מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
ו; פרק המצות
לימוד המצות ע"מ לעשותן וללמדן
ענין המצות
יחיש כל איש יקריב יחריש חוקי האל לבוש גאוה
שומר תורה וירא מצוה על מצחו פרק זה התוה
רצון שוחר מצות בוחר ישכון לעד בתי שלוה
אוה בימים חפץ חיים יעשה מצות משה צוה
לאור מאור אדיר נאור בהם יאור כי נר מצוה.
אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם. גרסינן במ' ע"ז בפרק קמא, אם בחוקותי תלכו, אין אם אלא לשון תחנונים, שנאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. אם בחקתי תלכו, יכול אלו המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם הרי מצות אמורות כאן, הא מה אני מקיים, להיות עמלין בתורה. וכל מי שאינו לומד המצות ועושה אותן כאלו כפר בעקר. כדגרסי' בספרי ואם לא תשמעו לי ולא תעשו, מה ת"ל ולא תעשו, יש לך אדם שאינו למד אבל עושה, ת"ל ואם לא תשמעו לי. ולא תעשו, הא כל שאינו למד אינו עושה. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה, אבל אינו מואס באחרים, ת"ל ואם בחוקותי תמאסו, הא כל שאינו למד ואינו עושה, סוף שהוא מואס באחרים. או יש לך אדם שאינו לומד ואינו עושה ומואס באחרים, אבל אינו שונא את החכמים, ת"ל ואת משפטי תגעל נפשכם, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים, סוף שהוא שונא את החכמים. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים, אבל מניח אחרים לעשות, [ת"ל לבלתי עשות, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים], סוף שאינו מניח לאחרים לעשות. או יש לך אדם שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושושנא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, אבל מודה במצות שנאמרו בסיני, ת"ל את כל מצותי, הא כל שאינו למד ואינו עושה ומואס באחרים ושונא את החכמים ואינו מניח לאחרים לעשות, סוף שאינו מודה במצות. או יש לך אדם שיש בו כל המדות האלו אבל אינו כופר בעקר, ת"ל להפרכם את בריתי, הא כל שיש בו כל המדות הללו סוף שהוא כופר בעיקר.
אבל הלומד המצות על מנת לעשות, ומלמד לאחרים, ומעשה אותן לעשותן, יחיה ויאריך ימים. כדגרסי' בואלה הדברים רבה, כי המצוה הזאת וגו', הה"ד כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. א"ר חייא קילורית לעין, מלוגמא למכה, כוס עקרין לבני מעים. קילורית לעין, דכתי' (תהלים יט, ט) מצות ה' ברה מאירת עינים. מלוגמין למכה, דכתי' (משלי ג, ח) רפאות תהי לשרך. כוס עקרין לבני מעים, דכתי' (משלי ג, ח) ושקוי לעצמותיך. ד"א כי חיים הם למוצאיהם, למי [ש]ממציא אותם לאחרים, ולכל בשרו מרפא, לרמ"ח איברים שבו. וגרסינן במדרש תנחומא החזק במוסר אל תרף נצרה כי היא חייך. משל לאחד שהיה מושלך בים, והושיט הקברנט את החבל ואמ' לו, אחוז בחבל זה ואל תניחהו, שאם הנחתו אין לך חיים. כך אמ' הב"ה לישראל, כל זמן שאתם מודבקין במצות אתם חיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וגרסי' בואלה שמות רבה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. יש לאומות העולם שופטים ויש לישראל שופטים. משל לחולה שנכנס הרופא לבקרו. אמ' לבני ביתו, האכילוהו כל מה שמבקש. נכנס אצל אחר, אמ', הזהרו שלא יאכל דבר פלוני ודבר פלוני. אמרו לו, לראשון אמרת כל מה שהוא מבקש יאכל, ולזה אמרת לא יאכל. אמ' להם, הראשון לא יחיה, לפיכך אמרתי יאכל כל מה שהוא מבקש, אבל זה שיחיה אמרתי הזהרו בו. כך יש לאומות שופטים ואין עוסקין בתורה ואין עושין אותה, שנא' (יחזקאל כ, כה) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, אבל לישראל נתתי המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. אמ' הב"ה, לפי שהרביתי עליכם דינין אני מרבה עליכם שכר. הזהרתי אתכם על כל מצוה, שהיא חייך, שנא' (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע.
וגרסי' בירושלמי פרקא בתרא דמס' יבמות, ת"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול. באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא. שעה ראשונה אמ' להם שלום, שניה אמ' להם שלום, שלישית עלתה. אמ' לה, בתי, מי העלך. אמרה, זכר של רחלים נזדמן לי וזקן אחד מנהגו. אמרו לו, וכי נביא אתה. אמ' להם, לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא אמרתי דבר שהצדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו. אמ' לו ר' אחא, אעפ"כ מת בנו בצמא. אמ' להם, וסביביו נשערה מאד, מלמד שהב"ה מדקדק עם סביביו אפי' כחוט השערה. ר' חנינא אמר, מהכא אל נערץ בסוד קדושים רבה, פי' שהב"ה הוא חזק בעולם הזה עם קדושיו, ומביא עליהם הייסורין בעולם הזה, כדי שיהיו נקיים מעונותיהם לעולם הבא. ופירש"י שנחוניא היה חופר שיחין בדרכן של עולי רגלים, והיו מתכנסין בהן המים, והם ובהמתם שותין מהן. שעה ראשונה אמ' להם שלום, שעדיין יכולה לחיות, וכן בשעה שניה, אבל בשלישית, שאינה יכולה לחיות, אמ' להן עלתה, דאיפשיט ליה שאותו הדבר שהיה אביה עוסק בו לדבר מצוה שלא יכשל בו זרעו. וזכר של רחלים, אילו של יצחק אבינו ע"ה. וזקן אחד מנהגו, זה אברהם אבינו ע"ה. וגרסי' במ' פסחים בפרק ראשון, אמ' ר' אלעזר, שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן. דתנן איסי בן יהודה אומר, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלהיך, מלמד שתהא פרתך רועה באגם ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך רועה באשפה ואין חולדה מזיקתה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן להזיק אין מזיקין, שאין דרכן להזיק על אחת כמה וכמה. אין לי אלא בהליכה, בחזרה מנין, ת"ל ופנית בבקר והלכת לאוהלך, מלמד שתמצא אוהליך בשלום.
גדולה מצוה שמנחלת לעושיה חיים בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה מנין, שנאמר שמור מצותי וחיה, וכתי' (דברים ד, מ) ושמרת את חוקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך כל הימים. ובעולם הבא מנין, דתנן ר' אליעזר בן יעקב אומר, העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, פי' מליץ טוב שיליץ בעדו להצילו מדינה של גיהנם ולהנחילו חיי העולם הבא. ותרגם יונתן בן עוזיאל מליצי רעי, פרקליטי חברוי. והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד, פי' שטן רע שישטין עליו לפני הקב"ה. וגרסינן במדרש תלים זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה'. תאני ר' חייא, ושמרתם את משמרתי, שמרו במשמרתי, אני ה' אלהיכם, מזומן אני לתת שכרך. אמ' הב"ה, פשטו ידיכם במצות ובטחו עלי שאני משלם שכרכם. נתת שמחה בלבי. אמרו ישראל לפני הב"ה, רבונו של עולם, על ידי שפשטו אומות העולם ידיהם בשבע מצות השפעת להם טובה בעולם הזה במתן שכרן, אנו שנצטוינו בתרי"ג מצות על אחת כמה וכמה שתשפיע עלינו טובות לעולם הבא, לפיכך כשאנו רואין שלותן של אומות העולם אנו שמחין. הוי נתת שמחה בלבי. ר' יהושע בן לוי אומר, משל למלך שעשה סעודה, והכניס את האורחין והושיבן על פתח פלטרין שלו, והיו רואין את הכלבים שיוצאים ובפיהם פסיונין ותרנגולות וראשי עגלים. התחילו אומרים, ומה הכלבים כך, סעודה בעצמה על אחת כמה וכמה. הוי נתת שמחה בלבי. וכתיב (תהלים טז, ו) חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי, ר' יוחנן אומר, שכרן של מצות שפרה עלי. וגרסי' בויקרא רבה ר' מני ורבנין. ר' מני אומר, כל מה שהבריות מגדלין מצות ומעשים טובים בעולם הזה, הב"ה מזריח להם את השמש, דכתי' (קהלת א, ה) וזרח השמש ובא השמש. ורבנין אמרי, כל מה שהצדיקים מגדלין מצות ומעשים טובים בעולם הזה, הב"ה מחדש להם פניהם כגלגל החמה, שנא' (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וגרסי' בואלה שמות רבה ר' יהודה ב"ר סימון פתח, רבות בנות עשו חיל, זה אדם הראשון שנצטווה על שש מצות, שנא' (בראשית ב, טז) ויצו ה' אלהים וגו', נח שנצטווה על אבר מן החי, שנא' (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, אברהם אבינו ע"ה נצטווה על המילה, יצחק אבינו ע"ה חינכה לשמונה ימים, [יעקב על גיד הנשה, יהודה על היבמה, אבל בסיני נצטוו על תרי"ג מצות, רמ"ח מצות עשה, כנגד רמ"ח איברים שיש באדם, וכל אבר ואבר אומר לו לאדם, בבקשה ממך, עשה המצוה הזאת עמי, ושס"ה מצות לא תעשה, כנגד ימות החמה, שהם שס"ה יום,] וכל יום ויום אומר לו לאדם, בבקשה ממך, אל תעשה בי עבירה זאת].
המצות וישראל
חביבין ישראל שמקיימין את המצות, מה שלא היה יכול לקיימן אדם הראשון, שהיה ראשית של כל הנבראים מבני אדם, והיה הב"ה מפרנסו בכבודו, והיה חכם גדול וחכמתו מגעת מסוף העולם ועד סופו, שנא' (תהלים קלט, ה) אחור וקדם צרתני וגו', ולא היה לו שום אונס מלעכבו מלקיים את המצות, ואפי' הכי לא יכול לקיים אפי' מצוה אחת. כדגרסי' בבר"ר ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו וגו', א"ר יהושע, כשבראו בראו במדת הדין ובמדת רחמים וכשטרדו טרדו במדת הדין ובמדת רחמים. הן האדם לא יכול לעמוד בצוויו שעה אחת. דרש ר' יהודה בן פדיה, מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד בצוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינין לערלה שלש שנים, שנא' (ויקרא יט, כג) שלש שנים יהי לכם ערלים לא יאכל. אמ' הב"ה, אדם הראשון יציר כפי, נתתי לו שבע מצות ולא היה יכול לעמוד בהן, והיאך אני נותן לו מאתים וארבעים ושמונה מצות עשה ושלוש מאות וששים וחמשה מצות לא תעשה, לאדם איני נותן אבל לבניו אני נותן, הה"ד זה ספר תולדות אדם. וגרסי' במדרש השכם א"ר שמעון בן אלעזר, מה אם בשבע מצות לא יכלו אומות העולם לעמוד, היאך יעמדו על התורה כלה. משל למלך שמינה לו שני אפטרופין, אחד על אוצר של תבן ואחד על אוצר של כסף וזהב. אותו שנתמנה על התבן נחשד, והיה מתרעם על שלא נתמנה על הכסף והזהב. אמרו לו, ריקה, על התבן לא היה לך אמנה, על כסף וזהב תהיה לך אמנה. והלא דברים קל וחומר, ומה אם בשבע מצות לא יכלו לעמוד, בתרי"ג מצות על אחת כמה וכמה.
ולפי שקבלו ישראל את המצות, קידשן הב"ה, והבדילן מן אומות העולם. כדגרסי' בספרי ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ר' אלעזר בן עזריה אומר, מנין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש כלאים, אי איפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבא על הערוה, אלא איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, שנא' (ויקרא כ, כו) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. נמצא פורש מן העבירות ומקבל עליו עול מלכות שמים. ואל יהרהר על המצות ויאמר מה הפסד יש בשעטנז ובכלאים ובכיוצא בהן, אלא יעשה כל המצות כמאמרן וכמצות חז"ל, שהן חוקי האלהים ותורותיו, ואם בעיניו הם מצות נכריות, הוא מצד פתיותו, ולא מצד שום חסרון שיש במצות הב"ה חלילה חלילה. ועוד גרסי' בספרי את משפטי תעשו, אלו דברים הכתובים בתורה, שאלו לא נכתבו בדין היו לכותבן, כגון הגזילות והעריות וע"ז וקללת השם ושפיכות דמים, שאלו לא נכתבו בדין היה לכותבן. ואת חוקותי תשמרו, אלו דברים החקוקים בתורה שיצר הרע משיב עליהן ואומות העולם משיבין עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ושעיר המשתלח, ת"ל אני ה' חקקתים, אי אתה רשאי להשיב עליהן. ללכת בהם, עשם ואל תעשם טפלה. ד"א ללכת בהם, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהן, שלא תערב בהם דברים אחרים, שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת האומות, ת"ל ללכת בהם, אי אתה יכול ליפטר מתוכן. וכן הוא אומר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. וכתי' (משלי ו, כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך, בשעת המיתה, והקיצות היא תשיחך, לעולם הבא. וגרסי' במס' מנחות בפ' תכלת, ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן, ועל זה אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום, אמ' אוי לי שאני ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר למילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמ' למנצח על השמינית מזמור לדוד, ר"ל המילה, שניתנה ליום השמיני.
וגרסי' באלה הדברים רבה כי לוית חן הם לראשך. מהו לוית חן. אמ' ר' פנחס בר חמא, לכל מקום שתלך מצות מלוין אותך. בנית בית, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגנך. עשית לך דלת, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים יא, כ) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. לבשת בגדיך, מצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. חרשת, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. קצרת, כי תקצור קצירך בשדך. אמ' הב"ה, אפי' לא היית עסוק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוין אותך, שנא' (דברים כב, ו) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. ושנינו במ' קדושין בפרק ראשון, כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, וכל מי שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין ימיו ואינו נוחל את הארץ. וכל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אין זה מן היישוב, וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וגרסי' בספרי כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו קיים את התורה כולה ולא היה חסר אלא אותה מצוה, וכל העושה עבירה אחת סמוך למיתתו דומה כאלו ביטל את [כל] התורה.
וגרסי' באלה הדברים רבה אז יבדיל משה, זש"ה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, [כל] מה שאתה [יכול] לעשות מצוה עד שכחך עליך עשה, שכשאדם בטל מן העולם בטלה מחשבתו, כל מה שאתה יכול לחטוף מצוה חטוף עד שאתה בחיים. וכן עשה משה, כיון ששמע שהיה עובר מן העולם, אמ' מה מצוה יש שאעשה אותה, ומצא מצות ערי מקלט ועשה אותה, שנא' (דברים ד, מא) אז יבדיל משה שלש ערים וגו'. וגרסי' בפרק חלק תניא ר' אליעזר אומר, בכל עיר שיש בה מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנדחת, שנא' (דברים יג, יז) ושרפת באש את העיר ואת כל שללה, והיכא דאיכא מזוזה לא תעשון כן לה' אלהיכם. וגרסי' בפרק קמא דמ' ע"ז א"ר יונתן, כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנא' (ישעיהו נח, ח) והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו, שנא' (איוב ו, יח) ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו. אמ' ר' חייא בר אבא, כל המתחיל במצוה ואינו גומרה, גורם לעצמו שיקבור אשתו ובניו. ממי אתה למד, מיהודה, שהתחיל במצוה ולא גמרה. כיצד, כשבא יוסף אצל אחיו בקשו אחיו להורגו, שנא' (בראשית לז, כ) לכו ונהרגהו, עמד יהודה ולא הניחן, שנאמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, ושמעו לו, למה, שהיה מלך עליהם. ואלו היה אומר, נחזירו אצל אביו, היו שומעין לו. ועל ידי שהתחיל במצוה ולא גמרה קבר את אשתו ואת בניו, שנא' (בראשית לח, יב) ותמת בת שוע אשת יהודה, וכתי' (בראשית מו, יב) וימת ער ואונן. אמ' ר' לוי בשם ר' חנינא, כל מי שמתחיל במצוה ולא גמרה נקראת על מי שגומרה. כיצד. משה רבינו ע"ה התחיל במצוה ונטל עצמותיו של יוסף, שנא' (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, ועל ידי שלא הכניסן לארץ נקראו על שמן של ישראל, [שנא'] ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. אבל אם חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתו' כאלו עשאה. כדגרסינן בפ' במה אשה יוצאה מאי ולחושבי שמו, אמ' רב אשי, אפי' חושב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתו' כאלו עשאה. אמ' ר' יהושע בן לוי, כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומעידות להם לעולם הבא, שנא' (ישעיהו מג, ט) יתנו עדיהם ויצדקו, אלו ישראל, ישמעו ויאמרו אמת, אלו אומות העולם, שיבואו ויעידו שישראל קיימו את התורה. יבא נמרוד ויעיד על אברהם אבינו ע"ה שלא נחשד על ע"ז, יבא לבן ויעיד על יעקב אבינו ע"ה שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפר ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות, יבא דריוש ויעיד על דניאל שלא נחשד על התפלה, יבא נבוכדנאצר ויעיד על חנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ויעידו לישראל שקבלו את התורה.
אמר המחבר יראה שאליפז התימני וחביריו היו בימי איוב ובימי משה רבינו כשקבלו ישראל את התורה בהר סיני. והוא דארז"ל ספר איוב משה רבינו ע"ה כתבו.
ואמ' ר' יהושע בן לוי, כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות ומטרפות לאומות העולם על פניהם לעולם הבא, שנא' (דברים ד, ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון וגו', נגד העמים לא נאמר, אלא לעיני העמים. והמצות שישראל עושים בעולם הזה היא חכמתם ובינתם ונוייהן ותכשיטיהן. כדגרסינן בפסיקתא הנך יפה רעיתי וגו', הנך יפה במצות, הנך יפה בגמילות חסדים, הנך יפה במצות הבית, בחלה ובתרומה ובמעשר, הנך יפה במצות השדה, לקט שכחה ופאה, הנך יפה בכלאים, הנך יפה בסדין בציצית, הנך יפה במילה, הנך יפה בפריעה, הנך יפה בנטע רבעי, הנך יפה בערלה, הנך יפה בקרית שמע, הנך יפה בתפלה, הנך יפה בתפילין, הנך יפה במזוזה, הנך יפה בסוכה, הנך יפה בלולב, הנך יפה בתשובה, הנך יפה במעשים טובים. הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא. ועוד גרסי' בפרק קמא דמסכת ע"ז אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, א"ר אלעזר, במצותיו ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס, והשכר יבא מאליו. כי הב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ואפי' הכי יתכוין אדם בעשיית המצות מאהבה, וסוף הב"ה משלם שכר. כדגרסי' במה מדליקין אמ' רבא, הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים תלמידי חכמים, הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה, הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש זוכה וממלא גרבי יין. והב"ה מעיד, שעתיד לשלם שכר טוב לעושי מצותיו ולמתגברים על יצרם, ולהפרע מן העוברים על מצותיו. כדגרסי' בויקרא רבה אני ה', אני שפרעתי מאמנון ומשמשון ומזמרי, ועתיד אני להפרע ממי שעושה כמעשיהם, אני הוא שפרעתי שכר ליוסף וליעל ולפלטי בן ליש, אני הוא שעתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם. אמ' רבן שמעון בן גמליאל, יוסף משלו נתנו לו. פיו שלא נשק בעבירה, על פיך ישק כל עמי. צואר שלא הרכין לעבירה, וישם רביד הזהב על צוארו. ידיו שלא משמשו בעבירה, ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף. גופו שלא נגע בעבירה, וילבש אותו בגדי שש. רגליו שלא הלכו בעבירה, וירכב אותו במרכבת המשנה. מחשבתו שלא חשבה בעבירה, ויקראו לפניו אברך.
וגרסי' במדבר סיני רבה מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא. אמ' ר' תנחום בר אבא, מי שאין לו נכסים ועושה צדקה וגמלות חסדים, מי שאין לו בנים ונותן שכר סופרים ומשניים, מי שאין לו בית ועושה מזוזה, מי שאין לו טלית ועושה ציצית, מי שאין לו בנים והוא מוהל ועושה ספרים ומשאילן לאחרים, אמ' הב"ה זה הקדים וקיים מצותי עד שלא נתתי לו במה לקיימן, עלי ליתן לו שכר וממון ובנים שיהו קורין בספרים. הוי מי הקדימני ואשלם, מי הקדימני לעשות מצוה ואשלם שכרו, למה, שאיני חסר דבר, שהעולם ומלואו שלי, שנא' (איוב מא, ג) תחת כל השמים לי הוא. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' ירמיה ב"ר אלעזר, עתידה בת קול להיות מפוצצת על ראשי ההרים, ואומרת, מה פעל אל, כל מי שפעל [עם אל] יבוא ויטול שכרו. ורוח הקדש אומרת, מי הקדימני ואשלם, מי קלס לפני עד שלא נתתי בו נשמה, מי מל לפני עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו שכר ימים, מי הפריש לי פאה עד שלא נתתי לו שדה, מי הפריש לפני תרומות ומעשרות עד שלא נתתי לו גורן, מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה.
וגרסי' בויקרא רבה א"ר יצחק, למדה תורה דרך ארץ, שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאלו [היה] ראובן יודע שהב"ה כותב עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתיפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אלו היה אהרן יודע שהב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אלו היה יודע בועז שהב"ה כותב עליו ויצבט לה קלי, עגלים פטומים היה מביא ומאכילה. ר' נתן ור' יהושע דסכינין בשם ר' לוי, לשעבר אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה, עכשיו, שאין נביאים, אליהו כותב ומלך המשיח והב"ה חותם על ידיהם, שנא' (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ועוד גרסי' בפסיקתא קחו מוסרי ואל כסף. אמ' ר' אבא בר כהנא, משכר לקיחה [זו] אתה לומד שכר המצות. כתי' (שמות יב, כב) ולקחתם לכם אגודת אזוב, בכמה טימין, בארבע מניי בחמשה מניי, היא שעמדה להם בביזת מצרים, בביזת הים, בביזת סיחון ועוג, בביזת שלשים ואחד מלכים, לולב שעומד בכמה דמים, בכמה מצות, על אחת כמה וכמה. וגרסי' בבבא בתרא בפרק המוכר את הספינה, אמ' ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון. המושלים, אלו המושלין ביצרן, בואו חשבון, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, תבנה ותכונן, אם עשית כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא.
לעולם לא יחשוב אדם בדעתו ויאמר, חוטא אני ועונות רבות עשיתי, ומה יועיל עשיית המצות, אלא אם הרבה עבירות, יעשה מצות כנגדן. כדגרסי' בויקרא רבה כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, אם עשית חבילות חבילות של עבירה, עשה כנגדן חבילות חבילות של מצוה. עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך. לשון שקר, ולמדתם אותם את בניכם. ידים שופכות דם נקי, וקשרתם אותם לאות על ידכם. לב חורש מחשבות און, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. רגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ למילה שבין הרגלים. יפיח כזבים עד שקר, ואתם עדי נאם ה'. ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את. וגרסי' במדרש, לעולם ישתדל אדם לעשות מצוה באותו האבר שחטא בו. כיצד. אם חטא בלשונו, ירבה בתורה ובתפלה בלשונו, היו ידיו מלוכלכות בעבירות, ינקה אותן במצות, כדי שיהיה לו פתחון פה לפני הב"ה ויאמר, אם עשיתי עבירות הרבה מצות עשיתי כנגדן. וגרסי' בפסיקתא שחורה אני ונאוה. שחורה אני במצרים ונאוה אני במצרים, שחורה אני במצרים, וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, ונאוה במצרים, בדם הפסח ובדם המילה, הה"ד ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, דם פסח ודם מילה. שחורה אני בים ונאוה אני בים, שחורה אני בים, וימרו על ים בים סוף, ונאוה אני בים, זה אלי ואנוהו. שחורה אני במרה ונאוה אני במרה, שחורה אני במרה, וילן העם על משה לאמר מה נשתה, ונאוה אני במרה, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו. שחורה אני ברפידים, ויקרא שם המקום מסה ומריבה, ונאוה אני ברפידים, ויבן שם מזבח. שחורה אני במדבר ונאוה אני במדבר, שחורה אני במדבר, כמה ימרוהו במדבר, ונאוה אני במדבר, וביום הקים את המשכן. שחורה אני בחורב, ובחורב הקצפתם את ה', וכתי' (תהלים קו, יט) יעשו עגל בחורב, ונאוה אני בחורב, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. שחורה אני במרגלים, ונאוה אני ביהושע וכלב. שחורה אני בשטים, ונאוה אני בפנחס. שחורה אני במלכי ישראל, ונאוה במלכי יהודה. אם בשחורים שלי כך, בנאים שלי על אחת כמה וכמה. באחאב מה כתיב, ויהי כשמוע את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצם ויתכס בשק ויהלך אט. ביורם מה כתי', וירא העם והנה השק על בשרו מבית. ד"א שחורה אני ונאוה, אמ' ר' לוי, שחורה אני כל ימות השבת ונאוה אני בשבת, שחורה אני כל ימות השנה ונאוה ביום הכפורים, שחורה אני בעולם הזה ונאוה לעולם הבא. ועוד גרסי' בפסיקתא אני ישנה ולבי ער. אמרה כנסת ישראל לפני הב"ה, רבונו של עולם, אני ישנה מבית המקדש ולבי ער בבתי כנסת ובבתי מדרשות, אני ישנה מן הקרבנות ולבי ער בתפלה ובצדקה, אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן, אני ישנה מן הקץ ולבי ער מן הגאולה.
לעולם לא יתכוין אדם בעשיית המצות להנאת עצמו כי אם לעשות רצון קונו. כדגרסי' במ' הוריות בפ' כהן משיח, אמ' רבה בר בר חנה, מאי דכתיב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו אכילת מצוה, ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו מצוה, כתי' (הושע יד, י) וצדיקים ילכו בם, וזה שאכלו לשם אכילה גסה, כתי' (הושע יד, י) ופושעים יכשלו בם. ועוד משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו בבית, וזה אשתו ואחותו בבית. לאחד נזדמנה לו אשתו, ולשני נזדמנה לו אחותו. זה שנזדמנה לו אשתו, וצדיקים ילכו בם, וזה שנזדמנה לו אחותו, ופושעים יכשלו בם.
מאהבת ישראל במצות מוסרין נפשם עליהן
ומאהבת ישראל הקדושים במצות מוסרין נפשם עליהם. כדגרסי' במכילתא ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהן יושבין בארץ ישראל ומוסרין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני. מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי את המצות. מה לך ליהלק, על שנטלתי את הלולב. שנא' (זכריה יג, ו) ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי, המכות האלה גרמה לי אהבת אבי שבשמים. ואשריהם ואשרי חלק המוסרים נפשם למות על קיום מצותיו של הב"ה. כדגרסי' במדרש חזית השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות, [בדורו של גזירת המלכות] שעשיתי צביונן ועשו צביוני. ד"א בצבאות, שמסרו נפשן על מצותי, ושפכו דמיהם בם כדם הצבי וכדם האיל, על אהבתי ועל קיום מצותי.
בעשרה דברים אהבת האדם להב"ה נבחנת, ואם חפץ במצותיו, ואלו הן. ראשון, שיאהב תורת הב"ה, ושיבחר בעשיית מצותיו בלב שלם, ומתוך כך יראה בו שהוא אוהב את הב"ה שצוה לעשותן. שנית, שיהיה חפץ בעבודת הב"ה יותר מכל תענוגי עולם. שלישי, להיות מואס ברשעים ובפושעים שעוברים על מצות הב"ה, ואע"פ שלא הזיקוהו, אלא ישנא אותן מפני אהבת הב"ה ומפני שעוברין על מצותיו, שנא' (תהלים קלט, כא) הלא משנאיך ה' אשנא. ובכלל זה, שיאהוב את הצדיקים ואת החסידים שהן עובדין את הב"ה ועושין מצותיו, ואע"פ שאינן מהנין לו, שנא' (משלי ח, יז) אני אוהבי אהב. רביעי, להיות כל טובת העולם הזה כאין וכאפס נגדו נגד עבודת הב"ה ועשיית מצותיו, ויקדים תמיד עשיית המצוה על כל צרכיו. חמישי, שתערב לו כל יגיעה וכל חסרון וכל ענוי וכל ביזוי כנגד עבודת הב"ה ועשיית מצותיו. ובכלל זה, שלא יהיה בוזה המצות ומכבד עצמו, אלא שיהיה בוזה עצמו ונושא מת מצוה על כתפו, וכיוצא בזה, ומכבד מצותיו של הב"ה. ששי, שלא ישמע לקול מסיתים ומדיחים שידיחו אותו מעבודת הב"ה ומעשיית מצותיו, ושלא יהרהר על מצותיו של הב"ה. שביעי, שיראה לכל בני אדם אהבתו בהב"ה ובעשיית מצותיו ויתפאר בה. שמיני, אם יתחדשו לו מאורעות הזמן, טוב או רע, שלא יעזוב בשבילם עבודת הב"ה ועשיית מצותיו. תשיעי, שלא תכבד עליו עבודת הב"ה, לא מפני טורח, ולא מפני חסרון כיס, ולא מפני שום דבר, אלא יעשה מאהבה. עשירי, שלא תהיה כוונת עבודתו להב"ה ועשיית מצותיו על מנת לקבל פרס, אלא לעבוד את הב"ה ולעשות מצותיו בלב שלם.
המצות ועשייתן
א' בחריצות וזריזות
כל המצות ועשייתן ועניינם חלק אותם הרב ר' ישראל ז"ל על עשרה שערים, על זה הסדר.
השער הא', בחריצות והזריזות וההשתדלות בקיום המצות הקלות והחמורות.
השער הב', באזהרה מביטול מצות עשה.
השער הג', בזריזות להקדים את המצוה מיד כשיחול זמנה, ושלא ימתין לעשותה אע"פ שיש לו שהות.
השער הרביעי, להגדיל המצות, ולהזהר שלא לנהוג בהם מנהג בזיון ולכבדם.
השער הה', בהידור המצוה.
השער הו', לקיים המצוה באיברים ו[ב]הרגשות.
השער הז', בכוונת עשיית המצות.
השער הח', בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור.
השער הט', במצות הנוהגים בנשים ובקטנים.
השער העשירי, בענין המצות שהן מדברי סופרים.
השער הראשון: בחריצות וזריזות וההשתדלות [בקיום המצות] הקלות והחמורות.
שומר מצוה לא ידע דבר רע ועת ומשפט ידע לב חכם. לפי' הפסוק הזה אומר כי החריצות לעבודת הב"ה היא על שתי דרכים, האחת שכלית, ר"ל קבועה בשכל ונטועה בדעת האדם, יצוקה עליו ביציקתו, בעיקר יצירתו יעירהו שכלו ודעתו למה שהוא מחוייב מעבודת בוראו. והדרך השנית תורנית, קנויה בדרך השמיעה, במלאכות ה' לעמו על ידי נביא. ואחר ההקדמה הזאת אומר, כי ראיתי מקדמוני המפרשים שחשבו כי כוונת החכם ע"ה בזה הפסוק, באמרו באשר [דבר] מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, ואחריו שומר מצוה לא ידע דבר רע, שרצה להזהיר על שמירת המלך האנושי, וזה ישימנו ליזהר בשמירת מצות המלך האמיתי, מקל וחומר ועל דברת שבועת אלהים, כלומר לא תמרה פי התורה אשר הושבענו עליה בסיני. ודרשו רז"ל זה הפסוק בפרק במה אשה יוצאה. א"ר חיננא בר אידי, כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנא' (קהלת ח, ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ר' אסי, ואיתימא ר' חנינא בר פפא, אמ' אפי' הב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה, שנא' (קהלת ח, ד) באשר דבר מלך שלטון ומי יאמר לו מה תעשה, וסמיך ליה שומר מצוה לא ידע דבר רע. כמה הפליגו והעמיקו בעשיית מצוה כתקנה, שהיא דוחה כל פגעים רעים. ואלו פירותיה בעולם הזה, חוץ ממתן שכרה הגנוז לעולם הבא. והואיל ויש למצוה אחת זה הכח הגדול וזה היתרון המופלא בשני עולמות, רצה הב"ה לצוות את ישראל מצות הרבה, להרבות גמולם ולהכפיל שכרם, שנא' (ישעיהו מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' המשניות שחיבר, כי מעיקרי האמונה, שכל העושה מצוה אחת מתרי"ג כתקנה וכמאמרה, לשמה, מאהבה, מבלי שישתף בה כונה לדבר אחר, כגון להתפאר בה ולבקש שכר עליה, זכה בשבילה לחיי העולם הבא. והראייה הברורה לזה הא דגרסי' בפ' קמא דמ' ע"ז, מעשה ונכנס ר' חנינא בן תרדיון לבקר את ר' יוסי בן קיסמא שהיה חולה. התחיל ר' יוסי להוכיחו על מה שהיה מסכן בעצמו ולמד תורה ברבים בשעת השמד. ואמ' לו, חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את עירו ושרפה את היכלו, ושמעתי עליך שאתה מקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח בחיקך. אמ' לו, מן השמים ירחמו. אמ' לו ר' יוסי, אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני עליך אם לא ישרפו אותך וספר תורה עמך. מיד נתיירא ר' חנינא שמא ישיגנו העונש לעולם הבא. ושאל את ר' יוסי ואמ' לו, מה אני לעולם הבא. אמ' לו ר' יוסי, כלום בא מעשה לידך, ר"ל שתזכה לחיי העולם הבא. אמ' לו, גבאי של צדקה הייתי. פעם אחת הפרשתי מעות לסעודת פורים, ונתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתים לעניים, ולא נטלתים מכיס של צדקה. אמ' ליה ר' יוסי, אם כן, עם חלקך יהי חלקי ועם גורלך יהא גורלי. הרי נתבאר מדבר זה, כי בשביל מצוה אחת שהיה נזהר בה, בשרו בטובה השלימה לעולם הבא. וגרסי' במ' סנהדרין כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנא' (ישעיהו ס, כא) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ולא תתכן זכות זו אלא למי שקובע לעצמו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו, ושאר מצות פעמים עושה ופעמים עובר, אבל באותה מצוה לא נתרשל כלל מעולם, כגון מי שקבל על עצמו שלא יבטל תפלה בזמנה במזיד לעולם, או שלא יבא לידו פרוטה מגזל, או שלא יבא ביאה אסורה, וכיוצא בזה. וגרסי' בפ"ק דקידושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ, ומפרש בגמ' כגון שייחד לו מצוה אחת לעשותה. אבל מי שלא הניח מצוה שלא עבר עליה, [עליו] הכתו' אומר ארור אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת.
לפיכך חייב אדם להשתדל ולהזדרז בקיום כל המצות, קל וחומר מהאבות עליהם השלום, שלא נצטוו אלא בשבע מצות ומילה, וקיימו כל תרי"ג מצות. כדגרסי' במ' יומא אמ' רב, קיים אברהם אבינו ע"ה את כל התורה כולה, שנא' (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי. כ"ש אנו, שנצטוינו בהם, וקבלנום עלינו באלה ובשבועה, בסיני ובערבות מואב ובהר עיבל, על הקלות והחמורות. ושנו חכמים הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. לפיכך צריך להשתדל במצוה שסבור ששכרה מועט כמו במצוה שסבור ששכרה הרבה. ולפי' אמרו ז"ל אין מעבירין על המצות. פי' אין צריך להניח מצוה אחת שבאה לידו והוא עוסק בה, כסבור שהיא קלה, ויעסוק במצוה אחרת, כסבור שהיא חמורה, שאיפשר שאותה מצוה שבאה לידו תחלה, והיה עוסק בה, והניחה, ששכרה מרובה מן האחרת שהולך לעשותה. והוא דארז"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה.
וגרסי' בפסיקתא אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. [אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הב"ה שלא תהא יושב ושוקל במצותיה של תורה, כד"א ושקל בפלס הרים. לא תאמר הואיל ומצוה זו גדולה ושכרה מרובה אני עושה אותה, והואיל ומצוה זו קלה ושכרה מועט איני עושה אותה, ובשביל זה לא גלה הב"ה מתן שכרן של מצות, כדי שיעשו ישראל כל המצות בתום לבב, שנא' (משלי ה, ו) נעו מעגלותיה לא תדע]. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר לו פועלים, והכניס אותם לתוך פרדסו סתם, ולא גלה להם מהו שכרו של פרדס, בשביל שלא יניחו דבר ששכרו מועט ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד, ואמ', תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, זית הוא ושכרו חצי זהוב. קרא לאחר ואמ' לו, תחת איזה אילן עשית. אמ' לו, תחת זה. אמ' לו, פלפל הוא ושכרו זהוב. אמרו לו, למה [לא] הודעתנו איזה אילן שכרו מרובה, כדי שנעשה תחתיו. אמ' להם המלך, אלו הודעתי אתכם, לא היה כל הפרדס נעשה, שכולכם הייתם עושים תחת האילנות ששכרן מרובה ומניחין האילנות ששכרן מועט.
וגרסי' בפ' קמא דמ' קדושין ירושלמי ר' אבא בשם ר' אבא בר כהנא, כת' אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע. טלטל הב"ה זכותן של עושי מצות, כדי שיהיו עושין באמונה, ולא גילה הב"ה מתן שכרן של מצות, אלא החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. חמורה שבחמורות כיבוד אב ואם, ומתן שכרה אריכות ימים, שנא' (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. והקלה שבקלות שילוח הקן, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב [לך] והארכת ימים. וגרסי' במ' מנחות בפרק התכלת, אין לך מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה ולעולם הבא.
לפיכך ישתדל אדם בקיום המצות הקלות כבחמורות, ואל תהי המצוה הקלה בזויה בעיניו. ואמ' שלמה ע"ה בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם. פי' מי שבוזה המצוה, בשביל שהוא חושב כי היא מצוה קלה, חובל בעצמו, וירא מצוה ומשתדל לקיימה [ישולם], פי' ישולם שכר טוב וינצל מכל רע ומכל פגע רע.
ואל יעלה על לב אדם שיש בכל המצות מצוה קלה מצד עצמה. ומה שאמרו ז"ל מצוה קלה, היא על אחת משלשה דרכים. הדרך הא', שהיא נוחה לעשותה, או בדמים מועטים בלי חסרון כיס, או בלי יגיעה. צא ולמד ממצות ציצית, שקורין אותה מצוה קלה, וארז"ל שהיא שקולה כנגד כל התורה כלה, אלא שקוראין אותה קלה לפי שדמיה מועטין, חוטין בלבד. וגרסי' בפרק קמא דע"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, [לכו] ועשו אותה. ואמאי קרי לה קלה, דלית בה חסרון כיס. ואמרו בשלוח הקן, ומה מצוה קלה שהיא כאיסר, אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, מצות חמורות על אחת כמה וכמה. וצריך אדם להיות זהיר, ואל יתרשל במצוה שדמיה מועטין ואין בה טורח, כי השואל ממנו דבר קל ונמנע מלעשותו, אינו אלא מצד זלזול בשואל, שאינו חושש לכבודו, ומי ששואל ממנו דבר קשה ונמנע מלעשותו, אינו מצד זלזול, אלא מפני שקשה עליו. כדגרסי' בפ' התכלת. תניא ר' אומר, קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך שאמ' לשני עבדיו. לאחד אמ', הבא לי חותם של טיט, ולאחר אמ', הבא לי חותם של זהב. פשעו שניהם ולא הביאו. איזה עונשו מרובה. הוי אומר, זה שאמ' לו, הבא של טיט. הדרך השנית, כשתעריכנה לזולתה לפי העונש, תמצא קלה וחמורה, דתניא ואלו הן קלות עשה ולא תעשה, חמורות כריתות ומיתות ב"ד. הדרך השלישית, קורין מצוה קלה למצות לא תעשה, מפני שמתעבת אותה הנפש ואינה חומדת אותה ואינה מתאוה לה, בשביל שהיא נמאסת, ועונשה חמור. וקורין לזולתה חמורה ועונשה קל, מצד שחומדת אותה הנפש ומתגברת התאוה ויצר הרע מקטרג עליה. [וגרסי'] במ' מכות ר' שמעון בר' אומר, הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול וגו', וכתי' (דברים יב, כה) לא תאכלו למען ייטב לך ולבניך אחריך, ומה הדם, שנפשו של אדם מתעבת אותו, הפורש ממנו מקבל שכר, הפורש מן הגזל ומן העריות, שהנפש מחמדתן, על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. הרי אמרו על הדם קל, אע"פ שהוא בכרת, לפי שהוא נתעב, אבל הגזל, שהוא בלאו, מפני שהנפש מחמדתו, אמרו עליו חמור.
ב' באזהרה מבטול מצות עשה
השער השני: באזהרה מבטול מצות עשה. לפי שפירשה התורה עונשי מצות לא תעשה, כל אחת ואחת כפי עניינה, מהן במלקות ומהן בכרת ומהן במיתה בידי שמים ומהן במיתת ב"ד, ולא פירשה עונש מבטל מצות עשה, אלא פסח ומילה בלבד, שהן בכרת, על כן תעו מקצת בני אדם ונבערו ואת ה' לא דרשו ורפו ידיהם להחזיק במצות, כי חשבו כי המבטל מצות עשה לא יקרהו עון, רק אם עשה מצוה תכתב בספר זכיותיו, ואם יתרשל ובטלה לא הרויח ולא הפסיד, וגרם להם זה ליקל בעיניהם ביטול המצות, ומי שנזדמן לו עשיית מצוה בלא יגיעה ובלא טורח יעשנה, ואם יקשה בעיניו עשייתה, בין מצד טורח גופו בין מצד חסרון כיסו, מתעצל ונמנע מלעשותה, ואינו מחשב הפסד מצוה בגופו או בממונו כנגד שכרה. לכן ראוי ביטול סברא ולהוכיח, מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה, כי הפסד שכר מצות עשה קשה מעונש העובר על לא תעשה.
מן המושכל יתבאר כי יותר ראוי להעניש מבטל מצות עשה מן העובר על לא תעשה. כי המבטל מצות עשה היא סבת התרשלותו ועצלותו בה, מצד פריקות עול וזלזולו בעבודת בוראו, אבל העובר על לא תעשה גרמה לו התגברות יצרו עליו והנאתו בעבירה, ואם ישוב מהם, והתודה לאל ויבקש ממנו מחילה [וסליחה], יסלח לו, וחוזר כאלו לא חטא. אבל ביטול מצות עשה הוא הפסד שאין לו [חלף], וחסרון שאינו מתמלא, ואבדה שאין לה השבה לעולם. לפיכך חסידים הראשונים היו סובלין הרבה עמל וחסרון כיס, כדי שלא יגרע להם כלום מן השכר הגנוז להם לעולם הבא בזכות המצות שעושין בעולם הזה.
וגרסי' בפ' המקבל אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של גויים. אמר ליה, ולא כהן הוא מר, אמאי קאי בבית הקברות. אמ' ליה אליהו, ולא מתני מר סדר טהרות, דתני ר' שמעון קברי גויים אין מטמאין. אמ' ליה, בארבעה לא מצינא, בשיתא מצינא. פי' בארבעה סדרים איני בקי, ואיך אהיה בקי בסדר טהרות שהוא ששי. אמ' ליה אמאי. אמ' ליה, דחיקא היא לי שעתא טובא. הנהיגו אחריו והכניסו לגן עדן. אמ' ליה, פשוט גלימך וקח מאלו העלין. לקח מהם רבה בר אבוה. כשיצא שמע קול קורא, ראיתם מי שהקדים לאכול עולמו כרבה בר אבוה. נער גלימו מהן ויצא.
ובאגדת פרקא דחסידי אמרו על ר' חנניא בן דוסא שהיה בתכלית העניות. אמרה לו אשתו, בקש רחמים שיחננו האל מן הטוב הגנוז לצדיקים לעולם הבא. בקש רחמים, וראה כאלו נתנו לו רגל של שולחן של זהב. וראה בחלום שהיו כל הצדיקים אוכלין על שולחן של שלש רגלים והוא על שולחן של שני רגלים. מיד הרגיש לחסרון חלקו לעולם הבא, בשביל שהטיבו לו בעולם הזה. סיפר המראה לאשתו. אמרה לו, כשם שהתפללת שיתנוהו, התפלל שיטלוהו. התפלל ונטלוהו.
וגרסי' במדרש השכם, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' שמעון בן יוחאי, שיצא לחוצה לארץ ובא עשיר. כשראו התלמידים שהעשיר, בקשו אף הם לצאת לחוצה לארץ. בא ר' שמעון בן יוחאי, והוציא לחוץ למדינה לבקעה אחת, והתפלל לפני הב"ה, ונתמלאת הבקעה כולה דינרי זהב. אמ' להם, כל מי שמבקש ליטול יטול, אלא הוו ידעין שכל מי שהוא נוטל משלו הוא נוטל ומחלקו שיש לו בעולם הבא, שאין מתן שכרה של תורה אלא לעתיד לבא, שנא' (משלי לא, כה) ותשחק ליום אחרון. ומעשה בר' שמעון בן חלפתא, שהיה ערב שבת, ולא היה לו מה לאכול באותה שבת. עם חשכה יצא לו חוץ לעיר להתפלל, ונתנו לו אבן טובה מן השמים. נכנס ונתנה לשולחני ופרנס את השבת. אמרה לו אשתו, מנין לך כל זה. אמ' לה, כך וכך היה המעשה. אמרה לו, איני טועמת כלום עד שתקבל עליך להחזירה, שמחר באין חביריך ונוטלים חלקם שלם ואתה תטול חסר. קבל עליו להחזירה. למוצאי שבת החזירה, ויצאה כמין פיסת יד ונטלה אותה. וגדול הנס האחרון מן הראשון. לכך נאמר ותשחק ליום אחרון.
וכן דרשו בסמיכות נביאות אל תירא אברם, כי נתירא אברהם שמא פרע לו הב"ה משכרו בעולם הזה בניצוח המלכים, על כן אמ' לו שכרך הרבה מאד, אל תדאג על שכרך, כי לא חסרת ממנו כלום, והכל הוא צפון לך.
עתה שימו לי לבבכם, היאך היו חסידים הראשונים מקפידים על שכר העולם הבא, ועיניהם חסה להוציא ממנו כלום בעולם הזה, כי שכר מצות עשה הוא נחלת עבדי ה' וצדקתם, ובו מצטיידים מן העולם הזה לעולם הבא. הרי נתבאר מן המושכל כי עונש מבטל מצות עשה קשה מהעובר על לא תעשה.
ומן הכתוב יתבאר זה מדברי שאול ודוד. בידוע כי הפרש היה ביניהם, כי שאול ביטל מצות עשה ודוד נתגבר עליו יצרו ועבר על לא תעשה. ונמחל לדוד ונענש שאול. ועוד כי העבודה אינה נודעת בעובד השם כשישב בטל ונזהר מן העבירות, אמנם העבודה נודעת בו כשרואין אותו עוסק במצות, ועל זה נאמר ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו.
ומדברי קבלה יתבאר זה הענין, והתלמוד ממנו מלא, והראיות הברורות יוכיחו. והכלל המוסכם בתלמוד אתי עשה ודחי לא תעשה. ויסוד גדול מיסודי האמונה שיאמין האדם שמוטב לו שיענש עונש חמור בגיהנם ממה שיפסיד כלום משכר העולם הבא. כדגרסינן בפ' אין דורשין אמרו על אלישע אחר, שהיה גדול בתורה, ונכנסה בו רוח רעה ונהפך לאיש אחר ויצא מן הכלל. כי נח נפשיה דאלישע אחר, שמעינהו למלאכי השרת דהוו אמרין, לא מידן נידייניה ולא לעלמא דאתי ניתיניה, לא מידן נידייניה משום דגריס באורייתא טובא, ולא לעלמא דאתי ניתיניה משום דחטא. אמ' ר' מאיר, מתי אמות ואעלה עשן מקברו. וכי יעלה על הדעת שר' מאיר היה רוצה להעניש את רבו. אלא שלא נתרצה לו במה ששמע ממלאכי השרת ובחר לו שיענש בגיהנם ויטול שכרו לעולם הבא. וגרסינן במ' כתובות אמ' ליה [ר'] כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, אי אמ' לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי. אמ' ליה, תנינא בד"א במצות לא תעשה, אבל מצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, נטול לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו. ויש מצות עשה שכל המתרשל בהם כמנודה לשמים. כדגרסי' בפ' ערבי פסחים שמונה הם כמנודין לשמים, מי שאין לו אשה, ומי שיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואינו מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפלין בראשו ובזרועו, ומי שאין לו ציצית בבגדו, ומי שאין לו מזוזה בפתחו, ומי שאינו מסב בחבורה של מצוה. ויש מצות שהאדם מחוייב בעשייתן, ואם פשע בהן הוא בכלל פושעי ישראל בגופן, כגון תפילין וסוכה ולולב וכיוצא בהן, והן הנקראין חובה. ויש מצות שאינו חייב בהן אלא כשבאות לידו, והן, אם לא היה לו בית שחייב לעשות בו מזוזה, ומעקה אם אין לו גג, וברכת הנהנין, אם אכל פירות או הריח בשמים חייב לברך, ואם לאו פטור. אבל הוא משובח המשתדל שתזדמן לו המצוה, כדי להרבות זכיות כאלו ובכיוצא בהן. כדגרסי' בפ' קמא דסוטא דרש ר' שמלאי, מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפירותה הוא צריך. אלא אמ' משה, הרבה מצות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ, אכנס לשם כדי שיתקיימו על ידי. אמ' לו הב"ה, כלום אתה צריך אלא לקבל שכר, הריני מעלה עליך כאלו עשיתם, שנא' (ישעיהו נג, יב) לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל. אין שלל אלא שכר המצות, שנא' (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.
מי חכם ויבן אלה ויתבוננו חסדי ה'. האש פועלת פעולות משונות ופועלת ההפכים, תתיך ותמיס הנקפה, כגון השעוה, ותקפיא הנמס והמהותך, כגון החלב. ויש לך סגולות פרטיות מיוחדות, שמקבלין האור ממנה כמה נרות ואין נגרע ממנה כלום. ואם האש, שהיא אחת מיצירות הבורא יתברך ויתעלה, יש לה הכחות האלו, על אחת כמה וכמה התורה, שהיא כלי [ה]חמדה שבו נברא העולם. וכמו שהאש עצם אחד ויולד ממנה נרות הרבה, כך התורה תולדותיה הן המצות, לכל אחת ואחת מהן יתרון גדול. כי היא אש דת יולד ממנה כמה מצות, שהן כמה נרות לעושיהן, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. וכמו שהלחם מסיר הרעב, והמים ישובבו נפש עיפה, והכסות מעביר נזק הקור, וכל פעולה מאלו משונה מחבירתה, ולא יתכנו חיי האדם אלא בהם כולם, כי אם יהיה לו לחם ולא יהיה לו מים ימות בצמא, ואם מים ולא לחם ימות ברעב, ואם לחם ומים ואין כסות ימות בקור, כך כל אחת ואחת מן המצות יש צורך גדול לעשייתה, ולא תשלם טובת האדם וכשרון מעשיו אם אחת מהנה נעדרה, כי לכל אחת יש יתרון גדול וסגולה מיוחדת. וארז"ל צדקה מגינה מן הפורעניות, והתפלין מטילין פחדו על האומות, והרגיל בנר שבת הויין לו בנים זכרים, והמשכים והמעריב לבית הכנסת מאריך ימים, וכהנה רבות. פליאה דעת ממנו סגולתן וכחן, ואם יתרשל אדם באחת מהן, איפשר כי אותה יש לו בה צורך גדול ובה תלוי תקון עניינו, ויבא לו נזק גדול אם יבטל אותה. לפיכך אמרו הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע שכרן של מצות. וגרסי' במ' שבת בפ' כל כתבי הקדש, אמ' רב נחמן, תיתי לי, דקיימי לי שלש סעודות בשבת. פי' תבא עלי ברכה על שקיימתי מצות שלש סעודות. אמ' רב ששת, תיתי לי, דקיימי מצות תפילין. אמ' רב יהודה, תיתי לי, דקיימי עיון תפלה. אמ' רב נחמן בר יצחק, תיתי לי, דקיימי מצות ציצית. אמ' אביי, תיתי לי, דכי חזינן צורבא מדרבנן דסיים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן.
ג' בזריזות להקדים למצוה בבואה
השער השלישי: בזריזות, להקדים למצוה בתחלת בואה, מיד כשיחול זמנה. ראוי כל חרד לדברי אלהי ישראל להקדים עשיית המצוה בתחלת בוא עתה, אע"פ שיהיה נמשך זמנה ויש לה שהות ביום לעשותה, ולא יתעצל ויאמר הן עוד היום גדול. כדגרסי' במכילתא ושמרתם את המצות, אל תקרי את המצות אלא את המצות, כשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין מחמיצין את המצות, אלא יעשה אותם מיד בשעה שיחול זמנם. וגרסי' בפ' קמא דפסחים וביום השמיני ימול בשר ערלתו, מלמד שכל היום כשר למילה, אלא שהזריזין מקדימין למצות. ושנו חכמים אלו דברים דוחין את השבת, הקטר חלבים וכו', ואע"פ שיש שהות להקטירן על מוצאי שבת, מוטב שתדחה השבת ותעשה המצוה בתחלת זמנה. וגרסי' במ' מנחות בפרק ר' ישמעאל אומר, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטרת חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ואין ממתינין להם עד שתחשך. ר' יהודה אומר, חביבה מצוה בשעתה, שהרי הדל מקריב מיד עשירית האיפה ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה. וגרסי' בפרקא קמא דברכות לא יאמר אדם, אוכל קמעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא ק"ש ואתפלל. ועוד גרסי' לעולם יקדים אדם לבית הכנסת וימנה מי' ראשונים. וגרסי' במסכת הוריות בנות לוט, אע"פ שעשו עבירה לשם מצוה [נתכוונו, ו]בשכר לילה אחת שקדמה בכורה לצעירה, זכתה וקדמתה ארבעה דורות, עובד וישי ודוד ושלמה. פי' עובד היה מזרע הבכירה שילדה את מואב והיה עובד בן רות המואביה, ורחבעם היה מזרע הצעירה שילדה את בני אבי עמון, שנא' (מלכים א יד, כא) ושם אמו [נעמה] העמונית.
ויש מצות שיש זמן לעשייתן, ואם לא קיימן בזמנן יש להם זמן אחר לתשלומין. דתנן במ' חגיגה מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל ויום טוב אחרון וכו', מי שלא קידש ביום שבת מקדש והולך כל היום כולו, מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך עד יום רביעי. ויש מצות שאם עבר זמנן אין להן תקנה, כגון שופר וסוכה ולולב. ויש מצות שאם הקדימן קודם זמנן הרי זה משובח, כגון הכנסת שבת, דתניא יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא וכו'. ויש מצות שכל זמנן שוה, משיגיע זמנן עד שיצא, כגון ציצית ותפילין, שזמן חיובן משיכיר בין תכלת ללבן עד סוף כל היום, והחסידים שמבלין ימיהן בעבודת בוראם היו משתדלין להניחן כל היום, ואם עברה שעה אחת שלא היו מניחין אותן היה בעיניהם הפסד גדול שאין לו תשלומין. כדגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' ליה רב לרב יוסף בריה דרבא, אבוך במאי הוה זהיר טפי. אמ' לי, בציצית, יומא חד הוה סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא, ולא נחית מדרגא עד דרמיה. וגרסי' בפרק יום הכפורים היכי דמי חלול השם, אמ' ר' יוחנן, כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלה. ועל זה ראוי לכל מי שנזדמנה לו מצוה שלא יעכבנה כלל, כמו שאמר דוד חשתי ולא התמהמהתי לשמור משפטי צדקך. וכ"ש אם פצו שפתיו לעשותה, הרי היא עליו כנדר וכשבועה, נדור מפי עצמו ומושבע שבועה מהר סיני, שאין לה התרה עולמית. ולפיכך אין נשבעין לבטל המצוה, ואם נשבע מקיים ולוקה. כדגרסי' בפ"ק דמסכת נדרים מנין שנשבעין לקיים את המצוה, שנא' (תהלים קיט, קו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. והלא מושבע הוא מהר סיני, אלא משמע לן לזרוזי נפשיה.
ד' להגדיל ולהאדיר את המצות
השער הרביעי: להגדיל ולהאדיר את המצות ולהזהר בהן שלא לנהוג בהן מנהג בזיון. ראוי לכל ישראל לעסוק במצות בכבוד ובמורא, ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני יוצרו לשרתו. וההזהרה מבזוי המצות על שבעה דרכים.
הדרך האחת. מצד איכות עשיית המצוה. כדגרסי' במ' חולין בפ' כסוי הדם, ת"ר ושפך את דמו וכסהו בעפר, במה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגל, כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו. ואמרו בלולב, לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, הני מילי דרך כבוד, אבל דרך בזיון לא. שאין הכבוד למצות אלא למי שצוה בהן.
הדרך השנית. אזהרה שלא ישתמש בגוף המצוה תשמיש רשות, שלא יבזה המצוה. דתניא אמ' רב אסי, אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה.
הדרך השלישי. אזהרה מבזוי המצות מצד הגאוה וגסות הרוח, שלא יחוש על כבודו יותר מעל כבוד יוצרו. כדגרסי' בסוף כריתות ובפסחים בסוף פ' מקום שנהגו, ארבע צווחות צווחה העזרה, והצויחה הרביעית פתחו שערים והוציאו יששכר איש כפר ברקא שמכבד עצמו ומבזה קדשי שמים. ואיבעיא לן מאן הוה עביד. כריך שיראי על ידיה והוה עוביד עבודה. ואל יתהדר ויתנשא כשיעסוק במצוה, שנא' (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך. ומיכה הנביא אמ' והצנע לכת עם אלהיך. וכל מה שהוא אדם חשוב ונכבד, יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו כשהוא עוסק במצוה, ואפי' הוא מלך ישראל. וחזקיה המלך ע"ה היה מוליך התינוקות על כתיפיו לבית המדרש. וגרסי' במסכת בכורים אפי' אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתיפו. וגרסי' במ' סוכה בפ' החליל, אמרו עליו על רבן גמליאל, שהיה שמח בשמחת בית השואבה, והיה נוטל שמונה אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה, זורק אחת ומקבל אחת, ואין אחת מהן מגעת בחבירתה, ושהיה נועץ שני גודליו בארץ ונושק את הרצפה וזוקף, מה שאין בריה יכולה לעשות כן. וגרסי' במ' כתובות אמרו עליו על רב שמואל בר רב יצחק, שהיה מרקד לפני הכלות, ומבזה עצמו לכבוד המצוה, והיה מתבייש ר' זירא ואמ' קא מכסיף לן סבא, ובשעת פטירתו פסק עמוד האש בינו ובין העם כשהיו מוליכין את מטתו, והיו מקובלין שלא יארע זה אלא ליחיד בדורו, וכשראה ר' זירא אמ', אהנייה שוטיתא לסבא. וכל המכבד את המצות הוא מכבד את הב"ה שצוה לעשות אותן, והב"ה מכבדו, שנא' (שמואל א ב, ל) כי מכבדי אכבד וגו'.
הדרך הרביעית. שלא יקדים צרכיו על עשיית המצות, כגון האוכל והשותה קודם שיתפלל, ועליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחר גוך. אל תקרי גויך אלא גאיך, אחר שאכל זה ושתה ונתגאה מקבל עליו עול מלכות שמים.
הדרך החמישית. המזלזל במצוה מצד שיקיל בעיניו עשייתה, כגון המזלזל בנטילת ידים, או מי שאינו מברך ברכת מזון, וגורם לו זה מיעוט אמונה ומיעוט יראת שמים שבו. שאפי' בדבר קל אינו משגיח, כ"ש בדבר קשה.
הדרך הששית. מי שמקל במצות מצד שהוא סבור להתחכם על קונו שצוה בהן. כגון שאמר, מה תועלת יש לי בשמיעת קול שופר או לישב בסוכה, או מה נזק יבא לי אם אוכל מבהמה שנמצאת סירכא בריאה שלה. ועל זה אמ' שלמה ע"ה אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע, כלומר אל תתחכם על בוראך, אלא מסור עצמך לעשיית המצות ותחיה, ולא תהרהר ותאמר מה יתרון במצוה פלונית, ועל זה נאמר תמים תהיה עם ה' אלהיך. ודע כי לתועלתנו נצטוינו על המצות, שנא' (דברים ו, כד) ויצונו ה' לעשות את החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. וסמוך על החכמים שקבלו המצות וצוונו לעשותם, כמו מי שמוסר עצמו ביד הרופא וסומך על דבריו, כשאומר לו אכול זה ולא תאכל זה, שתה זה ולא תשתה זה. ועל כן סמך לפסוק אל תהי חכם בעיניך, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. היש מורד בעולם כחולה שממרה פי הרופא ומראה עצמו שהוא יותר בקי ממנו, כ"ש המתחכם על הב"ה בעשיית המצות, שנא' (ישעיהו מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה.
הדרך השביעית. המבזה גוף מצוה שיש בה קדושה. כי יש מצות שאין בגופן קדושה, כגון שופר ולולב וציצית, ויש מצות שיש בגופן קדושה, צריך שלא יבזה אותם, ואם בלו או נשברו לא יזרוק אותם, אלא יעשה להם גניזה.
ה' בהידור המצוה
השער החמישי: בהידור המצוה. חייב כל ישראל לעשות מצוה מן המובחר, ר"ל שיבחר הטוב והנאה והשלם באותו מין שנעשית ממנו המצוה, כמו שהיו בוררין העומר ושתי הלחם מהארץ השמנה והנבחרת, וחייב אדם לעשות המצוה בתכלית הנוי והשלמות, דתניא זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות, בלולב נאה, בתורה נאה, בשופר נאה, בטלית נאה, כתוב ספר תורה לשמו בקולמוס נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן. ומצוה לאגוד הלולב, מאי טעמא, משום זה אלי ואנוהו. וגרסי' בפרק קמא דבבא קמא להידור מצוה עד שליש. וגרסי' בפ"ק דמ' פיאה לקח אדם מצוה ומצא אחרת נאה הימנה, עד כמה מטריחין עליו, עד שליש, כגון אם נזדמנו לו שני לולבין והאחד הדור מן השני, מוסיף שליש בדמים ויקנה את ההדור. איבעיא להו, שליש מלגאו או שליש לבר. פי' אם היה לולב בסלע, יוסיף שליש מבפנים ויקנה ההדור בסלע ושליש, או מוסיף שליש מבחוץ ונמצא קונהו בסלע וחצי. תיקו. במערבא אמרי משמיה דר' זירא, עד שלישי צריך להוסיף משלו, כלו' מיגיעו. ודוחק את חייו כדי להדר המצוה, כי לחם חוקו ודי חייו נקרא שלו, שהב"ה הבטיח כל בריה בלחם חוקה, שנא' (תהלים קלו, כה) נותן לחם לכל בשר, מכאן ואילך משל הב"ה, כלומר אם זימן לו הב"ה ממון יתר על צרכו, והוא משופע בנכסים, יוסיף על שליש, וזהו של הב"ה, ואם אינו משופע בנכסים, חייו קודמים, ודיו בתוספת שליש. ואין לו לאדם להניח מעשות המצוה בשביל יוקר דמיה, שהרי רבן גמליאל לקח לולב באלף זוז. וגרסי' במ' חולין בענין כסוי הדם, היה במקום שאין לו עפר ושחט, שוחק דינר זהב ומכסה בו. היה מהלך בספינה ואין לו עפר, שורף טליתו ומכסה בו. וצריך העושה מצוה שיראה לכל שהיא חביבה עליו ושאינו קץ בה.
ו' לקיים המצוה באיברים ובהרגשות
השער הששי: בזריזות לקיים המצוה באיברים ובהרגשות. כדגרסי' בסוף מסכת מכות דרש ר' שמלאי, תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, שס"ה מצות לא תעשה כנגד ימות החמה, ורמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם. רמז בכאן שהבורא ית' ויתעלה ברא לאדם מסעדים ומשרתים לשרתו ולהשלים חפציו, והם איבריו והרגשותיו, ופקד עליו לקיים מצות ברובם, והזהירו שלא להשתמש בהם בדבר עבירה. ואם ישמור הוא ויזהר במה שנצטווה, ישמרם לו הב"ה, שנא' (תהלים לד, כא) שומר כל עצמותיו וגו'. וגרסי' במדרש אמ' הב"ה לישראל, שמרו רמ"ח מצות עשה שמסרתי לכם, ואני אשמור רמ"ח איברים שבכל אחד ואחד מכם. וגרסי' בברכות ירושלמי. א"ר סימון, שמונה עשר ברכות כנגד שמונה עשר חוליות שבשדרה. שבשעה שאדם עומד בתפלה צריך לשוח בכולן, שנא' (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה. ואם עבר אדם, ושנה רצון הבורא יתעלה, וישתמש בהן בדבר עבירה, ישנו הם את טבעם ויבטלו את פעולתם ותמונתם. כמו שאירע לירבעם, כששלח ידו על הנביא אשר בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל, שנאמר וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו אשר שלח עליו ולא יכול להשיבה אליו. והחקים והמצות המיוחד להן אחד מאיבריו, ופורש מן העבירות הנעשות בו, נתקדש אותו אבר. כדגרסי' במנחות שילה קדשים קלים נאכלין בה בכל הרואה, מה שאין כן בירושלים. כלומר יש יתרון לשילה על ירושלם, שקדשים קלים אין נאכלין בירושלם אלא לפנים מן החומה ובשילה נאכלין בכל מקום שצופין אותה ממנה, ונתנו טעם לדבר מפני שהיתה שילה בחלקו של יוסף וזכה למעלה זו מדה כנגד מדה, לפי שלא זן עיניו מן העבירה. אמ' ר' אבהו, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, [עין] שלא רצתה ליזון ממה שאינו שלו תבא ותנחל מקום שאוכלין קדשים כמלוא עין. ואם חס ושלום עבר אדם עבירה באחד מאיבריו, הרי אותו אבר בעצמו לוקה. דתנן בשוטה בפרק קמא, שמשון הלך אחר עיניו, שנא' (שופטים יד, ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, אבשלום נתגאה בשערו, לפי' נתלה בשערו. וכענין סוטה, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, היא קשטה פניה לו, לפיכך פניה מוריקות, היא כחלה לו עיניה, לפיכך עיניה בולטות, היא קבלתו על בטנה, לפי' בטנה צבה. וביום הדין איבריו של אדם מעידין בו, שנא' (ישעיהו מג, יב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. והמקיים המצות באיברים ובהרגשות, לבו שמח תמיד בעשייתן. כדגרסי' במדרש ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אמ' ר' שמעון בן יוחאי, בוא וראה שאין חביב לאדם מבניו, ורואה דם בנו שנשפך במילה ומקבל עליו בשמחה.
ז' בכוונת עשיית המצוה
השער השביעי: בכוונת עשיית המצוה, והיא על ארבע דרכים.
הדרך הראשון. שיתכוין בעשייתן לשם שמים ולהשלים רצון בוראו, כגון סוכה ולולב, שנא' (תהלים מ, ט) לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי.
הדרך השנית. יש מצות שצריך אדם להתכוין לצאת ידי חובה בשעת עשייתן, כגון מגלה, דתנן היה כותבה דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ובתקיעת שופר, צריך שיתכוין השומע לצאת ידי חובתו, והתוקע להוציא אחרים ידי חובתן.
הדרך הג'. יש מצות שצריכות כוונת הלב, כגון קרית שמע, תפלה, ותפלין. ומצד זה חייב אדם למשמש בתפליו בכל שעה. קל וחומר מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת והיה על מצחו תמיד.
הדרך הד'. יש מצוות שצריכין כוונה לשמן, כגון ספר תורה וציצית. כדגרסינן בפ' הניזקין ההוא דאתא לקמיה דר' אמי, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שבו לא כתבתים לשמם וכו'. וההוא דאתא לקמיה דר' אבהו, אמ' ליה, ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין שבו לא עבדתין לשמן. וגרסינן בפרק התכלת חוטי ציצית בעי טויה לשמן וכו'. סוף סוף תהיה כוונתו לקיים מצות השם יתברך ויתעלה, ולצאת ידי חובתו, ולא להתגדל ולא להתנאות בהן, ולא שישבחוהו בני אדם על עשייתן, ולא להנאת גופו. כדגרסי' בפ"ק דפסחים מפני מה אין פירות גינוסר בירושלם, שלא יהו עולי רגלים אומרים, אלו לא עלינו לרגל אלא לאכול פירות בירושלם דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה. כיוצא בו, מפני מה אין חמי טבריא בירושלם וכו'. כי ראוי היה להיות במקום הנבחר כל טוב וכל דבר נחמד, וחסר משם כדי שתהא עליית הרגל לשמה. ובזה תוכלו להתבונן כמה שכר עשיית מצוה לשמה. וגרסי' במס' הוריות גדולה עבירה לשם שמים ממצוה שלא לשמה. כי אין תכלית החפץ והרצון מעשיית המצוה ליהנות בה לעולם הזה. וגרסי' במ' ראש השנה בפרק ראוהו בית דין, מצות לאו ליהנות נתנו. המודר בעשיית המצוה הנאה [מ]חבירו, מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה.
ח' בעשיית המצוה מממון היתר
השער הח': בעשיית המצוה מממון היתר ולא מממון אסור. כמה היא רצויה ומקובלת המצוה לפני הב"ה כשהיא מיגיע כפיו של אדם, וכמה היא נמאסת בעיניו כשהיא מגזל ומחמס. כדגרסינן במ' סנהדרין ר' אליעזר בן יעקב אומר, הרי שגזל חטין וטחנן ולשן ואפאן והפריש חלה, כיצד זה מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, שנא' (תהלים י, ג) ובוצע ברך נאץ ה'. ואע"פ שיוצא בה ידי חובתו, היא מצוה הבאה בעבירה. כדגרסינן בפ' לולב הגזול בשלמא יום טוב ראשון, דכתיב (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, אמר רחמנא משלכם, והאי לאו דידיה הוא, אלא יום טוב שני מאי טעמא לא, אמ' ר' יוחנן, משום דהויה מצוה הבאה בעבירה, שנא' (משלי כא, כז) זבח רשעים תועבה. וגרסי' במדרש כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס. אמ' לעבדיו, תנו מכס למוכסין. אמרו לו, אדונינו המלך, כל המכס שלך הוא. אמ' להם, ממני ילמדו הכל ויתנו מכס. כך אמ' הב"ה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזלה, כי אני ה' אוהב משפט וגו'.
ט' במצות הנוהגות בנשים ובקטנים
השער הט': במצות הנוהגים בנשים ובקטנים, שהן מצות שהזמן גרמה, כלומר שיש להם זמן ידוע, הנשים פטורות מהן על הרוב. ומצות עשה שלא הזמן גרמן, נשים חייבות בהן, כגון קדוש שבת, כדגרסי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, ואמרו כל דאיתה בשמור איתה בזכור, וכגון אכילת מצה בליל הפסח, דתניא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו', כל שישנו בבל תאכל ישנו באכילת מצה, וארבע כוסות, ונר חנוכה, ומקרא מגלה, שאף הן היו באותו הנס. ויש מצות עשה שלא הזמן גרמן שהנשים פטורות מהן, כגון תלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן. ובכל מצות לא תעשה נשים חייבות, חוץ מלא תקיפו וחוץ מכהנת, שלא תטמא למתים. והקטנים אינן חייבין במצות, אבל כשמגיעין לחנוך, אביו מחנכו לקטן. וגרסי' במדרש האשה חייבת בשלשה דברים "אגדה, "מגלה, "נר שבת, וסימניך ואמרה האשה אמן.
י' במצות שהן מדברי סופרים
השער העשירי: בענין המצות שהן מדברי סופרים, והן על שלשה דרכים.
הדרך האחת. המצות שלא נתפרשו דיניהם בתורה שבכתב ונתפרשו בקבלה, שהיא התורה שבעל פה. כגון פרשיות של תפלין, ומנין חוטי הציצית, ומנין דפנות הסוכה, ואיסור חמץ אחר ששה שעות מיום ארבעה עשר בניסן, ושחיטת רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. וגרסי' במסכת סנהדרין חומר בדברי סופרים מדברי תורה. האומר איני מניח תפלין, לעבור על דברי תורה פטור ממיתה, אמר חמש טוטפות, לעבור על דברי סופרים, חייב מיתה, ודינו בחנק, שנא' (דברים יז, יב) והאיש אשר יעשה בזדון.
הדרך השנית. נחלקת לארבעה חלקים, סייגות וגזירות ותקנות ומנהגות. הסייגות שעשו נביאים וחכמים שלא יגיע באיסורא דאוריתא, כגון איסור חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר בניסן, וכגון שניות של עריות ונטילת ידים לחולין משום סרך תרומה. וארז"ל מאי מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים. ואנו חייבין לשמוע קבלתן ולקיים הגזירות שגזרו רז"ל משום מאורעות, כגון בית דינו של דוד שגזרו על ייחוד [הפנויה, ובית דין של חשמונאי על יחוד] הגויה, והתקנות על דרך תיקון המעשים. כדגרסי' בבבא קמא עשר תקנות תיקן עזרא לישראל, שיהו קורין בשני ובחמישי בתורה, ובמנחה בשבת, ושתהא אשה משכמת ואופה כדי שתהא פת מצוייה לעניים, ושתהא חופפת וטובלת, ושתהא חוגרת בסינר, ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות, ושיהו אוכלין שום בערב שבת. וכדגרסי' במ' ראש השנה אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזאת אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. ובסוף שביעית תקן הלל פרוזבול, כדי שלא לנעול דלת בפני לווין. והמנהגות, כדגרסי' בפרק לולב וערבה ערבה בשביעי שקול חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא, ובקריאת ההלל חזנהו דקא מדלג דלוגי, אמ' מנהג אבותיהם בידיהם.
הדרך השלישי. המצות שנתחדשו על סבות ידועות בימי הנביאים והחכמים, כגון מקרא מגלה ונר חנוכה ותשעה באב. וכל העובר על אחת מהן עובר על לאו. כדגרסי' בפרק במה מדליקין אמ' רב חייא בר רב אשי אמ' רב, המדליק נר חנוכה צריך לברך, מאי מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו להדליק נר של חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמ' מלא תסור, רב נחמן אמ' משאל אביך ויגדך. וההפרש בין המצות שהן מן התורה ובין המצות שהן מדבריהם הוא לענין ברכה, כי של דבריהם על ודאן מברכין [ועל ספוקן אין מברכין], דאמ' אביי, וודאי דדבריהם בעי ברכה, ספק דבריהם לא בעי ברכה. והאי י"ט שני דדבריהם הוא, משום ספיקא, ובעי ברכה התם כי היכי דלא ליזולזלי ביה. עד כאן.
חביבין המצות, שכל המודה במצות ועושה אותן בלב שלם כאלו מודה במציאות הב"ה ובאלהותו. כדגרסי' בספרי והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני. כשם שאני קדוש, כן אתם תהיו קדושים. כשם שאני פרוש, כך אתם תהיו פרושים. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים, על תנאי העליתי אתכם מארץ מצרים, על מנת שתקבלו עול המצות, שכל המודה בעול המצות מודה ביציאת מצרים. וגרסי' בואלה הדברים רבה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, כשאתה אוהב אותו ומרבה במצות, לא יהי לבך חלוק עליך, אלא הוי עושה את המצוה לשמה בלבב שלם. אינו אומר בכל לבך אלא בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע. ולא נברא אדם בעולם הזה אלא לעשות רצון הבורא יתברך שמו וחוקותיו ומשפטיו ותורותיו. כדגרסי' בפ' במה מדליקין אמ' רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחלתו דברי תורה, דכתי' (קהלת א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וסופו דברי תורה, דכתי' (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. אמ' ר' אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. ר' אבא בר כהנא אמ', שקול זה כנגד כל העם כולו.
והמשובח שבמצות והנאה בהודאות להב"ה ובעבודתו הן הברכות, שחייב אדם לברך שמו של הב"ה ולפארו ולהללו ולשבחו על כל בריותיו שברא, כל ברכה וברכה כפי מקומה וכתקנה, כפי מה שתקנה עזרא ובית דינו, שהן אנשי כנסת הגדולה. וכל מה שברא הב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנא' (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולפי שישראל הם נחלת הב"ה ועם סגולתו, ומודים ומשבחים לשמו הגדול יתברך שנא' (דברי הימים א כט, יג) ועתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך, [ואו'] ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, המשולם על כל בריותיו שנא' (תהלים ח, ז) תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, לפי' חייב אדם לברך שמו של הב"ה כשיהנה מן העולם הזה מן כל דבר שיש בו הנאה, ואפי' על הרעה. חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שכך דוד אומר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, הרי בשם ה' על הטובה, וכתי' (תהלים קטז, ג) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, על הרעה. וכן איוב אומר גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל, בתמיהה.
והב"ה מסר עולמו ביד אדם שיהנה ממנו על מנת שיברך שמו ית'. משל למלך בשר ודם שנטע פרדס נאה ושתל בו כל מיני פירות שבעולם. בעת בישול הפירות היה לו למלך לילך למדינה אחרת. אמ' המלך, מה אעשה, לאכול פירות הפרדס אי איפשר, מפני שאני מסתלק, למכור אותם אי איפשר, מאי יתרון יש לי בדמיהם הואיל ואני מלך. מה עשה, הפקיר כל הפירות של פרדס ואמ', יבואו הכל ויאכלו בחנם, על מנת שיאמר כל אחד ואחד בשעה שהוא אוכל מפירות הפרדס, יחי המלך. והפקיד שומרים על הפרדס וצוה אותם שכל מי שיבא לאכול מפירות הפרדס שיניח אותם לאכול בחנם על מנת שיאמר כל אחד יחי המלך, ואם אכל ולא אמר, שילקוהו כגונב וכגוזל פירותיו של מלך. כדגרסי' במ' ברכות בפרק הרואה, כתו' אחד אומר לה' הארץ ומלואה, וכתוב אחד אומר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. וגרסי' בפרק חלק כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להב"ה ולכנסת ישראל, שנא' (משלי כח, כד) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו', ואין אביו אלא הב"ה, שנא' (דברים לב, ו) הלא הוא אביך קנך וגו', ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנא' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ועוד גרסינן בפרק הרואה כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל. מאי תקנתיה. אמ' רבא, ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו סדר ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה. פי' ילמוד סדר הברכות, כדי שיהא זריז וזהיר בהן לברך על כל אחת במקומה.
סדר הברכות
א' בדבר שכולל כל הברכות
סדר הברכות
והברכות נחלקין לארבעה חלקים. החלק הא' ברכות התפלות. החלק הב' ברכות המצות. החלק הג' ברכת הנהנין. החלק הד' ברכת השבח וההודאה. וברכות התפלות וברכת המצות שיש להן זמן ידוע בשנה, כגון שופר וסוכה ולולב ונר חנוכה ומקרא מגילה וכיוצא בהן, כבר כתבתי אותן בסדר התפלות בפרק שני. וברכת הנהנין וברכת השבח וההודאה נחלקין לעשרה שערים.
השער הא', בדבר שכולל כל הברכות.
השער הב', ברכת הלחם והזימון וברכת המזון.
השער הג', בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות.
השער הד', בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.
השער הה', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה.
השער הו', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי [העץ וב"פ] הגפן.
השער הז', בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה.
השער ח', בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים.
[השער הט', בברכות שמברכין על השמועות, ועל ראיות העין, והשבח וההודאה].
השער הי', בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע.
השער הראשון: בדבר שכולל כל הברכות. כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה, כגון ברכת נודה לך ה' אלהינו ונחמנו בברכת המזון. ויש ברכות מקצת סמוכות לאחרות ויש בהן הזכרת השם ומלכות, כמו שאבאר לקמן בע"ה. והזכרת השם ומלכות הוא בא"י אמ"ה. וגרסינן בשולחן של ארבע על דרך הקבלה, כל הברכות יש בהן נגלה ונסתר, כיצד, בא"י אמ"ה הרי נגלה, אקב"ו הרי נסתר. נגלה מצד פעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו. ועל כן תמצא כששאל משה רבינו ע"ה על ידיעתו מצד דרכיו ואמ' לו הודיעני נא את דרכיך, השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, ר"ל אעשה חפצך בזה. אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו, ואמ' לו הראני נא את כבודך, השיב לו ואמ' לו לא תוכל לראות את פני. ביאר לו בב' דרכים אלו כי הוא נגלה ואיפשר להשיגו מצד דרכיו ופעולותיו, והוא נסתר מצד עצמותו ואין כח באדם להשיגו. לפיכך כשאנו אומרים בא"י אמ"ה יש לכוין בו כי הוא ית' נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו אומרים אקב"ו יש לכוין כי הוא ית' נסתר ונעלם מן ההשגה. והמשל על זה השמש, שהוא אחד משמשיו ומעשה ידיו, ואיפשר לו לאדם להשיגו מצד פעולותיו שהוא פועל בעולם השפל בחומר, במין האינושי שהוא מדבר, ובמין החיות שאינם מדברים, ובמין הצומח, וכן מצד אורו וחומו, וכן כתיב (תהלים יט, ז) ואין נסתר מחמתו, ואם בא אדם להשיגו מצד עצמותו, ויסתכל בעצם אורו, יכהה מאור עיניו. והבן זה. ועיקר הברכה הוא שיזכור סמוך לחתימתה מעין הברכה, כמו מלך עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם, וכמו ונאמן אתה להחיות מתים בא"י מחיה המתים. דאמ' ר' שמואל כל הברכות כולן צריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. וחייב השומע לאחר שמברך לענות אחריו אמן. דתניא גדול העונה אמן יותר מן המברך. מפני שהעונה אמן הוא מזכיר שני שמות, שם של ארבע שהוא יהוה והשני אדני, שכך עולה בגימטריא אמ"ן תשעים ואחד, כמנין יהוה אדני, והמברך אינו מזכיר אלא שם אחד. ואחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, דתניא אחר הכל עונין אמן חוץ מאחר תינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד הן עוסקין. והני מילי בעידנא דקא מגמרי להו, אבל בעידנא דקא מיפטרי נפשייהו, עונין. והמברך לא יענה אמן אחר ברכותיו, אלא בברכה האחרונה או אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון. דתניא חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה בור. לא קשיא, הא בעונה אמן בבונה ירושלם, הא בעונה אמן בברכה אחרת. תניא המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו, הרי זה דרך בורות, מפני שמפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו. ואם העונה עצמו אמן אחר עצמו מגונה מפני שמפסיק, כ"ש המפסיק בשיחה אחרת. וכן המברך על התורה לא יפסיק בין הברכות ובין הקריאה. ואסור לאדם לברך על אחת מכל הברכות כשהוא ערום, עד שיכסה את ערותו.
המברך ברכה מן הברכות ויצא ידי חובתו, יכול לברך פעם אחרת להוציא אחרים ידי חובתן, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאין מוציא לאחרים ידי חובתן. אלא אם הסכימו לאכול ביחד, אחד מברך המוציא ומוציא לאחרים ידי חובתן, וכן ביין. ואם היסבו וקדם אחד מהן ובירך לעצמו, שוב אינו מברך להוציא לאחרים ידי חובתן, הואיל ולא נתכוין מתחלה אלא להוציא את עצמו בלבד. ובברכת הנהנין, אם אין באותה הנאה מצוה, אינו מוציא לאחרים ידי חובתן, אבל אם באותה הנאה מצוה, כגון אכילת מצה בליל הפסח, יכול להוציא לאחרים ידי חובתן. כדגרסי' במ' ראש השנה בפרק [ראוהו בית דין], כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא. אבל [ברכת] הלחם של מצה או ברכת היין של קדוש היום מהו, כיון דחובה היא, או דילמא ברכה לאו חובה היא, ת"ש אע"פ שיצא מוציא. המברך בכל לשון יצא, ובלבד שלא יגמגם, שנא' (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך. ואם לא הוציא הברכה מפיו, אלא נתכוון בלבו, יצא. השומע ברכה מראש ועד סוף, ונתכוין השומע לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואע"פ שלא ענה אמן. והשומע והמברך שוין לענין יציאת ידי חובה, ובלבד שיהא המברך חייב באותה ברכה. המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה מזכיר שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. לפיכך המסופק בברכה, אם ספק מברכין ספק אין מברכין, לא יברך פעם אחרת, אלא בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש שצריך לברך על כל אחד משבעת המינין, מפני שהברכה שלהן מן התורה, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת.
ב' ברכת הלחם והזימון וברכת המזון
השער השני: בברכת הלחם והזימון וברכת המזון.
חמשה מינין שבפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, כל זמן שהן בשבולת נקראין תבואה, שכוסמין שבולת שועל ושיפון ממין חטין ושעורין הן, ואחר שדשין ובוררין וזורין אותן נקראין דגן, ואחר שטוחנין ומרקדין ולשין ואופין אותן נקראין פת, והאוכל מהן או מאחד מהן כשהן פת חייב ליטול ידיו תחלה, ואפי' לחולין. דאמ' ר' אלעזר סמכו חכמים נטילה לחולין מן התורה. וישתדל אדם ליזהר בנטלת ידים, שגדול עונש המזלזל בדין. כדגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, דרש רב עוירא, זימנין אמרי ליה משמיה דרב אמי וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה, שנא' (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה, אלא אמ' רבא, כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. אמ' ר' זריקא אמ' ר' אלעזר, כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמ' ר' אמי, שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים לפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. אמ' ר' יהודה, וסימניך ע"ל נ-טילת י"דים, ראשי אותיות עני, ר"ל בשביל זלזול נטילת ידים הוא עני. [ואמר ר' יהודה] והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. והכורך ידיו במפה, אפי' לא יגע המאכל לידיו, צריך נטילה. המאכיל לאחר אינו צריך נטילת ידים. המאכיל והאוכל מחמת מאכל צריך נטילת ידים. האוכל כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. האוכל פירות אין צריך נטילת ידים, דתניא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ובלבד שיהיו ידיו נקיות. וצריך ליטול מכלי שמחזיק רביעית או יותר, כמו שכתבתי למעלה בפרק שני. ואע"פ ששיעורן ברביעית, יוסיף מים, כדי שיטול בשפע. דאמ' רב חסדאי, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. היה יושב לאכול ובתוך הסעודה יצא להשתין מים, כשחוזר נוטל ידו אחת. ואם שח עם חבירו בתוך הסעודה יטול שתי ידיו, מפני שהידים עסקניות הן, ואיפשר בתוך השיחה שהסיח דעתו מן הסעודה שהכניס ידו לגופו למקום שצריך נטילת ידים אם הכניסו לשם, או אם הרג כנה כשהוא בתוך השיחה שלא לדעת. היה יושב לאכול לא יתן פרוסה לשמש אלא א"כ ידע בו שנטל ידיו.