מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה
ו; פרק המצות · סדר הברכות
א' בדבר שכולל כל הברכות
סדר הברכות
והברכות נחלקין לארבעה חלקים. החלק הא' ברכות התפלות. החלק הב' ברכות המצות. החלק הג' ברכת הנהנין. החלק הד' ברכת השבח וההודאה. וברכות התפלות וברכת המצות שיש להן זמן ידוע בשנה, כגון שופר וסוכה ולולב ונר חנוכה ומקרא מגילה וכיוצא בהן, כבר כתבתי אותן בסדר התפלות בפרק שני. וברכת הנהנין וברכת השבח וההודאה נחלקין לעשרה שערים.
השער הא', בדבר שכולל כל הברכות.
השער הב', ברכת הלחם והזימון וברכת המזון.
השער הג', בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות.
השער הד', בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו.
השער הה', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה.
השער הו', בדברים שמברכין עליהם בורא פרי [העץ וב"פ] הגפן.
השער הז', בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה.
השער ח', בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים.
[השער הט', בברכות שמברכין על השמועות, ועל ראיות העין, והשבח וההודאה].
השער הי', בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע.
השער הראשון: בדבר שכולל כל הברכות. כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה, כגון ברכת נודה לך ה' אלהינו ונחמנו בברכת המזון. ויש ברכות מקצת סמוכות לאחרות ויש בהן הזכרת השם ומלכות, כמו שאבאר לקמן בע"ה. והזכרת השם ומלכות הוא בא"י אמ"ה. וגרסינן בשולחן של ארבע על דרך הקבלה, כל הברכות יש בהן נגלה ונסתר, כיצד, בא"י אמ"ה הרי נגלה, אקב"ו הרי נסתר. נגלה מצד פעולותיו ונסתר מצד מהותו ועצמותו. ועל כן תמצא כששאל משה רבינו ע"ה על ידיעתו מצד דרכיו ואמ' לו הודיעני נא את דרכיך, השיב לו אני אעביר כל טובי על פניך, ר"ל אעשה חפצך בזה. אך כששאל על ידיעתו מצד עצמותו, ואמ' לו הראני נא את כבודך, השיב לו ואמ' לו לא תוכל לראות את פני. ביאר לו בב' דרכים אלו כי הוא נגלה ואיפשר להשיגו מצד דרכיו ופעולותיו, והוא נסתר מצד עצמותו ואין כח באדם להשיגו. לפיכך כשאנו אומרים בא"י אמ"ה יש לכוין בו כי הוא ית' נגלה מצד פעולותיו, וכשאנו אומרים אקב"ו יש לכוין כי הוא ית' נסתר ונעלם מן ההשגה. והמשל על זה השמש, שהוא אחד משמשיו ומעשה ידיו, ואיפשר לו לאדם להשיגו מצד פעולותיו שהוא פועל בעולם השפל בחומר, במין האינושי שהוא מדבר, ובמין החיות שאינם מדברים, ובמין הצומח, וכן מצד אורו וחומו, וכן כתיב (תהלים יט, ז) ואין נסתר מחמתו, ואם בא אדם להשיגו מצד עצמותו, ויסתכל בעצם אורו, יכהה מאור עיניו. והבן זה. ועיקר הברכה הוא שיזכור סמוך לחתימתה מעין הברכה, כמו מלך עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם, וכמו ונאמן אתה להחיות מתים בא"י מחיה המתים. דאמ' ר' שמואל כל הברכות כולן צריך לומר מעין חתימתן סמוך לחתימתן. וחייב השומע לאחר שמברך לענות אחריו אמן. דתניא גדול העונה אמן יותר מן המברך. מפני שהעונה אמן הוא מזכיר שני שמות, שם של ארבע שהוא יהוה והשני אדני, שכך עולה בגימטריא אמ"ן תשעים ואחד, כמנין יהוה אדני, והמברך אינו מזכיר אלא שם אחד. ואחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, דתניא אחר הכל עונין אמן חוץ מאחר תינוקות של בית רבן, הואיל ולהתלמד הן עוסקין. והני מילי בעידנא דקא מגמרי להו, אבל בעידנא דקא מיפטרי נפשייהו, עונין. והמברך לא יענה אמן אחר ברכותיו, אלא בברכה האחרונה או אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון. דתניא חדא כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך הרי זה בור. לא קשיא, הא בעונה אמן בבונה ירושלם, הא בעונה אמן בברכה אחרת. תניא המברך על הפירות ועל המצות ועונה אמן אחר עצמו, הרי זה דרך בורות, מפני שמפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו. ואם העונה עצמו אמן אחר עצמו מגונה מפני שמפסיק, כ"ש המפסיק בשיחה אחרת. וכן המברך על התורה לא יפסיק בין הברכות ובין הקריאה. ואסור לאדם לברך על אחת מכל הברכות כשהוא ערום, עד שיכסה את ערותו.
המברך ברכה מן הברכות ויצא ידי חובתו, יכול לברך פעם אחרת להוציא אחרים ידי חובתן, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאין מוציא לאחרים ידי חובתן. אלא אם הסכימו לאכול ביחד, אחד מברך המוציא ומוציא לאחרים ידי חובתן, וכן ביין. ואם היסבו וקדם אחד מהן ובירך לעצמו, שוב אינו מברך להוציא לאחרים ידי חובתן, הואיל ולא נתכוין מתחלה אלא להוציא את עצמו בלבד. ובברכת הנהנין, אם אין באותה הנאה מצוה, אינו מוציא לאחרים ידי חובתן, אבל אם באותה הנאה מצוה, כגון אכילת מצה בליל הפסח, יכול להוציא לאחרים ידי חובתן. כדגרסי' במ' ראש השנה בפרק [ראוהו בית דין], כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא. אבל [ברכת] הלחם של מצה או ברכת היין של קדוש היום מהו, כיון דחובה היא, או דילמא ברכה לאו חובה היא, ת"ש אע"פ שיצא מוציא. המברך בכל לשון יצא, ובלבד שלא יגמגם, שנא' (תהלים עא, ח) ימלא פי תהלתך. ואם לא הוציא הברכה מפיו, אלא נתכוון בלבו, יצא. השומע ברכה מראש ועד סוף, ונתכוין השומע לצאת בה ידי חובתו, יצא, ואע"פ שלא ענה אמן. והשומע והמברך שוין לענין יציאת ידי חובה, ובלבד שיהא המברך חייב באותה ברכה. המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה מזכיר שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואסור לענות אחריו אמן. לפיכך המסופק בברכה, אם ספק מברכין ספק אין מברכין, לא יברך פעם אחרת, אלא בברכת המזון או בברכה אחת מעין שלש שצריך לברך על כל אחד משבעת המינין, מפני שהברכה שלהן מן התורה, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת.
ב' ברכת הלחם והזימון וברכת המזון
השער השני: בברכת הלחם והזימון וברכת המזון.
חמשה מינין שבפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, כל זמן שהן בשבולת נקראין תבואה, שכוסמין שבולת שועל ושיפון ממין חטין ושעורין הן, ואחר שדשין ובוררין וזורין אותן נקראין דגן, ואחר שטוחנין ומרקדין ולשין ואופין אותן נקראין פת, והאוכל מהן או מאחד מהן כשהן פת חייב ליטול ידיו תחלה, ואפי' לחולין. דאמ' ר' אלעזר סמכו חכמים נטילה לחולין מן התורה. וישתדל אדם ליזהר בנטלת ידים, שגדול עונש המזלזל בדין. כדגרסי' במ' שוטה בפרק קמא, דרש רב עוירא, זימנין אמרי ליה משמיה דרב אמי וזמנין אמרי ליה משמיה דרב אסי, כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאלו בא על אשה זונה, שנא' (משלי ו, כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה, אלא אמ' רבא, כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. אמ' ר' זריקא אמ' ר' אלעזר, כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. אמ' ר' אמי, שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן, המשתין מים לפני מטתו ערום, והמזלזל בנטילת ידים, ומי שאשתו מקללתו בפניו ושותק. אמ' ר' יהודה, וסימניך ע"ל נ-טילת י"דים, ראשי אותיות עני, ר"ל בשביל זלזול נטילת ידים הוא עני. [ואמר ר' יהודה] והתקדשתם, אלו מים ראשונים, והייתם קדושים, אלו מים אחרונים. והכורך ידיו במפה, אפי' לא יגע המאכל לידיו, צריך נטילה. המאכיל לאחר אינו צריך נטילת ידים. המאכיל והאוכל מחמת מאכל צריך נטילת ידים. האוכל כל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים. האוכל פירות אין צריך נטילת ידים, דתניא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ובלבד שיהיו ידיו נקיות. וצריך ליטול מכלי שמחזיק רביעית או יותר, כמו שכתבתי למעלה בפרק שני. ואע"פ ששיעורן ברביעית, יוסיף מים, כדי שיטול בשפע. דאמ' רב חסדאי, אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא. היה יושב לאכול ובתוך הסעודה יצא להשתין מים, כשחוזר נוטל ידו אחת. ואם שח עם חבירו בתוך הסעודה יטול שתי ידיו, מפני שהידים עסקניות הן, ואיפשר בתוך השיחה שהסיח דעתו מן הסעודה שהכניס ידו לגופו למקום שצריך נטילת ידים אם הכניסו לשם, או אם הרג כנה כשהוא בתוך השיחה שלא לדעת. היה יושב לאכול לא יתן פרוסה לשמש אלא א"כ ידע בו שנטל ידיו.
וצריך אדם ליטול ידיו לארבעה דברים, לקרית שמע, ולכל דבר שטיבולו במשקה, ולאכול פת, ולתפלה. סימן שטפתני, ש-מע, ט"יבול, פ"ת, ת"פלה. אבל אין מברך על נטילת ידים אלא על נטילת ידים של בקר כשיקום ממטתו ועל נטילת ידים של אכילת פת בלבד, אבל לכל דבר שטיבולו במשקה או לתפלה או לקרית שמע נוטל את ידיו ואינו מברך. וכל היום כשעושה צרכיו, בין גדולים בין קטנים, נוטל ידיו ומברך אשר יצר, עד ומפליא לעשות. ואם רצונו לאכול מיד, יברך על נטילת ידים ואשר יצר. וכשיטול ידיו לאכול ינגבם היטב קודם שיבצע, דאמ' ר' אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אכל לחם טמא, שנא' (יחזקאל ד, יג) ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים. לחמם, לח מים, לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים. ומיד אחר נטילת ידים יברך המוציא, ואל יפסיק ביניהם, כדגרסינן במ' חולין שלש תכיפות הן, תכף לגאולה תפלה, תכף לסמיכה שחיטה, תכף לנטילת ידים ברכה, פי' ברכת המוציא. וגרסינן בירושלמי התוכף ברכה לנטילת ידים אינו ניזוק בכל אותה סעודה. ואם שח בנתים בענין הסעודה, כגון שאמר [הביאו מלח,] הביאו לפתן, אין בכך הפסקה, והוא הדין אם אמר תנו מאכל לבהמה, שאין בכך הפסקה, שמענין הסעודה הוא, דכתי' (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת וברכת המוציא הוא מדברי סופרים, ותקנוה מקל וחומר מן ואכלת ושבעת וברכת, והלא דברים קל וחומר, ומה כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ"ש.
וצריך לברך המוציא על השלמה, כדגרסי' במסכת ברכות הביאו לפניו פתיתין ושלימה, ר' יוחנן אומר שלימה מצוה מן המובחר, פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, מברך על הפרוסה של חטין ופוטר השלימה של שעורים. אמ' רב נחמן, וירא שמים מקיים שתיהן, מניח הפרוסה לתוך השלימה ובוצע. ולא יבצע עד שישלים הברכה, ואם בצע ואחר כך בירך, הרי זה רעבתן, ועליו נאמר ובוצע ברך נאץ ה', ר"ל ובוצע ואחר כך בירך. ויתן ריוח בין לחם ובין מן, כדי שלא יבליע המ"ם. ויטבול מיד בתבשיל או במלח. וצריך לבצוע בפת מן המקום היפה והמבושל כל צרכו, כי זה מצוה מן המובחר להזכיר שם שמים עליו, כמו שכתו' במנחת כהן, תפיני מנחת פתים, וגרסי' במ' זבחים תופיני, שתהא אפייתו נאה. אבל הבוצע מן המקום שאינו מבושל, הרי זה מזלזל במצות, וכאלו נאץ להב"ה, וסמך לדבר ובוצע ברך נאץ ה', ברך כתי', פי' שאינו מבושל כל צרכו. ולא יבצע בציעה קטנה פחות מכזית, ולא גדולה יותר מכביצה, שהבוצע קטנה יראה צר עין, והבוצע גדולה יותר מכביצה נקרא רעבתן. וצריך בעל הבית לבצוע, כדי שיבצע בעין יפה, ויתן הבציעה לפני המסובין, ולא יתן אותה בידם. והאורח מברך, כדי שיברך לבעל הבית, ובברכת הטוב והמטיב אומר, הרחמן הוא יברך בעל הבית הזה, אותו ואת בניו ואת כל אשר לו. בד"א אם הן שוין בחכמה, אבל אם יש בהם מופלג בחכמה הוא מברך. שכח ולא בירך המוציא, אם נשאר מן הפת שיש לו לאכול באותה סעודה כזית מברך, ואי לא לא. ואם נסתפק אם בירך המוציא ואם לאו לא יברך, מפני שברכת המוציא היא מדרבנן, ואין מברכין על ספק דבריהם, כמו שכתבתי.
וכשמברך המוציא יאחוז הככר בשתי ידיו בעשר אצבעותיו. וברכת המוציא יש בה עשרה תיבות, כנגד עשרה מצות התלויות בפת, ואלו הן, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, כלאים, לקט, שכחה, ופאה, בכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, חלה. וכנגד עשר התיבות שיש בפסוק מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. וכנגד [עשרה תיבות שיש בפסוק] ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. וכנגד עשרה תיבות שיש בפסוק ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש.
ואחר המזון נוטל ידיו פעם אחרת, אם הוא איסטניס ורגיל בהן, ולא יברך עליהן כלל. ואע"פ שאמרו חכמים מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה, אחר משא ומתן הרבה שעשו בדבר פסקו התוספות שעיקר מים אחרונים שהיא בשביל מלח סדומית שמסמא את העינים, והאידנא אין מלח סדומית מצוי בינינו ולא צריכין ואין מקפידין עליהן. ואפי' הכי אכתוב דינן. תניא מים אחרונים הרגו את הנפש, ועוד מפני מלח סדומית שמסמא את העינים. מה בין מים ראשונים למים [אחרונים]. מים ראשונים [צריך] שיגביה ידיו למעלה, כדי שלא יחזרו ויטמאו את הידים, וסימן לדבר וינטלם וינשאם, וכן תרגימו ותשאני רוח ונטלתני רוחא, וז"ה ואשא כפי אל מצותיך אשר אהבתי, ומים אחרונים בהפך, כדי להסיר את הזוהמא. מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ומים ראשונים בין בכלי בין על גבי קרקע. מים אחרונים אין נוטלין אלא בצונן, אבל בחמין לא, מפני שהחמין מעפפין לידים ואינן מעבירין הזוהמא. והני מילי חמין שהיד סולדת בהן, אבל פושרין לית לן בה.
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו קודם ברכה, אם הוא דבר שאם יוציא אותו מפיו אין בו מיאוס, יוציאנו מפיו ויברך, ואם הוא דבר שיש בו מיאוס אם יוציאנו מפיו, מסלקו לצד אחד ומברך. שכח והכניס משקין לתוך פיו קודם ברכה, כתב הרא"ש ז"ל שבולעין ומברך עליהן. אמ' שמואל עושה אדם צרכיו בפת, והלכתא כוותיה, והני מילי במידי דלא מאיס, אבל במידי דמאיס לא. והילכך אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין עליו כוס מלא, ואין סומכין בו מי מאיס בזה, ואם מי מאיס ביה שרי. ואין נוטלין הידים בו, בין חי בין מזוג, אפי' נטילה שאינה צריך אכילה. ואין זורקין את הפת משום בזיון אוכלין. וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין הנמאסין על ידי זריקה. אבל מידי דלא מאיס, כגון רמונים ואגוזים שרי. וגרסי' במ' סופרים אין נוהגין בזוי באוכלין, ואין זורקין אוכלין ממקום למקום, ולא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות, אבל יושב הוא על קופה מלאה קטניות או על עיגול של דבלה, מפני שנהגו כן. אין סומכין באוכלין, ואין מכסין באוכלין, ואין אוכלין באוכלין, אלא א"כ היו ראויים לאכילה אלו עם אלו, ואוכלין ביחד. ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה, והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינו נמאס, אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאס, ולא גלוסקאות לעולם.
כלל ידוע בכל אוכלין ובכל משקין שבעולם שטעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. דתנו רבנן קודש הילולים לה', מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו. כי בתחלה הוא קדש, שהוא של הב"ה, ואין אדם יכול ליהנות ממנו עד שיברך עליו, הרי ברכה לפניו. ואחר שאכל, הילולים, ר"ל טעון ברכה והלל להב"ה שנתנו. ועל הכל צריך ברכה לפניו ולאחריו, חוץ מהאוכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, שהוא טעון ברכה לפניו ואינו טעון ברכה לאחריו. מדרבנן, אבל מן התורה, אפי' אכל יותר מכזית או שתה יותר מרביעית, אינו טעון ברכה עד שישבע, שנא' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת. ומדרבנן טעון ברכה על אכילת כזית, מפני שיש בה שביעת גרון. וגרסי' במ' ברכות בפ' מי שמתו, אמ' הב"ה למלאכי השרת, בדין אני נושא פנים לישראל, שאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת, והן דקדקו על עצמם עד כזית. וגרסי' במדרש השכם אמר הב"ה, כשם שישראל נושאין לי פנים, כך אני נושא להם פנים. והיאך נושאין לי פנים. אדם מישראל עני, יש לו ארבעה או חמשה בנים, והן נוטלין ככר אחד ואוכלין, ואינן שבעין, שאין דאי סיפוקם, ומברכין ואומרין ואכלת ושבעת. אף אני נושא להן פנים ומברכם ומספיק להם המעט, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה, אתך בקרבך. ודרשו ז"ל וברכת זו ברכת המזון, את ה' אלהיך זו ברכת הזימון, על הארץ זו ברכת הארץ, הטובה זו בונה ירושלם. וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין, ת"ל אשר נתן לך, משעה שנתן לך חייב אתה לברכו. ועוד רמז לברכת המזון בפרשת המן, והוא שנא' (שמות טז, יב) ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה', וידיעה זו היא שיזכירוהו בברכה על אכילת המן, כמו אלהים ידענוך ישראל, וכתי' (דברי הימים א כח, ט) דע את אלהי אביך ועובדהו.
וכשבירך ברכת המזון צריך שלא יהיה השולחן ריקן בלא פת, כדגרסינן במ' סנהדרין כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנא' (איוב כ, כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. והטעם כדי שתחול הברכה על מה שנשאר, ואם לא נשאר כלום, על מה תחול הברכה. וסימן לדבר, שהשולחן שהיה במקדש, שהיה עליו לחם פנים, לא היה לן בלא לחם, והיה הלחם ההוא נאכל לכהנים, והיה מספיק להם המעט ממנו. דתניא הגיעני בחלקי מלחם הפנים כפול. ומאותו לחם שהיה במקדש היתה ברכה משתלשלת ומתפשטת במזונות העולם. ולפיכך צריך אדם כשיברך ברכת המזון שישאיר פת על השולחן, ואפי' מעט ממנו, כדי שתחול הברכה ויתפשט המעט ברבו.
וצריך אדם לסלק הסכין מעל השולחן בשעה שיברך ברכת המזון. והטעם מפני שהמזבח נקרא שולחן, דכתי' (יחזקאל מא, כב) ביחזקאל המזבח שלש אמות וגו', וכתי' (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'. והמזבח הוזהרנו שלא להניף עליו ברזל, שנא' (שמות כ, כא) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. והטעם לפי שהוא כחו של עשו הרשע שנתברך בו, שנא' (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה וגו', וכתיב (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, לפיכך הוא מרוחק מן המקדש. וכן הוזהרנו לסלק החרב מעל השולחן בשעת ברכה, לפי שהוקש השולחן למזבח, ועוד שהחרב הוא מחריב והוא סבת החרבן והשולחן הוא סבת היישוב והשלום, והחרב מקצר ימיו של אדם והשולחן מאריך ימיו. דתניא כל המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. והטעם לפי שהשולחן מכפר במקדש, ומתוך שהוא מאריך על שולחנו בא עני ויטול פרוסה ויתפרנס ממנה, והנה אריכותו על השולחן בכוונה זו סבה לצדקה, וכתי' (משלי יב, כח) באורח צדקה חיים, ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו. ועוד שהיה במזבח הקטורת, שהיה מכפר יותר מן הקרבנות, שמונה מיני בשמים. ארבעה בשמן המשחה ואלו הן, מור וקנמן בשם וקנה בושם וקדה, וארבעה בקטורת המפורשת בכתוב, ואלו הן, נטף ושחלת וחלבנה ולבונה זכה. כך נצטוינו לברך על השולחן שמונה ברכות ואלו הן. א' על נטילת ידים, ב' המוציא, ג' בורא פרי הגפן, ד' ברכה אחת מעין ג' על הגפן, וארבעה ברכת המזון, ג' מן התורה, וסימנם ועשית שולחן עצי שטים וצפית אותו זה"ב, ז' ברכת הזן, ה' ברכת הארץ, ב' בונה ירושלים. וכן זהב בגימטריא דוד, רמז למלכות, דכתיב (שמואל ב ט, יג) יאכל על שולחן המלך. וא"ר שמעון בן יוחאי שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.
האוכל כזית משבעה המינין הכתובים בפסוק ארץ חטה ושעורה, חייב לברך לפניהם מדרבנן ולאחריהם מן התורה, שדרשו חכמים ואכלת ושבעת שביעת גרון. ואם אכל ממאכלים אחרים כזית, חייב לברך לפניהם ולאחריהם מדרבנן. מי שאכל כזית מחמשת המינין הנקראים לחם, שהן חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, חייב לברך לפניהם בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ, ואחריהם ברכת המזון. והן ארבע ברכות שהתקינו משה ויהושע ודוד ושלמה ורבנן שביבנה, כל אחד ואחד מאלו התקין ברכה אחת מהן. דתניא כיון שירד המן לישראל תיקן להם משה ברכת הזן, כיון שנכנסו לארץ תיקן להם יהושע ברכת הארץ, דוד ושלמה תקנו ברכת בונה ירושלם, ברכת הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כשנתנו הרוגי ביתר לקבורה, הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה. וברכת הטוב והמטיב פתחת בברוך, והיא סמוכה לחבירתה, מפני שהיא מדרבנן, כדי לחברה לשלש ברכות שאמרתי.
טעה, ולא אמר בברכת הארץ ארץ חמדה טובה ורחבה, לא יצא ידי חובתו, וחוזר ומברך. דתניא ר' אלעזר אומר, כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. נחום המדי אומר, צריך שיזכיר בה ברית, שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם. ר' יוסי אומר, צריך שיזכיר בה תורה, שבזכות התורה ירשו הארץ. ולא בא ר' יוסי לחלוק אלא להוסיף. טעה ולא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלם, לא יצא ידי חובתו. ובשבתות מתחיל ברכת ירושלם בנחמה, ואומר נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבית בחירתך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו, וחותם בנחמה, ואומר בא"י מנחם ציון בבנין ירושלם. דתניא בשבת [מתחיל] בנחמה ומסיים בנחמה. ואומר קדושת היום באמצע, ר"ל רצה והחליצנו בשבת, ויעלה ויבא בימים טובים. שכח ולא אמר רצה והחליצנו בשבת או יעלה ויבא בימים טובים, אם נזכר קודם שהתחיל ברכת הטוב והמטיב, אם בשבת אומר ברוך אשר נתן שבת מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית בא"י מקדש השבת, ואם ביום טוב, ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים. ואם לא נזכר והתחיל בברכת הטוב והמטיב, חוזר לראש הברכה. ואם שכח בברכת המזון יעלה ויבא בראש חודש או בחולו של מועד, או על הנסים בחנוכה ובפורים, אינו חוזר, אבל בשבת חוזר. כדגרסי' בתוספתא דברכות שכח ולא אמ' יעלה ויבא בראש חדש או בחנוכה או בפורים או בחולו של מועד אינו חוזר, משום דלא מיחייב באכילת פת דליחייב בברכת המזון ויכיל למיכל דברים אחרים, אבל בשבת מחוייב למאכל שלש סעודות פת ודאי חוזר. ומכל מקום כל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב, אומר בראש חדש, ברוך שנתן ראש חדש לעמו ישראל לזכרון, בא"י מקדש ישראל וראש חדש לזכרון.
אכל מהלך אכל מעומד. גרסי' בירושלמי א"ר מונא, אכל מהלך עומד ומברך, אכל עומד יושב ומברך, אכל מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת, ולאו הילכתא. ובגמ' דידן אומר, אוכל כשהיה מהלך עומד ומברך, אכל מעומד יושב ומברך, אכל מיושב לא יהיה מיסב ומברך, מפני שנראה כי הוא דרך גאוה, אכל ושכח לברך יברך במקום שנזכר, ואם לא בירך לכתחלה אינו רשאי לברך אלא במקום שאכל. וכתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל באורח חיים, מי שאכל ויצא ממקומו ולא בירך, לא שנא שוגג ולא שנא מזיד, צריך לחזור למקומו ולברך. ברך במקום השני, אם היה שוגג, יצא, ואם היה מזיד, לא יצא. אכל ונסתפק אם בירך ואם לאו יברך מפני שברכת המזון היא מן התורה וספק דאוריתא מברכין עליו. עד כמה מברך, עד כדי שיתעכל המזון במעיו. וכמה שיעור עיכול. אמ' ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב מאותה אכילה.
וברכת המזון טעונה כוס של יין, אבל לא שאר משקין, ואפי' אם קבע סעודתו עליהן. ואפי' יחיד צריך כוס לברכת המזון, וצריך לחזר אחריו, ולא יאכל אלא אם יהיה לו כוס לברך עליו ברכת המזון. דוקא מצפה אותו, ואיפשר שיהיה לו וימתין, ואפי' יעבור זמן אכילה אחת. ומעשה באמימר, שלן בתענית במוצאי שבת, מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו. ואם אין יין מצוי באותו היום יכול לברך על שכר. וצריך שלא יהא הכוס פגום. כדגרסינן בפרק ערבי פסחים טעמו פגמו. ר' יהודה קפיד אכסא פגימא. ודוקא ששתה ממנו, אבל אם שפך ממנו בכלי אחר לא חשיב פגום. פי' הרשב"ם דוקא לכתחלה קפוד, אבל מי שאין לו אלא כוס פגום יכול לקדש עליו. ורבינו יואל כתב דאפי' בדיעבד ושאין לו אחר אין לברך עליו. והר' מאיר מרוטנבורק היה נוהג לברך עליו בשעת הדחק, וכתב עוד, שאם החזירו היין של כוס פגום לתוך הקנקן, שאין לחוש כלל מלברך על יין שבקנקן משום דקמא קמא בטיל. ויש נוהגין להוסיף על כוס פגום מעט יין ולתקנו בכך. וכן יש בירושלמי. ויש אומרים דאפי' על ידי מים מיתקן. וגרסי' בפרק שלשה שאכלו כאחד, אמ' ר' זירא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, טעון, הדחה, ושטיפה, חי, מלא, עיטור, עיטוף, ומקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן בו עיניו, ומשגרו לאנשי ביתו. תאנא הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ, ומפרש בתוספתא שאם קנחו יפה שפיר דאמי. חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה, דתניא מודים חכמים לר' אלעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן מים לתוכו, ופי' הר' יצחק אלפאסי ז"ל שמניחו חי עד ברכת הארץ ואז מוזגו, כדי להודיע שבח הארץ שיינה תקיף וצריך לערב בו מים. ור"ת פי' חי מזוג ולא מזוג, שמוגזו קצת, וכשיגיע לברכת הארץ מוזגו כראוי, על חד תלתא מיא. ויין שלנו אין צריך מזיגה. ורש"י פי' חי שמוזגו בכוס עצמו ולא ימזגנו בכוס אחר ויתננו בכוס של ברכה, אי נמי מוציאו מן החבית לשם ברכה ומברך בו מיד, כלומר בעודנו חי קודם שימות, ר"ל שלא ישתנה עינו וטעמו וחשוב כמת. ויש מפרשין על הכלי שיהיה שלם, כדגרסי' בבבא קמא הכלים שבירתן היא מיתתן. וטוב לצאת ידי כל המפרשים מלא כמשמעו, דאמ' ר' יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנא' (דברים לג, כג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. בעיטור, רב יהודה מעטר להו בתלמידי, פי' שהיה מושיב תלמידיו סביביו בשעת ברכה. רב חסדא מעטר להו בנטלי, פי' בכוסות, שהיה מניח כוסות אחרים נאים סביביו להדרו בהם. עיטוף, רב פפא מיעטיף ויתיב, רב ששת פריש סודרא ארישיה ונוטלו בשתי ידיו, דאמ' רב חיננא בר פפא, שאו ידיכם קדש וברכו את ה'. ומגביהו מן הקרקע טפח, אם הוא אוכל על גבי קרקע, דכתיב (תהלים קטז, יג) כוס ישועות אשא וגו', ואם הוא מיסב בשולחן מגביהו מעל השולחן, כדי שיהא נראה לכל המסובין. ונותן בו עיניו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. אמ' ר' יוחנן אנו אין בידינו אלא ארבעה, וסימן חמש"ה, חי, מלא, שטיפה, הדחה. והרמב"ם פסק כר' יוחנן, אבל הגאונים והתוספות פסקו כרב פפא. ורב ששת דבתראי נינהו ועבדי עובדא. וחייבו כל העשרה דברים חוץ מן העיטור. אמ' רב אסי אין מסיחין על כוס של ברכה, ופי' רש"י ז"ל שלא ישיח המברך משיתנו לו הכוס לברך, וגם המסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך. אמ' רב אסי, אין מברכין על כוס של פורענות, מאי כוס של פורענות, כוס שני. פי' אם שתה שני כוסות לא יברך על השלישי, שנא' (עמוס ד, יב) הכון לקראת אלהיך ישראל, וכיון ששתה זוגות לא קרינן ביה הכון, שאין דעתו מיושבת עליו, מפני שיירא שמא ייזוק. ויש אומרים, אדרבה, לברך על השלישי, לבטל הזוגות, לפי שכבר נסתלק מן הסעודה וזהו [כוס] בפני עצמו.
מותר לברך בכל לשון. כדגרסי' במ' שוטה ואלו נאמרין בכל לשון, ברכת המזון, דכתי' (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, בכל לשון שאתה מברך. וצריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בשפתיו. ואם לא השמיעה לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. וגרסי' בירושלמי שכור מהו שיברך. אבא בר אבין אמ', חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב, שכור מהו שיברך. אמ' ליה, ואכלת ושבעת וברכת, אפי' מדומדם, פי' נרדם ואינו מיושב בדעתו.
אין חייבין בזימון פחות משלשה, דתנן שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. והזימון הוא שיברך אחד מהן ויאמר נברך שאכלנו משלו, והן עונין אחריו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן. ואם היו ארבעה או חמשה אינן רשאין ליחלק, ואין אחד מהן רשאי ליחלק ולברך לעצמו, ואע"פ שישאר שיעור זימון. אבל אם היו ששה, יכולין ליעשות שתי כתות, שלשה שלשה, וכל כת מזמנת לעצמה. היו עשרה, אינו רשאי אחד מהן ליחלק, מפני שהזימון נשתנה לעילויא, ומזכירין השם ואומרים נברך אלהינו שאכלנו משלו, ואין אומרים נברך לאלהינו. ומשם ואילך אין חילוק בין מאה לאלף או רבוא. וכל המשנה מזו הנוסחא, כגון שאמ' נברך על המזון שאכלנו משלו, או שאמ' למי שאכלו משלו, או שאמר במקום ובטובו חיינו מטובו או במקום חיינו חיים, הרי זה בור. וכשהם עשרה, כיון שמזכירים השם, יכול לומר נברך אלהינו על המזון, אבל כשאין עשרה לא. ואם היו בסעודת חתנים, והיו עשרה או יותר, אומר נברך אלהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו. וכל זמן שאין שלשה מצוה להם ליחלק, בד"א כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון, אבל אחד יודע ושני אינו יודע, היודע מברך והשני יוצא בשמיעה. והני מילי, כשהשני מבין לשון קדש ואינו יודע לברך, יכוין לכל מלה ומלה ויצא. אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה. ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות. ושנים שאכלו כאחד, טוב שיחזרו אחר השלישי, כדי שיברכו בזימון. שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק. אמ' רב ספרא, והוא שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם. אמ' רבא, לא אמרנן אלא דלא קדימו הנך ואזמינו עליהו, אבל קדימו הנך ואזמינו עליהו, פרח מינייהו זימונא.
שנים שאכלו דגן ואחד ירק פסק הרא"ש ז"ל שמצטרף עמהם לזימון, אבל שנים שאכלו ירק והאחד דגן אינן מצטרפין. בד"א בשנים שאכלו דגן ואחד ירק להצטרף לזימון, אבל לברך ולהוציא השנים ידי חובתן לא, עד שיאכל כזית דגן. וכן שבעה שאכלו דגן ושלשה ירק מצטרפין ומברכין ברך אלהינו, אבל שלשה דגן וארבעה ירק לא, מפני שצריך רוב ניכר. שלשה שאכלו כאחד והקדים אחד מהן ובירך לעצמו, מזמנין עליו ויוצאין השנים ידי חובת זימון, אבל הוא עצמו לא יצא, דאין זימון למפרע. אבל אם הקדימו השנים וברכו, נטל מהם הזימון, כ"ש אם בירך כל אחד ואחד מהשלשה לעצמו, שאין חוזרין ומזמנין.
שתי חבורות שאכלו, אם רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון, ואם לא, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. תאנא אם היה שמש ביניהם השמש מצרפן. קטן אם יודע שמברכין מזמנין עליו, אבל אינו מוציא אחרים ידי חובתן, מפני שאינו מחוייב בברכה מן התורה. זה הכלל, כל מי שמחוייב בדבר יכול להוציא אחרים ידי חובתן, וכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. ויש אומרים שאין מזמנין על הקטן עד שיביא שתי שערות. כדגרסי' בירושלמי אמ' ר' יוסי, כמה זמנין אכלית עם תחליפא ועם בנימן בר שישא חבירי, ולא זמינו עלי עד דאיתי שתי שערות. ולזה הסכים הרא"ש ז"ל. נשים ועבדים וקטנים חייבין בברכת המזון, אבל אין מוציאין אחרים ידי חובתן, שחיובן מן התורה. ואין מזמנין על הנשים אבל הם מזמנין לעצמן. שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהן לחוץ, אם יכול לשמוע הברכה מפי המברך מזמנין עליו, ואחר כך חוזר ומברך לעצמו. וצריך אדם אם רואה שנים שאכלו כאחד, או תשעה, שיאכל עמהם אפי' דבר מועט, כדי שיצטרפו לשלשה או לעשרה, ואפי' שאכל והוא שבע, אם עדיין מתאוה לשום מאכל, אוכל עם אחרים ומצטרף לזימון. דתניא רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא בעלאתה. רב שימי בר חייא הוה מסרהב למיכל. אמ' ליה רב, מאי דעתיך, אי לאיצטרופי בהדן אנן אכילנא. אמ' ליה, אלו הוו מייתי ארדדליא וגוזליא למיכל, לא אכלינן. וחייב הגדול לברך, ואע"פ שבא בסוף הסעודה. כגדרסי' במ' מגלה אמ' רבא בר בר חנה אמ' ר' יוחנן, כל תלמיד חכם שמברך לפניו אפי' כהן גדול עם הארץ אותו תלמיד חכם חייב מיתה, שנא' (משלי ח, לו) כל משנאי אהבו מות, אל תקרי משנאי אלא משניאי. אבל כהן תלמיד חכם חייב לברך, ואפי' שהיו מסובין באותה סעודה תלמידי חכמים גדולים ממנו בחכמה, שנא' (ויקרא כא, ח) וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון, ולברך ראשון, ר"ל ברכת המזון, וליטול מנה יפה ראשון, שנא' (ויקרא כא, ח) קדוש יהיה לך.
ג' בדברים שמברכין עליהם בורא מיני מזונות
השער השלישי: בענין דברים שמברכין עליהן בורא מיני מזונות.
כל דבר שמברכין עליו קודם אכילה בורא מיני מזונות, מברכין לאחריו ברכה אחת מעין שלש, חוץ מהאורז והדוחן, שמברכין עליהם קודם אכילה בורא מיני מזונות, ואחר אכילה בורא נפשות רבות וכו'.
פת הבאה בכסנין, כתב הר' יעקב ז"ל שהוא העשוי כמין כיסים מלאים סוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין, שמברכין עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש. ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו, אע"פ שהוא לא שבע ממנו, מברך לפניו המוציא ולאחריו שלש ברכות. ואם מתחלה היה דעתו לאכול ממנו מעט ובירך לפניו בורא מיני מזונות, ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעין עליו, יברך לאחריו שלש ברכות, אע"פ שלא בירך המוציא תחלה, אבל שיעור שאחרים אין קובעין עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך לא המוציא ולא שלש ברכות, דבטלה דעתו, דבתר רובא אזלן. וזו היא ברכה אחת מעין ג'. בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה, ועל תנובת השדה, ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו, לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברכך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה, בא"י על הארץ ועל המחיה. ובתוספות כתו' שאם היה שבת או ראש חדש או יום טוב שצריך להזכירו, ויאמר אם שבת הוא, על תנובת השדה ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה' אלהינו לקדושה ולמנוחה ועל ארץ חמדה וכו', ואם הוא ראש חדש יאמר, ועל ראש החדש שנתת לנו ה' אלהינו לכפרה, ואם יום טוב הוא יאמר, ועל יום חג פלוני הזה שנתת לנו ה' אלהינו לששון ולשמחה. והוא הדין בברכה אחת מעין שלש שמברכין אחר היין.
על מעשה קדרה, והוא קמח של חטין או של שעורין או של כוסמין או של שיפון או של שיבולת שועל מבושל במים, או דייסא, והוא חטה כתושה ומבושלת במים, מברכין עליה בורא מיני מזונות, לאחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואפי' עירב עמהן דבש או שאר מינין. דאמ' שמואל כל שיש בו מה' המינין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. אבל אם לא נתנו קמח בתבשיל אלא להקפותו ולדבקו, בטל בתבשיל, ומברכין עליו ברכה הראויה לתבשיל. חביצה, והיא פתיתין של פת מבושלין בקדרה עם המרק, אם יש בהם כזית מברך עליהן המוציא ושלש ברכות, ואם לא מברך עליהן בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ורב שישת אמ' אע"ג דלית בהו כזית. אמ' רבא, והוא דאית בהו תוריתא דנהמא, וכן הילכתא. פירורין של פת, אפי' הן דקין ביותר, אע"פ שאין בהן פירורין כזית, אם אוכל אותן כשהוא בעין, מברך עליו המוציא ושלש ברכות, שאינו יוצא מתורת פת לעולם. לשון אורח חיים כל דבר שבלילתו עבה, אפי' בשלו במים או טגנו בשמן, לחם גמור הוא, וחייב בחלה, ומברכין עליו המוציא, ובלבד שיהא בו תואר לחם, ואם בלילתו רכה, ובשלו במים או טגנו בשמן, לאו לחם הוא לענין חלה והמוציא. טרוקנין, והוא שעושין גומא בכירה ונותן בה קמח ומים ומערבו בה ונאפתה בה, חייב בחלה ומברכין עליו המוציא. ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, כיון שהוא מתקבץ בגומא ועושה כמו פת גמור. אבל טריתא, שבלילתו רכה, והוא שלוקחין קמח ומים ומערבין אותו ושופכין אותו על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם, ומברכין עליו בורא מיני מזונות. ואם קובע סעודתו עליו, מברך המוציא ושלש ברכות. נהמא דהנדוקא, והוא לחם שאופין אותו בשפוד ומושחין אותו בשמן או בביצים, מברכין עליו בורא מיני מזונות. לחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנורא אלא בחמה, ואם עשאו כעין פת גלוסקא נאה, חייבת בחלה, ומברכין עליה המוציא. על הספגונין, אם אינו קובע סעודתו עליהן, מברך בורא מיני מזונות, ואחריהן ברכה אחת מעין שלש, ואם קבע סעודתו עליהן, מברך עליהן המוציא, ואחריהן שלש ברכות, אע"פ שבלילתן רכה. אבל לחמניות, והן שקולין אותן במחבת בשמן, ממין פת גמור קודם אפיה, הואיל ובלילתן עבה, מברכין עליהן המוציא ואחריהן שלש ברכות.
ד' בדברים שמברכין עליהם שהכל נהיה בדברו
השער הרביעי: בענין דברים שמברכין עליהם שהכל. כל דבר שמברכין עליו תחלה שהכל, מברכין לאחריו בורא נפשות רבות וחסרונן. כל דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמה חיה ועוף ודגים ביצים חלב וגבינה, מברכין עליהן שהכל. פת שעיפשה, [או יין] שהחמיץ ריחו, וטעמו, ותבשיל שהפסיד טעמו ונשתנה צורתו, ועל החומץ המעורב במים עד שראוי לשתותו, מברך שהכל, אבל אם אינו מעורב אין מברכין עליו, מפני שהוא מזיק. על החטין, ועל הנובלות, והן מין תמרים שאין מתבשלים, ועל הארבה, ועל המלח, ועל הזומית, והן מי המלח, ועל הכמהין, ועל הפטריות, מברך שהכל. על הפירות שלא נתבשלו כל צרכן מברך שהכל. דבש תמרים ודבש תאנים ודבש דבורים, מברכין עליהם שהכל. שכר העשוי מתמרים ומשעורים מברכין עליו שהכל. פירות אילני סרק, כגון ענבי הדס, אם מבושלים, מברך עליהם שהכל.
זה הכלל בברכת שהכל, כל מי שאוכל דבר שאין דרך אכילתו כך, מברך עליו שהכל. כגון קמח של שעורים או של חטים, או דלוע או שלקים או כרוב, או שאר מיני ירקות, שאין דרך אכילתן נא, מברך עליו שהכל. כל דבר שצומח באילנות שלא נתכוון הנוטע להן, כגון הקורא, והוא צמח בענפי הדקל, ובשנה הראשונה הוא רך וראוי לאכילה, מברך עליו שהכל, ואחר כך מתקשה כעץ, אין מברכין עליו שהכל. ולולבי גפנים, והן הזמורות הרכות בתחלת ברייתן, וכרמל השקדים, שאוכלין הקליפה עם הפרי, מברכין עליהם שהכל, ואחר שנתבשלו כל צרכן, ואין אוכלין מהן אלא הפרי, מברכין עליהם בורא פרי העץ. השומים והבצלים וכיוצא בהם, אם בשלם ושנו מראיהן, מברכין עליהם שהכל. ושותה מים לצמאו מברך שהכל. אבל אם היה אוכל, ונחנקה בית הבליעה במאכל, ושתה מים כדי לדחות בו המאכל, אינו צריך לברך. וכל האוכל אדמה, או שותה שמן שאינו מעורב בדבר אחר, אין מברך עליו.
אגוזים או שקדים מבושלים בדבש, אם הם שלימים וממשן ניכר, מברך עליהן בורא פרי העץ, שעיקרן האגוזים או השקדים. וורדים או עשבים אחרים מורבא בדבש, הן העיקר והדבש טפלה, שאין נותנין בהם הדבש לקיימן. ושמן המרוקח מברך על הדבר המרוקח בו. ולפיכך מברכין על העשבים בורא פרי האדמה, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. ואם הוא ממין אחר מורבה בדבש, מברכין עליה מין ברכה הראויה לו, ופוטרין את הדבש שהוא טפלה. וכל מי שבא לידו [דבר] ואינו יודע כיצד מברך עליו, מברך שהכל, דתנן ועל הכל אם אמ' שהכל נהיה בדברו יצא. ואמר רב חננאל, כל היכא דלא איפשיט לן והיאך מברכין עליו, מברכין עליו שהכל נהיה בדברו, ויוצא ידי חובתו.
ה' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה
[השער החמישי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי האדמה].
זה הכלל בברכת פרי העץ, כל דבר שנסתפק אם מברכין עליו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, מברך עליו בורא פרי האדמה ויוצא ידי חובתו. דתנן על פירות האילן, אם אמ' בורא פרי האדמה, יצא, אבל אם אמ' על דבר שמברכין עליו בורא פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא. כל דבר שגידולו מן הארץ ואין לו עץ מברך עליו בורא פרי האדמה. על מיני קטנית כשהן ירוקים, אם אכלן נא, מברך עליהם שהכל. מרק הקטניות מברך עליהן כשם שמברך על הקטנית עצמה. וכן מים שבישל בהם הירקות, שלא בשלם בבשר, מברך עליהם כשם שהוא מברך על הירקות. על הקפרס ועליו ותמורותיו ונצריו והגרעינין שלו, והן הנקראים אביונות, על כולם מברך בורא פרי האדמה. הכוסס את החטין והאורז והדוחן מברך עליהן בורא [פרי] האדמה, אבל הכוסס את השעורים לא יברך כלל, מפני שהוא מאכל בהמה, ואם אכלן ביום הכפורים פטור. הצנון נא מברך עליו בורא פרי האדמה, מבושל מברך עליו שהכל. שומשמין מברך עליהן בורא פרי האדמה. על הפלפלין והזנגבילא, בזמן שהן רטובין, מברך עליהן בורא פרי האדמה, ובזמן שהן יבשין לא יברך עליהן כלל, מפני שאינן מאכל [כשהם יבשים, אלא כשהם רטובין].
ו' בדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ
[השער הששי]: [בענין הדברים שמברכין עליהם בורא פרי העץ].
איזהו פרי העץ. גרסינן בתוספתא כל המוציא עלין מעצו עץ הוא, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. ועל כל פרי העץ מברכין קודם אכילה בורא פרי העץ ולאחריהן בורא נפשות רבות, חוץ מחמשת מיני פירות שבפסוק ארץ חטה ושעורה, והן גפן ותאנה ורמון זית דבש, ר"ל תמרים, שמברכין עליהם בורא פרי העץ, ולאחריהם ברכה אחת מעין שלש, והיא בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה. רחם על עמך ועל נחלתך ובנה את ירושלם עיר קדשך במהרה בימינו. יהי רצון מלפניך, ה' אלהינו, שתעלנו לה ותכניסנו לתוכה, ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ונברך עליה בקדושה ובטהרה, כי אל טוב ומטיב אתה. בא"י על הארץ ועל העץ ועל פרי העץ. ומזכיר השבת וראש חודש ויום טוב, כמו שכתבתי למעלה. הביאו לפניו אחד מחמשת המינין שאמרתי עם שאר פירות, מברך על שהוא מחמשת המינין ופוטר שאר פירות. בד"א אם ברכותיהן שוות, ר"ל אם טעונין שתי המינין ברכה אחת, כגון ענבים ותפוחים, אבל אם אין ברכותיהן שוות, כגון ענבים וירקות, מברך תחלה על הענבים בורא פרי העץ, ועל הירקות בורא פרי האדמה. הביאו לפניו שני מינין מחמשת המינין, מברך על המין שהוא בסמוך לארץ, או על הקרוב לארץ. כיצד, הביאו לפניו זתים ותמרים, שהן הדבש האמור בפסוק ארץ חטה, מברך על הזתים ופוטר את התמרים, מפני שהזית סמוך לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ זית שמן ודבש. ענבים ותאנים, מברך על הענבים ופוטר את התאנים, שהגפן יותר קרוב לארץ מן התאנה, דכתי' (דברים ח, ח) וגפן ותאנה. תמרים ורמונים, מברך על התאנים ופוטר את הרמונים, מפני שהרמון חמישי לארץ, דכתי' (דברים ח, ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ותמרים הם שניים לארץ, שנא' (דברים ח, ח) ארץ זית ודבש. הביאו לפניו מינין אחרין, חוץ מחמשת המינין, אם ברכותיהן שוות, מברך תחלה על החביב בעיניו ברכה הראויה לו, ואח"כ מברך על השני ברכה הראויה לו. ואפי' היתה ברכת החביב שהכל וברכת האחר בורא פרי העץ, מברך תחלה על החביב, ואחר כך מברך על האחר בורא פרי העץ. על היין מברך תחלה בורא פרי הגפן, מפני שנשתנה לעילואה, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, והיא כמו ברכת על העץ ועל פרי העץ על הארץ ועל פרי הגפן, וחותם בא"י על הארץ ועל הגפן ועל פרי הגפן. שמרים שנתן בהם שלש מדות מים והוציא ארבעה, מברך עליהן בורא פרי הגפן, ולאחריהן ברכה אחת מעין שלש, יותר מכאן מברך עליהן שהכל, מפני שהן כמים. אכל כאחד שלשה מינין שטעונין אחר כל אחד ואחד ברכה אחת מעין שלש, כולל השלשה מינין בברכה אחת. כיצד, אכל מעשה קדרה ותאנים ושתה יין, מברך בא"י על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל הארץ חמדה טובה ורחבה, וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות.
ז' בדברים שבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה
השער הז': בענין דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ושלא מחמת הסעודה. דברים הבאים מחמת הסעודה הם דברים הבאים ללפות בהם את הפת, כגון בשר ודגים וביצים וגבינה ופירות, שהביאו ללפות בהן את הפת וכיוצא בהן. ואחר שאכל מהן אחר שסיים את הפת, ר"ל התחיל לאכול פת במינין אלו או במקצתן או באחד מהן ואחר כך אכל מאותו מין שאכל בו הפת בלא פת באותה סעודה, אינן צריכין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שהפת פוטרת כל מיני מאכלים שבאו בתוך הסעודה ללפות בהן את הפת. ודייסא הבאה בתוך הסעודה אינו צריך לברך לא לפניה ולא לאחריה, אע"פ שאין אוכל בה פת, שמעין הסעודה היא. ודברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, והם דברים שלא באו ללפות בהן את הפת, טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. הביאו לפניו דגים או מעשה קדרה, אם ברכו כבר וסלקו השולחן, אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהן. הביאו לפניו פירות ומיני מגדנות לאחר הסעודה, אם השלים סעודתו כבר וסלק השולחן, מברך לפניהם ולאחריהם, אבל אם לא השלים הסעודה, ועדין השולחן במקומו ערוך, מברכין לפניהם ואין מברכין לאחריהם, שברכת המזון פוטרתן. המים הבאים בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם, מפני שהם כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה לשרות בהן המאכל. וכתב הר' יעקב בן הרא"ש ז"ל באורח חיים וזה לשונו, וכל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, והני מילי בסתם, אבל אם כשבירך לא היה דעתו לשתות רק אותו הכוס ונמלך לשתות אחר, אפי' בתוך הסעודה, צריך לברך עליו, ודוקא לפני היין צריך לברך בתוך הסעודה, אבל לאחריו אין צריך [לברך], שנפטר בברכת המזון. ועל כל שאר משקין שבסעודה אין צריך לברך, דחשיבי דבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכל בלא שתיה. ואף יין לא היה צריך לברך לפניו, אלא משום שהוא חשוב וקובע ברכה לעצמו, ולכן צריך ברכה לפניו. ובהלכות גדולות כתב שיש לברך על המים שבסעודה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב, יש אומרים שיש לברך על המים שבתוך הסעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי, שאין אדם שותה מים אלא לצמאו. ולא מסתבר לי כלל, כי יודע הוא כי אי איפשר לו לאכול בלא שתייה, ואינו מסיח דעתו מן השתייה כל זמן שהוא אוכל. והרוצה להסתלק מן הספק, ישב קודם נטילה במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך הסעודה. ע"כ.
ר"ל יין פוטר כל מיני משקין ומים ששתה אחר הסעודה קודם ברכת המזון. בירך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון, דלשתות פטור לשרות. השותה יין ומברך עליו פוטר כל יין שישתה מאותו היין שבירך עליו כבר עד ברכת המזון, והוא הדין בקדוש ובהבדלה. אבל אם בא לו בתוך המזון יין אחר, מברך עליו הטוב והמטיב, ולאו דוקא הביאו לו עתה מחדש, אלא הוא הדין אם היה לו מתחלה שני מיני יין, מברך על השני הטוב והמטיב. וי"מ דוקא שידע שהשני משובח מן הראשון. והתוספות פירשו אפי' שאינו יודע אם הוא משובח ואם הוא לאו יש לו לברך, אלא א"כ יודע שהוא גרוע מן הראשון. ואין לו לברך הטוב והמטיב אלא אם יש אחר עמו, אבל אם הוא לבדו לא. והטעם שמברכין על היין הבא בתוך המזון הטוב והמטיב הוא זכר להרוגי ביתר, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה, כמו שכתבתי למעלה. ולמה זוכרין אותה על היין, לפי ששמו אותם האויבים גדרים לכרמים, וכההיא דתניא שבעה שנים זבלו אויביהם את כרמיהם בדמי הרוגי ביתר. ועוד טעם אחר זוכרין הרוגי ביתר על היין, כדי שלא ישמחו יותר מדאי וכדי לזכור חורבן ירושלם וביתר וערי ישראל ויתעצבו, על שם אם אשכחך ירושלם וגו', תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. והשמחה היא ביין, שנא' (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש, ויין על יין מוסיפין שמחה על שמחה. ולפי' זוכרין הרוגי ביתר זכר לירושלים, כדי שלא ישמחו יותר מדאי, כמו אפר מקלה שעל גבי החתנים, וכמו סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט זכר לירושלם, כדי שלא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה בגלות.
אמר המחבר ועוד ענין אחר. ומנין שהיין משמח, שנא' (שופטים ט, יג) ותאמר הגפן אל העצים, החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. במה הגפן משמח אלהים ואנשים, סימניך המשמ"ח. ה' הבדלה, מ' מזון, ותו מ' מועד, ר"ל קידוש המועד על היין, ש' שבת, ר"ל קדוש השבת על היין, מ' מילה, שמברכין על היין. ח' חתן, שמברכין על היין. אין לך דבר שמברכין על היין אלא על אלו. ואע"פ שמברכין על היין בפדיון הבן הבכור, אינו אלא תקון גאונים. ועוד, שנותנין כוס של יין למי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, אין דינו בזמן הזה אלא בזמן הבית ובבית דין הגדול, כדאי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' הב ונבריך, בידוע שהסיח דעתו מלאכול ומלשתות. ואם אכל ושתה לאחר שאמ' הב לן ונבריך, מברך על המזון ועל היין.
ויין שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כדגרסינן בירושלמי אין משיחין בסעודה מפני הסכנה. לפי' אין עונין אמן בתוך הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה. וכן עטיש גו מיכלא אסור למימר אסותא משום סכנתא דנפשיה. אבל יין שלפני המזון, אחד מברך ועונין אחריו אמן, ומכוונין את לבם ויוצאין ידי חובתן, לפי שבית הבליעה פנוי ואינן באין לידי סכנה.
כיצד מברכין על היין. נוטל הכוס בידיו ואומר, סברי מרנן, והן עונין אחריו לחיי. ואומר בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, ועונין אמן, ושותין, המברך תחלה, ואחר כך שותין המסובין. פי' סברי מרנן, כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' נגמר הדין, נגמר דינו מוציאין אותו ליהרג, ונותנין לו כוס של יין, ונותנין בו קורט של לבונה כדי שתטרף דעתו, והוא נוטל כוס ואומר, סברי מרנן, והם אומרים לו למיתה. וסמך לדבר תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. והמברך על היין בסעודה נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר"ל מורי, כוס זה שאני שותה מה דעתכם עליו, לחיים או למיתה, לברכה או לקללה, או שמא חס ושלום הוא נכנס לתוך פי כמו מי שנגמר דינו ויוצא ליהרג, והן אומרים לו לחיי, ר"ל לחיים ולא למיתה, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, ואתא כמאן דאמ' עץ שחטא בו אדם הראשון גפן היה. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר"ל מורי, מה כוונתכם, כוס זה שאתם נותנין לי לשתות שמא חס ושלום כוונתכם לי למיתה, כאדם הראשון שחטא ואכל מעץ הגפן ונקנסה מיתה עליו ועל זרעו לדורות. והן אומרים לו לחיי, לחיים ולא למות, לברכה ולא לקללה. ועוד פירוש אחר, תניא יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, מפני שאין בית הבליעה פנוי, כמו שאמרתי, והוא נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, ר"ל מורי, יודעים אתם שאלו היה יין זה בתוך הסעודה שכל אחד ואחד היה מברך לעצמו מפני הסכנה, אבל עתה הואיל והוא לפני המזון, ואחד מברך להוציא את כל המסובין ידי חובתן, מה דעתכם, אתם מכוונים לצאת ידי חובתכם בברכה זו. והן אומרין לו לחיי, ולחיי בלשון התלמוד הן. ועוד ענין אחר, שהוא כמו נוטל רשות. נוטל הכוס ואומר סברי מרנן, סברי מורי שתתנו לי רשות לברך עליכם ותצאו ידי חובתכם, והן אומרין לו לחיי, ר"ל הן.
ח' בברכות שמברכין על כל ריח מיני בשמים
השער הח': בענין הברכות שמברכין על ריח הבשמים. חייב אדם לברך על ריח הטוב, שהוא מכלל הנהנין, שכשם שנהנה החך והגוף מהמאכל, כך נהנית הנשמה מריח הטוב. דאמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, מנין שמברכין על הריח הטוב, שנא' (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה ריח הטוב. כל מיני בשמים שיש להם עץ, כגון ההדס וכיוצא בו, מברך עליהן בורא עצי בשמים. וכל שהוא ממין עשב, מברך עליו בורא עשבי בשמים. ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המור שהוא ממין חיה, מברך עליו בורא מיני בשמים. וברכת בורא מיני בשמים בריח הטוב היא כוללת כל הברכות שמברכין על הריח הטוב. כמו שהיא כוללת ברכת שהכל כל מיני מאכל ומשקה ויוצא בה ידי חובתו, כך אם בירך על אחת מכל מיני בשמים בורא מיני בשמים יצא. ורב עמרם גאון ז"ל כתב, היו לפניו שלש מינין, עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים, מברך על כל אחת ברכה לפני עצמה. וגרסי' בירושלמי כל מיני בשמים שתמרתן נשארת משנה לשנה, מברך עליו בורא עצי בשמים, וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בימות החורף, מברך עליו בורא עשבי בשמים, וכל דבר שצומחין בו עלין מתחלת ברייתן, כגון שושנים, מברך עליו בורא עשבי בשמים. חבצלת הצומחת בבתים ובפרדסות מברך עליהן בורא עצי בשמים, והצומחת בשדות מברך עליה בורא עשבי בשמים. פי' חבצלת, נרקיס. דאמר רב משרשיא האי נרקיס דגנוניתה מברכין עליו בורא עצי בשמים, דדברא בורא עשבי בשמים. על הפירות שיש להם ריח טוב, כגון האתרוגים והתפוחים וכיוצא בהן, מברך על ריחן, ברוך שנתן ריח טוב בפירות.
כל המוגמרות, כולן מברך על כל אחת ואחת כפי הברכה הטעונה לדבר שנעשית ממנו, ואין מברכין עליו עד שתעלה תמרתו, פי' עד שיעלה עשנו. על שמן אפרסמון בורא שמן ערב, על שמן הזית המבושם בוורד, או בכיוצא בו, מברך בורא מיני בשמים. הביאו לפניו הדס ושמן להריח, אם ברכותיהן שוות, מברך על ההדס תחלה בורא עצי בשמים, ואח"כ מברך על השמן ברכה הראויה לו. היו לפניו יין ושמן, אוחז היין בימין והשמן בשמאל, ומברך על היין תחלה, ואח"כ מברך על השמן.
הנכנס לחנותו של בשם, שיש בו מיני בשמים הרבה, אע"פ שישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא פעם אחת. נכנס ויצא, נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם. וכתב הר' מאיר מרוטנבורק ז"ל והני מילי שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור לא יברך, דהא לא אסח דעתיה. אין מברכין על הריח אלא א"כ נעשה להריח. אם כן אין מברכין על בשמים של מתים ושל בית הכסא, ולא על שמן העשוי להעביר הזוהמא, שלא נעשו אלא להעביר ריח הרע. ומוגמר שמגמרין בו את הכלים אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח אותו בעצמו אלא ליתן ריח בכלים. בשמים של ע"ז ושל ערוה אין מברכין עליהן, לפי שאסור להריח בהן, לפיכך על מסיבה של גוים אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לע"ז. היה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב, אם רוב העיר גוים אינו מברך, ואם רובן ישראל מברך, ואם היה יום אידיהן של גוים, שדרכן להתבשם במוגמרות ובמיני בשמים, אפי' רוב העיר ישראל, לא יברך, שתולין שאותו הריח ממוגמרי הגוים הוא דקא אתי. נתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו, כתב הר' ר' משה בר' מימון ז"ל שהולכין אחר הרוב.
ט' בברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה
השער הט': בענין הברכות שמברכין על השמועות ועל ראיות העין והשבח וההודאה.
הרואה אילנות טובות בימות ניסן שהנצו, אומר בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו אילנות טובות ובריות טובות, ליהנות בהן בני אדם. ואם לא בירך עד אשר גדלו הפירות, יכול לברך עליהן עוד.
הרואה מקום שנעשה לו נס, מברך בא"י אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה. וכתב הרא"ש ז"ל מי שנעשו לו נסים הרבה במקומות הרבה, בהגיעו אל אחת מהמקומות שנעשה לו נס בו, צריך להזכיר כל אחת מהמקומות עמו, ר"ל שיאמר בא"י אמ"ה שעשה לי נס במקום הזה ושעשה לי נס במקום פלוני ובמקום פלוני.
הרואה מקום שנעשו בו נסים לאבותינו, מברך בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה, ומסיק בגמרא דאניסא דרבים כולי עלמא בעי ברכה, אניסא דיחיד איהו לחודיה בעי ברכה. והר' יצחק אלפסי ז"ל גורס אניסא דיחיד הוא ובריה בר בריה בעי ברוכי. וכן גורס רב האיי גאון ז"ל. ויש מפרשין, לאו דווקא בן בנו אלא כל יוצאי ירכו מברכין בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה.
הרואה מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון, ואבני אלגביש של בית חורון, ואבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ואבן שישב עליה משה בשעת מלחמת עמלק, וחומות יריחו שנפלו, צריך ליתן שבח והודאה להב"ה, ויברך בא"י אמ"ה שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. וכתב הראב"ד ז"ל שאין עליו חובה לברך אלא בפעם הראשונה שרואה המקום, ומכאן ואילך רשות, אבל הרא"ש ז"ל כתב שכל אלו הברכות אינן אלא כשרואה אותן משלשים יום לשלשים יום, ואז הם חובה כמו בפעם הראשונה.
הרואה מקום שנעשה בו נס לרבים צריך לברך עליו. כדגרסי' בירושלמי מהו שיברך אדם על נס אביו או רבו, וקאמ' אם היה אדם מסויים כיואב בן צרויה וחבריו, ואדם שנתקדש בו שם שמים, כדניאל וחביריו, צריך לברך עליו. הילכך הרואה גוב אריות וכבשן של אש, מברך בא"י אמ"ה שעשה נסים לצדיקים במקום הזה.
הרואה אשתו של לוט מברך שתים, על אשתו הוא אומר בא"י אמ"ה דיין האמת, ועל לוט הוא אומר בא"י אמ"ה זוכר הצדיקים, שנא' (בראשית יט, כט) ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט.
ארבעה חייבין לברך הגומל, היוצא מבית האסורים, ומי שהיה חולה ונתרפא, ויורדי הים כשעולין ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו אל הישוב. וסימן לדבר וכל החיי"ם יודוך סלה, ח'ולה, י'ם, י'סורין, מ'דבר. ולכולם יש ראיה ממזמור יאמרו גאולי ה'. הולכי מדברות, דכתי' (תהלים קז, ד) תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, וידריכם בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. היוצא מבית האסורים, דכתי' (תהלים קז, י) יושבי חושך וצלמות אסירי עוני וברזל, כי המרו אמרו אל ועצת עליו נאצו, ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ומי שהיה חולה ונתרפא, דכתי' (תהלים קז, יז) אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם, ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ויורדי הים כשעולין ממנו, דכתי' (תהלים קז, כג) יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה, ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו, יעלו שמים ירדו תהומות נפשם ברעה תתמוגג, יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יצילם, יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. אלו הארבעה מברכין בא"י אמ"ה הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב. אמ' אביי וצריך לאודויי באפי עשרה. אמר מר זוטרא וצריך שיהו תרי מינייהו רבנן, שנא' (תהלים קז, לב) ובמושב זקנים יהללוהו, ואין זקן אלא שקנה חכמה, ואין זקנים פחות משנים. ואם בירך בפחות מעשרה אין צריך לחזור ולברך. ואם בירך אחר ואמר, בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב, ועונה אמן, יצא. כדגרסי' בפרק הרואה רב יהודה חלש ואיתפח. פי' חלה ונתרפא. עאל לגביה רב חנן בגדתאה. ורבנן אמרי ליה, בריך רחמנא מלכא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא. אמ' להו, פטרתין מאודויי. והא אמר אביי, צריך לאודויי באפי עשרה. לא קשיא. עשרה הוו תמן וענו אחריו אמן. הולכי מדברות, לאו דוקא מדברות, דהוא הדין כל דרך, כדגרסי' בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה. וג"כ חולה שנתרפא, כל חולה. וכתב בעל הערוך דאפי' חש בראשו או בעיניו צריך לברך.
הרואה מקום מארץ ישראל שהיה בו ע"ז ונעקרה, מברך בא"י אמ"ה שעקר ע"ז מארצנו. ובחוצה לארץ מברך, בא"י אמ"ה שעקר ע"ז מן המקום הזה.
הרואה בבל הרשעה, אומר בא"י אמ"ה שהחריב רשעה. ראה ביתו של נבוכדנאצר הרשע, אומר ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנאצר הרשע.
הרואה מרקוליס או שאר ע"ז, אומר בא"י אמ"ה שנתן ארך אפים לעוברי רצונו. וכתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל באורח חיים והאידנא אין אנו מברכין אותה לפי שאנו ביניהם ורואין אותה ביניהם.
הרואה מקום שנוטלין ממנו עפר, אומר ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים. פרש"י שיש מקום בבבל שכל בהמה שתעבור עליו שאינה יכולה לזוז משם אם לא שיתנו עליה מעפר המקום ההוא, והוא סימן קללה לה, דכתיב (ישעיהו יד, כג) וטאטיתיה במטאטא השמד.
הרואה אכלוסי ישראל, מברך בא"י אמ"ה חכם הרזים. אמ' רבא נקיטינן אין אכלוסא פחותה מששים רבוא.
הרואה אכלוסי אומות העולם, אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.
הרואה חכמי ישראל, אומר בא"י אמ"ה שחלק מחכמתו ליראיו. הרואה חכמי אומות העולם, מברך בא"י אמ"ה שחלק מחכמתו לבשר ודם.
הרואה מלכי ישראל, מברך בא"י אמ"ה שחלק מכבודו ליראיו. הרואה מלכי אומות העולם, אומר בא"י אמ"ה שחלק מכבודו לבשר ודם, וכתב הר' יצחק ז"ל ומצוה להשתדל לקראת המלכים, ואפי' למלכי אומות העולם.
הרואה קברי ישראל, מברך בא"י אמ"ה אשר יצר אתכם בדין, וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, והרוה אתכם בדין, והמית אתכם בדין, והוא עתיד להחיות אתכם בדין, בא"י מחיה המתים. ואומר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל. הרואה קברי אומות העולם, אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה.
הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, לאחר שנים עשר חודש מברך בא"י אמ"ה מחיה המתים. וכתב הר' יעקב ז"ל באורח חיים והוא שחביב עליו הרבה.
הרואה בתי כנסיות של ישראל, אומר בא"י אמ"ה מציב גבול אלמנה. בחורבנן אומר, בא"י אמ"ה דיין האמת. הרואה בתי כנסיות של אומות העולם ביישובן, אומר בית גאים יסח ה'. בחורבנן אומר, אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.
הרואה את הכושי ואת הגיחור ואת הלוקן ואת הקפח ואת הננס ואת הברדניקוס ופתויי ראש, מברך בא"י אמ"ה משנה הבריות. כושי שחור הרבה. גיחור אדום הרבה. לוקן לבן הרבה. קפח בטנו גדול ומתוך עוביו נראיית קומתו מקופחת. ננס קצר הרבה. ברדניקוס, פרש"י פיו עקום. פתויי ראש, פי' רב שרירא גאון ז"ל ששערו דבוק זה בזה עד שנראה ראשו רחב.
הרואה את הפיל ואת הקוף אומר ברוך משנה הבריות.
הרואה את החיגר ואת הקיטע והסומא ומוכה שחין והבהקנין, אומר בא"י אמ"ה דיין האמת. ואם נולדו כך ממעי אמן, מברך בא"י אמ"ה משנה הבריות. ופי' רש"י ז"ל חיגר מרגליו, קיטע מידיו, סומא משתי עיניו. בהקנון כמו בוהק הוא שמנומר בנקודות דקות.
הרואה צורות נאות ובריות נאות, אפי' גוי או בהמה או חיות או עופות, או אילנות נאות, מברך בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו.
הרואה הרים וגבעות, מים ונהרות ומדברות, מברך בא"י אמ"ה עושה בראשית.
הרואה הים הגדול, מברך בא"י אמ"ה שעשה את הים הגדול. ולא נפסקה הלכה כר' יהודה דאמ' בזמן שרואהו לפרקים משלשים יום לשלשים יום.
הרואה את הקשת, מברך בא"י אמ"ה זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו הרבה.
על הזיקים ועל הזוועות ועל הרעמים, מברך בא"י אמ"ה שכחו מלא עולם. זיקים, כוכב שנראה לפעמים ברקיע כאלו רץ ממקום למקום ומניח אחריו כמו זיקוקי אש והוא כוכב דשביט. זוועות, רעישת הארץ. רעמים הם קולות הנשמעים בארץ ביום המעונן בימות הקציר. על הברקים ועל רוחות שנשבו בזעף, מברך שכחו מלא עולם.
הרואה חמה ביום תקופת ניסן, כשתחול הלילה הרביעית של מחזור גדול של שמונת ועשרים שנה, מברך ביום רביעי שהוא יום שברא הב"ה את החמה, בא"י אמ"ה עושה בראשית.
הרואה לבנה בטהרתה וכוכבים במשמרותם ומזלות בעתם, מברך בא"י אמ"ה עושה בראשית. וזה לשון הרמב"ם ז"ל כשתחזור הלבנה בתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום, וכן בכל עת שיראה מזל גדי עולה מן המזרח, על כל אחת מאלו מברך בא"י אמ"ה עושה בראשית.
הרואה פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו. ואינו מברך עד שעה שאוכל ממנו, ואם בירך בשעת ראייה לא הפסיד. ואם אינו מתחדש משנה לשנה, אפי' אם יש כמה ימים שלא אכל ממנו, לא יברך שהחיינו.
הבונה בית חדש או קנה כלים חדשים, מברך שהחיינו. לא שנא לא היה לו כיוצא באלו תחלה, או קנה וחזר וקנה, מברך בכל פעם שהחיינו. וגרסי' בירושלמי לאו דוקא חדשים, אלא אפי' ישנים אם הם חדשים אצלו. ונקט חדשים לאפוקי אם מכרן [וחזר וקנאן]. ופירשו התוספות שאין לברך אלא על דברים חשובים, דומיא דקנה בית חדש, אבל שאינו חשוב כל כך, כגון חלוק או מנעלים ואנפליאות, אין לברך עליו. אבל הרא"ש ז"ל כתב יראה לי הכל, לפי מה שהוא אדם, יש עני ששמח בחלוק יותר מעשיר בכלים חשובים.
חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. לפי' אם שמע שמועה שהיא טובה לו ולאחרים, מברך בא"י אמ"ה הטוב והמטיב, הטוב לו בפני עצמו, מברך שהחיינו. ועל שמועה רעה מברך בא"י אמ"ה דיין האמת. נפלה לו ירושה או בא לידו שום ריוח, אם לו בפני עצמו, מברך שהחיינו, לו ולאחרים מברך הטוב והמטיב. כיצד, שמע שמת אדם שהוא חייב ליורשו, אם בפני עצמו, מברך תחלה דיין האמת, ואחר כך מברך על הירושה שהחיינו, ואם היתה הירושה בינו ובין אחרים, מברך תחלה דיין האמת, ועל הירושה הטוב והמטיב.
היתה לו שדה וירדו גשמים בעת שהעולם צריך להם, כתב הר' יצחק אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל שאם היא השדה בשותפות, מברך הטוב והמטיב, ואם היא בינו לבין עצמו, מברך שהחיינו. אבל הרא"ש ז"ל כתב, אם יש לו שדה, אפי' אין לו שותף, מברך הטוב והמטיב, אין לו שדה אומר, מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו, ואלו פינו מלא שירה כים, עד כל עצמותי תאמרנה, וחותם בא"י אל ההודאות ורוב התשבחות. ומאימתי מברך, משיצא חתן לקראת כלה, פי' משירדו הגשמים על הארץ, עד שרבו על הקרקע והתקבצו במקום אחד, וכשתרד עליהם הטפה תראה בהם כמו אבעבועות.
ילדה אשתו בן זכר, מברך בא"י אמ"ה הטוב והמטיב.
ומברך על הטובה הטוב והמטיב, אע"פ שמתיירא שמגיע אליו היזק מאותו דבר, כגון אם מצא מציאה ויתיירא שמא יגיע הדבר למלך ויטול כל נכסיו. ועל הרעה מברך דיין אמת, אע"פ שתהא אליו טובה בשביל אותה רעה, כגון שעבר שטף מים על שדהו, אע"פ כשיעבור השטף היא טובה לו, שהשקה שדהו, אפי' הכי עכשיו היזק הוא לו.
הנכנס למוד את גרנו, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שתשלח ברכה בכרי. התחיל למוד, אומר ברוך השולח ברכה בכרי זה. מדד ואח"כ בירך, הרי זו תפלת שוא, שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. מאי באסמיך, שלא יהא שקול ומדוד אלא סמוי מן העין.
המתפלל על מה שעבר הרי זו תפלת שוא. כיצד. היה נכנס לעיר ושמע קול בכיה ויללה, ואומר יהי רצון שלא יהו אלו בתוך ביתי, הרי זו תפלת שוא, שאם היתה כבר בביתו מה תועיל תפלתו. היתה אשתו מעוברת ואומר, יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא, שאם הוא זכר או נקבה כבר נוצר במעיה. והני מילי אחר ארבעים יום לעיבורה, שכבר נשלמה צורת הוולד אם זכר או נקבה, אבל קודם ארבעים יום מועלת תפלתו, שעדיין לא נשלמה צורת הוולד.
הנכנס לכרך, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שתכניסני לכרך זה בשלום. ואחר שנכנס, אומ' מודה אני לפניך, ה' אלהי, שהכנסתני לכרך זה בשלום.
היוצא לדרך, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתוליכני לשלום, ותסעידני לשלום, ותסמיכני לשלום, ותצילני מכף אורב ואויב בדרך, ותחזירני לביתי לשלום, ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, בא"י שומע תפלה. אימתי מצלי לה, אמ' ר' יעקב אמ' רב חסדא, משעה שיאחז בדרך, ועד כמה, עד פרסה. שכח ולא בירך והלך כבר פרסה, שוב אינו מברך. לא היה לו לילך אלא פרסה אחת בלבד, אם מקום סכנה, מברך. וצריך לברך מעומד. וכבר כתבתי למעלה שכל הדרכים בחזקת סכנה הם.
הנכנס לבית הכסא, אומר, ברחוק ממנו ארבע אמות, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלהי ישראל, שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, המתינו לי עד שאכנס ואעשה צרכי, שזה דרכן של בני אדם. לפי שאמרו רז"ל שני מלאכים מסורין לו לאדם לכל אחד ואחד לשומרו, שנא' (תהלים צא, יא) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ואין מלאכים פחות משנים. לפיכך כשנכנס אדם לבית הכסא אומר דברים אלו, כמי שהוא מתבייש מהמלאכים, שאין דרכן בכך. ועוד ארז"ל כשנכנס אדם לבית הכסא, אומר ראה מה מעשיך, ר"ל יבוש ויכלם מחרפתו ומבושתו ומפחיתותו לפני המלאכים שאין דרכן בכך.
הנכנס לבית המרחץ, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, שתכניסני לשולם ותביאני לשלום ותצילני מזה ומכיוצא בו לעתיד לבוא. וביציאתו אומר, מודה אני לפניך, ה' אלהי, שהצלתני מן האור הזה.
הנכנס להקיז דם, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שיהיה עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה. ואחר שמקיז אומר, ברוך רופא חולים.
הנכנס לבית המדרש, אומר יהי רצון מלפניך, ה' אלהי, שלא אכשל בדבר הלכה, ושלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור, ועל אסור מותר ועל מותר אסור, וישמחו בי חבירי ואשמח בהם. וביציאתו אומר, מודה אני לפניך, ה' אלהי, ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינן מקבלין שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת.
י' בברכות שמברכין על הדברים שאין להם זמן ידוע
השער העשירי: בענין המצות שאין להם זמן ידוע, שכל המצות שיש להם זמן ידוע כבר כתבתי אותם בפרק שני, כגון ברכת הלבנה, ונר חנוכה, ומקרא מגילה, ושופר, וסוכה ולולב, וכיוצא בהן.