מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר הששי - בדרכי שלום
הַנֵּר הַשִּׁשִּׁי - בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם
וּמִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי כְּלָלִים
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ; הַכְּלָל הַשֵּׁנִי, בְּדִבְרֵי שָׁלוֹם וְאַהֲבָה
הַקְדָּמָה [שיג]
*כְּשֶׁהַשֵּׂכֶל הַנָּאוֹת נֶאֱצָל עַל מִי שֶׁהוּא בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת וְשָׁלֵם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְרוֹדֵף אַחַר אַהֲבָה וְשָׁלוֹם עִם בְּנֵי אָדָם, *הַשֵּׂכֶל שֶׁהוּא קָנוּי מִמֶּנּוּ אֵין לוֹ מְנִיעוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ וְיַחֲזֹר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נֶחְצָב מִשָּׁם, *שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל. אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם מַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדּוֹת לֹא טוֹבוֹת וְאֵינוֹ מַשִּׂיג דְּבָרִים הַנִּקְרָאִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אוֹ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם, *אֲפִילוּ כְּפִי מִזְגוֹ הִשִּׂיג בַּמֻּשְׂכָּלוֹת וְהָיָה עֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, מוֹנְעוֹת לוֹ מִדּוֹתָיו מִלִּהְיוֹת שָׁלֵם וְגַם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד בִּבְרִיאוּת נַפְשׁוֹ לַעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ.
נפש יהודה כשהשכל הנאות. הוא השכל שבאדם כמו לבהמה לדעת לקרב מה שטוב לו ולהרחיק מה שרע לו לקיום גופו רק על האדם הוא שכל זה יותר מפני שצריך לו דברים רבים להשכיל להנאתו ולתועלת גופו יותר מבהמה ויש שאין משכילין רק כל מה שהוא להנאתם ולטובתם והם כבהמות נדמו אבל מי שנאצל משכלו משפיע לעשות דברים שהם טובים לו וגם לאחרים ומשכיל כן בשכלו שבו שטוב שיהיה בעל מדות טובות וכו': השכל שהוא קנוי ממנו. ר"ל השכל הזה הטוב כמו שאמרנו שקנוי מכח השכל החיוני הנאות שבו הוא קנוי לו השכל הטוב הזה להיות בעל מדות טובות לזה אין לו מניעה שיחזור שכלו למעלה להתדבק שכלו הטוב בנשמתו שיקבל שכר טוב ויחזור נשמתו למקום קדושה למעלה שבאה משם: שהוא השכל הפועל. שעושה המעשה הטוב מה שחשב בשכלו לפעול ואז יקבל שכרו שהוציא מחשבתו אל הפועל: אפילו כפי מזגו. כפי טבעו שבו שאינו משיג בשכלו רק מה שהוא להנאת גופו השיג כמו שכלות אפילו כשישיג בשכלו וילמוד תורה מכל מקום כיון שטבעו רע ואינו רוצה להשכיל רק לעשות מה שהנאתו מונעות לו מדותיו וטבעו מהיות שלם שיעשה ויקיים מה שלמד מאחר שטבעו שאינו גומל חסד לאדם ואף לעצמו אין נוהג בדרך ארץ שאוכל ושותה יותר ממה שצריך לו וכן בכל הדברים אף שהוא רע לו אין משכיל עליו בשכלו שהוא כנגד הטבע לאדם לעשות כן:
וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מִמַּסֶּכֶת אָבוֹת: (משנה יז) אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֵין תּוֹרָה. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלֵם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת, אֲשֶׁר הֵם לְיִשּׁוּב בְּנֵי הָאָדָם וְשַׁלְוָתָם. וְהוּא דוֹמֶה לְמִי שֶׁזּוֹרֵעַ זֵרְעוֹנִין טוֹבִים *בְּשָׂדֶה שֶׁל זִבּוּרִית, שֶׁהַצּוֹמֵחַ מִמֶּנוּ אֵינוֹ טוֹב. נִמְצָא, שֶׁיְּדִיעַת דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְיֹשֶׁר הַמִּדּוֹת מַדְרִיךְ לָאָדָם לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ.
נפש יהודה בשדה של זיבורית. שהשדה רע כך מי שלמד תורה ואין בו דרך ארץ לא יצמח ממנו טוב:
וְעַל זֶה אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, א): דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: אֵי זוֹ הִיא פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכָּל גּוּפֵי תוֹרָה תְּלוּיִין בָּהּ? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה דֶרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*בְּכָל־ דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו). וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (שם לב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה דְבָרִים צְרִיכִין *חִזּוּק. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, תְּפִלָּה וְדֶרֶךְ אֶרֶץ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל.
נפש יהודה בכל דרכיך דעהו. אפילו לעבור עבירה דעהו תן לב אם צורך מצוה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה ואומר בכל דרכיך שיהיו בדרך ארץ ואז יישר ה' אורחותיך: חזוק. שצריך לחזק ולהתאמץ בם לקיימם:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא (שם יז, א): *מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: גְּמֹר בְּכָל לְבָבְךָ וְכָל נַפְשְׁךָ לָדַעַת דְּרָכַי וְלִשְׁקֹד עַל דַּלְתּוֹתַי יוֹם יוֹם. נְצֹר תּוֹרָתִי בְּלִבֶּךָ, נֶגֶד עֵינֶיךָ תְּהֵא יִרְאָתִי, שְׁמֹר פִּיךָ מִכָּל חֵטְא וְטַהֵר וְקַדֵּשׁ עַצְמְךָ מִכָּל אַשְׁמָה וְעָוֹן וַאֲנִי אֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכָל שָׁעָה.
נפש יהודה מרגלא בפומיה. דבר זה היה רגיל בפיו:
מַרְגְּלָא בְּפוּמְהוֹן דְּרַבָּנָן דְּיַבְנֶה: *אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרִי בְּרִיָּה, *אֲנִי מְלַאכְתִּי בָעִיר וַחֲבֵרִי מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה; הוּא מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ וַאֲנִי מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי, כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ *מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי, כָּךְ אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ. *שֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט, שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
נפש יהודה אני בריה. אני העוסק בתורה בריה אני וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר. כלומר נוח מלאכתי ממלאכתו: מתגדר. מתגדל לתפוס אומנותי: שמא תאמר. הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי והיה ממעיט ואין לו שכר שנינו שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה ובלבד שיכוין לבו לשמים ואצל קרבנות הוא נאמר בסוף מנחות:
מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּאַבַּיֵּי: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם *עָרוּם בְּיִרְאָה וּבַעֲנָוָה *וּבְמַעֲנֶה רַךְ וּמֵשִׁיב חֵמָה וּמְדַבֵּר שָׁלוֹם עִם אֶחָיו וְעִם קְרוֹבָיו וְעִם כָּל אָדָם וַאֲפִילוּ עִם גּוֹי בַּשּׁוּק, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָהוּב לְמַעְלָה וְנֶחְמָד לְמַטָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם, וַאֲפִילוּ גּוֹי בַשּׁוּק.
נפש יהודה ערום ביראה. להערים בכל מיני ערמה ליראת בוראו: ובמענה רך. שיהיו דבורו בנחת ומשיב חמה שלא יהא בעל כעס וחמה:
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ בְּמִדְבַּר סִינַי רַבָּה [ויק"ר ט, ג]: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, בָּא אָדָם אֶחָד *מְשֻׁפַּע בְּיוֹתֵר. אֲמַר לֵיהּ: מַשְׁגַּח רַבִּי אִיתְקַבֶּלֶת גַבָּן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי דְּיַהֲנֵי לָךְ. הִכְנִיסוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. בְּדָקוֹ בַמִּקְרָא וְלֹא מְצָאוֹ, בַּמִּשְׁנָה וְלֹא מְצָאוֹ, בָּאַגָּדָה וְלֹא מְצָאוֹ. אֲמַר לֵיהּ: *סִיב בְּרֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: תֵּימָא מַה דְּאַמִּינָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: כֵּן. אֲמַר לֵיהּ: אֵיכוֹל כַּלְבָּא פִיתֵּיהּ דְיַנַּאי. קָם תָּפְסֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: יְרוֹתְתֵּי גַּבָּךְ וְאַתְּ מוֹנֵעַ לִי. אֲמַר לֵיהּ: חַד זְמַן הֲוִינָא עֲבַר עַל בֵּי מִדְרָשָׁא וְשָׁמְעִי יָנְקַיָּא אָמְרִין: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", "קְהִלַּת יַנַּאי" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא יַעֲקֹב. אֲמַר לֵיהּ: לָמָּה זָכִיתָ דְּתֵיכוֹל עַל פְּתוֹרִי? אֲמַר לֵיהּ: מִיָּמַי לָא שְׁמָעִית מִילָא בִישָׁא וְחָזַרְתִּיהָ לְמָארֵיהּ, וְלָא שְׁמָעִית תְּרֵין דְּמִתְקַשִּׁין דֵּין לְדֵין וְלָא יְהָבִית שְׁלָמָא בֵינֵיהוֹן. אָמַר לֵיהּ: כָּל הַדָּא דֶּרֶךְ אֶרֶץ גַּבֵּיךְ וְקָרִיתִיךְ כַּלְבָּא? קָרִי עֲלֵיהּ: "*וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תהלים נ, כג). דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת קָדְמָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ אֶת הַתּוֹרָה, הַדָּא הוּא דִכְתִיב: "לִשְׁמֹר אֶת־דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד), "דֶּרֶךְ, זוֹ דֶּרֶךְ אֶרֶץ; "הַחַיִּים" זוֹ תּוֹרָה.
נפש יהודה משופע ביותר. מצוין ונאה בבגדיו כתלמיד חכם והיה ר' ינאי סובר שהוא ת"ח ואמר ליה משגח רבי פירוש תשגיח נא עלינו ותהיה מקובל לאכול אצלנו והשיב לו אותו האיש מה דהני לך כמו שאתה רוצה כלומר מרוצה אני לבוא אצלך ולאכול עמך כמו שאמרת: סב בריך. קח הכוס וברך ברכת המזון אמר האורח יברך ינאי בביתו ברך אתה שאתה בעל הבית אמר לו ר' ינאי אמור מה שאני אומר לך אמר האורח כן אמור ואני משיב אחריך א"ר ינאי אמור אכל כלבא פיתיה דינאי פירוש הכלב אכל פת של ינאי. קם האורח ותפסו בחזקה ואמר לו ירושתי גבך ואת מונע לי האורח אמר לר' ינאי ירושתי יש לי אצלך ואתה מונע אותה ממני ור"ל התורה היא ירושת כל ישראל בשוה ואתה יודע אותה וחלקי גבך ואתה מנעת ממני חלקי לקרוא אותי כלב כאלו אין לי חלק בה א"ל ר' ינאי בודאי יש לך דבר טוב שזכית לאכול על שלחני ומה זכות יש בעצמך שעליו תמכת וסמכת לאכול על שלחני אמר האורח מימי לא שמעתי דבר רע שהיה אחד מדבר על חבירו וחזרתי למאריה כלומר להגידו ולהלשינו לאותו הנאמר עליו או רוצה לומר לא שמעתי אדם שאמר עלי דבר רע וחזרתי לעורר עמו על זה מפני שהייתי מוחל על עלבוני ולא שמעתי שנים מריבין זה עם זה שלא עשיתי שלום ביניהם: ושם דרך. על שיש לו דרך ארץ אזכה לראות בישע אלהים:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין (י, ב): אָמַר רַב הוּנָא וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַב נַחְמָן: מָצִינוּ מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים: בְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם רוֹצֶה לֵילֵךְ בָּהּ מוֹלִיכִין אוֹתוֹ. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" (במדבר כב, יב) וּכְתִיב: "קוּם לֵךְ אִתָּם" (שם שם, כ). מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: "אֲנִי ה' [אלהיך] מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל מַדְרִיכְךָ *בְּדֶרֶךְ תֵּלֵךְ" (ישעיה מח, יז). מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: "*אִם־לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ" וגו' (משלי ג, לד).
נפש יהודה בדרך תלך. בדרך אשר תבחר לילך: אם ללצים. בא אדם להתחבר הוא יליץ אין מעכבין בידו:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שְׁקָלִים (פ"ג הלכה ב): חַיָּב אָדָם לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת כְּמוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם. מִן הַתּוֹרָה, מִן הַנְּבִיאִם וּמִן הַכְּתוּבִים. מִן הַתּוֹרָה, דִּכְתִיב: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב, כב). מִן הַנְּבִיאִים, דִּכְתִיב: "אֵל אֱלֹהִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע" (יהושע כב, כב). מִן הַכְּתוּבִים, דִּכְתִיב: "וּמְצָא־חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (משלי ג, ד).
לָמַדְנוּ שֶׁבִּרְשׁוּת הָאָדָם דַּרְכּוֹ, וְשֶׁחָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאָדָם שֶׁיִּהְיֶה נָקִי לְעֵינֵי בְנֵי אָדָם. וְעַל כֵּן אָמְרוּ, כִּי בְּמָה שֶׁמְּדַבְּרִים עַל הָאָדָם אַחֲרֵי מוֹתוֹ נִכָּר אִם הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. וּסְמָכוּהוּ עַל פָּסוּק: "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר *מֵאַחֲרֶיךָ" (ישעיה ל, כא), כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנג, א): בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: אֵי זֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: "וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ" וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּחֵלֶק הַלְוָיָה לַמֵּתִים (סימן ריג).
נפש יהודה מאחריך. מה שאומרים המלוים אחר מטתך כשתמות תשמע כשיאמרו זו הדרך שהלך בה זה לכו בה מובטח לו שהוא בן עולם הבא:
וְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן (שם פב, א): אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא לֹא שְׁכִיחַת קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָא, דִּמְחַדְּדָן שְׁמַעְתְּתֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דַּאֲמַר מִילֵי דְּעָלְמָא וְלָא תוֹרָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסִיק *בְּחַיֵּי דִבְרִיאָתָא וְאַתְּ אֲמֶרֶת מִילֵי דְעָלְמָא? כָּל שֶׁכֵּן זִיל לְוָתֵיהּ.
נפש יהודה בחיי דבריאתא. שלמד אתכם דרך ארץ ולהרחיק מדבר שהוא סכנה לאדם:
עַל כֵּן, כָּל הָרוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁלֵם בְּמִדּוֹתָיו וּבָרִיא לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ וּמְרֻצֶּה לָעָם וְנָקִי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמִיִּשְׂרָאֵל, יִלְמַד בְּדִבְרֵי דֶרֶךְ אֶרֶץ וְיֹאהַב לְכָל אָדָם וְיוֹתֵר לַחֲבֵרָיו וִיהֵא חָבִיב לוֹ דִּבְרֵי חֲבֵרָיו כְּדִבְרֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּהוּ שֹׁרֶשׁ לְרֹב הַמּוּסָרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה מֵהַמִּצְוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת לְאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, שֶׁהֵם נִכְלָלוֹת בַּפָּסוּק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). וְדָרְשׁוּ בוֹ: *דְּעַלָּךְ סָנֵי לַחֲבֵרָךְ לָא תַעֲבֵיד. וְזֶה שֶׁלִּמֵּד הִלֵּל לַגּוֹי *שֶׁבָּא לְהִתְיַהֵד אֵלָיו עַל מְנָת שֶׁיְּלַמֵּד לוֹ כָּל הַתּוֹרָה בְּרֶגֶל אַחַת, וְאָמַר לֵיהּ פָּסוּק זֶה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מִימְרָא זוֹ בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לא, א), וּכְתוּבָה לְמַטָּה, בְּנֵר הָעֲנָוָה (סימן שלד), וּלְעֵיל (סימן כט).
נפש יהודה דעלך סני. מה שהוא שנאוי לך אם אדם עושה הדבר כזה לך גם אתה אל תעשה כזה לחברך: שבא להתיהד. שהעובד כוכבים בא להלל לגיירו על מנת שילמד עמו כל התורה בזמן שיכול לעמוד על רגל אחת ולמד עמו פסוק זה ואמר לו כל התורה נכלל בפסוק זה:
וּמִי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וְיִלְמַד בַּתּוֹרָה, יְהֵא שָׁלֵם בְּמִדּוֹתָיו וְיֹאהַב הַשָּׁלוֹם וְיִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וִיהֵא טוֹב עִם ה' וְעִם אֲנָשִׁים וִיהֵא שָׁלֵם בְּגוּפוֹ וּבְמָמוֹנוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָרִיא לַעֲבֹד הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן: בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ
וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּמַה שֶּׁרָאוּי לְכָל אָדָם: הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּמַה שֶׁמֻּבְדָּלִים בּוֹ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּמַה שֶּׁרָאוּי לְכָל אָדָם
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [שיד]
אֵלֶּה הַדְּבָרִים "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וְחַי בָּהֶם" בִּזְרִיזוּת וּבְמוּסָר נָאוֹת וְחַי בָּהֶם בִּבְרִיאוּת וְשַׁלְוָה וִיהֵא אָהוּב לַמָּקוֹם יִתְעַלֶּה לָאֵל יִתְבָּרַךְ וְלַבְּרִיּוֹת. בַּבֹּקֶר בַּהֲקִיצוֹ מִשְּׁנָתוֹ יִזְדַּעֲזַע מֵאֵימַת בּוֹרְאוֹ וְיִזְכֹּר חַסְדּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר לוֹ בְּהַחֲזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד אֶצְלוֹ. וּבָזֶה יְבָרֵךְ בְּלִבּוֹ אֱלֹהָיו, אֲשֶׁר הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְשֶׁהִצִּילוֹ מִכָּל הַמִּקְרִים הַמְּזֻמָּנִים לָבוֹא עַל הָאָדָם בְּכָל עֵת, וְקַל וָחֹמֶר בַּלַּיְלָה, שֶׁהִיא יוֹתֵר מוּכֶנֶת לִמְאוֹרָעוֹת וּלְחֳלָאִים *וּלְאַסְכָּרוֹת.
נפש יהודה ולאסכרות. מיתות משונות ב"מ:
וְיִשְׁמֹר מְאֹד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדוֹ *לְאֶבְרֵי הַחוּשִׁים הַפְּתוּחִים לֶחָלָל, שֶׁהֵם עֲלוּלִים יוֹתֵר לְקַבֵּל טוּמְאָה, עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו בְּמַיִם שָׁלֹשׁ פְּעמִים לְהַעֲבִיר הָרוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה בָהֶם בַּלַּיְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמֹנָה שְׁרָצִים (קח, ב): שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְמַר עוּקְבָא: לִישְׁדַר לִי מַר מֵהַנָּךְ קִילוֹרֵי דְּמַר שְׁמוּאֵל שָׁלַח לֵיהּ: שְׁדוּרֵי מְשַׁדַּרְנָא לָךְ דְּלָא תֵימָא דְּרַע עַיִן אֲנָא, אֶלָּא הָכֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: טוֹבָה טִפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַרְבִית מִכָּל *קִילוּרִין שֶׁבָּעוֹלָם.
נפש יהודה לאברי החושים. מלשון ובעבור חושי בי שהוא לשון הבנה והבחנה שיש באותן אברים דבר פעולה להבחין כמו העין לראות והאוזן לשמוע ופה לדבר והחוטם להריח וכן כולם ואותן אברים הם פתוחים כמו הפה והחוטם והעינים ואזנים ובית הרעי הם עלולים לקבל טומאה שהסיבות שהם פתוחים עילה וגרם להם שיקבלו טומאה בקל יותר משאר אברים: קילורין. דבר רפואה לעינים שלח ליה טוב לך לתת טפת צונן בעיניך שחרית מרפואות קילורין דשמואל וכן רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית נמי מאירה העינים. מין אדמה ששמו קילורין וטוב לעינים:
הוּא הָיָה אוֹמֵר: *יָד לָעַיִן תִּקָּצֵץ, יָד לַחֹטֶם תִּקָּצֵץ, יָד לַפֶּה תִּקָּצֵץ, יָד *לְחִסּוּדָא תִּקָּצֵץ, *יָד לָאַמָּה תִּקָּצֵץ, יָד *לְפִי טַבַּעַת תִּקָּצֵץ, *יָד לְגִיגִית תִּקָּצֵץ. יָד מְסַמָּא, יָד מְחָרֶשֶׁת, יָד מַעֲלָה פּוֹלִיפוּס. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: *בַּת חוֹרִין הִיא זוֹ וּמַקְפֶּדֶת עַד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *פּוּךְ מַעֲבִיר בַּת מֶלֶךְ וּמַרְבֶּה שֵׂעָר בָּעַפְעַפַּיִם וּפוֹסֵק אֶת הַדִּמְעָה. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּנֵר רִאשׁוֹן, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל (סימן כא).
נפש יהודה יד לעין. כשנוגע בעיניו בידיו שחרית ולא נטל ידיו תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמאתו וכן כולם: לחסודא. לנקב שהקיז דם בריבדא דכוסילתא. ריבדא שריטת הנקב להוציא הדם בכוסילתא שם הסכין שמקיז בו: יד לאמה. לנקב הגיד: לפי טבעת. לנקב הרעי שעגול כטבעת תקצץ ולא תגע שוב בעין או באוזן ובנקבים קודם נטילה: יד לגיגית. שמטילין בה שכר לא תגע קודם נטילת שחרית וכן יד לעין קודם נטילה מסמא עיניו יד לאוזן מחרשת יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס ריח החוטם והפה ופוליפוס הוא מין מורסא ושחין עולה בו ומסריח ממנה ומה דאמרינן במסכת נדה יד לאמה תקצץ הוא משום שמוציא שכבת זרע אבל כאן אמר במקום נקב לבד דעלול לטומאה וכן לפי הטבעת דמביא לידי תחתוניות היינו דמשמש תדיר אבל כאן אמר בנגיעה לבד גם כן אסור: בת חורין היא. הרוח השורה על הידים לפני נטילה ומקפדת בנטילתו לנוטלו יפה עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו ובת חורין ר"ל שאין מי שיצוה עליו שילך אלא הנטילה: פוך. אם נתנו בעיניו והוא כוחלא צבע ליפות עינים כמו ותשם בפוך עיניה מעביר בת מלך והיא בת חורין ונקראה בת מלך על שאין שר ומושל עליה ואם הזיקה לעיניו הפוך מעביר אותו:
וְגַם יִזָּהֵר אָדָם שֶׁלֹּא יְקַבֵּל חֲלוּקוֹ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְלֹא יְקַבֵּל נְטִילַת יָדַיִם מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (נא, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי סוּרִיאֵל שַׂר הַפְּנִים: *אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבְּשֶׁנּוּ וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַל תַּחְזִיר *כּוֹס אַסְפָּרָגוֹס אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לְךָ, מִפְּנֵי *שֶׁאִסְתַּלְגּוֹנִית שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹשֶׁבֶת וּמְצַפָּה לוֹ לָאָדָם אֵימָתַי יָבוֹא לִידֵי דְבָרִים אֵלּוּ וְיִכָּשֵׁל בָּהֶם. וְאָמְרֵי לָהּ - *אִסְתַּכְסוּפִית שֶׁל רוּחַ רָעָה *יוֹשֶׁבֶת וּמְצַפָּה.
נפש יהודה אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש. אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו: כוס אספרגוס. ששותין שחרית לרפואה ואותה רפואה נקראת אספרגוס: אסתלגונית. שם חבורת מלאכי חבלה: אסתכסופית. שר חבורת שדים: יושבת ומצפה. שאז יש להם רשות להזיקו כשאדם עושה א' מהדברים אלו מיהו בעת בזאת אין שכיח כל כך שדים וכישוף כיון דבטל הקדושה בטל גם הטומאה כי זה לעומת זה עשה האלהים:
וְיִבְדֹּק עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל לְטַהֵר גּוּפוֹ וְלִשְׁמֹר בְּרִיאוּתוֹ, לְנַקּוֹת גּוּפוֹ מֵרוּחַ רָעָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן (פב, א): הַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ נִפְנֶה, רַב חִסְדָּא וְרָבִינָא, חַד אֲמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְחַד אֲמַר: *רוּחַ זֻהֲמָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ; וְהַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת *וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפָּנוֹת יַעֲמֹד וְיֵשֵׁב, יַעֲמֹד וְיֵשֵׁב. רַב חָנָן מִנְּהַרְדָּעָא אָמַר: *יְסַלֵּק לִצְדָדִין. רַב הוּנָא אָמַר: *יְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשֵּׁי: כָּל שֶׁכֵּן דְּכִי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ לָא מְפַנֶּה. אֲמַר לֵיהּ: *יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אַחֵרִים. אָמַר רַב יִרְמִיָּה מִדִּפְתֵי: לְדִידִי חָזִי לִי *הַהוּא טַיְיעָא, דְּקָם וְיָתֵיב וְקָם וְיָתֵיב עַד דְּשָׁפֵיךְ כִּקְדֵרָא.
נפש יהודה רוח זוהמה. כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה מזוהמת וחד אמר רוח רעה ר"ל ריח פה שהזבל מרקיב במעים ויוצא ריח דרך פיו: ואינו יכול לפנות. שאין הנקב נפתח: יסלק לצדדין. כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק אם יוכל לעשות שם צרכיו כי דבר זה טוב לו לפתיחת הנקב: ימשמש בצרור. יקח חתיכת עפר ויפתח נקב הרעי: יסיח דעתו מדברים אחרים. יהיה דעתו והשגחתו על צואתו: ההוא טייעא. סוחר ישמעאל דקם מבית הכסא מעט ויתיב עד דנשפך ממנו צואתו כדבר ששופכין במהירות מן הקדרה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחֵת קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דִּמְחַדְדָן שְׁמַעְתְּתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אוֹזִיל לְגַבֵּיהּ? דְּכִי אֲזִילְנָא *מוֹתִיב לִי בְמִילֵי דְעָלְמָא וּמַאי מִילֵי דְעָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: הַאי מָאן דְּעַייֵל לְבֵית הַכִּסֵא *לָא לֵיתִיב לְהֶדְיָא וְלָא לִטְרַח טְפֵי, דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָא *אַתְּלַת שִׁינֵי יְתִיבָא וְדִלְמָא דְּמִשְׁתַּמְטֵי שִׁינֵי דְכַרְכַּשְׁתָּא וְאָתִי לִידֵי סַכָּנָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסִיק בְּחַיֵי דִּבְרִיָּתָא וְאַתְּ אֲמֶרֶת בְּמִילֵי דְעָלְמָא? כָּל שֶׁכֵּן זִיל לְוָתֵיהּ.
נפש יהודה מותיב לי במילי דעלמא. מושיבני לפניו בדברי חכמה שאינן תורה: לא ליתיב להדיא. במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני כרכשתא ויוצאות: אתלת שיני. ג' סדרים בשר עב יש למטה במקום הנקב ואם הוא טורח בחזקה להוציא רעי נשמטת ויוצאת ויבא לידי סכנה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות סב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם *יַנְהִיג אָדָם עַצְמוֹ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לָצֵאת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק. וְתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הַשְׁכֵּם וְצֵא, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְרַחֵק. *מַשְׁמֵשׁ וְשֵׁב, אַל תֵּשֵׁב וּתְמַשְׁמֵשׁ, שֶׁכָּל הַיּוֹשֵׁב וְאַחַר כָּךְ מְמַשְׁמֵשׁ אֲפִילוּ עוֹשִׂים לוֹ כְשָׁפִים בְּאַסְפַּמַיָּא - בָּאִין עָלָיו. *מַאי תַקַּנְתֵּיהּ? לֵימָא הָכִי: לָא חוֹם וְלָא תַחְתּוֹם לָא לִי וְלָא לִי, לָא אַהֲנוּ וְלָא מְהַנּוּ, לָא חָרָשֵׁי דַחֲרָשֵׁי וְלָא חָרָשֵׁי דַחֲרָשִׁיאָתָא. תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַל כָּל מִשְׁכָּב שְׁכַב, חוּץ מִן הַקַּרְקַע; וְעַל כָּל מוֹשָׁב שֵׁב, *חוּץ מִן הַקּוֹרָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: *שֵׁנָה דַּעֲמוּד הַשַּׁחַר *כְּאִצְטְמָא לְפַרְזְלָא.
נפש יהודה ינהיג אדם. ירגיל עצמו לעשות צרכיו בשחרית קודם היום ובערבית משחשיכה כדי שלא יהא צריך להתרחק מפני בני אדם משום שנפנין היוצאין חוץ לעיר וצריך לישב במקום צנוע: משמש ושב. קח צרור או קיסם לפתוח נקבים ל"א משמש המושב שלא יהא מלוכלך: מאי תקנתיה. אם לא עשה ובא לידי סכנה יאמר לא לי לא תוכלו לי לעשות רע לא חוס ולא תחתית הם שמות הכשפים העשוים על ידי תחתוניות לא אהנו ולא מהנו לא כולן ולא מקצתן לא חרשי דחרשי ולא חרשי דחרשיאתא לא מכשפות מכשף זכר ולא מכשפות מכשפה נקבה ד"א לא הני ולא מהני לא יצלח ולא יועיל עוד מכשפות: חוץ מן הקורה. שמא תפול ממנה וכן מכל דבר שיש לו לבא לידי סכנה על ידו: שינה דעמוד השחר. טוב לאדם והוא קודם השחרית דבשחרית צריך לעמוד ולהתפלל: כאצטמא לפרזלא. והוא ברזל חזק וצהוב שעושין אותו בברזל לפיות בסכינים וקרדומות שטא"ל בל"א וכן מועיל לגוף השינה והיציאה להפנות:
בַּר קַפָּרָא הֲוָה *מְזַבֵּין מִילֵי בְדִינָרֵי, וַאֲמַר: *אַדְכָפְנֵת אֵכוֹל וְאַדְּצָחֵית שְׁתֵּי, *אַדְּרָתְחָא קְדֵירָךְ שְׁפֹךְ. *קַרְנָא קָרֵי בְרוֹמִי: מָאן מְזַבֵּית תְּאֵנֵי? תְּאֵנֵי דְאָבוּךְ זַבֵּין. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: כִּי עַיְילִיתוּ *בִּשְׁבִילָא דִמְיוּסָד לְמֵיסַק בְּדַבְרָא לָא תֶחֱזוּ לְהַאי גִיסָא וְלָא לְהַאי גִיסָא, דִּילְמָא *יָתְבָן נָשֵׁי וְלָא אוֹרַח אַרְעָא לְאִיסְתַּכּוּלֵי בְהוּ.
נפש יהודה מזבין מילי בדינרי. מכר דברים בזול בדינר כלומר שאמר ולמד דברים טובים לגוף האדם שיוכל לקיימם בקל בלא הוצאת ממון ד"א שהם טובים כדינרי זהב: אדכפנת אכול. שאם תשהה תעבור ממך תאות המאכל ואין המאכל מועיל אי נמי אל יאכל אדם אלא אם כן כי כפין שכבר נתעכל המאכל בבטנו ויהיה רעב ותאב לאכול: אדרתחא קדירך שפוך. קודם שתצטנן משל הוא זה כשאתה צריך לנקביך שפוך ואל תשהה אותם: קרנא קרי ברומי. אם תשמע קול קרן ברומי הוא סימן למבקש תאנים לקנות ולהוליך למקום אחר תאני דאבוך זבין אם אין אביך בבית הזהר אתה בנו למכור תאניו בעוד שיש תובעים: בשבילא. שביל קטן שפונים בו לשדות: יתבן נשי. לעשות צרכיהן:
רַב סַפְרָא עָאל לְבֵית הַכִּסֵא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא *נָחַר לֵיהּ אַבָּבָא. *אֲמַר לֵיהּ: לֵיעוֹל מַר. בָּתַר דְּנָפַק, אֲמַר לֵיהּ: עַד כָּאן לָא עַיְלֵית לְשֵׂעִיר וְגָמְרֵת מִילֵי דְשֵׂעִיר, מִי לָא תְנַן: מְצָאוֹ נָעוּל בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם, מְצָאוֹ פָתוּחַ בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם? *וְאִיהוּ סָבַר, מִסְתַּכֵּן הוּא, דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: *עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי *הִדְרוֹקָן, *סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי *יֵרָקוֹן.
נפש יהודה נחר ליה אבבא. אפתח דבית הכסא לסימן לידע אם יש שם אדם נחר שנארחי"ן בל"א: אמר. רב ספרא לר' אבא שייעול אצלו לבית הכסא ולא רצה ליעול בתר דנפיק רב ספרא מבית הכסא א"ר אבא לרב ספרא עד כאן לא עיילת לשעיר עדיין לא הלכת לשעיר שהן אינן צנועין בבית הכסא וגמרת לך מילין דשעיר שגם אתה לא ידעת שצריך להיות צנוע בבית הכסא שאמרת לי ליעול ושעיר ר"ל לאומה של שעיר שאינם צנועין לאו הכי תנן במסכת תמיד מדורה היתה שם בעזרה היסק גדול של אור להתחמם שם הכהנים המסיכים רגליהם בבית הכסא שצריכין טבילה כדתנן במסכת יומא כל המסיך רגליו טעון טבילה ובית הכסא של כבוד היה שם מצאו נעול וכו' אלמא אין מספרים בבית הכסא ואת אמרת לי ליעול מר: ואיהו סבר. רב ספרא שמהר לומר ליעול סבר מסוכן הוא בעמוד החוזר אם ישוב לאחוריו ויחזור העמוד: עמוד החוזר. רעי שחוזר בבטנו שמתאפק לעשות צרכיו: הדרוקן. כריסו צבה: סילון החוזר. השתנה: ירקון. צבע פניו משתנה לירקון:
וְגַם יִבְדֹּק עַצְמוֹ קֹדֶם סְעוּדָה, דְּגָרְסִינָן הָתָם, וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (כג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: *הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע יְהַלֵּךְ עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע פְּסִיעוֹת. וַאֲמְרֵי לָהּ: אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁל עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת וְנִפְנֶה וְנִכְנָס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.
נפש יהודה הנכנס לסעודת קבע. וגנאי הוא שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה ילך בראשון לבית הכסא עשר פעמים וכו' ובכל פעם ופעם בודק את עצמו ויושב אולי יוכל להפנות שההילוך מוריד הגדולים לנקב:
וּלְהַנְהָגַת הַבְּרִיאוּת קָבְעוּ זְמַן לִסְעוּדוֹת רֹב הָאָדָם בְּשָׁעָה רְבִיעִית, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שָׁעָה רִאשׁוֹנָה מַאֲכַל *לוּדִים, שְׁנִיָּה מַאֲכַל לִסְטִים, שְׁלִישִׁית מַאֲכַל *יוֹרְשִׁים, רְבִיעִית מַאֲכַל פּוֹעֲלִים, חֲמִשִּׁית מַאֲכָל כָּל אָדָם. אֵינִי, וְהָאָמַר רַב פַּפָא: רְבִיעִית זְמַן סְעוּדָה לַכֹּל הִיא? אֶלָּא אֵיפוֹךְ: רְבִיעִית מַאֲכַל כָל אָדָם, חֲמִישִּׁית מַאֲכָל פּוֹעֲלִים. שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִכָּאן וָאֵילָךְ *כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת. וְאָמַר אַבַּיֵּי: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵי בְצַפְרָא, אֲבָל טָעֵים מִידֵי בְצַפְרָא לֵית לָן בָּהּ.
נפש יהודה לודים. אומה שאוכלין אדם והן רעבתנין: יורשים. שיורשים הון רב שלא טרחו בו ואין עסוקין ודואגין לשוט אחרי מזונות ולעסוק במלאכה: כזורק אבן לחמת. לנוד כן לא קשה ולא יפה לו באכילתו שזורק בגופו:
וְאִם הוּא רָגִיל לֶאֱכֹל מְעַט אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְתַלְמוּדוֹ יוֹתֵר טוֹב הוּא לוֹ לְחַזֵּק גּוּפוֹ וּבְרִיאוּתוֹ. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַמְקַבֵּל (קז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית: מַצֶּלֶת מִן הַחַמָּה וּמִן הַצִּנָּה *וּמִן הַזִּיקִין *וּמַחְכִּימַת פֶּתִי וְזוֹכֶה בַדִּין וְזוֹכֶה *לִלְמֹד וּלְלַמֵּד וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִין וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה *הֶבֶל וְנִזְקָק לְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת וְהוֹרֶגֶת אֶת *הַכִּנָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַכְנֶסֶת אֶת הָאַהֲבָה *וּמוֹצִיאָה אֶת הַקִּנְאָה.
נפש יהודה ומן הזיקין. מן הרוח נשיבת הרוח על האדם והכל לפי השעה ויש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ושעה פלוני: ומחכימת פתי. שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי. וזוכה בדין אם יש לו דין עם חבירו דעתו מיושבת לישב דבריו בבית דין להטעים אותם: ללמוד וללמד. מחמת ישוב הדעת ודבריו נשמעין לבריות שיש לו לב להטעימן: הבל. זיעה וזוהמא ונזקק לאשתו אם בעל הרהורים הוא ומתוך שלבו טוב בבוקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן: הכינה. תולעים שבבני מעיים: ומוציאה את הקנאה. את התגר שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם וּבְפֶרֶק הַחוֹבֵל, בְּמַסֶּכֶת קַמָּא (צב, ב): אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָארִי: מִנָּא הָא מִילְתָא דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: *שִׁיתִין רְהוּטֵי רָהֲטוּ וְלָא מָטוּ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כָּרַךְ, וְאָמְרוּ רַבָּנָן: הַשְׁכֵּם וֶאֱכֹל בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא־יַכֵּם *שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ" (ישעיה מט, י), כֵּיוָן דְּלֹא יִרְעֲבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ מִמֵּילָא לֹא יַכֵּם שָׁרָב וְשֶׁמֶשׁ. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אֲמֶרֶת לִי מֵהָתָם וַאֲנָא אַמִּינָא לָךְ מֵהָכָא: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג, כה), זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה; "וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ" (שם), זוֹ פַּת בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם בְּשַׁחֲרִית; מִכָּאן וָאֵילָךְ "וַהֲסִירֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שם).
נפש יהודה שיתין רהטי רהוט. ששים איש רצים ולא מגיעים לאוכל שחרית דהוא חזק לרוץ יותר: שרב ושמש. חום השמש:
וְאַל יָטִיל אָדָם *אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ בְּיִרְאָתוֹ לִידֵי עֲבֵרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּגִטִּין (ו, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה הִטִּיל עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ אֵימָה יְתֵירָה וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמַּפִּיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ סוֹף בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: *גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים וְחִלּוּל שַׁבָּת.
נפש יהודה אימה יתירה. שיהא קפדן מאד ומתיראין מלפניו: גילוי עריות. כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. שפיכות דמים כי הכא שנהרגת פילגשו או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת מן הפחתים וחילול שבתות פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע:
וְגַם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מִתּוֹךְ חוּלְשָׁה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִטִּין, פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוֹרְדַּיקוּס (ע, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הֵקִיז דָּם וְשִׁמֵּשׁ *הַוְיָן לוֹ בָּנִים וִיתְקִין. הֵקִיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁמְשׁוּ הֲוְיָן לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי רָאֲתָן. אָמַר רַב פַּפָּא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא *דְלָא טָעֵים מִידֵי, אֲבָל טָעֵים לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בָּא מִן הַדֶּרֶךְ בַּצָהֳרַיִם וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ הֲוְיָן לוֹ בָּנִים וִיתְקִין. תָּנוּ רַבָּנָן: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא אַל יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיִּשְּׁהֶה שִׁעוּר מִיל, מִפְּנֵי שֶׁשַּׂר שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא עוֹלֶה עִמּוֹ. וְאִם שִׁמֵּשׁ הֲוְיָן לוֹ בָּנִים *נִכְפִּין. תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָד אוֹחַזְתּוֹ *עֲוִית, מְיֻשָּׁב אוֹחֲזוֹ *אַלְרֵיָיא. הִיא מִלְמַעְלָה וְהוּא מִלְּמַטָּה אוֹחֲזוֹ *דְלַיְירָא. *מַאי דְלַיְירָא: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: סַם דַּלְדַיָא דַרְדַרָא. מַאי דַרְדַרָא? אָמַר אַבַּיֵּי: *מוֹרִיקָא דְחוֹחֵי. רַב פַּפֵּי *אָלִיס לֵיהּ וּבָלַע לֵיהּ. רַב פַּפָּא אָלִיס לֵיהּ וְשָׁדֵי לֵיהּ. אָמַר אַבַּיֵּי: *מִי שֶׁאֵינוֹ בָקִי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ לֵיתֵי תְּלָתָא קְפִיזֵי קוֹרְטוּמֵי דְחוֹחֵי וְנִידוֹקִינְהוּ וְנִישְׁלוֹקִינְהוּ בְחַמְרָא וְנִשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֵם הֶחֱזִירוּנִי *לְנַעֲרוּתִי.
נפש יהודה הויין לו. אם נתעברה באותו תשמיש בנים ויתקין חלשים בעלי ראתן שרץ במוח: דלא טעים מידי. שלא אכל כלום אחר הקזה ושימש מטתו: נכפין. חולי הנופל שנפלין כשבא להם החולי: עוית. שגידיו מושכין אותו וכווצין קרמפ"א בל"א: אלר"א. כאב שאבריו כואבין עליו: דליירא. חולי שלשול: מאי דליירא. למה נקרא החולי הזה דליירא על שם רפואתה שנקרא כן והוא: מוריקא דחוחי. הגדל בגדר של חוחים והוא מין כרכום שפל: אליס. לועס אותו לרפואה בשיניו ואכלה: מי שאינו בקי בדרך ארץ ליתי תלתא קפיזי. כלי מחזיק ג' רביעיות מדה קורטומי גרעיני כרכום הגדלים בקרקע מזובל בזבל הצאן ונידוקינהו ויכתשם הדק ויבשלם ביין וישתם והוא קרו"ג שנקרא פעל"ד זאפרן בל"א: לנערותי. לכח נערותי תשמיש:
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַכְחִישִׁין כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם: *פַּחַד, דֶּרֶךְ וְעָוֹן. פַּחַד, דִּכְתִיב: "לִבִּי *סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי" (תהלים לח, יא); דֶּרֶךְ, דִּכְתִיב: "עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי" (שם קב, כד); עָוֹן, דִּכְתִיב: "כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי" (שם לא, יא). שְׁלֹשָׁה דְבָרִים *מַתִּיזִין כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל מְעוּמָד וְשָׁתָה מְעוּמַד וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָד. חֲמִשָּׁה קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים. וְאֵלּוּ הֵן: *אָכַל וְעָמַד וְשָׁתָה וְעָמַד, יָשַׁן וְעָמַד, שִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד, הֵקִיז דָּם וְעָמַד. שִׁשָּׁה דְבָרִים *הָעוֹשֶׂה אוֹתָם מִיָּד מֵת. וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגַּע וְהֵקִיז דָּם וְנִכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁתָה וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשַׁן עַל קַרְקַע וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁעֲשָׂאָן *כְּסִדְרָן. אָמַר אַבַּיֵּי: כְּסִדְרָן מֵת, שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן חָלֵישׁ. אֵינִי וְהָא *מָעוּרַת עָבְדָה לֵיהּ לְעַבְדָהּ תְּלַת מִינַיהוּ וּמִית? הַהוּא כָּחוּשׁ הֲוָה. שְׁמוֹנָה דְבָרִים רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה. וְאֵלּוּ הֵן: *דֶרֶךְ אֶרֶץ וְדֶרֶךְ וְעֹשֶׁר וּמְלָאכָה, יַיִן וְשֵׁינָה, חַמִּין וְהַקָּזַת דָּם. שְׁמוֹנָה דְבָרִים מְמַעֲטִין אֶת הַזֶּרַע. וְאֵלּוּ הֵן: הַמֶּלַח וְהָרָעָב *וְהַנֶּתֶק וּבִכְיָה וְשֵׁינָהעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְגֻדְגְּדָנִיּוֹת וְכִישׁוּת שֶׁלֹּא בִזְמַנָּה וְהַקָּזַת דָּם לְמַטָּה *כִפְלַיִם. תָּאנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה לְמַטָּה כִפְלַיִם, כָּךְ יָפֶה לְמַעְלָה כִפְלַיִם. אָמַר רַב פַּפָּא: לְמַטָּה - *לְמַטָּה מִן הַבֵּצִים, לְמַעְלָה - לְמַעְלָה מִן הַבֵּצִים.
נפש יהודה פחד. דאגה שדואג על דבר העתיד כגון טירוד מזונות או פחד אויב: סחרחר. סבבוני הדאגות והקיפוני. דרך. כל הדרכים בחזקת סכנה. עון. דאגת עונש העון: מתיזין. מפרק אבריו כאלו הן נשברין והוא דלא ישב מיד אחריו: אכל ועמד. מיד קודם ששהה מעט ואין המאכל עדיין מתפשט בו וכשעומד מיד הוא מכריע לצד אחר: העושה אותם. כולם כאחד: כסדרן. זה אחר זה דוקא כמו שאמר קודם: מעורת. שם אשה עבדא רק ג' מדברים האלה לעבדה ומית ואיך אמרת כולי האי: דרך ארץ. תשמיש ודרך להלוך בדרכים ועושר מיעוטו יפה ורובו קשה שמבטל מתלמוד תורה ומגביה לבבו. חמין לרחוץ ולשתות: והנתק. צרעת ושחין גדגדניות זרע גד גליינדי"ר בל"א וכישות שלא בזמנה קודם בישולה והוא מין ירק דק וארוך ומסבב על הקוצים הנקרא ברקון כמו שאמרו בברכות ועדיין מתירא מן הקוצים ומן הברקנים וכדמתרגם על כשושנה בין החוחים: כפלים. היא רעה וממעטת יותר הכח מהשאר דברים שמחלישין הכח: למטה מן הביצים. כמו ברגליו ובשוקיו למעלה בכתפים ובקליבוסת ובצואר:
וּשְׁאָר כָּל *הַהַרְחָקוֹת מֵהַמִּשְׁגָל שֶׁהֵם טוֹבוֹת לָאָדָם, לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ, כְּתוּבוֹת לְמַעְלָה, בְּנֵר רִאשׁוֹן, חֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל (סימן יט), וּבְנֵר שְׁלִישִׁי, חֵלֶק דֶּרֶךְ הַחִבּוּר (סימן קעז). וְהַנִּזְהָר בְּדִבְרֵיהֶם וְחַי בָּהֶם.
נפש יהודה ההרחקות מהמשגל. שיתרחק האדם מן תאות הנשים במה שאסור לו ומן המותרות שלא יחליש כחו:
פֶּרֶק שֵׁנִי [שטו]
*לְפִי שֶׁהָאָדָם הוּא עָלוּל לְקַבֵּל מְאוֹרָעוֹת הַמְקָרְבוֹת לוֹ לִידֵי סַכָּנָה, מֵהֶם *מִסִּבַּת הַמְשָׁרְתִים וּמֵהֶם מִסִּבַּת כִּשּׁוּף וּמֵהֶם מִצַּד אֶרֶס, עַל כֵּן הִזְהִירוּ בָהֶם רַבּוֹתֵינוּ בִּדְבָרִים הַמַּזִּיקִים. וּלְפִי שֶׁהַמַּיִם הֵם יוֹתֵר עֲלוּלִים לְקַבֵּל טוּמְאָה *בְּכָל אֶחָד מֵאֵלּוּ הַצְּדָדִים, דִּבְּרוּ בְּהֹוֶה, וְגַם כָּל בֶּן דַּעַת יִלְמַד מִמֶּנּוּ לִדְבָרִים אַחֵרִים.
נפש יהודה לפי שהאדם הוא עלול. שטבעו של אדם מוכן להיות ניזוק לפי גופו וסבתו שהוא בשר ודם וניזק על ידי דבר שמזיק לו והוא הגרם והעלול אורזא"ך מל"א: מסבת המשרתים. הם שבע כוכבי לכת המשרתים את העולם שעל ידם יגיע לאדם איזה סבה כפי הוראתם בשימושם וממשלתם וכדמפרש ואזיל: בכל אחד מאלו הצדדים. שאמרו חכמים שמקבל טומאה במים דברו חכמים בדבר הווה שהוא עלול לקבל הטומאה דכתיב אשר יבוא עליו מים יטמא וכן המשרתים לפעמים עלולין להזיק וכישוף וארס שמזיק לאדם שדרכן כך להזיק וצריך האדם לשמור מהן והוא הדין שצריך לשמור עצמו מכל דבר טומאה ומה שמזיק לו ולא דברו חכמים רק באלו אלא שהם רגילין יותר משאר דברים להזיק:
וְכָל הַשְּׁמִירוֹת הָאֵלּוּ הֵם צְרִיכִים לְמִי שֶׁמַּקְפִּיד בָּהֶם וְאֵינוֹ דָבֵק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲבָל הַבּוֹטֵחַ בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְחוֹשֵׁק בְּאַהֲבָתוֹ וְדָבֵק בַּעֲבוֹדָתוֹ - חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ.
וְעִם כָּל זֶה טוֹב לָאָדָם לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מֵהַנְּזָקִים הַמְפֻרְסָמִים יוֹתֵר אֶל הָעָם.
וּלְפִי שֶׁאֶחָד מֵאֶלֶף אֵינָן בְּקִיאִים בַּשָּׁעוֹת הַמּוּכָנוֹת לִנְזָקִים לִשְׁמֹר בָּהֶם מִן מִקְרִים הַמַּזִּיקִים, דִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּרֹב, שֶׁהַלֵּילוֹת הֵם מְזֻמָּנוֹת לִתְלָאוֹת וְלִפְגָעִים. וּבַעֲבוּר כִּי לֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת שׁוֹלְטִים בִּתְחִלָּתָם הַכּוֹכָבִים הַמַּזִּיקִין בְּרוֹב, בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת, שַׁבְּתָאִי, וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת - מַאֲדִים, הֵם קְרוֹבִים יוֹתֵר לִנְזָקִים, וְעַל כֵּן דִּבְּרוּ בָהֶם, בְּאָמְרָם בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם *לֹא בְלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וְלֹא בְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, וְאִם שָׁתָה דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְאִם צָחֵי מַיָּא, לֵימָא שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם וַהֲדַר לִשְׁתִּי: "קוֹל ה' עַל־הַמָּיִם אֵל־הַכָּבוֹד הִרְעִים וגו' קוֹל־ה' בַּכֹּחַ קוֹל ה' בֶּהָדָר קוֹל ה' שֹׁבֵר אֲרָזִים קוֹל־ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ [קוֹל ה' יָחִיל מִדְבַּר וגו'] קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת" (תהלים כט, ג־ט). וְאִי לָא - לֵימָא הָכִי: *לוּל שְׁפָן אַנִיגְרוּן אַגִירְדְּפֵי, בֵּי כוֹכְבֵי יָתִיבְנָא *בֵי בְּלִיעֵי וּשְׁמֵינֵי. וְאִי לָא - אִי אִיכָּא אִינֵישׁ גַּבֵּיה נִיתְעַרֵיהּ וְנֵימָא לֵיהּ: פְלַנְיָא, צְחֵינָא מַיָּא - וְהָדַר לִישְׁתֵּי. וְאִי לָא - נִיקַשְׁקֵשׁ נַכְתְמָא אַחַצְבָא וְנִישְׁתֵּי. וְאִי לָא - נֵירַק מִינֵיהוּ נֵירַק וַהֲדַר לִישְׁתֵּי.
נפש יהודה לא בלילי רבעיות. לא ישתה אדם מים בלא נר ואם צחי שצמא לשתות יאמר מקודם קול ה' על המים וכו' כי בליל רביעית ובליל שבת יש רשות ללילית לשלוט בעולם ובלאו הכי אין עוברין ושבין בליל רביעית משום הכוכב שבתאי שמושל בתחלת ליל ד' תחלת מיעוט המאורות והוא ממונה על חורבן וביטול והשבתת כל דבר וגם הוא משמש בתחלת ליל שבת ולפי שמלאכה אסורה בשבת על כן נתנוהו בשבת דבעת שהוא משמש אין ברכה במעשה ידי אדם לכך הניחו ללילית אותו לילה וליל שבת ואם עושה אדם דבר שהוא סכנה יכולין להזיקו: לול שפן וכו'. לחש הוא: בי בליעי ושמיני. הנה סביבותי אנשים כחושים ושמינים בחרו וקחו לכם והניחוני:
וְגַם אָמְרוּ, שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה מַיִם כְּשֶׁהוּא נֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, לְפִי שֶׁמִּזְגּוֹ חַם מְאֹד וִישַׁנֵּהוּ לְהָפְכוֹ וְיַזִּיקֶנּוּ, עַד שֶׁיְּדַבֵּר וִיקָרֵר הֶבֶל פִּיו, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם וּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶּרֶק קַמָּא (יב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם לֹא מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הַיְּאוֹרִים וְלֹא מִן הָאֲגַמִּים בַּלַּיְלָה, וְאִם שָׁתָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? סַכָּנַת שַׁבְרִירֵי. וְאִי צָחֵי מַיָּא וְאִיכָּא אִינֵישׁ אַחֲרִינָא בַהֲדֵּיהּ, *לֵימָא לֵיהּ: פְּלַנְיָא, צְחִינָא מַיָּא. *וְ*אִי לָא - נֵימָא אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ: פְּלַנְיָא פְּלַנְיָא, אָמְרָה לִי אִימָא: אִזְדַהַר *מִשַׁבְרִירֵי, בְּרִירֵי, רִירֵי, יִרֵי רֵי, דְּמִשְׁתַּכְּחֵי *בְּכַסֵּי חִיוְרֵי.
נפש יהודה ולימא ליה. לאותו שניעור ממשנתו צחינא אני וצריך לשתות מים: ואי לא. שאין עמו מי שישן שם וגם לא ידע לומר הז' קולות מקרקש יכה עם נכתמא הכסוי שעל החצבא הכד ששותה ממנו וישתה: ואי לא. שאין כסוי לכדא ישפוך ממנו מעט מים לארץ ואחר כך ישתה: שברירי. תרגום סנורים שברירי: בכסי חיורי. שד ממונה על כוסות של חרס ולחש הוא שלא יזיקו בעיניו כשישתה:
וְגַם הִזְהִירוּ לָאָדָם מִן הַמַּיִם הַמְּגוּלִין, שֶׁמָּא בָּא נָחָשׁ לִשְׁתוֹתָן וְהֵטִיל בָּהֶם אֶרֶס. וְיֵשׁ אֶרֶס שֶׁהוּא מֵמִית וְיֵשׁ *מַלְקֶה, כִּדְאָמְרִין בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה, פֶרֶק אֵין מַעֲמִידִין (לא, ב): אָמַר שְׁמוּאֵל: לְכָל הַשְּׁרָצִים יֵשׁ לָהֶם אֶרֶס, שֶׁל נָחָשׁ מֵמִית וְשֶׁל שְׁרָצִים מַלְקֶה, אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְחִיָּיא בַּר רַב: אִירְיָא, תָּא וְאֵימָא לָךְ מִילְתָא דַהֲוָה אֲמַר אָבוּךְ: *הַנֵּי אַרְמָאִי דַּהֲווּ זַוְקָנֵי, מִשּׁוּם דְּשָׁתוּ גִילוּיָא. וְהָא דְּלָא מַיְיתִי, אַיְידֵי דְּאָכְלֵי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים חָבִיל גּוּפַיְהוּ.
נפש יהודה מלקה. מזיקו שנעשה חולה: הני ארמאי. הני עובדי כוכבים ומזלות דהוו זוקני חולי נפוח משום דשתו משקין מגולים ונחשים ושרצים שותין מהם ומטילין בהם ארס וא"ת למה לא מתו משום שאוכלים שקצים ורמשים דחביל גופייהו שמתחמם גופם מהם ומבטל ארס של נחש. חביל חם:
וְגַם יֵשׁ הֶפְרֵשׁ בְּאֶרֶס הַנָּחָשׁ בֵּין לָזֶה בֵּין לָזֶה, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם (ל, ב): אָמַר רַב סַפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּרוֹמָאָה: שְׁלֹשָׁה מִינֵי אֶרֶס הֵן: שֶׁל בָּחוּר *שׁוֹקֵעַ וְשֶׁל בֵּינוֹנִי מְפַעְפֵּעַ *וְשֶׁל זָקֵן צָף. לְמֵימְרָא דְּכַמָּה דְקָשִׁישׁ כָּחִישׁ חֵילֵיהּ, וְהָתַנְיָא: שְׁלֹשָׁה, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין גְּבוּרָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: דָּג וְנָחָשׁ וַחֲזִיר. כֹּחַ מוֹסִיף, *זִיהַרֵיהּ קָלִישׁ. שֶׁל בָּחוּר שׁוֹקֵעַ, לְמַאי הִלְכְתָא? לִכְדְתַנְיָא: חָבִית שֶׁנִּתְגַּלְתָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁשָּׁתוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה, *לֹא יִשְׁתֶּה מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי; מַעֲשֶׂה הָיָה וְשָׁתוּ תִשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ וְשָׁתָה עֲשִׂירִי וָמֵת. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, זֶהוּ שׁוֹקֵעַ. *וְכֵן אֲבַטִּיחַ שֶׁנִּתְגַּלְּתָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנָּה תִּשְׁעָה לֹא יֹאכַל מִמֶּנָּה עֲשִׂירִי; מַעֲשֶׂה הָיָה וְאָכְלוּ תִשְׁעָה וְלֹא מֵתוּ וְאָכַל עֲשִׂירִי וָמֵת. אָמַר רַבִּי יִרְמִיָּה: *זֶהוּ שׁוֹקֵעַ.
נפש יהודה שוקע. לפי שהנחש בחור וחזק הוא הארס כבד ושוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של כלי. בינוני נחש בינוני מפעפע בינתיים מעורב עם המשקה ומבצבץ בכל המשקה: ושל זקן. צף הארס למעלה על המשקין משום שחלוש כח הארס על שהוא זקן: זיהריה. ארס שלו חלוש וקל כשהזקין: לא ישתה ממנה עשירי. שהארס שוקע למטה וישתהו וימות: וכן אבטיח. וכל מיניו כמו קשואים כגון קירבי"ש או מלונ"י בל"א כשפותחין אותה לאכול קצת ועומדת מגולה אוכל נחש ממנה והיא רכה בתוכה והארס שוקע בה: זהו שוקע. שהארס היה שוקע למטה שהיה מנחש בחור שמעינן מרב ספרא טובא ראשון לא ישתה משקין מגולין שמא נחש זקן שתה וצף הארס למעלה אמצעי שמא נחש בינוני היה ומפעפע הארס והעשירי לא ישתה שמא נחש בחור שתה:
תָּנוּ רַבָּנָן: מַיִם שֶׁנִּתְגַּלּוּ *לֹא יִשְׁפְּכֵם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא יְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט *וְלֹא יְרַבֵּץ בָּהֶן אֶת הַבַּיִת וְלֹא יַשְׁקֶה מֵהֶן אֶת בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא בְּהֵמַת חֲבֵרוֹ וְלֹא יִטֹּל מֵהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ *סִרְטָא אָסוּר וְשֶׁאֵין בּוֹ סִרְטָא מוּתָר. אֲחֵרִים *הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיהוּ: גַּב הַיָּד וְגַב הָרֶגֶל *וְרוֹמְנֵי דְאַפֵּי.
נפש יהודה לא ישפכם ברשות הרבים. שמא יעבור עליו אדם יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה: ולא ירביץ. להשכיב את העפר והאבק כשמכבדין הבית שלא יעלה: סירטא. סדקין וחריצין בבשרו ואז הארס נכנס לשם ומעכב בו ואינו נופל מהר ומנקב בבשר: היינו תנא קמא. דהא פנים יד ורגל יש שם פתחים וסדקים כמו בין אצבע לאצבע ובתוך הכף יש סדקים והאוזן והשפתים בפנים: רומני דאפי. גובה פניו אשר אצל העין ואין שם סדק ולאחרים שרי:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (ל, א): רַב לָא שָׁתֵי מַיָּא מִבֵּי אַרְמָאָה, אָמַר: לָא זְהִירִי אַגִּילוּיָא. אֲבָל מִבֵּי אַרְמַלְתָּא שָׁתֵי, אָמַר: *סִידְרָא דְגַבְרָא נְקִיטָה. שְׁמוּאֵל לָא שָׁתֵי מַיָּא *מִבֵּי אַרְמַלְתָּא, דְלֵית לָהּ אֵימָתָא דְגַבְרָא וְלָא מִיכְסָא מַיָּא, אֲבָל מִבֵּי אַרְמָאָה שָׁתֵי. וְאִידָךְ לָא שָׁתֵי מַיָּא לָא מִבֵּי אַרְמָאָה וְלָא מֵאַרְמַלְתָּא.
נפש יהודה סידרא. סדר ומנהג בעלה שהיה משתמר מגילוי נקטה גם היא להשמר מגילוי על כן מארמלתא ישראל שתי ואף על גב דלא בקיאי בהלכות גילוי למדה מנהג בעלה: מבי. תולעים ועכביש:
וְגַם כֵּן אָמְרִינָן הָתָם בְּיַיִן דִּבְרֵי גִלּוּי וּבְמַשְׁקִין אַחֵרִים. וְאַף־עַל־גַּב דְּבִזְמַן הַזֶּה אֵין מְצוּיִין בֵּינֵינוּ נְחָשִׁים, הַזָּהִיר בְּגִלּוּי *בּוֹרֵחַ עַצְמוֹ מִן הַסַּכָּנוֹת.
נפש יהודה בורח עצמו. שיש שאר דברים שמזיקין כגון לא ישאב וישתה משום דממהר וזורק בפיו ואינו בודק אבל בשתי ידיו יכול לעכבו בידו ויעיין:
וְגַם אָמְרוּ, שֶׁהַמַּיִם פּוֹשְׁרִים, חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, שֶׁמַּזִּיקִין לַגּוּף, כִּדְאָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת חוּלִין, פֶּרֶק כִּסּוּי הַדָּם (פד, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כַּסָּא דַחֲרָשִׁין וְלָא *כַסָּא דְפוֹשְׁרִין. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בִּכְלֵי מַתָּכוֹת, אֲבָל בִּכְלֵי חֶרֶס לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא שָׁדָא בְהוּ צִיבָא, אֲבָל שָׁדָא בְהוּ צִיבָא לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא שָׁנֵיץ, אֲבָל שָׁנֵיץ לֵית לָן בָּהּ.
נפש יהודה כסא דפושרין. שרעים הם לגוף:
וְגַם אָמְרוּ, שֶׁיִּשְׁמֹר הָאָדָם מִלִּשְׁתּוֹת עֲלוּקָה בַמַּיִם, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם מַיִם לֹא מִן הַנְּהָרוֹת וְלֹא מִן הַיְּאוֹרִים וְלֹא מִן הָאֲגַמִּים, *לֹא בְּפִיו בְּיָדוֹ אַחַת, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מַאי סַכָּנָה? *סַכָּנַת עֲלוּקָה. מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דַּאֲמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַבּוֹלֵעַ נִימָא שֶׁל מַיִם *מְחַמִּין לוֹ חַמִּין בְּשַׁבָּת וכו'.
נפש יהודה לא בפיו. שיניח פיו במים וישתה אז בידו אחת ארמאה שתי. דמכסין המים שלא יפול שם פסולת: סכנת עלוקה. שלא יבלע עלוקה שרץ שבמים והם שמוצצין דם מן אדם ובהמה לרפואה איג"ל בל"א ונקרא גם כן נימא: מחמין לו. מים חמין בשבת, לרפואה דסכנת נפשות הוא:
וְגַם הִזְהִירוּ עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁל זוּגוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה, דְּגָרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קט, ב) עַל מִשְׁנַת "וְלֹא יִפְחְתוּ לוֹ מֵאַרְבַּע כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן": *אֶפְשָׁר דִּמְתַקְנֵי רַבָּנָן מִידֵי דְּאָתוּ לִידֵי סַכַּנְתָּא, וְהָתַנְיָא *לֹא יֹאכַל אָדָם תְּרֵי וְלֹא יִשְׁתֶּה תְרֵי וְלֹא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו תְּרֵי וְלֹא יְקַנַּח תְּרֵי? אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר קְרָא: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'" (שמות יב, מב), לָיְלָה הַמְשֻׁמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין. רָבִינָא אָמַר: *כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מִצְטָרֵף לְטוֹבָה וְאֵין מִצְטָרֵף לְרָעָה. רָבָא אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד *מִצְוָה בִפְנֵי עַצְמוֹ הוּא. "וְלֹא יַעֲשֶׂה צְרָכָיו תְּרֵי", *נִמְלַךְ הוּא? אָמַר אַבַּיֵּי: *הָכֵי קָאָמַר: לֹא יֹאכַל אָדָם תְּרֵי וְיַעֲשֶׂה צְרָכָיו, וְלֹא יִשְׁתֶּה תְרֵי וְיַעֲשֶׂה צְרָכָיו, דִּילְמָא חָלִישׁ וּמִתְרַע.
נפש יהודה אפשר דמתקני רבנן. ארבע כוסות שהן זוגות דאתי בהו לידי סכנה ואף על גב דלמ"ד ד' אין בהם זוגות אלא בתרי לענין כשפים מיהא חיישינן: לא יאכל אדם תרי. חתיכות ולא ישתה תרי כוסות זה אחר זה מיד דכל תרי קשה לכשפים וכן לא יעשה אדם צרכיו תרי תשמיש שני פעמים מיד זה אחר זה ולא יקנח תרי כשיקנח עצמו לא יקנח תרי פעמים אלא אחד או שלשה והכל משום זוגות: כוס של ברכה. שהוא שלישי אינו מצטרף השלישי של ברכת המזון שאינו ניזוק: מצוה בפני עצמו הוא. ואין מצטרפין זה לזה: נמלך הוא. דתשמיש ראשון גמרה ביאתו ובטל תאותו ואין מצטרפין לזוגות נמלך עצה ומחשבה אחרת בא לו עתה לבעול שלא היה בדעתו בשעת בעילתו ראשונה: הכי קאמר לא יאכל תרי ויעשה צרכיו. אפילו פעם אחת כלומר אדם שאכל או שתה זוגות יזהר בעצמו שלא ישמש מטתו אחרי כן עד זמן מרובה דלמא חליש מחמת תשמיש ואיידי דבזוגות קאי מיתרע מזליה:
תָּנוּ רַבָּנָן: הַשּׁוֹתֶה *כִפְלַיִם דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ. אָמר רַב יְהוּדָה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁלֹּא רָאָה פְּנֵי הַשּׁוּק, אֲבָל רָאָה פְּנֵי הַשּׁוּק הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אָמַר רַב אַשֵּׁי: חֲזִינָא לֵיהּ לְרַב חֲנִינָא בַּר בֵּיבַי, *דְכָל כַּסָּא וְכַסָּא חָזֵי אַפֵּי שׁוּקָא. *וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, אֲבָל *בְּבֵיתוֹ לָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: לִישָׁן כְּלָצֵאת לְדֶרֶךְ דָּמֵי. וּבְבֵיתוֹ לָא? *וְהָא רָבָא מָנֵי כְשׁוּרֵי; *וְאַבַּיֵּי כִּי הֲוָה שָׁתֵי חַד כַּסָּא הֲוָה מִנְקְטָא לֵיהּ אִמֵּיהּ תְּרֵי כַסֵּי בִּתְרֵי יָדֵיהּ; וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק כִּי הֲוָה שָׁאתֵי חַד כַּסָּא הֲוָה מִנְקַט לֵיהּ שַׁמָּעֵיהּ תְּרֵי כַסֵּי בִּתְרֵי יָדֵי? *אָדָם חָשׁוּב שָׁאנִי.
נפש יהודה כפלים. היינו זוגות דמו בראשו דהוא מסכן עצמו לבא לידי נזק ועון מיתתו על ראשו מוטל דהוא המית את עצמו והוא שלא ראה פני השוק בין כוס לכוס שלא הלך משם לחוץ: דכל כסא וכסא. בין כל כוס וכוס שהיה שותה היה יוצא לחוץ: ולא אמרן. דמרעי ליה זוגות אלא לצאת לדרך אחר הזוגות אבל לעמוד בביתו לית לן בה: ובביתו לא. אמרן שיש סכנה בזוגות אם נשאר בבית ואינו יוצא לדרך: והא רבא מני כשורי. כששתה כוס זה מסתכל בקורה זו וכששותה שני מסתכל בשאצלה ולפי חשבון הקורות מזדהר בזוגות ובכל פעם ופעם עושה כן אף על פי שאינו יוצא לדרך: אביי כי הוה שתי חד כסא מנקטא ליה אמיה תרי כסי. דהוי להו תלתא ולכך מזמנין אותן ביחד שלא יבא הדבר לידי שכחה ויעמוד בזוגות וכן עשה העבד לרב נחמן ואם דאביי היא מניקתיה דעברתו אמיה מת אביו ילדתו אמו מתה אמו וההיא אם מרבייתיה הואי בקדושין: אדם חשוב שאני. דמסרו שדים נפשייהו לאזוקי:
אָמַר עוּלָא: *עֲשָׂרָה כוֹסוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם זוּגוֹת. עוּלָא לְטַעֲמֵיהּ דַּאֲמַר עוּלָא וְאָמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּאנָא: עֲשָׂרָה כוֹסוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים בְּבֵית הָאָבֵל, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךָ יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם זוּגוֹת, אֶפְשָׁר דִּמְתַקְנֵי רַבָּנָן מִלְתָא דְאָתִי בָהּ לִידֵי סַכָּנָה? אֲבָל תַּמְנַיָּא חַיְשִׁינָן. רַב חַסְדָּא וְרַבָּה, דְּאָמְרֵי תַּרְוַיהוּ: "*שָׁלוֹם" לְרָעָה אֵין מִצְטָרֵף. אֲבָל שִׁיתָא חַיְשִׁינָן. *רַבָּה וְרַב יוֹסֵף, דְּאָמְרֵי תַּרְוַיהוּ: "וִיחֻנֶּךָּ" לְרָעָה אֵין מִצְטָרֵף. אֲבָל אַרְבַּע חַיְשִׁינָן. אַבַּיֵּי וְרָבָא, דְּאָמְרֵי תַּרְוַיהוּ: "*וְיִשְׁמְרֶךָ" לְרָעָה אֵין מִצְטָרֵף. וְאַזְדָא רָבָא לְטַעַמֵיהּ, דְּרָבָא *אַפְקִינְהוּ לְרַבָּנָן אֲזוּגֵי. וְאַף־עַל־גַּב *דְּאִתְּזַק רָבָא בַּר לִיוַאי, לָאו מִשּׁוּם הָכֵי הֲוָה אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאוֹתְבֵי לְרָבָא בְּפִרְקֵיהּ.
נפש יהודה עשרה. כוסות אין בהם משום זוגות וכל שכן טפי: שלום. תיבה שביעית היא דכתיב ישא ה' וגו' לטובה מצטרף אם שתה ששה ושתה אחר כך השביעית מצטרף לבטל הזוגות אבל לא לרעה אם שתה כוס שמיני אין שביעי מצטרף על השמיני להזיק וסברא הוא כיון שברכן בשלום שהוא תיבה שביעית אין שום היזק בעולם: רבה ורב יוסף. כמו שהיו הדורות זו אחר זו היו מקילין בזוגות והולכין ופוחתין. ויחונך כמו שלום והוא כוס החמישי מצטרף לטובה ולא לרעה: וישמרך. היינו תיבה השלישית: אפקינהו לרבנן בארבע. כוסות פעמים הרבה כשהיו נפטרין ממנו היו משקין אותן ויש פעמים שלא היו משקין אלא ארבע פעמים ונפטרין: דאיתזק רבא בר ליואי. אחד מהרבנים של רבא לאו דאיתזק משום זוגות אלא משום דאותביה בפרקא שהיה רגיל להקשות לו בדרשה וביישו ברבים לרבא כשהיה רבא דורש להם:
אָמַר רַב יוֹסֵף: אָמַר לִי יוֹסֵף שֵׁידָא: אַשְׁמְדַאי מַלְכָּא דְשֵׁידֵי מְמֻנֶּה אֲזוּגֵי וּמַלְכָּא *לָא אִקְרֵי מַזִּיק. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: אַדְרַבָּה, מַלְכָּא רַתְחָן הוּא, רְשׁוּתָא בְיָדֵיהּ כָּל מַאי דְבָעֵי עָבֵיד.
נפש יהודה לא איקרי מזיק. אין רגיל בכך דגנאי הוא לו ולא חיישינן לזוגות:
אָמַר רַב פַּפָּא: אָמַר לִי יוֹסֵף שֵׁידָא: *אַתְּרֵי קַטְלִינָן, אֲאַרְבַּע קָא מַזְקִינָן; אַתְּרֵי - בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, אֲאַרְבַּע - בְּשׁוֹגֵג לָא בְּמֵזִיד אֵין. *וְאִי אִשְׁתְּלֵי וְנָפֵיק, נִנְקוֹט זִיקְפָא דִימִינֵיהּ בְּיָדָא דְּשְׂמָאלֵיהּ וְזִיקְפָא דִשְׂמָאלֵיהּ בְּיָדָא דִיַמִּינֵיהּ וְנֵימָא הָכֵי: אַתּוּן וַאֲנָא הָא תְלָתָא. *וְאִי שָׁמַע קָלָא דַּאֲמַר הָא אַרְבָּעָה, נֵימָא אִיהוּ: וַאֲנָא חֲמִשָּׁא. אִי שָׁמַע קָלָא דַּאֲמַר "אֲנָא שִׁית", נֵימָא אִיהוּ: וַאֲנָּא שִׁבְעָה. הֲוָה עוּבְדָא *עַד מֵאָה וְחַד אִיפְקַע שֵׁידָא.
נפש יהודה אתרי. כוסות קטלינן, משום זוגות: ואי אישתלי. ששכח ששתה זוגות ויצא לחוץ מאי תקנתיה: ואי שמע קול. אדם או אשה דאמר ד' נימא איהו ה' שלא יעמוד בזוגות: עד מאה וחד. שהיה השד מונה זוגות והוא היה מוסיף אחת שלא לעמוד בזוגות עד שפקע שידא מרוב צער:
אָמַר אֲמֵימַר: אָמְרָה לִי *רֵישִׁתְינְהוּ דְּנָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת (פרוש גבירתן): הַאי מָאן דְּפָגַע בְּנָשִׁים כַּשְׁפָנִיּוֹת לֵימָא לְהוּ הָכֵי: *חָרֵי חַמִּימֵי בְּדִיקוּלֵי חֲדְתֵּי בָּזְעוּ לְפוּמֵיכוּ, נָשֵׁי חָרִישָׁאתָא *קְרַח קָרְחַיכוּ וּפָרַח פְּרָחַיכוּ וְאִיבְצַר תַּבְלוּנַיכוּ, אַפְרְחָה זִיקָא לְמוּרַקיָא חַדְתָּא דְנַקְטִיתוּ, נָשֵׁי חָרִישָׁאתָא; *אֶדְחַנָּנִי וְחַנְנְכִי לָא אַתֵּיתִי לְגוֹ, הַשְׁתָּא דְּאַתֵּיתֵי לְגוֹ קַרְחָנִי וְחַנְנָכִי.
נפש יהודה רישתינהו דנשים מכשפות. השולטת עליהן ומלמדתן אמרה לן דבר זה: חרי חמימי בדיקולי חדתי בזעו. צואה חמה בדיקולי בסלים קרועים ומנוקבים לפומייכו נשי חרשייתא יזדמנו לפיכם נשים כשפניות: קרח קרחיכו. יהי רצון שיתמרטו שערות שלכן אותם שאתם מכשפין בהם ופרח פרחייכו ישא הרוח אותן פירורי לחם שאתם מכשפות בהן ואיבדר תלבונייכו יהו מפוזרין תבלין שלכם פרחי זיקא למוריקא חדתא דנקטיתו ישא הרוח אותו כרכום חדש שאתן אוחזות בידכן לכשף בו: אדחנני וחננכי לא אתיתי לגו. כל זמן שחסו עלי מן השמים ואני חסתי על עצמי ואתן חסתן עלי לא באתי ביניכם השתא דאתיתי לגו קרחנני וחננכי הואיל ובאתי ביניכם יודע אני שנקררו עלי רחמיכם וגם רחמי נתקררו שלא חסתי על עצמי:
בְּמַעֲרָבָא לָא קָפְדֵי אַזוּגֵי. בִּנְהַרְדְּעָא קָפְדֵי אַזּוּגֵי. רַב דִּימֵי מִנְהַרְדָּעָא *קָפֵיד אֲפִילוּ אֲרִישְׁמָא דַחֲבִיתָא הֲוָה עוּבְדָא וּפָקַע חֲבִיתָא. כְּלָלָא דְמִלְתָא: *כָּל דְּקָפֵיד קָפְדֵי בְהַדֵיהּ וְכָל דְּלָא קָפֵיד לָא קָפְדֵי בְהַדֵיהּ.
נפש יהודה קפיד אפילו ארישמא דחביתא. כשמוכרין יין חוקקין פגימות על החבית למספר האיפות לדעת כמה מכר וקפיד עלייהו שלא יצאו ויניחם בזוגות והוי עובדא שפעם אחת יצאו והניחו החבית ברשימת זוגות ופקע החבית שהשד שבר אותו והיה לו רשות בו: כל דקפיד. יותר מדאי קפדי בהדיה השדים להזיקו אם עבר פעם אחת ודלא קפיד כל כך לא קפדי בהדיה להזיק ומיהו למיחש מבעי אפילו מאן דלא קפיד דלא קפדינן בהדיה דאי תימא דלא קפדי בהדיה כלל אם כן זוגות למה לי להזכיר בגמרא כך היה להם לחכמים לומר לא יזהר אדם בזוגות דלא ליקפדו בהדיה:
כִּי אָתָא רַב דִּימֵי אָמַר: שְׁתֵּי בֵיצִים וּשְׁתֵּי אֱגוֹזִים וּשְׁתֵּי קִשּׁוּאִים *וְדָבָר אַחֵר הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְלָא הֲווּ יָדְעֵי רַבָּנָן מַאי דָּבָר אַחֵר וְגָזְרוּ רַבָּנָן בְּכָל מִילֵי מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר. וְהָא דַאֲמָרָן: עֲשָׂרָה, תְּמַנְיָא, שִׁיתָא וְאַרְבָּעָה לֵית בְּהוּ מִשּׁוּם זוּגוֹת, לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּמָקוֹם דְּלֵיכָא לְמֵיחַשׁ *בִּכְשָׁפִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָא לְמֵיחַשׁ בִּכְשָׁפִים אֲפִילוּ טוּבָא חַיְשִׁינָן. הַהוּא דְגִרְשָׁהּ לִדְבֵיתְהוּ. אָזְלָה וְאִינְסְבָא לְהַהוּא חֶנְוָנָא דַּהֲוָה רָגִיל לְמִישְׁתֵּי חַמְרָא גַבֵּיהּ. כָּל יוֹמָא *הֲוָה עָבְדָה לֵיהּ כְּשָׁפִים וְלָא הֲוָה מְהַנְיָא, מִשּׁוּם דַּהֲוָה מִזְדַהֵר מִזּוּגֵי. כָּל יוֹמָא הֲוָה שָׁתֵי מִדִּידֵיהּ, הַהוּא יוֹמָא אַשְׁקִיתֵיהּ מִדִּידָהּ. *עַד שִׁיתְסַר הֲוָה צַיִל וְאִזְדַּהוּרֵי, מִכָּאן וָאֵילָךְ לָא הֲוָה יָכֵיל לְאִיזְדַהוּרֵי נַפְשֵׁיהּ וְאַפִּיקְתֵּיהּ בְּזוּגֵיהּ בְּשׁוּקָא. חָזְיָא הַהוּא טַיְּיעָא, *גַּיִּס בֵּיהּ. אָמַר: חֲזוּ גַבְרָא קָטִיל דְּאָזֵיל. אָזַל פָּגַע בְּדִקְלָא, חָבְקֵיהּ. צָוָוא דִקְלָא וּפָקַע גַּבְרָא.
נפש יהודה ודבר אחר. עדיין יש פרי אחר שמקפידין בזוגותיו הלכה למשה מסיני דמזקי: בכשפים. שאין שם נשים כשפניות אבל יש שם כישוף ניזוק בכישוף אף על גב דשדים אין מזיקין אותו בזוגות הן מזיקין אותו בכישוף: הוה עבדה. האשה שגרשה מיניה: עד שיתסר. היה יכול להזהר, שלא ישתה זוגות וכששתה יותר היה שכור ולא היה נזהר ושתה זוגות ועשתה האשה לו כישוף והוציאתו בזוגות ששתה ואז היתה עושה לו כישוף: גיס ביה. פגע בו והבין שימות על ידי הכישוף ואזל האיש וחבק לדקל מתוך חולי ודאגה נסמך עליו צווח הדקל מחמת הכישוף והוא פקע האיש מת ופקע:
אָמַר רַב עֲוִירָא: *קְעָרוֹת וְכִכָּרוֹת וְכוֹסוֹת אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם זוּגוֹת. כְּלָלָא דְמִילְתָא: גְּמָרוֹ בְּיַד אָדָם לָא חַיְשִׁינָן, *בִּידֵי שָׁמַיִם חַיְשִׁינָן. *חֲנוּת אֵין בָּהּ מִשּׁוּם זוּגוֹת. נִמְלָךְ אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם זוּגוֹת. *אוֹרַח אֵין בּוֹ מִשּׁוּם זוּגוֹת. *אִשָּׁה אֵין בָּהּ מִשּׁוּם זוּגוֹת. וְאִי אִשָּׁה חֲשׁוּבָה הִיא חַיְשִׁינָן.
נפש יהודה קערות. אם אכל שתי קערות תבשיל וככרות שתי לחם שהם שלמים: בידי שמים חיישינן. דההוא דבר אחר דאמרינן לעיל דגזרו בשבילו כל זוגות גמרו בידי שמים הוי דהיינו פירות וכל דדמי ליה דקבלה הלכה למשה מסיני הוא חיישינן אבל אותן זוגות שלמדו החכמים לא חיישינן ביה: חנות אין בה משום זוגות. אם שתה בשתי חניות לא אמרינן כשני כוסות דמי לשון אחר ועיקר חנות השותה בו זוגות לא קפדי מזיקין עליה דלאו קביעות היא וההיא עובדא דלעיל דההוא גברא דשתה בחנות כשפים שאני שעשתה לו כשפים גרושתו: אורח אין בו משום זוגות. דאינו יודע אם ישקוהו עוד הלכך נמלך הוא: אשה. שאינה חשובה כאורח דמיא דאינה קבועה לשתות:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: דְּכֻלֵּי עָלְמָא, *תְּרֵי מֵקַמֵּי תַכָּא וְחַד בָּתַר תַּכָּא לָא מִצְטַרְפֵי, מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי.
נפש יהודה תרי מקמי תכא. אם שתה תרי כוסות על השלחן וכוס אחד אחר השלחן לא מצטרפים משום מעשה דרבה בר נחמני בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים דשתה שליח דקיסר תרי כוסות וניזוק ואמר רבה בר נחמני לאהדורי תכא לפניו וישתה עוד אחד דאי חד דבתר תכא מצטרף לתרי דתכא לושקינהו כוס שלישי בתר תכא בלא אהדורי תכא:
וְגַם אָמְרוּ: שֶׁלֹּא יַצְנִיעַ אָדָם *אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין תַּחַת הַמִּטָּה, וַאֲפִילוּ מְחֻפִּין בִּכְלֵי בַּרְזֶל רוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶן. וְ"*שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".
נפש יהודה אוכלין ומשקין תחת המטה. שאדם ישן בה: שומר פיו ולשונו. מלאכול ולשתות דברים כאלה שומר מצרות נפשו: