מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר החמישי - בדרכי התשובה · הכלל הראשון, בדבר התשובה
הַכְּלָל הָרִאשׁוֹן, בִּדְבַר הַתְּשׁוּבָה
וְנֶחְלָק לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בַּחֲרָטָה; הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בָּעֲזִיבָה; הַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, בַּצּוֹמוֹת; הַחֵלֶק הָרְבִיעִי, בִּשְׂכָרָה
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בַּחֲרָטָה
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רעו]
כַּאֲשֶׁר מִי שֶׁהוּא חוֹלֶה בְּחֹלִי הַגּוּף, אִם לֹא יַרְגִּישׁ בְּחָלְיוֹ וִידַמֶּה בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא בָּרִיא, אוֹ יַרְגִּישׁ בְּחָלְיוֹ וְלֹא יִרְצֶה לְבַקֵּשׁ רְפוּאָה וְיִמָּשֵׁךְ אַחַר הֲנָאוֹתָיו, שֶׁיִּטְבַּע בְּגוּפוֹ הַחֹלִי עַד שֶׁיָּמוּת בְּסִבָּתוֹ בְּלִי סָפֵק; כֵּן יֶאֱרַע לַחוֹלֶה *בְּחֹלִי הַנֶּפֶשׁ. יֵשׁ בְּנֵי אָדָם *שֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בְּחָלְיָם וִידַמּוּ שֶׁהֵם בְּרִיאִים וְאֵינָם מַבְחִינִים בֵּין טוֹב לְרַע, וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (משלי ד, יט) וְאוֹמֵר: "יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי־אִישׁ וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי־מָוֶת" (שם יד, יב). וְיֵשׁ מִי *שֶׁיַּרְגִּישׁ בְּחָלְיוֹ וּבִהְיוֹתוֹ שָׁטוּף בְּתַאֲווֹת לֹא שָׂם לִבּוֹ לְרַפְּאוֹ אֶלָּא לְרַוּוֹת צְמָאוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (דברים כט, יח).
נפש יהודה בחולי הנפש. הם העבירות שמחלישים ומענישים נפשו: שלא ירגישו בחליים. שלא ישגיחו בחטאם לעשות תשובה וידמו שהם בריאים שנעשית להם כהיתר ושלא יענשו עליהם: שירגיש בחליו. שיודע החטא ויענש עליו אך מפני שרגיל בה קשה לו לפרוש מתאותו:
וְגַם כְּמוֹ שֶׁחוֹלֵי הַגּוּפוֹת יְדַמּוּ לְמָתוֹק שֶׁהוּא מַר וּלְמַר שֶׁהוּא מָתוֹק וְיִמְאֲסוּ הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁשּׁוֹמֵר הַבְּרִיאוּת וְיִתְאַוּוּ לְאוֹתוֹ שֶׁמְּסַבֵּב הַחֲלָאִים, כָּךְ חוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ יְדַמּוּ בְּמַה שֶׁהוּא רַע שֶׁהוּא טוֹב וּבְמַה שֶּׁהוּא טוֹב שֶׁהוּא רַע וּמוֹאֲסִים בַּטּוֹב לְנַפְשָׁם וּבוֹחֲרִים בָּרַע. וְעַל כַּיּוֹצֵא בָּהֶם נֶאֱמַר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע" וגו' (ישעיה ה, כ).
וְגַם כֵּן מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ בְּחֹלִי גוּפוֹ וּמִתְחָרֵט מֵהַדֶּרֶךְ הַהִיא אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַד הַחֹלִי בְּגוּפוֹ וְחָפֵץ לְרַפְּאוֹתוֹ, עַל כָּל פָּנִים יְבַקֵּשׁ רוֹפֵא לָתֵת לוֹ עֵצָה בַדָּבָר וְיִבְרַח מִכָּל הַדְּבָרִים שֶׁיֹּאמַר לוֹ כִּי בְסִבָּתָם אֵרַע בְּגוּפוֹ הַמִּקְרִים הַחֲדָשִׁים *אֲשֶׁר שִׁנּוּ אֶת מִזְגּוֹ מִמַּה שֶּׁהָיָה בִּבְרִיאוּתוֹ. כָּךְ מִי שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה וְאַחַר כָּךְ הִרְגִּישׁ בְּחֹלִי נַפְשׁוֹ וּמִתְחָרֵט עַל עֲווֹנוֹתָיו יְבַקֵּשׁ רְפוּאָה לְחָלְיוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַחֲכָמִים, שֶׁהֵם רוֹפְאֵי הַנֶּפֶשׁ, *וְיִתְּנוּ לוֹ עֵצָה בַּדָּבָר.
נפש יהודה אשר שנו את מזגו. שהוא היה משנה גופו מיסודותיו כשהם במזג השוה האדם בבריאות וכשיגבר או יחלש א' מן יסודותיו על ידי מאכל או על ידי דבר שמחליש גופו מיד יחלש: ויתנו לו עצה בדבר. שירחיק ממה שגרם לו החטא ולא יבוא לעבור עליו:
נִמְצָא שֶׁהַחֲרָטָה אֲשֶׁר בָּאָה אֶל לִבּוֹ מֵהַדֶּרֶךְ הָרָעָה אֲשֶׁר הָיָה הוֹלֵךְ וְהִכִּיר רֹע מַעֲשָׂיו וְנִחָם מֵהֶם, זֶה סִבֵּב לוֹ דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. וּכְמוֹ שֶׁהוּא בְחֹלִי הַגּוּף, שֶׁמִּי שֶׁהִרְגִישׁ בִּשְׁגִיאָה קְטַנָּה אוֹ בִּמְעַט מִשִּׁנּוּי מִזְגּוֹ וְשָׁב מִיָּד מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ שֶׁיֵּרָפֵא מִיָּד, לְפִי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִטְבַּע בְּגוּפוֹ הַחֹלִי; כֵּן מִי שֶׁהִרְגִיל לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּבָא לְיָדוֹ חֵטְא בְּשׁוֹגֵג אוֹ לְתֵאָבוֹן וְהִרְגִּישׁ בּוֹ מִיָּד וְנִתְחָרֵט מִמֶּנּוּ, קַלָּה בְעֵינָיו הַתְּשׁוּבָה וְלַחֲזֹר לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, לְפִי שֶׁלֹּא הֻרְגַּל כָּל כָּךְ *בִּמְשׁוּבָה.
נפש יהודה במשוב. תו, במרידתו ופשעו כמו שובו בנים שובבים:
וְכָךְ יֶאֱרַע לְתַלְמִיד חָכָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (ברכות י, א): תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַלַּיְלָה, אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁמָּא עָשָׂה תְשׁוּבָה. "שֶׁמָּא" סַלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא אֵימָא וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְכָל זֶה לְפִי שֶׁמַּרְגִּישׁ מִיָּד הַשְּׁגִיאָה וְחוֹזֵר מִמֶּנָּה וְאֵינוֹ מֻרְגָּל בִּמְשׁוּבָה, שֶׁהַמֻּרְגָּל בָּהּ רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה, לְפִי שֶׁנַּעֲשֵׂית לוֹ הָעֲבֵרָה כְּהֵתֶּר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָהּ - הֻתְּרָה לוֹ. הֻתְּרָה לוֹ סַלְקָא דַּעְתָּךָ? אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אֲבָל הַמִּתְחָרֵט מִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה גְמוּרָה נֶחֱשֶׁבֶת לוֹ כְּמִי שֶׁעָבַר בְּשׁוֹגֵג וּמוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד. וְעַל תְּשׁוּבָה כָּזֹאת נֶאֱמַר: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה" וגו' (ירמיה ג, כב), כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן כט), בִּשְׁאֵלַת רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ.
וְגַם נֶאֱמַר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" וגו' (הושע יד, ב). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פו, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה שֶׁהַזְּדוֹנוֹת, נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּשְׁגָגוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" וגו'. וּמִכְשׁוֹל - רוֹצֶה לוֹמַר שׁוֹגֵג.
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא (כה, קסג, ב): אָמַר רַבִּי יוּדָן בַּר סִימוֹן: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", *אֲפִילוּ כָּפַרְתָּ בָּעִקָּר. אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: בַּנֹּהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אָדָם עוֹמֵד וּמְבַזֶּה אֶת חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים וּלְאַחַר זְמַן הוּא מְבַקֵּשׁ לְהִתְרַצּוֹת לוֹ וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: אַתָּה מְבַזֶּה אוֹתִי בָּרַבִּים וּמִתְרַצֵּת לִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ! לֵךְ וְהָבֵא אוֹתָם הָאֲנָשִׁים שֶׁבִּזִּיתַנִי בִּפְנֵיהֶם וַאֲנִי מִתְרַצֵּית לְךָ; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כָךְ, אָדָם מְחָרֵף וּמְגַדֵּף בַּשּׁוּק וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: *עֲשֵׂה תְשׁוּבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וַאֲנִי מְקַבֶּלְךָ.
נפש יהודה אפילו כפרת בעיקר. והכי משמע קרא שובה ישראל אפילו עונך מגיע עד ה' אלהיך שכפרת בעיקר: עשה תשובה ביני וביניך. דרש עד ה' אלהיך אף על פי שלא נודע תשובתך אלא לה' אלהיך:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּפְסִיקְתָא (שם, קנז, א): "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", מָשָׁל לִמְדִינָה שֶׁהָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת וְהָיָה בָהּ זָקֵן וְהָיָה מַזְהִיר לְכָל בְּנֵי הַמְּדִינָה וְאוֹמֵר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ. כָּל מִי שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ לוֹ נִצּוֹל, וְכָל מִי שֶׁלֹּא הָיָה שׁוֹמֵעַ לוֹ - הָיוּ הַגְּיָסוֹת בָּאִים עָלָיו וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ. וּלְפִיכָךְ הַנָּבִיא צָוַח וְאָמַר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ".
תָּאנָא בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" וגו' (ירמיה יז, יג), מַה הַמִּקְוֶה הַזֶּה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה. לְכָךְ הוֹשֵׁעַ מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ".
וְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב (פד, יט): "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר" (בראשית לז, כט), הֵיכָן הָיָה? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עָסוּק הָיָה בְּשַׂקּוֹ וּבְתַעֲנִיתוֹ *וְכֵיוָן שֶׁנִּפְנָה, הָלַךְ וְהֵצִיץ בַּבּוֹר, הַדָּא הוּא דִּכְתִיב: "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל־הַבּוֹר". אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מֵעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם לְפָנַי וְעָשָׂה תְשׁוּבָה וְאַתָּה פָּתַחְתָּ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, חַיֶּיךָ, שֶׁבֶּן בִּנְךָ עוֹמֵד וּפוֹתֵחַ בִּתְשׁוּבָה תְּחִלָּה, וְאֵי זֶהוּ? זֶה הוֹשֵׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל *עַד ה' אֱלֹהֶיךָ".
נפש יהודה וכיון שנפנה. שחזר לאחיו מתפלתו בשקו ובתעניתו מיד נפנה אל הבור ונדרש מן וישב דמשמע שמיד שב לבור: עד ה' אלהיך. עד כסא הכבוד וכזה לא גילה שום נביא:
וְעַל תְּשׁוּבָה כָזֹאת אָמְרוּ, שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פו, א): אָמַר רַבִּי לֵוִי: גְּדוֹלָה תְשׁוּבָה שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: עַד ה' אֱלֹהֶיךָ".
פֶּרֶק שֵׁנִי [רעז]
כָּל זְמַן שֶׁיִּתְחָרֵט אָדָם מֵחַטֹּאתָיו וְיַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה, תְּשׁוּבָתוֹ נִרְצֵית לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבִלְבָד שֶׁיִּפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה. אֲבָל הִיא עַל שֶׁבַע מַעֲלוֹת, זוֹ גְּדוֹלָה מִזּוֹ.
הַמְּעֻלָּה וְטוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּם הִיא אוֹתָהּ שֶׁנַּעֲשֵׂית תֵּכֶף לַמְּשׁוּבָה, כְּפִי הָאָמוּר לְמַעְלָה, וְהִיא מְקֻבֶּלֶת מִיָּד. וְעַל תְּשׁוּבָה כָזֹאת, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, א) וּבְפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לד, ב) בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין *צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד. רוֹצֶה לוֹמַר, לְפִי שֶׁהַצַּדִּיק גָּמוּר שֶׁלֹּא חָטָא מֵעוֹלָם, הוּא בַּעֲבוּר שֶׁיִּצְרוֹ אֵינוֹ מִתְאַוֶּה לַדָּבָר, וְאוּלַי שֶׁאִם בְּטִבְעוֹ יְהֵא חַם וְיִכְסֹף לְעֶרְוָה לֹא יוּכַל לְהִנָּצֵל מִמֶּנָּה, אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַם בְּטִבְעוֹ וּמִתְאַוֶּה לְמִשְׁגָּל - בְּרָחְקוֹ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל צַעַר גָּדוֹל, וְעַל דָּא אָמְרוּ: לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא (אבות סו"פ ה). וְגַם לָזֶה קְרָאוּהוּ יוֹתֵר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ. וְאָדָם כָּזֶה, אַף־עַל־פִּי שֶׁבָּא לְיָדוֹ בְּהִרְהוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה חֵטְא בְּאֹנֶס טִבְעוֹ וּמִיָּד בְּגֹדֶל שִׂכְלוֹ נִתְחָרֵט וְשָׁב, נִקְרָא גָּדוֹל עַל גְּבוּרָתוֹ, שֶׁהוּא יָכוֹל לִכְבֹּשׁ אֶת יִצְרוֹ בְּיִרְאַת הַחֵטְא. *וְרַבִּי אֲבָהוּ דִּבֵּר עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בוֹ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא *בִּדְבָרִים הַתּוֹרָנִיּוֹת, כְּאוֹתָם שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִכְתְּבוּ לֹא הָיוּ מְחֻיָּבוֹת בַּשֵּׂכֶל, כְּגוֹן עֲרָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, אֲבָל בִּדְבָרִים הַשִּׂכְלִיּוֹת, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא נִגְזְרוּ רְאוּיִים לַעֲשׂוֹת וּלְשָׁמְרָם *לְפִי שֶׁהַשֵּׂכֶל מְחַיֵּב - הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִכְסֹף אֲלֵיהֶם מְעִידָה עָלֶיהָ שֶׁהִיא חֲסֵרָה וּמַרְשַׁעַת, וּמוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בָהּ תְּכוּנָה רָעָה, שֶׁמִּתְאַוָּה לִדְבָרִים שֶׁהֵם כְּנֶגֶד הַשֵּׂכֶל, וְעַל נֶפֶשׁ כָּזֹאת נֶאֱמר: "*נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה רָע" (משלי כא, י). וְהֶחָסִיד שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לָהֶן, עָלָיו נֶאֱמַר: "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט" (שם שם, טו). וְעִם כָּל זֶה אִם נִתְחָרֵט מִיָּד וְעָשָׂה תְשׁוּבָה מוֹחֲלִין מִיָּד. וְזֹאת הִיא הַתְּשׁוּבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל אֵלּוּ הַשֶּׁבַע מַעֲלוֹת, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְעַכֵּב בַּחֵטְא.
נפש יהודה צדיקים גמורין אינן יכולין לעמוד. דגדול כחן של בעלי תשובה שאין בריה יכולה לעמוד בפניהם: ורבי אבהו דבר על זה. בעלי תשובות אלו במקום שהן עומדין וכו': בדברים התורניות. בדברים הכתובים בתורה שאסורים הם: לפי שהשכל מחייבם. שלא לעשות רעה כזאת כגון רציחה וגזל וכיוצא בהם שהעושה אותם יודע בעצמו שאינם מהוגנים לנפש אדם לעשות כן: נפש רשע אותה. חשקה לעשות רע שיודע שמעשה רע הוא:
וְהַמַּעֲלָה הַשֵּׁנִית, מִי שֶׁהָטְבַּע בְּחֵטְא יָמִים רַבִּים אוֹ שָׁנִים, אֲבָל שָׁב בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ בְּעוֹדֶנּוּ בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ וְנִתְחָרֵט מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ הָרָע וְכָבַשׁ אֶת יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, עָלָיו נֶאֱמַר: "וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּמֵי בְּחוּרֹתֶיךָ" וגו' (קהלת יב, א). רוֹצֶה לוֹמַר, בְּעוֹד שֶׁאַתָּה בְּתָקְפְּךָ *וְרַשַּׁאי לַעֲשׂוֹת הָעֲבֵרָה כְּבָרִאשׁוֹנָה וְאֵינְךָ עוֹזְבָהּ בְּסִבַּת מוֹנֵעַ אֶלָּא בְּיִרְאַת חֵטְא. וְעַל דָּא אָמְרוּ בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פ, ב): הֵיכֵי דָמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? כְּגוֹן שֶׁבָּא דְבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ וּפֵרַשׁ הֵימֶנָּה. מַחֲזֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתוֹ פֶרֶק וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהַבַּחֲרוּת וְהָאִשָּׁה עוֹמְדִין וְאֵין דָּבָר מוֹנֵעַ.
נפש יהודה ורשאי לעשות עבירה. שיש כח ויכולת ומצויה העבירה לו לעשות כפי רצונו כמו שעשה בראשונה:
הַמַּעֲלָה הַשְּׁלִישִׁית, שֶׁעֲדַיִן הוּא בִּימֵי בַּחֲרוּתוֹ אֲבָל אֵינָהּ מְזֻמֶּנֶת לְפָנָיו הָעֲבֵרָה כְּבָרִאשׁוֹנָה, אוֹ הוּא בּוֹשׁ מִבְּנֵי אָדָם לִרְדֹּף אַחַר יִצְרוֹ כְּבַתְּחִלָּה וְסָר מִדֶּרֶךְ זֶה מְעַט מְעַט, גַּם זֶה תְּשׁוּבָתוֹ מְקֻבֶּלֶת. אַף־עַל־פִי שֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ מוֹנֵעַ, כֵּיוָן שֶׁהוּא עֲדַיִן בְּבַחֲרוּתוֹ, עָלָיו נֶאֱמַר: "וַהֲסִרֹתִי דָמָיו מִפִּיו וְשִׁקֻּצָיו מִבֵּין שִׁנָּיו" (זכריה ט, ז) וְגַם עָלָיו נֶאֱמַר: "אַשְׁרֵי־ אִישׁ יָרֵא אֶת־ה'" (תהלים קיב, א) וְדָרְשׁוּ עָלָיו בִּפְרִיקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, א): "אַשְׁרֵי־אִישׁ יָרֵא אֶת־ה'" אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה? אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: אַשְׁרֵי שֶׁעָשָׂה תְשׁוּבָה *כְּשֶׁהוּא אִישׁ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אַשְׁרֵי מִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ *כְּאִישׁ.
נפש יהודה כשהוא איש. כשהוא בחור בכחו כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה: כאיש. כגבור:
הַמַּעֲלָה הָרְבִיעִית, הַשָּׁב בְּאֵימַת צָרוֹת, אוֹ בְּאֵימַת מוֹכִיחִין, אוֹ בְּאֵימַת גְּזֵירָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא עוֹרְרוּ לִבָּם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁהוֹכִיחָם יוֹנָה הַנָּבִיא וְאָמַר לָהֶם: "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת" (יונה ג, ד) מִיָּד "וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בַּה'" (שם שם, ה); וְגַם אֵלּוּ, אַף־עַל־פִּי שֶׁשָּׁבוּ מֵאֵימַת הַגְּזֵירָה, נִתְרַצֵּית תְּשׁוּבָתָם, לְפִי שֶׁנִּתְחָרְטוּ וְשָׁבוּ מֵעֲוֹנָם. שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם אֱלֹהִים עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת־לָהֶם וְלֹא עָשָׂה" (שם שם, י). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִּיּוֹת הָאֵלּוּ (תענית טז, א):: אַחֵינוּ, לֹא שַׂק וְלֹא תַעֲנִית גּוֹרְמִין, אֶלָּא תְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרְמִין. וְכֵן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם" אֶלָּא: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה".
הַמַּעֲלָה הַחֲמִּישִׁית, הַמִּתְחָרֵט מֵחֲטֹאתָיו מֵאַחַר שֶׁבָּאוּ צָרוֹת רַבּוֹת עָלָיו וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה. וְאַף־עַל־פִּי *שֶׁאֵינָהּ מוֹעִילָה בֵּין אִישׁ לַחֲבֵרוֹ תְּשׁוּבָה כָזֹאת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִפְתָּח: "וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם" (שופטים יא, ז) - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּרֹב חַסְדּוֹ עַל בְּרוּאָיו מְקַבְּלָהּ, כְּדִכְתִיב: "בַּצַר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה [בְּאַחֲרִית הַיָּמִים] וְשַׁבְתָּ עַד־ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ד, ל). וְעַל דָּא אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת (פ"ד, מי"א): תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים *כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.
נפש יהודה שאינה מועילה בין איש לחבירו. כשבא לשונאו בעת צרתו לרחם עליו: כתריס. כמגן וצנה שמגין על בעל מלחמה כך מגין התשובה על הפורענות:
הַמַּעֲלָה הַשִּׁשִּׁית, הִיא הַשָּׁב בִּימֵי זִקְנוּתוֹ, כְּשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי הָעֲבֵרוֹת מִפְּנֵי חֲלִישׁוּתוֹ. וְאַף־עַל־פִּי־ כֵן אִם נִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁעָשָׂה בְבַחֲרוּתוֹ וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּכָל לִבּוֹ - תְּשׁוּבָתוֹ מְקֻבֶּלֶת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד־דַּכָּא" וגו' (תהלים צ, ג), רְצוֹנוֹ לוֹמַר עַד הַזְּמַן שֶׁאָדָם נִדְכָּא וְנֶחֱלָשׁ; וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא אוֹמֵר: "*שׁוּבוּ בְנֵי־אָדָם" (שם), וְעַל דָּא גָרְסִינָן בְּסוֹף פִּרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (מ, ב): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֲפִילוּ צַדִּיק גָּמוּר כָּל יָמָיו וּמָרַד *בָּאַחֲרוֹנָה אִבֵּד אֶת כָּל הָרִאשׁוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "צִדְקַת הַצַּדִיק לֹא תַצִּילֶנּוּ בְּיוֹם פִּשְׁעוֹ" (יחזקאל לג, יב); וַאֲפִילוּ רָשָׁע גָּמוּר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְשׁוּבָה בָּאַחֲרוֹנָה, אֵין מַזְכִּירִין לוֹ שׁוּם רֶשַׁע, שֶׁנֱּמַר: "וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע לֹא־יִכָּשֶׁל בָּהּ בְּיוֹם שׁוּבוֹ מֵרִשְׁעוֹ" (שם). וְנֶהֶוֵי כְּמֶחֱצָה זְכֻיּוֹת וּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת? אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּתוֹהֶה עַל הָרִאשׁוֹנוֹת.
נפש יהודה שובו בני אדם. מכל מקום או מפסוק הסמוך לו כי אלף שנים בעיניך אף על פי שחטא מאלף שנים אם תשוב הוא כיום אתמול: וניהוי. צדיק שמרד כמחצה עונות וכמחצה זכיות ולמה איבד את הראשונות:
הַמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית הִיא הַפְּחוּתָה שֶׁבְּכֻלָּם, מִי שֶׁלֹּא נִתְחָרֵט כָּל יָמָיו וְעָמַד בְּפִשְׁעוֹ אֲשֶׁר בּוֹ עַד בִּרְאוֹתוֹ כִּי קָרוֹב עִתּוֹ לָמוּת. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּאָבוֹת (פ"ב, מ"י): *שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶּרֶק בַּמֶּה מַדְּלִיקִין (שבת לב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת, *אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֶּה עַל כָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שֶׁכָּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין. אָדָם יוֹצֵא *לַשּׁוּק, יְהֵא דוֹמֶה בְעֵינָיו כְּמוֹ שֶׁנִּמְסָר *לְסַרְדְּיוֹט. *חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, יְהֵא דוֹמֶה *כְּמִי שֶׁנְתָנוּהוּ בְּקוֹלָר. *עָלָה לַמִּטָּה וְנָפַל, יְהֵא דוֹמֶה כְּמִי שֶׁהֶעֱלוּהוּ *לַגַּרְדּוֹם לִדּוֹן, אִם יֵשׁ פְּרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים - נִצָּל, וְאִם לָאו - אֵינוֹ נִצָּל. *וְאֵלּוּ הֵן פְּרַקְלִיטִין שֶׁל אָדָם: תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וַאֲפִילוּ תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְלַמְּדִים עָלָיו חוֹבָה וְאֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת נִצּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי־אָלֶף וגו' וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר *פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שַׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר" (איוב לג, כג־כד). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֲפִילוּ תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה *בְּאוֹתוֹ מַלְאָךְ לְחוֹבָה וְאֶחָד לִזְכוּת - נִצַּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי־אָלֶף". וְגַם אָמַר אֱלִיהוּא "וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים [וגו'] יֶעְתַּר אֶל־אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ" (שם שם, כב־כו). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֲפִילוּ יַגִּיעַ לוֹ זְמַנּוֹ לָמוּת, אִם יָשׁוּב וְיֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַ וְיִרְצֵהוּ וְיִמְחֹל עֲווֹנוֹתָיו. לָמַדְנוּ הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה מֵאֱלִיעֶזֶר בֶּן דּוּרְדָּיָא, בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יז, א), בַּחֲתִימַת נֵר רִאשׁוֹן (סימן כט).
נפש יהודה שוב יום אחד. ר"ל עשה תשובה אפילו סמוך למיתה ומועלת לך: אומרים לו. העומדים שם התודה שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע תן תודה וכו' בפרק נגמר הדין: לשוק. מצוים שם מריבות ובעלי דינים עובדי כוכבים ומזלות וישראלים: לסרדיוט. שוטרים הממונים לתפוס ההדיוטים: חש בראשו. חששא בעלמא מיחוש קל: כמו שנתנוהו בקולר. הוי טפי משנמסר לסרדיוט וקולר הוא סוגר שסוגרים בהן השבוים: עלה למטה ונפל בחליו. שחלה הרבה שצריך לעלות וליפול למשכב: לגרדום. מקום מיוחד למשפט בעת שדנין אותן: ואלו הן פרקליטין. המליצין שעושה למטה רצוי לבית דין של מעלה תשובה ומעשים טובים: פדעהו. כמו פדהו שנפדה מרדת שחת: באותו מלאך. שמליץ עליו זכות והוא אחד מני אלף ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה ניצול באחד של זכות שנאמר מליץ אחד מני אלף במליצתו של מלאך אין אלא אחת מני אלף להגיד ישרו ומשמע נמי שהמלאך המליץ הוי אחד מני אלף דהא מלאך כתיב מכלל דהשאר מגידים עליו חובה אלא מדלא כתיב אם יש עליו מליץ מלאך אחד מני אלף איכא למדרשיה אמלאך ואמליצה:
וְאַל־עַל־פִּי שֶׁהַתְּשׁוּבוֹת הָאֵלּוּ הֵם חֲלוּקוֹת, מְקֻבָּלוֹת הֵם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ בִּקְדִימָה וְאִחוּר. אֲבָל הָעוֹמֵד בְּרִשְׁעָתוֹ אֲפִילוּ בְּיוֹם הַמִּיתָה וְנִפְטָר בְּלֹא תְשׁוּבָה זֶהוּ אַפִּיקוֹרוֹס גָּמוּר, שֶׁאֵין מַאֲמִין בְּיוֹם הַדִּין וּמַשְׁחִית גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ לְהַכְעִיס וְנִדּוֹן בְּגֵיהִנֹּם לְדוֹרֵי דוֹרוֹת. וְעַל כֵּן הִזְהִיר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ וְאָמַר: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי־אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת ט, י). רוֹצֶה לוֹמַר, כָּל אֲשֶׁר תִּמְצָא לַעֲשׂוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה - עֲשֵׂה, כְּלוֹמַר, שֶׁתָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה בְּכָל זְמַן שֶׁתּוּכַל לְהַקְדִּים יוֹתֵר, וְהַטּוֹב שֶׁבָּהֶם כְּשֶׁתַּעֲמוֹד בְּכֹחֲךָ, כִּי אַחַר שֶׁיִּפָּטֵר אֵין תְּשׁוּבָה וְלֹא תַקָּנָה בַּשְּׁאוֹל שֶׁהוֹלֵךְ, אִם לֹא עֲשָׂאָה בְּחַיָּיו. וְלָזֶה רָמְזוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת (פ"ד, מ"ז): הַתְקֵן עַצְמְךָ *בַּפְרוֹזְדוֹר כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין. כְּלוֹמַר, שֶׁבַּטְּרַקְלִין אֵין שׁוּם תִּקּוּן. עַל כֵּן זָעַק הַנָּבִיא וְאָמַר: "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לג, יא) וְאוֹמֵר: "וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ *חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (שם יח, לא), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יָמוּתוּ בְּלֹא תְשׁוּבָה, אֲבָל אִם שָׁבִין, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ שׁוֹבָבִין זְמַן רַב, רְפוּאָה יֵשׁ לְמַכַּתְכֶם, כְּדִכְתִיב: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מִשׁוּבֹתֵיכֶם" (ירמיה ג, כב).
נפש יהודה פרוזדור. הוא בית החיצון שמתקן עצמו שם קודם שיבא למלך בטרקלין בבית הפנימי כך צריך לתקן מעשיו בעוה"ז קודם שיבא לעוה"ב: חדשה. בגימטריא יצר טוב:
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רעח]
כְּדֵי לְהַדְמוֹת בְּעֵינֵי בְנֵי אָדָם דְּבַר מִי שֶׁלֹּא חָטָא כָּל יָמָיו *וְהַשְּׁלֹשָׁה עִנְיָנִים הַנִּבְדָּלִים, יוֹתֵר מֵהַשֶּׁבַע מַעֲלוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה, וּדְבַר מִי שֶׁלֹּא חָזַר בִּתְשׁוּבָה בְּיָמָיו, שֶׁהֵם חֲמִשָּׁה עִנְיָנִים נֶחְלָקִים זֶה מִזֶּה וְדוֹמִים בְּחִלּוּקָם, וְאֵרְעוּ לָהֶם כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לַחֲמֵשׁ כִּתּוֹת הַהוֹלְכִים בִּסְפִינַת הַיָּם, הִמְשִׁילוּם בַּמִּדְרָשׁ וְאָמְרוּ: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַאֲנָשִׁים הַהוֹלְכִים בַּיָּם בִּסְפִינָה וְנִתְעַכְּבוּ בָהּ יָמִים רַבִּים וְלֹא הִגִּיעוּ אֶל מְחוֹז חֶפְצָם. יוֹם אֶחָד נָשְׁבָה רוּחַ חֲזָקָה בַּיָּם וְהוֹלִיךְ הַסְּפִינָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ, עַד שֶׁהִגִּיעָה לְאִי אֶחָד בְּתוֹךְ הַיָּם, וְהָיָה הַיָּם סוֹבֵב מִכָּל רוּחַ. וּבְאוֹתוֹ הָאִי הָיוּ אִילָנוֹת גְּבוֹהִים עַד מְאֹד וְהָיוּ נוֹשְׂאִים פֵּירוֹת וּמִינֵי מִגְדָּנוֹת, וְכָל מִין וָמִין נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל. וְהָיוּ בְּאוֹתוֹ הָאִי מַעְיְנוֹת מַיִם מְתוּקִים מִדְּבָשׁ וְהָיוּ מִתְגַּבְּרִים וְהוֹלְכִים וּמַשְׁקִים כָּל אוֹתוֹ הָאִי עַד שֶׁצָּמְחוּ דְּשָׁאָיו וְרָבוּ עִשְׂבוֹתָיו וְהֵנֵצוּ פֵרוֹתָיו וְשׁוֹשַׁנָּיו וְעַנְפֵי הָאִילָנוֹת שָׁלְחוּ יוֹנְקוֹתֵיהֶן וְשָׂרִיגֵיהֶן וְלָבְשׁוּ הֶעָלִין, וַעֲלֵיהֶם כָּל עוֹף כָּנָף פּוֹצֶה וּמְצַפְצֵף. וְהָיָה הַמָּקוֹם נֶחְמָד לָשֶׁבֶת בֵּין מַעְיְנוֹת הַמַּיִם תַּחַת צִלְלֵי הָאִילָנוֹת.
נפש יהודה והשלשה ענינים הנבדלים יותר. מזה שלא חטא כלל כמו שהם אלו ג' כתות מהז' האמורות למעלה והם ראשון ושני ושלישי ועוד הכח מי שלא חזר בתשובה שהם לא נחשבו בהז' מעלות לעיל ודומים אלו חמשה בחילוק שביניהם ובעונש כמו החמשה שבספינה:
וְהָיוּ בַסְּפִינָה חָמֵשׁ כִּתּוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם:
הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה לֹא רָצוּ לָצֵאת מִן הַסְּפִינָה וְלָלֶכֶת אֶל הָאִי, כִּי אָמְרוּ: אִם נֵצֵא מִן הַסְּפִינָה אֶפְשָׁר שֶׁתָּבוֹא רוּחַ וְתוֹלִיךְ אֶת הַסְּפִינָה וְנִשָּׁאֵר בָּאִי, וּבִשְׁבִיל נַחַת רוּחַ שֶׁל שָׁעָה שֶׁנִּהְיֶה בָאִי, בְּתַאֲוַת פֵּירוֹתָיו, נַפְסִיד עַצְמוּתֵנוּ אִם תֵּלֵךְ לָהּ הַסְּפִינָה וְנִשָּׁאֵר בָּאִי וְנָמוּת.
הַכַּת הַשְּׁנִיָּה יָצְאוּ מִן הַסְּפִינָה וְנִכְנְסוּ לָאִי, אֲבָל לֹא הִתְמַהְמְהוּ אֶלָּא אָכְלוּ מְעַט מֵהַפֵּרוֹת וְטִיְּלוּ מְעַט עַל הָאִי וְחָזְרוּ מִיָּד לַסְּפִינָה וּמָצְאוּ מְקוֹמוֹתָם שֶׁהִנִּיחוּ וְיָשְׁבוּ בָהֶם בְּרֶוַח, וְלֹא הִפְסִידוּ כְלוּם בִּשְׁבִיל שֶׁנִּכְנְסוּ לָאִי.
הַכַּת הַשְּׁלִישִׁית יָצְאוּ מִן הַסְּפִינָה וְנִכְנְסוּ לָאִי וְאָכְלוּ מִפֵּירוֹת הָאִילָנוֹת וְטִיְּלוּ עַל הָאִי וְנִתְעַכְּבוּ לְשָׁם עַד שֶׁבָּאָה הָרוּחַ. וְהָיוּ הַמַּלָּחִים רוֹצִים לִנְהֹג סְפִינָתָם וּלְהַלֵּךְ לְדַרְכָּם, תָּקְעוּ הַמַּלָּחִים בַּחֲצוֹצְרוֹת, כְּמוֹ שֶׁדַּרְכָּם לִתְקֹעַ בְּשָׁעָה שֶׁהוֹלְכִים. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת מִיָּד יָרְאוּ עַל נַפְשׁוֹתָם וְנִכְנְסוּ לַסְּפִינָה וּמָצְאוּ מְקוֹמוֹתָם שֶׁיָּשְׁבוּ בְנֵי אָדָם בְּמִקְצָתָם וַאֲחֵרִים שֶׁרוֹצִים לֵישֵׁב בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ, יָשְׁבוּ בֵינֵיהֶם בְּדֹחַק וְלֹא מָצְאוּ מְקוֹמוֹתָם בְּרֶוַח כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים.
הַכַּת הָרְבִיעִית הָיוּ אוֹכְלִים מִפֵּירוֹת הָאִילָנוֹת וְהָיוּ שָׁטִין בָּאִי וְהוֹלְכִין עַל כָּל עֲבָרָיו וְהָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת וְאוֹמְרִין: אַף־עַל־פִי שֶׁתָּקְעוּ בַּחֲצוֹצְרוֹת לֹא יֵלְכוּ עַד שֶׁיָּקִימוּ אֶת הַתֹּרֶן. הֵקִימוּ אֶת הַתֹּרֶן, אָמְרוּ: עֲדַיִן לֹא יֵלְכוּ עַד שֶׁיִּפְרְשׂוּ אֶת הַנֵּס. פָּרְשׂוּ אֶת הַנֵּס, אָמְרוּ: לֹא יֵלְכוּ עַד שֶׁיֹּאכְלוּ הַמַּלָּחִים. וּבְכָל זֶה יוֹשְׁבִין בָּאִי וְאוֹכְלִים מִפֵּרוֹתָיו וּשְׁכוּרִים בְּיֵין תַּאֲוָתָם, עַד שֶׁאָכְלוּ הַמַּלָּחִים וְנָהֲגוּ סְפִינָתָם וְהִתְחִילָה לָלֶכֶת. כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה הַסְּפִינָה הוֹלֶכֶת, אָמְרוּ: אִם נַמְתִּין עַתָּה רֶגַע אֶחָד תֵּלֵךְ לָהּ הַסְּפִינָה וַהֲרֵי אָנוּ נִפְסָדִין וְכָלִין. מִיָּד רָצוּ אֶל שְׂפַת הָאִי וְנִכְנְסוּ בַּיָּם וְסִכְּנוּ עַצְמָן, עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַסְּפִינָה וְנִכְנְסוּ בָהּ וּמָצְאוּ מְקוֹמָן צַר וְיָשְׁבוּ בְדֹחַק, וְלֹא הָיָה לָהֶם רֶוַח כָּאַחֵרִים שֶׁלֹּא נִתְעַכְּבוּ כָּל כָּךְ בָּאִי.
הַכַּת הַחֲמִישִׁית יָשְׁבוּ בָאִי, אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין. וְלֹא נָתְנוּ אֶל לִבָּם לָשׁוּב אֶל הַסְּפִינָה עַד שֶׁהָלְכָה. וְנִשְׁאֲרוּ בָּאִי נָעִים וְנָדִים. וְעָבְרוּ יְמֵי הַחֹם וּבָאוּ יְמֵי הַקֹּר וְנָשְׁרוּ הַפֵּרוֹת מִן הָאִילָנוֹת וְיָבְשׁוּ הֶעָלִין וְנִשְׁאֲרוּ לְחֹרֶב בַּיּוֹם וּלְקֶרַח בַּלַּיְלָה. וְיָצְאוּ חַיּוֹת רָעוֹת וּמְשׁוּנוֹת מִן הָאִי וְהָיוּ מַשְׁחִיתִין בָּהֶן וְטוֹרְפִין וְאוֹכְלִין מֵהֶם. וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים עַל שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ בַּסְּפִינָה וְלֹא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם כְּלוּם. וְיָשְׁבוּ בָאִי עַד שֶׁכָּלוּ וְאָבְדוּ וְנִכְרְתוּ מִן הַסְּפִינָה וּמִן הָאִי.
וְכֵן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים דּוֹמִים לִסְפִינָה וְאִם יֵלֵךְ בְּתֹם לֵבָב וְיֵשֵׁב עַל מִשְׁמַרְתּוֹ לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ וְלֹא יַדִּיחֶנוּ יִצְרוֹ לָלֶכֶת אַחַר תַּאֲוַת הָעוֹלָם הַזֶּה וַהֲבָלָיו, הֲרֵי זֶה נִכְנָס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם.
כָּךְ הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם, שֶׁלֹּא רָצוּ לִכָּנֵס בָּאִי, הֵם הַצַּדִּיקִים גְּמוּרִים שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא מִימֵיהֶם וְכָבְשׁוּ אֶת יִצְרָם וְלֹא הָלְכוּ אַחַר תַּאֲוַת הָעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא יָשְׁבוּ עַל מִשְׁמַרְתָּם וְשָׁמְרוּ מְקוֹמָם וְלֹא נִכְנְסוּ לָאִי, הַדּוֹמֶה לָעֲבֵרוֹת שֶׁמְּפַתִּין אֶת הָאָדָם בְּתַעֲנוּגֵיהֶם וְהַנִּמְשָׁךְ אַחֲרֵיהֶם יֹאבַד, וְהַפּוֹרֵשׁ מֵהֶם יִנָּצֵל.
וְהַכַּת הַשְּׁנִיָּה, שֶׁנִּכְנְסוּ לָאִי וְיָצְאוּ מִיָּד, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם שֶׁחָטְאוּ וְטָעֲמוּ טַעַם הַחֵטְא וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה מִיָּד בִּימֵי בַּחֲרוּתָם. וְזוֹ הִיא תְשׁוּבָה מְעֻלָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ.
וְהַכַּת הַשְּׁלִישִׁית, שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִן הָאִי עַד שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל הַחֲצוֹצְרוֹת בַּסְּפִינָה, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְשׁוּבָה עַד עֵת זִקְנָתָם וַיִּרְאוּ שֶׁעִתָּם קָצֵר וְאָז יַעֲשׂוּ תְשׁוּבָה קֹדֶם שֶׁיָּמוּתוּ בְרִשְׁעָתָם. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה אֵין מְקוֹמָם בְּרֶוַח כְּמוֹ שֶׁלִּפְנֵיהֶם.
וְהַכַּת הָרְבִיעִית, שֶׁלֹּא יָצְאוּ מִן הָאִי עַד שֶׁהִתְחִלָה הַסְּפִינָה לָלֶכֶת וְהָיוּ מַמְתִּינִין מִזְּמַן לִזְמַן עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לָהֶם פְּנַאי לַעֲלוֹת בַּסְּפִינָה אֲפִילוּ רֶגַע אֶחָד, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה עַד שְׁעַת הַמִּיתָה. כִּי יִרְאוּ כִּי אָזְלַת יָדָם וְחַיֵּיהֶם חָלְפוּ וְאֵין לָהֶם חַיִּים בָּעוֹלָם הַזֶּה, עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה מִפְּנֵי יִרְאָתָם מִן הַמָּוֶת. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתְּשׁוּבָתָן מוֹעִילָה לָהֶם, אֵין מְקוֹמָם כָּאֲחֵרִים שֶׁלִּפְנֵיהֶם.
וְהַכַּת הַחֲמִשִּׁית, שֶׁיָּשְׁבוּ בָּאִי עַד שֶׁהָלְכָה הַסְּפִינָה וְנִשְׁאֲרוּ נָעִים וְנָדִים וּבוֹכִים וּמִתְאַבְּלִים וְלֹא יוֹעִיל לָהֶם, דּוֹמִין לִבְנֵי אָדָם הַטְּבוּעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּעֹמֶק תַּאֲוָתָם, הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבָּם הָרַע וְלֹא נָתְנוּ אֶל נַפְשָׁם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁמֵּתוּ בְּרִשְׁעָתָן וְכָלוּ וְהָלְכוּ לָאֲבַדוֹן וְלַבֶּהָלָה וְנֶהְפַּךְ לָהֶם עֹנֶג הָעוֹלָם הַזֶּה לְתוֹלֵעָה וּלְרִמָּה, אוֹכֶלֶת בְּשָׂרָם וְשׂוֹרֶפֶת נִשְׁמָתָם, עַד שֶׁשָּׁבִין לַחֲרָפוֹת וּלְדִרְאוֹן עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁנֶּהְפְּכוּ לְיוֹשְׁבֵי הָאִי תַּעֲנוּגֵיהֶם לִשְׁפָטִים רָעִים, חֹרֶב בַּיוֹם וְקֶרַח בַּלַּיְלָה, חַיּוֹת רָעוֹת מְשֻׁנּוֹת, נְּחָשִׁים וְעַקְרַבִּים.
וְגַם אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ: "*לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי", לְמִי שֶׁעוֹזֵב מָמוֹן הַרְבֵּה וְיוֹלִיךְ עִמּוֹ לַקֶּבֶר עֲוֹנוֹת הַרְבֵּה. וּמִי הוּא זֶה? זֶה הַכּוֹנֵס מָמוֹן שֶׁלֹּא כַדִּין, וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ" וגו' (ירמיה יז, יא). כִּי בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לֹא מְלַוִּין אוֹתוֹ לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָבאֶלָּא תְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
נפש יהודה למי אוי למי אבוי. כפל אוי למי שיעזוב אחריו נכסים וממון הרבה שלא עשה צדקה ומעשר כראוי שבחייו היה קשה לו לפרוש ממעט ועתה יפרוש מכל אשר לו ע"כ מיתתו קשה עליו מאד ואבוי הוא יותר קשה מאוי אם יעזוב אחריו ממון שאסף שלא כדין והם אצלו בגזל שלא קיים והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק במה יהיה לו כפרה אף אם יתחרט עליו אינו מועיל אלא בהשבה וכן אם הקניט את חבירו ולא נתפייס כדאמרינן עבירות שבין אדם לחבירו אין לו כפרה עד שיחזיר לו את שלו ויפייס למי שהקניט אבל עבירות שבין אדם למקום אם הוא מתחרט בעת יציאת נשמתו כפרה יש לו:
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים, הָאֶחָד אוֹהֲבוֹ עַד מְאֹד, וְהַשֵּׁנִי הָיָה אוֹהֲבוֹ וְלֹא כָל כָּךְ, וְהַשְּׁלִישִׁי לֹא הָיָה אוֹהֲבוֹ וְלֹא הָיָה חוֹשְׁבוֹ לִמְאוּמָה. פַּעַם אַחַת שָׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לְאוֹתוֹ אָדָם. וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִבְהִילוּ לַהֲבִיאוֹ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת מִצְוַת אֲדוֹנֵיהֶם. וְהָיָה מִתְפַּחֵד וּמִתְיָרֵא מֵאֵימַת הַמֶּלֶךְ וְהָיָה אוֹמֵר: שֶׁמָּא הִלְשִׁינוּנִי עַמּוֹ הַנִּרְגָּנִים וְיַהַרְגֵנִי כְּשֶׁאַגִּיעַ אֵלָיו, אֵין לִי טוֹב כִּי אִם לִקְרֹא לַחֲבֵרִי אֲהוּבִי, שֶׁבָּטְחָה בוֹ נַפְשִׁי, וְאוֹלִיכֶנּוּ עִמִּי, כְּדֵי שֶׁיָּלִיץ לִי טוֹבָה עִם הַמֶּלֶךְ. הָלַךְ וְקָרָא לַחֲבֵרוֹ הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ יוֹתֵר מִן הַשְּׁנַיִם, וְסִפֵּר לוֹ הָעִנְיָן, וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת עִמּוֹ וְלֹא נִתְפַּיֵּס. עֲזָבוֹ וּבָא בְּפַחֵי נֶפֶשׁ. אָמַר: אֵלֶךְ אֶל הֶחָבֵר הַשֵּׁנִי וַאֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָלֶכֶת עִמִּי. הָלַךְ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא אֶכָּנֵס, אֲבָל אֵלֶךְ עִמְּךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וּכְשֶׁתַּגִּיעַ לַחֲצַר הַמֶּלֶךְ אֶעֱזָבְךָ וְאָבוֹא לְדַרְכִּי. הָלַךְ לַשְּׁלִישִׁי, שֶׁלֹּא הָיָה חוֹשְׁבוֹ לִמְאוּמָה, וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָלֶכֶת עִמּוֹ וְסִפֵּר לוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ עִם שְׁנֵי חֲבֵרָיו. אָמַר לוֹ: אַל תִּירָא, אֲנִי אֵלֵךְ עִמְּךָ וְאֶכָּנֵס אֶל הַמֶּלֶךְ וְאָלִיץ בַּעַדְךָ טוֹבָה וְאֶעֱשֶׂה כָל יְכָלְתִּי עַד שֶׁתִּנָּצֵל. מִיָּד הָלַךְ עִמּוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלִמֵּד זְכוּת וְהִצִּילוֹ מִיָּדוֹ.
הֶחָבֵר הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ עַד מְאֹד, הוּא הַמָּמוֹן שֶׁחָבִיב עָלָיו יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, הוּא שֶׁעֲזָבוֹ בְּיוֹם פְטִירָתוֹ וְלֹא יוֹלִיךְ בְּיָדוֹ מְאוּמָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ" (תהלים מט, יח). וְהֶחָבֵר הַשֵּׁנִי, הַבָּנִים וְהַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים שֶׁמְּלַוִּין לָאָדָם עַד הַקֶּבֶר וּכְשֶׁקּוֹבְרִין אוֹתוֹ יִתְפָּרְדוּ מֵעָלָיו וְיַעַזְבוּהוּ. וְהֶחָבֵר הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁהֵלִיץ עָלָיו טוֹבָה עִם הַמֶּלֶךְ וְלִמֵּד עָלָיו זְכוּת, הוּא הַתְּשׁוּבָה וְהַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, שֶׁהוֹלְכִין עִם הָאָדָם בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ לְהָלִיץ טוֹבָה בַּעֲדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ" וג" (ישעיה נח, ח). וְהַמֶּלֶךְ שֶׁשָּׁלַח לִקְרֹא לוֹ, הוּא מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו *מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחד וְלֹא יִנָּצֵל אָדָם מִדִּינוֹ *אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.
נפש יהודה משוא פנים ולא מקח שוחד. שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישו על עבירה קלה שבאה לידו ואינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה: אלא בתשובה ומעשים טובים. שעשה בחייו בעוה"ז והתשובה אינה מצוה בפני עצמה אלא לדחות העבירה מעליו:
פֶּרֶק רְבִיעִי [רעט]
הַמִּתְחָרֵט מֵעווֹנוֹתָיו לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם. וְאֵין צֹרֶךְ לְהָבִיא מִנְחָה אַחֶרֶת וּמֵלִיץ אַחֵר בַּעֲדוֹ, אֶלָּא חֲרָטָה בְלִבּוֹ וּוִדּוּי בְּפִיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פו, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר מָרֵי: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ - *סָפֵק מִתְפַּיֵּס, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ; וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ - סָפֵק מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, סָפֵק בְּמָמוֹן; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע יד, ג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּחֲזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקַח־טוֹב" (שם); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁבָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים *שְׂפָתֵינוּ" (שם); וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: פָּרֵי חוֹבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "*אֹהֲבֵם נְדָבָה" (שם שם, ה).
נפש יהודה ספק מתפייס. מקבל ממנו פיוסים: שפתינו. במקום פרים שמקריבין לקרבן: אוהבם נדבה. מקובלת ברצון יותר מחובה:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (מג): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים". "קְחוּ עִמָּכֶם כֶּסֶף וְזָהָב" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים".
וְגָרְסִינָן בִּפְסִקְתָּא (כה, קסה, ב): "קְחוּ עִמּ ָכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה'", רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: *כָּל הָעוֹלָם תִּסְבֹּל, וַעֲווֹנוֹתֵינוּ לֹא תִשָּׂא?! רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: "כָּל תִּשָּׂא" כּוּלָא סַב, וְלָא תִסַּב פַּלְגָּא וְתִשְׁבּוֹק פַּלְגָּא.
נפש יהודה כל העולם תסבול. דריש כל תשא כל העולם תשא ורבי נחמיה דרש כל תשא כל העבירות תשא ואי אין אתה תשא כל העבירות תשא על כל פנים חציה שבוק תרגום אשר עזב די שבוק:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא דְּסוֹטָה (ז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: *אוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דִּבְרֵי אַגָּדָה וּמַעֲשִׂים שֶׁאֵירְעוּ *בַּכְּתוּבִים הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן: "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" (איוב טו, יח). יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ מֶה הָיָה בְסוֹפוֹ, זָכָה וְיָרַשׁ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ? נָטַל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. מַה שְּׂכָרָן? "וּמַה שְּׂכָרָן", כִּדְקָא אָמְרִינָן? אֶלָּא מַה שְּׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? "*לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרָץ" (איוב טו, יט) וגו', בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה אוֹדֵי, דִּכְתִיב: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו), אֶלָּא רְאוּבֵן מִנָּא לָן דְּאוֹדֵי? דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־ יָמֹת" (דברים לג, ו) "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר" (שם שם, ז)? מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָם שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ *עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מִתְגַּלְגְּלִין בָּאָרוֹן, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, *מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה? יְהוּדָה. מִיָּד שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. עָאל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. לָא הֲוָה קָא מְעַיְלֵי לֵיהּ *לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, אָמַר: "וְאֶל־עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ" (שם). לָא הֲוָה יָדַע *לְמִשְׁקַל וּלְמִטְרָא בִּשְׁמַעְתָּא, אָמַר: "*יָדָיו רָב לוֹ" (שם). לָא הֲוָה סָלְקָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּא *אֲלִבָּא דְּהִלְכָתָא, אָמַר: "וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" (שם). בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה אוֹדֵי, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִשְׂרֹף תָּמָר, אֶלָּא רְאוּבֵן לָמָּה לֵיהּ לְאוֹדוּיֵי, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חָצִיף עָלַי *מָאן דִּמְפָרַשׁ חֲטָאֵיהּ? הַיְנוּ טַעְמָא דְּאוֹדֵי, כִּי הֵיכֵי *דְּלָא לִיחְשֵׁדוּהוּ אַחוּהָ.
נפש יהודה אומרים. לפני הסוטה שרוצה להשקותה מים מאררים דברי אגדה ומזכירין לפניה צדיקים הראשונים שהודו על חטאתם כדי שתודה על קלקולה ולא תשתה שלא תמחה השם על המים: בכתובים הראשונים. הדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם והודו על חטאתם ומי הן ראובן במעשה בלהה ויהודה במעשה תמר שנאמר צדקה ממני: להם לבדם נתנה הארץ. יהודה זכה למלכות ראובן נטל חלק תחלה בעבר הירדן ולא עבר זר בתוכם דרש רבי תנחומא אימתי לא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכם יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה אין לך בברכת כל השבטים מתחלת וזאת חוץ מזו: עצמותיו של יהודה. כי כל עצמות של השבטים העלו והוא שיוסף אמר להם והעליתם את עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם והיו כל עצמות השבטים שלדן קיים ויהודה איבריו מפורקין ומתגלגלין בארונו מפני שנדה את עצמו בערבונו של בנימין דאמר וחטאתי לך כל הימים אפילו לעוה"ב ומהכא נפקא לך נדוי חכם אפילו על תנאי היא באה: מי גרם לראובן שיודה. במעשי יצועי אביו יהודה שהודה במעשה תמר כך היה מסורת בידם ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ואמר אני בלבלתי יצועי אבי ועכשיו יחי ראובן שלדו קיימת כאלו חי וזאת ליהודה שהוא מתגלגל: למתיבתא. לישיבה של מעלה: למשקל ולמטרא. לישא וליתן עם שאר החכמים: ידיו רב לו. יהא לו נצחון לריב ריבו והאי דכתיב ידיו לשון מלחמה הוא מלחמתה של תורה: אליבא דהלכתא. לא היה זוכה לומר דבר המתקבל: מאן דמפרש חטאיה. לרבים נראה שאינו בוש ונכלם בדבר: דלא ליחשדוהו אחוהי. שלא יהיו שאר אחיו נחשדין מאביהם והתשובה עשה מקודם אבל ההודאה היה בהודאת יהודה:
וַאֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר "דְּחָצִיף מָאן דִּמְפַרֵישׁ חַטָאֵיהּ", הַיְנוּ בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם, אֲבָל צָרִיךְ לְפָרֵט הַחֵטְא לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פו, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ אָדָם *לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב, לא). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב, א): אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב"? *כִּדְרַבִּי יַנַּאי, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ "דַּי", גָּרַם לָהֶם לֵאלֹהֵי זָהָב.
נפש יהודה לפרט את החטא. כשהוא מתודה צריך שיאמר חטא פלוני חטאתי: כדרבי ינאי. לא הזכיר העון אלא למעטו ולומר אתה גרמת להם משל לאדם שהיה לו בן נאה ומאכילו ומשקהו ותולה לו כיס של דינרין בצוארו והושיבו בפתח של זונות מה יעשה אותו בן שלא יחטא:
שְׁנֵי פַרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה וְדָוִד. מֹשֶׁה אָמַר: יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "*יַעַן לֹא־ הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר כ, יב). וְדָוִד אָמַר: אַל יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה". מָשָׁל דְּמֹשֶׁה וְדָוִד לְמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לִשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלּוֹקוֹת בְּבֵית דִּין, *אַחַת קִלְקְלָה וְאַחַת אָכְלָה *פַּגֵי שְׁבִיעִית. זוֹ שֶׁאָכְלָה פַגֵּי שְׁבִיעִית אָמְרָה לָהֶן: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹדִיעוּ עַל מַה הִיא לוֹקָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל מַה שֶּׁזּוֹ לוֹקָה זוֹ לוֹקָה. מִיָּד הֵבִיאוּ פַּגֵּי שְׁבִיעִית וְתָלוּ עַל צַוָּארָהּ וְהִכְרִיזוּ עָלֶיהָ עַל מַה לּוֹקָה.
נפש יהודה יען לא האמנתם בי. ה"ג בספרי משה אמר יכתב סורחני בכל מקום שנכתב שם מיתתו נכתב חטאו אלמא ניחא ליה למכתביה טובא: אחת קלקלה. זנתה והתרו בה למלקות כך דור המדבר מתו במדבר שהאמינו למרגלים ומשה מת במדבר על שאמר שמעו נא המורים אמר יכתב סורחני שלא יאמרו אף אני קלקלתי כמותם: פגי שביעית. תאנים שלא בישלו כל צרכן ורחמנא אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כשהוא ראוי לאכול ולא להפסד שאין הנאה באכילה:
וְאִם הַחֵטְא הוּא מְפֻרְסָם לִבְנֵי אָדָם יוֹדֶנּוּ בְּפַרְהֶסְיָא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁשָּׁב מִמֶּנּוּ. וְגַם אִם הִיא עֲבֵירָה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה בָּרַבִּים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַב יְהוּדָה: רַב רָמֵי: כְּתִיב: "מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ" (משלי כח, יג) וּכְתִיב: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע"? כָּאן *בְּחֵטְא מְפֻרְסָם כָּאן בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם. רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב: כָּאן *בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְכָאן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. וּלְפִי שֶׁהַשָּׁב הוּא צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת כָּל הַחֲטָאִים וְגַם לְכַסּוֹת מִבְּנֵי אָדָם הַחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם, עַל כֵּן תִּקְּנוּ לַכֹּל הַוִּדּוּי, שֶׁכּוֹלֵל כָּל דִּבְרֵי חֵטְא.
נפש יהודה בחטא מפורסם. טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו אבל בחטא שאינו מפורסם לא יגלה חטאו וכבוד שמים הוא: בדברים שבין אדם לחבירו. יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו:
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בַּעֲזִיבַת הַחֵטְא
וְיֵשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רפ]
אַף־עַל־פִּי שֶׁיִּתְחָרֵט הָאָדָם מֵעווֹנוֹתָיו וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּדִבּוּר, אִם לֹא יַעֲזְבֵם דּוֹמֶה לְמִי שֶׁטּוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת לוֹ עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ מִיָּדוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּרֵישׁ פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד (תענית טז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אָדָם *שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲבֵרָה וּמִתְוַדֶּה עָלֶיהָ וְאֵינוֹ חוֹזֵר בָּהּ לְמַה הוּא דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁתּוֹפֵס בְּיָדוֹ שֶׁרֶץ, שֶׁאֲפִילוּ טוֹבֵל בְּכָל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, זְרָקוֹ מִיָּדוֹ עָלְתָה לוֹ טְבִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כח, יג). וְגַם נֶאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וגו' (ישעיה נה, ז).
נפש יהודה שיש בו עבירה. גזל ואינו חוזר בה לשלם את הגזלה:
עַל כֵּן צָרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה, שֶׁאִם יֵשׁ אָוֶן בְּיָדוֹ - שֶׁיַּעֲזְבֶנּוּ, וְאִם יֵשׁ בְּלִבּוֹ וּבְמַחְשְׁבוֹתָיו - שֶׁיְּסִירֶנּוּ, וִיקַבֵּל עָלָיו לְבַל יוֹסִיף לַחֲטֹא. וְלָזֶה צָרִיךְ לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֵלּוּ הַתְּנָאִים. בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁיַּגְדִּיל יָגוֹן בִּלְבָבוֹ עַל חֲטָאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא אֲפִילוּ בַּלֵּב, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קַל בְּעֵינָיו מִכָּאן וָאֵילָךְ לַחֲזֹר בּוֹ. וּכְפִי גֹּדֶל הַמְּרִירוּת וְעֹצֶם הַיָּגוֹן הִיא גְּדוּלַת הַתְּשׁוּבָה וּמַעֲלָתָהּ וְהַתְמָדָתָהּ, לְפִי שֶׁמּוֹרָה עַל טֹהַר הַנֶּפֶשׁ וְעַל מְרִירוּת לִבּוֹ עַל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא, יט). וְאִם חָטָא בִּרְאִיַּת הָעַיִן יִבְכֶּה בְּדִמְעוֹת עֵינָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "פַּלְגֵי־מַיִם יָרְדוּ עֵינָי עַל לֹא־שָׁמְרוּ תוֹרָתֶךָ" (שם קיט, קלו). וּלְפִי שֶׁהַלֵּב וְהָעֵינַיִם הֵם *סַרְסוּרֵי הַחֵטְא, הִזְהִירָה תוֹרָה: "וְלֹא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו, לט), שֶׁהָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב מִתְאַוֶּה עַד שֶׁבָּא לִידֵי מַעֲשֶׂה. וְאִם חָטָא בְּתַאֲוַת מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, מִדְּבָרִים אֲסוּרִים אוֹ מֵרִבּוּי עִנּוּגִים, יַרְבֶּה בְצוֹמוֹת. וְאִם חָטָא *בְּתַאֲוַת הַמִּשְׁגָּל יַרְבֶּה בְמִסְפֵּד, לְשַׁבֵּר תַּאֲוָתוֹ וְעָרְלַת לִבּוֹ.
נפש יהודה סרסורי החטא. גורמין לאדם לחטוא כמו הסרסור שגורם המקח בין מוכר ללוקח: בתאות המשגל. בזנות משגל אשה כמו והשגל יושבת אצלו (נחמיה ב):
וּלְכָל אַרְבָּעָה כְלָלִים אֵלּוּ, הַבָּאִים מֵהֶם כָּל יְסוֹדֵי הָעֲבֵרוֹת, כָּלַל הַנָּבִיא רְפוּאָתָם בְּפָסוּק אֶחָד, בְּאָמְרוֹ: "וְגַם־עַתָּה נְאֻם־ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל־לְבָבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד" (יואל ב, יב), מַה שֶּׁאָמַר "בְּכָל לְבַבְכֶם", רוֹצֶה לוֹמַר, בְּהוֹסִיף יָגוֹן בְּלִבָּם עַל מַה שֶּׁעָבְרוּ, וּבְהַפִּיל דִּמְעוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁנִּקְרָא בְּכִי, וּבְצוֹם וּבְמִסְפֵּד לְהַכְנִיעַ גּוּפָם וּלְשַׁבֵּר רוּחָם וְחֹזֶק יִצְרָם.
וְאַל יֵקַל בְּעֵינֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה הַבְּכִי, כִּי כְבָר אָמְרוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לב, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר וכו', אַף־עַל־פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְפִלָּה נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק יא מֵחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת (סימן קא).
וּכְמוֹ שֶׁאִם יֶחֱלֶה הַגּוּף, יִקַּח רְפוּאָה שֶׁתִּהְיֶה כְּנֶגֶד חֹלִי הַגּוּף, *וּכְפִי רִחוּק הַחֹלִי מִקַּו הַמִּישׁוֹר לְצַד אֶחָד יִהְיֶה חֹזֶק הָרְפוּאָה לְצַד אַחֵר, כֵּן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לִרְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ מֵחָלְיָהּ. הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּפְלִיג בְּאַהֲבַת מָמוֹן יַרְגִּיל נַפְשׁוֹ בִּצְדָקוֹת, וּבְהָסִיר הַתַּאֲוָה וְהַבֶּצַע וּבְשָׂמְחוֹ בְחֶלְקוֹ, בְּזָכְרוֹ כִּי הַכֹּל יֹאבַד בְּבוֹא הַמָּוֶת פִּתְאֹם וְאוּלַי אֲפִילוּ בְּחַיָּיו. וְגַם יַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּהִתְחַבֵּר לַחוֹלִים וּבְהִתְבּוֹנֵן בַּמֵּתִים בְּלִבּוֹ וְגַם בְּעָמְדוֹ בְבֵית הַקְּבָרוֹת וְיַכִּיר שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּפְלִיג בְּאַהֲבַת נָשִׁים רְפוּאָתָהּ לַעֲשׂוֹת הַרְחָקָה יְתֵירָה, וּכְפִי גֹּדֶל הָאַהֲבָה *יְהִי גֹדֶל הַמִּאוּס. וְגַם יִזְכֹּר אֶת מוּמָם וְהֶפְסְדָם וּמִדּוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת וְכִי הֵם רֶשֶׁת לָאָדָם לְאַבֵּד גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְגַם הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר הָיְתָה רְגִילָה בְּגַאֲוָה, רְפוּאָתָה שֶׁתַּחֲזֹר לְהַצְנִיעַ לֶכֶת וַעֲנָוָה.
נפש יהודה וכפי ריחוק החולי מקו המישור. אם גבר או חלש אחד מד' יסודות אם גבר יסוד האש צריך לנגדו דבר קר לרפואה ואם גבר הקור צריך חם לנגדו וכן כלם כן הדבר בחטאיו שהם חולי הנפש במה שחטא יותר צריך להרחיק מהם ולשוב יותר: יהי גודל המיאוס. שימאס עתה בזה בכל כחו להרחיק מהם ויזכור גודל העבירה וגודל העונש שיגרום האדם על עצמו ההולך אחר זנות:
וּבַעֲשׂוֹת לַנֶּפֶשׁ רְפוּאוֹת כָּאֵלּוּ מֵאֵלּוּ הַמִּדּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָהֶן, צָרִיךְ לְהַרְגִּיל בָּרְפוּאָה יָמִים רַבִּים, *עַד שֶׁיַּחֲזוֹר לוֹ בְּטֶבַע מֻטְבָּע, כִּי כְּמוֹ שֶׁרְפוּאַת הַגּוּף לֹא תָסִיר הַחֹלִי בְּרֶגַע אֶחָד, גַּם רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ לֹא תָסִיר חָלְיָהּ אֶלָּא בְּיָמִים רַבִּים, בְּהַתְמִיד בַּדָּבָר, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוֹ לְמִשְׁמֶרֶת *וְיִשְׁקֹד עַל הַמִּצְוָה עַד שֶׁתָּשׁוּב לוֹ כְּמִנְהָג. וְכֵן אָמַר הֶחָכָם: מִנְעוּרַי הָיִיתִי עַז פָּנִים וְלֹא נִכְלַמְתִּי מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, עַד אֲשֶׁר קִנֵּאתִי בַּחֲבֵרַי וְהִרְגַּלְתִּי נַפְשִׁי בַּעֲנָוָה *וְלֹא הָיְתָה מִלִּבִּי כִּי אִם בְּהֶכְרֵחַ וּבִשְׁבוּעָה, וְכַאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עָלֶיהָ יָמִים רַבִּים וְרָאִיתִי נְעִימוֹתֶיהָ, חָשַׁקְתִּי בָּה וְדָבְקָּה נַפְשִׁי אַחֲרֶיהָ.
נפש יהודה עד שיחזור לו. להיות עושה טוב ולא יחטא כטבע מוטבע שטבעו יהיה לו מוחלטת כן לעשות הישר והטוב ולא יחשיק לעבירה: וישקוד. וימהר לעשות מצות עד שמנהגו והרגלו לעשות המצוה כפשוטה: ולא היתה מלבי. כלומר לא היה לי הדבר כפשוטה להפריש מרעה כי יצר הרע הרגיל להחטיאו והיה משיאו עד שכבשו ביגיעה רבה ונשבע שלא יחטא עוד:
וְגַם הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּפְלִיג לָבֹא בְּמִשְׁתָּאוֹת וּלְטַיֵּל בְּגַנִּים, רְפוּאָתָהּ הִיא שֶׁתַּחֲלִישׁ תַּאֲוָתָהּ מִן הַתַּעֲנוּגִים. וְיַרְבֶּה בִדְבָרִים הַמַּחְלִישִׁים אֶת הַתַּאֲוָה וְיַמְעִיט מֵחֶבְרַת אַנְשֵׁי רֶשַׁע וְיַרְגִּיל לְהִתְחַבֵּר לָעֲנִיִּים וְלַמְּרוּדִים וּבָזֶה תֶּחֱלַשְׁנָה תַאֲווֹתָיו וְיַתְמִיד בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וִישָׁרָה. וְכֵן כָּל מִי שֶׁחֹלִי נַפְשׁוֹ מִצַּד אֶחָד יַרְגִּיל עַצְמוֹ בַּצַּד הָאַחֵר וְיָשׁוּב אֶל אֱלוֹהַּ וִירַפְּאֵהוּ.
פֶּרֶק שֵׁנִי [רפא]
צָרִיךְ בַּעַל תְּשׁוּבָה לֵבוֹשׁ מֵחֲטֹאתָיו בְּזָכְרָם בְּלִבּוֹ, אוֹ כְשֶׁיִּתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם, וְיוֹעִיל לוֹ לִשְׁנֵי דְבָרִים: הָרִאשׁוֹן, לִכָּנַע לִבּוֹ מִן הַגַּאֲוָה שֶׁהָיְתָה בוֹ; וְהַשֵּׁנִי, לְבַל יוֹסִיף חֵשֶׁק הֶעָווֹן עוֹד בְּקִרְבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי" וגו' (ירמיה לא, יח). רוֹצֶה לוֹמַר, אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִסַּרְתַּנִי עַד שֶׁהֻכְרַחְתִּי לָשׁוּב מִדַּרְכִּי - נִחַמְתִּי, וַאֲנִי מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁעָבַרְתִּי; וּמֵאַחַר שֶׁאֲנִי זוֹכֵר מַעֲשַׂי הָרִאשׁוֹנִים וּמוֹדִיעָם לְלִבִּי בִּזְכִירָה וּבְוִדּוּי - סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ, בְּצַעֲרִי אֶת כָּל גּוּפִי בִּיגוֹן לִבִּי וּבְשִׁבְרוֹן עַצְמִי, וַאֲנִי מוֹסִיף בְּלִבִּי בּוּשָׁה וּכְלִימָה בְּחֶרְפַּת חַטֹּאת נְעוּרַי. כִּי אִם אָדָם בּוֹשׁ *בְּפֶשַׁע חֲבֵרוֹ, שֶׁיּוּכַל לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ, מַה יַּעֲשֶׂה בְּפָשְׁעוֹ לִפְנֵי מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנּוּ - אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה, אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָה. וּבִרְאוֹת אָדָם שֶׁמּוֹחֵל לוֹ חֲבֵרוֹ בְּרַחֲמוֹ עָלָיו, יֵבוֹשׁ מִמֶּנּוּ עַל הַחֶסֶד שֶׁעוֹשֶׂה עִמּוֹ. גַּם בִּרְאוֹת הַחוֹטֵא כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַעֲבִיר עַל עֲווֹנוֹ וְאֵינוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ - יוֹסִיף בּוּשָׁה בִּלְבָבוֹ. וְעַל זֶה אָמַר: "כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי", רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁסָּלַחְתָּ לִי חֶרְפַּת נְעוּרַי, כְּמוֹ "נְשׂוּי־פֶּשַׁע" (תהלים לב, א). וְכֵן כְּתִיב: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ [וגו'], בְּכַפְּרִי־לָךְ לְכָל־אֲשֶׁר עָשִׂית" (יחזקאל טז, סג).
נפש יהודה בפשע. שעשה לפני חבירו:
וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (יב, ב): אָמַר רַב הוּנָא סָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כָּל הָעוֹשֶׂה דְּבַר עֲבֵרָה וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה־לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ בְּכַפְּרִי־לָךְ לְכָל־אֲשֶׁר עָשִׂיתָ נְאֻם ה' אֱלֹהִים". וְדִילְמָא צִבּוּר שָׁאנֵי? אֶלָּא מֵהָכָא: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־ שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי וַיֹמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא־עָנָנִי עוֹד *גַּם בְּיַד הַנְּבִאִים גַּם בַּחֲלֹמוֹת וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה" (שמואל־א כח, טו), וְאִלּוּ בָּאוּרִים וְתוּמִים לָא קָאָמַר, מִשּׁוּם דְקָטַל נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. וּמְנָא לָן דְּאַחִילוּ לֵיהּ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת־יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד־ פְּלִשְׁתִּים וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי גַּם אֶת־מַחֲנֶה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים" (שם שם, יט) וַאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: "*עִמִּי" - בִּמְחִיצָתִי. *וְרַבָּנָן אָמְרֵי: מֵהָכָא, "וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה'" (שמואל־ב כא, ו). "בְּחוּר ה'" לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא "בְּחִיר ה'", יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: "שָׁאוּל בְּחִיר ה'".
נפש יהודה וגם ביד הנביאים וגם בחלומות. ולא א"ל גם באורים ותומים לפי שנתבייש ממנו שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים לפי שהרגת את הכהנים: עמי במחיצתי. שמואל אמר לשאול שיהא עמו בגן עדן: ורבנן אמרי מהכא. שמעינן דאחילו לו והוקענום גבעונים אמרו לדוד בסוף ימיו שהיה רעב ג' שנים וישאל דוד בה' ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר הרג את הגבעונים שהרג את הכהנים שהיו מספיקין לגבעונים לחם ומים שהגבעונים נתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים למזבח ויקרא דוד לגבעונים ויאמר מה אעשה לכם וברכו את נחלת ה' והם אמרו לו יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול ובת קול יצאה וסיימה אחריהם בחיר ה' דודאי הם לא אמרו בחיר ה' שהרי לגנותו הם באין ולא לכבדו והמחבר אמר בחור ה' לא נאמר דאז י"ל שהגבעונים אמרו כן שאול שהיה בחור ה' למלכות ואף על פי כן חטא ע"כ נטרד מהבחירה אבל בחיר ה' משמע עדיין הוא בבחירת ה':
וְגָרְסִינָן נַמֵּי: מַאי "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן קְרַב אֶל־ הַמִּזְבֵּחַ" וגו' (ויקרא ט, ז)? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה אַהֲרֹן רוֹאֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ *כְּתַבְנִית שׁוֹר וְהָיָה מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא הָיָה נִזְכָּר לוֹ עֲוֹן הָעֵגֶל וְהָיָה מִתְבַּיֵּשׁ מִלִּקְרָב אֶל הַמִּזְבֵּחַ מִפְּנֵי אוֹתוֹ עָוֹן. וּמִיָּד אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "קְרַב אֶל־ הַמִּזְבֵּחַ" כְּבָר נִמְחַל לְךָ אוֹתוֹ עָוֹן, הוֹאִיל וְנִתְבַּיַּשְׁתָּ מִמֶּנּוּ.
נפש יהודה כתבנית שור. י"ל משום שהיו קרנות למזבח:
לְפִיכָךְ, הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים אִם הָיָה בָּא לְיָדָם שׁוּם חֵטְא הָיוּ מַעֲלִין עַל לִבָּם אוֹתוֹ תָּמִיד וּמִתְבַּיְּשִׁין מֵה'. וְכֵן אָמַר דָּוִד: "כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדַע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נא, ה). רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהָיָה תָמִיד כְּנֶגֶד לִבּוֹ חַטָּאתוֹ וְיוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לַחֲזֹר בּוֹ וּלְכַיּוֹצֵא בוֹ. וְכֵן אָמַר עֶזְרָא: "אֱלֹהַ בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ" וגו' (עזרא ט, ו). לָמַדְנוּ, שֶׁכְּשֶׁאָדָם מִתְבַּיֵּשׁ מֵחֵטְא אֲשֶׁר עָשָׂה, אַל יַחֲזֹר עוֹד אֵלָיו וִיכֻפַּר לוֹ.
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [רפב]
הַהַכְנָעָה וְהַשִּׁפְלוּת נָאֶה לְבַעַל תְּשׁוּבָה, לְפִי שֶׁהַחֵטְא בָּא בְּסִבַּת גַּבְהוּת הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ" וגו' (דברים ח, יד) וְנֶאֱמַר: "רוּם עֵינַיִם וּרְחַב לֵב נִר רְשָׁעִים חַטָּאת" (משלי כא, ד). עַל כֵּן רְפוּאָה זֹאת בְּהַכְנָעַת הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: "*קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל־ בִּגְדֵיכֶם" (יואל ב, יג) וְגַם אָמַר דָּוִד בְּהִתְוַדּוֹתוֹ עַל חֶטְאוֹ: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" וגו' (תהלים נא, יט), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ חָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲוֹן מֵזִיד קָרְבָּן, אֶלָּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה. וְגַם נֶאֱמַר בְּאַחְאָב: "וַיָּשֶׂם־שַׂק עָל־ בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט" (מלכים־א כא, כז) וְעַז זֶה אָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "הֲרָאִיתָ כִי־נִכְנַע אַחְאָב" (שם שם, כט).
נפש יהודה וקרעו לבבכם. בתשובה ואל תצטרכו לקרוע בגדיכם על מת:
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא (כה, קנח, א: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה" וגו', זַבְדִּי בֶּן לֵוִי וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן פִּנְחָס וְרַבָּנָן, חַד אָמַר: אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם מְקַבְּלֵנִי אַתָּה בִתְשׁוּבָה יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁשְּׁלֹמֹה בְנִי עוֹמֵד וּבוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹנֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּמַקְרִיב עָלָיו כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִבְחֵי־אֱלֹהִים" וגו', מַה כְּתִיב בַּתְּרֵיהּ: "הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן וגו' אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק" וגו' (תהלים נא, כ־כא). *וְחוֹרָנָא אָמַר: מִנַּיִן לְזֶה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תְשׁוּבָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עָלָיו כְּאִלּוּ עָלָה לִירוּשָׁלַיִם וּבוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּבוֹנֶה אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּמַקְרִיב עָלָיו כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן? מִן הָדֵּין קְרָא: "לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה" וגו' (שם שם, יט).
נפש יהודה וחורנא אמר. כמו ואחרינא אמר:
וְגַם גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (יז, א): אָמַר רָבָא: *כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו *מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל־פֶּשַׁע" (מיכה ז, יח), לְמִי נוֹשֵׂא עָוֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע. נִמְצָא כִּי מִי שֶׁעוֹבֵר עַל מִדּוֹתָיו, שֶׁהוּא מוֹרֶה עַל הַכְנָעַת לִבּוֹ, הָאֵל יִתְבָּרַךְ נוֹשֵׂא עֲוֹנוֹ.
נפש יהודה כל המעביר על מדותיו. שאין מדקדק למדוד מדה במדה למצערים אותו ומניח מדותיו והולך לו כמו אין מעבירין על האוכלין מניחן והולך לו: מעבירין לו על כל פשעיו. אין מדת הדין מדקדקת אחריהן אלא מניחתן והולכת:
וְגַם צָרִיךְ שֶׁיֵּיטִיב פְּעָלָיו בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָה עָלָיו, בְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר חָטָא יִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם בָּהֶם מִצְוֹת. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זַ"ל: הַצַּדִּיקִים, *בְּאוֹתוֹ דָּבָר שֶׁחוֹטְאִים, בּוֹ מִתְרַצִּים. עוֹד אָמְרוּ: אִם עָשִׂיתָ חֲבִילוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת עֲשֵׂה חֲבִילוֹת שֶׁל מִצְווֹת.
נפש יהודה באותו דבר שחוטאים. אם בפה ידבר דברי תורה אם ביד יתן צדקה אם ברגל ילך לדבר מצוה אם אכל דבר איסור יצום וכן כולם כמו שנדרש בשחורה אני ונאוה דוגמת מצוה נגד עבירה ובזה מתרצים להקב"ה שימחול להם:
וְעִם כָּל זֶה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ: "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (שמות לד, ט). וְאָמַר דָּנִיֵּאל: "וָאֶתְּנָה [אֶת־פָּנַי אֶל־ה' הָאֱלֹהִים] לְבַקֵּשׁ תְּפִלָּה" וגו' (דניאל ט, ג). וְאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ: "חָטָאנוּ עִם־אֲבֹתֵינוּ" וגו' (תהלים קו, ו).
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (יח, א): תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ לַמִּטָּה וְחָלְיָם שָׁוֶה וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁעָלוּ *לַגַּרְדּוֹם לִדּוֹן וְדִינָם שָׁוֶה, *זֶה יָרַד וְזֶה לֹא יָרַד, זֶה נִצּוֹל וְזֶה לֹא נִצּוֹל? זֶה הִתְפַּלֵּל וְנַעֲנָה, וְזֶה הִתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה, זֶה שֶׁהִתְפַּלֵּל *תְּפִלָּה שְׁלֵמָה נַעֲנָה וְזֶה שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה שְׁלֵמָה לֹא נַעֲנָה.
נפש יהודה לגרדום. בית ועד שדנים בו נפשות להריגה ודינם שוה שניהם נתפשו על דבר אחד: זה ירד. מן המטה וזה ניצול מן הועד: תפלה שלמה. נתכוין בתפלתו:
וְגַם יִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא יַאַסְפֶנּוּ בְּלֹא תְשׁוּבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים (כו, ז) : "אַל־תֶּאֱסֹף עִם־חַטָּאִים נַפְשִׁי" (תהלים כו, ט), הָיָה דָּוִד מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יֶאֱסֹף אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חוֹטֵא, אֶלָּא שֶׁיַּנִּיחֶנּוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה קֹדֶם. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: מָצִינוּ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת שֶׁבִּקְּשׁוּ הַצַּדִּיקִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יֵאָסְפוּ עִם חֲטָאֵיהֶם: דָּנִיֵּאל אָמַר: "וְרַחֲמִי לְמִבְעֵא מִן־קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל־רָזָא דְּנָה דִי־לָא יְהוֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם־שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל" (דניאל ב, יח); וְדָוִד אָמַר: "אַל־ תֶּאֱסֹף עִם־חַטָּאִים נַפְשִׁי". רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא יָמוּת בִּבֶהָלָה בְּשֶׁלֹּא יַסְפִּיק לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
רַבִּי חֲלַפְתָּא בְּשֵׁם רַבִּי אִיבּוּ אוֹמֵר: "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת־נָבָל וַיָּמֹת" (שמואל־א כה, לח), וַהֲלֹא אֵין מַגֵּפָה אֶלָּא לִשְׁלֹשָׁה, כִּדְתַנְיָא: יוֹם אֶחָד מִיתָה שֶׁל זַעַף, לִשְׁנַיִם מִיתָה שֶׁל בֶּהָלָה, לִשְּׁלֹשָׁה מִיתָה שֶׁל מַגֵּפָה, לְאַרְבָּעָה מִיתָה בְהִכָּרֵת, לַחֲמִשָּׁה מִיתָה *הֲדוּפָה, *לְשִׁשָּׁה מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, לְשִׁבְעָה מִיתָה שֶׁל חִבָּה, יוֹתֵר מִכָּאן מִיתָה שֶׁל יִסּוּרִין? וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָּלָה לְנָבָל שִׁבְעַת יְמֵי אֶבְלוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק, שֶׁלֹּא תִתְעָרֵב אֶבְלוֹ בְּאֶבְלוֹ שֶׁל נָבָל וְאַחַר כָּךְ נִשְׁתַּהָה שְׁלֹשָׁה יָמִים וּמֵת בַּמַגֵּפָה.
נפש יהודה הדופה. דחופה ויהדוף תרגום וידחוף: לששה מיתה האמורה בתורה. נגד ו' תיבות כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכן נגזר עליו כי עפר אתה ואל עפר תשוב: