אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר הששי - בדרכי שלום › הכלל השני: בדברי שלום

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר הששי - בדרכי שלום · הכלל השני: בדברי שלום

הכלל הראשון: בדרך ארץ

הַכְּלָל הַשֵּׁנִי: בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בִּרְדִיפַת שָׁלוֹם; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּאַהֲבַת הַחֲבֵרִים.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בִּרְדִיפַת שָׁלוֹם

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [שכג]

כָּל הָרוֹצֶה לִרְדֹּף אַחַר הַשָּׁלוֹם צָרִיךְ לוֹ לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִכָּל הַדְּבָרִים *הַמְסַבְּבִים קְטָטָה וּמְרִיבָה, שֶׁהִיא הֵפֶךְ הַשָּׁלוֹם. *וְהַסִּבָּה הָרְעוּעָה מִכֻּלָּם הִיא הַכַּעַס, כִּי כָּל אָדָם שֶׁמּוֹשֵׁל עָלָיו כַּעֲסוֹ לֹא יְהֵא לוֹ שָׁלוֹם מִלְּמַעְלָה וְלֹא מִלְּמַטָּה, לְפִי שֶׁבְּרֹב כַּעֲסוֹ יֶחֱטָא לַשָּׁמַיִם וְגַם יָרִיב עִם בְּנֵי אָדָם *הָרְגִילִים עִמּוֹ. עַל כֵּן הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל עַל הַכַּעַס, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק ד מִנְּדָרִים (כב, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל אָדָם הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵיהִנֹּם *שׁוֹלְטִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ כִּי־הַיַּלְדוּת וְהַשַּׁחֲרוּת הָבֶל" (קהלת יא, י) וְאֵין רָעָה אֶלָּא גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם־רָשָׁע לְיוֹם רָעָה" (משלי טז, ד); וְלֹא עוֹד אֶלָּא *שֶׁתַּחְתּוֹנִיּוֹת שׁוֹלְטוֹת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דברים כח, סה), אֵיזֶהוּ דָּבָר *שֶׁמְּכַלֶּה אֶת הָעֵינַיִם וּמַאֲדִיב אֶת הַנֶּפֶשׁ? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ תַּחְתּוֹנִיּוֹת.

נפש יהודה המסבבים. לשון סבה וגרם: והסבה הרעועה מכולם. שגורם המריבה: הרגילים עמו. כל הרגילים עמו אף על פי שהם הרבה ומבקשים טובתו: שולטין בו. קשה לגופו כאלו היה נידון בכל מיני פורעניות בגיהנם אי נמי מתוך כעסו בא לידי כל עבירות אפילו כוכבים ומזלות ועל כן נידון בכל מיני גיהנם ככל הרשעים: תחתוניות. חולי מעים לב רגז היינו כעס בשביל לב רגז יהיה כליון עינים: שמכלה את העינים. שהוא מאריך בחליו ומצפה תמיד להתרפאות:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (כב, ב): אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס אֲפִילוּ שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "רָשָׁע *כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל־יִדְרשׁ" וגו' (תהלים י, ד). רַב יִרְמִיָּה מִדִּפְתֵּי אָמַר: אַף מְשַׁכַּח תַּלְמּוּדוֹ וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (קהלת ז, ט) וּכְתִיב: "וּכְסִיל *יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת" (משלי יג, טז). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: בְּיָדוּעַ שֶׁעֲווֹנוֹתָיו מְרֻבִּין מִזְּכִיּוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ־ אַף יְגָרֶה מָדוֹן וּבַעַל חֵמָה *רַב־פָּשַׁע" (שם כט, כב).

נפש יהודה כגובה אפו. שיש לו חרון אין אלהים כל מזמותיו במחשבותיו אין שכינה חשובה כנגדו: יפרוש אולת. שנשתטה: רב פשע. שפשעיו מרובין:

וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג (קה, ב), עַל מִשְׁנַת *הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ, דַּאֲמַר רַבִּי אַמֵּי, דְּחַיָּב בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם דְּאֵינוֹ מְקַלְקֵל אֶלָּא מְתַקֵּן, דְקָא עָבֵיד נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ. וְרָמֵי לָהּ תַּלְמוּדָא: וּכְהַאי גַוְנָא *מִי שָׁרֵי, וְהָתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן אַגְרָא, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: הַקּוֹרֵעַ בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ וְהַמְפַזֵּר מָעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ יְהֵא בְעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכָּךְ אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע: הַיּוֹם אוֹמֵר: עֲשֵׂה כָךְ וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ: לֵךְ וַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד; אָמַר רַבִּי חָנִין: מַאי קְרָאָה? "לֹא־יִהְיֶה *בְךָ אֵל זָר" וגו' (תהלים פא, י), אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁהוּא בְגוּפוֹ שֶׁל אָדָם, הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה יֵצֶר הָרַע? לָא צְרִיכָא, דְּקָא עָבִיד *לְמִירְמָא אֵימָתָא לְאַנְשֵׁי בֵיתֵיהּ. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה *שָׁלִיף מְצוֹבְיָתָא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב תָּבִיר מָאנֵי תְבִירֵי. רַב שֵׁשֶׁת רָמֵי לָהּ לְאַמְתֵיהּ מוֹנִינֵי אֲרֵישָׁא. וְעַל כֵּן אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (כט, ב): אֲמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה, אַחוּהָ דְרַב סַלָּא חֲסִידָא; לֹא תִכְעַס *וְלֹא תֶחֱטָא; וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ - *הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: זוֹ תְפִלַּת הַדֶּרֶךְ.

נפש יהודה הקורע בחמתו. בבגדו בשבת דעביד נחת רוח ליצרו שמשכך את חמתו: מי שרי והתניא וכו'. אלמא לאו מתקן הוא שמרגיל ומלמד את יצרו לבוא עליו: בך. משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף: למירמא אימתא. שאינו עושה בכעס אלא שעושה ליירא בני ביתו לפניו כאלו כעס עליהם: שליף מצובייתא מן הבגד בחמתו. להראותם שהוא כועס ויגורו מפניו אבל באמת לא היה בו כעס. מצובייתא חוטין נירין שהם בשפת הבגד: ולא תחטא. שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא: המלך. טול רשות תתיעץ בהקב"ה בתפלת הדרך:

וְגַם הַכַּעַס מְסַבֵּב לָאָדָם לְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ דְבָרִים (סו, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל אָדָם הַכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנוּ וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. חָכָם מִנָּלָן? מִמּשֶׁה, דִּכְתִיב: "וַיִּקְצֹף משֶׁה עַל־פְּקוּדֵי" וגו' (במדבר לא, יד) וּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל־אַנְשֵׁי הַצָּבָא וגו' אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת־משֶׁה" (שם שם, כא), מִכְּלָל דְּמשֶׁה אִיעַלָּם מֵינֵיהּ. וְאִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, מִנָּלָן? מֵאֱלִישָׁע, דִּכְתִיב: "לוּלֵי פְּנֵי- יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ־ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא וגו' וְעַתָּה *קְחוּ לִי מְנַגֵּן וגו' וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים־ב ג, יד - טו).

נפש יהודה קחו לי מנגן. להעביר כעסו שכעס על יהורם ותהי עליו יד ה' מכלל דאסתלק:

אָמַר רַבִּי מַנֵּי: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס אֲפִילוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְדוּלָה מִן הַשָּׁמַיִם מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָתוֹ. מִנָּא לָן? מֵאֱלִיאָב, דִּכְתִיב: "וַיִּחַר־אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹאמֶר וגו' אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ" וגו' (שמואל־א יז, כח); וְכִי אָזִיל לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְמִימְשְׁיחִינְהוּ, בְּכוּלְהוּ כְּתִיב בְּהוּ: "גַּם־בָּזֶה *לֹא־ בָחַר ה'" (שם טז, ח - ט) וּבֶאֱלִיאָב כְּתִיב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־ שְׁמוּאֵל אַל־תַּבֵּט אֶל־מַרְאֵהוּ וְאֶל־גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ" (שם שם, ז), מִכְּלָל דְּמֵעִקָּרָא הֲוְיָא חָזֵי וְאִימְאִיס הַשְׁתָּא.

נפש יהודה לא בחר. משמע מעולם אבל מאסתיהו משמע השתא מאסתיהו מפני שהוא רגזן מאסו מכלל שמתחלה נבחר ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן מאסו:

וְהַמִּדָּה הַמְשֻׁבַּחַת לְכָל מַשְׂכִּיל וּבָהּ יִהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁלֹּא יִכְעַס וְיִסְבֹּל עֶלְבּוֹנוֹ וְיַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְיִמְחֹל לְמִי שֶׁפָּשַׁע לוֹ, וּבָזֶה יִמָּחֲלוּ עֲווֹנוֹתָיו מִן הַשָּׁמַיִם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (יז, א): אָמַר רָבָא: *כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע" (מיכה ז, יח), לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע.

נפש יהודה כל המעביר על מדותיו. שאינו מדקדק למדוד מדה כנגד מדה למצערים אותו אלא מניח מדותיו והולך לו כמו אין מעבירין על המצות וכמו אין מעבירין על האוכלין מניחן והולך מעבירין לו על פשעיו אין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מניחתן והולכת:

פֶּרֶק שֵׁנִי [שכד]

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרוּי שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיִּקְרָא- לוֹ ה' שָׁלוֹם" (שופטים ו, כד). וּבְכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ נָתַן לָהֶם קִצְבָּה וְתַכְלִית, חוּץ מִשְּׁנֵי דְבָרִים, הַתּוֹרָה וְהַשָּׁלוֹם. תּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ" וגו' (תהלים קיט, צו); שָׁלוֹם מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ" (ישעיה ט, ו).

נפש יהודה ויקרא לו. מי קרא לו ה' שלום ה' הוא שלומנו:

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת דָּבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא בְּאוֹר, שֶׁהוּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (בראשית א, ג) וְהָאוֹר מַכְנִיס שָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי עוֹלָם. וְזֵכֶר לַדָּבָר: "*יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם" וגו' (ישעיה מה, ז).

נפש יהודה יוצר אור ובורא חושך. יוצר אור להאיר על העולם ושמא תאמר שהוא אינו בורא החשך תלמוד לומר ובורא חושך שהעולם חושך נברא ומיד ויאמר אלהים יהי אור ראשון למאמריו משום שהאור עושה שלום וקיום בבריותיו שעל ידיו רואין הכל ואם תאמר למה ברא חשך להבדיל בין מדת יום ומדת לילה ולדעת מעלת האור ושניהם לטובת ולקיום האדם היום למלאכה והלילה למנוחה:

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁבּוֹ מְסַיְּמִין הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בִּרְכַּת "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם"; וּבָהּ מְסַיְּמִין בְּרָכוֹת שֶׁל לֵיל שַׁבָּת, שֶׁהוּא "וּפְרֹס עָלֵינוּ סֻכַּת שָׁלוֹם"; וְסִיּוּם הַקָּרְבָּנוֹת - שָׁלוֹם, דִּכְתִיב: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה (ו) לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלָמִּלּוּאִים *וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, לז). וְנִתַּן לְאוֹהֲבֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ" וגו'(תהלים קיט, קסה); וְנִתַּן לְלוֹמְדֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם" (ישעיה נד, יג). וְגַם לְעוֹשֵׂי תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתַיִים שָׁלוֹם *שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" וגו' (שם נז, יט) וְכָל שֶׁכֵּן לַחֲסִידִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶשְׁמְעָה מַה־יְּדַבֵּר הָאֵל ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם" וגו' (תהלים פה, ט); וְנִתַּן לָעוֹשֵׂה צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז).

נפש יהודה ולזבח השלמים. שנקראין שלמים על שעושין שלום בין הקב"ה והכהנים ובעלים שכולם נהנים ממנו דם וחלב למזבח ומתנות לכהנים והשאר לבעלים: שלום לרחוק ולקרוב. שניהם שוין מי שנתיישן והורגל בתורתו ועבודתו מנעוריו ומי שנתקרב עתה מקרוב לשוב מדרכו הרעה אמר ה' ורפאתיו מחליו ומחטאיו ולקרוב היינו בעל תשובה ששב אל הקב"ה מקרוב:

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, כִּי שֵׁם הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהָיָה נִכְתַּב בִּקְדוּשָׁה, נִמְחָה עַל הַמַּיִם לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת סֻּכָּה (נג, א): הַנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת כְּנֶגֶד מִי אֲמָרָן דָּוִד? אָמַר רַב חִסְדָּא: *בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָוִד שִׁיתִין - *קָפָא תְהוֹמָא וּבָעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא, אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְאַחֲתֵיהּ. אִי הָכֵי אַמַּאי קָרִי לֵיהּ מַעֲלוֹת - יְרִידוֹת מִבָּעֵי לֵיהּ? אֶלָּא אִי אִיתְמַר הָכֵי אִיתְמַר: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד לִכְרוֹת שִׁיתִין - קָפָא תְהוֹמָא וּבָעָא לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. אָמַר דָּוִד: אִיכָּא דְּיָדַע לְמִכְתַּב שֵׁם *וּמִשְׁדֵי בֵיהּ? וְלָא הֲוָה דְקָא אָמַר לֵיהּ מִידֵי. עַד דַּאֲמַר דָּוִד: כָּל הַיּוֹדֵעַ לוֹמַר דָּבָר זֶה וְאֵינוֹ אוֹמֵר - יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ. נָשָׂא אֲחִיתֹפֶל קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, אָמַר: וּמַה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם *בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תוֹרָה: שֶׁמִּי שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. *שָׁדָא שֵׁם וְנָחַת תְּהוֹמָא שִׁיתְסַר אַלְפֵי גַרְמִידֵי. כֵּיוָן דְּחָזָא דְּנָחִית טְפֵי, אָמַר: *כַּמָּה *דְמִידְלֵי טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא, *אָמַר הַנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְאַסְקֵיהּ חַמֵיסַר אַלְפֵי גַרְמִידֵי. אָמַר אַבַּיֵּי: שְׁמַע מִינָה סוֹמְכָא דְאַרְעָא אַלְפָא גַרְמִידֵי הוּא. וְהָא קָא חֲזִינָא דְכָרִינָן פּוּרְתָא וְאָתֵי מַיָּא? אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָא: הַנְהוּ *סוּלְמֵי דִפְרָת.

נפש יהודה בשעה שכרה דוד שיתין. מלשון שת ויסוד שחפר תחת מקום המזבח עד התהום שיסד ושת העולם על מי תהום כדי שכשמנסכין על גבי המזבח שיהא יורד עד התהום שיעלו המים למעלה לרטב הארץ לגדל הצמחים בזכותם שאין טיפי גשמים יורדין מלמעלה עד שהתהום עולה כפלים מלמטה שנאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך שהמלאך הממונה על הגשמים כשנותן גשם קורא למלאך הממונה על התהום להעלות מימיו: קפא תהומא. צף המים למעלה ויצף הברזל תרגום וקפא פרזלא: ומשדי ביה. אם מותר לכתוב שם ולזרוק לתהום כדי שירדו מימיו ולא יעלו לשטוף העולם: בין איש לאשתו. בסוטה שאם טהורה היא יהיה שלום ביניהם שמי שנכתב בקדושה שכתוב במגילה יתן ה' אותך לאלה ולשבועה וגו' כדכתיב וכתב את האלות האלה הכהן וגו': שדא שם. זרק השם שכתב בתהום וירד התהום ששה עשר אלף אמה גרמידי אמה תרגום גומד ארכה גרמידי דומ"ן אי"ל בל"א ירד התהום יותר ממה שהיה: כמה דמדלי טובא מרטיב עלמא. כמה שהתהום גבוה וסמוך לארץ מתלחלח הארץ ומצמחת פירותיה: דמידלי. ששואב המים למעלה כשכורה פורתא בקרקע מיד נבעי מיא: אמר הני. ט"ו שיר המעלות: סולמי דפרת. מעלות עשויות תחת הקרקע לפי שפרת מוצאו גבוה מאוד כדקאמר בבכורות כל הנהרות למטה מפרת ומים היוצאין מהר גבוה אם דרך מתוקן להם עולים עד הר כיוצא בו ולא יותר לפיכך אף החופרים בהרים שבבבל הסמוכה לפרת מוצאים מים:

וְהָרוֹדֵף אַחַר הַשָּׁלוֹם נִקְרָא תַלְמִידוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, לְפִי שֶׁהָיְתָה כָךְ מִדָּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן וּבוֹ שִׁבְּחוֹ הַכָּתוּב, דִּכְתִיב: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא־נִמְצָא בִּשְׂפָתָיו" וגו' (מלכים ב, ו). וְעַל זֶה אָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, *פֶּרֶק דַּרְכָּן: וְכֵן הָיְתָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן: שָׁמַע עַל שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְרִיבִין, הוֹלֵךְ אֵצֶל הָאֶחָד וְאוֹמֵר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי. וְהוּא אוֹמֵר: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי, מַה יְּבַקֵּשׁ מוֹרִי כָּאן? וְהוּא אוֹמֵר פְּלוֹנִי חֲבֵרְךָ שִׁגְּרַנִּי אֶצְלְךָ לְפַיֶּסְךָ, מִפְּנֵי שֶׁאָמַר: אוֹי לִי שֶׁסָּרַחְתִּי עַל חֲבֵרִי. מִיָּד אוֹתוֹ הָאִישׁ הָיָה מְהַרְהֵר בְּדַעְתּוֹ וְאוֹמֵר: וְכִי כָזֶה הַצַּדִּיק בָּא אֵלַי לְפַיְּסֵנִי. וְעַל כֵּן הָיָה אוֹמֵר לוֹ: רַבִּי, אֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו. וְהוֹלֵךְ אֵצֶל הָאַחֵר וְאוֹמֵר לוֹ כֵּן. פָּגְשׁוּ שְׁנֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ, זֶה אוֹמֵר לָזֶה: יִמְחֹל לִי מוֹרִי, שֶׁאֲנִי סָרַחְתִּי, וְזֶה אוֹמֵר לָזֶה כֵּן. שָׁמַע עַל בַּעַל וְאִשְׁתּוֹ שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה, הוֹלֵךְ אֵצֶל הַבַּעַל וְאוֹמֵר לוֹ: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ שֶׁנִּתְגָּרֵיתָ עִם אִשְׁתְּךָ, אִם אַתָּה מְגָרֵשׁ אוֹתָה, סָפֵק תִּמְצָא כְמוֹתָהּ, סָפֵק לֹא תִמְצָא כְמוֹתָהּ; וְעוֹד, *אִם אַתָּה מוֹצֵא וּמִתְנַצֵּיתָ עִמָּהּ, תְּחִלַּת דְּבָרֶיהָ אוֹמֶרֶת לְךָ: כָּךְ עָשִׂיתָ לְאוֹתָהּ אִשָּׁה רִאשׁוֹנָה.

נפש יהודה פרק דרכן. של תלמידי חכמים במסכת דרך ארץ זוטא: אם אתה מוצא. אשה כמותה טובה ממנה לא אמר שאין דרכה בכך ומתנצית כשתנצית ומריב עמה אומרת לך וכו':

וְעַל זֹאת הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, אוֹהֲבִים אוֹתוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מַה כְתִיב בֵּיהּ? "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־משֶׁה [וגו'] שְׁלשִׁים יוֹם" (דברים לד, ח) וּבְאַהֲרֹן כְּתִיב: "וַיִּבְכּוּ אֶת־אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם *כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, כט), אֲפִילוּ נָשִׁים; וְלֹא נָשִׁים בִּלְבָד, אֶלָּא אֲפִילוּ קְטַנִּים *מִתְפַּלְשִׁים וּבוֹכִים, לְקַיֵּם מַהּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִבְכְּוּ אֶת־אַהֲרֹן". תָּאנָא: שְׁמוֹנִים אֶלֶף בַּחוּרִים קְרוּאִים בְּשֵׁם אַהֲרֹן יָצְאוּ אַחֲרֵי מִטָּתוֹ, *מִמָּאן דָהֲוָה בָעֵי לְגָרְשָׁהּ וְהָדַר וְאִיעַבְרָה. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק רִאשׁוֹן: הֱוֵי *מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וכו'.

נפש יהודה כל בית. וכל בית היינו כולם: מתפלשים. מתגלגלין בעפר והיינו אותן שהוא גרם להם שיולדו: ממאן. מאותן נשים שרצו הבעלים לגרשן והוא עשה שלום ביניהם ואחר כך נתעברו וילדו אותן נערים ועל כן היו קוראים אותם על שמו אהרן: מתלמידיו של אהרן. אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע ושבידו עבירה היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש מפניו ואמר אוי לי אלו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כל שכן לדבר עמי אמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן צריך אני לאמת מחשבתו והיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו הוא שהנביא מעיד עליו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון:

וַאֲמְרִינָן עֲלָה בְּפֶרֶק דַּרְכָּן: תַּנְיָא: גָּדוֹל הוּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עָלָיו, דִּתְנַן: בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם *עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם. וּכְתִיב בַּמִּדְרָשׁ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, *שֶׁאֵין כְּלִי מְקַבֵּל בְּרָכָה אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן *ה' יְבָרֵךְ אֶת־עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (תהלים כט, יא).

נפש יהודה על הדין. משפט צדק ועל האמת לדבר ולישא וליתן רק באמת ועל השלום בין אדם לחבירו: שאין כלי מקבל ברכה. וכל הברכות אין בהם קיום ועמידה אם אין בהם שלום כמו שנותן יין טוב בכלי שאין לו רגלים והכלי נופל והיין נשפך וכן כתיב ונתתי שלום בארץ שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה אם אין שלום אין כלום תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל כך פירש"י פרשת בחקותי: ה' יברך את עמו. והיינו א"ת התורה עם כל הברכות שבה מאל"ף עד תי"ו אין מתקיימין אלא בשלום ואין לך מדה שהקב"ה מוחל בעבורה על כל החטאים אפילו עובד כוכבים ומזלות אלא שלום וכן להפוך אף מי שלא חטא מימיו בשום עבירה שבעולם וקיים כל התורה כולה ואפילו עשה לפנים משורת הדין כחסיד אם הוא בעל ריב ומחלוקת ואין לו שלום עם הבריות אין שונא להקב"ה כזה וכל צדקותיו אשר עשה לא יזכרו לו ואין לו חלק בהקב"ה שנקרא ה' שלום:

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [שכה]

לְפִי שֶׁיִּרְבֶּה הַשָּׁלוֹם בֵּין הַחֲבֵרִים, וְגַם בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, צִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ *בִּדְבָרִים הַמְסַבְּבִים אַהֲבָה וְשָׁלוֹם וְהִזְהִירוּ מֵהַדְּבָרִים המּוֹנְעִים הַשָּׁלוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ו, ב): אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: כָּל הָרָגִיל לִיתֵּן שָׁלוֹם לַחֲבֵרוֹ וְיוֹם אֶחָד לֹא נָתַן, עוֹבֵר מִשּׁוּם "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" (תהלים לד, טו); וְאִם נָתַן לוֹ שָׁלוֹם וְלֹא הֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם נִקְרָא גַּזְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "*בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם" (ישעיה ג, יד).

נפש יהודה בדברים המסבבים. שהם סבה וגרם שיהיה לאדם שלום ואהבה עם הבריות: בערתם הכרם. בערתם מישראל שהם כרם ה' צבאות גזלת העני בבתיכם והלא אף גזילת העשיר גזילה היא אלא גזילת העני שאין לו כלום לגזול ממנו אלא שלא השיב על שלומו:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם, פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא (יז, א): *מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה וּבְמַעֲנֶה רַךְ, מֵשִׁיב חֵמָה וּמַרְבֶּה שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו, וַאֲפִילוּ עִם גּוֹי בַשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה וּמְקֻבָּל עַל הַבְּרִיּוֹת. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, וַאֲפִילוּ גּוֹי בַּשּׁוּק.

נפש יהודה מרגלא. דבר זה היה רגיל בפיו לומר ערום ביראה להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו מענה רך שיהיו דבריו בנחת עם הבריות בסבר פנים יפות בלשון חיבה ואהבה ומשיב חמה אם חבירו ירגוז עליו בדברים קשים ידבר הוא כנגדו התנצלות ויצדיק כנגדו שלא כן הוא וישיב החמה מחבירו והוא לא יבא לידי חמה ויחזרו אוהבים זה את זה מה שאין כן אם היה משיב גם בחמה אז תתגבר חמת חבירו עליו ויבואו לידי שפיכות דמים ובזה שמשיב חמתו משיב גם חמת חבירו כדי שיהא אהוב למעלה שלא יגרום טורח לבית דין של מעלה לדון אותו ביסורים קשים ולהביא חורבן גלות בעולם ולהסתלקות השכינה ולהיות רשע שנאמר עליו אין שלום אמר ה' לרשעים ואם כך הוא מדת הרעה כמה גדולה גורם מדת הטובה לו ולכל העולם ומקובל על הבריות שדבריו נשמעים וישימוהו עליהם לשר ולאדון ויברכו אותו כל רואיו:

וְגַם אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת גִּיטִין, פֶּרֶק הַנִּזָּקִין, בַּמִּשְׁנָה, עַל דְּבָרִים רַבִּים "מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם": *כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, אַחֲרָיו לֵוִי, אַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל; *מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן - מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. *בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לְאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן - מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. *מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶן גֶּזֶל - מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם; וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֶּזֶל גָּמוּר. [מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶן גֶּזֶל - מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם; רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֶּזֶל גָּמוּר]. *עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶׁתַּחְתָיו גֶּזֶל - מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם; וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גֶּזֶל גָּמוּר. אֵין מְמַחִין עֲנִיֵּי גוֹיִים בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה - מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ *הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית נָפָה וּכְבָרָה וְרֵחַיִם וְתַנּוּר, אֲבָל לֹא תִבְרֹר וְלֹא תִטְחֹן עִמָּהּ; *אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ נָפָה וּכְבָרָה וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת *וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ בִּזְמַן שֶׁהִיא טְמֵאָה, אֲבָל לֹא בִזְמַן שֶׁהִיא טְהוֹרָה, *אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל אֶת הַמַּיִם לֹא תִגַּע עִמָּהּ, שֶׁאֵין מַחְזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה וְכֻלָּן *לֹא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם. *וּמַחְזִיקִין יְדֵי גוֹיִים בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל, וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן מִפְּנֵי דַרְכֵי שָׁלוֹם.

נפש יהודה כהן קורא ראשון. כי היכי דלא ליתו לאנצויי תקינו להו רבנן האי סידרא. דכיון דתקנתא דרבנן היא תו לא מצינן לשנויי ולמימר אנא קרינא ברישא: מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר בבית אחד אין משנין את מקומו ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום: בור שהוא קרוב לאמה. אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ותקנו חכמים שיתמלאו הבורות שבשדות העליונות ראשון שהן קרובין למוצא האמה ואחר כך יתמלאו התחתונים וכשהראשון ממלא סוכר את האמה עד שיתמלאו וכן השני והשלישי זה אחר זה מפני דרכי שלום שלא תהא מחלוקת ביניהם אני סוכר ראשון דהא תקנתא דרבנן הכי ואף על פי שאינו דין: מצודות חיה ועופות. מדאורייתא כל כמה דלא מטי לידיה אף על פי שמטי למצודתו לאו גזל הוא אם בא אחד ולקחם ובגמרא מפרש לה במצודות שאין להם תוך דליקני לו כליו ור' יוסי אומר גזל גמור מדבריהם וטעמא דר' יוסי בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה: עני המנקף. חותך כמו ונקף סבכי היער וכמו ונשאר בו עוללות כנוקף זית כיון שהעני החזיק באילן זה ליקח לו השכחה שבו אין עני אחר רשאי ללקוט באותו אילן אפילו מתחתיו של אילן: החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך אבל לא תבור ולא תטחן עמה לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה תבור לשון בורר שבוררין הרע מן היפה ושמא מן פירות שביעית הוא: אשת חבר. אשת ת"ח: ומרקדת עמה. מנפה עמה בכברה ועל שם כשמנפין מרקד ומתגלגל התבואה בכברה קוראין אותו מרקדין בזמן שאשת חבר טמאה דכיון דבימי טומאה אינה רגילה ליגע בטהרות לא חיישינן שמא תטיל אשת עם הארץ לתוך פיה של אשת חבר דבר שאינו מעושר אבל בזמן שהיא טהורה לא תסייע לאשת עם הארץ דכיון שהיא נוגעת באוכלין חיישינן שמא תתן אשת עם הארץ לתוך פיה של אשת חבר דבר שאינו מעושר: אבל משתטיל את המים. בקמח לא תגע בו אשת חבר לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים של עמי הארץ שהם טמאים וכל דבר שבאו עליו מים מיד הוכשר לקבל טומאה אם נגע בכלי טמא וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה: לא אמרו. שהתירו להשאילם כלים ולסייעם שלא בשעת עבירה בעצמה אלא מפני דרכי שלום: ומחזיקין ידי עובדי כוכבים ומזלות. הכא משמע מסייען ממש לחרוש ולחפור ובגמרא אמר רק בדבור כמו שאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם ושואלין בשלומם כל הימים אפילו ביום אידם ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה ואף על פי שמטיל על עובדי כוכבים ומזלות שם שמים שהשלום שמו של הקב"ה:

גַּם מָצִינוּ תְּנָאִים שֶׁהִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁהִנְחִיל לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ, וְגַם אַחֵרִים הַנִּקְרָאִים "תְּנָאֵי בֵית דִּין", וְכֻלָּם הֵם לְדַרְכֵי שָׁלוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְבֶּה בְּיִשְׂרָאֵל קְטָטָה וְתַחֲרוּת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבֶּה (פ, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ, *שֶׁמַּרְעִין בְּחוּרְשִׁין וּמְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶם וּמְלַקְּטִין עֲשָׂבִים מִכָּל מָקוֹם וכו'. כִּדְאִיתָא הָתָם.

נפש יהודה שמרעין. בהמות בחורשין בכל היערות אפילו היא של יחיד ומלקטין עשבים לבהמות:

וּכְדֵי לְהוֹסִיף בֵּין יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם וְאַהֲבָה, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁאִם יִתֵּן אֶחָד מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, ב): אָמַר רָבָא בַּר מְחַסְיָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרִיָּה, אָמַר רַב: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ *צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא, יג). תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם", אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְנָהּ לְיִשְׂרָאֵל, לֵךְ וְהוֹדִיעֵם. מִכָּאן אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: הַנּוֹתֵן פַּת לְתִינוֹק צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאִמּוֹ. מַאי עָבֵיד לֵיה? אָמַר אַבַּיֵּי: *דְּשָׁאֵיף לֵיהּ מִשְׁחָא וּמָלֵי לֵיהּ כֻּחְלָּא, וְהָאִידְנָא דְּחַיְישִׁינָןלִכְשָׁפִים, אָמַר רַב פַּפָּא, דְּשָׁאֵיף לֵיהּ מֵאוֹתוֹ הַמִּין. אֵינִי וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֶׁה לֹא־יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שם לד, כט)? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּמִילְתָא *דַעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי, הָא בְּמִילְתָא דְלָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי. וְהָא שַׁבָּת מִילְתָא דַעֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי הוּא? *מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא עֲבִידָא לְאִגְלוּיֵי.

נפש יהודה צריך להודיעו. מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצים בדברים ואינו בוש בדבר וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו שנאמר לדעת כי אני ה' להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם: דשאיף ליה. ישפשפנו מאותו מין שנתן לתינוק: דעבידא לאגלויי. מי נתנו לו: מתן שכרה וכו'. והוא הודיעם על ידי משה בעל פה מה שכרה ותוספות פירשו דוקא מתנה שנותן על ידי אהבה שאין המקבל מתבייש אבל הנותן צדקה שחבירו מתבייש מתן בסתר יכפה אף:

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּאַהֲבַת הַחֲבֵרִים

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [שכו]

לְפִי שֶׁצָּרְכֵי בְנֵי אָדָם מְרֻבִּין מִצָּרְכֵי *שְׁאַר הַבְּרִיּוֹת וְרֻבָּם צְרִיכִין בְּתִקּוּנָם לִמְלָאכוֹת רַבּוֹת, בִּשְׁאֵרָם וּכְסוּתָם, וּלְאֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת צְרִיכִים פּוֹעֲלִים רַבִּים, יִתְחַיֵּב לִהְיוֹת שִׁתּוּפָם *וְחֶבְרַת קְצָתָם לִקְצָתָם דָּבָר טִבְעִי לָהֶם וְהֶכְרֵחִי בִמְצִיאוּתָם. וְגַם לָזֶה רָמְזָה תוֹרָה, בְּאָמְרָהּ: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם" וגו' (בראשית ב, יח). וְחַכְמֵי הַמֶּחְקָר אָמְרוּ: *הָאָדָם מְדִינִי בְּטֶבַע.

נפש יהודה שאר הבריות. חיות ובהמות ורובם רוב צרכי האדם צריכין בתיקונם אם בא לתקן אותם צריך הרבה יגיעה להם בשארם כגון במזונות חרישה וזריעה קצירה ודישה וטחינה ולישה ואפייה קודם שיאכל לחם וכן בכסות גזיזת צמר וכל הטורח קודם שילבש: וחברת קצתם לקצתם. זה חורש וזורע וזה טוחן וזה אופה וכן בכל דבר שלא על ידי אחד יוגמר הדבר כי צריך לו פעולות שונות זה מזה כדרך הטבע שכמה אומנים צריך בהכרח למציאות הדבר לגמור כגון הלחם וכסות ואם חסר מלאכה אחת מהן אין נגמר הדבר בטבע: האדם מדיני בטבע. שהטבע נותן שצריך האדם להיות במדינה בהנהגת המדינה באסיפת בני אדם לדור במדינה ובעיירות וללבוש ולאכול כטבע ומנהג המדינה ולא שידור בשדה ובעיירות ולנהוג כחיות ובהמות:

וּלְפִי שֶׁחֶבְרַת הָרַבִּים לֹא תִשְׁלַם, כִּי אִם בִּהְיוֹת בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת, צִוְּתָה תוֹרָה בְּתִקּוּנֵי סִדְרֵי בְנֵי אָדָם וְהַנְהָגַת קְצָתָם עִם קְצָתָם בִּדְבָרִים רַבִּים שֶׁהֵם סִיּוּעַ לָזֶה. וְהֵם: לִגְמֹל חֶסֶד עִם כָּל אָדָם *וּלְהָשִׁיב הַמַּשְׁכּוֹן לַנִּצְרָךְ לְעִתִּים יְדוּעִים *וְלַעֲזֹב מֵעַל בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא שׂוֹנֵא לוֹ, *וּלְהָקִים וּלְהָשִׁיב אֲבֵדָה וְשֶׁלֹּא יִשְׂנָא אֶת אָחִיו בִּלְבָבוֹ וְשֶׁלֹּא יִנְקֹם וְשֶׁלֹּא יִנְטֹר, וּדְבָרִים אַחֵרִים כָּאֵלּוּ, שֶׁהֵם מִשְׁפָּטִים צַדִּיקִים *הַנִּכְלָלִים בְּתוֹךְ סוּג אֶחָד, וְהוּא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ" (ויקרא יט, יח) וּפֵרְשׁוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַאי דְּלָךְ סָנֵי לַחֲבֵרְךָ לָא תַעֲבֵיד, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לא, א), עַל אוֹתוֹ שֶׁבָּא לְהִתְגַיֵּר לִפְנֵי הִלֵּל הַזָּקֵן וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיְּלַמְּדֵהוּ תוֹרָה *בְּרֶגֶל אַחַת, כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן כט, וסימן שיג).

נפש יהודה ולהשיב המשכון. כדכתיב עד בא השמש תשיבנו לו: ולעזוב מעל בהמת חבירו. דכתיב כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וגו' עזוב תעזוב עמו: ולהקים. חמורו ושורו דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך וגו' הקם תקים עמו: הנכללים. כל מצות אלו כוללין בתוך סוג אחד פירוש ענין הליכת דבר מקרא אחד: ברגל אחת. שילמדנו כל התורה במהירות בזמן שיכול לעמוד על רגל אחד ולמדו מקרא זה ואהבת לרעך כמוך:

וְקָשָׁה הִיא דְבַר הַשִּׂנְאָה, *שֶׁמְּסַבֶּבֶת לוֹ לָאָדָם לָבוֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָּמִים, דִּכְתִיב: "וְכִי־יִהְיֶה אִישׁ שׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב" וגו' (דברים יט, יא). כִּדְאִיתָא בְּנֵר ב, כְּלָל ו, חֵלֶק ב פֶּרֶק א (סימן סג).

נפש יהודה שמסבב. שהיא סבה שגורמת:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה (כג, א): תַּנְיָא: "לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר" (ויקרא יט, יח), אֵי זוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵי זוֹ הִיא נְטִירָה? נְקִימָה, אָמַר לוֹ: הַשְּׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ. אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ. אֲמַר לֵיהּ: אֵינִי מַשְׁאִילְךָ, כְּמוֹ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִּי קַרְדֻּמְךָ. זוֹ הִיא נְקִימָה. נְטִירָה, אוֹמֵר לוֹ: הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ. אוֹמֵר לוֹ: לָאו. לְמָחָר בָּא אֶצְלוֹ וַאֲמַר לֵיהּ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ. אוֹמֵר לֵיהּ: הֵילָךְ, *אֵינִי כְמוֹתְךָ, שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִּי קַרְדֻּמְּךָ. זוֹ הִיא נְטִירָה וכו'.

נפש יהודה ואיני כמותך שלא השאלתני. זו היא נטירה שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:

וּלְעוֹלָם יְקַבֵּל אָדָם עֲצַת אוֹהֲבוֹ, אֲפִילוּ אוֹמֵר לוֹ דִּבְרֵי תוֹכֵחוֹת וְחֵרוּפִין, כִּי לְטוֹבָתוֹ הוּא מִתְכַּוֵּן, כְּדֵי לְהַחְזִירוֹ לְמוּטָב וּלְמָנְעוֹ מִדֶּרֶךְ רָעָה. *וְיִתְרַחֵק מֵעֲצַת שׂוֹנְאוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּרְאֶה לוֹ שֶׁהוּא מְהַלְּלוֹ וּמְשַׁבְּחוֹ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְהַחְנִיפוֹ, עַד שֶׁיַּתְמִיד בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה וְלִבּוֹ בַּל עִמּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק (סנהדרין קה, ב): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: מַאי דִּכְתִיב: "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב *וְנַעְתָּרוֹת" וגו' (משלי כז, ו)? טוֹבָה קִלְלַת אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, שֶׁקִּלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, מִבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָן בִּלְעָם הָרָשָׁע. אֲחִיָּה קִלְּלָם בְּקָנֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִכָּה ה' אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם" (מלכים־א יד, טו), מַה קָּנֶה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם *וְגִזְעוֹ מַחְלִיף וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, אֲפִילוּ כָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ, הוֹלֵךְ וּבָא עִמָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁדּוֹמְמוֹת הַרוּחוֹת עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ; אַף יִשְׂרָאֵל כֵּן. אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָן בְּאֶרֶז, מָה אֶרֶז זֶה *אֵינוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם וְאֵין גִּזְעוֹ מַחְלִיף, וַאֲפִילוּ כָּל רוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ *אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁנָּשְׁבָה רוּחַ דְּרוֹמִית עוֹקַרְתּוֹ, וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו.

נפש יהודה ויתרחק מעצת שונאו. שמחניפו ומחזיקו ברשעתו ומקוה שיראה בו לסוף בקלון שבא עליו: ונעתרות. נהפכות כמו עתר שמהפך התבואה ווינ"ד שויפ"ל בל"א כלומר נאמנים פצעי אוהב ונהפכות מנאמנות נשיקות שונא: וגזעו מחליף. לאחר שנקצץ הקנה גדלה אחרת למעלה: אינו עומד במקום מים. והאי דכתיב כארזים עלי מים בלעם אמר כארזים כלומר שאין עומדין במקום מים והשכינה אמרה עלי מים וכן כולהו מפרש באגדה בכי האי גונא כנחלים פוסקין לפעמים יצתה בת קול נטיו הוא אמר כגנות אמרה בת קול עלי נהר הוא אמר כאהלים יצתה בת קול ואמרה נטע: אין מזיזין אותו ממקומו. שאינו נכפף ונכנע ועל כן ברוח קשה נשבר ונעקר אבל קנה נכפף ברוח ועל כן אינו נשבר:

וּבִזְמַן שֶׁהָאַהֲבָה בֵּין הַחֲבֵרִים - מַרְבָּה הָרֵעוּת וְהַשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם. וּכְשֶׁיִּמְצָא אָדָם חָבֵר אָהוּב נֶאֱמָן לוֹ יִקְנֵהוּ בְכָל יְכָלְתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק א מֵאָבוֹת (משנה ו): *וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. לָכֵן הוֹצִיאוּ בִּלְשׁוֹן קִנְיָן, וְלֹא אָמַר: "וַעֲשֵׂה לְךָ חָבֵר", אוֹ: "הִתְחַבֵּר לְאַחֵרִים", רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁצָּרִיךְ לָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה לוֹ אוֹהֵב לְעַצְמוֹ שֶׁיְּתַקֵּן בּוֹ כָּל עִנְיָנָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: *אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא. וְאִם לֹא יִמְצָאֵהוּ צָרִיךְ שֶׁיִּמְשְׁכֵהוּ לְאַהֲבָה עַד שֶׁיַּשִּׂיג אוֹהֵב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ תָּמִיד אַחַר רְצוֹנוֹ, *עַד שֶׁתִּתְחַזֵּק אַהֲבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חַכְמֵי הַמּוּסָר: *כְּשֶׁתֹּאהַב - אֱהֹב עַל מִדּוֹת אוֹהֲבֶיךָ, וְאַל תֹאהַב עַל מִדּוֹתֶיךָ. וּכְשֶׁיְּכַוֵּן כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם *לְהָפִיק רְצוֹן חֲבֵרוֹ יִהְיֶה כַּוָּנַת שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד דָּבָר אֶחָד בִּלְתִּי סָפֵק. וְיִרְבֶּה הַחִבָּה בֵּינֵיהֶם.

נפש יהודה וקנה לך חבר. ואפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו כדי שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו: או חברותא. שיהיו לו חברים אוהבים שיכול להתיעץ עמהם ולסמוך עליהם כדוד ויהונתן שהציל דוד ממיתה או מיתה כלומר טוב לו המיתה אם אין לו חברים ואוהבים שיעמדו עמו בעת צרתו: עד שתתחזק. שיהיה לאוהב חזק ושלם לך שיאהבך בכל לבו כמו שאתה אוהב אותו: כשתאהב. לאוהבך אהוב אותו כמו שהוא אוהב לך אבל לא תאהב אותו לפי מדתך שאתה איש ישר ואוהב אותו בכל לבך כמזגך הטוב והוא אינו כן באהבתו עמך על זה אל תסמוך להיות לאוהב לך: להפיק רצון חבירו. כלומר שיקיים כל מה שחבירו רוצה בו ושהוא כרצונו:

פֶּרֶק שֵׁנִי [שכז]

כְּשֶׁאָדָם מִתְעַסֵּק בְּדִבְרֵי מִצְוָה וּגְמִילוּת חֶסֶד וְשָׁלוֹם וְאֵינוֹ חוֹשֵׁד בַּחֲבֵרָיו הַכְּשֵׁרִים, אֲבָל דָּן אוֹתָם לְכַף זְכוּת, יֵשׁ לוֹ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ. וְגַם מִן הַשָּׁמַיִם מְשַׁלְּחִין לוֹ שָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ *בְּאַבָּא אוּמְנָא, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא הָיָה אָדָם גָּדוֹל, אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת הָאֵלּוּ (תענית כא, ב): אַבָּא אוּמְנָא הֲווּ מַיתוּ לֵיהּ שְׁלָמָא מֵרְקִיעָא כָּל יוֹמָא, וּלְאַבַּיֵּי מִמַּעֲלֵּי שַׁבַּתָּא לְמַעֲלֵּי שַׁבַּתָּא, וּלְרָבָא מִמַּעֲלֵּי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי לְמַעֲלֵּי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. הֲוָה קָא חָלְשָׁה דַעְתֵּיהּ דְּאַבַּיֵּי עַל דְּאַבָּא אוּמְנָא. אָמְרוּ לֵיהּ: לָא מָצִית לְמֶעֱבַד כְּעוֹבְדֵיהּ. מַאי עוֹבְדֵיהּ דְּאַבָּא אוּמְנָא? *הֲוָה עָבֵיד לְהוּ דוּכְתָּא לְגַבְרֵיהּ לְחוּדַייהוּ *וּלְנָשֵׁי לְחוּדַייהוּ. וַהֲוָה לֵיהּ לְבוּשָׁא דְּאִית בֵּיהּ *קַרְנָא *דַהֲוַת בְּזִיעָא כִּי כּוּסִילְתָּא, דְּכִי הֲוָת אָתְיָא אִתְּתָא הֲוָה מַלְבִּישׁ לָהּ, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִיסְתַּכֵּל בָּהּ. וַהֲוָה לֵיהּ דוּכְתָּא מִבָּרָא *לְמִרְמָא בֵּיהּ פְרִיטֵי; מָאן דְּאִית לֵיהּ רָאמֵי בֵיהּ וּמָאן דְּלֵית לֵיהּ [הֲוָה יָתִיב וְיָתִיב וְ]*לָא מִיכְסִיף. וְכַד הֲוָה חָזֵי אִינֵישׁ דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ, הֲוָה יָהֵב לֵיהּ פְּרִיטֵי וַאֲמַר לֵיהּ: זִיל *אִיבְרֵי נַפְשָׁךְ. זִמְנָא חָדָא שָׁדַר אַבַּיֵּי זוּגָא דְרַבָּנָן *לְמִבְדְקֵיהּ. אָזְלוּ לְבֵיתֵיהּ וְאַכְלִינְהוּ וְאַשְׁקִינְהוּ וּמָךְ לְהוּ *בִסְתַּרְקֵי. *לְצַפְרָא כַרְכִינְהוּ וְאַיתִינְהוּ לְשׁוּקָא. אָמְרוּ לֵיהּ: לְשַׁימִינְהוּ מַר. אֲמַר לְהוּ: הָכֵי וְהָכֵי שָׁווּ. אָמְרוּ לוֹ: דִּלְמָא שָׁווּ טְפֵי? אֲמַר לְהוּ: בְּהָכֵי שָׁקְלֵי לְהוּ. אָמְרוּ לֵיהּ: *בְמַאי חֲשַׁדְתִּינָן? אֲמַר לְהוּ: אֲמִינָא, *מִילְתָא דְמִצְוָה אִית לְהוּ לְרַבָּנָן *וּכְסִיפָא לְהוּ מִילְתָא לְמֵימָר. אָמְרוּ לֵיהּ: *לִשְׁקְלִינְהוּ מַר. אֲמַר לְהוּ: מֵהַהִיא שְׁעְתָּא אֲסַחְתֵיהּ לְדַעְתִּי מִינָאִי וְיְהַבִיתִינְהוּ לִצְדָקָה. *חָלשׁ דַּעְתֵּיהּ דְרָבָא בִּדְאַבַּיֵּי. אָמְרוּ לֵיהּ: מִסְתַּיָךְ דְּקָא מִגְנָא זְכוּתָךְ אֲכוּלָא כְּרַכָּא.

נפש יהודה אבא אומנא. מקיז דם. בא לו שלמא מרקיעא בת קול אומרת לו שלום עליך: הוה עביד להו. כשהיה מקיז דם לבני אדם: ולנשי לחודייהו. לצניעותא: קרנא. שמוצצין בו את הדם קעפ"ף זעצין בל"א: דהות בזיעא. והיה בו נקב וסדק קטן כמו כי כוסילתא כמו העוקץ של הסכין שהקיז דם: למרמא ביה. מעות שכירתו דשקל: לא מיכסף. דעבד כאלו זרק שם המעות וגם הוא לא ידע מאן דזרק שם המעות ומאן דלא זרק: איברי נפשך. תבריא עצמך כלומר קנה לך אכילה ושתיה ואכול ושתה כדי שיבריא גופך: למבדקיה. במעשיו לבדקו: בסתרקי. טפיט"ן בל"א: לצפרא כרכינהו. רבנן לביסתרקי דאבא אומנא שהיו ישנים עליהם ואייתינהו לשוקא לזבונינהו פגע בהן אבא אומנא ואמרו ליה לשיימינהו מר כמה הן שוים והב לנו דמייהו והיו בודקין אותו אם יחשדם כגזלנים או אם יהא שם אותם פחות מכדי דמיהן: במאי חשדתינן. כשראית שלקחנוהו: מלתא דמצוה. כגון חתן וכלה להשיאם או פדיון שבוים: וכסיפא. ובושים אתם למימר לי לאלתר ואהכי אתיתו למגבי גבאי למיעבד כולי האי: לשקלינהו מר. שלא עשינו אלא לנסותך אמר אבא אומנא אסחתיה העתקתי דעתי מהם כשראיתי בידכם ואתיאש מהם להיותם לצדקה על כן לא אחזור ללקחם מצדקה: חלש דעתיה דרבא. דלאביי אתא שלמא כל מעלי שבתא ולרבא במעלי יומא דכפורי אמרו ליה מסתייך די לך דבר זה דבזכותך אתה מגין על כל העיר:

רְאוּ כַּמָּה הָיוּ מַעֲשָׂיו טוֹבִים. וּגְדוֹלָה שֶׁבְּכֻלָּם אֵיךְ הָיָה דָנָם לְכַף זְכוּת בְּדָבָר זֶה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת (משנה ו): *וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

נפש יהודה והוי דן את כל האדם לכף זכות. כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן כגון אדם שאין אנו יודעין ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לכף זכות ואפשר לדונו לחובה מדת חסידות לדונו לכף זכות אבל אדם שהוחזק ברשע מותר לדונו בחובה שלא אמרו אלא החושד בכשרים לוקה בגופו מכלל שהחושד ברשעים אינו לוקה:

*וְזֶהוּ סִבַּת מְנִיעַת הַקְּטָטָה בֵּין הַחֲבֵרִים וְרִבּוּי הַשָּׁלוֹם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדָּנִין אוֹתוֹ מִן הַשָּׁמַיִם לְכַף זְכוּת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק מְפַנִּין (קכז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת דָּנִין אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁיָּרַד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן לַגָּלִיל הַתַּחְתּוֹן וְנִשְׂכַּר אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֶחָד שָׁלֹשׁ שָׁנִים. בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לוֹ: תֵּן לִי שְׂכָרִי וְאֵלֵךְ וְאָזוּן אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי. אָמַר לוֹ: אֵין לִי מָעוֹת. תֵּן לִי בְּהֵמוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי בְּהֵמוֹת. תֵּן לִי קַרְקָעוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי קַרְקָעוֹת. אֲמַר לֵיהּ: תֵּן לִי פֵרוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. תֵּן לִי כָרִים וּכְסָתוֹת. אָמַר לוֹ: אֵין לִי. הִפְשִׁיל טַלִּיתוֹ לַאֲחוֹרָיו וְהָלַךְ *בְּפַחֵי נֶפֶשׁ לְבֵיתוֹ. וְאַחַר הָרֶגֶל נָטַל שְׂכָרוֹ בְּיָדוֹ וְעִמּוֹ מַשְׂאוֹי שְׁלֹשָׁה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ. לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי שְׂכָרִי" וְאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי" - בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי? אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא פְרַקְמַטְיָא בְזוֹל נִזְדַמֵּן לְרַבִּי וְלָקַח בָּהֶן. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי בְהֵמוֹת". וְאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי" - בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי? אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא מֻשְׂכָּרוֹת הֵן בְּיַד אַחֵרִים. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתִּי לִי "תֵּן לִי קַרְקָעוֹת" וְאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי" - בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי? אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא *מוּחְכָרוֹת הֵן בְּיַד אַחֵרִים. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי פֵרוֹת" וְאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי" - בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי? אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא אֵינָן מְעֻשָּׂרוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי "תֵּן לִי כָרִים וּכְסָתוֹת" וְאָמַרְתִּי לְךָ "אֵין לִי" - בָּמֶּה חֲשַׁדְתָּנִי? אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא הִקְדִּישׁ רַבִּי כָּל נְכָסָיו לַשָּׁמַיִם. אָמַר לוֹ: הָעֲבוֹדָה, כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁהִדַּרְתִּי כָּל נְכָסַי מִפְּנֵי הוֹרְקְנוֹס בְּנִי, שֶׁלֹּא עָסַק בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁבָּאתִי אֵצֶל חֲבֵרַי שֶׁבַּדָּרוֹם וְהִתִּירוּ לִי אֶת נִדְרִי. וְאַתָּה שֶׁדַּנְתַּנִּי לְכַף זְכוּת הַמָּקוֹם יָדִין אוֹתְךָ לְכַף זְכוּת.

נפש יהודה וזהו. כשתדין לכף זכות הוא סבה למניעת הקטטה: בפחי נפש. בדאבון נפש: מוחכרות. שוכר וחוכר חדא היא אלא זה שוכר במעות וחוכר בפירות ושניהן שוכרין מבעל הבית שדותיו זה נותן סך מעות לשנה וזה נותן לו סך פירות משדה בין שעושה הרבה בין מעט:

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה *בְּחָסִיד אֶחָד *שֶׁפָּדָה רִיבָה אַחַת בַּת יִשְׂרָאֵל וְלַמָּלוֹן הִשְׁכִּיבָה תַּחַת מַרְגְּלוֹתָיו. לְמָחָר יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: בְּשָׁעָה שֶׁהִשְׁכַּבְתִיהָ אֶצְלִי - בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא יֵשׁ בָּנוּ תַּלְמִיד *שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק לָרַבִּי. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי - בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא מִטֹּרַח הַדֶּרֶךְ רָאָה רַבִּי קֶרִי. אָמַר לָהֶם: כָּךְ הָיָה; וְאַתֶּם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת.

נפש יהודה בחסידאחד. כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי: שפדה ריבה. נערה מן השבוים: שאינו בדוק לרבי. שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו:

תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת הֻצְרַךְ דָּבָר לַחֲכָמִים אֵצֶל *מַטְרוֹנִיתָא אַחַת שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִים אֶצְלָהּ. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ אֶצְלָהּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: אֲנִי אֵלֵךְ. הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְתַלְמִידָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפֶתַח בֵּיתָהּ חָלַץ תְּפִלָּיו בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִכְנַס וְנָעַל דֶּלֶת בִּפְנֵיהֶם. אַחַר שֶׁיָּצָא, יָרַד וְטָבַל וְשָׁנָה לְתַלְמִידָיו. אָמַר לָהֶם: בְּשָׁעָה שֶׁחָלַצְתִּי תְּפִלַּי - בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? כְּסָבוּר רַבִּי, דִּבְרֵי קְדוּשָׁה אַל יִכָּנְסוּ בִמְקוֹם הַטּוּמְאָה. בְּשָׁעָה שֶׁנָּעַלְתִי דֶלֶת אַחֲרַי - בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא *דְּבַר מַלְכוּת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ. בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי וְטָבַלְתִּי - בַּמֶּה חֲשַׁדְתּוּנִי? אָמַרְנוּ, שֶׁמָּא נִתְזָא *צִינוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו שֶׁל רַבִּי. אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה, כָּךְ הָיָה; וְאַתֶּם שֶׁדַּנְתּוּנִי לְכַף זְכוּת הַמָּקוֹם יָדִין אֶתְכֶם לְכַף זְכוּת.

נפש יהודה מטרוניתא. כותית תרגום שומר הפלגשים נטיר מטרוניתא: דבר מלכות. וצריך להעלימו מהם: צינורא. רוק ורוקו של זב מטמא וגזרו על העובדי כוכבים ומזלות שיהיו כזבים לכל דבריהם:

לָמַדְנוּ כַּמָּה טוֹב לָדוּן לְאָדָם כָּשֵׁר לְכַף זְכוּת וְיִגְרֹם אַהֲבָה וְאַחְוָה בֵּין הַחֲבֵרִים. וְהַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים הוּא רַע וְנֶעֱנָשׁ בְּגוּפוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַזּוֹרֵק (צז, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהֵן לֹא־יַאֲמִינוּ לִי" וגו' (שמות ד, א), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, כְּבָר יִשְׂרָאֵל הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, מַאֲמִינִים, *דִּכְתִיב: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה'" (שם יד, לא), בְּנֵי מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב: "וְהֶאֱמִן בַּה'" (בראשית טו, ו); אֲבָל אַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין, דִּכְתִיב: "יַעַן לֹא־ הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר כ, יב). וְלָקָה, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר ה' לוֹ *עוֹד הָבֵא־נָא יָדְךָ" וגו' (שמות ד, ו).

נפש יהודה דכתיב. באברהם והאמין בה': עוד הבא נא ידך בחיקך והנה ידו מצורעת. היינו לוקה בגופו:

וּמִי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ - מֻכְפָּל שְׂכָרוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי (שבת קיח, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יְהֵא חֶלְקִי עִם מִי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ בְּדָבָר וְאֵין בּוֹ.

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [שכח]

הֶרְגֵּל הַיְּשִׁיבָה וְהַלְּוָיָה עִם הַחֲבֵרִים הִיא סִבָּה לְהַרְבּוֹת אַהֲבָה בֵינֵיהֶם. וְאִם יַרְגִּילוּ דִבּוּרָם בְּדִבְרֵי תוֹרָה תִּהְיֶה הָאַהֲבָה יְתֵירָה. וְגַם כְּשֶׁיִּפָּטְרוּ לְדַרְכָּם כָּל אֶחָד מֵחֲבֵרוֹ יְדַבְּרוּ בִּדְבַר הֲלָכָה וּמִתּוֹךְ כָּךְ יִזְכְּרֶנּוּ וְיַתְמִיד הָאַהֲבָה בֵּינֵיהֶם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (לא, א): תָּאנֵי מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: לְעוֹלָם אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁבִּשְׁבִיל כָּךְ זוֹכְרוֹ.

רַב פַּפָּא אַלְוֵהּ לְרַב שִׂימֵי בַּר אַשֵּׁי מִפּוּם נַהֲרָא וְעַד בֵּי צִינִיָאתָא דְבָבֶל. כִּי מְטָא הָתָם אֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי, דְּאַמְרִיתוּ הַנֵּי בֵּי צִינִיָאתָא דְבָבֶל אִיתְנְהוּ מִשְׁנֵי דְאָדָם הָרִאשׁוֹן? אֲמַר לֵיהּ: *אַדְכַּרְתָּן מִילְתָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא־עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא־יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיה ב, ו)? מֵאַחַר שֶׁלֹּא עָבַר בָּהּ אִישׁ, מֵהֵיכָן יֵשֵׁב אָדָם שָׁם? אֶלָּא אֶרֶץ שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לֵישֵׁב - נִתְיַשְּׁבָה, וְשֶׁלֹּא גָזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לֵישֵׁב - לֹא נִתְיַשְּׁבָה.

נפש יהודה אדכרתן מילתא וכו'. וזה שאומרים מימות אדם הראשון הם שהוא גזר על אותו מקום לישוב דקלים:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה, [פֶּרֶק אַל יִפָּטֵר]: אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵאֵצֶל רַבּוֹ וְלֹא מֵחֲבֵרוֹ *אֶלָּא מִתּוֹךְ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרוֹ.

נפש יהודה לא מת. אלא חי הוא לעולם כך פירש"י ותוספות דכתיב ויגוע ולא כתיב וימת:

וּכְשֶׁאַהֲבָה הִיא גְדוֹלָה בֵּין הַחֲבֵרִים מְבָרֵךְ כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁנִּפְטָרִין לְדַרְכָּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ה, ב): רַב נַחְמָן וְרַב יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִסְעוּדָתָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא לָן מַר מִילֵי דְאַגַּדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת. אֲמַר לֵיהּ: *וְכִי בִכְדִי סָפְדֵי סָפְדַיָא וְחָנְטוּ חָנְטַיָא וְקָבְרוּ קָבְרַיָּא? אֲמַר לֵיהּ: *מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ: "וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וגו' וְאַל־ תֵּחַת וגו' וְאֶת־זַרְעֲךָ" וגו' (ירמיה ל, י), מֵקִישׁ הוּא לְזַרְעוֹ, *מַה זַּרְעוֹ בַחַיִּים אַף הוּא בַחַיִּים. כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי מֵהַדָּדֵי אֲמַר לֵיהּ: לִיבָרְכָן מַר. אֲמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר וְהָיָה רָעֵב וְצָמֵא וְעָיֵף, וּמָצָא אִילָן גָּדוֹל, שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתוּקִין *וְצִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. אָכַל מִפֵּרוֹתָיו וְשָׁתָה מִמֵּימָיו וְיָשַׁב בְּצִלּוֹ. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ, אָמַר לוֹ: אִילָן אִילָן, בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אִם אוֹמַר, שֶׁיְּהוּ *פֵרוֹתֶיךָ מְתוּקִין - הֲרֵי פֵרוֹתֶיךָ מְתוּקִין; שֶׁיְּהֵא צִלְּךָ נָאֶה - הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה; שֶׁתְּהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ - הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶּיךָ; אֶלָּא יְהִי רָצוֹן, שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנּוֹטְעִים מִמְּךָ יִהְיוּ *כְמוֹתְךָ. אַף אַתָּה בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ? אִם בְּתוֹרָה - הֲרֵי תוֹרָה; אִם בְּעֹשֶׁר - הֲרֵי עֹשֶׁר; וְאִם בְּבָנִים - הֲרֵי בָנִים; אֶלָּא יְהִי רָצוֹן מִלִּפְנֵי הַשֵּׁם, שֶׁיִּהְיוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ.

נפש יהודה וכי בכדי. וכי בחנם חנטו חנטיא וספדו ספדיא דכתיב ביה ויחנטו אותו ויספדו לו: מקרא אני דורש. והאי דחנטו חנטיא סבורים היו שמת, הגה"ה: מה זרעו בחיים. כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים החיים הוא מקבץ שהם בשבי שהמתים אינן בשבי אף הוא בחיים שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים וירא ישראל וגו' ודרשינן ישראל סבא ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת אבל חי היה כן פירש רש"י ובזוהר סוף פרשת ויחי ויחנטו הרופאים את ישראל סלקא דעתך הוה חניטה דא כשאר בני נשא ר"ל לא שהיו לוקחין ממנו בני מעיו כמו שאר החונטים שרוחצין הכרס והבני מעים ומחזירין אותם בבטנו וממלאים הבטן בשמן אפרסמון וכל מיני בשמים כדי שיתקיים הגוף איזה ימים שלא יסריח ולא ירחש בו רמה עד שיקברו אותו וזה לא היו צריכין לעשות לגוף יעקב דכתיב אל תיראי תולעת יעקב וגם בשר קודש לא יסריח דכתיב ביה ויגוע דהוא מיתת נשיקה ומי שלא מת על ידי מלאך המות אינו מסריח אלא החניטה היה רק מבחוץ וכן אמר ועבדי חניטה דא מגו ומברא מגו דשויין ההוא משחא על טבורא והוא עאל בטבורא לגו ואשתאיב במעוי וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזימנין סגיאן ויעקב הכי הוי בקיומא דגופא והכי איצטריך דגופא דאבהן איהו והוי בקיומא בגופא ונפשא ואותן הרופאים שחנטו אותו מבני יעקב היו שהרי צוה שלא יגע ערל וטמא במטתו כל שכן בגופו אפילו בני בניו צוה שלא ישאו אותו ונמצא שלא היו נוגעין בבשרו לחתוך בו אלא מבחוץ היו חונטין אותו מכל מקום אם הוא כמו שאמר יעקב אבינו לא מת לא היה לו לחנוט אותו אפילו מבחוץ ופירש רש"י ודחנטו חנטיא נדמה להם שמת אבל חי היה מכל מקום מה ראיה הוא זה שחי שמקיש אותו לזרעו מה זרעו חי אף הוא בחיים וכי כל מי שזרעו בחיים ויזכו לגאולה אף הוא חי ועוד גם לאברהם וליצחק מצינו כמה הבטחות שיגאל הקב"ה את ישראל ואף לרחל אמר ושבו בנים לגבולם ולמה אמר ביעקב שלא מת יותר מכולם. ואם לא מת כלל היה לו לילך לגן עדן בחייו כמו אלו שלא מתו ולא לקוברו במערה כשאר אבות ועוד מאי ראיה דוירא ישראל ישראל סבא דזה נאמר על נשמתו דבודאי לא בא לשם בגופו כמו שהיה בחיים ממש ואמר הגמרא בברכות פרק מי שמתו אמר רבי יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר מאי לאמר אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתי לבניכם וכו' וכתב הרשב"א ומהרש"א דלא נאמר זה על גוף יעקב דלא מת דבודאי מת אלא כל אחד הוא מתרץ לפי סברתו עיין שם ובפרק ראשון דתענית מכל מקום יקשה אם הוא מת במצרים איה הבטחת הקב"ה דאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ומה הירידה בחיים וכמו כן העליה וי"ל הא דא"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת היינו במצרים וזה שאמר מקיש הוא לזרעו מה הבטחה לזרעו בחיים אף הוא בחיים וזה אעלך גם עלה חד לו וחד לזרעו כדתרגם יונתן מימרי יעלינך מתמן אף אסיקית בנך מתמן אבל בארץ ישראל כי מטא למערת המכפלה מת ויצאת נשמתו בארץ ישראל ומי שמת בארץ ישראל כאילו לא מת וחי לעולם וזה פירש רש"י לא מת ר"ל מיתת חוצה לארץ אלא בארץ ישראל וחי הוא לעולם וזה שאמר יעקב ושכבתי עם אבותי היינו מיתתו יהיה עם אבותיו ר"ל בארץ ישראל וכמו שפירש רש"י וזה ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו רק אל עמיו אסף רגליו אל המטה אבל לא מת עדיין ועל כן לא כתיב מיתה בפירוש וזה שפירש נדמה להם כאלו מת משום דהגיע זמנו ליאסף מן העולם וזה ויקרבו ימי ישראל למות שהיום היה קובל עליו והיה שוכב כאלו מת אבל נשמתו לא יצאה ממנו עד שבא למערת המכפלה וזה ישמח צדיק כי חזה נקם זה יעקב דנפתלי שקל קולפא מחייה ארישא דעשו נתרן עיניה ונפלו אכרעיה דיעקב פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך משום דעדיין חי היה ואחר כך מת ובזה נתקיימה נבואתה של רבקה ממש למה אשכל גם שניכם יום אחד כדאיתא בפרק ראשון דסוטה. עד כאן הגה"ה: וצלו נאה. שזה צריך לאדם עיף לנוח תחתיו: פירותיך מתוקין. לרעב ואמת המים לצמא: כמותך. בתורה ועושר וכבוד:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל (עא, א): אָמַר רַב, *דְּכִי מִיפְטְרִי רַבָּנָן מִפּוּמְבְּדִתָא אָמְרֵי: מְחַיֶּה חַיִּים יִתֵּן לְךָ חַיִּים אֲרוּכִים וּמְתֻקָּנִים.

נפש יהודה כי מיפטרי. מהדדי, שהיה אחד נוטל רשות מחבירו לשוב לביתו:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה (ברכות יז, א): כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַבִּי אַמֵּי, וְאָמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנַנְיָא, הֲווּ אָמְרִין הָכֵי: רַבֵּינוּ, *עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְחַיֶּיךָ, אַחֲרִיתְךָ לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא וְתִקְוָתְךָ לְדוֹר דּוֹרִים. *פִּיךָ יְדַבֵּר חָכְמוֹת שִׂפְתוֹתֶיךָ יַבִּיעוּ דַעַת, לְשׁוֹנְךָ תַּרְחִישׁ רְנָנוֹת. לִבְּךָ יֶהֱגֶה בִינָה, כִּלְיוֹתֶיךָ תַּעֲלֹזְנָה מֵישָׁרִים, עֵינֶיךָ יָאִירוּ בִּמְאוֹר תּוֹרָה וְרַגְלֶיךָ יָרוּצוּ לִשְׁמֹעַ *דִּבְרֵי עַתִּיק יוֹמִין.

נפש יהודה עולמך תראה בחייך. כל צרכך תמצא: פיך ידבר חכמות. בלשון ברכה היו אומרים: דברי עתיק יומין. הקב"ה שהוא מעולם:

כִּי הֲווּ מִיפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַב חִסְדָּא, וְאָמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמְרֵי הָכֵי: "אַלּוּפֵינוּ" (תהלים קמד, יד). וגו', מַאי "*אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים", רַב וּשְׁמוּאֵל, וְאָמְרֵי לָהּ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אֲמַר: "אַלּוּפֵינוּ" בַּתּוֹרָה, וּ"מְסֻבָּלִים" בְּמִצְווֹת; וְחַד אֲמַר: "אַלּוּפֵינוּ" בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וּ"מְסֻבָּלִים" בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ. מַאי "אֵין פֶּרֶץ" (שם)? שֶׁלֹּא תְהֵא סִיעָתֵנוּ *כְּסִיעָתוֹ שֶׁל שָׁאוּל, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ דוֹאֵג: "וְאֵין יוֹצֵאת" (שם), שֶׁלֹּא תְּהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל דָּוִד, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ *אֲחִיתֹפֶל; "וְאֵין צְוָחָה" (שם), שֶׁלֹּא תְהֵא סִיעָתֵנוּ כְּסִיעָתוֹ שֶׁל אֱלִישָׁע, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ *גֵחֲזִי; "בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (שם), שֶׁלֹּא יְהֵא לָנוּ בֵן וְלֹא תַלְמִיד *שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָרַבִּים, כְּיֵשׁ"וּ הַנּוֹצְרִי.

נפש יהודה אלופינו מסובלים. כמו ויט שכמו לסבול שסובלים עליהם באהבת ה' כל הדברים אלו ובדרך ארץ להנהיג את ישראל בנחת ולקבל עליהם עולם מריבה וקטטה: כסיעתו. כחבריו שהיו אצל שאול שיצא דואג לתרבות רעה כדמפרש בחלק: אחיתופל. שפרץ במלכות בית דוד: גיחזי. שהיה מצורע וכתיב ביה טמא יקרא והיינו צוחה: שמקדיח תבשילו. שיצא לתרבות רעה ומקדיח שנשרף תבשילו ואז ריחו רע ונודף למרחוק כן הכופר בעיקר סרחונו ובושתו רע:

וְאִם יִפָּטֵר הַתַּלְמִיד מֵהָרַב וְלָן בְּאוֹתָהּ הָעִיר חַיָּב לָשׁוּב אֶצְלוֹ לְמָחֳרַת לִפָּטֵר מִמֶּנּוּ, כִּדְאָמְרִינָן נַמֵּי בְפִרְקָא קַמָּא דְּמוֹעֵד קָטָן (ט, א): רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַרְמַאי וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן גֵּרִים וכו', אִיפְטוֹר מִינֵיהּ מֵאוּרְתָּא וּבְצַפְרָא וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בִּכְלָל שֶׁל נִשּׂוּאֵי אִשָּׁה, חֵלֶק ה', פֶּרֶק ב' (סימן קעח). וּבָזֶה וְכַיּוֹצֵא בוֹ יַרְבֶּה הָאֲהָבָה וְהַשָּׁלוֹם.

חֲתִימָה [שכט]

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁהוּא קִיּוּם הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּאָבוֹת (משנה יח): רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים *הָעוֹלָם קַיָּם: *עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם. וְהַדִּין וְהָאֱמֶת הֵם בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּשְׁבוּ בְשָׁלוֹם. נִמְצָא שֶׁעִקַּר קִיּוּם הָעוֹלָם הוּא בְשָׁלוֹם. וּבְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ הַשֵּׁם לְבָרֵךְ כֹּהֲנָיו לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל חֲתוּמָה בְּשָׁלוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי: "יְבָרֶכְךָ וגו' יָאֵר וגו' יִשָּׂא וגו' שָׁלוֹם" (במדבר ו, כד־כו), שָׁלוֹם בִּכְנִיסָתְךָ, שָׁלוֹם, בִּיצִיאָתְךָ, שָׁלוֹם עִם כָּל אָדָם. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם", בְּבֵיתֶךָ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה שְׁלוֹם בֵּית דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין־ קֵץ" וגו' (ישעיה ט, ו).

נפש יהודה העולם קיים. העולם שכבר נברא קיים על זה והוא ישובו של בני אדם מתקיים: על הדין. לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ועל האמת שלא ישקרו איש בעמיתו ועל השלום בין המלכיות ובין אדם לחבירו:

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא בִּשֵּׂר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל־ אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם" וגו' (בראשית טו, טו).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁבּוֹ שִׁבַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִצְחָק אָבִינוּ כְּשֶׁבָּא אֶצְלוֹ אֲבִימֶלֶךְ וּשְׁלָחוֹ בְּשָׁלוֹם, כְּדִכְתִיב: "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וגו' וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (שם כו, ל־ לא). לְהוֹדִיעֵנוּ חֲסִידוּתוֹ, שֶׁלֹּא נָטַר לוֹ אֵיבָה עַל שֶׁאָמַר לוֹ: "לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי־עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד" (שם שם, טז).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ יַעֲקֹב אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל־בֵּית אָבִי" וגו' (שם כח, כא).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא נִתְבַּשְּׂרוּ הַשְּׁבָטִים אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ וגו' שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת וגו' שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם" וגו' (תהלים קכב, ד־ו).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכְּשֶׁנִּתְגַלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִתְחִלָּה לְמֹשֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הָיָה מִתּוֹךְ דָּבָר שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית טִבְעָהּ בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת־אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" וגו' (שמות ג, ב), הֶרְאָהוּ שָׁלוֹם גָּדוֹל בֵּין הָאֵשׁ וְהַסְּנֶה, שֶׁדּוֹמֶה שֶׁנִּשְׂרָף וְלֹא נִשְׁרַף וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא חוּץ מִן הַטֶּבַע.

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁבּוֹ שִׁבַּח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם" (מלאכי ב, ה).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּנֵּא פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר קִנְאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֵּרְכוֹ בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם" (במדבר כה, יב).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁבּוֹ נִתְבַּשֵּׂר דָּוִד, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי וגו' וְעִמְּךָ בֶן־יִשַׁי שָׁלוֹם" וגו' (דברי הימים־א יב, יט).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, כִּי שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, נִקְרָא שְׁמוֹ עַל שֵׁם הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה בְיָמָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ" (שם כב, ט). וְכָל יָמָיו הָיָה שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים־א ה, ה).

גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁלֹּא בִקֵּשׁ חִזְקִיָּהוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר טוֹב דְּבַר־ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם־שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי" (מלכים־ב כ, יט).

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה