אור ברסלב
מנורת המאור (אבוהב) הנר החמישי - בדרכי התשובה › הכלל השני: בימי התשובה

מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב

הנר החמישי - בדרכי התשובה · הכלל השני: בימי התשובה

הכלל הראשון, בדבר התשובה

הַכְּלָל הַשֵּׁנִי: בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה

וְנֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּבוֹא יוֹם הַדִּין; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּבוֹא יוֹם הַכַּפָּרָה

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּבוֹא יוֹם הַדִּין

וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רצ]

כָּל בֶּן דַּעַת כַּאֲשֶׁר רוֹאֶה שֶׁקָּרֵב זְמַנּוֹ לָבוֹא לְדִין עַל קְצַת מָמוֹנוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן עַל גּוּפוֹ, לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, מִתְעוֹרֵר מְאֹד בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וּמְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ עֵצָה מִכָּל יוֹעֵץ שֶׁיִּמְצָא, לוֹמַר לוֹ כֵּיצַד יִנָּצֵל מִן הַדִּין; עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁבָּא יוֹם פְּקוּדָתוֹ וְדִינוֹ מִגּוּפוֹ וּבָנָיו וּמָמוֹנוֹ לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כָּל תַּעֲלוּמוֹת, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְפָנָיו לֹא עֵדִים וְלֹא רְאָיָה, שֶׁהַכֹּל גָּלוּי לוֹ וְאֵינוֹ מוֹעִיל לְפָנָיו סַנֵּיגוֹר אַחֵר בִּלְתִּי תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים - שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא מְאֹד וּלְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלָשׁוּב מֵחֲטָאָיו וּלְבַקֵּשׁ עֵצָה טוֹבָה מִכָּל יוֹדֵעַ דַּעַת קֹדֶם הַגִּיעוֹ לְיוֹם הַדִּין, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בְּדִינוֹ.

וְלָזֶה צָרִיךְ לְהַקְּדִים שְׁלוֹשִׁים יוֹם לְכָל הַפָּחוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּתְחִיל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל לְעוֹרֵר מִתַּרְדֵּמָתוֹ אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בְּכָל הַשָּׁנָה. וְעוֹד, שֶׁהוּא זְמַן שֶׁנִּתְרַצָּה בוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְחֹל עֲוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, וְצִוָּה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לַעֲלוֹת הָהָרָה לָתֵת לוֹ לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (מו): תַּנְיָא: *בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה", שֶׁאָז עָלָה לְקַבֵּל לוּחוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת. וְהֶעֱבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל הַמַּחֲנֶה, מֹשֶׁה עָלָה לָהָר, שֶׁלֹּא יִטְעוּ עוֹד אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְעַלָּה בְּאוֹתוֹ שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "*עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" וגו' (תהלים מז, ו). וְכָךְ הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה כָּל הַחֹדֶשׁ, כְּדֵי לְהַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר" וגו' (עמוס ג, ו) וּכְדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן.

נפש יהודה בראש חודש אלול. ואותו יום היה יום שלשים של אב ותקעו בבוקר כשעלה משה להודיעם שעתה עלה בהשכמה והלילה שעבר אינו בחשבון וצריך לעכב שם ארבעים יום וארבעים לילות ולא נחשב יום אלא מעת לעת ולא יטעו לומר ביום שעלה צריך לירד ולבוא כאשר טעו בראשונים: עלה אלהים. נתעלה ונשתבח: אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. כך יחרדו מעבירות שבידם ויזכירו ביום הדין:

וְעוֹד מָצִינוּ תְּשׁוּבָה לְרַבֵּינוּ הַאי, וְזֶה נֻסְחָהּ: וּמִנְהָגֵנוּ לוֹמַר תַּחֲנוּנִים *בְּהַנֵי עֲשָׂרָה יוֹמֵי בִּלְחוּד. וְשָׁמַעְנוּ דְּבִקְצַת *מְקוֹמוֹת פָּרָס קַיְּמֵי מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל וְאָמְרֵי, דְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ בֵּיהּ סָלִיק לָהָר זִימְנָא שְׁלִישִׁית וְנָחֵית בְּלוּחוֹת שְׁנִיּוֹת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל הַמּוֹסִיף לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים זְכוּת הוּא לוֹ.

נפש יהודה בהני עשרה יומי. שבין ראש השנה ויום כפור: מקומות פרס קיימי. בארץ פרס נוהגים לעמוד בקצת מקומות מראש חודש אלול:

לְרַבִּי יִצְחָק ן' גִּיַאת זַ"ל: וְאָנוּ מִנְהָגֵנוּ כְּהַנֵי דְקַיְימִין מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל.

לְרַבֵּינוּ נִסִּים זַ"ל: הַרְבֵּה מִן הַזְּקֵנִים וּמִן בַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁתּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל. וּמָצָאתִי עִקָּר בַּמִּדְרָשׁ: תַּנְיָא: בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה. כִּדְאִיתָא לְפָנִים.

גַּם מָצִינוּ שֶׁנּוֹהֲגִים לְהִתְעַנּוֹת בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְסָמַךְ מִמִּדְרָשׁ תַּנְחוּמָא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיוֹם הָרִאשׁוֹן" (ויקרא כג, מ) וְכִי רִאשׁוֹן וַהֲלֹא ט"ו הוּא? אֶלָּא רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת. מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁחַיֶּבֶת מַס לַמֶּלֶךְ [וְלֹא נָתְנוּ לוֹ. הָלַךְ עָלֶיהָ בְּחַיִל לִגְבּוֹתוֹ. כְּשֶׁנִּתְקָרֵב אֵלֶיהָ כַּעֲשֶׂרֶת פַּרְסָאוֹת יָצְאוּ גְּדוֹלֵי הַמְּדִינָה לִקְרָאתוֹ וְאָמְרוּ: אֵין לָנוּ מַה לִּתֵּן. הִנִּיחַ לָהֶם שְׁלִישׁ. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקָרֵב יוֹתֵר יָצְאוּ בֵינוֹנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ. וְהִנִּיחַ לָהֶם שְׁנֵי שְׁלִישִׁים. כֵּיוָן שֶׁנִּתְקָרֵב עוֹד יוֹתֵר יָצְאוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ. וְהִנִּיחַ לָהֶם הַכֹּל. כָּךְ הַמֶּלֶךְ - זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֵי הַמְּדִינָה - אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁמְּסַגְּלִים עֲוֹנוֹת כָּל הַשָּׁנָה; עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הַגְּדוֹלִים מִתְעַנִּין, וּמְוַתֵּר לָהֶם שְׁלִישׁ עֲוֹנוֹתֵיהֶם; בַּעֲשֶׂרֶת יָמִים הַבֵּינוֹנִיִּים מִתְעַנִּים, וּמְוַתֵּר לָהֶם שְׁנֵי שְׁלִישִׁיּוֹת; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים הַכֹּל מִתְעַנִּים וּמְוַתֵּר לָהֶם הַכֹּל. בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים עוֹסְקִין בְּמִצְוַת סֻכָּה וְלוּלָב וְאֵינָן עוֹשִׂין עֲוֹנוֹת. לְכָךְ קוֹרֵא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן: "רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת".

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמִּתְעַנִּין בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה - רוֹחֲצִין וּמִסְתַּפְּרִין וְלוֹבְשִׁין בְּבִגְדֵי לָבָן. כִּי מָצִינוּ בַּמִּדְרָשׁ: אָמַר רַבִּי סִימוֹן: כְּתִיב "כִּי מִי־גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ" וגו' (דברים ד, ז), רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמְרֵי: אֵי זוֹ אוּמָה כְּאוּמָה זוֹ שֶׁיּוֹדַעַת אָפְיָהּ שֶׁל אֱלֹהֶיהָ, (פירוש: מנהגיו ודיניו). בְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ וְאֵינוֹ חוֹתֵךְ צִפָּרְנָיו, לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל אֵינָם כָּךְ, לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעַטְּפִים לְבָנִים וּמְגַלְּחִים זְקָנָם וְחוֹתְכִין צִפָּרְנֵיהֶם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם נֵס].

וְגַם מָצִינוּ תְּשׁוּבָה לַגָּאוֹן זַ"ל: וְזֶה נֻסְחָהּ: וּלְהִתְעַנּוֹת בִּשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּךְ אָנוּ רוֹאִין יָפֶה שֶׁלֹּא לְהִתְעַנּוֹת, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ פַּרְנְסֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים לְיִשְׂרָאֵל בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: "לְכוּ אִכְלוּ [מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ] מַמְתַּקִּים" וגו' (נחמיה ח, י). וְכֵן בְּשַׁבָּת שׁוּבָה אֵין אָנוּ רוֹאִין שֶׁיִּתְעַנֶּה, שֶׁהֲרֵי תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁהוּא תַּעֲנִית חֲמוּרָה לֹא רָאוּ לְקָבְעָהּ בְּשַׁבָּת אֶלָּא דָּחוּ אוֹתָהּ. וַאֲפִילוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת לְהַשְׁלִים תַּעֲנִית נִסְתַּפְּקוּ כַּמָּה דוֹרוֹת, עַד שֶׁנֶּחְתְּכָה הֲלָכָה: מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים.

וּכְהַהִיא אָמְרִינָן בִּירוּשַׁלְמִי: רַבִּי יַעֲקֹב הֲוָה *מָפְקֵד לְסָפְרַיָא: מָאן אֲתָא מִשְׁאַל לְכוֹן, אַתּוּן אָמְרֵי לֵיהּ: בַּכֹּל מִתְעַנִּין, חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּפוּרִים. וּבַגְּמָרָא דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים דִּידָן (פא, א) אָמְרִינָן: וּמַה *עִנּוּי, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים - עָנַשׁ, מְלָאכָה, שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיֵּעָנֵשׁ. שְׁמַע מִינָהּ לָא מִתְעַנִּין לָא בְּשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים.

נפש יהודה מפקיד לספריא. לת"ח אם יבוא אדם לשאול אם יצום בו ביום: ענש. עליו כרת אם לא יתענה ביום כפור:

וּמִכָּאן תְּשׁוּבָה לַמִּתְעַנִּין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל תְּשׁוּבָה, שֶׁאֵינָם יוֹדְעִין שֶׁתּוּכַל לִהְיוֹת תְּשׁוּבָה בְּלֹא תַעֲנִית, *וְהִיא אֵינָהּ אֶלָּא אַחַת מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה. וְהַדְּרָכִים הָאֲחֵרִים הֵם יוֹתֵר עִקָּר.

נפש יהודה והיא. התענית הוא דרך אחד מתשובה ע"כ אין מתענין בראש השנה רק תענית חלום אם הוא ביום ראשון צריך להתענות שני ימים כל ימיו ואם הוא ביום שני יתענה כל ימיו יום שני בלבד ואין צריך למיתב תענית לתעניתו:

פֶּרֶק שֵׁנִי [רצא]

יוֹם הַדִּין לְכָל בְּנֵי אָדָם, בֵּין יָחִיד בֵּין צִבּוּר, בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (ח, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא" וגו' (תהלים פא, ה), מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה נִכְנָסִין לַדִּין *אֶלָּא אִם כֵּן קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה אֶת הַחֹדֶשׁ. תַּנְיָא אִידָךְ: "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאל הוּא", אֵין לִי אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, אוּמוֹת הָעוֹלָם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "*מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב" (שם). אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא"? מְלַמֵּדּ שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין תְּחִלָּה לַדִּין, כִּדְרַב חִסְדָּא, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: *מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס לַדִּין תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַעֲשׂוֹת *מִשְׁפַּט עַבְדוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל" (מלכים־א ח, נט). מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא אִבְרָאִי; וְאִבָּעֵית אֵימָא: מִקָּמֵי *דְלֵיפוֹשׁ חֲרוֹן אַף.

נפש יהודה אלא אם כן קדשו בית דין וכו'. והכי קאמר אם קבעו ישראל את חק החודש הוא משפט להקב"ה: משפט לאלהי יעקב. לרבות שכולם ישפוט: מלך וצבור. כשהקב"ה דן אותם מלך נכנס תחלה: משפט עבדו. שלמה קאמר לה: דליפוש חרון אף. להקב"ה בשביל עונות צבור:

גַּם מָצִינוּ בַּמִּשְׁנָה (שם טז, א): בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים בַּשָּׁנָה הָעוֹלָם נִדּוֹן: בְּפֶסַח *עַל הַתְּבוּאָה; בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם *עוֹבְרִין לְפָנָיו *כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם" וגו' (תהלים לג, טו); וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם.

נפש יהודה על התבואה. שלאחר הפסח: עוברין לפניו. למשפט: כבני מרון. כבני הצאן שמעבירין אחד אחד למעשר שנאמר היוצר יחד לבם שדן כל אחד ואחד:

וְאֶחָד בְּתִשְׁרֵי הוּא יוֹם הַדִּין, לְפִי שֶׁהוּא רִאשׁוֹן לִבְרִיאַת אָדָם הָרִאשׁוֹן כְּפִי דַּעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם בַּגְּמָרָא (י, ב): תַּנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם בְּתִשְׁרֵי *נוֹלְדוּ אָבוֹת; בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת; בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה *נִפְקְדָּה שָׂרָה וְרָחֵל וְחַנָּה; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִים; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה *בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאָבוֹת בְּמִצְרַיִם; בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לְהִגָּאֵל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם וכו'.

נפש יהודה נולדו אבות. אברהם ויעקב: נפקדה שרה. בא זכרונם לטובה ונגזר עליהן הריון: בטלה עבודה מאבותינו. ו' חדשים לפני גאולתם פסק השעבוד:

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים *תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ" וגו' (בראשית א, יא), אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁהָאָרֶץ מוֹצִיאָה דְשָׁאִים וְאִילָן מָלֵא פֵּרוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה תִּשְׁרֵי. וְאוֹתוֹ הַפֶּרֶק זְמַן רְבִיעָה הָיָה וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶם גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן־הָאָרֶץ" (שם ב, ו). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמר: "*וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" וגו' (שם א, יב), אֵיזֶהוּ חֹדֶשׁ שֶׁהָאָרֶץ מְלֵאָה דְּשָׁאִים וְאִילָן מָלֵא פֵּרוֹת? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה נִיסָן. וְאוֹתוֹ פֶּרֶק זְמַן בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁמִּזְדַּוְּגִים זֶה עִם זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן" וגו' (תהלים סה, יד).

נפש יהודה תדשא הארץ. תתכסה ותתלבש בדשאים ועץ פרי שנגמר פריו ואותו פרק בזמן זריעה הוי כלומר וראיה לדבר שבתשרי נברא העולם שהרי לגשמים צריכין ותשרי זמן רביעה הוה והגשם נקרא רביעה שרובע את הקרקע כי מטרא בעלה דארעא שנאמר כי כאשר ירד הגשם וגו' והולידה והצמיחה: ותוצא הארץ. ולא כתיב ותדשא הארץ ועץ עושה פרי ולא פרי גמור ואותו הפרק זמן הוא לבהמה וחיה להזקק זה לזה ולכך היו צריכין וראיה הוא שבניסן נברא העולם: לבשו כרים הצאן. יתלבשו השרון והערבה מן הצאן הבאים לרעות הדשא אשר הצמיח המטר והעמקים יעטפו בר על ידי המטר יהיו מעוטפים העמקים בתבואה ואז יתרועעו הבריות שמחה וישירו מרוב הברכה אלמא ניסן זמן זיווג בהמה הוא:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וגו' בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג" וגו (מלכים־א ח, ב), יֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ *אֵיתָנֵי עוֹלָם. מַאי מַשְׁמָע, דַּהֲאי "אֵיתָן" לִישְׁנָא דְּתוֹקְפָא הוּא? דִּכְתִיב: "אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ" (במדבר כד, כא) *וְאוֹמֵר: "שִׁמְעוּ הָרִים אֶת־ רִיב ה'" וגו' (מיכה ו, ב) וְאוֹמֵר: "קוֹל דּוֹדִי וגו' מְדַלֵּג עַל־הֶהָרִים" (שיר השירים ב, ח), בִּזְכוּת אָבוֹת; "מְקַפֵּץ עַל־ הַגְּבָעוֹת" (שם) בִּזְכוּת אִמָּהוֹת. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁבְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וגו' *בְּחֹדֶשׁ זִו" (מלכים־א ו, א), יֶרַח שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ זִיוְתָנֵי עוֹלָם. וְאִידָךְ, הָא כְּתִיב "בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים"? *הַהוּא דְּתָקִיף בְּמִצְווֹת. וְאִידָךְ נַמֵּי, הַכְתִיב "בְּחֹדֶשׁ זִיו"? הַהוּא דְּאָתָא בֵיהּ *זִיוָא לְאִילָנֵי. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מָאן דְּנָפִיק בְּיוֹמֵי נִיסָן וַחֲזָא אִילָנֵי דִּמְלַבְלְבֵי, אוֹמֵר: בָּרוּךְ אֲשֶׁר לֹא חִסַּר בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת, כְּדֵי לְהַנּוֹת בָּהֶם בְּנֵי אָדָם.

נפש יהודה איתני עולם. תקיפי וגבורי עולם והיינו האבות: ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים. אלמא הם איתנים הם הרים ואשכחן דנקראו אבות הרים שנאמר מדלג על ההרים ודילג את הקץ בשביל ההרים: בחודש זיו. זה אייר הוא שנולדו בו זיותני עולם כשנתחדש אייר כבר נולדו בניסן א"נ זמנין דתקופת ניסן נמשך בתוך אייר של לבנה זיותני היינו האבות שזיו פניהם היו מאירין מרוח הקודש שעליהם: ההוא דתקיף במצות. שופר יום הכפורים סוכה לולב ערבה וניסוך המים וערבה: זיוא לאילני. שהאילנות מלאין פרחים המאירים בזיו ומלבלבין ויוצא פרח תרגום ואפיק לבלבין:

וּמָאן דַּאֲמַר בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת, וּמָאן דַּאֲמַר בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּנִיסָן מֵתוּ. מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" (דברים לא, ב), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "הַיּוֹם"? הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַשֵּׁב שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמִחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת־מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שמות כג, כו).

בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק דִּכְתִיב: "*לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן" (בראשית יח, יד) אֵימַת קָאֵי? אִילֵימָא בְּפֶסַח וְקָא אֲמַר לֵיהּ לַעֲצֶרֶת, בְּחַמְשִׁין יוֹמִין מִי קָא יָלְדָה? אֶלָּא דְּקָאֵי בַּעֲצֶרֶת וְקָא אֲמַר לֵיהּ לֶחָג, בְּחַמְשָׁא יַרְחֵי מִי קָא יָלְדָה? אֶלָּא דְּקָאֵי בְּתִשְׁרֵי וְקָא אֲמַר לֵיהּ לְנִיסָן. אַכַּתֵּי בְּשִׁיתָא יָרְחֵי מִי קָא יָלְדָה? תָּנָא: אוֹתָהּ שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת הָיְתָה. סוֹף סוֹף *כִּי מִדְלֵּי מַר יוֹמֵי טֻמְאָה בָּצְרֵי לֵיהּ? אָמַר מַר זוּטְרָא: *אֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר יוֹלֶדֶת לְתִשְׁעָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָעִים, לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקוּטָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים" (שמואל־א א, כ), מִעוּט תְּקוּפוֹת שְׁתַּיִם, מִעוּט יָמִים שְׁנַיִם.

נפש יהודה למועד אשוב אליך. ליום טוב הבא ראשון ולשרה בן וכל מה שאתה יכול להרחיק יום הבשורה מיום הלידה הרחיקם כדי למצוא ימי עיבור הולד בין שניהם ואין אתה יכול להרחיקו אלא ממועד למועד כשתאמר שנתבשרה למועד זה ושתלד למועד הבא: כי מדלי מר. ימי טומאת נדה דקיימא לן שרה אמנו אותו היום פרסה נדה לפיכך ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אבל לא העוגות שלשתם בטומאה: אפילו למאן דאמר. במסכת נדה אינה יולדת למקוטעין אלא לחדשים שלמים של שלשים יום: ויהי לתקופות הימים ילדה חנה מיעוט תקופות שתים. והם ו' חדשים וימים שתים שמע מינה דילדה לו' חדשים ושני ימים והיינו מקוטעין החודש השביעי שהיה לה ממנו רק שני ימים וילדה:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה, רָחֵל וְחַנָּה. מִנָּא לָן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָתְיָא "זְכִירָה זְכִירָה", וְאָתְיָא "פְּקִידָה פְּקִידָה". כְּתִיב בָּהּ בְּרָחֵל: "וַיִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־רָחֵל" (בראשית ל, כב) וּכְתִיב בְּחַנָּה: "וַיִּזְכְּרֶהָ ה'" (שמואל־א א, יט); וְאָתְיָא "זְכִירָה זְכִירָה מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, דִּכְתִיב: "זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד) וְאָתְיָא "פְּקִידָה פְּקִידָה", כְּתִיב בָּהּ בְּחַנָּה: "כִּי־פָקַד ה' אֶת־חַנָּה" (שמואל־ א ב, כא) וּכְתִיב בָּהּ בְּשָׂרָה: "וְה' פָּקַד אֶת־שָׂרָה" (בראשית כא, א).

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין. מִנָּא לָן? דִּכְתִיב: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר" וגו' (תהלים פא, ד) וּכְתִיב: "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא" (שם שם, ה) וְסָמֵיךְ לֵיהּ: "*עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ" (שם שם, ו).

נפש יהודה עדות ביהוסף שמו. בתריה דההוא קרא כתיב דכי חק לישראל:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. מִנָּא לָן? אָתְיָא "סְבִילָה סְבִילָה", כְּתִיב הָכָא: "מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" (שמות ו, ו) וּכְתִיב הָתָם: "*הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ" (תהלים פא, ז).

נפש יהודה הסירותי מסבל שכמו. ביוסף כתיב בתר עדות ביהוסף:

בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִיגָאֵל. אָתְיָא "שׁוֹפָר שׁוֹפָר", כְּתִיב הָכָא: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר", וּכְתִיב הָתָם: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" וגו' (ישעיה כז, יג). וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָאֵל. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'" (שמות יב, מב), לַיְלָה **הַמְשֻׁמָּר וּבָא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית. וְאִידָךְ, הַהוּא לַיְלָה הַמְשֻׁמָּר וּבָא מִן הַמַּזִּיקִין.

נפש יהודה המשומר ובא. לגאולה: המשומר ובא מן המזיקין. שאין שום מזיק יכול להזיק לישראל בלילה ההוא:

שָׁמְעִינָן מֵהָכָא, שֶׁהוּא יוֹם בְּרִיאַת אָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּפִי הָאֱמֶת וּכְפִי הָרָאוּי, בְּכָל שָׁנָה מַתְחִיל מֵאוֹתוֹ יוֹם הַשָּׁנָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם וְהוּא רָאוּי לִפְקוּדָה וְגַם הוּא יוֹם שֶׁנִּפְקְדוּ בּוֹ הַצְּרִיכִים פְּקוּדָה.

וְגַם בְּיוֹם שֶׁנִּבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן בּוֹ בַיּוֹם חָטָא וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְנִתְכַּפֵּר, וּלְפִיכָךְ רָאוּי הוּא לְדִין וְלִתְשׁוּבָה וּלְכַפָּרָה. וּבוֹ בַּיּוֹם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֵׁם שֶׁמָּחַלְתִּי לְךָ בַּיּוֹם הַזֶּה, כָּךְ אֲנִי עָתִיד לִמְחֹל אֶת בָּנֶיךָ בַּיּוֹם הַזֶּה. וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא (כג, קמט): "*לְעוֹלָם ה' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם" (תהלים קיט, פט) וּכְתִיב: "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם" וגו' (שם שם, צא), רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בֶאֱלוּל נִבְרָא הָעוֹלָם. וְאָתְיָא כְּהַהִיא דְתַנְיָא: "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ", נִמְצֵאת אוֹמֵר: *בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן. בְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה עָלָה בַמַּחְשָׁבָה, בַּשְּׁנִיָּה נִתְיַעֵץ עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בַּשְּׁלִישִׁית כִּנֵּס עֲפָרוֹ, בָּרְבִיעִית גִבְּלוֹ, בַּחֲמִשִּׁית רְקָמוֹ, בַּשִּׁשִּׁית עֲשָׂאוֹ גֹלֶם, בַּשְּׁבִיעִית זָרַק בּוֹ נְשָׁמָה, בַּשְּׁמִינִית הִכְנִיסוֹ לְגַן עֵדֶן, בַּתְּשִׁיעִית נִצְטַוָּה, בָּעֲשִׂירִית סָרַח, בְּאַחַת עֶשְׂרֵה נִדּוֹן, בַּשְּׁתֵּים עֶשְׂרֵה יָצָא לְדִימוֹס. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן: זֶה סִימָן לְבָנֶיךָ, כְּשֵׁם שֶׁעָמַדְתָּ לְפָנַי בַּיּוֹם הַזֶּה וְיָצָאתָ בְּדִימוֹס, כָּךְ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לִהְיוֹת עוֹמְדִין לְפָנַי בַּדִּין בְּיוֹם זֶה וְיוֹצְאִין בְּדִימוֹס.

נפש יהודה לעולם ה' דברך. מששת ימי בראשית נצבת בשמים לעמוד היום למשפט: בראש השנה נברא האדם. והוא ביום ו' לבריאת עולם והוא יום א' דראש השנה ובשעה ראשונה של יום ו' וכו' בד' שעות על היום גבלו העפר כמו שגובלין הטיט במים בה' רקמו בצורת אבריו כזה שרוקם צורות על הבגד בו' עשאו גולם נגמר צורתו אבל לא היה בו נשמה להחיות בט' נצטוה שלא לאכול מעץ הדעת בי' סרח חטא ואכל מעץ הדעת בי"ב יצא לדימוס לסליחה ומחילה שמחל לו הקב"ה ממה שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות ונתן לו יום מימיו שהוא אלף שנים:

וְאַף־עַל־פִּי־כֵן *יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁנִּשְׁאָרִים תְּלוּיִים וְעוֹמְדִין מִזְּמַן הָאָדָם לִזְמַנִּים יְדוּעִים, כְּשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהָיוּ מַקְרִיבִים קָרְבָּנוֹת לְרַצּוֹת עֲלֵיהֶם, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (טז, א): תַּנְיָא: הַכֹּל נִדּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר דִּין שֶׁלָּהֶם כָּל אֶחָד בִּזְמַנּוֹ. בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמַּיִם. וְאָדָם נִדּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים" (איוב ז, יח). רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" (שם).

נפש יהודה יש דברים. שנדון עליהם בראש השנה אבל לא נגזרין מיד על כל אחד ונגזר בזמן שהוא עתו לבא אם לא שב בנתיים:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה הֲבִיאוּ עֹמֶר בְּפֶסַח? מִפְּנֵי *שֶׁהַפֶּסַח זְמַן תְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַקְרִיבוּ לְפָנַי עֹמֶר בְּפֶסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה: הֲבִיאוּ לְפָנַי *שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת? מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן פֵּרוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַקְרִיבוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בָּעֲצֶרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת שֶׁבָּאִילָן. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תוֹרָה: נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה.

נפש יהודה שהפסח זמן תבואה הוא. שהתבואה נידונית בו: שתי הלחם. ירצו על פירות האילן שהם מתירין להביא בכורים שאין מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב בכורי קציר חטים רבי יהודה לטעמיה דאמר בסנהדרין עץ שאכל אדם הראשון חטה היה:

וְאִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: *מַלְכִיּוֹת, זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם; זִכְרוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְכֶם לְפָנַי בְּטוֹבָה; וּבַמֶּה? בַּשּׁוֹפָר. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמָּה תּוֹקְעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִלּוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.

נפש יהודה מלכיות. פסוקים דכתיב ביה ה' מלך וזכרון וזכרתם לפני ה' ושופרות תקעו בחודש שופר והם עשרה פסוקים מכל אחד ואחד:

כִּי עֲקֵידַת יִצְחָק הִיא דָּבָר גָּדוֹל בְּזֶרַע אַבְרָהָם, שֶׁאוֹהֵב לָהֶם תָּמִיד בּוֹרְאָם מַה שֶּׁבָּא לַעֲשׂוֹת אַבְרָהָם אָבִינוּ לְהַשְׁלִים רְצוֹן בּוֹרְאוֹ. וְזֶהוּ הָעוֹמֵד לְיִשְׂרָאֵל בְּכָל צָרוֹתָם, לְפִי שֶׁעָמַד בְּנִסָּיוֹן גָּדוֹל כָּזֶה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַנֶחְנָקִין (סנהדרין פט, ב): "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים" וגו' (בראשית כב, א), אַחַר לְמִי? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: *אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל שָׂטָן, דִּכְתִיב: "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" וגו' (שם כא, ח).

נפש יהודה אחר דבריו של שטן. שאמר חננתו בן למאה שנה ועשה סעודה גדולה ולא הקריב לך קרבן אחד אמר הקב"ה אם אומר לו הקריבהו לפני מיד זובחו וזה ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה וגו':

וְעַל כֵּן צִוָּה לִתְקֹעַ בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, לְזֵכֶר הָאַיִל הַנֶּחֱלָף עַל יִצְחָק. וְהַפְּסוּקִים וְהַתְּקִיעוֹת כֻּלָּם הֵם לְכַוָּנַת הַתְּשׁוּבָה וּלְהַמְלִיךְ עָלֵינוּ מַלְכֵּנוּ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו, שֶׁאַף־ עַל־פִּי שֶׁלֹּא נָשׁוּב כָּהֹגֶן, שֶׁיִּזָּכֵר לְפָנָיו פְּקִידַת הַצִּדְקָנִיּוֹת וַעֲקֵידַת יָדִיד מִבֶּטֶן. וְעַל כֵּן אָנוּ קוֹרְאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה פְּקִידַת שָׂרָה וַעֲקֵידַת יִצְחָק. וּמַפְטִירִים פְקִידַת חַנָּה וְ"אַחֲרֵי שׁוּבִי", כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנֵנוּ לְפָנָיו לְטוֹבָה וִירַחֵם עָלֵינוּ.

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רצב]

כָּל יְסוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְהָאֱמוּנָה הֵם בְּנוּיִים עַל אֱמוּנַת הַהַשְׁגָּחָה בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת שֶׁיֵּשׁ לַבּוֹרֵא תָּמִיד עַל הַכְּלָל וְעַל הַפְּרָט וְנוֹתֵן לְכָל אֶחָד כְּפִי מַעֲשָׂיו, כְּדִכְתִיב: "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר־עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת" וגו' (ירמיה לב, יט) וְאָמַר: "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל־הָאָרֶץ" (זכריה ד, י). וּפְסוּקֵי הַתּוֹרָה הַמּוֹרִים עַל זֶה אֵין לָהֶם חֵקֶר. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפֶרֶק ג דְּאָבוֹת (משנה יט): *הַכֹּל צָפוּי וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה *וּבְטוּב הָעוֹלָם נָדוֹן וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַּעֲשֶׂה.

נפש יהודה הכל צפוי. עיין בסימן רס"ג: בטוב העולם נדון. במדת רחמים ואף על פי כן אין הכל שוין במדה זו לפי שהכל לפי רוב המעשה המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים והממעיט במעשים טובים ממעטים:

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַהַשְׁגָּחָה וְהַגְּמוּל הוּא בְּכָל זְמַן וּבְכָל עֵת, אֲבָל בְּיוֹם הַדִּין בָּא הַכֹּל לְחֶשְׁבּוֹן וּלְשָׁקְלוֹ בְּכַף מֹאזְנַיִם, שֶׁהַחֹדֶשׁ הוּא נִכְנָס *בְּמֹאזְנַיִם וּבָא הַזְּמַן לְחַפֵּשׂ עַל מַעֲשֵׂי בְנֵי אָדָם לִרְאוֹת אֵי זֶה כַּף מַכְרַעַת. וּלְפִי שֶׁאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְּבוֹדוֹ וְהַכֹּל הוּא זָכוּר לְפָנָיו כְּאִלּוּ הוּא כָּתוּב, וְיוֹתֵר הִמְשִׁיל הַדָּבָר לַהֲבִינוֹ לָעָם בִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, בְּאָמְרוֹ שֶׁהוּא כָּתוּב בַּסְּפָרִים, בְּאָמְרָם בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (טז, ב): אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה: אֶחָד שֶׁל *צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים וְשֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה וְשֶׁל בֵּינוֹנִיִּים תְּלוּיִים וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים, זָכוּ נִכְתָּבִין לְחַיִּים, לֹא זָכוּ נִכְתָּבִין לְמִיתָה.

נפש יהודה במאזנים. מזל של תשרי מאזנים: שלשה ספרים. ספרי זכרון של מעשי הבריות: צדיקים גמורים. רובן זכיות רשעים גמורים רובם עונות בינונים מחצה על מחצה:

אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָהּ? "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם־צַדִּיקִים אַל־יִכָּתֵבוּ" (תהלים סט, כט), "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר", זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים; "חַיִּים", זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים; "וְעִם צַדִּיקִים אַל־יִכָּתֵבוּ", זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מֵהָכָא, "וְאִם־אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב), "מְחֵנִי נָא", זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים; "מִסִּפְרְךָ", זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים; "אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

וְעַל דָּבָר כָּזֶה *נָבוֹכוּ רַבִּים בִמְבוּכָה זֹאת, בְּאָמְרָם: צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְרָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. עַד שֶׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר עַל זֶה: "*וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי וגו' כִּי־קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים" (תהלים עג, ב). וְלֹא מָצָא מְנוּחָה עַד שֶׁאָמַר כִּמְתָרֵץ: "עַד־אָבוֹא אֶל־מִקְדְּשֵׁי־אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (שם שם, יז). רוֹצֶה לוֹמַר, לְאַחֲרִית הַדְּבָרִים, אוֹ בְּאַחֲרִית יָמִים שֶׁל אָדָם, אוֹ בָּעוֹלָם הָאַחֲרוֹן, שֶׁהוּא עוֹלָם הַבָּא. וְעַל זֶה אָמַר יִרְמְיָהוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם (יב, א): "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ" וגו'. נִרְאֶה כְּפִי דִבְרֵיהֶם שֶׁהָיוּ תְמֵהִים יוֹתֵר עַל שַׁלְוַת הָרְשָׁעִים מֵעַל יִסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים, לְפִי שֶׁ"אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", וּמִי שֶׁדּוֹמֶה צַדִּיק - אוּלַי חָטָא בְּדָבָר נֶעֱלָם; אֲבָל בְּאוֹתוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין אוֹתוֹ עוֹבֵר עֲבֵרוֹת בְּפַרְהֶסְיָא וְיֵשׁ לוֹ שַׁלְוָה וְהַשְׁקֵט, עַל כָּזֶה הוּא תֵּימָהּ גָּדוֹל. לוּלֵי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל פָּסוּק: "*אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" (דברים לב, ד), *שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשּׂוֹא פָנִים וְהָרָשָׁע שֶׁחוֹטֵא כָּל יָמָיו אִם יֵשׁ לוֹ שׁוּם זְכוּת נוֹתֵן לוֹ מִמֶּנּוּ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיֵּלְכוּ חַיָּבִין לָעוֹלָם הַבָּא וְהַצַּדִּיק שֶׁנִּתְגַּלְגֵּל לוֹ שׁוּם חֵטְא נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּדֵי שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ מֻשְׁלָם לָעוֹלָם הַבָּא.

נפש יהודה נבוכו רבים. תועים להבין ענין זה כמו והעיר שושן נבוכה: ואני כמעט נטיו רגלי. מטרם שומי זאת על לבי כמעט נטוי רגלי ושפכו אשורי לנטות מאחרי המקום כי קנאתי בהוללים במערבים דרכיהם והייתי רואה את טובתם ושלותם הוללים מעורב כמו סבאך מהול במים שמעשיהם של רשעים מעורב ברע ויש להם אך טוב עד באתי לסוף הדבר שלהם כמו שמסיים איך היו לשמה כרגע ספו תמו מן בלהות וזה עד אבוא אל מקדשי לרוח הקודש שדבר בי אז אבינה לאחריתם: אל אמונה. לשלם לצדיקים צדקתם לעולם הבא ואף על פי שמאחר את תגמולם סופו לאמן את דבריו ואין עול אף לרשעים משלם שכר צדקתם בעולם הזה: שאין לפניו משוא פנים. אפילו לצדיק גמור שלא יענשו אפילו על עבירה קלה כמו משה ואהרן שנענשו על חטא הכעס וגם לרשע משלם אפילו מצוה קלה כמו לעשו גמול כבוד אב ואם ונבוכדנצר על כבוד הש"י שאמר לכתוב לו ברישא כדאיתא בסנהדרין:

וּלְפִיכָךְ אִם אָנוּ רוֹאִים צַדִּיקִים, לְפִי רְאוֹת עֵינֵינוּ, שֶׁנִּפְטָרִין בְּקֹצֶר שָׁנִים וּרְשָׁעִים מַאֲרִיכִים בְּחַיֵּיהֶם, הוּא בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּין שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה *אֵינוֹ לַנְּפָשׁוֹת אֶלָּא לַגּוּפִים. וּמַה שֶּׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן "צַדִּיקִים גְּמוּרִים", רוֹצֶה לוֹמַר, צַדִּיקִים בְּדִינָם לָעוֹלָם הַזֶּה; וּמַה שֶּׁאָמַר "רְשָׁעִים", הוּא גַּם כֵּן רְשָׁעִים בְּדִינָם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה, כִּי דִּין הַנְּפָשׁוֹת הוּא לָעוֹלָם הַבָּא בְּיוֹם הַדִּין, כְּמוֹ שֶׁאָמַר סָמוּךְ לְמֵמְרָא זֹאת: תַּנְיָא: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵם לְיוֹם הַדִּין וכו'.

נפש יהודה אינו לנפשות. הצדיקים או הרשעים אך לגופם לצדיק הנכתב לחיים הוא חיי עולם הבא ומריעין לגופו בעולם הזה למרק ממנו מעט העונות ולרשעים למיתת עולם הבא ומטיבין לגופם בעולם הזה בעבור מעט המצות שבידם:

וְיֵשׁ אוֹמְרִים, כִּי מַה שֶּׁאֵין הַצַּדִּיק זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת, הוּא, שֶׁאִם יִנְהַג הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לִתֵּן מָמוֹן וְשַׁלְוָה לַצַּדִּיקִים וְחַיִּים אֲרוּכִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְיִמְנַע אֵלּוּ הַטּוֹבוֹת מִן הָרְשָׁעִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יַעֲנִישָׁם מִיָּד כְּפִי רִשְׁעָם תָּמִיד, נִמְצָא מַכְרִיעַ כָּל בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹתָם צַדִּיקִים *וְיִ*הְיֶה הוּא סִבַּת תְּנוּעָתָם הָרִאשׁוֹנָה לַמַּעֲשֶׂה וְלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְכַוָּנַת הַמַּעֲשֶׂה וְלֹא לְהַשִּׂיג *הַתַּכְלִיּוֹת הַנִּכְבָּדוֹת שֶׁהִבְטִיחָה בָּהֶן הַתּוֹרָה, אֶלָּא לְהַשִּׂיג אוֹתָן הַטּוֹבוֹת הַגּוּפִיּוֹת הַמֻּשָּׂגוֹת מִיָּד וְלִבְרֹחַ מֵהֶפְכֵיהֶן. וְתִהְיֶינָה אוֹתָן הַטּוֹבוֹת שֶׁכַּוָּנָתָן לְהַשִּׂיגָן מִיָּד, *אוֹ הַהֲפָכִים שֶׁמְכַוְּנִין לִבְרֹחַ מֵהֶן, סִבָּה שֵׁנִית לִתְנוּעָתָן.

נפש יהודה ויהיה הוא. עיין כל זה בסימן רל"ז: ויהיה הוא. הקב"ה סבה גרם תנועתם הראשונה תחלת הדבר שאדם מנענע עצמו לעשות טוב הוא בשביל שמטיב מיד לכל צדיק ומעניש לרשע ע"כ הכל צדיקים רק בעבור שיבוא להם מיד הטובה: התכליות הנכבדות. שהם חלק עולם הבא שאין תכלית לטובתם: או ההפכים. כלומר הרע הוא היפוך הטוב מי פתי שיעשה רע מאחר שהקב"ה יענשו עליו מיד בודאי יברח כל אחד מהרע כבורח מן האש אף שמזגו וטבעו רע ולא יניחנו לשם שמים רק שלא יענש וזה סבה שנית שלא יעשו רע:

*כִּי יְחֻיָּב הַהֶרְגֵּשׁ הַנִּמְצָא בְּכָל אִישֵׁי הַמִּין לְבַקֵּשׁ הַנָּאוֹת לָהֶם וְלִבְרֹחַ מֵהֶפְכּוֹ, כְּמוֹ שֶׁתִּמְצָא גַּם כֵּן בִּשְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים, כִּי כְּפִי טִבְעָם מְבַקְּשִׁים הַנָּאוֹת לָהֶם וּבוֹרְחִים מֵהֶפְכּוֹ. כִּי בִּרְאוֹת הַבְּהֵמָה הָעֲשָׂבִים כְּשֶׁתִּרְעַב, אוֹ הַמַּיִם כְּשֶׁתִּצְמָא, מִיָּד תֵּלֵךְ לְבַקֵּשׁ מִחְיָתָהּ וּמַרְחֶקֶת *מִן הַפְחָתִים וּמִן הַדָּרְבוֹנוֹת. כָּל שֶׁכֵּן בִּהְיוֹת הַבְּחִירָה טִבְעִית בְּאִישֵׁי בְנֵי אָדָם, כִּי אֲפִילוּ הַיֶּלֶד הַקָּטָן אִלּוּ יָשִׂימוּ לְפָנָיו הַגַּחֶלֶת וְהַמַּרְגָּלִית יִבְחַר בַּמַּרְגָּלִית. וַאֲפִילוּ עַתָּה, שֶׁהַטּוֹבָה אֵינָהּ מֻשֶּׂגֶת לַצַּדִּיק מִיָּד לָעַיִן, אָמְרוּ: אַל תַּעֲבְדוּ אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ *עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת וּלְבַסּוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא; וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיְתָה הַטּוֹבָה מֻרְגֶּשֶׁת מִיָּד, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַכַּוָּנָה אֲמִתִּית.

נפש יהודה כי יחויב ההרגש. ר"ל שטבע של כל אדם שמרגיש בטוב לו וברע לו יחויב לו טבעו שיברח מהרע וידבק בטוב לו: מן הפחתים. בורות ושיחין ודרבונות כל דבר העוקצין כגון קוצים ודרדרים ודרבון הוא יתד שתוחבין במחרישה ויש גורסין דרדונות והוא מין קוצים: על מנת לקבל פרס. בעולם הזה וצריכין להזהיר עליו מאחר שהוא חושק בהנאות גופו אף על פי שכל אחד יודע שיותר טוב לו לקבל שכרו הטוב והנצחיות בעולם הבא וכ"ש וכו':

וְעוֹד, אִם יַשִּׂיגוּ כְּלַל הַצַּדִּיקִים טוֹבוֹת בְּלִי שׁוּם הֵפֶךְ וּכְלָל הָרְשָׁעִים הִפּוּכָם בְּלִי טוֹבָה, *נִמְצָא טֶבַע הַמִּקְרִים הַמִּשְׁתַּנִּים עַל זֶה הַחֹמֶר הַהֹוֶה וְהַנִּפְסָד בָּטֵל, וְאָז יִתָּכֵן שֶׁאֲפִילוּ יַתְמִיד זֶה הֶחָסִיד לֶאֱכֹל מַאֲכָלִים רָעִים, שֶׁלֹּא יִכְאַב וְלֹא יֶחֱלֶה, וַאֲפִילוּ שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ מִמִּגְדָּל גָּבוֹהַּ, שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁ בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו, וְשֶׁיִּזְרַע הָרָשָׁע בְּאֶרֶץ שְׁמֵנָה וְטוֹבָה וְלֹא יַצְמִיחַ, וַאֲפִילוּ יְהֵא שָׂדֵהוּ קָרוֹב לִשְׂדֵה הֶחָסִיד, שֶׁלֹּא יַגְשִׁים בּוֹ וְיָבוֹא גֶּשֶׁם בַּשָּׂדֶה הַקָּרוֹב, וְגַם שֶׁיִּבְעַל זֶה הָרָשָׁע נְקֵבָה וְלֹא יוֹלִיד בָּנִים - כָּל זֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הוּא הֵפֶךְ הַטֶּבַע הַנִּטְבָּע בַּנִּבְרָאִים מִתְחִלַּת הֲוָיָתָן בְּחֵפֶץ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. דַּי לָנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁכָּל טוֹבָתוֹ הֶבֶל בְּעֵרֶךְ מְנוּחַת הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהַצַּדִּיק *אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּפֹּל יָקוּם וְרָשָׁע יִפֹּל בְּרָעָה, וְטוֹבוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁאֵין לָהֶם קֵץ וְתַכְלִית בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִלְּבַד הַמְּנוּחָה וְהַנַּחֲלָה אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא, אֲשֶׁר "עַיִן לֹא־רָאָתָה" וגו'.

נפש יהודה נמצא טבע המקרים. שברא הקב"ה העוה"ז בטבע שבארץ טוב יצמיח טוב ובארץ מלחה לא יצמיח וכן כל טבעיות העולם וכן בחירת האדם וכל מה שהוא בטבע המשתנים על החומר כלומר על כל הנברא מהאדמה שהוה שנברא והנפסד שיבש וימות דכתיב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר והכל ברא בטבעו כדאמרינן ארץ טוב יצמיח טוב ולהיפך בארץ רע משתנה הזריעה לצמח רע: אף על פי שיפול. הצדיק כמו שאנחנו היום והרע הזה בעונותינו ונפלנו משמים ארץ וקם בגאולה במהרה בימינו כי הגענו עד סוף כל הקצים ולקינו כפלים על חטאתינו ויבא אז לנו שמחת עולם הזה מלבד שמחת עולם הבא:

נִמְצָא, שֶׁהַתְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים הֵם רְצוּיִים בְּכָל זְמָן, אֲבָל בְּקָרְבוֹ לְיוֹם הַדִּין שֶׁל גוּפוֹ וּבָנָיו וּמְזוֹנוֹתָיו, יֵשׁ לוֹ לָשׁוּב מֵחַטֹּאתָיו, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בְּדִינוֹ וִיהֵא נִכְתָּב לְאַלְתַּר לְחַיִּים, וְאִם יְהֵא בֵינוֹנִי יִזְכֶּה לְהַכְרִיעַ אֶל הַחַיִּים. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ, לֹא זָכָה נִכְתָּב לְמִיתָה, בַּעֲבוּר שֶׁעָבַר עַל מִצְוַת הַתְּשׁוּבָה וְהִכְרִיעַ לְמִיתָה, לְפִי שֶׁהַתְּשׁוּבָה הִיא מִצְוָה עַל כָּל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה: "וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" וגו' (דברים ד, ל). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (יח, א): *וְיָחִיד אֵימַת? בַּעֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁהוּא מָצוּי וְקָרוֹב לְקַבֵּל הַתְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ גַּם כֵּן עַל "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיה נה, ו) וְגַם נֶאֱמַר: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ" וגו' (דברים ד, כט).

נפש יהודה ויחיד אימת. מצוי לו הקב"ה דכתיב דרשו ה' בהמצאו:

פֶּרֶק רְבִיעִי [רצג]

בְּרַחֵם הָאֵל עַל בְּרִיּוֹתָיו נָתַן לָהֶם מָקוֹם לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ בְּרָעָתָם. כִּי מֵאַחַר שֶׁיֵּצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו, וְנוֹטֶה בְּטִבְעוֹ יוֹתֵר אֶל הַחָמְרִיּוּת וּמַנִּיחַ הַמֻּשְׂכָּלוֹת, עַל כֵּן צָרִיךְ אָדָם בְּכָל עֵת לְחַפֵּשׂ בִּדְרָכָיו וְלַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. כְּדִכְתִיב: "נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד־ה'" (איכה ג, מ).

וּלְפִי שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה הוּא מֻטְבָּע בְּתַאֲווֹת וְאֵינוֹ מִתְעוֹרֵר אֶל הַתְּשׁוּבָה צִוְּתָה תּוֹרָה לִתְקֹעַ שׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְעוֹרְרָם וּלְהַזְכִּירָם כְּלוֹמַר: עוּרוּ יְשֵׁנִים מִתַּרְדֵמַתְכֶם, כִּי קָרֵב זְמַן פְּקוּדַתְכֶם. וְהָאֵל יִתְבָּרַךְ, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ בְּהַשְׁחָתַת הָרְשָׁעִים אֶלָּא שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְיִחְיוּ, נוֹתֵן קוֹלוֹ בִּתְרוּעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיַּחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. וְאִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בָּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, דָּמָם בְּרֹאשָׁם.

וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא (כה, קנז): "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי־גָּדוֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ" (יואל ב, יא), "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ" בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה; "כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל; "כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְּבָרוֹ", *שֶׁהוּא מַעֲצִים כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁיַּעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ; "כִּי־גָדוֹל יוֹם־ה' וְנוֹרָא מְאֹד", זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים; "וּמִי יְכִילֶנּוּ", דַּאֲמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה פִנְקָסוֹת הֵן: אֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹיִּים. "אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם", אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים; "וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם", אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר", אֵלּוּ הָרְשָׁעִים; "חַיִּים", אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים; "וְעִם־צַדִּיקִים אַל־ יִכָּתֵבוּ", אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִיִּים, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם עָשׂוּ תְשׁוּבָה נִכְתָּבִין עִם הַצַּדִּיקִים וְאִם לְאו נִכְתָּבִין עִם הָרְשָׁעִים.

נפש יהודה שהוא מעצים. מחזק כח של צדיקים שמתישין כחם בעבודתם לה':

וְלִרְמֹז עַל שְׁלֹשֶׁת עִקְּרֵי הַתְּשׁוּבָה צִוְּתָה תוֹרָה לִתְקֹעַ וּלְהָרִיעַ וְלִתְקֹעַ. הַתְּקִיעָה הָרִאשׁוֹנָה, לִרְמֹז עַל הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן, שֶׁצָּרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה לְחַפֵּשׂ וּלְפַשְׁפֵּשׁ בִּדְרָכָיו וּלְעָזְבָם *עֲזִיבָה מֻחְלֶטֶת, אִם אָוֶן בְּיָדוֹ אִם בְּלִבּוֹ, וּמַחְשְׁבוֹתָיו יְסִירֶנּוּ. כְּדִכְתִיב: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב" (ישעיה נה, ז). הַתְּרוּעָה הָאֶמְצָעִית, לַעֲשׂוֹת אֲנָחָה וִילָלָה עַל חַטֹּאתָיו שֶׁעָבְרוּ עָלָיו וְשֶׁיִּנָחֵם עַל רֹעַ מַעֲשָׂיו, דִּכְתִיב: "*אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי" וגו' (ירמיה לא, יח). וְהַתְּקִיעָה הָאַחֲרוֹנָה, לָשׂוּם בְּלִבּוֹ וּלְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יַחֲזֹר עוֹד לְמַחְשְׁבוֹתָיו וּלְמַעֲשָׂיו הָרִאשׁוֹנִים, כְּדִכְתִיב: "וְלֹא־נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (הושע יד).

נפש יהודה עזיבה מוחלטת. שיעזוב העבירות בודאי ובאמת ולא ישוב עוד עליהם: אחרי שובי. אף על פי ששב מחטאיו ועזב אותן צריך להתנחם ולהתחרט עליהם ואחרי הודעי שלא כהוגן עשיתי והתבוננתי שמעלתי ספקתי הכיתי על ירך עוניתי לכפרה לי:

וְגַם לָזֶה רָמְזָה תוֹרָה בְּאָמְרָהּ: "כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ *הַדָּבָר מְאֹד" וגו' (דברים ל, יד), בִּתְחִלָּה אָמְרָה, שֶׁזֹּאת הַתְּשׁוּבָה שֶׁצִּוְּתָה תוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְאוּמָה זוֹ הִיא קְרוֹבָה וְקַלָּה יוֹתֵר מִכָּל אוֹתָן שֶׁנּוֹהֲגוֹת כָּל הָאוּמוֹת, כַּאֲשֶׁר יַחְטְאוּ וְהוֹלְכִים לִכְמָרֵיהֶם לְבַקֵּשׁ עֵצָה עַל דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, אוֹמְרִים לָהֶם, שֶׁיִּתְעַנּוּ יָמִים רַבִּים וְיֵלְכוּ מֵעֵבֶר לַיָּם יְחֵפִים וַעֲיֵפִים וִיגֵעִים וְשֶׁיַּלְקוּ אֶת גּוּפָם בְּשׁוֹטִים שֶׁל בַּרְזֶל וְעִנּוּיִּים אֲחֵרִים גְּדוֹלִים מְאֹד. אַךְ תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה חָסָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמָם וְלֹא רָצְתָה לְהַרְבּוֹת בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְסִגּוּפִים רַבִּים וְלֹא שֶׁיֵּלֵךְ בִּדְרָכִים אֲרֻכִּים, לֹא צִוְּתָה לַעֲלוֹת לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ שֶׁלֹּא יוּכַל לַעֲלוֹת שָׁם וְגַם לֹא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה אֶל עֵבֶר הַיָּם. עַל זֶה אָמְרָה: "לֹא בַשָּׁמַיִם היא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה וגו' וְלֹא־מֵעֵבֶר לַיָּם וגו' כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" וגו' (שם שם, יב־יד).

נפש יהודה דיבור. כגון לשון הרע וניבול פה וזה מות וחיים ביד לשון הרהור עבירה קשה מעבירה וסימנך ריחא דבשרא שהריח בבשר מבושל וצלוי יותר מהטעם עצמו ומעשה הוא כפשוטו מה שאדם עושה שהרשות ניתן בידו:

רָמְזָה בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: פֶּה וְלֵב וּמַעֲשֶׂה. הָאֶחָד וִדּוּי פֶּה, בְּאָמְרוֹ שֶׁעוֹזֵב הַחֵטְא; וְהַשֵּׁנִי אֲנָחָה וְשִׁבְרוֹן הַלֵּב עַל מַה שֶּׁעָבַר; וְהַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד לְמַעֲשֶׂה כָזֶה. וְאִם זֶה הַפָּסוּק לֹא נֶאֱמַר עַל הַתְּשׁוּבָה אֶלָּא עַל הַתּוֹרָה, יִהְיֶה הַפֵּרוּשׁ, כִּי מִצְוַת הַתּוֹרָה, עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה כֻּלָּם נִכְלָלִים בְּאֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים: דִּבּוּר וְהִרְהוּר וּמַעֲשֶׂה.

וְצִוּוּ רַבּוֹתֵינוּ לִתְקֹעַ וּלְהָרִיעַ שֵׁנִית כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין בִּתְפִלַּת הַמּוּסָף, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (טז, א): וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה תוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין? *כְּדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן.

נפש יהודה כדי לערבב. שלא יסטין כשישמע שישראל מחבבין מצות מסתתמין דבריו:

וְיֵשׁ בַּמִּדְרָשׁ: שֶׁבִּתְחִלָּה *כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין מַתְחִיל לְהִתְפַּחֵד וְלִבְסוֹף כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין עֲדַיִן מִתְפַּחֵד יוֹתֵר, שֶׁמָּא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לִהְיוֹת נִבְלָע, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח" (ישעיה כה, ח): עַד כָּאן. וְעוֹד נִרְאֶה, שֶׁהַשָּׁטָן זוֹכֵר כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שׁוֹפָר כִּי לְקֵץ הַיָּמִים כְּשֶׁיִּתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל יַגִּיעַ זְּמַנּוֹ לִהְיוֹת נִבְלַע לָנֶצַח. וּכְמוֹ שֶׁהָאָדָם כְּשֶׁנִּזְכַּר מִיּוֹם הַמִּיתָה - מְעוּרְבָּב וְאֵינוֹ יָכוֹל לְקַטְרֵג כָּךְ עוֹשֶׂה הַשָּׂטָן.

נפש יהודה כשהן יושבין. ישראל בשעה שתוקעין וכו' מתפחד השטן שמא הוא היום דכתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול ואז בלע המות והיינו מלאך המות:

וְגַם כָּתוּב בַּתְּשׁוּבוֹת, בְּשֵׁם הָרַב רַבִּי יִצְחָק ן' גִּיאַת, קע"ה קע"ו: רַב עַמְרָם וְרַבֵּינוּ סְעַדְיָה וְרַבֵּינוּ הַאי, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין בִּימֵיהֶם לְהָרִיעַ גַּם כֵּן אַחַר סִיּוּם הַתְּפִלָּה נַמֵּי תְקִיעָה וּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים, כְּדֵי לְעַרְבֵּב אֶת הַשָּׂטָן.

וְנִקְרָא יוֹם זֶה "יוֹם תְּרוּעָה" וְלֹא "יוֹם תְּקִיעָה", מִפְּנֵי שֶׁהַמִּתְנַחֵם עַל חַטֹּאתָיו, בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵּחַ וּמְיַלֵּל עֲלֵיהֶם, מוֹכִיחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו שֶׁעֲזָבָם וְלֹא יַחֲזֹר עוֹד לָהֶם. נִמְצָא, שֶׁהַתְּנַאי הָאֶמְצָעִי אֲשֶׁר אֵלָיו רָמְזָה הַתְּרוּעָה, גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם, עַל כֵּן אָמְרָה תּוֹרָה: "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א). גַּם כֵּן הוּא לְשׁוֹן שִׁבְרוֹן הַלֵּב, כְּמוֹ: "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל" (תהלים ב, ט). *גַּם הוּא לְשׁוֹן הֶעָרָה בְּחִלּוּף תֵּיבוֹת.

נפש יהודה גם הוא. התרועה לשון הערה שיורה שיעיר האדם לתשובה וקולו הוא כאדם הנאנח בשברון לב כמו שצריך לעשות למתחרט על חטאיו ואז נאמר עליו אשרי העם וגו':

וְעַל הַשָּׂגַת יְדִיעַת הַכַּוָּנָה, אֲשֶׁר לָהּ רָמְזָה הַתְּרוּעָה, אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" וגו' (שם פט, טז). וְאָמְרוּ עַל זֶה: "ה' בְּאוֹר־פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן" (שם), לְפִי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יָאֵר פָּנָיו אֶל בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה וּמְקָרְבָם לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה.

פֶּרֶק חֲמִישִׁי [רצד]

הַמִּצְווֹת יֵשׁ לָהֶם סְגוּלוֹת רַבּוֹת, שֶׁהֵם מוֹעִילוֹת לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ. וְעַל כֵּן בִּרְצוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּחַר בָּהֶם מִכָּל הָאוּמוֹת, הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְווֹת לְתוֹעַלְתָּם. גַּם בְּמִצְוַת תְּקִיעָה זוֹ שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה יֵשׁ בָּהּ כַּמָּה כַּוָּנוֹת, אֲשֶׁר כֻּלָּם הֵם "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לַמַּשְׂכִּיל". וְהֵם נִכְלָלִים בַּעֲשָׂרָה דְּבָרִים.

הָרִאשׁוֹן, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה תְּחִלַּת הַיְּצִירָה מֵהָאָדָם, שֶׁהָיְתָה בּוֹ כַּוָּנָת בְּרִיאַת זֶה הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל וּבוֹ בַּיּוֹם מָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיָּצָא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וּמִנְהָג יָדוּעַ, כִּי בְּיוֹם שֶׁיִּמְלֹךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יִתְקַבְּצוּ עֲבָדָיו וְיִתְקְעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת לְפָנָיו לְפַרְסֵם הַדָּבָר וְיֹאמְרוּ: יְחִי אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ. וּכְדַאי הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲשֶׁר מַלְכוּתוֹ קָדְמָה לְעַמּוֹ - וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ לְעוֹלָם - שֶׁיַּעֲשׂוּ כֵן בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ שֶׁמָּלַךְ עַל כָּל הָעוֹלָם, וְכֵן בַּיּוֹם הַזֶּה בְּכָל שָׁנָה, כֵּיוָן שֶׁמַּלְכוּתוֹ תִּהְיֶה תָּמִיד בְּלִי הֶפְסֵק. וְכֵן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר" וגו' (תהלים צח, ו).

הַשֵּׁנִי, הַיָּמִים הָאֵלֶּה הֵם הָרְאוּיִים לְקַבֵּל הַשָּׁבִים. וְצִוְּתָה תוֹרָה לִתְקֹעַ שׁוֹפָר, לְהַכְרִיז: הָרוֹצֶה לָשׁוּב יָשׁוּב, וְאִם לֹא יָשׁוּב - דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְלֹא יִתָּכֵן לִהְיוֹת הַתְרָאָה גְּדוֹלָה מִזֹּאת. וְכֵן מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הַמְצַוֶּה לְהַכְרִיז בְּכָל גְּזֵרָה שֶׁיִּרְצֶה, כְּדֵי שֶׁיַּתְרֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ עַל מִצְוָתוֹ, וְהָעוֹבֵר עָלָיו הֲרֵי זֶה חַיָּב. וְכֵן כְּשֶׁרוֹצֶה לִמְחֹל לַחוֹטְאִים וּמְצַוֶּה לְהַכְרִיז: כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא לִזְמַן פְּלוֹנִי וְיָשׁוּב לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ יְכֻפַּר עֲוֹנוֹ, וְאִם לָאו - אֲשָׁמוֹ עָלָיו, כָּךְ הוּא זֶה.

הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁנִּזְכֹּר תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר בְּיוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות יט, יט) וּכְשֶׁנִּשְׁמַע הַשּׁוֹפָר נִזְכֹּר יוֹם מַתָּן תּוֹרָה וְתָבוֹא בְּלִבֵּנוּ יִרְאַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ וְנַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה.

הָרְבִיעִי, שֶׁנִּזְכֹּר דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים, שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִּבְרֵיהֶם לָנוּ כִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה" (יחזקאל לג, ד). וּכְשֶׁנִּזְכֹּר, זֶה הַנִּזְהָר לוֹ - מִלֵּט בֵּיתוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ.

הַחֲמִשִּׁי, שֶׁנִּזְכֹּר חָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיָה בְּקוֹלוֹת וְשׁוֹפָרוֹת וּתְרוּעוֹת מִלְחֶמֶת הָאוֹיְבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעְתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיה ד, יט). וּבְשָׁמְעֵנוּ קוֹל הַשּׁוֹפָר נִתְפַּלֵל אֶל הַשֵּׁם וְנִתְחַנֵּן לוֹ, שֶׁיּוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד אוֹיְבֵינוּ וִיקָרֵב וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהֶחֱרִיבוּהוּ אוֹיְבֵינוּ בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ, כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

הַשִּׁשִּׁי, שֶׁנִּזְכֹּר עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ, שֶׁמָּסַר לְמִיתָה עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ לְהַשְׁלִים רְצוֹנוֹ. וְאָבִיו אֲשֶׁר הָיָה אוֹהֲבוֹ כְּנַפְשׁוֹ הָיָה חָפֵץ לְקַיֵּם דְּבָרָיו, לוּלֵי שֶׁחָמַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָאָב וְעַל הַבֵּן וְהֶרְאָה לוֹ הָאַיִל *שֶׁנִּבְרָא עִם הָאָדָם וַעֲשָׂאוֹ עוֹלָה תַּחְתָּיו וְנֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הִקְרִיב בְּנוֹ עוֹלָה תְמִימָה. וַאֲנַחְנוּ אִם נֵלֵךְ בִּדְרָכָיו יְרַחֵם עָלֵינוּ בּוֹרְאֵנוּ וְיִזְכֹּר לָנוּ צִדְקָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (ר"ה טז, א): אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וַאֲקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם וְאַצִּילְכֶם מִיַּד אוֹיְבֵיכֶם וְשׂוֹטְנֵיכֶם.

נפש יהודה שנברא. מששת ימי בראשית עם אדם הראשון:

הַשְּׁבִיעִי, כְּשֶׁנִּשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר נִירָא וְנִפְחַד מִקּוֹלוֹ וּתְרוּעָתוֹ, שֶׁכָּךְ הוּא מִנְהָגוֹ וְטִבְעוֹ, וְעַל כֵּן נִכָּנַע לִפְנֵי יוֹצְרֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר" וגו' (עמוס ג, ו). וּלְפִיכָךְ יֹאמְרוּ כָל אִישׁ לְרֵעֵהוּ בְּשָׁמְעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר: לָמָּה תָּקְעוּ הַיּוֹם מִיָּמִים? וְיֵאָמֵר לָהֶם: עַל דָּבָר זֶה וָזֶה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבָּ"ם: אַף־עַל־פִּי שֶׁתְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּזֵרַת הַכָּתוּב, רֶמֶז יֵשׁ בּוֹ, כְּלוֹמַר: יְשֵׁנִים, עוּרוּ מִתַּרְדֵמַתְכֶם וְחַפְּשׂוּ מַעֲשֵׂיכֶם וְזִכְרוּ בּוֹרַאֲכֶם וְחִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה וְאַל תִּהְיוּ מִן הַשּׁוֹכְחִים אֶת הָאֱמֶת בְּהַבְלֵי הַזְּמַן וְשׁוֹגִים כָּל שְׁנוֹתָם בְּהֶבֶל וָרִיק אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל וְלֹא יַצִּיל; הַבִּיטוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וַהֲטִיבוּ דַּרְכֵיכֶם וּמַעֲלְלֵיכֶם וְיַעֲזֹב כָּל אֶחָד מִכֶּם דַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמַחְשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר לֹא טוֹבָה "וְיָשׁוּב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ".

הַשְּׁמִינִי, *כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וּנְפַחֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרוֹב יוֹם־ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם [שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם] חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה" (צפניה א, יד־טז) וְאָמַר עַל זֶהּ: "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשׁוּ הַגּוֹי לֹא נִכְסָף" (שם ב, א).

נפש יהודה כדי שנזכור יום הדין הגדול. הוא הצרה שנאמר על חורבן בית המקדש ועל הגלות אם לא ישובו שנאמר בסוף התקוששו וקושו התלקטו והתחברו יחד בית ישראל וקושו והיישירו דרכיכם והשוו אותם לדעת ה' אלהיכם בתשובה בטרם יבא היום הרע הזה לא נכסף שאין להם חשק ותאוה לשוב אל ה' והתרה להם שישובו:

הַתְּשִׁיעִי, נִתְקַע בְּשׁוֹפָר כְּדֵי שֶׁנִּכְסֹף שֶׁיְּקַבֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" וגו' (ישעיה כז, יג).

הָעֲשִׂירִי, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הִמְשִׁיל אוֹתוֹ הַנָּבִיא בְּאוֹתָם שֶׁיָּקוּמוּ לְחַיִּים, שֶׁיִּתָּקַע לָהֶם שׁוֹפָר וְיִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם בִּשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל־יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים" וגו' (שם יח, ג). "יֹשְׁבֵי תֵבֵל" אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבַּגָּלוּת. "וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ", אֵלּוּ הַמֵּתִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר" (שם כו, יט).

עַל כֵּן אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָשׂוּם הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַל לִבֵּנוּ וּלְכַוֵּן בְּמִצְוַת שׁוֹפָר וְלִהְיוֹת זָהִיר בּוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּתָה תוֹרָה לְהַרְבּוֹת שְׂכָרֵנוּ, כְּדִכְתִיב: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה [וגו'] לְטוֹב לָנוּ כָּל־הַיָּמִים" (דברים ו, כד).

וּדְבַר הַתְּפִלָּה וְהַפְּסוּקִים אִיתְנְהוּ בִּכְלָל נֵר הַמִּצְווֹת, בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן מֵחֵלֶק הַתְּפִלָה (סימן קטו), וְהַפְּרָטִים הַמְּבֹאָרִים בְּשֻׁלְחַן הַפָּנִים.

וּמִכָּל מָקוֹם לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנַת הַתּוֹרָה בִּתְרוּעָה לְבַד, אֶלָּא לְהַזְהִיר עַל הַתְּשׁוּבָה. וְכֵן מָצִינוּ בִּמְכִילְתָא: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" וגו' (במדבר כט, א), "בַּחֹדֶשׁ, חַדְּשׁוּ עַצְמְכֶם; "שׁוֹפָר" שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: אִם שִׁפַּרְתֶּם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם לְפָנַי הֲרֵינִי נַעֲשֶׂה לָכֶם כְּשׁוֹפָר; מַה שּׁוֹפָר (זו) [זֶה] מַכְנִיס בְּזוֹ וּמוֹצִיא בְזוֹ; אַף אֲנִי עוֹמֵד מִכִּסֵּא דִּין וְיוֹשֵׁב בְּכִסֵּא רַחֲמִים וּמְרַחֵם עֲלֵיכֶם. וְהַכֹּל תָּלוּי בִּתְשׁוּבוֹתֵינוּ וִירַחֲמוּ עָלֵינוּ מִן הַשָּׁמַיִם.

הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּבוֹא יוֹם הַכַּפָּרָה

וְיֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים

פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רצה]

כָּל הַמַּשְׂכִּיל הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' לִבּוֹ יָחִיל בְּקִרְבּוֹ, בִּהְיוֹתוֹ יוֹדֵעַ כִּי כָל מַעֲשָׂיו בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין וְהָאֱלֹהִים יָבִיא בַּמִּשְׁפָּט עַל כָּל נֶעֱלָם אִם טוֹב וְאִם רָע. וְהָאָדָם תְּחִלַּת דִּינוֹ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר דִּינוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכַאֲשֶׁר יֵדַע הָאָדָם שֶׁבָּא דִּינוֹ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, וַהֲלֹא יֶחֱרַד חֲרָדָה גְּדוֹלָה לְהִנָּצֵל מִן הַדִּין, מַה יֵּשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר בָּא דִּינוֹ לִפְנֵי דַּיָּן הָעוֹלָם וּבְיָדוֹ כַּפָּרָתוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִתְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה קֹדֶם שֶׁיִּתְחַיֵּב בְּדִינוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "*מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר־בָּהּ" (שיר השירים ח, ח).

נפש יהודה מה נעשה לאחותנו. לכנסת ישראל ביום שידובר בה והתרה לה לתשובה אם ישובו ויעמדו באמונתם כחומה נבנה עליה טירת כסף יזכו לגאולה ולבנין בית המקדש:

וְלָכֵן רָאוּי כָּל יְרֵא אֱלֹהִים לְעוֹרֵר בִּימֵי הַתְּשׁוּבָה קֹדֶם יוֹם הַחֲתִימָה וִימַעֵט בְּעֶסְקוֹ וִיחַפֵּשׂ וְיִתְעַסֵּק בְּדַרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁהוּא זְמַן שֶׁל רָצוֹן לִפְנֵי הָאֵל יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִיב: "בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ" (ישעיה מט, ח) וְאוֹמֵר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (שם נה, ו) וְאָמְרוּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא: רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר: "בַּעֲשָׂרָה יָמִים" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא: "*כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים" הַיְּדוּעִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵעֲזִיבַת הַחֵטְא.

נפש יהודה כעשרת הימים. הכ' בפתח וה"א ה' הידיעה שהיו מעשרת ימי תשובה והמתין הקב"ה לנבל אם עושה תשובה ולא עשה ונגפו ה':

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמָן וּמְכַפֵּר דְּבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, אִם חָטָא אָדָם בֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ לְרַצּוֹתוֹ בְּדִבּוּר וּבְמַעֲשֶׂה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פה, ב): אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל), עֲוֹנוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר וְשֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

וַאֲמְרֵי עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: (פז, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק רְבִיעִי מֵחֵלֶק עֲזִיבַת הַחֵטְא (סימן רפג) וכו'.

וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבְּכָל יְמוֹת הַשָּׁנָה חַיָּב אָדָם לְרַצּוֹת לַחֲבֵרוֹ תֵּכֶף פְּשִׁיעָתוֹ, אֲבָל כְּשֶׁהִגִּיעַ עֵת יוֹם הַכִּפּוּרִים לֹא יְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ וִיבַקֵּשׁ מְחִילָה עַל כָּל פָּנִים וְאוֹתוֹ שֶׁפָּשַׁע אֶצְלוֹ אַל יְאַחֲרוֹ בַדָּבָר וּמַעֲבִירִין עַל כָּל פְּשָׁעָיו. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נד, א) וּבְמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק הַנּוֹדֵר מִן הַיֶּרֶק (נה, א): רָבָא הֲוָה לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף בַּר חָמָא *מִילְתָא בְּהַדֵּיהּ (וכו'. כדאיתא לעיל, בפרק שלישי מחלק שלישי של הנהגת לומדי התורה). כִּי מָטָא מְעָלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי, *אָמַר: אֵיזֵיל אַפֵיסֵיהּ. אֲזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ דְּקָא *מָזֵיג לֵיהּ חַמְרָא. אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי כַּסָּא וְאֶמְזִיגֵיהּ אֲנָא לֵיהּ. מָזַג לֵיהּ. כַּד טָעֲמֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי לִי הַאי מְזִיגָא לִמְזִיגָא דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תֵיתֵיב אַכְּרָעֵיךְ עַד דִּמְפַרֶשֶׁת לִי לְהַנֵּי קְרָאֵי: מַאי דִּכְתִיב "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת" (במדבר כא, יט)? אֲמַר לֵיהּ: אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, *שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין אוֹתוֹ - נְתוּנָה לוֹ *בְמַתָּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה" (שם שם, יח); וְכֵיוָן שֶׁנְּתוּנָה לוֹ בְמַתָּנָה נָחַל אֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל"; וְכֵיוָן שֶׁנָּחַל אֵל עוֹלֶה לִגְדוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת"; וְאִם הֵגִיס דַּעְתּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁפִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא" (שם שם, כ); וְאִם חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַגְבִּיהוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל־גֶּיא יִנָּשֵׂא" (ישעיה מ, ד).

נפש יהודה מלתא. כעס: אמר איזיל אפייסיה. לרב יוסף: מזג. במים רב יוסף סגי נהור הוי ולא היה רואהו והכיר בטעם היין שהוא מזגו לפי שהיה מכיר רב יוסף במזגו של רבא מתחלה שהיה בקי ליתן מים ביין במדה: שהכל דשין אותו. שאין לו גסות: במתנה. ולא ישכח ממנו ויהיה נחלתו מאל התורה להבינה ואז יזכה לנחלת אל שנאמר להנחיל אוהבי יש:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פז, א): רַב הֲוָה לֵיהּ מִילְתָא *בְּהַדֵּי הַהוּא טַבָּחָא. אָזֵיל תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא. כִּי מָטָא מְעַלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי לָא אֲתָא, אָמַר: אֵיזֵיל אֲנָא. פָּגַע בֵּיהּ רַב הוּנָא, אָמַר: לְהֵיכָא אָזֵיל מַר? אָמַר: לְפִיּוּסֵי לִפְלָנְיָא קָא אֲזֵילְנָא. אָמַר: קָא אָזֵיל מַר *לְמִקְטַל נַפְשָׁא. אָזַל קָרָא אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לֵית לִי מִלְּתָא בְּהַדָּךְ. *הֲוָה פָלֵיג רֵישָׁא, גָּדָא נַרְגָּא מְקַתֵיהּ וְיָתֵיב בְּקוּעֵיהּ וְקָטְלֵיהּ.

נפש יהודה בהדי ההוא טבחא. הטבח חטא לו: למקטל נפשא. עכשיו הוא מענישו למות: הוה פליג רישא. שבר עצמות ראש של בהמה ובא הברזל בקועיה בגרגרתו:

וְנָהֲגוּ לִטְבֹּל בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְסָמְכוּ עַל מִדְרָשׁ שֶׁל פִּרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (מו), שֶׁיִּהְיוּ נְקִיִּים כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וּמָצִינוּ בִּתְשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים, בְּשֵׁם הָרַב יִצְחָק בֶּן גִּיאַת זַ"ל: טְבִילָה זוֹ, כֵּיוָן שֶׁאֵינָהּ מִתִּקּוּן חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים לָאו בַּת בְּרָכָה הִיא. הִילְכָךְ טוֹבֵל אָדָם כְּמִנְהָג וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ, דְּאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּנְהָג, מִדְּאָמַר רַב *לְעִנְיָן עֲרָבָה: "חָבֵיט חָבֵיט וְלָא בָרֵיךְ, קָסָבַר מִנְהַג נְבִיאִים הוּא", אַלְמָא אַמִּנְהָג אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.

נפש יהודה לענין ערבה. של הושענות שאן מברכין עליהם ברכה כשחובטין העלים מהם שאין לנו רק לחובטן שכך המנהג:

וְצִוּוּ לִקְבֹּעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים לְהַרְאוֹת שֶׁשָּׂמֵחַ בְּהַגִּיעַ זְמַן כַּפָּרָתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (פא, ב): תָּנֵי, רַבִּי חִיָּא בַר רַב מִדִּפְתֵּי: "וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג, לב) וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בַּעֲשָׂרָה מִתְעַנִּין? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: *כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּתְּשִׁיעִי כְּאִלּוּ הִתְעַנָּה בִּתְשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי.

תוכן העניינים

מנורת המאור (אבוהב)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה