב"ה עד אנה מאנתם לשמור מצותי חקתי ותורותי. מן הנביאים מנין, דכתיב (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. מן הכתובים מנין, דכתי' (נחמיה ט, יג) ועל הר סיני ירדת לדבר עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים, וכתי' (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. אמ' להם הב"ה לישראל, אם תזכו לשמור את השבת, מעלה אני עליכם כאלו שמרתם כל מצות שבתורה, ואם חללתם אותה, מעלה אני עליכם כאלו חללתם כל המצות כולן. וכן הוא אומר כל שומר שבת מחללו שומר ידו מעשות כל רע.
וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב, כל משמר את השבת כהלכה, אפי' עובד ע"ז כאנוש, מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אמ' רב יהודה אמר רב, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כהלכתה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנא' (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, וכתב בתריה, ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן פזי, אלמלא ישמרו ישראל שתי שבתות [כהלכתן, מיד נגאלין, שנא' (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי] וגו', וכתיב בתריה, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. וגרסי' במכילתא ויאמר משה אכלוהו היום. ר' יהושע אומר, אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הב"ה ליתן לכם שלש מועדות, פסח ועצרת וסוכות, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר המודעי אומר, אם תשמרו את השבת, עתיד הב"ה ליתן לכם חמש מתנות טובות, ארץ ישראל, והעולם הבא, ומלכות בית דוד, וכהונה, ולויה, ולכך נאמר אכלוהו היום. ר' אליעזר אומר, אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג [ומגוג], ומחבלו של משיח, ומיום הדין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר בן פרטא אומר, מנין אתה אומר שכל מי שהוא משמר שבת אחת שמעלין עליו כאלו שומר שבתות מיום שברא הב"ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנא' (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל, מגיד שאין השבת סרה מישראל לעולם.
וגרסי' במ' יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בשבת, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל מצות שנתן הב"ה לישראל נתנן להם בפרהסיא, חוץ משבת, שנתן להם בצנעא, שנא' (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. אי הכי לא נענשו גוים עליה, אודועי אודיעינהו, מתן שכרן לא אודיעינהו. ואיבעית אימא, מתן שכרה אודיעינהו, נפש יתירה לא אודיעינהו. דאמ' ר' שמעון בן לקיש, נשמה יתרה נתונה בו באדם בערב שבת, ובמוצאי שבת ניטלה הימנו, שנא' (שמות לא, יז) שבת וינפש, כיון ששבת וי אבדה נפש.
וגרסי' בויקרא רבה מאי טעמא כתי' (ויקרא יט, ג) ואת שבתותי תשמורו, ולא כתי' שבתי, משל למלך שהיתה לו כלה נאה, והקדיש בכל שבוע ושבוע להיות עמה יום אחד. והמלך יש לו בנים נאים ואהובים. אמר להם, הואיל וכן, שמחו גם אתם ביום שמחתי והדרו אותי. הוי ביני וביניכם בני ישראל, ולא כן אומות העולם, אות היא לעולם, מגיד שאין השבת בטלה לעולם מישראל, מפני שמסרו נפשם עליה. שכל דבר שמסרו נפשם עליו נתקיים בידם, כגון שבת ומילה ותלמוד תורה וטבילה, וכל דבר שלא מסרו נפשם עליו לא נתקיים בידם, כגון בית המקדש והדינין ושמיטה ויובלות.
ברית שבת
והשבת היא אחת משלש בריתות שכרת הב"ה, אחת עם העולם ושנים עם ישראל. אחת עם העולם, והיא הקשת, שנא' (בראשית ט, טז) והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם ביני ובין הארץ. ושנים עם ישראל, והם המילה והשבת. המילה, דכתי' (בראשית יז, י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וגו'. השבת, דכתיב (שמות לא, יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מה ביני וביניכם האמור בקשת הצלה מן המבול, אף ביני וביניכם האמור בשבת ובמילה הצלה מגיהנם. ד"א מה ביני וביניכם האמור בקשת, בין צדיקים בין רשעים, אין המבול שולט בהם, אבל נידונין דינין אחרים, אף ביני וביניכם האמור בשבת ובמילה, בין צדיקים בין רשעים, אין גיהנם שולטת בהם, אבל נידונין דינין אחרים. נמצא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וניצולין מדינה של גיהנם בזכות שבת ומילה. אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע, אמ' להם הב"ה לישראל, היו משמרין את השבת שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה. בתורה כתי' שמירה, ובשבת כתי' שמירה. בתורה כתי' שמירה, שנאמר (דברים כט, ח) ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו', ובשבת כתי' שמירה, שנא' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. התורה ניתנה על ידי משה רבינו ע"ה, והשבת ניתנה על ידי משה רבינו. התורה מנין, שנא ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות אבנים וגו'. והשבת מנין, שנא' (שמות טז, כט) ראו כי ה' נתן לכם השבת וגו'. אמ' להם הב"ה לישראל, אם שמרתם את השבת אני מקבץ גליותכם, שנא' (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', וכתי' בתריה, נאם ה' אלהים מקבץ נדחי ישראל.
וגרסי' בפרקי ר' אליעזר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. מה הוא שימור של שבת, מלהבעיר בה את האש, ומלעשות בה כל מלאכה, ומלצאת ולבוא חוץ לתחום אפי' רגל אחת, ומלהביא דבר בידו ולהעבירו ארבע אמות ברשות הרבים, ומלהוציא מרשות לרשות, וזו היא שמירתה של שבת. ביני ובין בני ישראל. אמ' הב"ה, הברית הזה נתתי לישראל ביני לבינם, [בששת ימי המעשה פעלתי את העולם ובשבת נחתי], לפי' נתתי להם ששת ימים מלאכה וביום השביעי ברכה וקדוש ומנוחה לי ולהם, לפי' נאמר ביני ובין בני ישראל. בשש שעות בערב שבת נכנס אדם הראשון בגן עדן, והיו מלאכי השרת מקלסין לפניו ומכניסין אותו. בין השמשות לערב שבת גורש, והיו מלאכי השרת קורין עליו, ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בא יום שבת, נעשה סניגור לאדם. אמ' לפני הב"ה, רבון כל העולמים, בששת ימי בראשית לא נעשה הרג בעולם, וכי נעשה, בזה אתה מתחיל, זו היא קדושתו של שבת וזו היא מנוחתו, שנא' בו (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת, ובזכות שבת ניצול מדינה של גיהנם. ראה אדם הראשון כחה של שבת, אמ' לא על חנם ברא הב"ה את השבת. מתחיל משורר ומזמר לאל עליון, ואומר מזמור שיר ליום השבת, ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי העולם הבא.
וגרסינן בבראשית רבה ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. מלמד שנתן לו הב"ה לאדם מצות שבת. כתי' הכא (בראשית ב, טו) ויניחהו בגן עדן, כתי' התם (שמות כ, י) וינח ביום השביעי. כתיב הכא לעובדה, וכתי' התם ששת ימים תעבד. כתיב הכא ולשמרה, וכתי' התם שמור את יום השבת.
וגרסי' במכילתא זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מאחוריו. משל למה הדבר דומה, לאריה שהיה בשדה, וכל בני אדם מתפחדין ממנו ונשמרין ממנו מלפניו ומלאחוריו. ומה אם הארי, שאינו ממית אלא בעולם הזה, בני אדם נזהרין מלפניו ומאחריו, שבת שהיא הורגת כל מחלליה בעולם הזה ובעולם הבא, על אחת כמה וכמה. ר' מאיר אומר, למה הדבר דומה, למי שהוא שומר את הפרדס, אם משמר מבפנים אינו משתמר, אם משמר מבחוץ הרי זה משתמר. אף המצות כך אנו חייבין להשמר בהם, שנאמר ושמרו את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי, וכתי' (דברים ז, יב) ושמרתם ועשיתם אותם. כך השבת אינה מתקיימת משתחשך אלא מבעוד יום. ויש אומ', מה החרב הזו אין שמירתה אלא בנדנה, והבגדים הללו אין שמירתן אלא בקופסא, אף שבתות וימים טובים אין שמירתן אלא בחול שהוא מוסיף עליהם. ר' יצחק אומר, ומה אם הלוים, שאין חייבין עליהם כרת ולא מלקות, צריכין מגרש להם אלפים אמה חוצה להם, שנא' (במדבר לה, ה) ומדותם מחוץ לעיר וגו', ולא עוד אלא שהיו מודדן באלכסון, שנא' (במדבר לה, ה) פאת קדמה ופאת נגב, נמצאת אלפים וארבע מאות אמה, נמצאו כל תחומי העיר כעשרת אלפים אמה, ופעמים שאין בכל העיר עשרת אלפים אמה, קל וחומר לשבתות וימים טובים שצריכין מגרש מלפניהם ומלאחריהם.
ד"א זכור את יום השבת לקדשו, וכתי' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. גרסינן בבראשית רבה זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה אמר שמור את יום השבת לקדשו, זכור, זכרהו על היין וקדשו, שנא' (הושע יד, ח) זכרו כיין לבנון, שמור, שמרהו מלפניו ומלאחריו. ד"א השבת נקראת קדש, שנא' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, וכתי' (דברים ה, יא) שמור את יום השבת לקדשו. זכור, עד שלא יבא, שלא תהא מונה את הימים לשכורתך ולא לחשבון תיקון מלאכתך, בדרך שאחרים מונין, אלא לשם שבת. שמור, שמרהו מלפניו ומלאחריו, ר"ל קדש את השבת בכניסתו, מבעוד יום טרם בא השמש, וביציאתו שמרהו עד צאת הכוכבים. ד"א זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, מה שאין האוזן יכולה לשמוע, שנא' (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, זכור ושמור. ד"א זכור ושמור, זכור בים, ושמרהו ביבשה. ד"א זכור ושמור, זכור, זכרהו תמיד, ושמור, המתן לו עד שיבא, כמו ואביו שמר את הדבר, המתין וצפה לשבת קודם שתבוא, כמי שמצפה לראות פני אוהבו. ד"א זכור את יום השבת, ר' יוסי בן חלפתא אומ', הבא מן הדרך חייב לזכור את השבת. שכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה, שהגיע לשכם ערב שבת עם דמדומי חמה, ולא נכנס לעיר, אלא נטה אהלו חוץ לעיר, שנא' (בראשית לג, יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם, וכתי' (בראשית לג, יח) ויחן את פני העיר. ולמה לא נכנס לעיר, אלא מלמד שהיה ערב שבת עם דמדומי חמה. ובזכות שזכר את יום השבת ושמר אותו, זכה ונתברך שבע ברכות, כנגד שבת שהוא היום השביעי. ואלו הן. א' ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש. ב' ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ג' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, ארריך ארור ומברכיך ברוך. ד' והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ה' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ו' ולא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני, וכתי' (בראשית מו, ג) אנכי אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.
והב"ה בירך את השבת עצמו, ובירך את יעקב ואת בניו בזכות שהם משמרים אותו, שנא' (ישעיהו סא, ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ה'. בירך את השבת עצמו כיצד, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות.
גרסי' בפרקי ר' אליעזר, בפרק י"ח, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. וכי כלו שמים וארץ מלהיות ומלעמוד עוד, והלא כת' את השמים ואת הארץ אני מלא, אלא שכלו ממעשה ומפועל בששת ימי בראשית. אמרו ישראל לפני המקום, רבון כל העולמים, השמים והארץ כלית ממלאכה ומפועל בששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך [אל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך אין אנו יכולים לעמוד, שעל רחמיך וחסדיך העולם עומד], שנא' (ישעיהו נד, י) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וגו'. שבע חנוכות ברא הב"ה, ששה מהן חינך ואחת עומדת לדורות. ברא יום הראשון וגמר כל מלאכתו וחינכו, שנא' (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. ברא יום שני וגמר כל מלאכתו וחינכו, וכן כל ששת ימי המעשה. ברא יום שביעי לא למלאכה, ולא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, שהיה שמור לדורות. משל לאחד שהיה לו כלי חמדה, ולא רצה להנחילו אלא לבנו, כך יום שבת ומנוחה לא רצה הב"ה, להנחילו אלא לישראל. תדע לך שהוא כן, כשיצאו ישראל ממצרים, עד שלא נתן להם התורה, נתן להם את השבת. ושתי שבתות שבתו ישראל עד שלא נתן להם התורה, [שנא' (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם וגו' ביד משה עבדך]. ולפיכך בירך אלהים את השבת, שנא' ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו.
ולפי שחבב הב"ה את השבת, שהוא יום השביעי, חיבב כל השביעים. שבעה רקיעים ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא שביעי, והן ערבות, שנא' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו. שבעה ארצות ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא ארץ ישראל, שנא' (דברים יא, יב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה. שבעה מדברות ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא הר סיני, שנא' (תהלים סח, יז) ההר חמד אלהים לשבתו. שבעה ימים ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא ים כנרת והנחילו לנפתלי, שנא' (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון. שבעה עולמות ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא עולם שביעי, שהוא שבת מנוחה לחיי עולם. שבעה שנים ברא הב"ה, ומכלם לא בחר אלא שמיטה, שנא' (דברים טו, א) מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ומכל השמיטות קדש את השביעית, שהוא היובל, שנא' (ויקרא כה, י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. שבעת ימים ברא הב"ה, ומכולם לא בחר אלא יום השביעי, שנא' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי.
וגרסינן בשאלתות דרב אחא וחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה קודשא בריך לעלמיה, עבדיה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא, וברכיה וקדשיה. כאיניש דיבנא ביתא ובתר דגמר לה לעיבידתיה עביד הלולא חד יומא, כדאמרי אינשי כליל ביתא, וכתי' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי וגו'. ואמ' לן רחמנא, נוחו ביומא דשבתא, כי היכי דנחי ביה אנא, דכתיב (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי.
על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן, שכל ימות השבוע היה יורד עומר אחד לגולגולת, ובערב שבת היה יורד שני עומרים. וקדשו במן, שלא היה יורד בשבת כלל, וכל מה שהיו מותירין ממנו בכל ימות השבוע ליום אחד היה מבאיש ומרים תולעים, ומה שהיו מותירין מערב שבת לערב שבת לא היה מבאיש ולא מרים תולעים. ד"א ברכו במן וקדשו במקושש. ד"א ברכו באורה, כיון ששקעה חמה בליל שבת, בקש הב"ה לגנוז את האורה, לחלק כבוד לשבת, הה"ד ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. במה ברכו, באורה. התחילו הכל מקלסין להב"ה, הה"ד תחת כל השמים ישרהו ואורו על כנפות הארץ. ד"א ברכו, בשאינו נדחה. שמואל בר נחמני אומר, יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה, שבת אינה נדחית. ד"א ברכו, בבן זוג. תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר, אמרה שבת לפני הב"ה, רבון העולמים, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג. הוי אומר זכור את יום השבת. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמ' להם, היו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת, כנסת ישראל תהא בן זוגך. הוי אומר זכור את יום השבת. ועוד גרסינן בפירקי ר' אליעזר כל הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בששת ימי המעשה היה נותן להם את המן, ובשבת לא היה יורד, לא מפני שלא היה בו כח ליתן, אלא ששבת לפניו ושבתו גם הם, שנא' (שמות טז, ל) וישבתו העם ביום השביעי. ר' אלעזר אומר, ברכו בנר, כהדא מעשה. פעם אחת הדלקתי את הנר בליל שבת, ובאתי במוצאי שבת ומצאתיו דלוק, ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, לא דומה פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת. ברכו במטעמים. רבינו הקדוש עשה סעודה לאנטונינוס בשבת. הביאו לפניו תבשילין צונן, ערב לו הרבה. עשה לו סעודה בחול. הביאו לפניו תבשילין רותחין. אמ' לו, אותם ערבו לי יותר מאלו. אמ' לו, תבל אחד הן חסרין. אמ' לו, וכי קלרין של מלך הן חסרין. אמר ליה, שבת הן חסרין, אית לך שבת.
וגרסינן במדרש ראו כי ה' נתן לכם השבת על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. כתיב הכא לחם יומים, וכתי' התם לחם משנה, שהוא משונה בטעם ובמראה. וכן אתה מוצא שכל התבשילין המתבשלים לשם שבת טעמם ערב יותר מהתבשילים המתבשלים בחול. הה"ד לחם משנה, משונה בטעמו. וכן לחם יומים, כפלים. אתה מוצא שכל עסקי שבת כפולות. אזהרותיה כפולות, דכתי' (שמות כ, ז) זכור את יום השבת לקדשו, שמור את יום השבת לקדשו. עונשה כפול, דכתי' (שמות לא, יד) מחלליה מות יומת. מזמורותיה כפולות, דכתי' (תהלים צב, א) מזמור שיר ליום השבת. שכרה כפול, דכתי' (שמות טז, כט) לחם יומים. והב"ה הזהיר את ישראל ואמ' להם, כל מי שמחלל את השבת כבודי הוא מחלל. ר' יוסי בר' חנינא אמ', למה הוצרך שבת לברכו, שאין צריך לברכה אלא כל דבר שהוא חסר, כדי שלא יחסר. בחמישי ברא הב"ה דגים ועופות ובירך אותם, דכתיב (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ומלאו את המים בימים והעוף ירב בארץ, ולפי ששניהם נאכלים הוצרכו לברכה, כדי שלא יחסרו. בששי ברא הב"ה בהמות וחיות, ולפי ששניהם מתים הוצרכו לברכה, כדי שלא יחסרו, דכתי' (בראשית א, כח) ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו'. השבת, מפני שישראל צריכין להוציא בה הוצאה, הוצרכה לברכה, כדי שלא תחסר פרוטה, דכתי' (בראשית ב, ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו.
וגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ליה קיסר לר' יהושע בן חנניה, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף. אמ' לו, תבל אחד יש לנו ושבת שמו, ואנו מטילין לתוכו וריחו נודף. אמ' לו, תן לי ממנו. אמר, כל המשמר את השבת מועיל לו, וכל מי שאינו משמר את השבת אינו מועיל לו.
עונג שבת
ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, והם זכור ושמור, ושנים מן הנביאים, והן כיבוד ועונג. ושניהם בפסוק אחד, שנא' (ישעיהו נח, יג) וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. זכור ושמור כבר פירשתי אותם. עונג כיצד. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ברכות א"ר יוסי בן זמרא, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. לא כאברהם, דכתיב ביה קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, ולא כיצחק, דכתי' ביה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב, דכתי' ביה ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד מלכיות, דכתי' הכא והרכבתיך על במותי ארץ, וכתי' התם ואתה על במותימו תדרוך. וכל המענג את השבת זוכה ויושב בישיבה של הב"ה, שנא' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה'. ולא עוד אלא שרודה בצריו, שנא' (ישעיהו נח, יד) והרכבתיך על במותי ארץ. ולא עוד אלא שיורש ארץ ישראל והעולם הבא, שנא' (ישעיהו נח, יד) והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. וכל המענג את השבת תפלתו נשמעת לפני הב"ה, שנא' (איוב כב, כו) כי אז על שדי תתענג ותשא אל אלוה פניך. ועונג זה הוא מה שאמרו רז"ל חייב אדם לתקן תבשילין, והן בשר שמן ויין מבושם, לעונג שבת.
וגרסינן במדרש עונג זה מה הוא הוי אומר, זו אכילה, דכתי' (ישעיהו נה, ב) שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם, וכתי' (ישעיהו נח, יד) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר, וכתי' (נחמיה ט, כה) ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. הרי עונג, ועמו אכילה, בשלשה פסוקים, כנגד שלש סעודות בשבת, אחת בליל שבת, שנית יום שבת קודם חצות, שלישית לאחר חצות. וכתב הרמב"ם ז"ל שחייב אדם לאכול שלש סעודות אף בימים טובים, והרא"ש ז"ל לא היה נוהג בסעודה שלישית ביום טוב, אלא בשבת בלבד.
וצריך אדם ליזהר בשלש סעודות אלו, שלא יפחות מהם כלום. ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב בשלש סעודות בשבת. אבל חולה, או מי שהוא שבע יותר מדאי, ונפשו מואסת האכילה וקצה בה ומזיקתו, פטור. ויש שמתירין סעודה שלישית לבצוע על ככר אחת, וטעמם לפי שביום ששי היו לוקטים שני עומרין של מן לכל אחד, והיו עושין מן העומר שתי ככרות, הרי ארבעה ככרות משני עומרים, היה אוכל הככר האחת בערב שבת, [ובליל שבת] אוכל האחת, נשארו לו שתים, והיה בוצע על השתים בשחרית ואוכל האחת, נמצא שלא היה לו לסעודה שלישית זולתי ככר אחת, היה בוצע עליה ואוכל אותה. אבל מצוה מן המובחר לקבוע סעודה שלישית על שתי ככרות. וכך הורה הרא"ש ז"ל.
ויש מתירין סעודה שלישית סמוכה לשנית. כיצד, אחר שמסיים סעודה שנית מברך ברכת המזון, ואח"כ פורש המפה על השולחן, ונוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא, ובוצע על שתי ככרות, ואוכל לפחות כזית פת, ומברך ברכת המזון. ואע"פ שבשאר ימים יבצוע כזית, ואם בצע בציעה גדולה כביצה הרי הוא רעבתן, אפי' הכי בשבת יש לו רשות לבצוע בציעה גדולה, ואפי' יותר מכביצה, וכ"ש שהיא מצוה מן המובחר, כדגרסי' בפרק כל כתבי הקדש ר' זירא מבצע ליה בשבתא אכוליה שירותיה, פי' שהיה בוצע בשבת בברכת המוציא בציעה גדולה שמספקת לו באותה סעודה. אמ' ליה רבינא לרב אשי, והא מיחזי כרעבתנותא. אמ' ליה, כיון דכל יומא לא עביד הכי, והאידנא הוא דעביד, לא מיחזי רעבתנותא. ויש שנוהגין לחתוך בסכין שבעה בציעות בפת, ולא יבדילן מן הככר, וכשמברך ברכת המוציא בשבת חותך אותן כאחד. וכוונתן בשבעה זכר לשבת, שהוא ביום השביעי. ולא התירו סעודה שלישית אלא משש שעות ומחצה למעלה. ויש מתירין סעודה ג' במיני פירות. וכל הזריז בשלש סעודות אלו שכרו הרבה מאד, כדגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א"ר שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתי' הכא יום וכתי' התם הנה אנכי שולח את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. מדינה של גיהנם, כתי' הכא יום וכתי' התם יום עברה היום ההוא, ועוד הנה יום ה' בא ביער כתנור, וכתי' ולהט אותם היום הבא. ממלחמת גוג ומגוג, כתי' הכא יום וכתי' התם ביום בא גוג. אמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם אוכלי שלש סעודות בשבת.
לעולם ישתדל אדם לענג את השבתות ואת המועדים, ואם הוא עני וחסר ממזונותיו כל ימות השבוע, וישמור להוצאת שבת וישתדל לענגו כפי כחו וכפי יכולתו. ואפי' לא עשה לעונג שבת אלא דבר מועט, וכוונתו לעונג שבת, דיו, הואיל ואין ידו משגת יותר וכוונתו טובה, ושכרו הרבה כעשיר המענג את השבת יותר מדאי. ואע"פ שחייב אדם להוציא יותר מדאי לעונג שבת, הני מלי אם יש לו, אבל אם אין לו אינו חייב לדחוק את עצמו ולשאול מאחרים, אלא יוצא כפי כחו ומעט יותר ודיו, ואל יצטרך לבריות, דתניא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. מי שהוא עשיר ומעונג ביותר, והרי כל ימיו כשבתות וכמועדים במאכלים טובים וערבים, צריך להוסיף כל שהוא לעונג שבת, כדי להבדילו משאר הימים. ואם אי איפשר לו להוסיף, שכל כך הוא מוציא בחול שאי איפשר להוסיף עליו בשבת, משנה זמן אכילה. כיצד, אם היה רגיל להקדים אכילתו בחול, מאחר בשבת, לאחר בחול, מקדים בשבת. כדגרסינן בפ' כל כתבי הקדש וכבדתו, רב אמ' להקדים, ושמואל אמ' לאחר. אמרו לו דבי רב פפא לרב פפא, כגון אנן, דשכיח לן בשרא וחמרא, במאי נשנייה. אמ' להו, אי רגילתו לאקדומי אחורו, ואי רגילתו לאחורי אקדימו. אבל לא יאחר אכילתו בשבת מחצות היום ואילך, מפני שנראה כמתענה בשבת, לפי שהמתענה עד חצות כאלו התענה כל היום כלו. כדגרסינן במסכת תענית התענו וירדו להם גשמים עד חצות לא ישלימו, לאחר חצות ישלימו. ואסור להתענות בשבת, אלא תענית חלום בלבד או יום הכפורים. ואסור לצעוק בשבת, מפני עונג שבת, ואפי' על צרה שהצבור חייבין להתענות ולהתריע עליהן בחול. ואין מתריעין בשבת אלא על עיר שהקיפוה גויים או נהר, או על ספינה המטרפת בים. על אלו מתריעין בשבת ומבקשים עליהם רחמים.
הנכנס לבקר את החולה בשבת, אל יאמר דברים ששוברין את הלב ומביאין לידי דאגה, ונמצא מפסיד עונג שבת. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת שבת, ת"ר הנכנס לבקר את החולה בשבת, אומר שבת היא מלצעוק ורפואה קרובה לבא. ר' מאיר אומר, יכולה שבת שתרחם בזכותה. ר' יהודה אומר, המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל. ר' יוסי אומר, המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל. שבנה איש ירושלם בכניסתו אומר שלום, וביציאתו אומר, שבת היא מלצעוק, ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובין ושבתו בשלום.
מעשה באשה אחת שהיו לה שני בנים, ונפלו לבור בשבת, והמתינה לבעלה עד שבא מבית הכנסת, וכשבא אכלו ושתו. כשגמרו לאכל אמרה לו, אם רצונך אומר לך דבר אחד. אמר לה, אמרי. אמרה לו, שני כתרי זהב הופקדו היום עשר שנים אצלי, ועתה מבקשים אותם ממני, אתנם או לא. אמר לה, תני. אמרה לו, שני בניך נפלו בבור ומתו, ועתה תן כבוד לקונך ולא נחלל את השבת. ולא צערו עצמן כל השבת. כיון שהחשיך, עמדו על פי הבור להוציאם ולקוברם, ובזכות שלא צערו עצמם בשבת, עלו חיים מן הבור לשלום.
וחייב אדם לבקר לאביו ולאמו ולקרוביו, וכ"ש לרבו, בשבתות ובמועדים ובחדשים, כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש א"ר יצחק, חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנא' (מלכים ב ד, כג) מדוע את הולכת אליו לא חדש ולא שבת, מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל, לפי שהוא עונג לראות אדם לאוהבו. ואע"פ שחייב אדם לאכול ולשתות בשבת ולענגו, אל יאכל יותר מדאי, ואל ישתה יותר מדאי עד שישתכר. שאם ישתכר יהפך לדעה אחרת, ויהפוך לו העונג לצער, ועל אלו וכיוצא בהם אמ' הב"ה על ידי ישעיהו הנביא, חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, וכתי' (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. וגרסינן במדרש אלו בני אדם שאוכלין ושותין יותר מדאי, עד שמשתכרין בשבתות ובמועדים, כסבורים שהן מענגין אותם בזה. ואין בכך כלום אלא בזוי. אלא צריך אדם לענג את השבתות ואת המועדים כהוגן, לא שיבא לקצה האחרון וישתה עד שישתכר ויתעה. שכל המשתכר, אפי' בחול, הוא מגונה עד מאד, ומנבל את כבודו ובוזה את עצמו. ושמעתי על פי ר' יששכר הלוי ז"ל כל נבל ימלא יין, נבל כתי', כל מי שהוא נבל ממלא את עצמו מן יין.
כבוד שבת
כבוד כיצד. דתניא מצוה על כל אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, כמו שהוא ממתין לקבל פניו של מלך שבא מדרך רחוקה. וחסידים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפים ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלכה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין אמ' רב, כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות.
ועוד גרסינן במ' שבת בפרק במה מדליקין, מאי ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה, ותזנח משלום נפשי, א"ר אבהו זו הדלקת נר שבת, נשיתי טובה, א"ר ירמיה זה בית המרחץ, א"ר יוחנן, זה רחיצת ידים ורגלים בחמין. כך היה מנהגו של הלל הזקן בערב שבת, היה אומ' לו אדם היכן אתה הולך, והיה אומר לו לעשות מצוה אני הולך, ואיזו מצוה, אומ' לו לבית המרחץ, כדי לנקות הגוף, בשביל כבוד השבת. וגרסינן בפ' כל כתבי הקדש ר' חנינא הוה מעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, ואומר, בואו ונצא לקראת מלכא שבתא. ר' ינאי הוה מיעטף ויתיב ואומ' בואי כלה. [ר' זירא מצתית צתותי, פי' שהיה מבעיר האור לבשל התבשילין, מפני כבוד השבת]. רב נחמן מכתף ועאיל, [מכתף ונפיק], פי' שהיה קופץ ונכנס, קופץ ונכנס, כאדם שבא לו אוהבו מדרך רחוקה, והוא משתוקק אליו, ומייחל לראותו. אמ' אלו מקלעי לי רב אמי ורב אשי, לא הוינא מיכתף קמייהו.
וצריך אדם ללבוש כסות נקיה לכבוד שבת, ויחליף מלבושו בשבת. ואם אין לו מלבוש אחר להחליף, משלשל בגדיו, כדי שלא תהא עטיפתו בשבת כמו בחול. דאמ' ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עטיפין, אחת לחול ואחת לשבת. מה טעם, ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, וכי ערומה היתה, אלא שמלותיך אלו בגדי שבת. וגרסי' בפ' אלו קשרים אמ' רב הונא, יש לו להחליף מחליף, אין לו להחליף משלשל בגדיו. ועוד גרסי' בפ' אלו קשרים וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושיך של שבת כמו לבושך של חול. כי הא דר' יוחנן בן נורי, דקארי ליה למאני מכבדותי. דכתי' (ישעיהו נח, יג) וכבדתו, במה מכבדו, בדגים גדולים וראשי שומים ובשלוק של תרדין. מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפציך, [חפציך] אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. וגרסינן בשאלתות דרב אחאי ישלשל בגדיו, פירוש כלפי מטה, שיראו ארוכים, והיא מדת עשירים, שיושבים בביתם ואינן צריכין לסלק בגדיהן מן הארץ לעשות מלאכה, וכבוד שבת הוא. וישלשל לשון ירידה היא, דכתי' (יהושע ב, טו) ותורידם בחבל בעד החלון, ומתרגמי' ושלשלתנון. חפציך אסורין, כדגרסי' במ' עירובין לא יטייל אדם בתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה. חפצי שמים מותרין, כגון שפוסקין צדקה לעניים בשבת. ודבר דבר, דיבור אסור, הרהור מותר. א"ר יוחנן, הולכין לבתי מדרשות ובתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין את התינוקות בשבת. וגרסי' בויקרא רבה וקראת לשבת עונג, זה שבת. ולקדוש ה' מכובד, זה יום הכפורים. וכבדתו, זה יום טוב ראשון. מעשות דרכיך, זה חולו של מועד. ממצוא חפצך, מכאן שאסור לאדם לעשות חפציו בשבת. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. אימיה דר' שמעון בן יוחאי כד הוה מסגתא במילי בשבתא, הוה אמ' ליה, אימא, אימא, שבתא היא, והיא שתקה. ואחת מעשר תקנות שתיקן עזרא לישראל, שיהו מכבסין בחמישי, מפני כבוד השבת.
וחייב אדם להקדים בהוצאת שבת ולהכין צרכי שבת ביום הו' מיד בבקר לכבוד שבת. דתניא אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנא' (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו, לאלתר. לפיכך אסור לאדם להלך ערב שבת יותר משלשה פרסאות, שמא יתעכב בדרך וכשיגיע לביתו לא יהיה לו פנאי להכין תבשילין לצרכי שבת ולכבדו כראוי. כדגרסינן במ' סוכה א"ר איבו בשם ר' אלעזר ב"ר צדוק, אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות. אמ' רב כהנא, לא נצרכה אלא לביתו, בדידי הוה עובדא, אפי' כסא דהרסנא לא אשכחנא.
וגרסי' במ' פסחים בפרק מקום שנהגו, בני ביישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא. אתאן בניהו קמיה דר' יוחנן ואמרי לה, אבהתין הוה איפשר להו, אנן דלא איפשר לן, מאי. אמ' להון, כבר קבלו עליהון ואבהתכון וכתי' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
ואסור לעשות מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד השבת, וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ופירשו בתוספות דוקא הנשכר לאחרים, אבל הכותב לעצמו, או כיוצא בזה, לית לן בה. וצריך אדם למעט באכילה ערב שבת, כדי שיהא תאב לאכול ערב שבת ותערב לו האכילה לכבוד השבת. דאמ' ר' חייא בר אבא שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת, בשעת בית המדרש, ושתיהן נעקרו. וכל המכבד שבתות וימים טובים ומפליג בהוצאתן כפי כחו, הב"ה משלם לו שכרו ומזמין לו ממון. כדגרסי' במסכת יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת, תאני [רב] תחליפא אבוה דרבינאי חוזאה, ואמרי ליה אחוה דרבינאי, כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים ותלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ושמעתי על פי הרא"ש ז"ל שלם ישלם, שלם, ש'בת, ל'ימוד, מ'ועדים, ישלם, ר"ל המוציא יותר מדאי באלו, הב"ה ישלם לו. אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל בכבוד שבת. כיצד, מצא מנה יפה היה אומר זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת יפה ממנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. נמצא כל ימיו אוכל מנות יפות לכבוד שבת. אמ' שמואל, זכור את יום השבת לקדשו, מאחר שבא להשכיחו מאי, כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. מאי חדות ה' היא מעזכם, א"ר יוחנן משום ר' אלעזר בר שמעון, אמ' הב"ה לישראל, בני, לוו עלי וקדשו היום [והאמינו בי] ואני פורע. ועוד גרסינן בפרק כל כתבי הקדש יוסף מוקיר שבי הוה ליה ההוא גוי בשבבותיה דהוו נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי, כולהו נכסי דההוא גברא יוסף מוקיר שבי אכיל להו. אזל זבינהו לכולהו נכסיה, וזבין בהו מרגניתא, ואותבה בסדיניה. בהדי דקא מעבר מעברא, אפרחיה זיקא לסדיניה, ושדייה בימא למרגניתא. אתא כוורא, בלעיה. צדיוה ואסקוה אפניא דמעלי שבתא. אמרו, מאן רגיל וזבין כי השתא. אמרו ליה, זיל אמטויה ליוסף מוקיר שביה, דהוא רגיל וזבין כי השתא. אמטויה ניהליה, זבניה וקרעיה. אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתריסר עילאתה דדינרי. פגע ביה ההוא סבא, אמ' ליה, מאן דיזיף אשבתא פרע ליה שבתא.
מעשה ברומי אחד שהיה מכבד שבתות וימים טובים. פעם אחת חל להיות יום הכפורים בשבת, והלך לבית הצייד ליקח דגים, ולא נצטייד אותו היום אלא דג אחד גדול. והיה שלוחו של אפרכוס יושב שם ומבקש גם הוא דגים לקנות. זה היה מוסיף דמים. כיון שראה אותו חסיד כן, אמ' לצייד, אני לוקחו ממך ליטרא בדינר. לקח אותו ממנו והיה בו ליטרין הרבה בדינרין הרבה. לערב ישב אותו אפרכוס לאכול. אמ' לעבדו, לא מצאת דגים. אמר לו, לא מצאתי אלא דג אחד גדול, והיה בבית הצייד, בא יהודי אחד ולקחו ממנו ליטרא בדינר. אמ' לו, הואיל והוא אוכל ליטרא של דג בדינר עשיר גדול הוא. אמ' לו, תכירהו. אמ' לו, הן. אמ' הביאהו לפני. הביא אותו לפניו. אמ' לו, מה מלאכתך. אמ' לו, חייט אני. אמ' לו, וכי חייט אוכל ליטרא של דג בדינר אחד, אינך אלא עשיר גדול. אמ' לו, אדוני, תן לי רשות ואדבר לפניך דבר אחד. אמ' לו, דבר. אמ' לו, יום אחד יש לנו בשנה ואנו חייבין לכבדו, ולכך עשיתי דבר זה. אמ' לו, מה חובתו של אותו היום. אמ' לו, כל מה שאנו חוטאין כל השנה יתכפר לנו בו ביום, ועוד שהוא יום שבת, וצונו הב"ה לכבד את שניהם. אמ' לו, הרי אתה נצול, לך לשלום. והב"ה שלם שכר טוב לאותו האיש, ומצא באותו הדג מרגלית אחת, והיה מתפרנס ממנה כל ימיו.
ועוד גרסי' בפרק כל כתבי הקדש ר' ישמעאל שלח לר', שאל, בני בבל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות התורה. ושבארץ ישראל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות המעשרות. ושבחוצה לארץ בזכות מה הן חיין. אמ' לו בזכות שמכבדין השבתות וימים טובים. א"ר חייא בר אבא, פעם אחת זימנני אדם אחד בלודקיא, והביאו לפני דיסקוס אחד, פי' שולחן טעון בששה עשר מוטות ובו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק אחד יושב באמצעיתו ומכריז, לה' הארץ ומלואה, כדי שלא תזוח דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה. אמ' לי, ר' טבח הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי קונה כל ימות השבת, הייתי מפרישה לשבת. אמרית ליה, לא על מגן זכית.
וצריך אדם לתקן דברים בעצמו לכבוד שבת, ולסייע לאנשי ביתו לעשות צרכי שבת. ואפי' הוא אדם חשוב ביותר, ואע"פ שאין דרכו ליקח מאכל מן השוק, ולא להתעסק במלאכת בית, חייב לעשות דברים בעצמו לצורך שבת ולכבודו. וחסידים הראשונים היו מתעסקים בצרכי שבת בעצמן מפני כבוד השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים, ר' אבהו הוה יתיב אתקנתא דשאגא ומשייף נורא, פי' שהיה רגיל ונוטל המחתה וחותה הגחלים. רב ענן לבש גונדא, פי' היה פושט בגדיו ולבש בגדים אחרים פחותים בערב שבת, לתקן בהם צרכי שבת, דתאנא דבי ר' ישמעאל, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא, פי' שהיה מהבהב ראש האיל ומסיר ממנו השער לתקנו לבישול. רבא מלח שיבוטא, פי' שהיה מולח הדג. רב הונא מדליק שרגא, פי' היה מדליק את הנרות. רב פפא גדיל פתילתא, פי' שהיה עושה פתילות לנר. רב חסדא פריס סילקא, פי' שהיה מחתך הירק ומתקנו לבישול. רבא ורב יוסף מצליחי ציבי, פי' שהיו מבקעים העצים לבשל בהם צרכי שבת. ר' זירא מצתת ציתותי, פי' שהיה מבעיר האש לבשל צרכי שבת. וכל אלו החכמים שאמרתי שהיו עושין צרכי שבת בעצמן, מפני כבוד השבת היו עושין, ולא מפני שלא היו להם משרתים ועבדים ושפחות. ואע"פ שהיו גדולי הדור, ומהם היו חכמים גדולים, הן היו עושין בעצמן לכבוד שבת. ומהן שהיה יוצא לשוק וקונה בעצמו מאכל ומשקה לצורך השבת, מפני כבודו, ואע"פ שאין דרכן לקנות דבר מן השוק. [כדגרסינן במסכת שבת בפ' כל כתבי הקדש], רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן. קריבו ליה תלת סאני טחיי, פי' בשר שמן ביותר. ר' אבא הוה זבין בתלת סרי פשיטי בשרא מתלת סרי טבחי, ומשלים לון אסינורא דדשא, ואומר אשוור האי, אשוור האי. פי' שהיה קונה בשלשה עשר פשוטים בשר משלשה עשר טבחים, והיה מביא הבשר בחפזה לביתו, והיה אומר, עשו מהרה, הכינו מהרה. והיה מתחיל לאמר עשו מהרה משהיה מגיע לפתח ביתו, והיה קונה משלשה עשר קצבים, כדי שיהיה לו משא ומתן הרבה בענין השבת, לפיכך לא היה קונה הבשר מקצב אחד. וכל המרבה בזה ובכיוצא בו לכבוד שבת הרי זה משובח. וגרסי' במדרש מי שהוא טורח בערב שבת בתיקון צרכי שבת, ומטריח את גופו בצרכי שבת עד שיזוע, אותה הזיעה שמורה לו, ומוחקין בה שטרי חובותיו ביום הדין.
וצריך אדם להסתלק מן המלאכה ערב שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקדש. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ראש השנה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. יכול בתשעה, ת"ל בערב. אי בערב, יכול משתחשך, ת"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל מתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת"ל עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, ת"ל תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין, ת"ל שבתכם. הא כיצד, בכל מקום שנאמר בו שבות, מלמד שמוסיפין מחול על קדש. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם מוציאי שבת בצפורי ועם מכניסי שבת בטבריה. פי' טבריה היתה בבקעה, ולא היתה נראית להם השמש כמו חצי שעה קודם שקיעתה, ולפיכך אנו שובתין מבעוד יום. וצפורי היתה בראש ההר, והיתה השמש נראית להם אפי' בנקודת שקיעתה, והיו מאחרין במוצאי שבת ומוסיפין מחול על קדש. לפי' התקינו רז"ל שיהיו תוקעין בשופרות בערבי שבתות ובערבי ימים טובים כמו שעה אחת קודם שקיעת החמה, כדי שישמעו העם וידעו שקדש היום, ויסתלקו ממלאכתן. כדגרסינן בפ' במה מדליקין ת"ר שש תקיעות תוקעין בערב שבת, תקיעה ראשונה, להבטיל מלאכה שבשדות, שנייה, להבטיל עיר וחנויותיה, שלישית, להדליק את הנר. דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר, שלישית לחלוץ תפלין. ושוהה, כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.
וגרסי' בתוספתא דבי ר' ישמעאל שלש תקיעות תוקעין ערב שבת. תקיעה ראשונה, נמנעו העומדים בשדה מלהעדר ומלהדוש בשדה ומלעשות כל מלאכה, ואין הקרובים רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו הרחוקים, ועדין חנויות פתוחות, ותריסין מונחות, פי' תריסין הטבלאות שמניחין עליהם הפירות ונועלין בהן החנויות. התחיל לתקוע תקיעה שנייה, נסתלקו התריסין ונועלין החנויות, ועדין חמין מונחין על גבי הכירה וקדרות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית, סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק. ושוהה כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.
ויזהר מאד בנר שבת. כדגרסי' בפ' במה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר בערב שבת עם חשיכה, עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר. וגרסי' במדרש וידעת כי שלום אהלך, זו הדלקת נר שבת. והפליגו רז"ל בנר שבת, ואמרו קדוש ונר שבת נר שבת קודם, משום שלום ביתו. פי' אם אין ידו משגת אלא פשוט אחד לקנות בו שמן להדלקת הנר או יין לקדוש היום, יקנה בו שמן להדלקת הנר, ויקדש על הפת.
ועוד גרסי' בפרק במה מדליקין הזהיר בנר שבת, הויין לו בנים תלמידי חכמים, מדה כנגד מדה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. רב הונא הוה רגיל דהוה חליף אפתחא דאבין נגרא. חזה דהוה זהיר בשרגי. אמ' תרין גוברי רברבי נפקי מהכא. נפק מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין. רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי אבא דרב שזבי. חזא דהוו זהירי בשרגא. אמר, גוברא רברבא נפק מהכא. נפק מיניה רב שזבי. פי' מבית אבין נגרא יצאו שני אנשים גדולי הדור, מפני שהיו מדליקין שתי נרות בליל שבת, שכך הוא אומר בשרגי, שנים. ומבית אביו של רב שזבי יצא גדול אחד, מפני שהיה מדליק נר אחד, שכך הוא אומר בשרגא, אחד.
וצריכה האשה להדליק את הנר, מפני שהיא ממצות הבית, כגון חלה והדלקת נר שבת והנדה, שאם לא יזהרו הנשים באלו המצות יענשו עליהם. דתנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וכתב הר' יונה ז"ל כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת, תזהר להדליק מבעוד יום, בעוד שהשמש נראית, ואם פושעה בעצמה להדליק אחר שקיעת החמה, הרי היא מחללת את השבת, ואוי לנפשה. וביום המעונן, אם יש שום ספק ששקעה החמה ואם לאו, תניח לשפחתה או לישמעאלית להדליק. ומצוה גדולה שלא תאחר להדליק, כדי שלא תצטרך הנכרית להדליק, אלא תדליק מבעוד יום, ותדלק היא בעצמה ולא על ידי אחר[ת], ואפילו יהודית, כדי שתטול שכר המצוה, ושיהא ניכר לכל שהיא מחבבת את המצוה. ותברך בידים נקיות, ותאמר, בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו יראי שמים ומצליחין בתורה ובמצות וביראת שמים. מפני שתפלה זו נאה להתפלל בשעה שתדליק נר של מצוה, ויאיר, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור.
ויש נוהגין להדליק שתי נרות ליל שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ועוד גרסי' בפ' במה מדליקין מעשה בר' אליעזר ור' שמעון בריה דיתבו במערתא תריסר שני. חזו ההוא דהוה נקיט תרי מדאני דאסא. אמרי ליה, האי למה לך. אמ' להו, לכבוד שבת. ותסגי לך בחד. אמר להו, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמ' ליה ליבריה, בי חזה כמה חביבות מצות עליהן דישראל.
וצריך אדם לסדר שולחנו ערב שבת מבעוד יום, ויתקן את ביתו מפני כבוד השבת, כדי שלא יכנס השבת וביתו מנוול. ויהיה לו נר דלוק, ושולחן ערוך, ומטה מוצעת, ויפרוש המפה על השולחן, וישים הפת על המפה. ויפרוש מפה אחרת על הפת, כדי שתהיה הפת בין שתי מפות, כדי שלא תראה בשעת קדוש, כדי שלא תתבייש. כי בשאר ימות החול כשהוא סועד הוא מברך על הפת תחלה, אבל בסעודת שבת, בכל אחת משלש סעודות, מברכין על היין תחלה ואחר כך על הפת. לפיכך מכסין הפת במפה מפני כבודה, כדי שלא תתבייש, לפי שמברכין על היין תחלה. ויש אומרים שמכסין הפת בסעודת שבת במפה זכר למן, שהיה יורד הטל והיה יורד המן עליו והיה יורד טל אחר עליו מלמעלה, נמצא המן בין שני טללים, כפת המונחת בקופסא. והעושה כך, מלאך טוב מבקש עליו רחמים, ואין רשות לשטן לקטרג עליו. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשיבא לביתו ומצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר, יהי רצון לשבת אחרת יהי כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לא מצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצאת, מלאך רע אומר, יהי רצון לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן על כרחו.
ומיד בבואו מבית הכנסת, יסוב על שולחנו, ויטול כוס של יין, ואומר, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן. בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קדש, זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, בא"י מקדש השבת. ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא על שתי ככרות. ואם אין לו יין יקדש על הפת. כיצד, נוטל את ידיו, ואוחז שתי ככרות בידו, ואומר ויכלו, ואו' בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו וכו', עד מקדש השבת. ומברך מיד המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ויום שבת בסעודת שחרית או ביום טוב אומ' קדושא רבה, שהוא בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן. ואח"כ נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ואם אין לו יין, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל.
וכל המקדש על היין בערבי שבתות שכרו גדול מאד, כדגרסי' בב"ר זכור את יום השבת לקדשו. זכור, זכרהו על היין וקדשהו, שנאמר זכרו כיין לבנון. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מכאן אמרו, כל המברך על היין בערבי שבתות מאריכין לו ימיו בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' (משלי ט, יא) כי בי ירבו ימיך, [בעולם הזה], ויוסיפו לך שנות חיים, בעולם הבא. הב"ה בירך וקידש את השבת, כ"ש ישראל שהן חייבין לקדשו. והב"ה לא די שבירך את יום השבת וקדש אותו, אלא שקדש את ישראל בזכות השבת. כדגרסינן בפ' קמא דמסכת שבת, אמ' רבה בר מחסיא אמ' רב חמא אמ' רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנא' (שמות לא, יג) כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם.
גדולה שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות. דתניא שבת וע"ז כל אחת משתיהן שקולה נגד כל המצות. לפיכך העובר על שאר מצות, הרי הוא בכלל פושעי ישראל, אבל מחלל שבתות בפרהסיא, או מי שהוא עובד ע"ז, שניהם כגוים לכל דבריהם. ולא חרבה ירושלם אלא מפני שחללו בה את השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים אמ' אביי, לא חרבה ירושלם אלא מפני שחיללו את השבת, שנא' (ירמיהו יז, כז) ואם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה. מאי ולא תכבה, אמ' רב נחמן בר יצחק, בשעה שאין בני אדם מצוין לכבותה. ובעון חלול שבת ישראל נמסרין בידי אומות העולם ומשתעבדין בהם. כדגרסי' במכילתא ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלא כשישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנא' (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (ישעיהו סא, ה) ובני נכר אכריכם וכורמיכם וגו', ובזמן שאין עושין רצונו, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנא' (שמות כ, ח) ששת [ימים] תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולא עוד, אלא שאויביהם משתעבדים בם, שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך. וחילול שבתות וימים טובים בענין העונש שוה, אע"פ שהמחלל שבת חייב סקילה, מה שאין כן ביום טוב. כדגרסי' בספרי ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, ומה ענין שבת לענין מועדים, אלא ללמד שכל המחלל את המועדות כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות.
וגרסי' בפרק ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז, שנא' (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וסמיך ליה את חג המצות תשמור. ושנינו במ' אבות ר' אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אע"פ שיש בידו תשובה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. ופירש רש"י ז"ל המבזה את המועדות, שעושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתייה. וכל העושה מלאכה בשבת, ומחלל אותה, כאלו אין לו חלק באלהי ישראל, מפני שאינו למד דרכיו, שנא' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, וכתיב (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. לומר לך, למוד דרכיך מהב"ה, מה הקב"ה הקדים מה שעתיד לעשות לשבת ועשה מערב שבת, גם אתה הקדים מה שאתה עתיד לעשות לשבת ועשה אותו מערב שבת.
ר' חנינא ב"ר חנינא אומר, שלש בריאות היה עושה הב"ה, בכל יום ויום מששת ימי בראשית, ובערב שבת עשה ששה, שלשה של ערב שבת ושלשה של שבת. הקדים מה שהיה לו לעשות בשבת ועשאו בערב שבת. כיצד. ביום ראשון השמים והארץ והאור, ביום שני רקיע ומלאכים וגיהנם, ביום שלישי אילנות ודשאים וגן עדן, ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, ביום ששי בהמה וחיה ורמש, אדם וחוה ונפשות. ומנין שברא ביום ראשון שמים וארץ והאור, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ומנין שברא המלאכים ביום שני, דכתיב (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח, וכתי' בתריה עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, להודיעך שביום שברא הב"ה הרקיע ברא המלאכים. ומנין שברא גיהנום ביום שני, שנא' (ישעיהו ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. יש בו אתמול ואין בו שלשום. וראיה לדבר, שלא נאמר ביום שני כי טוב. ומנין שברא גן עדן ביום שלישי, שנא' (בראשית א, יא) עץ פרי עושה פרי למינו, ובגן עדן נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וראיה לדבר, שכתוב בו כי טוב שני פעמים. ומנין שברא ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, שנא' (בראשית א, טז) ויעש ה' את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ומנין שברא ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, שנא' (בראשית א, כ) ויאמר אלהים ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתי' (בראשית א, כא) ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ומנין שברא ביום ששי בהמה וחיה ורמש אדם וחוה, שנא' (בראשית א, כד) ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ומנין שברא נפשות, שנא' (ישעיהו נז, טז) ונשמות אני עשיתי. והעולם קיים על היראה ועל השבת, וקדמו יראה ושבת לכל מעשה בראשית, וטרם כל הזהיר הב"ה לישראל על יראת שמים ועל שמירת שבת, כדגרסינן במדרש יהי אור בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בבראשית ירא, שבת. כיצד, את השמים ואת הארץ. את השמים, הרי יראת שמים. ואת הארץ. זש"ה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הרי יראת שבת.
גדולה שבת
גדולה שבת, שאסר הב"ה לעשות בה מלאכה, ואע"פ שהמלאכה חביבה לפניו. שהרי יתברך שמו ברא עולמו במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, ואפי' הכי קרא למעשה בראשית מלאכה, דכתי' (בראשית ב, ב) ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו, וכתי' (בראשית ב, ב) וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו, וכתי' (בראשית ב, ג) כי בו שבת מכל מלאכתו.
אבות מלאכות שאסרו חז"ל לעשותן בשבת הן ארבעים חסר אחת, וכולן [אנו] למדין ממלאכת המשכן, שכל שנא' בהן מעשה או מלאכה או עבודה הן שלשים ותשע. ואלו הן. א' מעשה חושב. ב' מעשה רוקם. ג' מעשה רשת נחושת. ד' מעשה חושב. ה' מעשה עבות. ו' מעשה אורג. ז' מעשה רוקח בשמן המשחה. ח' מעשה רוקח אחר בקטורת. ט' בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. י' לעשות בכל מלאכה. י"א למלאכת אוהל מועד. י"ב ולכל עבודתו. י"ג וי"ד לכל מלאכת עבודתו. ט"ו להביא לכל המלאכה. י"ו וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. י"ז לעשות בכל מלאכת מחשבת. י"ח כל מלאכת חרש וחושב. י"ט עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות. כ' את כל מלאכת עבודת הקדש.
כ"א לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. כ"ב וכ"ג למלאכת עבודת הקודש. כ"ד העושים את כל מלאכת הקודש. כ"ה איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. כ"ו וכ"ז מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה. כ"ח איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש. כ"ט ול' והמלאכה היתה דים לכל המלאכה. ל"א ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה. ל"ב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים. ל"ג ול"ד כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש. ל"ה ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ל"ו כל כלי עבודת המשכן. ל"ז כאשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה. ל"ח וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה', ויברך אותם משה. ל"ט ויכל משה את כל המלאכה.
ושאר המלאכות האסורות בשבת הם תולדות של אבות מלאכות האמורות במשנה. ומהם למדים ממלאכה. כיצד. מנין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראות מלאכה, דכתי' (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מנין לדינין ולטענות ולערעורים וכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה, דכתי' (דברי הימים א כו, כט) ליצהרי כנניהו למלאכה החיצונה על ישראל לשוטרים ולשפטים. מנין לקידושין ולגירושין שנקראין מלאכה, דכתי' (עזרא י, יג) אבל העם רב והעת גשמים ואין כח לעמוד בחוץ והמלאכה רבה. מנין למוציא בין בימינו בין בשמאלו בין על כתפיו שנקראו מלאכה, דכתי' (דברי הימים ב לד, יג) ועל הסבלים ומנצחים לכל עושי המלאכה. ומנין לחשבונות שנקראו מלאכה, דכתי' (בראשית לט, יא) ויבא הביתה לעשות מלאכתו, לחשוב חשבונותיו. ומנין שאין מטיילין בשבת, ת"ל אם תשיב משבת רגלך. ומנין שאין יוצאין לשדות לידע מה הם צריכות בשבת, ת"ל עשות חפצך ביום קדשי. ומנין שמתכסין בכסות נקיה בשבת, ת"ל ולקדוש ה' מכובד. מנין שאין פוסעין פסיעה גסה בשבת, ת"ל וכבדתו מעשות דרכיך. מנין שפוסקין צדקה לעניים ומפקחים על עסקי רבים, ת"ל ממצוא חפצך, חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין.
גדולה שבת, שנתנה הב"ה לבחון בה גירי הצדק. שהרי לא פירש מתרי"ג מצות אלא שבת בלבד, שנא' (ישעיהו נו, ו) ובני הנכר הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים כל שומר שבת מחללו. מכאן אז"ל ישראל משומד המשמר שבתו בשוק, ר"ל בפרהסיא, הרי הוא כישראל לכל דבריו. וחילול שבת היא אחת משלש עבירות שמגלגלין על עושיהן כל עונותיו הראשונות. ואלו הן. א' המשעבד את ישראל, דכתי' (בראשית מב, כא) כי לאשמת ה' אלינו אתם אומרים להוסיף על חטאתינו וגו'. ב' הבא על הגויה, דכתי' (עזרא י, י) ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל. ג' המחלל את השבת, דכתי' (נחמיה יג, יח) ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת.
גדולה שבת, שנתנה הב"ה למנוחה לישראל, ואפי' לבהמתן, שנא' (שמות כג, יב) למען ינוח שורך וחמורך.
מעשה בחסיד אחד, שהיתה לו פרה אחת, והיה חורש בה כל ימי השבוע, וביום שבת היתה נחה. מטה ידו ומכרה לגוי אחד. כיון שלקחה הגוי, הוציא אותה לשדה, והיה חורש בה כל החול. ובשבת הוציאה לחרוש בשדה, וקשר העול על צוארה, ורבצה תחת העול. והיה הגוי מכה אותה, כדי שתעמוד ותחרוש, ולא היתה זזה ממקומה. כיון שראה הגוי כך, הלך לו אצל ישראל שמכרה לו. אמ' לו, בוא וטול פרתך, שמא צער יש לה ואינה יכולה לעמוד ולחרוש, שהרי כמה פעמים הכיתי אותה והיא אינה זזה ממקומה. אמ' לו, בוא עמי ואני מעמידה לך. הלך עמו ודבר באזנה, פרה, את יודעת שכשהיית ברשותי היית נחה בשבת, ועתה גרמו עונותי ומכרתיך אצל הגוי הזה, בבקשה ממך, קומי וחרשי. מיד עמדה והתחילה לחרוש. אמ' לו הגוי, איני רוצה אותה, כי איני [יכול] לסבב אחריך בכל שבת ושבת, או אמור מה דברת באזנה שעמדה וחרשה, שאני כמה פעמים הכיתיה ונתייגעתי בה ולא עמדה. אמ' לו, לא קסם ולא כשפים עשיתי לה, ולא לחשתי לה כלום, אלא כך וכך אמרתי לה. מיד נרתת ונבהל ונזדעזע ונחפז ונתיירא, ונכנס פחד בלבו, ואמ' ומה הפרה הזאת, שאין לה לא שיחה ולא דעה, היא מכירה את קונה ואת צוויו, אני שבראני האל ית' ויתעלה ונתן לי דעה ובינה, איני הולך ומכיר את קוני. מיד הלך ונתגייר, וזכה לתורה הרבה, ונקרא שמו בישראל ר' חנינא בן תורתא.
שאל הגמון אחד את רבן גמליאל ביום השבת ואמ' לו, מה היום מיומים. אמ' לו, ומה נשתנה [אדם] אחד משאר בני אדם. אמ' לו, כמדומה לי שלא הבנת דברי. אמ' לו, מה אמרת. [אמר לו], מה היום מיומים. אמ' לו, מה נשתנה אדם אחד משאר בני אדם. אמ' לו, המלך רצה לכבדני. אמ' לו, אף הב"ה רוצה שיכבדו ישראל את השבת. אמ' לו, ומי יודע שזה יום שבת. אמר לו, נהר סבטיון יוכיח, שכל ימות השבוע הוא נגרש ויום השבת הוא נח. אמ' לו, א"כ למה ישבו בו רוחות ויוריד גשמים ויגדל צמחים ויפקיד עקרות. אמ' לפי שהעולם שלו.
מעשה בר' עקיבא שהיה יושב בשבת לפני טורונוס רופוס הרשע. אמ' לו, מה היום מיומים. אמ' לו ר' עקיבא, מאי גברא ביני גברי. אמ' ליה, מאי אמרית לך ומאי אמרת לי. אמ' ליה, אמרת מאי שנא שבתא דהיא מלכא, ואמרית לך מאי שנא טורונוס רופוס בגבריא דהוא מלכא. אמ' ליה טורונוס רופוס, דצבי מלכיה ליקוריה. אמ' לו ר' עקיבא, ושבתא צבי הקב"ה ליקוריה. אמ' ליה, מאן יימר דהאי שבתא, דילמא ליתיה אלא חד בשבתא או תרי בשבתא, דבזה גשמים ובזה גשמים, בזה נולדים ובזה נולדים. אמ' לו ר' עקיבא, מן שהיה יורד לישראל יוכיח, שבכל יום ויום היה יורד ובשבת לא היה יורד. אמ' לו, הנח המן שלא ירד בימינו ונילוף מדבר אחר. אמ' לו, נהר סבטיון יוכיח, שהוא רץ כל הימים ובשבת הוא עומד. אמ' לו, אף בנהר הזה איני מאמינך, שאינך יודע את מקומו. אמ' לו ר' עקיבא, לך אצל זכורים וחברים, שכל הימים הוא עולה בידם ובשבת אינו עולה בידם, הרי שהמתים יודעים שהוא שבת והחיים אינן שומרין אותה. ועוד אמ' לו, לך אצל קבר אביך, שבכל יום ויום עולה עשן מקברו ובשבת פוסק. ואמ' לו, שמא נגמר גזר דינו. אמ' לו, חזור ובדוק מראש. חזר ובדק ומצא כך. אמ' שמא נתגייר אביו ולכך פסק עשן מקברו. אמ' לו, שאל אביך ויגדך. הלך ועשה כשפים והעלהו מקברו. אמ' לו, מה שבחייך לא שמרת, במיתתך אתה משמר. אמ' לו, לא, אלא מלאך שממונה עלינו דומה שמו, והוא דן אותנו בכל יום ויום, ובערב שבת עם חשכה בת קול מכרזת ואומרת, הנח להם לרשעים וינוחו, ומניחין אותנו כל השבת כולה, ובמוצאי שבת עם חשכה צועק המלאך הממונה על הרוחות, חזרו לכם רשעים לגיהנם שכבר השלימו ישראל סדריהם. וגרסי' במדרש כשישראל אומרים סדר קדושה במוצאי שבת, המלאך מכריז ואומר למתי אומות העולם, צאו למות, שנא' (איוב י, כב) צלמות ולא סדרים. מהו צלמות, צאו למות. למי הוא אומר, למתי אומות העולם, שאין אומרין סדר קדושה, שנא' (איוב י, כב) ולא סדרים, ולא לישראל, שאומרים סדר קדושה. ולכך חייבין כל ישראל לומר סדר קדושה במוצאי שבת.
גדולה שבת, שאין התינוק נימול עד שתעבור השבת, מפני כבודה. פי' אין לך שמונה ימים של מילה שאין שבת בתוכן.
גדולה שבת, שאין כהן גדול נכנס לעבודה אחר משיחתו עד שתעבור עליו השבת, דכתי' (שמות כט, ל) שבעת ימים ילבשם הכהן המשיח וגו'.
גדולה שבת, שאין המזבח עצמו כשר לעבודה עד שתעבור עליו השבת, דכתי' (שמות כט, לז) שבעת ימים תכפר על המזבח.
גדולה שבת, שאין לך מועד שאינו מתעטר בה. חג המצות שבעה, חג הסוכות שבעה, חג השבועות אחר ספירת העומר חמשים יום, ואין לך חמשים יום שאין בהם שבעה שבתות. ויום טוב עצמו קרבנו לתשלומין כל שבעה. הא למדת ששבת גדולה מכלם.
גדולה שבת, שאין הזב והזבה והנדה והיולדת וטמא מת זוכין ליטהר עד שתעבור עליהן השבת.
גדולה שבת, שאין האבל רשאי להתנחם עד שתעבור עליו השבת.
גדולה שבת, שאין החתן מותר שתמשוך סעודתו עד שתעבור עליו השבת, שנא' (בראשית כט, כז) מלא שבוע זאת.
גדולה שבת, שכשנתדלדלו ישראל ממעשים טובים לא עמדה עליהם אלא וסתה של שבת, שנא' (מלכים א כ, כט) ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים, עד שתעבור עליהם השבת. ובימי אליהו היא עמדה עליהם, שנא' בשביעית, שהזכיר זכות השבת. ובימי יהורם היא עמדה להם, שנא' (מלכים ב ג, ט) וילך מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום ויסבו [דרך] שבעת ימים וגו'.
גדולה שבת, שאינה נדחית אלא מפני סכנת נפשות, כגון חולה מסוכן, או תינוק שנפל לים או לנהר או לתוך הבור, וכיוצא בזה. כדגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, תנא מחמין חמין לחולה בשבת, בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים לו נמתין עד שיבריא, אלא מחמין לו מיד, מפני שהוא סכנת נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. ולא ספק שבת זו בלבד אלא ספק שבת אחרת. ואין אומרין, יעשו דברים הללו על ידי גויים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל, ולא על ידי נשים ולא על ידי כותיים, מפני שהן מצטרפין לדעת אחרת. ת"ר מפקחין פיקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין. כיצד. ראה תינוק שנפל לים, פורש מצודה ומעלהו, ואע"גב דקא צאיד כוורי. וכן כיוצא בזה. היה ר' ישמעאל ור' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה ור' יוסי הגלילי מהלכין [בדרך], ולוי הסדר וישמעאל בנו של ר' אלעזר [מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם, מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' ישמעאל] ואמ', אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים, ומה זה בא על ספק ממון, ספק על נפשות, ושפיכות דמים מטמא[ת] את הארץ וגורמת לשכינה שתסתלק מישראל, ניתן לה להצילו, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' אלעזר ואמ', ומה מילה שהוא אחד מאיבריו של אדם דוחה את השבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. ר' יוסי הגלילי אומר, אך את שבתותי תשמרו, אך חלק. ר' יונתן בן יוסי אומר, כי אות היא, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורין בידה. ר' שמעון בן מנסיא אומ', לעשות, חלל עליו שבת זו כדי שישמור שבתות הרבה. אמ' רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא, ודידי עדיפא מדידכו, וחי בהם, ולא שימות בהם. וגרסי' בשאלתות דרב אחאי א"ר שמעון בן אלעזר, תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, שנא' (שמות לא, יד) ושמרתם את השבת. א"ר יהודה, חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת, אין מחללין עליו את השבת. והיינו דאמ' ר' יוחנן, מאי דכתי' (תהלים פח, ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
חגים
שבתות וימים טובים, אע"פ שחייב אדם לאכול בהם ולשתות, צריך ג"כ ללמוד תורה בהם ולשקוד על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות, ולא ישב בטל. שאין לך עונג ולא שמחה יותר מתלמוד תורה, שנא' (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים, יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.
וגרסי' במ' יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בשבת, תניא ר' אלעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא אוכל ושותה, ור' יהושע אומר אוכל ושותה יושב ושונה. דברי ר' יוחנן, ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר, עצרת תהיה לכם, וכתו' אחד אומר עצרת לה' אלהיך. הא כיצד. ר' אלעזר סובר או כלו לה' או כלו לכם, ור' יהושע סובר חלקהו, חציו לה' וחציו לכם. וגרסי' במדרש השכם יספת לגוי ה' יספת לגוי נכבדת וגו'. אומות העולם אתה נותן להם מועדים, והן אוכלין בהן ושותין, ונכנסין לבתי קרקסאות ולבתי טיאטריאות ומכעיסין אותך. אבל ישראל אתה נותן להם ימים טובים, והן אוכלין בהן ושותין, ונכנסין לבתי כניסיות ולבתי מדרשות ומרבין בתפלות ומרבין במוספין ומרבין בקרית שמע, הוי יספת לגוי ה'.
וכל השמח בימים טובים, ומשמח בני ביתו, ומשמח עניים בתוך ביתו, ומאכילן ומשקן במועד, שכרו הרבה מאד, והב"ה משמח את בניו ואת בנותיו. כדגרסי' בפסיקתא ר' לולני דרומיה בשם ר' יודה בר' סימון, אמ' הב"ה לישראל, אתה יש לך ארבעה בני בתים, בנך ובתך ועבדך ואמתך, ואני יש לי ארבעה בני בתים, הלוי והגר והיתום והאלמנה, וכולם בפסוק אחד, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך. אמ' הב"ה, אני אמרתי לך שתהא משמח את שלי ואת שלך בימים טובים שנתתי לך, אם שמחת את שלי ושלך בימים טובים אשר נתתי לך, אף אני עתיד לשמח את שלך ואת שלי, אלו ואלו. והיכן אני עתיד לשמחך, בבית הבחירה, שנא' (ישעיהו נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו'.
ואפי' יום אחד אחר המועד, צריך אדם לכבדו באכילה ובשתייה ולשמוח בו, משום כבוד המועד, כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד. ואמ' ר' יוחנן המחוזי בשם ר' יוסי המוכסי, כל העושה איסור לחג באכילה ובשתייה, מעלה עליו הכתו' כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנא' (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. ר"ל שיאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד. וצריך אדם ג"כ לסדר שולחנו במוצאי שבת לכבוד השבת ויאכל אפי' כל שהוא, כדגרסי' במ' שבת בפרק ואלו קשרים, א"ר חנינא, לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. ואפי' אינו צריך אלא לכזית, חמין במוצאי שבת מלוגמא, [פת] חמה במוצאי שבת מלוגמא, פי' האוכל תבשיל חם ופת חמה במוצאי שבת רפואה היא לו. וגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש, ר' אבהו הוו עבדין ליה כל אפוקי שבתא עגלא תליתאה, פי' עגל שמן, והוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדיל אבימי בריה, אמ' ליה, [למה ליה למר] לאפסודי כולי האי לישבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוה, ואתא אריה אכלה. פי' מפני שלא שחט העגל לאכול ממנו הכליות במוצאי שבת, כמו שהיה רגיל לעשות, בא אריה ואכל עגל המשובח שהיה בעדרו.
והמכבד שבתות וימים טובים הב"ה משלם לו שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנא' (נחמיה ח, י) ויאמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאלהינו, כי חדות ה' היא מעוזכם. בעולם הבא מנין, שנא' (ישעיהו נז, ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, ר"ל הנח בעולם הזה בשבת ינוח בגן עדן בעולם הבא בשלום.
סליק פרקא