מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
ז; פרק גמילות חסדים
גדולת גמילות חסדים א
בענין גמילות חסדים
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים. וגרסי' בפרקי ר' אליעזר אמ' הב"ה למלאכי השרת, בואו ונגמול חסד לאדם ולעזרו, שעל מדת גמילות חסדים העולם קיים, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ושלשה דברים אלו שהעולם קיים עליהם, שהם תורה ועבודה וגמילות חסדים, שלשתם נאמרו בכל אחד ואחד משלש פסוקים, שהן אחד בתורה ושני בנביאים ושלישי בכתובים. בתורה, דכתי' (שמות טו, יג) נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך. בחסדך, זו גמילות חסדים, בעזך זו תורה, שנא' (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. אל נוה קדשך, זה בית המקדש ששם העבודה, שנא' (ישעיהו לג, כ) חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען וגו'. בנביאים, דכתי' (ישעיהו נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, [זו תורה], לנטוע שמים וליסוד ארץ, זו גמילות חסדים, שעליה העולם קיים, ולאמר לציון עמי אתה, זה בית המקדש, ששם העבודה. בכתובים, דכתי' (משלי כ, כח) חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו. חסד, זו גמילות חסדים, ואמת, זו תורה, דכתי' (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו, כסאו, זה בית המקדש ששם העבודה, שנא' (ירמיהו יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. אמ' הב"ה, חביבין לפני גמילות חסדים מזבחים ומעולות שהן מקריבין לפני על גבי המזבח, שנא' (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וגרסינן באבות דר' נתן מנין שגמילות חסדים מלאה הארץ, שנא' (תהלים קיט, סד) חסדך ה' מלאה הארץ, ומנין שהוא מן הארץ ועד לרקיע, שנא' (תהלים נז, יא) כי גדול עד שמים חסדך, ומנין שהוא למעלה מן הרקיע, שנא' (תהלים קח, ה) כי גדול מעל שמים חסדך, ומנין שהוא מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם עד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים.
גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה. שהצדקה בממונו של אדם, וגמילות חסדים בגופו ובממונו. והצדקה עם החיים בלבד, וגמילות חסדים עם החיים ועם המתים, דכתי' (רות ב, כ) ברוך ה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים, וכתיב (רות א, ח) יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. הצדקה עם העניים בלבד, וגמילות חסדים עם העניים ועם העשירים. א"ר יוחנן אין אנו יודעים איזה חביב, גמילות חסדים או צדקה, כשהוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, הוי אומר גמילות חסדים חביבה. פי' בזכות גמילות חסדים הב"ה עושה חסד עם האדם מעולם ועד עולם, אבל זכות הצדקה מגינה עד בני בנים בלבד. וגמילות חסדים שאדם עושה עם החיים, איפשר שישלמו לו אותם האנשים שגמל עמהם כמעשיו, או מהללים ומשבחים אותו, אבל גמילות חסדים שאדם עושה עם המתים, אין מתן שכרו אלא מהב"ה, מפני שהוא עושה לשם שמים, דתניא אי זו היא גמילות חסדים שהיא לשם שמים, הוי אומר זו גמילות חסדים שאדם עושה עם המתים.
ועוד גרסי' בפרקי ר' אליעזר בפרק שבע עשרה, מאין אנו למדין גמילות חסדים, מהב"ה, שהוא בעצמו גמל חסד למשה ואהרן וקברן בידו. ואלמלא הדבר כתוב, אי איפשר לאומרו, שנא' ( דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר, לא על משה בלבד גמל הב"ה חסד, אלא אף על אהרן. כשעלו להור ההר, היו מרננין כל שבטי ישראל ואומרים, הניחו אהרן בהור ההר וירדו להם, ולא האמינו שגוע. לגמול לו חסד מה עשה הב"ה, נטל ארונו של אהרן והעבירו מעל המחנה, וראו כל ישראל ארונו של אהרן פורח באויר, והאמינו כי גוע וגמלו חסד עמו, שנא' (במדבר כ, כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל. ולמשה לא גמלו חסד אלא אנשים בלבד, שנא' (דברים לד, ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב, ולאהרן גמלו חסד האנשים והנשים והטף, שנא' (במדבר כ, כט) ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל, מפני שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומכניס שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו. וגרסי' במ' יומא ירושלמי כתיב (דברים י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם. וכי במוסרה שם מת אהרן, והלא בהור ההר מת, שנא' (במדבר לג, לח) ויעל אהרן אל הור ההר על פי ה' וימת שם וגו'. אלא כיון שמת אהרן ע"ה נסתלקו ענני כבוד, ובקשו כנענים להתגרות בישראל, שנא' (במדבר כא, א) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. מהו האתרים, מת התיר שבהם שהוא תר להם הדרך, פי' מת אהרן ע"ה, שהיו ענני כבוד תרין לישראל את הדרך בזכותו. מיד אמרו כנעניים, בואו ונתגרה להם, ובקשו ישראל חזור למצרים, וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות, ורץ אחריהם שבטו של לוי והרג מהם שבעה עשר משפחות. אף הם הרגו ממנו ארבעה, הה"ד לעמרמי ליצהרי לחברוני לעוזיאלי. אימתי חזרו, בימי דוד, הה"ד יפרח בימיו צדיק. אמרו ישראל במוסרה, מי גרם לנו הדמים הללו. אמרו, על שלא עשינו חסד עם אהרן הצדיק שמת בהר ההר ולא עשינו לו הספד כראוי. אמרו, בואו ונספודהו במוסרה. מיד ישבו וקשרו לו הספד, וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהם הכתו' כאלו מת שם ונקבר שם, ללמדך כמה הוא זכותן של גומלי חסדים וכמה הוא עונשן של מי שאינן גומלי חסדים.
ר' יוסי אומר, שבעת ימי האבל מנין אנו למדין, מיעקב אבינו ע"ה, שעשה לו יוסף בנו שבעת ימי האבל, שנא' (בראשית נ, י) ויעש לאביו אבל שבעת ימים. ועלו כל גדודי המלכות עמו, שנא' (בראשית נ, ט) ויעל עמו גם רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד. אמ' להם הב"ה, אתם גמלתם חסד עם יעקב עבדי, אף אני נותן לכם ולבניכם בעולם הזה שכר טוב. כשמתו מצרים בים, לא טבעו, אלא זכו להקבר, שנא' (שמות טו, יב) נטית ימינך תבלעמו ארץ.
גמילות חסדים מנין אנו למדין, מאיזבל. שהיה ביתה סמוך לשוק, וכל חתן שהיה עובר בשוק, היתה יוצאה מביתה ומצלצלת בכפיה ומהלכת עשר צעדות, וכל מת שהיה עובר בשוק, היתה יוצאה מביתה וממחת בכפי ידיה ומקוננת בפיה ומהלכת אחריו. וניבא עליה אליהו זכור לטוב ואמ', הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל, והאיברים שהיו גומלין חסד, לא שלטו בהם הכלבים, שנא' (מלכים ב ט, לה) וילכו לקוברה ולא מצאו כי אם הגולגולת והרגלים וכפות הידים.
גמילות חסדים מנין אנו למדין, מאנשי יבש גלעד ומחצי שבט המנשה. כשנהרג שאול ובניו אמרו, מי שהצילנו מחרפת בני עמון אין אנו חייבין לגמול לו חסד. עמדו כל הגבורים שבהם והלכו כל הלילה, שנא' (שמואל א לא, יב) ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גופת שאול ואת גופת בנו ויביאום יבשה ויקברום. לאבלים מנחמין ביין, שנא' (משלי לא, ו) תנו שכר לאבד ויין למרי נפש, ואנשי יבש גלעד היו גומלין חסד עם שאול ועם בניו בצום ובכי ומספד, שנא' (שמואל א לא, יג) ויצומו שבעת ימים. אמ' להם הב"ה, אתם גמלתם חסד עם שאול ועם בניו, אני אתן שכרכם לעתיד לבא, כשאני עתיד לקבץ את ישראל מארבע כנפות העולם, ראשון אני מקבץ את שבט מנשה, שנא' (תהלים ס, ט) לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי.
ר' פנחס אומר, לאחר שנהרג שאול ובניו, בא רעב בימי דוד בארץ ישראל שלש שנים, שנה אחר שנה. בשנה ראשונה עלו ישראל לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו שמא יש בכם עובדי ע"ז, שבעון עובדי ע"ז הגשמים נעצרין, שנא' (דברים יא, טז) השמרו להם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר. יצאו ובדקו ולא מצאו. בשניה עלו לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו אם יש בכם מגלה עריות, שבעון גלוי עריות הגשמים נעצרין, שנא' (ירמיהו ג, ב) ותחניפי ארץ בתזונתך וגו', מה כתי' תמן, וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך. בדקו ולא מצאו. בשנה השלישית עלו ישראל לרגל. אמ' להם דוד, צאו וראו אם יש בכם שופכי דמים, שבעון שופכי דמים הגשמים נעצרין, שנא' (במדבר לה, לג) ולא תחניפו את הארץ. בדקו ולא מצאו. אמ' דוד, מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי. עמד דוד והיה מתפלל לפני הב"ה. ואמ' לו, על שאול ועל יהונתן בנו, שבימיו לא נעשה ע"ז בארץ. מיד עמד דוד, ולקח כל חכמי ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד, ומצאו את גוית שאול ואת יהונתן בנו, שלא שלטה בהם רמה, שנא' (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה. ולקחו גופת שאול ויהונתן ונתנו אותם בארון ועברו את הירדן, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויקברו את שאול ויהונתן בנו. וצוה המלך והיו מעבירין ארונו של שאול בכל גבול ישראל, בכל שבט ושבט. והיה הגבול שנכנס בו ארונו של שאול, היו יוצאין הם ובניהם ובנותיהם ונשיהם וגומלין לו חסד, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, עד שבא לגבול ירושלים ולארץ בנימן, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו. כיון שראה הב"ה שגמלו חסד כל ישראל, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנא' (שמואל ב כא, יד) ויעתר אלהים לארץ אחרי כן.
וגרסי' במ' שוטה ירושלמי ר' נתנאל אומר, קודם שלש מאות שנה עד שלא נולד יאשיהו נקרא שמו, שנא' (מלכים א יג, ב) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו. ובן שמונה שנים מלך. ונער בן שמונה שנים מה תהיה דעתו, ושיבר את המצבות וכתת את האשרים וגידע את הפסילים, והיתה זכותו מבהקת לפני כסא הכבוד. ובשביל הרעה שהיו עושין בסתר, נאסף הצדיק. ונאספו כל אנשי יהודה וירושלם, וירמיה הנביא גמל חסד עם יאשיהו, שנאמר (דברי הימים ב לה, כה) ויקונן ירמיהו על יאשיהו. וכן קבלו עליהם כל ישראל להיות גומלים חסדים לכל חכמי ישראל וגדוליהם, ויתנום לחוק לבני ישראל.
ראה שלמה ע"ה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה בו שלשה שערים, אחד לחתנים, ואחד לאבלים ולמנודים, ואחד שהיו כל ישראל נכנסין בו. והיו כל ישראל הולכים בשבתות ובימים טובים ויושבין בין שני שערים הללו. והנכנס בשער חתנים, היו יודעין שהוא חתן, והם אומרין לו, מי ששיכן שמו בבית הזה ישמחך בבנים. ואם היה נכנס בשער האבלים, ומכוסה שפמו, היו יודעין שהוא [אבל, והיו אומרים לו, השוכן בבית הזה הוא ישמחך וינחמך. והנכנס בשער האבלים שלא היה מכסה שפמו היו יודעין שהוא מנודה], והן אומרים לו, השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע לדברי חביריך ויקריבוך, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. משחרב בית המקדש, התקינו שיהיו חתנים ואבלים נכנסין בבתי כניסיות ובבתי מדרשות, ואנשי המקום רואין את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ומנחמין אותו ויושבין עמו על הארץ, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים.
וגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, מי לנו גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה, מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הב"ה, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא. ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנא והלך לפניו צדקך כבוד ה' יאספך. ת"ר בוא וראה כמה חביבות המצות על משה רבינו ע"ה, שכל זמן שישראל מתעסקין בבזת מצרים, משה מתעסק במצוה, והיה משתדל ליטול עצמותיו של יוסף להעלות אותן לארץ ישראל, כדי שיהיו ישראל נקיים מן השבועה, שנא' (בראשית נ, כה) וישבע יוסף את בני ישראל לאמר. ולפיכך היה משה משתדל ליקח עצמות יוסף, לצאת ידי חובת המצוה, שנא' (משלי י, ח) חכם לב יקח מצות. ומנין היה יודע משה היכן היה קבור יוסף. אמרו שסרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה. אמ' לה, כלום את יודעת היכן יוסף קבור. אמרה לו, ארון של מתכת עשו לו מצרים, וטבעוהו בנהר נילוס, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת הנהר, ואמר, יוסף, הגיעה שנת הגאולה שנשבע הב"ה לישראל לגאול אותם, והגיעה שעה שהשבעת את ישראל להעלות את עצמותיך מזה, ושכינה וכל ישראל מתעכבין לך, אם תתראה מוטב, ואם לאו, אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ועמד למעלה מן המים. ואל תתמה שצף ארונו של יוסף על גבי המים, שהרי צף הברזל לאלישע הנביא ע"ה, שנא' (מלכים ב ו, ה) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים, ויאמר אהה אדוני והוא שאול, ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל. והלא דברים קל וחומר, ומה אלישע שהוא תלמיד אליהו, ואליהו תלמידו של משה ע"ה, צף הברזל מפניו, משה עצמו עא"ו. ר' נתן אומר, בתוך קבורנטי של מלכים היה, והלך משה ועמד על שפת קבורנטי, ואמ', יוסף, הגיעה שנת הגאולה לישראל שנשבע הב"ה, ואתה השבעת אותם, אם תתראה מוטב, ואם לאו, הרי אנו נקיים ופטורין משבועתך. מיד נזדעזע ארונו של יוסף ונטלו משה, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. וכל אותן שנים שהיו ישראל הולכין במדבר, ארון של יוסף וארון של שכינה היו מהלכין זה בצד זה, והיו עוברין ושבין שואלין, מה טיבן של ארונות הללו, ואומרים להם, אחד של שכינה ואחד של מת. אמרו להם, וכי איפשר למת להלוך עם השכינה. אמרו, קיים זה מה שכתוב בזה. ומה אי לא דעסיק ביה משה, ישראל לא היו עוסקין ביה, והכתי' (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. אמרו, כבודו בגדולים יותר מבקטנים. ואי לא דעסיקי ביה ישראל, בניו לא הוו עוסקין ביה. אמרו, כבוד במרובין יותר מבמועטין. קברו בשכם, מאי שנא בשכם. אמ' ר' חמא ב"ר חנינא, אמרו ישראל, אבותינו גנבוהו משכם, נחזיר אבדה לשכם.
אמ' ר' חמא ב"ר חנינא, מאי דכתי' (דברים יג, ה) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי איפשר לו לאדם לילך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחרי מדותיו. הב"ה מלביש ערומים, שנא' (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם, אף אתה מלביש ערומים. הב"ה ביקר חולים, שנא' (בראשית יח, א) וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים. הב"ה מנחם אבלים, שנא' (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, מלמד שבירך לו ברכת אבלים, אף אתה נחם אבלים. הב"ה קובר מתים, שנא' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא, אף אתה קבור מתים. דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחלתה גמילות חסדים, שנא' (בראשית ג, כא) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים, דכתי' (דברים לד, ו) ויקבור אותו בגיא.
ביקור חולים
וביקור חולים מצוה גדולה עד מאד, ושכרה גדול עד לאין חקר. כדגרסי' במ' פאה ירושלמי תניא מכריזין על החולה ביום השני לחוליו, כדי להודיע לבני אדם ויגמלוהו חסד. ויומא קמא דחליש לא מודעו ביה, שמא אינו חולי ויפתח פיו לשטן, מכאן ואילך מכריז עליו בשוקא ומפרסמין חוליו, דכל דרחים ליה יבקש עליו רחמים, וכל דסני ליה יחדי ליה, ויש לחולה נחת רוח בזה, שנא' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. ואין החולה מתרפא מחוליו עד שמוחלין לו כל עונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, כמו שאפרש לקמן בע"ה.
הקרובים נכנסין לבקר את החולה מיד, ואפי' ביום הראשון, והרחוקים אחר ג' ימים. ודין החבירים כדין הקרובים. ואם קפץ עליו החולי פתאום, אלו ואלו נכנסין מיד. ואפי' הגדול [חייב] לבקר את הקטן, כ"ש הקטון לגדול, ואפי' כמה פעמים ביום, וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יטריח על החולה. אין מבקרין את החולה בשלש שעות הראשונות, שכל חולה יקל עליו החולי בבקר, ויראה אותו המבקר שהוא בנחת, ולא יבקש עליו רחמים כראוי. וכשמבקשין רחמים על החולה, אם לפניו, יבקש בכל לשון שירצה, בין בלשון הקדש בין בשאר לשונות, ואם שלא בפניו, אין מבקשין אלא בלשון הקדש בלבד, בכלל תפלת יחיד, ויכלול אותו עם חולי ישראל, ויאמר המקום ירחם עליו בכלל חולי ישראל. אין מבקרין לא חולי מעים, ולא חולי העין, ולא חולי הראש. חולי מעים, משום כיסופה, פי' שהחולה ממעיו יתבייש מבני אדם, מפני שצריך לעשות צרכיו פעמים רבות, ואין בו כח לסבול ולא לעמוד על עצמו. חולי העין והראש, מפני שהדיבור קשה להם. לפי' כל חולה שמצטער בדיבור, או אם רואה בני אדם מצטער, אין מבקרין אותו בפניו, אלא נכנסין לבית החיצון ושואלין בשלומו ודורשין בו אם צריכין ליטפל בו, כגון שיביאו לו רופא, או לקנות לו סמין, או כיוצא בזה, ושומעין צערו, ומבקשין עליו רחמים. מבקרים חולי גויים, משום דרכי שלום.
וחייב הרופא לבקר את החולה ולרפאותו. ואל ימנע מלבקרו ומלרפאתו, ואל יאמר, מה לי בצער הגדול הזה, איפשר שאטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. ואל יאמר, הב"ה מוחץ ואני מרפא, אלא על כל פנים ישתדל בחולה לרפאתו. ורשות ניתנה לרופא לרפא את החולה, כדגרסי' בבבא קמא בפרק החובל, תאנא דבי ר' ישמעאל, ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאת. והיא מצוה גדולה, שהיא בכלל פיקוח נפש. ואפי' היה רופא אחר מרפאו, אל ימנע עצמו מלרפאתו עם האחר. ומ"מ אם הוא אומן, יזהר שלא יטעה, כמו שצריך הדיין ליזהר בדיני נפשות, והזריז הרי זה משובח. ואם מונע עצמו לרפאת, הרי זה הוא כשופך דמים, מפני שאדם זוכה להתרפאת על ידי אסיא קודם מעל ידי חבירו. וביקור חולים מצוה מן התורה. כדגרסי' במ' נדרים בפרק אין בין מודר, א"ר יהושע בן לוי, מנין לביקור חולים מן התורה, שנא' (במדבר טז, כט) אם כמות כל האדם ימותון אלה [ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני]. [מאי] משמע. אמר [רבא], אם כמות כל האדם, שהן חולין ומוטלין על מטותיהן ובני אדם מבקרין אותן, [מה הבריות אומר', לא ה' שלחני]. תאנא בקור חולים אין לו שיעור. סבר רב יוסף למימר, אין שיעור למתן שכרו. אמ' ליה אביי, וכי כל המצות יש שיעור למתן שכרן, והא תנן הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע שכרן של מצות. אלא אמ' אביי, אפי' גדול אצל קטן, ורבא אמ', אפי' מאה פעמים ביום. א"ר אחא ב"ר חנינא, כל המבקר את החולה נוטל אחד מששים מצערו.
מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא שחלה, ולא נכנסו חכמים לבקרו. ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שביקרו וריבץ לפניו, חיה. אמ' לו, ר' החייתני. יצא ר' עקיבא ודרש, כל שאינו מבקר חולים כאלו שופך דמים. כי אתא רב דימי אמ' ליה, המבקר את החולה גורם לו שיחיה, שכל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה, ושאינו מבקר את החולה מבקש עליו שימות. שימות סלקא דעתך, אלא אימ' כל שאינו מבקר את החולה אינו מבקש לא שיחיה ולא שימות. אמ' ר' יהודה א"ר שמואל, כל המבקר את החולה ניצול מדינה של גיהנם, שנא' (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ואין דל אלא חולה, שנא' (ישעיהו לח, יב) מדלה יבצעני, ואין רעה אלא גיהנם, שנא' (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה.
ואם ביקר מה שכרו, כדאמרי' ניצל מדינה של גיהנם. אלא מה שכרו בעולם הזה, ה' ישמרהו ויחייהו יאושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו. ישמרהו, מיצר הרע, ויחייהו, מן היסורין, יאושר בארץ, שיהיו הכל מתכבדים בו, ואל תתנהו בנפש אויביו, שיזדמנו לו רעים כנעמן, שרפאוהו מצרעתו, ואל יזדמנו לו רעים כרחבעם, שחלקו את מלכותו. וגרסי' במדרש תלים אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', זש"ה מלוה ה' חונן דל. א"ר אלעזר הקפר, מי שהוא מבקר את החולה מסיר ממנו אחד מששים מחוליו, ומי שאינו מבקרו מוסיף אחד מששים לחוליו. מפני שמשתדל בו ומשמשו. וגרסי' באבל רבתי תניא האיש כורך ומקשר את האיש אבל לא את האשה, והאשה כורכת ומקשרת את האיש והאשה. האיש משמש את האיש בחולי מעים אבל אינו משמש את האשה, והאשה משמשת את האיש ואת האשה בחולי מעים. ד"א אשרי משכיל אל דל, כל מי שהוא קובר מת מצוה. ר' אבא אומר, כל מי שהוא משכיל יצר הטוב על יצר הרע. ר' אחאי אומ', כל מי שהוא נותן פרוטה לעני. ורבנן אמרי, מי שהוא בורח מן המלכות. מאי טעמא דר' אלעזר הקפר דאמ' מבקר חולים, דכתיב (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. ומאי טעמא דאמ' קובר מת מצוה, משום יאושר בארץ. ומאי טעמא דר' אבא דאמר משכיל יצר הטוב על יצר הרע, משום ביום רעה ימלטהו ה', שהוא ממליך יצר הטוב על יצר הרע. ומאי טעמא דר' אחאי דאמ' הנותן פרוטה לעני, משום ויחייהו. ומאי טעמא דרבנן דאמרי זה הבורח מן המלכות, משום דאמ' ואל תתנהו בנפש אויביו.
וכשיכנס אדם לבקר את החולה, צריך לישב במקום נמוך, ולא ישב על מקום גבוה. דתניא הנכנס לבקר את החולה, לא ישב על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל, אלא מתעטף ויושב על הקרקע, מפני שהשכינה למעלה ממטתו של חולה, שנא' (תהלים מא, ד) ה' יסעדנו על ערש דוי. אמ' ר' אלכסנדראי אמ' ר' חייא בר אבא, אין החולה עומד מחוליו עד שמוחלין לו על כל עוונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי. רב המנונא אמר, ישוב לימי עלומיו, שנא' (איוב לג, כה) רטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו. א"ר אלכסנדראי א"ר חייא בר אבא, גדול נס שנעשה לחולה מנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה, אש של הדיוט הכל יכולין לכבותה, אבל חולה ואשו אש של שמים, ר"ל החמימות, מי יוכל לכבותה.
וגרסינן בויקרא רבה וכי ימוך אחיך, הה"ד אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ר' חנינא אומר, זהו המבקר את החולה. וגרסי' בבבא מציעא בפרק המפקיד, תאני רב יוסף, והודעת להם, זו בית חייהם, את הדרך, זו גמילות חסדים, ילכו, זו בקור חולים, בה, זו קבורת מתים. וגרסי' במ' שבת בפרק מפנין, אמ' ר' יהודה בר ששת אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן, ששה דברים אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, ואלו הן, הכנסת אורחים, ובקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל את בנו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות.
תשובת החולה
וצריך החולה לעשות תשובה מיד, שמא יכבד עליו חוליו, או שמא תטרף עליו דעתו, ולא יהיה לו פנאי לעשות תשובה, וימות בחפזה ובבהלה. וידע ויתן אל לבו שבחוליו מזכירין לו כל עונותיו, ואם יש לו מליצי טוב יתרפא, ואם אין לו מליצי טוב יטרף, ואין לך מליצי טוב יותר מתשובה ומעשים טובים. כדגרסינן בפ' במה מדליקין אמ' רב יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הבא זכות והפטר. ואם רואים שכבד עליו החולי ונטה למות, והגיעה השעה שיפטר בה מן העולם, מזכירין אותו לעשות תשובה ואומ' לו התודה. דתניא תנו רבנן, מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתים מתודין. אדם יוצא לשוק דומה כמי שנמסר להדרינוס, חש בראשו דומה כמו שנתנוהו בקולר, עלה למטה דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין ניצול, ואם לאו אינו ניצול. ואין לך פרקליטין כתשובה ומעשים טובים, שנא' (איוב לג, כה) אם יש עליו מלאך מליץ וגו'. ע"כ.
וגרסי' באבל רבתי תניא נטה למות אומרים לו התודה עד שלא תמות, הרבה התודו ולא מתו, הרבה שלא התודו ומתו, הרבה שמהלכין על השוק ומתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי. ואם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהיה דעתו מיושבת עליו. וכל הדברים האלו אין אומרין אותם לא בפני עמי הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו את לבו. מת לו מת, אין מודיעין אותו, שמא תטרף דעתו עליו, ואין קורעין את חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין עליו, ואם בכו לפניו, משתקין אותן, שמא ישברו את לבו. וגרסי' בספרי ר' נתן אומר, ואשמה הנפש ההיא ההיא והתודו, בנין אב על כל המתים שיוטענו וידוי. וגרסינן במסכת סנהדרין בפ' נגמר הדין, היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו [חלק] לעולם הבא. שכן מצינו בעכן, שאמ' לו יהושע, בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה, ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. ומנין שיכופר לו בוידוי, שנא' (יהושע ז, כה) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה, ביום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו, אמור תהא מיתתי כפרה לכל עונותי. וכתב הרמב"ן ז"ל וסדר שכיב מרע, כך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה, מודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלימה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא צופה לצדיקים.
הספד המת
מצוה גדולה להספיד את המת, ויותר גדול הוא הספד המת מתלמוד תורה. כדגרסי' במ' כתובות בפרק האשה שנתארמלה, ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. בד"א בשאין לו כל צרכו, אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו, א"ר שמואל בר אויא משמיה דרב, תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. אין עושין שני הספדות בעיר אחת, אלא אם כן היה בה כדי הספד לזה וכדי הספד לזה. ואין עושין שני הספדות כאחד בעיר אחת, אלא אם היה בה קילוס לזה וקילוס לזה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אסור משום איבה, ר"ל אם ילך אדם להספד אחד יהיה לו איבה עם קרובי המת האחר. רב המנונא איקלע למתא, שמע קול שיפורא דשיכבא, וחזיא להנך אינשי דעביד עבידתא. אמ' בשמתתא ליהוו הנך אינשי, לאו שיכבא איכא במתא, כמו שכתבתי למעלה. וכתב הרמב"ן ז"ל מכאן אני שומע, כל הרואה המת ואינו מלווהו עד שיהיה לו כל צרכו, שהוא בר נידוי. וכ"ש אם תלמיד חכם הוא, כדגרסינן במ' שבת בפ' ר' אליעזר אומר, אמ' ר' שמעון בר פזי משום ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המוריד דמעות על אדם כשר הב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאך הלא בספרתך. אמ' רב יהודה אמ' רב, כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקוברו בחייו, שנא' ( יהושע כד, ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח בהר אפרים מצפון להר געש, מאי להר געש, שגעש עליהם ההר לקוברם. אמ' ר' חייא בר אבא אמ' ר' יוחנן, כל המתעצל בהספדו של אדם חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה. איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן, ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. אמרי ליה בבלאי, ימים האריכו, שנים לא האריכו.
גדולה גמילות חסדים ב
גדולה גמילות חסדים שכל העושה חסד [אפילו] עם מי שאינו צריך הב"ה משלם שכרו, כדגרסי' בויקרא רבה ר' סימון בשם ר' אלעזר [אומר], תרי שטי מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, כמו אברהם עם מלאכי השרת, דכתי' (בראשית יח, ח) והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכי היו אוכלים. א"ר יודן, היו נראין כאלו היו אוכלין, והראשון ראשון מסתלק. מה פרע לו הב"ה, המן והבאר והשלו וענני כבוד מקיפין עליהם. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, ראה מה פרע לו הב"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שצריך לו על אחת כמה וכמה. ר' סימון בשם ר' אלעזר אמ' עוד שיטה אחרת. מי שלא עושה חסד עם מי שאינו צריך לו, כגון עמון ומואב עם ישראל, דכתי' (דברים כג, ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, וכי צריכין היו, והלא כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה מן יורד והבאר עולה וענני הכבוד מקיפין עליהם, ראה מה פרע להם הב"ה, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שאינו עושה חסד עם מי שאינו צריך חסד, ראה מה פרע לו הב"ה, מי שאינו עושה חסד עם מי שצריך חסד, על אחת כמה וכמה. ר' שמעון בשם ר' אלעזר אומר שיטה אחורי. מי שעושה חסד עם מי שחייב לו, כיתרו עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) ויאמר אל בנותיו ואיו למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם. ר' אליעזר אומר, יתרו עשה עם משה, דכתי' (שמות ב, כ) [למה זה עזבתן] את האיש וגו'. אמ' ר' סימון אין כאן חסד, בשכרו נתן לו, ובשכרו האכילו, דכתי' (שמות ב, יט) גם דלה דלה לנו וישק את הצאן. מתי פרע לו הב"ה, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, בימי שאול, דכתי' (שמואל א טו, ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. וכי עם כל ישראל עשה יתרו חסד, והרי עם משה בלבד עשה, אלא ללמדך שכל מי שהוא עושה חסד עם אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאלו עשה חסד עם כל ישראל. והלא דברים קל וחומר, ומה מי שהוא עושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הב"ה שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו, על אחת כמה וכמה. ר' אליעזר אומר בה שיטה אחרי, מי שעושה חסד עם מי שצריך חסד, כבועז עם רות, דכתי' (רות ב, יד) ויאמר לה בועז לעת האוכל גשי הלום ואכלת מן הלחם. מן הלחם, לחמן של קוצרין. וטבלת פתך בחומץ, א"ר יונתן מכאן שהחומץ יפה לשרב. ויצבט לה קלי, קליל זעיר בראשי אצבעותיו. והכתוב אומר ותאכל ותשבע ותותר. א"ר יצחק, את יליף מיניה תרתי, או שרתה ברכה בידו של אותו צדיק או במעיה של אותה צדקת. וזכה בועז לצאת מירכו דוד ושלמה וכל מלכי בית דוד והמלך המשיח, יהי רצון שיגלה במהרה בימינו.
וצריך אדם לשמוח עם חבירו ביום שמחתו והשפעת טובו, וג"כ ביום רעתו ובעת צרתו ישתתף עמו וישתדל להצילו ממנה. כדגרסינן בפסיקתא ביום טובה היה בטוב, אמ' ר' תנחום ב"ר חייא, ביום טובתו של חבירך היה עמו בטובה, וביום רעה ראה, אם נזדווג לו יום רעה היאך תוכל לעשות עמו חסד ולהציל אותו ממנה. כך היתה אמו של ר' תנחום בר חייא [עושה], ביום שהיתה לוקחת לו ליטרא בשר היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים, וביום שהיתה לוקחת לו אגודה של ירק היתה לוקחת לו שתים, אחת לו ואחת לעניים.
גדולה גמילות חסדים יותר מתלמוד תורה. כדגרסינן בפרקא קמא דמסכת ע"ז, ת"ר כשנתפסו ר' אלעזר בן פרטא ור' חנינא בן תרדיון, אמ' לו ר' אלעזר לר' חנינא, אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. [א"ל ר' חנינא בן תרדיון, אשריך שנתפסת על ה' דברים] ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. אמ' לו ר' חנינא בן תרדיון, אשריך שנתפסת על שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים. והוא לא עסק אלא בתורה בלבד. דאמ' רב הונא אמ' רב, כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנא' (דברי הימים ב טו, ג) ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת ולא כהן ולא מורה ולא תורה. מאי ולא תורה, אמ' רב הונא, כל העוסק בתורה בלבד, ובגמילות חסדים לא עסק, דומה כמי שאין לו אלוה.
גדולה גמילות חסדים, שכל העושה גמילות חסדים, עושין חסד עם זרעו אחריו. למדנו מיהונתן בן שאול, בשביל שעשה חסד עם דוד ולימד עליו זכות לפני שאול אביו, שנא' (שמואל א כ, לב) למה יומת מה עשה, גמל דוד עם מפיבושת בנו של יהונתן חסד אחרי מות אביו, שנא' (שמואל ב ט, י) ועבדת לו את האדמה, ויהי לבן אדוניך לחם ואכלו, ומפיבושת אוכל על שולחנו כאחד מבני המלך. ובעבור שסילק דוד החסד ממפיבושת, נסתלקה המלכות מרחבעם בן שלמה, ולא נשאר לו מלכות אלא על שבט יהודה לבדו. כדתניא למה תרבה עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו השדה, בשעה שאמר דוד אתה וציבא תחלקו השדה, יצאתה בת קול ואמרה, רחבעם וירבעם יחלקו המלכות.
בוא וראה כמה גדול שכרן של גומלי חסדים, שזוכין לתורה ומעלה עליהן הכתוב כאלו הקריבו תודה לפני הב"ה, וכאלו בנו אחת מחורבות ירושלם. כדגרסי' בפרקא קמא דמ' ברכות, אמ' ר' חלבו אמ' רב הונא, כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמש קולות, שנא' (ירמיהו לג, יא) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו, אמ' ר' יהושע, זוכה לתורה שניתנה בה' קולות, שנא' (שמות יט, טז) ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, הרי שלשה, וכתי' (שמות כ, יד) וכל העם רואים את הקולות, הרי חמשה. ר' אבהו אומר, כאלו מקריב תודה, שנא' (ירמיהו לג, יא) ומביאי תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר, כאלו בנה אחת מחורבות ירושלם, שנא' (ירמיהו לג, יא) כי אשיב את שבות הארץ.
וגרסי' בפסיקתא ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. א"ר אבין, כנפים לארץ, כנפים לשחר, כנפים לשמש, כנפים לחיות, כנפים לשרפים. כנפים לארץ, דכתי' (ישעיהו כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו וגו'. כנפים לשחר, דכתי' (תהלים קלט, ט) אשא כנפי שחר. כנפים לשמש, דכתי' (מלאכי ג, כ) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. כנפים לכרובים, דכתיב (יחזקאל י, ה) וקול כנפים הכרובים. כנפים לחיות, דכתי' (יחזקאל ג, יג) וקול כנפי החיות. כנפים לשרפים, דכתי' (ישעיהו ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים לאחד. אמ' ר' אבין, גדול כחן של גומלי חסדין, שאינן חסין לא בכנפי הארץ, ולא בצל כנפי הכרובים, ולא בצל כנפי החיות, ולא בצל כנפי השרפים, ובצל מי הם חסים, בצלו של הב"ה. הה"ד מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.
וגרסי' במדרש יהי אור תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות, הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. מפני מה זכה כהן ל[הקרא] מלאך ה' צבאות. אמ' ר' יהודה, מה מלאך ה' צבאות כהן למעלה, אף מלאך ה' צבאות כהן למטה. ומי הוא מלאך ה' צבאות של מעלה, זה מיכאל השר הגדול, ואתי מן חסד שלמעלה, והוא כהן גדול של מעלה. כביכול כהן גדול של מטה נקרא מלאך ה' צבאות. וגרסי' בפרק חלק ירושלמי ר' יודן ב"ר חנן בשם ר' ברכיה אומ', אמ' הב"ה לישראל, אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אימהות שנתמוטטה, לכו והדבקו בחסד. מאי טעמא, כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וכו'. כי ההרים ימושו, זו זכות אבות, והגבעות תמוטנה, זו זכות אימהות, מכאן ואילך חסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה'.
גדולה גמילות חסדים, שגזר דין ושבועה נקרע בה. כדגרסי' בפרק קמא דמס' ראש השנה אמ' שמואל בר נחמני, מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע, שנא' (שמואל א ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה. בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בגמילות חסדים. רבה ואביי מבית עלי הוו. רבה דעסיק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים חיה שתין שנין. ובזכות גמילות חסדים שאדם עושה מוחלין לו כל עונותיו. כדגרסי' בפרק קמא דמס' ברכות ת"ר כל העוסק בגמילות חסדים מוחלין לו על כל עונותיו, שנא' (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלם ור' יהושע אחריו. ראה בית המקדש שהיה חרב. א"ר יהושע בן לוי, אוי לנו על חורבן הבית שהיו מתכפרין בו עונותינו. אמ' לו ר' יוחנן, בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחרת במקומה כמותה, ואיזו, זו גמילות חסדים, שנא' (הושע ו, ו) כי חסד חפצתי ולא זבח. וגמילות חסדים היא אחת משלשה סימנין שזרע ישראל הקדושים ניכרים בהם. כדגרסי' במ' יבמות בפרק הערל, שלשה סימנין יש באומה זו, רחמים וביישנים וגומלי חסדים. רחמנים, דכתי' (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים, בישנים, דכתי' (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, גומלי חסדים, דכתי' (בראשית יח, יט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ובזכות גמילת חסדים הב"ה נותן צדקה ושלום בארץ שנאמר (תהלים פה, יא) חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו.
סליק פרקא