מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר הרביעי - על ענין תלמוד תורה · הכלל הראשון: לקבע עתים לתורה
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן: לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה
וְנֶחְלָק לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּסֵדֶר לִמּוּדָהּ; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּגֹדֶל מַעֲלָתָהּ; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בְּהַנְהָגַת לִמּוּדָהּ.
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּסֵדֶר לִמּוּדָהּ
וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רלט]
אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בְּטִבְעֵי בְּנֵי אָדָם, בִּהְיוֹת קְצָתָם מוּכָנִים לְלִמּוּד יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים, כִּי כְּשֶׁמִּזְגּוֹ שֶׁל אָדָם הוּא נוֹטֶה אֶל הַיֹּבֶשׁ וְעֶצֶם מוֹחוֹ זַךְ וְהַלַּחוּת בּוֹ מוּעָט, יְהֵא קַל בְּעֵינָיו לִלְמֹד וּלְהָבִין הָעִנְיָנִים וּלְזָכְרָם יוֹתֵר מֵאִישׁ בַּעַל הַלֵּיחָה הַלְּבָנָה, שֶׁהוּא רֹב הַלַּחוּת בַּמֹּחַ. *אֲבָל אִם הָאִישׁ הַהוּא הַמּוּכָן יוֹתֵר בְּמִזְגּוֹ לְזֹאת הַמַּעֲלָה לֹא יִלְמֹד כְּלָל וְלֹא יְעוֹרֵר רוּחוֹ זוּלָתִי לָלֶכֶת אַחַר מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְתַחְבּוּלוֹתָיו, יִשָּׁאֵר סָכָל בְּלִי סָפֵק. וְכֵן זֶה רַב הַלֵּיחָה בְּטִבְעוֹ, אִם יַרְבֶּה בְּלִמּוּד מֵאַהֲבָה וְיֶהֱגֶה בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה - יֵדַע וְיָבִין וְיַשִּׂיג, *לוּלֵי שֶׁיְּהֵא יוֹתֵר בֶּעָמָל וָקֹשִׁי.
נפש יהודה אבל אם האיש ההוא. שיש בו שכל ללמוד ואינו רוצה ללמוד רק כל מחשבותיו ושכלו למה שהוא הנאת גופו ישאר סכל בלי ספק שלא יעורר רוחו לעשות טוב ולעסוק בתורה ולא יבא לו תועלת שוב משכלו רק רע כל היום: לולי שיהא יותר בעמל ובקושי. רק שצריך ליגיעה הרבה בתורה מאחר ששכלו קשה להבין מ"מ על ידי עמל ויגיעה רבה יבא להבין בתורה ע"כ אל יפרוש ממנה כי ביותר שהוא עמל בה נוחה לו להבינה:
וְהִלְכָךְ אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי, אַל תַּאֲמִין בּוֹ. וְאֵין סָפֵק שֶׁאֵין אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁיִּיגַע וְלֹא יִמְצָא, זוּלָתִי אִם הוּא *כְּסִיל מֻחְלָט שֶׁלֹּא יִרְצֶה לִלְמֹד. וְטוֹב לָאָדָם לִלְמֹד כָּל הַמֻּשְׂכָּלוֹת אִם יוּכַל לַהֲבִינָם וּלְיוֹדְעָם בְּבַת אַחַת, אֲבָל לְפִי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִלְמֹד הַחָכְמוֹת בְּלִי הַקְדָּמוֹת גְּדוֹלוֹת וּבִזְמַן רַב וּבְעָמָל גָּדוֹל וּבִפְרִישׁוּת מֵהַהֲנָאוֹת, וְעַל זֶה רֹב הָעוֹלָם *מוֹאֲסִין אוֹתוֹ בְּעִוְרוֹן לִבָּם, לְפִי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג בַּהַתְחָלָה לְגֹדֶל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָאָדָם בַּסּוֹף, בְּסִבַּת הַחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְסַפְּרָהּ - *עַל כֵּן הֶעֱרִימָה תוֹרָה וְנָתְנָה רְשׁוּת לְהַבְטִיחַ, לְמַתְחִיל הָעִיּוּן, בְּשָׂכָר, שֶׁהוּא כְּטִפָּה לַיָּם אֵצֶל הֶעָתִיד לָבוֹא, וְהוּא שָׁקוּל בְּעֵינָיו יוֹתֵר מֵהַשָּׂכָר וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל הַבָּא בַּסּוֹף. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיַּתְחִיל לִלְמֹד עַל מְנָת שָׂכָר מוּעָט, לַסּוֹף, כְּשֶׁיַּשִּׂיג הָאֱמֶת, יֵקַל בְּעֵינָיו הַשָּׂכָר הָרִאשׁוֹן. וּבְמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה יַעֲלֶה לְהַשִּׂיג הַשָּׂכָר הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר "עַיִן לֹא־ רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ", וְאֵין כֹּחַ לְשׁוּם בַּעַל גּוּף לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ, אֶלָּא הַחֲכָמִים בְּדִמְיוֹן וּבְמָשָׁל, כְּמוֹ הַסּוּמָא אֲשֶׁר לֹא רָאָה אוֹר מִיָּמָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג עִנְיְנֵי הַגְּוָנִים וְהֶבְדְּלָם.
נפש יהודה כסיל מוחלט. רשע גמור שלא ביקש כלל ללמוד. מוחלט לצמיתות תרגום לחלוטין כלומר ודאי בלי ספק הוא רשע: מואסין. ללמוד התורה משום שכך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וקודם שילמדו התורה אין יודעין ואין יכולין להשיג שכרה הגדול שבא ללומדיה: על כן הערימה תורה. החכימה התורה בדבר זה והתירה ונתן רשות שיאמרו לזה כשיתחיל ללמוד שכר תורה שישיג על ידה בעוה"ז כגון אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה וכל הכבוד שיבא לו ושמגינות עליו מכל רע אע"פ שכל כבוד עוה"ז הוא כטפת הים נגד שכר עוה"ב שיהא לו ע"י התורה מ"מ אותו שכר מועט בעוה"ז ניחא ליה מכל שכר עוה"ב שאין שכלו מגעת למרחוק כמו התינוק שניחא ליה בפרוטה ומעט מגדנות מכל אשר תאמר לו משכר עוה"ב:
וְגַם כֵּן כָּךְ הִיא דַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס *בַּלִּמּוּד הֶחָמוּר בַּהַתְחָלָה, אֶלָּא מִן הַקַּל אֶל הַכָּבֵד מִמֶּנּוּ, מַעֲלָה אַחַר מַעֲלָה בְּמַעֲלוֹת הַסֻּלָּם. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַתְחִיל מִן הַמִּקְרָא וְאַחַר כָּךְ בַּמִּשְׁנָה וּמִן הַמִּשְׁנָה אֶל הַתַּלְמוּד וּמִן הַתַּלְמוּד יוּכַל לִכָּנֵס אַחַר כָּךְ בְּחָכְמוֹת וּבְסִתְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם דָּבָר גָּדוֹל. וְאַחַר שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג בָּזֶה, אַל יוֹצִיא כָּל יָמָיו בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה, אֶלָּא בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג.
נפש יהודה מדה. היא קצת ואינה מדה שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא נכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו:
וְעַל הַדָּא גָּרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת (לג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָעוֹסֵק בַּמִּקְרָא - מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה, בַּמִּשְׁנָה - מִדָּה שֶׁנּוֹתְנִין עָלֶיהָ שָׂכָר, *בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה; וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. הָא גוּפָא קָשְׁיָא, אֲמֶרֶת "בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה", וְהָדַר תָּנֵית "הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ *שָׁבְקוּהָ כֻּלֵּי עָלְמָא לְמַתְנִיתָא וַאֲזוּל לְתַלְמוּדָא; *הָדַר דָּרַשׁ לְהוּ "הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד". *מַאי דָּרוּשׁ? כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: "הַגֵּד *לְעַמִּי פִּשְׁעָם" (ישעיה נח, א), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁאֲפִילוּ שְׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת "וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְנוּ דִּתְנָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: *הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, *שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד *עוֹלָה זָדוֹן. וְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב: "שִׁמְעוּ דְּבַר־ה' הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ" (שם סו, ה)? *אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: "אֲחֵיכֶם" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; "*שׂנְאֵיכֶם (שם). אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; "*מְנַדֵּיכֶם" (שם), אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. *שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וְכָשַׁל כֹּחָן וּבָטַל *סִכּוּיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ" (שם), אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִשְׂרָאֵל, הֵם יֵבֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ.
נפש יהודה בתלמוד. שהיא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא: בימי רבי נשנית משנה זו. הא דקתני גמרא אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו ג' דורות רבו מחלוקת בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד מלכיות ושמדות שהן גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודת כוכבים ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי א"י ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימנים הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דבר מי ראוין לקיים וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי מועד לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו שיתנו לב לטעמי המשנה: שבקוה כולי עלמא מתניתין. מלחזור על גרסת משנתם ואזלו בתר גמרא לחשוב בסברא: הדר דרש להו הוי רץ למשנה. לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חייב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר: מאי דרש. מתחלה כשדרש שגמרא גדול: לעמי פשעם. עמי דהיינו ת"ח את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר ולבית יעקב שאר העם חטאתם אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת: הוי זהיר בתלמוד. בגמרא שהיא תירוץ המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה: ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבאה לידך ולימדתו הימנו שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך: עולה זדון. ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך: אלו תלמידי חכמים. ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בשוין: שונאיכם. אלו בעלי משנה, ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרין על בעלי משנה שהן מבלי העולם כדאמרינן במסכת סוטה התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתן: מנדיכם. אלו עמי הארץ, שתלמידי חכמים שנואין ומתועבין להן כנדה: שמא תאמר אבד סברן. של אלו דהיינו עם הארץ שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהן אומרים כן העמי הארצים אומרים כן לת"ח שהן טובים מת"ח ועל ידם יכובד ה' ואמר הנביא אבל באמת אין הדבר כן אלא בת"ח יכובד ה' וחלקי עמהם כי ת"ח עדיף מנביא ועל שאמר הנביא ונראה לשון רבים ולא אמר ואראה לשון יחיד כך אמר הנביא אני ואחיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחת ת"ח מלבד האומות עובדי כוכבים ומזלות שלא יהיה להם חלק בשמחת ישראל שנאמר והם יבושו אותם שהם עובדי כוכבים ומזלות שאינם ממנו ואין נקראין על שם ישראל הם יבושו וישראל ישמחו: סיכוין. תקותם שהן מקוין לטוב וסבר מחשבתם:
וְעִם כָּל זֶה אַל יַשְׁלִיךְ אַחַר גֵּווֹ הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה, אֶלָּא יַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, ב): "*עַל־פַּלְגֵי מָיִם" (תהלים א, ג), אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ *בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? כִּי קָאָמְרֵי: בְּיוֹמֵי.
נפש יהודה על פלגי מים. כלומר לחלק ולפלג תורתו: ביומו. ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וב' ימים גמרא וכן כל שבוע ושבוע:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, א): אָמַר רַב סַפְרָא: מַאי דִּכְתִיב: "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו, ז)? אַל תִּקְרֵי "וְשִׁנַּנְתָּם", *אֶלָּא וְשִׁלַּשְׁתָּם; לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא וּשְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? לֹא צְרִיכֵי לְיוֹמֵי. [לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים "סוֹפְרִים", שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים: וָאו דְּ"גָּחוֹן" (ויקרא יא, מב) חֲצִי אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה.
נפש יהודה אלא ושלשתם. מדלא כתיב ושניתם חד זימנא מאי ושננתם בשני נוני"ן ש"מ שישמיע אותו ב' פעמים מלבד פעם הראשון שלומד עמו והיינו ושלשתם שישלשם ועוד הנו"ן מתחלף בלמ"ד באותיות דטלנ"ת:
וְיַעֲשֶׂה תוֹרָתוֹ קְבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (ברכות לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח) וכו'].
וּלְעוֹלָם יִלְמֹד בְּדָבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר חָפֵץ בּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, א): "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א, ב) תַּנְיָא: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא *מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". וְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם בְּדָבָר שֶׁהוּא חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". וַאֲמַר רָבָא: בִּתְחִלָּה *נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה" וגו'. וַאֲמַר רָבָא: *לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם *וְאַחַר כָּךְ יֶהְגֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ", וְהָדַר: "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶה". וַאֲמַר רָבָא: לִגְרֵיס אִינֵישׁ וְהָדַר לִיסְבַּר וְאַף־עַל־גַּב דְּמִשְׁתַּכַּח וְאַף־עַל־גַּב *דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "**גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל־מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל־עֵת" (שם קיט, כ). וּכְשֶׁיַּרְגִּיל בָּזֶה יַצְלִיחַ בְּלִמּוּדוֹ.
נפש יהודה ממקום שלבו חפץ. לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו שאם ישנו לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו וחפצו היינו באותו שאדם חפץ מדלא כתיב חפץ: נקראת על שמו. של תלמיד שטרח בה דכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם: לעולם ילמד אדם. מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו: ואחר כך יהגה. יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא ולהקשות ולתרץ ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל והרב לא ימצא לו כל שעה ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה: דלא ידע מאי קאמר. שאין רבו יודע לפרש לו כלו: גרסה. לשון גרש וכרמל שלא היה טוחן הדק אלא כרחיים של גרוסות המחלקין חטה לשנים או לארבע למאכל: גרסה נפשי לתאבה. מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת אף על פי שאינה טוחנת הדק ליכנס בעומק:
פֶּרֶק שֵׁנִי [רמ]
הַלַּיְלָה הוּא זְמַן מוּכָן לִלְמֹד תּוֹרָה, לְפִי שֶׁפָּנוּי בוֹ הָאָדָם יוֹתֵר מֵעֲסָקָיו. וְעַל כֵּן אָמְרוּ בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְנַפְשׁוֹ. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁהֵם שָׁעוֹת פְּנוּיוֹת מֵעֵסֶק וּמִמְּלָאכָה וּרְאוּיוֹת לְלִמּוּד וּמִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כֵן מְאַבֵּד זְמַנּוֹ בַּיָּדַיִם וּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
וְהַזְּמַן הַמּוּכָן יוֹתֵר בְּכָל הַלַּיְלָה הוּא בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. לְפִיכָךְ הָיָה דָוִד קָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (טז, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: *כִּנּוֹר הָיָה תָלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת הַלַּיְלָה, רוּחַ צְפוֹנִית מְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו וְהָיָה עוֹמֵד דָּוִד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְפַרְנָסָה. אָמַר לָהֶם: יֵלְכוּ וְיִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי *וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בִּגְדוּד. מִיָּד *יוֹעֲצִין בַּאֲחִיתֹפֶל *וְנִמְלָכִין בַּסַּנְהֶדְרִין וְשׁוֹאֲלִין בָּאוּרִים וְתוּמִים וכו'.
נפש יהודה כנור היה תלוי למעלה ממטתו. ונקביו לצד צפון כיון שהגיע חצות הלילה רוח צפונית מנשבת בו דאמר מר ארבע רוחות מנשבות בכל יום ויום שש שעות ראשונות של יום מנשבת רוח מזרחית מהלוך החמה ושש אחרונות רוח דרומית ובתחלת הלילה רוח מערבית ובחצות הלילה רוח צפונית: ואין הבור מתמלא מחוליתו. העוקר חוליא מבור כרויה וחוזר ומשליכו לתוכה אינו מתמלא בכך אף כאן אם אין אתה מכין לעניים שבנו מזונות ממקום אחר אין אנו יכולין לפרנס משל עצמנו: יועצין באחיתופל. איזה הדרך ילכו והאיך יציבו מצב ומשחית וטכסיסי מארב מלחמה: ונמלכין בסנהדרין. נוטלין מהם רשות כדי שיתפללו עליהם ושואלין באורים ותומים אם יצליחו:
וְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר אַדָּא וְאָמְרֵי לָהּ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: *מַאי קְרָאָה? "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר" (תהלים נז, ט). וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (שם קיט, סב), רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר מְנַחֵם אָמַר: מֶה הָיָה עוֹשֶׂה? הָיָה נוֹטֵל נֵבֶל וְכִנּוֹר וְנוֹתֵן מְרַאֲשׁוֹתָיו וְעוֹמֵד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַגֵּן בָּהֶם וְקוֹרֵא בַתּוֹרָה. וְהָיוּ חַבְרֵי יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ וְאוֹמְרִים: וּמָה אִם דָּוִד הַמֶּלֶךְ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲנַחְנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ חַבְרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה.
נפש יהודה מאי קרא. דכנור היה תלוי לו למעלה ממטתו ומעוררו עורה כבודי אל תתכבדי בשינה כשאר מלכים אעירה שחר שאר מלכים השחר מעוררן ואני מעורר את השחר:
אָמַר רַבִּי לֵוִי: חַלּוֹן הָיְתָה עַל גַּבֵּי מִטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד פְּתוּחָה לְצָפוֹן וְהָיָה הַכִּנּוֹר תָּלוּי כְּנֶגְדָּהּ וְהָיְתָה רוּחַ צְפוֹנִית יוֹצְאָה בַחֲצִי הַלַּיְלָה וּמְנַשֶּׁבֶת בּוֹ וְהָיָה הַכִּנוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו, הַדָּא הוּא דִכְתִיב: "וְהָיָה כְנַגֵּן הַמְנַגֵּן" (מלכים־ב ג, טו), "*כִּמְנַגֵּן" אֵין כְתִיב כָּאן, אֶלָּא "כְנַגֵּן", הַכִּנּוֹר מְנַגֵּן מֵאֵלָיו. וְהָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: וּמָה אִם דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה. הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר: "עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה" וגו', אִיתְעַר יְקָרֵי מִן קֳדָם יְקָרֵיהּ דְּבוֹרְאִי, יְקָרִי לֵית כְּלוּם מִן קָדָם יְקָרֵיהּ; "אָעִירָה שַׁחַר", אֲנָא הֲוִינָא מְעוֹרֵר שַׁחֲרָא, שַׁחֲרָא לָא מְעוֹרֵר יָתִי. וְהָיָה יֵצֶר הָרַע מַרְגִּיזוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: דָּוִד, דַּרְכָּם שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת יְשֵׁנִים שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְאַתָּה אוֹמֵר: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם"? וְהוּא אוֹמֵר: "עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ".
נפש יהודה כמנגן. משמע שהוא היה מנגן בו כנגן הוא מעצמו נגן:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן (קי, א): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת־ה' וגו' בְּבֵית־ה' בַּלֵּילוֹת" (תהלים קלד, א), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסְקִים *בַּעֲבוֹדָה.
נפש יהודה בעבודה. שנאמר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות כלם:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ג, ב) וּבַחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יב, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הָעוֹסֵק בַּתוֹרָה בַּלַּיְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו *חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי" (תהלים מב, ט), מַה טַעַם "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ"? מִשּׁוּם דְּ"בַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי". אִיכָּא דְּאָמְרֵי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁדּוֹמֶה לְיוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "יוֹמָם יְצַוֶּה ה' חַסְדּוֹ" וגו'.
נפש יהודה חוט של חסד. נותן חנו בעיני הבריות ובלילה שירה עמי ובלילה נוהג שירו עמי למטה כמו שהיה עושה דוד המלך:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק הַדָּר עִם הַנָּכְרִי (סה, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: לֹא אִיבְרָא *סִיהֲרָא אֶלָּא לְגִירְסָא. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (יח, ב): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַלַּיְלָה שׁוּב אֵינוֹ חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלַּיְלָה" (איוב לה, י).
נפש יהודה סיהרא. לילה ירח תרגום סיהרא בלילה אדם בטל ממלאכה: ולא אמר איה אלוה עושי. לא הוצרך להתאונן ולומר איה עושי והריני חרב מי שנותן זמירות של תורה בלילה ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶן זוֹכוֹת בַּדָּבָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (עז, א): מַאי "*כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא (תהלים קכז, ב)? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמְנַדְּדוֹת שֵׁינָה מֵעֵינֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְזוֹכוֹת לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה כן יתן לידידו שנא. דאמר גבריאל להקב"ה בשעה שמסר ישראל למעלה ביד שר של פרס אמר שוא לכם וגו' כלום הגונים האומות להיות החכמים מסורים בידם והלא המקרא משבחם שאף נשותיהם מנדדות שינה מעיניהן שוא לכם בעלי אומנים המשכימים ומאחרים למלאכתן אוכלי לחם העצבים בעצב וביגיעה כן יתן הזן את העולם מזונות ופרנסה לידידו שינה למי שנדד שינה בשבילו:
וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, אֵינוֹ עוֹסֵק בַּלַּיְלָה - נֶעֱנָשׁ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צב, א): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תוֹרָה נִשְׁמָעִין בְּתוֹכוֹ בַּלַּיְלָה אֵשׁ אוֹכְלָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כָּל־חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא־נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ" (איוב כ, כו) וְאֵין "שָׂרִיד" אֶלָּא תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְלַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה' קֹרֵא" (יואל ג, ה).
נפש יהודה כל חושך טמון לצפוניו. כל הלילה טמון צפון ונחבא ממצפוני התורה שאין דברי תורה נשמעין באותו בית תאכלהו אש לא נופח זה אשו של גיהנם שאין צריך נפוח ירע שריד באהלו מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו: ולשרידים. שארית הצדיקים אשר יותירו אשר ה' קורא לשון קרואים לסעודה:
וְעַל דָא גָרְסִינָןבְּפֶרֶק רִאשׁוֹן דְּאָבוֹת. וּדְלָא *מוֹסֵיף - יָסֵיף. רוֹצֶה לוֹמַר, מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף בַּלִּמּוּד בַּלֵּילוֹת מִט"וּ בְּאָב, שֶׁמּוֹסִיפוֹת הַלֵּילוֹת - יָסוּף. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיוֹת (לא, א) וּבְבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קכא, ב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ ט"וּ בְּאָב תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, וְקָרוּ לֵיהּ, "*יוֹם תְּבַר מַגָּל" (פירוש: דקרו לט"ו באב יום שנשבר הגרזן, שפסקו מלכרות עצים); *מִכָּאן וָאֵילָךְ, דְּמוֹסִיף - יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסִיף - יָסוּף. מַאי "יָסוּף"? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרִינֵיהּ אִימֵיהּ.
נפש יהודה יסוף. ימות מן העולם קודם זמנו שהתורה מארכת ימים: יום תבר מגל. שבירת הגרזן שפסק החוטב מלחטוב עצים למערכה דשוב אין כח בחמה ליבשן וחיישינן מפני התולעת לפי שעץ שיש בו תולעת פסול למערכה: מכאן ואילך. מט"ו באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו ודלא יוסיף לעסוק בתורה בלילות תקבריה אימיה כלומר ימות בלא עתו:
וְכָל זֶה, לְפִי שֶׁהַתּוֹרָה הַנִּלְמֶדֶת בַּלַּיְלָה מִתְיַשֶּׁבֶת וּמִתְקַיֶּמֶת יוֹתֵר מֵהַנִּלְמֶדֶת בַּיּוֹם. וְהַסִּימָן הוּא, *מֵהַזְּמַן שֶׁקּוֹרִין בּוֹ "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" (איכה ב, יט). רוֹצֶה לוֹמַר, קוּם מִשְּׁנָתְךָ וּלְמֹד, שֶׁהַלֵּילוֹת אֲרֻכּוֹת. וּמִשֶּׁהִגִּיעַ חַג הַשָּׁבוּעוֹת, שֶׁהַלֵּילוֹת קְטַנּוֹת, יָכוֹל לִפְסֹק. וְלָזֶה רָמַז הַכָּתוּב בְּסֵפֶר רוּת, שֶׁקּוֹרִין בְּחַג הַשָּׁבוּעוֹת: "לִינִי הַלַּיְלָה" (רות ג, יג). וְעַל הַקִּימָה שֶׁבַּלַּיְלָה לִלְמֹד רָמַז שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה" (משלי לא, טו).
נפש יהודה מהזמן. והיינו חודש אב שהיו קורין בו איכה דכתיב ביה קומי רוני בלילה:
וְהַמֻּבְחֶרֶת מִכֻּלָּם הַנִּלְמֶדֶת בַּיּוֹם וְנִשְׁנֵית בַּלַּיְלָה, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֲדוֹן כָּל הַנְּבִיאִים, שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "וַיְהִי־שָׁם עִם־ ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" (שמות לד, כח). וְהָעוֹשֶׂה כֵן מְקַיֵּם "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח).
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רמא]
לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה, בֵּין בְּעֹנִי בֵּין בְּעֹשֶׁר. וְיִלְמֹד מֵהִלֵּל הַזָּקֵן וּמֵרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁלָּמַד בְּעֹנִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר - בְּעֹשֶׁר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה (יומא לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: עָנִי וְעָשִׁיר בָּאִין לָדִין וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת חִבּוּר זֶה (סימן א).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (כ, א): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: "*שֶׁקֶר הַחֵן" וגו' (משלי לא, ל)? אָמְרוּ עָלָיו עַל דּוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעַאי, שֶׁהָיוּ שִׁשָּׁה תַלְמִידִים מִתְכַּסִּים בְּטַלִּית אַחַת וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה.
נפש יהודה שקר החן. של לומדי תורה בדורות הראשונים אשה יראת ה' נאמר על דורו של ר' יהודה שהיו עניים ועוסקין בתורה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה וגו' נַשְׁכִּימָה וגו' נִרְאֶה וגו' (שיר השירים ז, יב־יג)? אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְיוֹשְׁבֵי *כְרַכִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם גֶזֶל וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר וּשְׁבוּעַת שָׁוְא; אֶלָּא, "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא *הַשָּׂדֶה" וְאַרְאֶךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק; ["נָלִינָה בַּכְּפָרִים" (שם), אַל תִּקְרֵי "בַּכְּפָרִים" אֶלָּא בַּכּוֹפְרִים, אַרְאֶךָ בְּנֵי עֵשָׂו, שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם טוֹבָה וְהֵם כָּפְרוּ בְּךָ]; "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים", אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵי מִדְרָשׁוֹת; "נִרְאֶה הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן", אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; "פִּתַּח *הַסְּמָדַר" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; "*הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַּלְמוּד; "שָׁם אֶתֵּן" וגו' (שם), אַרְאֶךָ בִּשְׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי.
נפש יהודה כרכים. מקום שווקים הם וישוב גדול רוכלים וסוחרים מצוים שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה. בני בגא ועובדי אדמה ועוסקין בתורה מתוך דוחק: סמדר. גדול מן הפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדול סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים:
וּמִי שֶׁעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּעֹנִי וּבְדֹחַק הָאֵל יִתְבָּרַךְ יַזְמִין לוֹ פַרְנָסָתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִלְמֹד בְּרֶוַח, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵאָבוֹת: רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר *וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי.
נפש יהודה כל המבטל את התורה מעושר. כי מתוך תורתו נתן לו הקב"ה עושר דכתיב אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה ובודאי מי שיש לו עושר מרבה בעסק ומשום הכי מבטלו אז או יעני בסוף ימיו או שמור לו לרעתו ולא נשאר ממנו כלום לבניו שיחזרו על הפתחים ומי שלומד אע"פ שיש לו דוחק יהיה לו הטובות היפוך המבטלו:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת סוֹטָה (מט, א): אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר חִיָּא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ דֹּחַק תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "*כִּי־עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשְׁלָםִ בָּכוֹ לֹא־ תִבְכֶה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָךְ" (ישעיה ל, יט) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: "וְנָתַן ה' לָכֶם *לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ" (שם שם, כ). רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: אַף אֵין *הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל מִפָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וְלֹא־יִכָּנֵף עוֹד *מוֹרֶיךָ" (שם). רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: אַף זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת את־מוֹרֶיךָ" (שם).
נפש יהודה כי עם בציון ישב. אלו יושבי בישיבת התורה וסיפא דקרא חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך מיד כשישמע קולך יענך: לחם צר. במי הכתוב מדבר במי שמזונותיו קשין עליו ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה: פרגוד. מחיצה לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו: ולא יכנף. בתריה כתיב: מוריך. הקב"ה המלמדך להועיל:
פֶּרֶק רְבִיעִי [רמב]
אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין בַּלּוֹמְדָהּ בְּעִדּוּן, אֶלָּא מִתּוֹךְ עִנּוּי הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ו מֵאָבוֹת: כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: *פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל *וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן - *אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ - בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ - לָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה פת במלח תאכל. אפילו אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה: ומים במשורה. במדה שאין לך לשתות אלא מדה מים: אשריך וכו'. לכתחילה ישרה בחיי צער ולבסוף יזכה לטובת עוה"ז ועוה"ב והיינו חיי צער לכתחלה ולבסוף תחיה. פת במלח לכתחלה ולבסוף תאכל כל טוב:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, ב): "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים כז, ט), אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: *כַּתְּתוּ עַצְמֵיכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "*זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד). אָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא *וְאִם־זָמּוֹתָ יָד לְפֶה" (משלי ל, לב)? אִם מְנַבֵּל אַתָּה עַצְמְךָ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה - מִתְנַשֵּׂא, וְאִם לָאו - יָד לְפֶה. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי *מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה" וגו' (שם שם, לג)? בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה, בְּמִי שֶׁמֵּקִיא עָלֶיהָ חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ; "*וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם" (שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר; "*וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב" (שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, דִּתְנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁהֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ.
נפש יהודה כתתו עצמכם. הסכת עשו עצמכם כתותים כמו כתית למאור כלומר להצטער על דברי תורה: זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה. המנבל עצמו, ששואל לרבו כל ספקותיו ואע"פ שיתבייש בהם שחבריו מלעיגין עליו: ואם זמות. שסתמת פיך מלשאול לשון זמם טבעת של רצועה שתוחבין בחוטם בהמה שעסקיה רעים ונותנים אותו בשפתיה לתופרם יחד ולסתמן וכן סופך שתתן יד לפה כשישאלך ולא תדע להשיב: מיץ חלב יוציא חמאה. המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי תורה חמאה היא לו: ומיץ אף. המוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לאמתו שיבחין בין דם טמא לדם טהור: ומיץ אפים. שדוחה שני כעסים ראשונה ושניה אפים תרי משמע ור"ל שמחזיר התורה מיד כשינקו מרבו עד שתהא ברורה לו אז עושה תורתו פירות והיינו חמאה שיכול להורות הוראות. ומהרש"א פירש מיץ חלב שמקיא תענוגי הילדות ובדיני ממונות נאמר אפים שהם עמוקים:
וְגָרְסִינָן בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יד, א): "אֲשֶׁר־ קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם" (איוב כב, טז), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים *שֶׁמְקַמְּטִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם".
נפש יהודה שמקמטין. לשון כריתה שכורתין השינה מהם כנהר שיוצק מים הרבה יגלה להם הקב"ה סודות התורה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (פג, ב): לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה *וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל".
נפש יהודה אפילו בשעת מיתה. כדי שתצא נשמתו בד"ת:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): "שְׁחֹרוֹת **כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה, יא), בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא דִּבְרֵי תוֹרָה? בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ [וּשְׁחוֹרוֹת דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן שַׁחֲרִית]. רַבָּה אָמַר: בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׁים עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ כָּעוֹרֵב. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, כִּי הֲוָה אָזֵיל לְבֵי רַב אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ; יְנוּקֵי מַאי אַעֲבִיד לְהוּ? אָמַר לָהּ: אִיכָּא קוּרְמֵי (פירוש: ירקות) בַּאֲגָמָּא.
נפש יהודה כעורב. דרש לשון ערבית: עורב. אכזרי על בניו כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב"ה מזמין להם יתושין ונכנסין לתוך פיהם:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין ק, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיו פָּנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "*מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן" (שיר השירים ה, טו). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "*יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" (תהלים לו, ט).
נפש יהודה מראהו כלבנון. וכתיב לעיל מיניה שחורות כעורב: ירויון מדשן ביתך. לעולם הבא על שהרעיב את עצמו בד"ת:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נד, א): אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: "חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ" וגו' (תהלים סח, יא)? אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ, *שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו, אֵין תַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן, אָמַר רַב הוּנָא: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ *לֶעָנִי אֱלֹהִים" (שם).
נפש יהודה שדורסת ואוכלת. מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על התענוגים אלא אוכלן בלא תבלין וכן שאר עינוגין ל"א שדורסת ואוכלת לאחר הריגתה אוכלת מיד כך ת"ח מחזר על תלמודו מיד כשקבלו מרבו: לעני. לזה ששם עצמו במאכלו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזור עליה:
וְיִשְׁתַּעְבֵּד גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו לָזֶה, כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי - וְאַשְׁרָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם *מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה לב, כ)? אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְלֹא הֵם מְסוּרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם", וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" (הושע י, יב), וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א). "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל" וגו', תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי.
נפש יהודה משלחי רגל. משלחים ומשליכים רגלי יצר הרע מעליהם יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר:
וְכֵיוָן שֶׁהָאָדָם לֶעָמָל נִבְרָא טוֹב לוֹ שֶׁיְּהֵא עֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אָדָם לֶעָמָל נִבְרָא; וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פִּיהוּ אִם לְעָמָל אַחֵר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "*כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא; וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה *אִם לַעֲמַל שִׂיחָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. אָמַר רָבָא: כָּל גּוּפֵי *דְּרוֹפְתְּקֵי אִינוּן, טָבָא לְגוּפָא דְּזָכֵי וַהֲוֵי דְּרוֹפְתְּקָא דְּאוֹרַיְתָא (פירוש: כל הגופות טרחנין, אבל אשריו לגוף דזכי ויהיה טורחו בתורה). [שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־נָעִים כִּי־תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" וגו' (משלי כב, יח), אֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ? כְּשֶׁיִּכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ].
נפש יהודה כי אכף עליו פיהו. שנתן העול על פיו לדבר כאוכף על החמור למשא: אם לעמל שיחה. לדבר בו דברי חולין מה שצריך לו: דרופתקי. טרחנין כלומר כל הגופין לעמל נבראו ולטרוח טוב לדזכי למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה. ל"א דרופתקי כיס ארוך שמשימין בו מעות כל הגופין נרתיקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתיק לתורה:
וְאִם הוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְזַמֶּנֶת לוֹ פַרְנָסָתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: *זַמֵּר בְּכָל יוֹם זַמֵּר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִימֵי: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: "*נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), כְּשֶׁהוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה *תּוֹרָה עֲמֵלָה לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.
נפש יהודה זמר בכל יום הוה מסדר תלמודך. אע"פ שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעוה"ב בשמחה ובשירים: נפש עמל עמלה לו. מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו כי אכף עליו פיהו מפני שהוא משים דבריה בפיו תמיד כאוכף שעל החמור. ל"א זמר כלומר מי שעוסק בשירים ותשבחות תדיר נעשה זמר כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו: תורה עמלה לו. שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה וכל כך למה מפני שאכף פיהו על דברי תורה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ *עוֹל מַלְכוּת *וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְכָל *הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא כָבוֹד לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא בְעָמָל וְעִנּוּי, מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
נפש יהודה עול מלכות. משא מלך ושרים: ועול דרך ארץ. עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת: הפורק ממנו עול תורה. האומר קשה עלי עולה של תורה ואיני יכול לסובלה:
פֶּרֶק חֲמִשִּׁי [רמג]
הָרוֹצֶה לִלְמֹד וְשֶׁיִּתְקַיֵּם בְּיָדוֹ יוֹצִיא הַדָּבָר בְּפִיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נג, ב): בְּרוּרְיָה אַשְּׁכַּחְתֵּיהּ לְהַהוּא תַלְמִידָא דַּהֲוָה גָרֵיס בִּלְחִישָׁה. *בָּטְשָׁא בֵּיהּ, אָמְרָה לֵיהּ: לָאו הָכֵי כְתִיב: "עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה" (שמואל־ב כג, ה), אִם עֲרוּכָה בְּרַמַ"ח אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם - שְׁמֻרָה בַּלֵּב, וְאִם לָאו - אֵינָהּ שְׁמֻרָה בַּלֵּב. תַּנְיָא: תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה תַלְמוּדוֹ בְּלַחַשׁ וּלְאַחַר שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁכַח תַּלְמוּדוֹ.
נפש יהודה בטשא ביה. בעטה ואמרה לו אם ערוכה ברמ"ח אברים כלומר שתלמד בכל כחך ולהשמיע בפומך:
וַאֲמְרִינָן עֲלָה (נד, א): אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינְנָא, פְּתַח פּוּמָךְ כִּי הֵיכֵי דְּתֵיקוֹם בְּיָדְךָ *וְתוֹרִיךְ חַיֵּי, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" (משלי ד, כב), אַל תִּקְרֵי "לְמֹצְאֵיהֶם" אֶלָּא "לְמוֹצִיאֵיהֶם בַּפֶּה".
נפש יהודה ותוריך חיי. תאריך ימים:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָּהּ: אָמַר רַבִּי אַמֵּי: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי־ נָעִים כִּי־תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" (שם כב, יח). אֵימָתַי דִבְרֵי תוֹרָה נְעִימִים? בְּשָׁעָה *שֶׁתִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ; וְאֵימָתַי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ? בִּזְמַן שֶׁ"*יִּכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ" (שם). רַבִּי זֵירָא אָמַר: מֵהָכָא, "שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה־פִיו" וגו' (שם טו, כג), אֵימָתַי שִׂמְחָה לָאִישׁ? בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּמַעֲנֵה פִיו. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא, "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר" וגו' (דברים ל, יד), אֵימָתַי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד? בִּזְמָן שֶׁ"בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ" (שם). רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לּוֹ *וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו" וגו' (תהלים כא, ג), אֵימָתַי "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ"? בִּזְמַן שֶׁ"אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל־מָנַעְתָּ סֶּלָה".
נפש יהודה שתשמרם בבטנך. שהן שמורים בידך שאינן משתכחין ממך: יכונו יחדו. שאתה סודרן ומוציאן בפה ולא בגמגום ובלחישה: וארשת. ספירת שפתיו בל מנעת סלה כשנתת בו דעת להוציא בשפתיו:
וּמִי שֶׁרְצוֹנוֹ לִלְמֹד יַחֲזֹר תָּמִיד לִמּוּדוֹ וְיָבִין וְיִזְכֹּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, ב): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם *שֶׁתַּלְמוּדוֹ קֵהֶה עָלָיו כְּבַרְזֶל, בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוּא לֹא־ פָנִים קִלְקַל" (קהלת י, י). מַאי תַּקַנְתֵּיהּ? *יַרְבֶּה בִּישִׁיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַחֲיָלִים יַגְבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה" (שם). כָּל שֶׁכֵּן הֵיכָא דִּסְדוּרָה לוֹ מִשְׁנָתוֹ מֵעִקָּרָא. רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתֵיהּ אַרְבָּעִים זִמְנִין, *כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָהֶם תּוֹרָה, וְעַיֵּל קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסֵר מַתְנִיתֵיהּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע זִמְנִין, *כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעַיֵּל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא.
נפש יהודה שתלמודו קהה עליו כברזל. שקשה הוא לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו ואינו נזכר מה כתיב בה ולפיכך אינו יודע לפרק אי נמי שגורסה בטעות פטור על החיוב וחייב על הפטור ומקשינן עליה מדוכתא אחריתי והכי משמע קרא והוא לא פנים שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא: ירבה בישיבה. שיסדירו בני הישיבה משנתו: וחילים. תלמידים שהן חיילות חיילות. ויתרון הכשיר כשסידר משנתו מתחלה: כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה. שתתקיים בידו והדר עייל קמיה דר' יוחנן למגמר גמרא: כנגד תורה נביאים וכתובים. שהן כ"ד ספרים:
וְאִם *אֵינוֹ חוֹזֵר בְּתַלְמוּדוֹ - יִשְׁכְּחֶנּוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזְרָהּ דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר; לוֹמֵד וּמְשַׁכֵּחַ דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁיּוֹלֶדֶת וְקוֹבֶרֶת.
נפש יהודה ואינו חוזרה. לשנותה:
וְאִם יוּכַל לַחֲזֹר תַּלְמוּדוֹ אֲפִילוּ מֵאָה וְאַחַת פְּעָמִים נִקְרָא "עוֹבֵד אֱלֹהִים", כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ט, ב): אֲמַר לֵיהּ בֶּן הֵא הֵא לְהִלֵּל: מַאי דִּכְתִיב: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח)? *הַיְנוּ צַדִּיק הַיְנוּ עֹבֵד אֱלֹהִים? הַיְנוּ רָשָׁע הַיְנוּ *לֹא עֲבָדוֹ? אֲמַר לֵיהּ: עֹבֵד אֱלֹהִים וְלֹא עֲבָדוֹ תַּרְוַויְיהוּ צַדִּיקֵי גְּמוּרֵי נִינְהוּ, וְאֵינוֹ דוֹמֶה שׁוֹנֶה פִרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים לְמִי שֶׁשּׁוֹנֶה פִרְקוֹ מֵאָה פְעָמִים וְאַחַת. אֲמַר לֵיהּ: וּמִשּׁוּם חֲדָא זִמְנָא יַתִּירָה קָרִי לֵיהּ "לֹא עֲבָדוֹ"? אֲמַר לֵיהּ אִין; צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִין, *עֲשָׂרָה פַרְסֵי בְּזוּזָא וְאַחַד עָשָׂר פַּרְסֵי בִּתְרֵי זוּזֵי.
נפש יהודה היינו צדיק היינו עובד אלהים. מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלהים הלא אחד הוא: ולא עבדו. צדיק הוא רק מה שאינו נקרא עובד אלהים כמו האחר שאינן דומין זה לזה אינו דומה שונה פרקו כו' אע"פ ששניהן צדיקים מ"מ לא עבדו בשוה שזה עבדו יותר: עשרה פרסי. ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד שכבר נהגו כן ואם תשאל לו שילך פרסה יותר ישאלך שני זוזים:
וּמִי שֶׁרָגִיל בַּחֲזָרַת לִמּוּדוֹ יִהְיוּ דִבְרֵי תוֹרָה מְשֻׁנָּנִין בְּפִיו וּמְזֻמָּן לְהָשִׁיב לְכָל שׁוֹאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, א): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו, ז), שֶׁיִּהְיוּ דִבְרֵי תוֹרָה *מְשֻׁנָּנִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר אַל תְּגַמְגֵּם וְתֹאמַר, אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" וגו' (משלי ז, ד) וְאוֹמֵר: "קָשְׁרֵם עַל־ אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל־לוּחַ לִבֶּךָ" (שם שם, ג) וְאוֹמֵר: "*כְּחִצִּים בְּיַד־גִּבּוֹר" וגו' (תהלים קכז, ד) וְאוֹמֵר: "חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים" וגו' (שם מה, ו). וְאוֹמֵר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר *אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ" וגו' (שם קכז, ה). מַאי "*אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" (שם)? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: אֲפִילוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד נַעֲשׂוּ אוֹיְבִים זֶה לָזֶה. אָמַר רָבָא: וְאֵין זָזִין מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אֶת־וָהֵב בְּסוּפָה" (במדבר כא, יד), אַל תִּקְרֵי "בְּסוּפָה" אֶלָּא "בְּסוֹפָה".
נפש יהודה משוננים. מחודדין בפיך חזור עליהם ובדוק בעומקה שאם ישאל לך אדם לא תצטרך לגמגם אלא שתוכל לומר מיד: אמור לחכמה אחותי את. שתהא בקי בה כאחותך שאסורה לך אי נמי מסיפא דקרא ומודע לבינה תקרא שתהא ידועה לך: כחצים ביד גבור. שנלחם בהם עם אויביו כן בני הנעורים תלמידיו של אדם הקרוין בניו כמו שאמר חזקיה בני אתם אל תשולו ואומר הנה אנכי והילדים אשר נתן לי וגו': אשר מלא את אשפתו מהם. משום דדמינהו לחצים נקט לשון מילוי אשפה והוא נרתיק שתוחבין בו החצים: את אויבים בשער. סיפא דאשרי הגבר הוא נעשו אויבים מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה: את והב בסופה. הכי דריש ליה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה:
וְעִם כָּל זֶה, אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִלְמֹד תָּמִיד אֶלָּא עִתִּים יְדוּעִים, אִם יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בָּהּ תָּמִיד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ה, ב): רַב אִידִי אֲבוּהָ *דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי הֲוָה רָגִיל וְאָזֵיל תְלָתָא יַרְחֵי בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה חַד יוֹמָא בְּבֵּי מִדְרָשָׁא, וַהֲוָה אָתֵי תְלָתָא יַרְחָא בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה חַד יוֹמָא בְּבֵיתֵיהּ וְהָדַר אָתֵי. וְקָרוּ לֵיהּ רַבָּנָן "בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא". חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, קְרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: "שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה קֹרֵא לֶאֱלוֹהַּ וַיַּעֲנֵהוּ" (איוב יב, ד). אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּמְטוּתָא מִינָךְ, לָא תַּעֲנֹשׁ רַבָּנָן. נְפַק רַבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן" (ישעיה נח, ב), וְכִי בַיּוֹם דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ וּבַלַּיְלָה אֵין דוֹרְשִׁין אוֹתוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה אֲפִילוּ יוֹם בַּשָּׁנָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בָּהּ כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ. וְכֵן בְּמִדַּת פֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה" (במדבר יד, לד). וְכִי אַרְבָּעִים שָׁנָה חָטְאוּ וַהֲלֹא לֹא חָטְאוּ אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁכָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אֲפִילוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עָבַר כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ.
נפש יהודה רבי יעקב. הוה רגיל כו', מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבהמ"ד ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות:
וַאֲפִילוּ שֶׁיּוּכַל לִקְבֹּעַ לִמּוּדוֹ טוֹב לוֹ לְהִתְעַסֵּק מְעַט בְּפַרְנָסָתוֹ וְלֹא שֶׁיַּטִיל צָרְכּוֹ עַל אֲחֵרִים. וְעַל דָּא אָמְרוּ בְפֶרֶק שֵׁנִי מֵאָבוֹת: רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם *דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן; *וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן.
נפש יהודה דרך ארץ. מלאכה או סחורה שיגיעת שניהם משכחת עון שהתורה מתשת כחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצה"ר בטל ממנו: וכל תורה שאין עמה מלאכה. וא"ת יהיה עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון ומה נצרך למלאכה לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לפי שאי אפשר לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:
וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְאָסַפְתָ דְגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח), שׁוֹמֵעַ אֲנִי *דְבָרִים כִּכְתָבָם, אֶלָּא נְהֹג בָּהֶם מִנְהַג דֶּרֶךְ אֶרֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: *אֶפְשָׁר, אָדָם חוֹרֵשׁ בִּשְׁעַת חֲרִישָׁה וְזוֹרֵעַ בִּשְׁעַת זְרִיעָה וְקוֹצֵר בִּשְׁעַת קְצִירָה וְדָשׁ בִּשְׁעַת דִּישָׁה וְזוֹרֶה בִּשְׁעַת הָרוּחַ - תּוֹרָה מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי אֲחֵרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם" (ישעיה סא, ה). וּבִזְמַן שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם מְלַאכְתָּן נַעֲשֵׂית עַל יְדֵי עַצְמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ"; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא, שֶׁמְּלֶאכֶת אֲחֵרִים נַעֲשֵׂית עַל יָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַדְתָּ אֶת־ אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ" (דברים כח, מח). אָמַר אַבַּיֵּי: הַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל *וְעָלְתָה בְיָדָם וְהַרְבֵּה עָשׂוּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וְלֹא עָלְתָה בְיָדָם.
נפש יהודה דברים ככתבם. לעולם לא ימושו מפיך וזה אי אפשר שהרי צריך לעסוק בד"א: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך: ועלתה בידם. התורה שהיה להם מזונות ועל ידי כן למדו בתורה:
אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בִּמְטוּתָא מִינַיְכוּ, דְּלָא תֵיתוּ קַמָּאִי לָא *בְיוֹמֵי נִיסָן וְלָא *בְיוֹמֵי תִשְׁרֵי, כִּי הֵיכֵי דְלָא לִיטְרִידוּ בִּמְזוֹנַיְיכוּ כֻּלֵּי שַׁתָּא.
נפש יהודה ביומי ניסן. ימי הקציר: ביומי תשרי. דריכות הגיתות והבדים:
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים, דוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם; דּוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תוֹרָתָן עֲרַאי וּמְלַאכְתָּן קֶבַע זֶה וָזֶה לֹא נִתְקַיֵּים בְּיָדָם. עַל כֵּן יַעֲשֶׂה אָדָם תּוֹרָתוֹ קֶבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי וּמִן הַשָּׁמַיִם יְסַיְּעוּהוּ לְהִתְקַיֵּם הַכֹּל בְּיָדוֹ.
פֶּרֶק שִׁשִּׁי [רמד]
לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בִּמְקוֹם תּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק רַבִּי מֵאִיר: תַּנְיָא: אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָגַע בִּי אָדָם אֶחָד וְנָתַן לִי שָׁלוֹם וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם. אָמַר לִי: רַבִּי, מֵאֵיזֶה מָקוֹם אַתָּה? אָמַרְתִּי לוֹ: מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אֲנִי. אָמַר לִי רַבִּי: רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ וכו'.
וְאִם יִרְאֶה בְּנֵי אָדָם חֲפֵצִים לִלְמֹד יְלַמֵּד כָּל מַה שֶּׁיֵּדַע, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות סג, א): תַּנְיָא, הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: *בְּעֵת שֶׁמַּכְנִיסִין - *פַּזֵּר, *וּבְעֵת שֶׁמְפַזְּרִים - *כַּנֵּס, *אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו - פַּזֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר "יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד" (משלי יא, כד): וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו - כַּנֵּס, שֶׁנֶּאֱמַר "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' *הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט, קכו).
נפש יהודה בעת שמכנסין. שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים: פזר. אתה לשנותן לתלמידים: בעת שמפזרים. שהגדולים שבדור מרביצים תורה: כנס. אתה ולא תטול שררה עליהם דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה וכתיב עת לעשות לה הפרו תורתך: ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס. ואל תטיל דברי תורה לבזיון: הפרו תורתך. מלפזרה בשעה שהכנוס הוא לשם שמים:
וְאִם אֵין רַב בִּמְקוֹמוֹ שֶׁיְּלַמְּדֵהוּ יֵלֵךְ לְבַקְּשׁוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצָאֵהוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק ד מֵאָבוֹת: רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: *הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה. וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶיךָ, וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן.
נפש יהודה הוי גולה למקום תורה. אם אין תלמידי חכמים במקומך ואל תאמר שתמתין עד שיבואו ת"ח לכאן שמא לא יבואו ואם יבואו אל תאמר שחבריך יקיימוה בידך שתלמד מהן אינו דומה שומע מפי הרב עצמו לשומע מפי תלמידיו אלא ילך הוא בעצמו לרב וילמוד ממנו. ד"א שאפילו חריף ובקי אתה לך אצל הרב ושם יש תלמידים הרבה והם יקיימו בידך שתשא ותתן עמהם והיינו דמסיים ואל בינתך אל תשען:
וְכָל מִי שֶׁגּוֹלֶה אַחַר תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְטִלְטוּלוֹ מֻבְטָח לוֹ שֶׁיִּלְמְדֶנָּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נד, ב): תָּאנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב: "*רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" (שופטים ה, י)? אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ כַּצָּהֳרַיִם; "*יֹשְׁבֵי עַל־מִדִּין" (שם), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ; "*הֹלְכֵי" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; "*עַל־דֶּרֶךְ" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; "*שִׂיחוּ" (שם), שֶׁכָּל שִׂיחָתָן הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה.
נפש יהודה רוכבי אתונות. אלו ת"ח דקרא לעיל מיניה איירי בחכמי ישראל לבי לחוקקי ישראל המבהירים הלכה כצהרים צחורות הוא לשון צהרים שהח' מתחלף בה': יושבי על מדין. לשון המתנה יושבים ומתונים בדין כדי שיצא הדין לאמתו: הולכי. היינו טורח הלימוד שהולך לבית המדרש על המקרא: על דרך. הוא לימוד המשנה: שיחו. אז כשלמד מקרא ומשנה שיחתם בגמרא שכל שיחתן וכו' כמ"ש דאפילו שיחת ת"ח צריכין לימוד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ *לְכֶרֶם בְּיַבְנֶה, הָיָה שָׁם רַבִּי יְהוּדָה, רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. פָּתְחוּ כֻלָּן *בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרְשׁוּ. פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה, *רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם, וְדָרַשׁ: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת־הָאֹהֶל וְנָטָה־לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" וגו' (שמות לג, ז), וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין מְרֻחָקִין אֶלָּא *שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, אָמְרָה תוֹרָה: "וְהָיָה כָּל־מְבַקֵּשׁ ה'" (שם), תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנּוֹשְׂאִים מַשְׂאוֹי עַל כִּתְפֵיהֶם וְהוֹלְכִין מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה (סימן קפח), בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִין.
נפש יהודה לכרם. על שם שהיו יושבין שורות שורות ככרם זה הנטוע שורות שורות: בכבוד אכסניא. מכניסי אורחין בבתיהם: ראש המדברים. שהיה חשוב בי קיסר וצוה שהוא ידבר ראשון בכל מקום: שנים עשר מיל. שלש פרסאות מחנה ישראל מבית הישימות עד אבל השטים אמרה תורה וכו' כלומר קרא הכתוב מבקש ה':
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ח, א): "אַף חֹבֵב עַמִּים וגו' וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ" וגו' (דברים לג, ג), תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְכַתְּתִין רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּדִבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם.
לְפִיכָךְ נָהֲגוּ רַבּוֹתֵינוּ לֵילֵךְ לְהִגָּלוֹת בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיוּ מוֹצְאִים יְשִׁיבוֹת שֶׁל תּוֹרָה כְּדֵי לִלְמֹד, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁעָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבוֹת, פֶּרֶק אַף עַל פִּי (סב, ב) וּבִנְדָרִים, פֶּרֶק הַנּוֹדֵד (נ, א). רַבִּי עֲקִיבָא רַעְיָא לְבֶן *כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הֲוָה. חֲזִיתֵיהּ בַּרְתֵּיהּ, דַּהֲוָה צָנוּעַ וּמַעֲלֵי, אָמְרָה לֵיהּ: אִי מִקַּדִּישְׁנָא לָךְ, אֲזֶלֶת לְבֵי רַב? אָמַר לָהּ: הֵן. אִיקַדְשָׁה לֵיהּ בְּצִנְעָא. שַׁדְרְתֵיהּ. שָׁמַע אֲבוּהָ וְאִיקְפַּד, אַפְקָהּ מִבֵּיתֵיהּ וְאַדְרָהּ הֲנָאָה מִמָּמוֹנֵיהּ. אֲזַל וְיָתִיב בְּבֵי רַב תְּרֵיסַר שַׁתָּא. כִּי אֲתָא, אַיתֵי בַהֲדֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי תַלְמִידֵי. שָׁמְעָה לַהֲהוּא סָבָא דְּקָא אָמַר לָהּ: עַד כַּמָּה *קָא מִדַּבֶּרֶת אַלְמְנוּת חַיּוּת. אָמְרָה לֵיהּ: אִי לְדִידִי צָאֵית יָתֵיב תְּרֵיסַר שְׁנִין אַחֲרִינָתָא, כִּי שָׁמָע, אָמַר: בִּרְשׁוּת קָא עֲבִידְנָא. אֲזָל הֲדָר וִיתֵיב בְּבֵי רַב תְּרֵיסַר שְׁנִין אַחֲרִינָתָא כִּי אֲתָא, אַיְתֵי בַּהֲדֵיהּ עַשְׂרִין וְאַרְבַּע אַלְפֵי תַלְמִידֵי. שָׁמְעָה דְּבֵיתְהוּ, הֲוָה קָא נָפְקָא לְאַפֵּיהּ. אָמְרוּ לָהּ *שֵׁבָבוּתָא: שַׁאֲלִי מָנֵי וְאִיכְסִי. אָמְרָה לְהוּ: "*יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ". כִּי מָטְיָא לְגַבֵּיהּ נָפְלָה עַל אַפָּהּ וּמְנַשְׁקָה לֵיהּ לְכַרְעֵיהּ. הֲווּ קָא *דַחֲפֵי לָהּ שַׁמְעֵיהּ. אָמַר לְהוּ: הַנִּיחוּ לָהּ, שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם - שֶׁלָּהּ הוּא. שָׁמַע כַּלְבָּא שָׂבוּעַ דְּגַבְרָא רַבָּה אֲתָא לְמָתָא. אָמַר: אֵיזֵיל לְגַבֵּיהּ, אֶפְשָׁר דְּמֵיפַר לִי נִדְרִי. אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, יֵשׁ לִי נֵדֶר לְהָפֵר. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הוּא? אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא חֲתָנְךָ אִי הֲוָה צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן, אֲדַעְתָּא דְּגַבְרָא רַבָּה מִי נְדֶרֶת? אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אֲפִילוּ פָּסוּק אֶחָד. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נִיהוּ. נָפַל עַל אַנְפֵּיהּ וְנָשְׁקֵיהּ לְכַרְעֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ פַּלְגָא דְּמָמוֹנֵיהּ. וְאַף בְּרַתֵּיהּ דְרַבִּי עֲקִיבָא עָבְדָה לְשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי *כִי *הַאי גַּוְנָא. אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי רְחֵילָא בָּתַר רְחֵילָא אָזְלָא: כְּעוֹבְדִין דְּאִמָּא כָּךְ עָבְדָא בְּרַתָּא. וּבְפֶרֶק הַנּוֹדֵר כָּתוּב מַעֲשֶׂה זֶה יוֹתֵר בְּקֹצֶר.
נפש יהודה כלבא שבוע. שם אחד מעשירי ירושלים שכל הנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא שבע ור' עקיבא היה רועה בהמותיו וראתה בת כלבא שבוע שר"ע צנוע במדות טובות ומעלי שטוב הוא במעשיו: קא מדברת. כמה את מתנהגת כך: שיבבתא. השכנה אמרה לה להתקשט בבגדים ואם אין לך שאלי לך: יודע צדיק נפש בהמתו. שהיה רועה ויודע שאין לבהמות כלום ורועה טוב מרחם עליהם ומנהיגם בנחת כן יודע שאבי אדרי מנכסיו בעבורו ושאין לי כלום וירחם עלי: דחפי לה שמעיה. עבדיו של ר"ע שלא היו יודעין שהיא אשתו אמר להם כלומר לכל תלמידיו ועבדיו תורה שלמדתי אני ואתם על ידה הוא שנתנה לי עצה למיזל לבי רב: כי האי גוונא. שאמרה ליה אם תלך לבי רב אקדש לך כמו שעשתה אמה לר"ע אביה: היא. התורה תגאלנו מעמלו וטרחו של התורה שלבו יהא פתוח בתורה ויזכה לראש ישיבה: