אור ברסלב
מנורת המאור ד; פרק הענווה

מנורת המאור· רבי ישראל אלנקאוה

ד; פרק הענווה

ג; פרק התשובה

מעלות הענווה ומידות העניו

בענין הענוה

יהירים בחלו גאון וגאוה וצדק בקשו נא וענוה

שמעוני והאזינו דברי והשפילו גאון נפש וגוה

ראו דרך ישרה בה דרוכו ובה אחרית תהי לכם ותקוה

אנוש אל נא יפתוך בתבל סבליה וכל תענוג ותאוה

אל גבהה אל תהי מוסיף ותוסיף לך כבוד במי שקט ושלוה

ראה גאוה במראה טוב אבל דע והענוה שחורה היא ונאוה.

עקב ענוה יראת ה' עושר וכבוד וחיים. גרסינן במ' ע"ז בפרקא קמא אמ' ר' פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי חסידות, חסידות גדולה מכלן, שנא’ (תהלים פט, כ) אז דברת בחזון לחסידיך. ופליגא דר' שמעון בן לוי, דאמ' ענוה גדולה מכלן, שנא’ (ישעיהו סא, א) רוח ה' צבאות עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ולא אמר לבשר חסידים. אמ' ר' יעקב בן אלעזר, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייסה, פי' מה שנתנה החכמה עטרה לראשה נתנה הענוה מנעל לרגליה, לפי שמעלת הענוה גדולה ממעלה החכמה. בחכמה כתי’ (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב, ובענוה כתי’ (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'.

וגרסינן במדרש יהי אור א"ר חייא, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. כמה יש לו לאדם להביט ולהבין במעשיו של הב"ה וליראה מפניו תמיד, לפי שכשהיראה באדם כמה שכר הוא מקבל בעולם הזה ולעולם הבא. והב"ה ברא לאדם כמה מסעדים וכמה תקונים ללכת על הדרך הישרה, כדי שיזכה לשני עולמות. והדרך הישרה היא יראה וענוה, וכל מי שיש עמו יראה ענוה עמו. משה רבינו ע"ה, מפני שהיה בו יראת שמים, זכה לענוה, שנאמ' בו והאיש משה עניו מאד וגו'. ומנין שהיתה בו יראה, שנא’ (שמות ב, יד) ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר. ולפיכך אמ' שלמה ע"ה עקב ענוה יראת ה'. ומה היא ענוה, א"ת שפל רוח, ודאי הכי הוא, ועוד שיהיה לו בושת מהב"ה, ומי שיש לו בושת מהב"ה נקרא ירא שמים. והיראה והענוה קדמו לכל מעשה בראשית, ועל היראה והענוה העולם קיים. ורמז לדבר בראשית ברא אלהים וגו'. הוציא מאות בראשית ירא, נשאר בושת, שהיא הענוה, ובשתיהן ברא הב"ה שמים וארץ. שמים יראה, כדא' יראת שמים, ארץ בושת, לפי שהחסידים הראשונים לא היו נושאין עיניהם למרום, והיו אומרים, בושת היא לנו לשאת עין כלפי שכינה. והבושה היא עיקר הענוה והצניעות. ר' יצחק פתח, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים. כמה גדולה היראה לפני המקום, שבכלל היראה ענוה ובכלל הענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא יש בו כולם, ומי שאין בו יראת חטא אין בו לא ענוה ולא חסידות. הה"ד עקב ענוה יראת ה'. מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה, וכל מי שיש בו ענוה זוכה לחסידות, וכל מי שיש בו יראת שמים זוכה לכולם. לענוה, דכתיב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', לחסידות, דכתי’ (תהלים קג, יז) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו לבני בנים.

ששה דברים אמרו בענוה, בשלשה מהן זוכין לחיי העולם הזה, ובשלשה לחיי העולם הבא. בשלשה מהן זוכין לחיי העולם הזה, ואלו הן.

ראשון. הענו בעולם הזה הוא שמח בחלקו במה שזימן לו הב"ה, ואינו מבקש גדולה לעצמו, ואינו חומד יותר ממה שעלה בגורלו, ואינו מקנא באחרים. כי המבקש גדולות לא יספיק לו כל העולם כולו, כי כשיחמוד גדולה או ממון, אם יהיה לו מה שחמד יבקש יותר, ואם יהיה לו היותר יבקש היותר, נמצא כל ימיו יגע להעשיר ואין לו נחת רוח בעולם הזה, מפני שאינו שמח בחלקו. אבל הענו, הואיל ומדרכי הענוה היא שיהא שמח בחלקו, אין לו חסרון כל דבר, מפני שהוא שבע בלחמו, אם מעט ואם הרבה יאכל, יותר מהחומד כשהוא אוכל חלב פרים ואילים וכל מעדנים. והענו ידור בבית שיזדמן לו, כי מפני ענותנותו יחשוב עצמו בעולם הזה כאורח נטה ללון, ואינו חומד בתים גדולים ועליות מרווחים, וילבש בגדים כפי אשר תשיגנו ידו, ואינו חומד ללבוש בגדי ארגמן שש ומשי ורקמה, ולא רודף אחריהן. לפיכך הם חייו בעולם הזה בנחת, מפני שאינו מצטער על מה שאינו משיג. ועוד כי הענו יכלכל דבריו במשפט, ויאכל מעט, כדי שיתקיים נפשו, ואינו מתכוין להנאת גופו, ונקרא צדיק, ויתקיימו שני מדות טובות, ענו וצדיק, שנא’ (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו. והפך מזה המבקש גדולות, ורודף אחר המאכלים הגסים, לעולם יהיו חייו בצער, ואע"פ שהוא עשיר, הואיל ואינו שמח בחלקו, וכוונתו להנאת גופו, לעולם יחסר כל טוב, ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנא’ (משלי יג, כה) ובטן רשעים תחסר.

שני. הענו לעולם סובל התלאות וקורות הזמן, ולא יקוץ בתוכחת הב"ה ולא במוסרו, ויצדיק עליו את הדין, ומפני כן נמצאו חייו בהשקט בעולם הזה. ואם יבואו עליו ייסורין, בין בגופו בין בממונו, או אם ימותו בניו או קרוביו, יקבל משפטי הב"ה מאהבה. שכן מצינו באהרן ע"ה, כשמתו נדב ואביהוא הצדיק עליו את הדין מפני ענותנותו ולא קצב צרתו, דכתי’ (ויקרא י, ג) הוא אשר דבר ה' אלי לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן, וכתי’ (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו. כי המשכילים יקבלו הייסורין מאהבה ובעת הצרות ידומו, שנא’ (עמוס ה, יג) והיה המשכיל בעת ההיא ידום, וכתי’ (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו. אבל מי שהוא מתגאה אינו מקבל ייסורין, מפני גאותו, ואם תבא עליו הצרה נראה לו שהוא דבר גדול ושהיה ראוי למאורות לאסוף נגהם, שנא’ (ישעיהו יד, יב) איך נפלת משמים הילל בן שחר, ואינו חושב שהוא כשאר בני אדם, שנא’ (תהלים פב, ז) אכן כאדם תמותון.

שלישי. הענו הוא אהוב בעיני הבריות ומכבדין אותו, מפני שהוא קרוב מהן ואינו מתגאה עליהן, והוא מעורב עמהם ושמח עמם ביום שמחתם ומצטער עמהם בעת צרתם. שאלו לענו אחד ואמרו לו, מפני מה אתה אהוב בעיני הבריות. אמ' להם, מעולם לא ראיתי אדם אלא שכבדתיו ושחשבתיו שהוא יותר צדיק ממני. כיצד, אם הוא חכם יותר ממני, אמרתי חלק טוב יש לו לעולם הבא יותר ממני, ואם אני חכם יותר ממנו, אמרתי גדולים הם עונותי מעונותיו, לפי שעונותי הם במזיד והוא אם חטא חטא בשוגג. ואם הוא גדול יותר ממני בשנים, אמרתי יותר זכיות יש לו ממני, ואם אני גדול ממנו בשנים, אמרתי יותר עונותי יש לי ממנו. ואם חכמתו ושניו כנגד חכמתי ושני, אמרתי יותר חסיד הוא ממני, מפני שאני יודע עונותי ואיני יודע עונותיו, ואני דן את כל האדם לכף זכות. נמצא שהענו אהוב בעיני הבריות, ולפיכך חייו בעולם בשלוה ובבטחה, מפני שבני אדם אוהבין אותו ואין לו אויבים וצרים.

שלשה מהן לעולם הבא, ואלו הן.

ראשון. הענו הוא קרוב מהב"ה ועושה רצונו, מפני שהוא יושב תמיד עם החכמים, ומשמשן, והולך ובא עמהן, ועושה כמעשיהן, שנא’ (משלי יג, כ) הולך את חכמים יחכם, וכתי’ (תהלים כה, ט) ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ושנינו במסכת אבות יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם. ותניא שמושה יותר מלימודה. הא למדנו שהענו ילמד עשיית המצות מן החכמים וזוכה בהן לחיי העולם הבא. אבל מי שהוא גס רוח, לעולם לא ילמד דרכי הב"ה ומצותיו שצוה, כי מפני גאותו אינו יושב עם החכמים ולא ישמשם, כי נראה לו שהוא גנאי. ואם לא יעשה המצות, במה יזכה לחיי העולם הבא. ולא עוד אלא שנקרא רשע, שנא’ (תהלים י, ד) רשע כגובה אפו בל ידרוש, ר"ל לא ידרוש עשיית המצות מפני גובה אפו.

שני. הענו ישתדל לעשות המצות בעצמו, כגון שיקבור מת מצוה וישאנו על כתפו, ואינו חושש לכבודו, מפני ענותנותו, ולפיכך זוכה לחיי העולם הבא. אבל מי שהוא גס רוח, יתבייש לעשות מקצת מצות בעצמו, לפי שיראה לו שהוא גנאי לעשותן, כגון מת מצוה, וכיוצא בו.

שלישי. הב"ה אוהב לענו ובוחר בתפלתו וענוהו, שנא’ (תהלים קב, א) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ה' שמעה תפלתי וגו', וכתי’ (תהלים כב, כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע, וכתי’ (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. ומנחילו העולם הבא, שנא’ (תהלים לז, יא) וענוים יירשו ארץ, הרי חיי העולם הזה, והתענגו על רוב שלום, העולם הבא. ועוד ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים, בעולם הזה, ולהחיות לב נדכאים, בעולם הבא. ויש אומרים להחיות רוח שפלים, בעולם הבא, שהוא עולם הנשמות, ולהחיות לב נדכאים, העולם הזה, שנהוא עולם הגויות. פי' רוח שפלים היא הנשמה, דכתי’ (בראשית ז, כב) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, לב נדכאים זו הגויה, לפי שהלב בשר והגויה בשר. אבל מי שהוא גס רוח הב"ה שונאו, שנא’ (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר וכו'. וגרסינן במ' סנהדרין בפ' אלו הן הנחנקין שלחו ואמרו לנו, אי זה הוא בן העולם הבא, שלחו להם, מי שהוא ענותן, ושפל רוח ושפל ברך, שייף עייל שייף נפיק, וגריס באוריתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. יהבו רבנן עיניהו ברב עולא בר אבא.

בארבע מדות הענו נכר, ואלו הן.

ראשונה. שימחול עלבונו, ואינו מקפיד על מי שהרע לו, מפני שאין חושב את עצמו למאומה.

שנית. אם יכבדוהו בני אדם, אל יתגאה, אלא ידריך את עצמו בדרכי הענוה, ולא יגבה לבו. למדנו מאברהם אבינו ע"ה, שכבדו עפרון וקראו אדוני נשיא אלהים, והוא השפיל את עצמו אפי' לפני הפחותים, שנא’ (בראשית כג, יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ.

שלישית. אם המציאו הב"ה חכמה ובינה או עושר גדול או גדולה או שררה, או אם מצא חן בעיני המלך והוא קרוב ממנו, או אחד משאר דברים שרגילין בני אדם להתגדל בהם, לא יגבה לבו על חביריו, אלא יהיה ענו וצנוע ויתנהג עם הבריות כמו שהיה רגיל להתנהג קודם, שנא’ (קהלת י, ד) אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, ר"ל מקומך הראשון.

מעשה בר' עקיבא שיצא יום אחד לשוק למכור מרגלית אחת שהיתה לו. ראה יהודי אחד עשיר גדול והיה מתרושש בעיני אדם והיה לובש בגדים בזויים, והיה שפל רוח ביותר, ולא היה חושב את עצמו כלום, והיה מקומו בבית הכנסת עם העניים. וכשראה המרגלית ביד ר' עקיבא רצה לקנותה ממנו, ופייס מר' עקיבא שילך עמו לביתו ויתן לו דמיה. וילך עמו ר' עקיבא, והיה חושב שהיה מתלוצץ בו. כשהגיע לביתו, יצאו עבדיו לקראתו, ויושיבוהו על כסא זהב, ויתנו מים וירחצו רגליו. ויצו לאשר על ביתו לתת לר' עקיבא דמי המרגלית. ויצו וישחקו אותה עם שש אחרות וישימו ברפואות. וכשראה ר' עקיבא כך, תמה מאד. ויצו האיש וישימו השולחן לפניהם, ויאכל ר' עקיבא, ותלמידיו עמו. וכאשר כלו לאכול, אמ' לו ר' עקיבא, הואיל וחננך הב"ה כל העושר הגדול הזה, למה תשפיל כל כך עצמך ותכין מקומך עם העניים. אמ' לו בעל הבית, ר', אמ' הכתו' אדם להבל דמה ימיו כצל עובר, והממון כלה ואבד ואינו עומד, לפי' אני רואה שהישיבה עם העניים שהיא טובה לי עד מאד, כדי שלא תגבה נפשי וכדי שלא אתגאה בעושר שחנן אותי הב"ה. ועוד שמתחלה קודם שכנסתי אלו הנכסים היה מקומי עם העניים, ועתה אשמרנו, שאם אתדלדל וארד מנכסי, לא ישתנה מקומי בשביל עניותי, ואני מקיים מצות שלמה ע"ה שאמר, אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח. ועוד שאני חושב שכל היהודים הם שוים ביצירה, והב"ה מואס בגסי הרוח, שנא’ (משלי ו, טז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר וגו'. כשמוע ר' עקיבא את דבריו ומענה פיו, שבחו וברכו על ענותנותו, וייטב בעיניו עד מאד.

לפיכך יכיר אדם את מקומו ולא ישב במקום שהוא גדול ממנו, שנא’ (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך ובמקום גדולים אל תעמד, וכתי’ (משלי כה, ז) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך. ואם ישב במקום נמוך שאינו ראוי לכבודו, בני אדם מעלין ומושיבין אותו במקום הראוי לו. ולא ישב במקום נמוך יותר מדאי, שלא יראה כגסי הרוח שמכוונין לישב במקום נמוך, כלומר אני הוא שמכבד את מקומי ואין מקומי מכבד אותי.

מעשה בג' בני אדם שנכנסו וישבו לפני המלך, והיה האחד מהם נשיא והשני חכם והשלישי ענו. קדם הנשיא וישב בראש, והחכם ישב סמוך לנשיא, והענו ישב בשפל למטה מכולן. והיה המלך מסתכל בהן. אמ' לנשיא, למה ישבת בראש. אמ' לו, מפני שאני נשיא. אמ' לחכם, ואתה למה ישבת באמצע. [אמר לו], מפני שאני חכם. אמ' לענו, למה ישבת בשפל מכולן. אמ' לו, מפני שאני עפר ואפר רמה ותולעה. מה עשה המלך, הושיב לענו בראש, והחכם הניחו במקומו באמצע, והנשיא הושיבו למטה מכולן במקום שהיה הענו, לקיים מה שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו'. למדת, שענוה מעולה ממעלת החכמה, ומעלת החכמה גדולה ממעלת היחס.

וגרסינן במדרש יהי אור אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו וגו'. תני ר' יצחק מאי שנא, בכל מקום כתי' אם, כד"א אם הכהן המשיח יחטא וגו', ואם כל עדת ישראל ישגו, והכא אשר נשיא יחטא, ולא כתי' אם נשיא יחטא. אלא לפי שאין כהן גדול מצוי לחטוא, לפי שהוא משמר את נפשו תמיד מן החטא, כי נזר אלהיו על ראשו, ועבודת הב"ה מוטלת עליו, ומשאן של ישראל מוטל עליו בכל יום ויום. ולפיכך אמר הכתו' אם הכהן המשיח יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו וגו', אם יארע במקרה בדבר שאינו מצוי. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תמה הוא שימצאו הקהל כולם בעון אחד, שאפי' יחטאו מקצתן אין מקצתן חוטאין, ולפיכך כתיב (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו בדבר שאינו מצוי. אבל הנשיא בודאי יחטא, הואיל ולבו גס עליו, לפי שהעם הולכין אחריו ועושים מאמרו, ודאי יחטא, לפי שכל העונות הוא סבתן גסות הרוח. ולפי' כתי’ (ויקרא ד, כב) אשר נשיא יחטא, בודאי, בלי ספק. ר' יהודה פתח, והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן. מאי שנא, דברים אלו הקריבו הנשיאים ולא שאר בני אדם. א"ת לפי שהם הנשיאים עשירים, אין היחס תלוי בעושר, ויש נשיאים שהם עניים ויש עשירים אע"פ שאינן נשיאים. אלא אמ' הב"ה, אע"פ שהנדבה תלויה בכל, כדא' כל איש אשר ידבנו לבו, אפי' הכי הניחו דברים אלו לנשיאים להביא אותן. מאי טעמא, לפי שאבנים אלו יהיו על החושן ויהיו תמיד על לב אהרן, יביאו אותם הנשיאים שלבם גס עליהם ויתכפר עליהם גסות לבם. הה"ד והיו על לב אהרן, יבא דבר שהוא על הלב ויכפר על גובה הלב.

רביעית. הענו כשיראה ייסורין באין עליו יעשה מיד תשובה, ולא יניח לעשותה מפני הענוה. כמו שמצינו אנשי הגולה, כשהוכיחם עזרא ע"ה, הודו מיד ועשו תשובה, שנא’ (עזרא י, ב) אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות וגו', ועשו תשובה מיד, שנא’ (עזרא י, יט) ויתנו ידם להוציא נשיהם וגו', ואע"פ שהיו בהם שרים ונכבדים, השפילו את עצמן ועשו תשובה.

הדברים המביאין לידי ענוה

עשרה דברים מביאין את האדם לידי ענוה על כרחו, ואלו הן.

ראשון. החולי והמכאוב כשיבאו על האדם, חולאים רעים ונאמנים, וימאס במאכל ובמשקה, ותדבר עליו נפשו, וריחו נמר, וזיו פניו ישתנה, אז יכנע לבבו וישפיל גאותו מפני חלישות כחו, שנא’ (תהלים קז, יב) ויכנע בעמל לבם כשלו ואין עוזר.

שני. אם יתרושש מהונו ויצטרך לבריות, אז תשבר גאותו וישחה קומתו למחזיק בידו, שנא’ (שמואל א ב, לו) והיה כל הנותר בביתך יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם.

שלישי. מי שנפל ביד אויביו, והוא כורע להם ומשים את עצמו לפניהם כעפר, שנא’ (ישעיהו נא, כג) ושמתיה ביד מוגיך אשר אמרו לנפשך שחי ונעבורה ותשימי כארץ גוך וכחוץ לעוברים.

רביעי. אם יהיה אדם חייב ממון לחבירו, ואין לו מה לפרוע, יכנע לפני בעל חובו, שמא יגיש אותו וילחצנו, שנא’ (משלי ו, ג) כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעך.

חמישי. אם יהיה אדם חבוש בבית האסורים במוטות ובשלשלאות שעל רגליו, יכנע לבו בענוייו, שנא’ (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו וגו', אסירי עני וברזל.

ששי. אם יהיה נכבש בעבדות, ואין לו ממון לפדות בו את נפשו, יכנע לפני אדונו, שנא’ (תהלים קכג, ב) הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גברתה כן עינינו אל ה' וגו'.

שביעי. אם יקיפו לאדם תלאות, ויציקוהו מצוקות וקורות הזמן, יכנע וישבר לבבו ברוב תלאותיו ומצוקותיו, שנא’ (ויקרא כו, מא) או אז יכנע לבבם הערל ואז ירצו וכו'.

שמיני. כשישיב אדם אל לבו כל חטאיו ופשעיו שעשה ועבירות שעבר ועונותיו שחטא לפני הב"ה, אחר שגמלו כמה טובות והמציאו לעולם הזה, אז ידע ששילם רעה תחת טובה, ואז יכלם ממעשיו ויבוש מעלילותיו, שנא’ (עזרא ט, ו) אלהי בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך. והבושה והכלימה הן הן הענוה. ומה שמתבייש אדם לפני הב"ה מעונותיו זה הוא אחר שחטא, אבל קודם החטא הב"ה נתן בטבעו של אדם להתבייש מבשר ודם יותר ממה שיתבייש מהב"ה, כי כשאדם עושה עבירה מן העבירות, אם יודע שאדם יודע אותו, מיד יתבייש ממנו ויפרוש מאותה עבירה, אבל אם אין שום אדם רואה אותו, אע"פ שיודע בודאי שהב"ה יודע, אינו פורש ממנה. והב"ה נתן זה הטבע באדם, כדי שלא יהיה אנוס בעשיית המצוה, וכדי שלא יהיה אנוס כשפורש מן העבירה, כדי לקבל שכר על עשיית המצוה ועל שפירש מן העבירה. ולפי' אמרו ז"ל נפרעין מן הגנב פורענות יותר חמורה ממה שנפרעין מן הגזלן, שהגנב כביכול עשה עין של מעלה כאלו אינה רואה ואוזן שלמעלה כאלו אינה שומעת.

מעשה בחסיד אחד שראה לרשע אחד עובר עבירה. אמ' לו, אינך מתבייש מהב"ה לעבור על מצותו ולעשות מה ששנא, ומה אתה סבור שאינך נותן הדין על פשעיך. ואם אתה סבור שאין עין של מעלה רואה אותך, הרי כפרת בעיקר, ואם אתה סבור עין שלמעלה רואה אותך, הרי התמכרת לעשות הרע במזיד, ועשית עבירה זו, ולא נתביישת מלפני הב"ה, שאתה עתיד לעמוד לפניו בדין על עבירה זו ועל שאר עבירות שעשית.

תשיעי. כשיחשוב אדם בעונש שהוא עתיד לקבל על עונותיו, אם לא יעשה תשובה, יתענה ויבכה וישפיל את עצמו ויכנע לפני הב"ה, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מפני.

עשירי. כשיחשוב אדם שעתו קצר ויומו ערב, והוא בעולם הזה כאורח נטה ללון, היום בואו ומחר הולך בדרך כל הארץ, דרך רחוקה אל מדבר שממה ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, ואין בידו צדה להוליך לרוחק דרכו, ולא אפי' לשעה אחת, אז יכנע לבבו ויפחד שמא ילכד בפח חטאתיו, שנא’ (ישעיהו לג, יד) פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים מי יגור לנו אש אוכלה מי יגור לנו מוקדי עולם.

עשרה דברים אלו אמר המחבר. ואם יביט אדם בעצמו בעולם הזה הדל והשפל, יראה בעין שכלו ולבבו יבין, שכל אלו העשרה דברים שאמרתי שמביאין את האדם לידי ענוה על כרחו, שהם סובבים תמיד את האדם מכל צד ומכל עבר, ואין אדם בעולם מובטח להנצל מהם ולא מאחד מהם, ואפי' שר וגדול, ואפי' מלך.

ועתה אבאר איך אין האדם מובטח שינצל מהם ולא מאחד מהם.

ראשון. החולי והמכאוב. מצינו שמרים, שהיתה יושבת שלוה ושקטה, ופתע פתאום קפץ עליה הנגע והחולי, שנא’ (במדבר יב, ד) ויאמר ה' פתאום אל משה ואל אהרן ואל מרים צאו שלשתכם, וכתי’ (במדבר יב, י) והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג.

שני. אם יתרושש אדם מהונו. מצינו שאיוב, שהיה עשיר גדול, ופתע פתאום ירד מנכסיו, ונשבה כל מקנהו, ומתו בניו, והוכה בשחין רע. וכמה עשירים ירדו מנכסיהם פתאום והעושר כלה ואבד, שנא’ (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים.

שלישי. מי שנפל ביד אויביו. מצינו ששמשון, שהיה שוכב ומתעדן בתוך ביתו בחדרי משכבו, והיה גבור גדול, שהיה רודה בפלשתים ומכה בהם מכה גדולה, ופתאום נלכד ברשתם ונאחז במצודתם, שנא’ (שופטים טז, כא) ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו עזתה ויאסרוהו בנחושתים ויהי טוחן בבית האסורים.

רביעי. אם יהיה אדם חייב ממון לחבירו, ואין לו מה לפרוע, שיכנע לפניו. מצינו בני אדם שהיו סבורין שהיו בני חורין, ופתאום נכבשו לעבדים בחוב אחרים, שנא’ (מלכים ב ד, א) והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים.

חמישי. אם יהיה חבוש בבית האסורים. מצינו שצדקיה מלך יהודה נפל ביד כשדים, והרגו את בניו, ועורו את עיניו, ושמו אותו בבית הכלא, שנא’ (ירמיהו לט, ז) ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחושתים ויביאהו בבלה ויתנהו בית הפקודות עד יום מותו.

ששי. אם יהיה נכבש בעבדות. מצינו שלוט היה יושב לבטח בביתו ופתע פתאום נשבה, שנא’ (בראשית יד, יב) ויקחו את לוט בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום.

שביעי. אם יקיפו לאדם תלאות ויציקוהו מצוקות וקורות הזמן. מצינו שאהרן, שהיה כהן גדול ואחיו מלך ובניו סגני כהונה ואחי אשתו נשיא, ופתאום באו עליו תלאות ומתו שני בניו ביום אחד, ביום מלאת שבעת ימי המלואים.

שמיני. שישיב אל לבו כל חטאיו ויכלם מהם. אין אדם בעולם שאין לו חטא, שנא’ (קהלת ז, כ) אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

תשיעי. כשיחשוב האדם בעונש שעתיד לקבל על עונותיו. [מצינו קרח שנענש בחטאו פתאום והוא יושב לבטח, שנא’ (במדבר טז, לא) ותבקע האדמה אשר תחתיהם, וכתיב (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה]. מצינו כמה אנשים שמתו פתאום, ולא הספיקו לעשות תשובה, וקבלו עונש גדול על עונותם.

עשירי. שיחשוב האדם שעתו קצר ויומו ערב ואין לו לאדם בטחון בעולם הזה, אפי' משעה אחת. ראינו כמה קטנים מתים, וכמה בנים מתו בחיי אבותם, וכמה אנשים מתו בפתע פתאום בלי שום חולי ובלא שום מכה, וכמה עשירים מתו ולא הועיל להם עושרם כלום, שנא’ (איוב כז, יט) עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, וכתי’ (תהלים קמד, ד) אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. לפיכך צריך אדם לחשוב בלבו תמיד הדברים האלו, ויבין מאליו הביאורים שאמרתי, שאין אדם בעולם שיש לו בטחון להנצל מהם ולא מאחד מהם, והמשכיל יחשוב שהן סובבים את האדם בכל עת, ואאע"פ שהם נעלמים מן העין, ראויים הם לחול על האדם בכל עת ובכל שעה, ואין לך אדם בעולם הזה שאינו מוכן ומזומן להם. והרוצה לידבק במדת הענוה יעלם על לבו תמיד.

וצריך אדם להעלות על לבו פחיתות עצמו, ויבין חסרונו, ומאין בא ולאן הוא הולך. מאין בא, מטיפה סרוחה אחר שנתערבה בדם הנדה והסריחה ברחם. ולאן הוא הולך, למקום עפר רמה ותולעה, שנא’ (איוב כה, ו) אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ואיך יגבה אדם בעולם הזה וכל ימיו מכאובים, מעונה ומדוכה בחלאים רעים ונאמנים, יצרו צעדי אונו ויגברו תלאותיו, נגוע כל היום ונענה. אם יעשיר עשרו יעשה לו כנפים, ואם ידל על פת לחם יפשע. עתו קרב וקצו קצר, לרדת שאולה לשים בעפר משכנו ובאשמן מלונו, העפר מכסהו והרמה מצעו. וידע וישכיל ויוסר מן הראשונים שחלפו, ויעמוד על קברות המתים ויסיר העפר מעל פניהם ויתבונן אליהם אם יוכל להכיר בין המלך ובין המסכן, ובין העבד ובין האדון, ובין הנכבד ובין הנקלה, ויראה את אשר הותיר העפר מגויותם המתעדנות, ויראה איך יבשו העצמות והאיברים ונתקו הגידים ונפסקו הוורידין וניקב הלב לבית חללו ולא נשאר מצורותם כי אם אותות. ובמה יגבה לב האדם וישכח היום המר, יום תתעב נפשו מאכל תאוה ויקוץ בכל כלי חמדה, יום יחנק ברוקו ויסתם גרונו והוכח במכאוב על משכבו, ותקרב לשחת נפשו, יום יחשך תוארו, וידעך מאור פניו, וישתנה זהרו, ועינו הפך לבן ובשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, יום יפתחו הספרים ויבדקו החשבונות ויתגלו הסתרים, יום אשר יעמד לדין לפני בוראו וגמול ידיו ישוב לו, אם יתפרדו דבקיו, וישבתו דפקיו, וינתקו קשריו, ויתבטלו חושיו, ויעלה באשו וצחנתו. הן אלה קצות דרכיו ומעט מזער מקרותיו. לפיכך יתן אדם אל לבו לזכור תמיד תחלתו ואחריתו, ואז ישפיל גאותו ורום עיניו, ויכנע את לבו ולא יחטא. ושנינו במ' אבות ר' לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. והפליג באמרו מאד מאד שני פעמים, לפי שבכל המדות יש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האמצעי, חוץ ממדת הענוה, שיש לו לאדם להנהיג את עצמו בקו האחרון, כדי שלא יהיה בו גאוה כלל. ואמ' החכם מה נואלו בני אדם המתגאים בעולם הזה, ואחריתם להיות רעי בבטן הרמה. ע"כ דברי המחבר.

דרכי הענווה

הענוה היא על שלשה דרכים.

הדרך האחת. להיות האדם צנוע וענו כנגד הב"ה וכנגד תורתו הקדושה.

הדרך השנית. להיות האדם ענו עם בני אדם.

הדרך השלישית. להיות האדם ענו בינו ובין עצמו.

הדרך האחת. צריך האדם להיות צנוע וענו כנגד הב"ה וכנגד תורתו הקדושה. כיצד, צריך אדם להבהל ולהתבייש מלפני הב"ה, ויעבוד אותו תמיד בכל לבו ובכל נפשו, ותהיה יראתו על פניו, ויכיר שבראו יש מאין וכוננו, שנא’ (דברים לב, ו) הוא עשך ויכוננך, וצוה עליו לעשות רצונו ומאמרו. ויכלם לעשות עבירה אפי' בינו לבין עצמו, ויהיה צנוע וענו כנגד הב"ה, שהוא צופה ומביט כל מעשה בני אדם, ועיניו משוטטות בכל הארץ, ולא יוכל האדם לברוח מפני פחדו ומפני זעמו, ואין לו מנוס ולא מפלט להסתר ביום חרונו כי אם בעשיית מצותיו, שנא’ (תהלים קלט, ז) אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. לפיכך ישתדל אדם להיות צנוע וענו, וירגיל את עצמו ללכת בדרכי החכמים, בצניעות ובענוה. ובכל דור ודור היו החכמים והחסידים משתדלין להנהיג את עצמן במדת הצניעות, כגון ר' יוסי שהיה מתפאר ואומ', לעולם לא ראו קורות ביתי אימרת חלוקי. לפיכך לא יעמד אדם ממטתו ערום, אלא יקח את חלוקו ויכניס את ראשו בבית צואר שבו, ויכניס את זרועותיו בבתי הידים כשהוא במטתו, וילבשנו כשהוא מכוסה, ואחר כך ילבש את בגדיו. ויתנהג כך תמיד בין ביום בין בלילה, ואפי' בחדרי חדרים או בבית האפל. והכל גלוי לפניו כחשיכה כאורה, דכתיב (זכריה ד, י) עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, וכתי’ (משלי טו, ג) בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים, וכתי’ (משלי ה, כא) כי נכח עיני ה' דרכי איש. לפי' לא יגלה אדם את בשרו, מפני כבוד השכינה.

ולא יגלה עצמו אפי' בבית הכסא. וכשיכנס לעשות צרכיו יצניע את עצמו, וכל המצניע את עצמו בבית הכסא ניצול מן הפורענות. כדגרסי' בפרק הרואה א"ר תנחום בן חנילאי, כל מי שהוא צנוע בבית הכסא ניצול משלשה דברים, מן המזיקין ומן הנחשים ומן העקרבים. ויש אומ' אף חלומותיו מיושבין עליו. מפני שהיה שאול צנוע בבית הכסא ניצול ממיתה משונה, כמו שכתבתי למעלה. ולא יפשוט את בגדיו כשישב להפנות מעומד, אלא כשהוא יושב, ואז יגלה את עצמו לאחוריו שני טפחים ומלאחוריו טפח. והאשה מגלה מאחריה טפח בלבד ולמפניה לא כלום, לפי שהאשה קרובה לניוול יותר מהאיש, ולפיכך צריכה ליזהר ביותר. ולא יקנח בימין אלא בשמאל, מפני שאוכל בימין ומבאר בה טעמי תורה. ויתרחק בשעה שיפנה מכל אדם, ויכנס חדר בחדר לפנים מן המערה, ויפנה שם, ואם יפנה אחורי הגדר ירחיק, כדי שלא ישמע קולו אם נתעטש. ואם נפנה בבקעה יתרחק, בכדי שלא יראה חבירו בשרו. ולא ידבר כשהוא ישב להפנות אפי' לצורך גדול. וכתב הרמב"ם והנשים מדברות עם חברותיהן כשהן בבית הכסא, כדי שישמע האיש דבורן ולא יכנס לשם עד שיצאו. ע"כ. וכדרך שנוהגין צניעות בבית הכסא ביום, כך נוהגין בלילה. ולא ישתין מעומד ולא על גבי קרקע, אבל משתין הוא בעפר תיחוח. ולא ישתין כשכלי או דבר אחר בידו, שמא יתיזו ניצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים. ולא יאחז באמה ומשתין אלא מן העטרה ומלטה, ואפי' הוא נשוי אשה, דתניא כל האוחז באמה ומשתין כאלו הביא מבול לעולם, שנא’ (בראשית ו, יב) וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, וכתיב בתריה (בראשית ו, יד) עשה לך תבת עצי גפר וגו'. מאי כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שהיו מנאפים ביד. והאוחז באמה ומשתין איפשר שיבא לידי חמום ותאוה.

לפיכך צריך אדם להיות צנוע בכל ענייניו, ויעלה על לבו שהוא עתיד ליתן את הדין על כל מעשיו, ויכלם מהב"ה ולא יעשה עבירה, וידע וישכיל שסופו ליענש עליה, ובשעה אחת תשתנה צורתו ותכבד עליו נפשו ויקוץ בחייו, ויפטר מן העולם הזה, ויעזוב כל רכושו ולא יועילו כספו וזהבו, ויצא מן העולם הזה נעור ורק, ולא יוליך בידו כי אם כשרון פעליו. ואם ייתבייש ויכלם בעולם הזה מלפני הב"ה, ולא יעשה עבירות, אין מביישין ואין מכלימין אותו בעולם הבא. שכשאדם נפטר מן העולם הזה מלא עונות וריקן מזכיות, יבוש ויכלם ממעשיו הרעים לפני הב"ה ולפני החסידים שעבדו הב"ה ולא חטאו לפניו. והוא שאז"ל אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. ויתנהג ג"כ בענוה וצניעות כנגד התורה, ולא ידבר בדברים בטלים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, מפני כבוד התורה שנדרשת בהן, ולא יגלה את בשרו בבית הכנסת ולא בבית המדרש ולא במקום שיש בו ספרי הקדש, מפני הענוה.

שנית. צריך להתנהג בענוה עם כל אדם ויקבלם בסבר פנים יפות. דתניא אם נתן אדם לחבירו כל מתנות טובות שבעולם ופניו כבושות לארץ, כאלו לא נתן לו כלום, אבל המקבל פני חבירו בסבר פנים יפות, כאלו נתן לו כל מתנות טובות שבעולם, ואפי' לא נתן לו כלום. לפי' ישפיל אדם את עצמו עם הבריות, ולא יתגדל עליהם, ויחשוב עצמו שהוא עני מכולם, ושהוא צריך לכולן, ואין אחד מהם צריך לו. לפי שלא תתכן מחית האדם ולא פרנסתו אלא עם הבריות. ואם ישפיל עצמו בכל ענייניו, יגיע למדות טובות מצד הב"ה ומצד בני אדם, ואם יתגאה, יפסיד העולם הבא מצד הב"ה והעולם הזה מצד בני אדם.

שלישית. צריך אדם להיות ענו בינו לבין עצמו, ויבוש מעצמו ויכלם לעשות דבר שיש בו חטא, ולא נבלה, ולא להרהר במחשבות רעות ולא בהרהורים רעים. ואם עשאן כבר יפרוש מהן. ויזכור כל שעה ושעה יום המיתה, ושהוא האדם הבל וריק רמה ותולעה בחייו, כ"ש במותו. ונמשל האדם בחייו לחומר, לעפר, למים, ולרוח, ולחציר, ולבהמה. לחומר, שנא’ (איוב י, ט) זכור נא כי כחומר עשיתני. לעפר, שנא’ (תהלים קג, יד) כי הוא ידע יצרנו זכור כי עפר אנחנו. למים, שנא’ (שמואל ב יד, יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו. לרוח, שנא’ (תהלים עח, לט) ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. [לחציר, דכתיב (תהלים קג, טו) אנוש כחציר ימיו]. לבהמה, שנא’ (תהלים מט, יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. ולא עוד אלא שנמשל להבל שאין בו ממש, שנא’ (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם כזב בני איש. ומה יתרון לאדם בעולם הזה וכל ימיו מכאובים, ואפי' יחיה בטוב ובנעימים ויאריך ימים במעדנים, סופו למות. ועוד נמשל האדם בעולם הזה לזרע דגן שנזרע בשדה, שהוא מזומן לכמה מקרים רעים, בצורת, שדפון, ארבה, חסיל, ברד, שלג, קרח שלא בזמנו, אש, שן בהמות, זרם מים, שטף נהרות, ואם ינצל מכל המכות הללו, מה הוא סופו, הלא הקצירה. כך הוא האדם בעולם הזה, עני ומעונה, נוגש ונענה, נרדף ונהדף ונדף, יגע ועמל ואמל, קשה יום, מזומן לכמה חולאים, לכמה מקרים, לכמה מכות, לכמה פצעים, לכמה מיתות משונות, לצמא, לעירום, לידי צורך לבריות. ואם ינצל מכל אלו ויאריך ימים ויזקין, מה הוא אחריתו, הלא המות. נפשו בטוב תלין וגו'.

וגרסי' בויקרא רבה איש כי יהיה זב מבשרו, הה"ד וזכור את בוראך בימי בחורותיך. דרש ר' עקיבא, וזכור את בוראך, בארך, בורך. בארך, זו ליחה סרוחה, בורך זו רמה ותולעה, בוראך זה מלך מלכי המלכים הב"ה, שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לפניו. בימי בחורותיך, בימי טליותיך, עוד דחילך עלך. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה. והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. עד אשר לא תחשוך השמש, זה קלסתר פנים. והאור זה המצח, והירח זה החוטם, והכוכבים אלו ראשי הלסתות. ושבו העבים אחר הגשם, ר' לוי אמר תרתי, בא לבכות זלגו עיניו דמעות, בא להטיל מים גללים מקדימים אותו. ביום שיזועו שומרי הבית, אלו ארכובותיו. והתעותו אנשי החיל, אלו צלעותיו. ר' חייא ור' נחמיה אומר', אלו זרועותיו. ובטלו הטוחנות, זה המסס. כי מעטו, אלו השינים. וחשכו הרואות בארובות, אלו העינים. ר' חייא ור' נחמיה אומרים, אלו כנפי הריאה, שמשם הקול יוצא. וסוגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה, שאין המסס טוחן. ויקום לקול צפור, [הדין סבא, כד שמע קול צפרין מציצין, אמר בליביה ליסטין אתאן למקפחא יתי. וישחו כל בנות השיר, אלו שפתותיו. ר' חייא ור' נחמיה אומר', אלו הכליות, שהן חושבות והלב גומר. גם מגבוה ייראו, הדין סבא די קא כד צווחין ליה, אזיל לאתר פלן ושאיל, אית תמן מסקין ואית תמן מנחתין. וחתחתים בדרך, ר' אבא בר כהנא אמר, חתיתא של דרך נופלת עליו, כדא' אנכי הולך בדרך כל הארץ. וינאץ השקד, אלו הקרסולין. ויסתבל החגב, זו לוז של שדרא. ותפר האביונה, זו התאוה. כי הולך האדם אל בית עולמו, מלמד שכל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו. וסבבו בשוק הסופדים, אלו התולעים. עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זה חוט השדרה. ותרוץ גולת הזהב, זו הגולגולת. ר' זירא אומר, זו גרגרת. ותשבר כד על המבוע, זה הכרס. ר' חייא בריה דרב פפי ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי, לאחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו, הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. וישוב העפר אל הארץ כשהיה, [ר' פנחס ור' חלקיה] בשם ר' סימון, אימתי הרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, כששב העפר על הארץ כשהיה.

לפי' צריך אדם תמיד לחשוב בלבו עניינים אלו, ואז יחשוב את עצמו למאומה, וישיג מקצת שלימות הב"ה שאין בו אחת מכל המדות הללו, וינצל ממדת הגאוה. ויזכור תמיד שהב"ה בראו לעובדו ולעשות רצונו, שנא’ (ישעיהו מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והאדם ביד הקב"ה כחומר ביד היוצר, שנא’ (ירמיהו יח, ו) הכיוצר הזה לא אוכל לעשות אתכם וגו', וכתי’ (ישעיהו מה, ט) הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה היאמר חומר ליוצרו מה תעשה, וכן איוב אומר, זכור נא כי כחומר עשיתני ואל עפר תשיבני, הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי.

הנה ביאר בפסוקים אלו שמונה עניינים שבאדם, שבשבילם צריך לחשוב בלבו פחיתות עצמו וחלישות איבריו וחסרונו ושפלותו. וישפיל גאותו לפני הב"ה ויודה תמיד וישבח לשמו, לו לבדו נאוה תהלה ולו לבדו הגדולה והגבורה, ולו נאוה תהלה, שנא’ (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, והאדם בעולם הזה ראשיתו הבל ואחריתו הבל.

ואלו הן השמונה עניינים שאמרתי.

ראשון. הלא כחומר עשיתני. ברא הב"ה את האדם הראשון מחומר והיה שורשו עפר מן האדמה, שנא’ (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וברא הב"ה בעפר לחות ועשאו כחומר, שנא’ (ירמיהו יח, ו) כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי. וזו תוכחה גדולה. מי שהוא כחומר ביד היוצר היאך יתגאה, כי מה כחו ומה גבורתו, או מה הוא חשיבותו, לפני קונו. לפיכך הוכיח הב"ה את ישראל על ידי ישעיהו הנביא ואמ' הוי רב את יוצרו חרש את חרשי אדמה וגו'.

שני. ואל עפר תשיבני. על המות הכתו' מדבר. ואע"פ שהוא סוף כל העניינים והיה ראוי לאומרו באחרונה, אפי' הכי רצה להקדימו, לפי שדומה מותו של אדם ושובו אל העפר ליצירתו שהיתה מן העפר, שנא’ (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. לפיכך סמך הכתו' היצירה למות.

שלישי. הלא כחלב תתיכני. חוזר לספר תחלת בריתו, שהוא כמו חלב. ר"ל חלוש ורק ונפחז כמים או כחלב, והוא הטפה הנוצר ממנה. וכשיחשוב האדם ראשיתו ואחריתו איכה יתגאה. ועל זה אמר דוד ע"ה בספרו שפלות האדם וחסרונו, לא נכחד עצמי ממך אשר עושיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עיניך וגו'.

מעשה בחסיד אחד שהיה הולך בשוק, וראה אדם אחד שהיה רוכב על סוס, והיה לובש בגדי ארגמן, והיו נגררין על הארץ, והיה מהלך לאט, והיה מראה בעצמו אותות הגאוה. נגש אותו חסיד אליו ואמ' לו, אינך מתבייש לילך כמנהג הזה, והלא מבני אדם אתה. אמ' לו אינך מכיר אותי, שאלו היית מכיר אותי לא היית מדבר כנגדי כדברים האלה. אמ' לו, אני מכיר אותך בטוב, ויודע שראשיתך טפה סרוחה ואחריתך לאשמן ושוחה.

רביעי. וכגבינה תקפיאני. תחלת בריתו של אדם נקפה ברחם אמו כגבינה הזו בתחלת בריתה, ועדיין אין בו רוח, עד שיקפוד אותו הב"ה ויפח באפיו נשמת חיים. לפי' צריך אדם להכלם מהב"ה, ויבוש מחטוא לו, וישבח תמיד לשמו יתברך שהסיעו מענין זה למעלה עליונה, ונתן בו דעת ובינה והשכל, להודות ולשבח לשמו שבראו לעובדו ולעשות מצותיו, שנא’ (ישעיהו מד, ב) כה אמר ה' יוצרך מבטן לעבד לו.

חמישי. עור ובשר תלבישני. אחר שנקפא בבטן אמו וכגבינה, קרם עליו הב"ה עור, ורקם צורתו, והכין כל פעולתו. ומי שברייתו במדה הזאת, היאך יתגאה, ובמה יגבה לבו וירומו עיניו.

ששי. ובעצמות וגידים תסוככני. אחר שהיה חתיכה של בשר ועור חופה אותו, יחזק השליל בעצמות וגידים, ועדין הוא חלוש בכל התנועה, והוא סגור בבטן אמו, ולא יצלח לכל דבר כל ימי היותו במחשך הבטן עד עת צאתו במאמר הב"ה, שהוא ית' שמו מוצ[י]א מחשכה לנגוהים וממצוקה לרווחה, ומוציא אותו לאויר העולם. לפי' דוד ע"ה אמ', כי אתה קנית כליותי תסוכני בבטן אמי. ובהעלות אדם דברים אלו על לבו במה יתגאה.

שביעי. חיים וחסד עשית עמדי. שהוציא אותו מבטן אמו לאויר העולם הרחב, אחר אשר היה אסור במקום צר. ואמ' בתחלה חיים, מפני שהיה בבטן אמו במחשכים כמתי עולם, ואח"כ הוציאו הב"ה משם לחיים. וחסד, יספר החסד שעשה הב"ה עמו בצאתו מבטן, שזימן לו שדים לינק, שנא’ (תהלים כב, י) כי אתה גוחי מבטן מבטיחי על שדי אמי. ואחר שגדל הסיעו מענין זה לענין אחר, והתיר רגליו שהיו אסורות שלא היה יכול להלך בהם, ופתח את פיו אחר היותו אלם, ופתח את עיניו אחר היותו עור, ופקח את אזניו אחר היותו חרש, וחנן אותו דעה ובינה אחר היותו טפש. ועל כן אמר דוד ע"ה, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי נפשי. ואחר שיבין אדם כל העניינים האלו, מדה אחר מדה, במה יתגאה.

שמיני. ופקודתך שמרה רוחי. כשיגיע אדם למעלה גדולה, כגון עושר וכבוד או שררה או מלכות, ידע וישכיל שאין כבודו קיים ולא עשורו ולא טובו. וכל טובו כאין וכאפס, וברגע אחד יפטר מן העולם ויאבד עושרו, ולא ישאר מכל טובו כי אם כשרון פעלו. ולכך אמ' שלמה ע"ה, אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. ואין אדם יודע עתו מתי ימות, שנא’ (קהלת ט, יב) כי לא ידע האדם את עתו כדגים הנאחזים במצודה רעה. לפיכך ישים האדם תמיד שמונה דברים אלו נגד עיניו ועל לבו ולא יתגאה.

הגאווה וכתותיה

הגאוה נחלקת לעשר כתות, וכלם הם מדות רעות עד מאד, ואלו הן.

הכת הראשונה. המראין הגאוה במעשיהן, אבל אינן מפרסמין אותה בדבור אלא במעשה. כיצד, כגון שילבשו מלבוש מלכים, וקונין להם עבדים ושפחות, ורוכבין סוסים ופרדים, ובונין טירות ועליות מרווחין לשבתם, וקובעין מקומותם תמיד לישב בראש, וכיוצא בזה. ואע"פ שאין אומרין לחבריהם טובים אנו יותר מכם, אפי' הכי במעשיהם יראה שהן בעלי גאוה.

הכת השנית. המסתכלין בעצמן ויראה להן שהם טובים יותר מחבריהם. ואע"פ שהגאוה טמונה בלבם, ואין מראין אותה ולא מפרסמין לבני אדם, והן מעבירין על מדותם, אפי' הכי בעלי גאוה הם וחוטאין בלבבם, לפי שחושבין עצמם טובים ומיוחסים ובני אדם זולתם נבזים ושפלים. ועל אלו אמ' ישעיהו הנביא ע"ה ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו'.

הכת השלישית. המשתבחים במעשיהם הטובים ומפרסמין אותן. ואע"פ שאין אומ', טובים אנחנו, הרי הם בעלי גאוה ומתנשאים ומתגאים, הואיל ומשבחים את מעשיהם.

הכת הרביעית. המשתבחים בחכמתן ואומרים שהן בעלי חכמה, בעלי תורה.

הכת החמישית. בעלי תלמוד, בעלי מקרא, בעלי משנה, ובעלי אגדה.

הכת הששית. המשתבחין בצדקתן ובאמונתם ובתפלתם ובענותנותן.

הכת השביעית. המשתבחין ביחסם, שהם בני שרים, בני מלכים, בני עשירים, בני גדולי הדור.

הכת השמינית. המשתבחים ביופים, ומסתכלין תמיד בתואר פניהם, ויראה להם שהם נאים לבני אדם וזולתם מכוערים.

הכת התשיעית. המשתבחים בעושרם ובהצלחת דרכם ונראה להם שבחכמתם הגיעו לעושר.

הכת העשירית. המשתבחים בגבורתם ובזרועם ובתוקף לבם ובחוזק מלחמתם.

הכת האחד עשר. המשתבחים באומנותם ושהן אומנין וזולתם הדיוטים ואינן יודעים מאומה.

וכל אלו הכתות, ויחסם וממונם וגבורתם, כאין וכאפס הוא, חוץ מבעלי תורה וצדקה ואמונה. ואפי' הכי אין לו לאדם להשתבח בתורתו ולא בצדקתו ולא באמונתו, דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחתוך בהם. ועיקר כל בני אדם אחד הוא. הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר. ראה יצירת אדם הראשון, שהוא ראשית דרכי אל, מה היה ראשיתו, עפר, שנא’ (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים עפר מן האדמה, ולמה אמ' עפר, והלא לא נברא אלא מארבע יסודות, שהן אש ומים ואויר ועפר, אלא להראות לאדם חסרונו, כדי שלא יגבה לבו. ומה היתה אחריתו, עפר, שנא’ (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ולא יוציא מן העולם הזה כי אם כשרון פעליו ותורה שלמד וצדקות שעשה, וזהו היתרון והמעלה הטובה שבין אדם לחבירו, אבל לא ממונו ולא יחסו ולא שררתו. וגרסי' במדרש משלי ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. כשיחכם האדם, וישכיל ויבין מעשה הב"ה ונפלאותיו שברא בשמים ובארץ ובמים והגלגלים הסובבים את העולם, ואז יראה את הבורא ית' בעין שכלו, ויכיר מקצת דרכיו ממעשיו הנוראים, וידע כי לא יתכן העולם להיות פעול בלי פועל ולא נוצר בלי יוצר, ושיש לגלגלים מסבב, והוא הב"ה, בלי טורח ובלי עמל כי אם במאמרו, שנא’ (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, והוא ית' יוצר אור ובורא חושך, בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, וכתי’ (תהלים ח, י) ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, וכתי’ (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, וכתי’ (תהלים ח, ה) מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. הזכיר מקצת רוממות הב"ה וגבורתו ומקצת שפלות האדם הנכאה הדל והנבזה, כדי שיכיר האדם מגבורות הב"ה ומרוממותו, ואז יכיר שפלות עצמו וחסרונו, דכתי' בו (תהלים סב, י) אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו'.

גדולה ענוה

הענוה גורמת הכבוד והמעלה, והגאוה גורמת השבר והשפלות, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה. פי' מי שנשבר גאונו ונשפל עוזו, טרם גבה לבו, שנא’ (משלי יח, יב) לפני שבר יגבה לב איש. וכתי’ (ישעיהו יד, יג) ואתה אמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי, אדמה לעליון, מה כתי' בתריה, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור. ומי שעלה לגדולה, טרם היתה בו ענוה, שנא’ (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, וכתי’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם וגו'. ודרכו של הב"ה להרים את הענוים ולהשפיל את הרשעים, שנא’ (תהלים קמז, ו) מעודד ענוים ה' משפיל רשעים עדי ארץ. וגרסי' בפ' קמא דמ' עירובין כל המשפיל עצמו הב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו הב"ה משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת עליו, וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה שעה נדחית מפניו ועומדת לו. וגרסי' במסכת זבחים בפרק טבול יום אמ' ר' אלעזר בר' חנינא, בשעה שפוסקין גדולה לאדם, פוסקין לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, שנא’ (איוב לו, ז) לא יגרע מצדיק עינו ואת מלכים לכסא ויושיבם לנצח ויגבהו. ואם הגיס דעתו הב"ה משפילו, שנא’ (איוב לו, ח) ואם אסורים בזיקים ילכדון בחבלי עוני. וגרסי' במ' חולין בפרק אלו טרפות ר' שמעון אומר, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתי’ (בראשית א, טז) את המאור [הגדול ואת המאור] הקטן. אמרה הירח לפני הב"ה, רבונו של עולם, איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. אמ' לה הב"ה, לכי ומעטי את עצמך.

וגרסי' במ' שוטה בפ' המקנא דרש רב עוירא ואיתמא ר' אלעזר, בוא וראה שלא כמדת הב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, גבוה רואה את הגבוה ואין הגבוה רואה את השפל, מדת הב"ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא’ (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה וגו'. וגרסי' בפסיקתא אמ' ר' אבא בר יודן, מה שפסל בבהמה הכשיר באדם.

פסל בבהמה עורת או שבור, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה. אמ' ר' אלכסנדראי, ההדיוט אם משתמש בכלי שבור גנאי הוא לו, אבל הב"ה אינו כן, אלא כל שימושו כלים שבורים, שנא’ (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב, וכתי’ (תהלים קמז, ג) הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, וכתי’ (תהלים לד, יט) ואת דכאי רוח יושיע, וכתי’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. וגרסי' במ' מגלה בפרק בני העיר אמ' ר' יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הב"ה אתה מוצא ענותנותו. ודבר זה כתוב בתורה, האל הגדול הגבור והנורא, וכתיב בתריה (דברים י, יח) עושה משפט יתום ואלמנה. ושנוי בנביאים, כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ומשולש בכתובים, סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו, וכתיב בתריה (תהלים סח, ו) אבי יתומים ודיין אלמנות. וגרסי' במ' סנהדרין בפרק נגמר הדין. אמ' ר' יהושע בן לוי, בוא וראה כמה גדולים מכיכי הרוח לפני הב"ה. בזמן שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו, מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, שנא’ (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנא’ (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.

בוא וראה מדת הענוה והצניעות, שאפי' התורה והמצות שאדם משובח בהם, יותר שבח הם לו אם עשאן בצנעה. כדגרסינן בפרק לולב וערבה. תאנא דבי רב ענן, מאי דכתי’ (סוכה מט:) חמוקי יריכיך, למה נמשלה דברי תורה לירך, לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. והיינו דאמ' ר' אלעזר, מאי דכתי’ (מיכה ו, ח) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, עשות משפט זה הדין, ואהבת חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת עם אלהיך זו הוצאת המת והכנסת הכלה. והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שדרכן להעשות בפרהסיא אמרה תורה והצנע לכת עם אלהיך, דברים שדרכן להעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. הוי והצנע לכת עם אלהיך.

גדולה ענוה שבה נשתבח אברהם אבינו ע"ה. מפני שהיו הגדולים של בני דורו מנשאים אותו, כגון עפרון החתי, והיו קוראין אותו אדוני, שנא’ (מיכה ו, ח) שמעני אדוני נשיא אלהים אתה, והוא ע"ה משפיל את עצמו עמהם, והיה נכנע לפניהם ומנהיג את עצמו עמהם במדת הענוה והצניעות, ואפי' עם הפחותים שבהם, שנא’ (בראשית כג, יב) וישתחו אברהם לפני עם הארץ, כמו שכתבתי למעלה. ואע"פ שהוא נביא ונשיא וגבור ועשיר גדול, היה צנוע ועניו, ולא היה חושב את עצמו למאומה, ואמ' ואנכי עפר ואפר. נביא, דכתיב (בראשית כ, ז) השב אשת האיש כי נביא הוא, וכתיב (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. נשיא, דכתי’ (בראשית כג, ו) נשיא אלהים אתה בתוכנו. גבור, דכתיב (בראשית יד, טו) ויחלק עליהם לילה ויכם וגו'. עשיר, דכתי’ (בראשית יג, ב) ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וגו'.

גדולה ענוה שבה נשתבח יצחק אבינו ע"ה. שהרי אבימלך גרש אותו ממלכותו והיה מצליח בכל דרכיו ובכל מעשה ידיו, דכתי’ (בראשית כו, יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', ומרוב עושרו קנאו בו פלשתים, שנא’ (בראשית כו, יד) ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה ויקנאו אותו פלשתים, וכשבא אליו אבימלך לא שלם לו כמעשיו, ומרוב ענותנותו קבלו בסבר פנים יפות והאכילהו והשקהו, לו ולאנשיו, שנא’ (בראשית כו, ל) ויעש להם משתה ויאכלו וישתו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. וזו היא מדת הענוה והחסידות, שלא לשלם לעושה הרעה כרעתו ולשלם לו טובה תחת רעה.

גדולה ענוה שבה נשתבח יעקב אבינו ע"ה. שמפני ענותנותו היה נוהג כבוד בעשו אחיו, מפני שיצא לאויר העולם כמו רגע אחד קודם ממנו, והיה שולח ואומר לו, כה אמר עבדך יעקב, ולא מפני שהיה מתיירא ממנו, אלא היה מתפחד שמא יהרוג או יהרג. ר' היה כותב לאנטונינוס, נאם עבדך יהודה. אמ', לא טוב אנכי מאבותי.

גדולה ענוה שבה נשתבח משה רבינו ע"ה. שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ומה תלמוד מכל האדם, אלא ענו ואינו מתגאה במדה מן המדות שבני אדם רגילין להתגאות בהן, כגון מלכות וחכמה ונבואה. ואע"פ שהיה בו כל מדה טובה שבעולם, לא גבה לבו בהן ולא באחת מהן. כשהיה במצרים, אע"פ שהיה כבן בתו של מלך פרעה, היה מצטער עם ישראל והיה נושא עמהן במשאן. אף כשהיה בגדולת שמים לא הניח ענותנותו, שנא’ (שמות יז, יב) וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. וכי לא היה כר או כסת או סדין אחת שישב עליה, אלא כך אמר, ישראל בצער אף אני בצער. ואפי' בשעת מחלוקות לא הניח ענותנותו, שנא’ (במדבר טז, כה) ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וגו', ולא נתגאה לאמר ומה הם חולקים על הב"ה ואני כמלך ואלך אחריהן, אלא בכל ענייניו היה עניו. וכן אתה מוצא כשנבאו אלדד ומידד, מה יהושע אומר לו, אדוני משה כלאם, ומה אמ' לו, המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים, ואפי' העבדים והשפחות יהיו נביאים, ואתה מבקש שלא יהיה נביא אלא אני. אני הוא שבקשתי שבעים הזקנים האלה, שנא’ (דברים א, ט) לא אוכל לבדי שאת אתכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וגו'. ולא עוד אלא מתחלה הייתי בורח מן השררה, שנא’ (שמות ד, יג) שלח נא ביד תשלח. ובא וראה כמה גדולתו של משה רבינו ע"ה, רבן של כל הנביאים. הכה הב"ה את המצריים על ידו עשר מכות, והוציא את בני ישראל ממצרים, וקרע הב"ה את ים סוף בשליחותו, וטובעו בו פרעה וכל חילו, והלך הוא ובני ישראל עמו בתוך היום ביבשה, ונגש אל הערפל אשר שם האלהים, ודבר הב"ה עמו פנים אל פנים עד אשר קרן עור פניו מזיו השכינה, וישב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, וקבל התורה מסיני, והוא המוציא והמביא את ישראל, והעיד הב"ה עליו ואמ', בכל ביתי נאמן הוא, ועליו נאמר (תהלים ח, ו) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, ואפי' הכי היה שפל וענו. ומפני ענותנותו לא נסתכל בזיו השכינה כשנגלה עליו הב"ה בסנה, שנא’ (שמות ג, ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים. ובשכר הענוה שהיתה בו זכה לשלש מתנות טובות, כדגרסינן בפרק קמא דמסכת ברכות א"ר מאיר א"ר יוחנן, בזכות שלש זכה לשלש, בשכר ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, בשכר כי ירא זכה לוייראו מגשת אליו, בשכר מהביט אל האלהים, ותמונת ה' יביט. וכשהפליג הכתו' בשבחו לא שבחו אלא במדת הענוה, שנא’ (במדבר יב, ג) והאיש משה ענו מאד, לא חכם ולא חסיד נאמר, אלא ענו. ואע"פ שהיו בו כל מדות טובות שבעולם לא שבחו הכתוב אלא במדת הענוה.

גדולה ענוה שבה נתגדל אהרן ע"ה. בנוהג שבבני אדם אדם מכבד את ביתו בבגדים בלות, שמא מתעטף הוא בכל כליו ומכבד את הבית. אבל אהרן לובש שמונה בגדים ודומה כחתן מחופתו, ואפי' הכי והרים את הדשן.

גדולה ענוה שבה נשתבח אלעזר בן אהרן הכהן. שנא' בו (במדבר ג, לב) ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן, ואפי' הכי היה משפיל את עצמו ומשתעבד לפני הב"ה, והיה נושא בעצמו קטורת הסמים ושמן המאור בשמאלו ומנחת התמיד בזרועו. ושמן המשחה היכן היה. ר' אבין בשם ר' אלעזר אומר, תלויה היתה באפונדתו. ושמא תאמר קטן היה, הרי הוא אומר ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן. אלא שאין גדולה בפלטרין של מלך, שנא’ (משלי כה, ו) אל תתהדר לפני מלך.

גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים. שכל ישראל היו מהלכין כאחד, והם היו זקוקין ליישב את כל כלי המשכן, ולא עוד אלא שהיו טוענין בעגלה. ואעפ"כ לא נתגאו לומר אין אנו מקבלין עלינו, שאין גדולה בפלטרין של מלך.

גדולה ענוה שבה נתגדלו הלוים בני קהת. שהיו מובחרין מכל שבט לוי, והיו טוענין בכתפיהם את הבדים, שנא’ (במדבר ז, ט) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. ולא עוד אלא שהיו מהלכין לאחוריהם, כדי שלא יתנו אחוריהן לארון. כיצד היו נושאין את הארון, ארבעה לויים היו נושאין אותו, שנים פניהם אל פני הדרך, שנים אחוריהם לפני הדרך. והיו מהלכים יחפים, שלא היו רשאין לנעול את הסנדל. אם מפני כבוד הבריות כך, דתנן הנושאין את המטה אסורין לנעול את הסנדל, מפני כבודו של מקום על אחת כמה וכמה.

גדולה ענוה שבא נתגדל שמואל הנביא ע"ה. שקראו המלאך שלשה פעמים והיה סבור שעלי היה קורא אותו והיה מזדעזע וניעור משנתו ובא אצלו שלשה פעמים, שנא’ (שמואל א ג, ח) ויוסף ה' קרוא שמואל בשלישית, ולא היה מתגאה ואומר, עד מתי יהא זה קורא אותי ואני רץ ובא אצלו, ואלו היה ישן ולא היה עומד איבד ממנו הנבואה הגדולה הזאת. ולא עוד אלא שהיה משוטט ממקום למקום לצורך ישראל אבל לא לצרכו, שנא’ (זכריה יד, טז) והיה מדי שנה בשנה וגו'. ולא עוד אלא כשאמרו לו ישראל, תנה לנו מלך לשפטנו, ולא אמ' להם, הריני כמלך עליכם ואתם מבקשים מלך.

גדולה ענוה שבה נתגדל שאול. שהרי כשאמ' לו שמואל ע"ה, ולמי כל חמדת ישראל [הלא לך] ולכל בית אביך, הקטין את עצמו מפני ענותנותו ואמ' לו, הלא בן ימיני אנכי מקטני שבטי ישראל ומשפחתי הצעירה וגו', ובשעה שבקשו למשחו למלך הלך לו והטמין את עצמו עד שהפילו גורלות, שנאמר (שמואל א י, כב) ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים. ר' ינאי אומר, שלשה עשר מדות טובות הכתוב מפרש בשאול. א' ענו, שנא’ (שמואל א ט, כא) הלא בן ימיני אנכי וגו'. ב' שהיה שומע חרפתו ושותק, שנא’ (שמואל א י, כז) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויהי כמחריש, כמי שלא ידע. ג' שהיה מוחל על עלבונו, שנא’ (שמואל א יא, יב) מי האומר שאול ימלוך עלינו תנו האנשים ונמיתם, וכתי’ (שמואל א יא, יג) ויאמר שאול לא יומת איש היום וגו'. ד' שהיה זהיר במצות ציצית, שנאמר (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט. כנף, זה ציצית, שנא’ (במדבר טו, לח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ה' שהיה משיא לבנות ישראל, כל מי שאין לה נדוניא היה נותן לה, שנא’ (שמואל ב א, כד) בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן. ו' שהיה נח לעשות תשובה. שבעה פעמים אמ' לו שמואל לא אשוב עמך, והוא היה אומר שא נא חטאתי ושוב עמי ואשתחוה לה'. ז' שהיה צנוע, שנא’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה ויבא שם שאול להסך את רגליו. שתי גדרות ומערה, ואפי' הכי הרי סכך על עצמו, ובשביל אותה צניעות ניצל ממיתה משונה, כדגרסי' במ' ברכות ואמר להרוגך ותחס עליך, ואמר, ואמרתי מיבעי ליה, ותחס, וחסתי מיבעי ליה. א"ר אלעזר, אמ' דוד לשאול, מדין תורה מותר להורגך, מאי טעמא, רודף אתה, והתורה אמרה, הבא להורגך השכם להורגו, אלא צניעות שהיתה בך היא חסה עליך. ומאי צניעות היתה בו בשאול, דכתי’ (שמואל א כד, ג) ויבא אל גדרות הצאן אל הדרך ושם מערה. תאנא גדר לפנים מגדר ומערה לפנים ממערה להסך. אמ' ר' אלעזר, מלמד שסיכך על עצמו כסוכה. ח' שהיה מבזבז ממונו וחס על ממונן של ישראל, שנא’ (שמואל א יא, ו) ותצלח רוח אלהים על שאול בשמעו, ויקח צמד בקר וינתחהו וגו'. ט' שהיה אוכל חוליו בטהרה, שנא’ (שמואל א כ, כו) ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור, ללמדך שאלו היה מקרה, פי' טמא, מקרה לילה, לא היה בא אל שולחנו. י' שהיה מקדיש הקדשות, שנא’ (דברי הימים א כו, כח) וכל ההקדש שמואל ושאול בן קיש. י"א שהשוה כבודו לכבוד עבדו, שנא’ (שמואל א כ, כה) וישב המלך על מושבו כפעם בפעם וגו'. י"ב שהיה נוח לרצות. אתה מוצא כיון שפייסו דוד במערה נתפייס מיד, שנא’ (שמואל א כו, כא) ויאמר שאול חטאתי שוב בני דוד וגו'. י"ג שידע שעתיד דוד למלוך ובקש ממנו עזר, שנא’ (שמואל א כד, כ) ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך ממלכת ישראל ועתה השבעה לי וגו'.

גדולה ענוה שבה נתגדל דוד ע"ה. שנאמר (שמואל ב ז, יח) ויבא המלך דוד אל בית ה', ויאמר, ה' אלהים, מי אנכי כי הביאותני עד הלום, וכתי’ (שמואל ב ז, יט) ותקטן זאת בעיניך וגו', וכתי’ (דברי הימים א יז, יז) וראיתני בתואר האדם המעלה ה' אלהים. אמ' לפניו, רבונו של עולם, מי אני שדימיתני ליעקב ע"ה, שהוא חקוק בכסא תואר האדם שהוא חקוק למעלה. וכן ישראל שואלין, אל תנבל כסא כבודך, אותה הצורה שהיא חקוקה בכסא. ומנין שדימהו לאבות, שנא' ועשית לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. ואע"פ שהיו בו כל המדות הללו וכל הכבוד הזה, והיה משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל, משובח בכמה מדות טובות, יודע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה, ונבון דבר וטוב תואר, והרג את האריה ואת הדוב בשדה, והרג את גלית הפלשתי אשר חרף מערכות ישראל, חתן המלך וסר אל משמעתו ונכבד בביתו, והוא הושיע את ישראל מיד פלשתים, ואחר כל זה היה שפל בעיניו וענו, ואמ' לשאול כשרדף אחריו, אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעוש אחד. ואחר כל הכבוד הזה מלך על ישראל ויהודה וכבש כמה מלכיות, ואמ' ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. וכשהעלה ארון הברית מבית עובד אדום לעיר דוד היה מרקד ושוחק לפניו, לכבוד הארון, והשפיל מלכותו נגד כבוד ארון ברית ה', שנא’ (שמואל ב ו, יד) ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד, וכתי’ (שמואל ב ו, טו) ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר, וכתיב (שמואל ב ו, טז) והיה ארון ה' בא בעיר דוד ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותיבז לו בלבה, וכתי’ (שמואל ב ו, כ) ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים. אמרה לו, מלכות של בית אבא היתה חשובה משלך, חלילה שיראה לאחד מהם פסת יד או פסת רגל מגולה כמו שנגלית אתה היום, דרכן של מלכים לעשות כך, ולואי לפני מטרונה אחת עשית כן ולא לפני אמהותיך. אמ' לה, מלכות של בית אביך היו מניחין כבוד שמים ומתעסקין בכבוד עצמם, ואני מניח כבוד עצמי ומתעסק בכבוד השמים, ויותר מזה אני חייב לעשות לפני קוני, ואיני כדאי לשמוח בשמחתו, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואותן שאת קורא אותן אמהות, הלואי יהא חלקי עמהם לעולם הבא, שנא’ (שמואל ב ו, כב) ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה.

וגרסי' במ' בכורים אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתפו לכבוד הבכורים, וכשקרא בהקהל בחג הסוכות, כמו שהמלכים חייבין לקרות, קרא מעומד, ואע"פ שהמלכים רשאין לקרות מיושב, ושבחוהו חכמים. ור' יהודה הנשיא, הוא הנקרא ר' יהודה נשיאה, ונקרא ר', ונקרא רבינו הקדוש מפני ענותנותו, והיה גדול בתורה ובייחוס ובחכמה, והוא האיר עיני כל ישראל, וחיבר המשניות, והיה הולך שומעו עד קצה הארץ בתורה ובחכמה וביחס ובגדולות ובעושר, דתניא ממשה רבינו ועד ר' לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. ואע"פ שהיו בו כל המדות הללו, לא נקרא רבינו הקדוש אלא מפני צניעותו, שמעולם לא הושיט ידו מאבנטו ולמטה. כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, א"ר יוסי, לעולם לא נסתכלתי במילה שלי, הא במילתא אחריתי הויא ביה, דאמ' מר, מימיו לא הכניס ידו תחת אבנטו.

גדולה ענוה שבה נשתבח מרדכי. שבתחלה היה חמישי לסנהדרין, שנא’ (עזרא ב, ב) אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי, וכיון שנעשה שני למלך, לא די לו שלא רצה להיות רביעי, אלא אפי' חמישי במקומו לא רצה להיות, אלא אע"פ שהוסיף גדולה השפיל הוא עצמו ונעשה ששי, שנאמר (נחמיה ז, ז) הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה עזריה רעמיה נחמני מרדכי.

הא למדת שכל מה שהב"ה נותן גדולה לצדיקים הם משפילין עצמן. לכך נמשלו ישראל לגפן, שנא’ (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע. מה הגפן הזו כל אשכול שהוא גדול מחבירו הוא נמוך מחבירו, כך ישראל כל מי שהוא גדול מחבירו צריך להיות יותר ענו מחבירו. כיוצא בדבר, ההדיוט שוחה ארבעה פעמים בתפלתו, באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף, אבל כהן גדול שוחה בתחלת כל ברכה וברכה ובסופה, ללמדך שהגדול מחבירו שצריך להיות ענו יותר מחבירו. וכן אתה מוצא ביהושע. בתחלה קראו משה רבינו ע"ה הושע, וחזר וקראו יהושע, שנא’ (במדבר יג, טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע. וכיון שניתנה לו שררא, חזר הוא וקרא את עצמו הושע, שנא’ (דברים לב, מד) הוא והושע בן נון, שראה עצמו כעין נערותו. ומעשה בר' אלעזר בר' שמעון ור' שהיו מקשין זה לזה והיה ר' אלעזר נוצח. אמ' לו רבן שמעון בן גמליאל אביו לר', בני, אל ירע בעיניך, הוא ארי בן ארי ואתה בן שועל. ולא בוש לומר כן. הא למדת שכל מה שהצדיקין עולין לגדולה הם משפילין את עצמן.

וכל מה שהצדיקים משפילין את עצמן הב"ה נותן להם גדולה.

אברהם אבינו ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה, והוא למי שאמ' הב"ה תחלה שאל. ר' יונתן אומר. שלשה הן שאמ' להם הב"ה שאל. ר' אחא אומר, ארבעה הן, אברהם, שלמה, אחז, מלך המשיח. אברהם מנין, דכתיב (מלכים א יג, ח) ויאמר ה' אלהים מה תתן לי, לא היה אומר מה תתן לי, אלא שאמ' לו שאל. שלמה מנין, דכתיב (מלכים א ג, ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה, ויאמר לו שאל מה אתן לך. אחז מנין, דכתי’ (ישעיהו ז, יג) ויוסף ה' דבר אל אחז לאמר, שאל לך אות מעם ה' אלהיך. מלך המשיח מנין, דכתיב (תהלים ב, ח) שאל ממני ואתנה גויים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ. ר' לוי אומר, הראה הב"ה לאברהם אבינו ע"ה כוכבים ומזלות וכל זויות שברקיע, שנא’ (בראשית טו, ה) ויוצא אותו החוצה, וכי מחוץ לעולם הוציאו, אלא שהראהו חדרי שמים שנקראו חוצות, שנא’ (משלי ח, כו) עד לא עשה ארץ וחוצות. ר' יהודה בר אלעאי אומר, חמשה דברים הראה הב"ה לאברהם אבינו ע"ה, ואלו הן. [א] הראהו קריעת ים סוף, שנא’ (בראשית טו, יז) אשר עבר בין הגזרים האלה, וכן הוא אומר לגוזר ים סוף לגזרים. ב' הראהו מתן תורה, שנא’ (בראשית טו, יז) והנה תנור עשן ולפיד אש, וכן הוא במתן תורה, וכל העם רואים את הלפידים ואת קול השופר. ג' הראוה בית המקדש בנוי וסדר הקרבנות, שנא’ (בראשית טו, ט) ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת. והראהו ארבע מלכיות, שנא’ (בראשית טו, יב) והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, אלו ארבע מלכיות. ר' חנן אומר, תחיית המתים הראה לו, שנא’ (בראשית טו, י) ויקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתוך וגו', וכתי’ (בראשית טו, יא) וירד העיט על הפגרים, נטל את האיברים ונתן אותן זה בצד זה, וכיון שירד הצפור עליהן חייו, שנאמר (בראשית טו, יא) וישב אותם אברם, ואין וישב אלא שהפריחה אותן הרוח, שנאמר (תהלים קג, טז) כי רוח נשבה בו.

יעקב אבינו ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, וברכו שבעה ברכות, ואלו הן. א', ועודנו במעי אמו, ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר. ב' יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו'. ג' ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. ד' וירא ה' אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. ה' בירך את מקנהו, שנא’ (בראשית ל, מג) ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו מקנה צאן וגו'. ו' ובירך את לבן בשבילו, שנא’ (בראשית ל, כז) נחשתי ויברכני ה' בגללך. ז' ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה וגו', וכתי’ (בראשית מו, ג) אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם.

משה רבינו ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה, שלא היה רשות לא למלאך ולא לשרף להכנס למיחצה שהיה משה נכנס לתוכה, שנא’ (שמות כ, יז) ויעמוד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ר' יוסי אומר, אותו ערפל היה מכוון כנגד בית המקדש, ולפיכך נקרא ערפל, שנא’ (מלכים א ח, יב) אז אמר שלמה ה' אמר לשכון בערפל. ולא עוד אלא שאחז כסא הכבוד, שנא’ (איוב כו, ט) מאחז פני כסא פרשז עליו עננו.

אהרן ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, ונתן לו כהונת עולם, והיה נחמד וחביב למעלה כמלאכים, שנא’ (מלאכי ב, ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, וכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.

שמואל הנביא ע"ה השפיל את עצמו, ונתן לו הב"ה גדולה, שלא עמד אדם מישראל לפניו. את מוצא עמדו לפני משה ולפני דוד ולפני שאר הנביאים, אבל לא עמדו לפני שמואל, שנאמר (שמואל א ג, כ) וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו חמש שמות של חבה, נאמן, נכבד, רואה, נביא, איש האלהים. נאמן, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. והיו קורין אותו נכבד, דכתיב (שמואל א ט, ו) ואיש אלהים נכבד מאד. נביא, דכתי’ (שמואל א ג, כ) כי נאמן שמואל לנביא לה'. רואה, דכתי’ (שמואל א ט, יח) איה בית הרואה. איש האלהים, דכתי’ (מלכים ב, ד) ויאמרו לו הנה איש האלהים.

דוד ע"ה השפיל את עצמו, נתן לו הב"ה גדולה. דכתי’ (שמואל ב ז, ח) אני לקחתיך מן הנוה מאחר הצאן ואתנך לנגיד על עמי ישראל.

שלמה ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה. שכל מלכי הארץ היו שומעין את חכמתו, שנא’ (מלכים א ה, יד) וכל הארץ היו שומעין את חכמת שלמה, והיו מעלים לו כלם מנחה בכל שנה ושנה, והמה מביאים איש מנחתו וגו'. ולא עוד אלא שנתגיירו על ידו מאה וחמשים אלף גרים, שהיו שומעין את חכמתו ומברכין להב"ה ומאמינים בו, שנא’ (מלכים א ט, כג) ויספור שלמה את הגרים וגו'. ושמא תאמר מימות אביו נתגיירו, ת"ל אחרי הספר אשר ספר דוד אביו. ונתן לו חכמה להסיע אבנים שלימות ונפסלות מאליהן, שנא’ (מלכים א ו, ז) והבית בהבנותו אבן שלימה מסע נבנה. והיה לו עושר וכבוד, שאפי' המשקולות והמדות שהיו בימיו היו של זהב, שנא’ (מלכים א י, כא) אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה.

יונה בן אמתי ע"ה השפיל את עצמו ונתן לו הב"ה גדולה. ששקלו כאליהו. שכן הב"ה מצוה את אליהו ואמ' לו, ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואליהו צוה את אלישע, ואלישע שלח את יונה ומשחו, שנא’ (מלכים ב ט, א) ואלישע קרא לאחד מבני הנביאים וגו', וכתי’ (מלכים ב ט, ב) וראה שם יהוא בן נמשי, ולקחת פך השמן וגו'. מכאן למדנו ששלוחו של אדם כמותו. אף הב"ה הסכים על ידו כאלו אליהו משיחו, שנא’ (דברי הימים ב כב, ז) ומאלהים היתה תבוסת אחזיהו.

הרי את למד שכל המקטין את עצמו שהב"ה נותן לו גדולה, שנא’ (שמואל א ב, ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחילם כי לה' מצוקי ארץ וגו'. וכל המתגאה הב"ה משפילו. בא וראה כמה מלכים נתגאו במלכותן ונשברו, וכמה שרים גבה לבם ונשפלו. פרעה גבה לבו במלכותו, והטיח דברים כלפי מעלה, ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ונשבר גאונו, וטבע הוא וחילו בים סוף, אחר שהביא עליו ועל ארצו כמה מכות. סנחריב נתגאה, ואמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, והב"ה שלח את מלאכו והכהו במחנהו מאה ושמונים וחמשה אלף בלילה אחד, ואח"כ הכוהו בניו בחרב, שנא’ (מלכים ב יט, לז) ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב. נבוכדנאצר הרשע דבר גדולות כלפי מעלה בגובה אפו, ואמ' ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי, ונטרד ממלכותו, שנא’ (דניאל ד, ל) בה שעתא מלתא ספת על נבוכדנאצר ומן אנשא טריד וגו'. בלשאצר גבה לבו ברשעתו ושתה יין בכלי בית המקדש, שנא’ (דניאל ה, כג) ועל מארי שמיא התרוממת ומאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון וגו', ונגדעה קרנו באותו לילה ונהרג, שנא’ (דמיאל ה, ל) ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכא. וגרסינן בפ' חלק אמ' רב נחמן, גסות שהיה בירבעם טרדתו מן העולם, שנא’ (מלכים א יב, כו) ויאמר בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אמ' גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, כשיראו לרחבעם יושב ואנכי עומד אומרין מורד הוא במלכות והורגין אותי, מיד ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב, וכתי’ (מלכים א יג, לג) אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה. אחר מה. אמ' רבא, אחר שתפשהו הב"ה בבגדו ואמ' לו, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמ' לו, ומי בראש. אמ' לו, בן ישי בראש. אמר ירבעם, אי הכי לא בעינא. כשראה עוזיהו מלך יהודה עצמו בגדולה וכבוד, אע"פ שהיה צדיק, נצטרע, מפני שגבה לבו, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) ובחזקתו גבה לבו, ונצטרע, דכתי’ (מלכים ב טו, ה) וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית וגו'. אבשלום ואדוניה גבה לבם, ובקשו למלוך בחיי אביהם, ונהרגו. קרח בקש שררה ונבלע. אבל אחאב, אע"פ שהיה עובד ע"ז, מפני שנכנע לפני הב"ה, נקרע מקצת גזר דינו, שנא’ (מלכים א כא, כט) הראית כי נכנע אחאב מלפני יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו. ושני שרי חמשים ששלח אחזיהו לאליהו זכור לטוב, ובאו אליו בגאוה ודברו גדולות כנגדו, ואמרו כה אמר המלך מהרה רדה, אל תעמוד, ירדה אש מן השמים ושרפה אותם, שנא’ (מלכים ב א, י) אם איש האלהים אני תצא אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו. אבל שר חמשים שלישי וחמישיו, בשביל שנכנע לפני אליהו ודבר רכות והתחנן לפניו, נמלט, שנא’ (מלכים ב א, יג) ויעל ויבא שר החמשים השלישי ויכרע על ברכיו לנגד אליהו ויתחנן אליו וידבר אליו איש האלהים תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמישים בעיניך. וגרסינן במ' חולין בפרק כסוי הדם, לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, אמ' הב"ה לישראל, בני, חושק אני בכם, שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, ואמ' ואנכי עפר ואפר, למשה ולאהרן, אמרו ונחנו מה, לדוד, אמ' ואנכי תולעת ולא איש. אבל אומות העולם אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים, לפרעה, אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, לסנחריב, אמ' מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה' את ארצם מידי, לנבוכדנאצר, אמר אעלה על במותי עב אדמה לעליון, לחירם, אמ' מושב אלהים ישבתי בלב ימים וגו'.

לעולם ירגיל אדם את עצמו שיהיה דבורו בנחת בענוה עם הבריות, ולא יהיה צווח וצועה בדיבורו כבהמות וחיות. ולא ידבר כל כך בנחת כגסי הרוח, אלא דבור ממוצע. ויקדים שלום לכל אדם, כדי שתהיה רוח הבריות נוחה הימנו. ולא ילך בקומה זקופה וגרון נטויה, ולא יהלך לאטו, עקב בצד גודל, כנשים וגסי הרוח, ולא ירוץ ברשות הרבים, ולא יתנהג בשגעון, אלא יהיו הילוכו במהירות, הלוך ממוצע, כאדם שהוא הולך וטרוד בעסקיו.

מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל להלוך בשוק במהירות. אמרו לו, מה לך שכל ימיך אתה נחפז ללכת. אמ' להם, אני נחפז ללכת תמיד לשני דברים טובים, האחד שלא ארגיל את עצמי להתנהג לאט, כמנהג אנשי הגאוה, והשני לעשות חפצי במהירות בלא עצלות.

ולא ילך בקומה כפופה, כבעלי חטוטרות, אלא מטה ראשו מעט למטה, כמי שהוא עומד בתפלה והולך. ואם יפגע באשה בשוק, בין יהודית בין ארמית, בין פנויה בין נשואה, בין גדולה בין קטנה, יעצם עיניו ממנה, או מיסב פניו לצד אחד, כדי שלא יסתכל בה. דתניא אין לך דבר שחוצץ לפני הטומאה כעצימת העין. ולא יסתכל אפי' באשה פנויה, שכן איוב אומר, ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, כ"ש על נשואה. והמסתכל באשת איש, מכשיל כחו ויצרו, והודו נהפך עליו למשחית. דתניא המסתכל בעריות קשתו ננערת. ואסור לאדם להרהר באשה, ואפי' פנויה. וחמור הרהור הפנויה מן המגע, שנא’ (דברים כג, י) ונשמרת מכל דבר רע, ופירשו רז"ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. וגרסי' במ' שבת בפ' במה אשה יוצאה, ויקצוף משה על פקודי החיל. אמ' רבא בר נחמן אמר רבא בר אבוה, אמ' להם משה לישראל, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון. אמ' לו, לא נפקד ממנו איש. אמ' להם, כפרה זו למה. אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו. מיד ונקרב את קרבן ה'. תאנא דבי ר' ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ואמ' רב ששת, מפני מה מנה הכתו' תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כמסתכל במקום התורף. אמ' רב חסדא, שוק שבאשה ערוה, שנא’ (ישעיהו מז, ב) עברי נהרות גלי שוק, וכתי’ (ישעיהו מז, ג) תגל ערותך. אמ' שמואל, קול שבאשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ב, יד) כי קולך ערב ומראך נאוה. אמ' רב ששת, שער באשה ערוה, שנא’ (שיר השירים ד, א) שערך כעדר העזים שגלשו מהר הגלעד. וגרסי' בספרי ויאמרו אל משה עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו וגו', וכתי’ (במדבר לא, נ) ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו לפני ה'. ולמה הוצרכו כפרה, מפני שזנו את עיניהם מן הערוה. ר' יוחאי בר יאשיה אומר, כל המצפה בנשים סופו בא לידי עבירה. וחכמים אומרים, כל מי שאין לו בושת פנים נקרא הוא חוטא, שנא’ (ישעיהו ג, ט) הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. וכל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא, שנא’ (שמות כ, טז) ולמען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.

והבושה היא הענוה והענוה היא בעינים ובלב. בעינים, דכתיב (איוב כב, כט) ושח עינים יושיע. ובלב, דכתיב (ישעיהו נז, טו) ולהחיות לב נדכאים. והגאוה היא בעינים ובלב, ומהם יתפרדו כמה עבירות, דתניא לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו. בעינים, דכתיב (ישעיהו ב, יא) עיני גבהות האדם שפל וגו', ובלב, דכתי’ (דברי הימים ב כו, טז) גבה לבו עד להשחית. ושניהם בפסוק אחד, דכתי’ (משלי כא, ד) רום עינים ורחב לב. ועוד שניהם בפסוק אחד, דכתיב (תהלים קלא, א) לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממנו. וגרסינן במ' קדושין ירושלמי בפרק עשרה יוחסין, אמר דוד, שלש מתנות טובות נתן הב"ה לישראל, רחמנין וביישנין וגומלי חסדים. רחמנין, דכתיב (דברים יג, יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. ביישנין, דכתיב (שמות כ, טז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. זה סימן לביישן שאינו חוטא, וכל מי שאין לו בושת פנים, דבר בריא שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני. גומלי חסדים מנא לן, שנא’ (דברים ז, יב) ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד. וגרסי' בפרק כל כתבי הקדש אמ' עולא, לא חרבה ירושלם אלא בשביל שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר (ירמיהו ו, טו) הובישו כי תועבה עשו גם בוש לא יבושו וגו'. וגרסי' במ' יבמות בפ' הבא על יבמתו, שנים עשר אלף זוג תלמידים היו לו לר' עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד. תאנא כולן מתו מפסח עד עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. ר' מיאשה בר בריה דר' יהושע בן לוי אומר, הרואה דבר ערוה, ואינו זן את עיניו ממנה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנא’ (ישעיהו לג, טו) עוצם עיניו מראות ברע, וכתיב, הוא מרומים ישכון, וכתי' בתריה (ישעיהו לג, יז) מלך ביפיו תחזינה עיניך. ולא יספר אדם עם אשה בשוק, ואפי' היא אשתו או אחותו או בתו. וכן אם פגע בהמה שנזקקת לנקבתה, או עוף, לא יסתכל בהם כלל. אמרו עליו על אברהם אבינו ע"ה, שמעולם לא הכיר בשרה עד אותו היום שנכנסו למצרים ולקחה פרעה, שנא’ (בראשית יב, יא) הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. מכלל שלא היה מכירה מקודם לכן, ואע"פ שהיתה נשואה עמו מכמה שנים. ואם באשתו לא היה מכיר, שיצאתה בת קול ואמרה, אלו ואלו דברי אלהים חיים, והלכה כבית הלל. ומפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחין הם ועלובים, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם. בעלי הגאוה דרכן לעשוק ולגזול את העניים, שנא’ (תהלים י, ב) בגאות רשע ידלק עני, ונותנין פחדן ואימתן על העניים, שנא’ (יחזקאל לב, כד) אשר נתנו חיתיתם בארץ החיים. ואנשי הגאוה לעולם לא ילמדו תורה, דתניא לא בשמים היא. אינה מצויה בגסי הרוח. וגרסי' במדרש התורה נמשלה למים, שנא’ (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים, מה המים אינן מתכנסין אלא במקום אשבורן, כך התורה אינה מצויה בגסי הרוח. פי' אשבורן מקום נמוך. וכל המתגאה, הקב"ה שונאו, והוא משוקץ ותועבה, שנא’ (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. והמנהיג את עצמו במדת הענוה, יותר גדולה היא נותנת לו ממה שנותנין הכסף והזהב לגסי הרוח, שנא’ (משלי טז, יט) טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים.

תוכן העניינים

מנורת המאור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה