מנורת המאור (אבוהב)· רבי יצחק אבוהב
הנר החמישי - בדרכי התשובה · הכלל השלישי: ביסורין הממרקין
הַכְּלָל הַשְּׁלִישִׁי: בַּיִּסוּרִין הַמְמָרְקִין
וְיֵשׁ בּוֹ שְׁנֵי חֲלָקִים: הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, בְּיִסּוּרֵי יָחִיד, הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, בְּיִסּוּרֵי רַבִּים
הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן בְּיִסּוּרֵי יָחִיד
וְיֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רחצ]
כְּשֶׁיִּרְאֶה אָדָם שֶׁבָּאִין עָלָיו יִסּוּרִין אַל יַחְשֹׁב שֶׁבָּאִין בְּמִקְרֶה, כִּי מִי שֶׁמַּאֲמִין בְּכָךְ עָנְשׁוֹ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה, *לְעָזְבוֹ לְמִקְרִים בְּלִי שְׁמִירָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה תוֹרָה: "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי אַף אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי". וְעֹנֶשׁ זֶה הוּא גָּדוֹל, *כִּי רַבִּים הֵם הַמִּקְרִים הַמִּתְנַשְּׁבִים בָּעוֹלָם וְהֶעָזוּב מִלְּמַעְלָה אֵין שְׁמִירָתוֹ כְּלוּם, כְּדִכְתִיב: "אִם־ה' לֹא־יִשְׁמָר־עִיר שָׁוְא" וגו' (תהלים קכז, א). וּמַה שֶּׁאָמְרוּ: אֵין דָּבָר רַע יוֹרֵד מִלְּמַעְלָה, הוּא בַּעֲבוּר שֶׁהַחוֹטֵא אֵין צָרִיךְ לְהַזִּיקוֹ מִלְּמַעְלָה, *אֶלָּא לְהָסִיר מֵעָלָיו הַמַּחֲסֶה וְהַמִּסְתּוֹר וְאָז נִתְּנָה רְשׁוּת לַמִּקְרִים וְלַיִּסּוּרִים. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא וְאֵין יִסּוּרִין בְּלֹא עָוֹן.
נפש יהודה לעזבו למקרים. שאין הקב"ה משגיח בו לרפאותו וזה ואם תלכו עמי קרי לומר שאין משגיח באדם ומה שיבא לו הוא דרך מקרה גם אני אלך עמם בקרי ולא אשגיח בו ונשאר לו מכאוביו: כי רבים הם המקרים המתנשבים. כמו הרוחות הרעות המזיקים בעולם למי שפוגעים בו במקרה לולי שהקב"ה שומרהו כדכתיב יפול מצדך אלף וגו' אליך לא יגש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך לכל מי ששם בטחונו בהקב"ה דאין עוד מלבדו אבל מי שאמר שהכל בא במקרה ואין הקב"ה משגיח בו עזוב הוא משמירת הקב"ה ובידו לא יהיה לשמור מהם שלא יזיקו ואם ניזק אין מזור למכתו: אלא להסיר. שהקב"ה מסיר ממנו המחסה והמסתור שהיה מגין עליו שלא יזיקו ולא יגשו אליו ואז הם באים מעצמם עליו:
עַל כֵּן אַל יְהַרְהֵר שׁוּם אָדָם עַל מִדַּת בּוֹרְאוֹ בְּחָשְׁבוֹ שֶׁבָּא עָלָיו שׁוּם נֶזֶק שֶׁלֹּא כַדִּין, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" וגו' (דברים לב, ד). וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קא, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ, אָמַר לָהֶם: *חֵמָה עַזָּה יֵשׁ בָּעוֹלָם וכו'. אָמְרוּ לוֹ: לִמַּדְתָנוּ רַבֵּינוּ "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ", וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן מִנֵּר הַמִּצְווֹת (סימן רלו).
נפש יהודה חמה עזה. מהקב"ה על רבי וכו' ואמר רבי וכי תחשדוני שחטאתי ואמרו לו תלמידיו למדתנו וכו':
וְגַם כֵּן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, ב): רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת דָּנֵי חַמְרָא וַהֲוָה חַלָּא. עָאל לְגַבֵּיה רַב יְהוּדָה אַחוּהָ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא וְרַבָּנָן. אָמְרוּ לֵיהּ: לְעַיֵּן מַר בְּמִילֵיהּ. אָמַר לְהוּ: וּמִי חֲשִׁידְנָא בְּעֵינַיְכוּ? אָמְרוּ לֵיהּ: וּמִי חָשִׁיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּעָבִיד דִּינָא בְּלָא דִינָא? אָמַר: אִי אִיכָּא דְּשָׁמַע לֵימָא לִי. אָמְרוּ לֵיהּ: הָכֵי שְׁמִיעַ לָן, דְּלָא יָהֵיב מַר שִׁיבְּשָׁא לַאֲרִיסֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: וּמִי קָא שָׁבֵיק לִי מִידֵי מִינֵיהּ? אָמְרוּ לֵיהּ: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: *בָּתַר גַּנָּבָא גְּנוֹב טַעֲמָא טָעֵים. אֲמַר לְהוּ: קַבִּילְנָא עָלַי דְּיָהֵיבְנָא לֵיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: הָדַר *חַלָּא וַהֲוָה חַמְרָא; וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: אִיַּקַר חַלָּא וְאִיזְדַּבֵּן בִּדְמֵי חַמְרָא.
נפש יהודה בתר גנבא. על שהאריס גנב מיניה רצה הוא לחזור ולגנוב מחלק האריס טעמא טעים עונש שצריך לגנב להטעים טעים גם כן מי שגנב מגנב כמו שנענש רב הונא: חלא. חומץ והוי חמרא יין מתוק כמו שהיה טוב מקודם שהחמיץ:
לְפִיכָךְ יַאֲמִין אָדָם אֱמוּנָה קַיֶּמֶת שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת וְהוּא דַיָּן אֱמֶת וְדָן אֶת כָּל הָעוֹלָם בִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו. וּלְמִי שֶׁהוּא אָדָם גָּדוֹל מַקְפִּידִין בּוֹ יוֹתֵר אֲפִילוּ כְּחוּט הַשָּׂעֲרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י, ג), כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֵר שָׁלֵם וְנָקִי וְגוֹבִין מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, *כְּדֵי שֶׁלֹּא יְמַלֵּא סְאָתוֹ.
נפש יהודה כדי שלא ימלא סאתו. בעבירות ויבא לו עונש גדול:
וְאִם בָּאוּ לוֹ לָאָדָם יִסּוּרִין וְחוֹשֵׁב שֶׁלֹּא חָטָא, יְדַקְדֵּק בִּדְרָכָיו וְיִמְצָא טַעַם לַדָּבָר וִיפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, א): אָמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ" וכו' (איכה ג, מ); פִּשְׁפֵּשׁ וּמָצָא - יַעֲשֶׂה תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָשׁוּבָה עַד־ה'" (שם); *פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא - יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "*אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶנּוּ" וגו' (תהלים צד, יב); תָּלָה וְלֹא מָצָא, בְּיָדוּעַ *שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת־בֵּן" וגו' (משלי ג, יב); תָּלָה וּמָצָא, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה.
נפש יהודה פשפש ולא מצא. בדק במעשיו ולא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא: אשרי הגבר וגו'. ומתורתך תלמדנו שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה: שיסורין של אהבה הם. הקב"ה מיסרו בעולם הזה בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו ונסיון הוא כמעשה דאיוב:
נִמְצָא שֶׁהַמְחֻיָּב בָּא לוֹ עָנְשׁוֹ, וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בָּאִין עָלָיו יִסּוּרִין לְזַכּוֹתוֹ לָעוֹלָם הַתְּמִידִי, כִּדְגָרְסִינָן עַלָּהּ: אָמַר רַבָּה אָמַר רַב סְחוֹרָה אָמַר רַב הוּנָא: כָּל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ מְדַכְּאוֹ בְּיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "*וה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי" (ישעיה נג, י); יָכוֹל אֲפִילוּ לֹא קִבְּלָן עָלָיו מֵאַהֲבָה, תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִם־תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ" (שם), *מָה אָשָׁם לַדַּעַת אַף יִסּוּרִין לַדַּעַת; וְאִם קִבְּלָם עָלָיו מֵאַהֲבָה מַה שְּׂכָרוֹ? "יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים" (שם); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח" (שם).
נפש יהודה וה' חפץ דכאו החלי. מי שהקב"ה חפץ בו מחלהו ביסורין: מה אשם. כשהוא מקריב קרבן אשם לדעת אם רצונו להקריב יקריב וזה אם תשים אשם היסורין נפשו מדעתו שמרוצה בהם:
פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, [חַד אָמַר] כָּל יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ" וגו' (תהלים צד, יב). וְאִידָךְ אָמַר: כָּל יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטוּל תְּפִלָּה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר־ לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי" (שם סו, כ). אָמַר לְהוּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" וגו' (משלי ג, יב); אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ", אַל תִּקְרֵי "תְּלַמְּדֶנּוּ"אֶלָּא "תְּלַמְּדֵנוּ", *דָּבָר זֶה מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנּוּ: קַל וָחֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן, וּמַה שֵּׁן וָעַיִן שֶׁהוּא אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶם לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נֶאֶמְרָה בְּרִית בַּמֶּלַח וְנֶאֶמְרָה *בְּרִית בַּיִּסּוּרִין. נֶאֶמְרָה בְּרִית בַּמֶּלַח, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ" (ויקרא ב, יג) וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמר: אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית" (דברים כח, סט), מַה בְּרִית הָאֲמוּרָה בְּמֶלַח - מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף בְּרִית הָאֲמוּרָה בְּיִסּוּרִין - יִסּוּרִין מְמָרְקִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם.
נפש יהודה דבר זה. שאשרי אדם תיסרנו יה מתורתך תלמדנו כלומר מתורתך אנו למדין אותו: ברית ביסורין. אלה דברי הברית אחר הקללות נאמר במשנה תורה ובין שיש לו יסורין קשים עד שלא יכול ללמוד או להתפלל יסורין של אהבה הן כדאמרינן:
וְעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין שָׁב הָאָדָם וְנִשְׁאָר מְרֻצֶּה יוֹתֵר לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּסִפְרֵי (ואתחנן, לב): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם שָׁרוּי בְּשַׁלְוָה אֵין מִתְכַּפְּרִין לוֹ מֵעֲוֹנוֹתָיו כְּלוּם וְעַל יְדֵי הַיִּסּוּרִין הוּא מִתְרַצֶּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ" וגו'. רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיּוֹכִיחַ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְאוֹהֲבוֹ כְּמוֹ הָאָב שֶׁרוֹצֶה לִבְנוֹ. אוֹ נוּכַל לוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁמּוֹכִיחַ הָאָב אֶת הַבֵּן שֶׁיִּרְצֶה יוֹתֵר מִלַּאֲחֵרִים, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא טוֹב שֶׁבְּכֻלָּם, כָּךְ עוֹשֶׂה הָאֵל יִתְבָּרַךְ, מוֹכִיחַ וּמְיַסֵּר לְמִי שֶׁאוֹהֵב יוֹתֵר, כְּדֵי שֶׁיְּאַשֵּׁר דְּרָכָיו.
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (מ, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק: לְמָה צַדִּיקִים דּוֹמִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו', כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא יִסּוּרִין עַל הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּהַקְדָּמַת נֵר זֶה (סימן ערה). וְכָל זֶה לְטוֹבָתָם הוּא עוֹשֶׂה, כְּדֵי שֶׁיִּרְשׁוּ הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל עוֹלָם הַבָּא.
פֶּרֶק שֵׁנִי [רצט]
מֵאַחַר שֶׁהוּא בָּרוּר וְיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ נִדּוֹן הָאָדָם בְּשׁוּם עִנְיָן אֶלָּא בְּדִין אֱמֶת, חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ אֶת בּוֹרְאוֹ עַל הָרָעָה כְּמוֹ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (נד, א): חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (ס, ב): *מַאי חַיָּב וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה (סימן קכב).
נפש יהודה מאי חייב. דקאמר לברך על הרעה לקבולי בשמחה ולברך על מדת פורענות בלב שלם:
וְגָרְסִינָן בִּמְכִילְתָא: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, כ), רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי", שֶׁלֹּא תִּנְהֲגוּ כְּדֶרֶךְ *שֶׁאֲחֵרִים מַנְהִיגִים בְּיִרְאוֹתֵיהֶן; כְּשֶׁהַטּוֹבָה בָּאָה עֲלֵיהֶם מְכַבְּדִין אֶת אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל־כֵּן יְזַבֵּחַ *לְחָרְמוֹ וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ כִּי בָהֵמָּה שָׁמֵן חֶלְקוֹ וּמָאֲכָלוֹ בְּרִאָה" (חבקוק א, טז) וּכְשֶׁהַפֻּרְעָנוּת בָּאָה עֲלֵיהֶם מְקַלְּלִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה כִי־יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכוֹ וּבֵאלֹהָיו *וּפָנָה לְמָעְלָה" (ישעיה ח, כא); אֲבָל אַתֶּם, אִם הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם טוֹבָה - תְּנוּ הוֹדָאָה, הֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם רָעָה - תְּנוּ הוֹדָאָה. וְכֵן דָּוִד אָמַר: "כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" וגו' (תהלים קטז, יג) "*צָרָה וְיָגוֹן" וגו' (שם שם, ג). וְכֵן אָמַר אִיּוֹב (א, כא): "ה' נָתַן וה' לָקַח" וגו'.
נפש יהודה שאחרים. עובדי כוכבים ומזלות מנהיגין ביראותיהן בעבודת כוכבים ומזלות שלהם: לחרמו. לעבודת כוכבים ומזלות שלו שהוא אומר שהיא כובשת הכל לפניו כחרם ומכמר כרשת שצדין בו חיות ועופות כי בהמה כמו בהם בשבילם שמן חלקו ומאכלו בריאה שמינה: ופנה למעלה. אם רואה שאין ממש בעבודת כוכבים ומזלות פנה למעלה להקב"ה: צרה ויגון. בין ישועה בין צרה ויגון בשם ה' אקרא:
וְעוֹד יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהוֹדוֹת לְבוֹרְאוֹ כְּשֶׁמֵּבִיא עָלָיו יִסּוּרִין, יַחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ שֶׁמַּעֲנִישׁוֹ מְעַט עַל חִיּוּב גָּדוֹל, בְּרַחֲמוֹ עָלָיו, וּבָזֶה עוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶסֶד, כִּדְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָא (כה, קסה): אָדָם נִכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה לַשָּׁמַיִם, מֵת שׁוֹרוֹ, אָבְדָה תַּרְנְגָלְתּוֹ, נִשְׁבְּרָה צְלוֹחִיתוֹ, נִכְשַׁל בְּאֶצְבָּעוֹ - מִקְּצַת הַנֶּפֶשׁ כְּכָל הַנֶּפֶשׁ.
רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר: "נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ" וגו' (תהלים סה, ו), נוֹרָאוֹת שֶׁאַתָּה עָתִיד לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ לֶעָתִיד לָבֹא - בִּשְׁבִיל הַיִּסּוּרִין שֶׁאַתָּה מֵבִיא עָלֵינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים" (שם טז, יא), רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי עֲזַרְיָה, רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אִם חַיִּים אַתָּה מְבַקֵּשׁ צַפֵּה לְיִרְאָה, דִּכְתִיב: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים" (משלי י, כז). וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: דָּוִד, אִם חַיִּים אַתָּה מְבַקֵּשׁ *צַפֵּה לְיִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "*דֶּרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (שם ו, כג).
נפש יהודה צפה ליסורין. אם יסורין באים עליך אל תבעט בהם כי על ידם תדע שצדיק אתה ויש לך חיי עולם הבא שהקב"ה מייסר הצדיקים על עונותיהם בעולם הזה: ודרך חיים. חיי עולם הבא הויין לו תוכחות מוסר לאדם:
גַּם בָּאִין לוֹ לָאָדָם יִסּוּרִין לִמְחֹל לוֹ עֲוֹנוֹתָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, א): תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים *וְקוֹבֵר אֶת בָּנָיו מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלָמָא תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן" (משלי טז, ו), חֶסֶד זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים, דִּכְתִיב: "רֹדֵף צְדָקָה" וגו' (שם כא, כא) וֶאֱמֶת זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱמֶת קְנֵה וְאַל־תִּמְכֹּר" וגו' (שם כג, כג), אֶלָּא קוֹבֵר בָּנָיו בְּחַיָּיו מִנַּיִן? תָּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא עָוֹן עָוֹן לִגְזֵירָה שָׁוָה, כְּתִיב הָכָא: "בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן" וּכְתִיב הָתָם: "וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל־ חֵיק בְּנֵיהֶם" וגו' (ירמיה לב, יח).
נפש יהודה וקובר את בניו. אף על פי שעוסק בתורה ובגמילות חסדים הוא כדי שימחול לו כל עונותיו:
וְגַם בָּאִין לָאָדָם יִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה לְהַצִּילוֹ מֵהָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל גֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ (מא, ב): שְׁלֹשָׁה אֵין רוֹאִין פְּנֵי גֵּיהִנֹּם: דִּקְדוּקֵי עֲנִיּוּת וְחוֹלֵי מֵעַיִן *וְהָרָשׁוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה. וְאִידָךְ, אִשָּׁה רָעָה מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ. וְאִידָךְ, זִמְנִין דִּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה; אִי נַמֵּי דְּאִית לֵיהּ בְּנֵי מִינָהּ וְלָא מָצֵי לְגָרְשָׁהּ. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ, *לְקַבּוּלִינְהוּ מֵאַהֲבָה.
נפש יהודה והרשות. תרגום כי תשה ברעך משאת ארי תרשי בחברך רשות לשון נושים והנושים בו נוגשין לו לפרוע ואין לו: לקבולינהו מאהבה. דמכפרי עליה:
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יְקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת לְמָרֵק בָּהֶם עֲוֹנוֹתָיו וּלְהִנָּצֵל עִמָּהֶם מִצָּרָה גְדוֹלָה מֵהֶן, וּבָזֶה יוֹצִיא לְחֵרוּת נַפְשׁוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, א): קַל וָחֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן, וּמַה שֵּׁן וָעַיִן, שֶׁהוּא אֵבָר אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם עֶבֶד יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֶמְרָה "בְּרִית" בַּמֶּלַח וְנֶאֶמְרָה "בְּרִית" בַּיִּסּוּרִין, מַה בְּרִית הָאֲמוּרָה בַּמֶּלַח - מֶלַח מְמָתֶקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף בְּרִית הָאֲמוּרָה בַּיִּסּוּרִין - יִסּוּרִין מְמָרְקִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.
וְאִם יְקַבְּלֵם בְּשִׂמְחָה וְיַצְדִּיק בָּהֶן דִּין בּוֹרְאוֹ, מִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֲמוּ עָלָיו וְיוֹצִיאוּהוּ מִצָּרָתוֹ וְיוֹשִׁיעוּ לוֹ וְלִבְנֵי דוֹרוֹ בִּזְכוּתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִית (ח, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַשָּׂמֵחַ בְּיִסּוּרִין בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵבִיא יְשׁוּעָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ" (ישעיה סד).
פֶּרֶק שְׁלִישִׁי [ש]
פְּעָמִים שֶׁמֵּבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין עַל הַצַּדִּיק לְטוֹבָתוֹ, לְאַשְּׁרוֹ וּלְלַבְּנוֹ וּלְצַדְּקוֹ וּלְחַכְּמוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה, אַף־עַל־פִּי *שֶׁלֹּא הָיָה מְחֻיָּב בָּהֶן כְּפִי מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאִיּוֹב, אֲשֶׁר הֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א) וְגַם כְּתִיב: "וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ *עַל אֲשֶׁר לֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה" וגו' (שם לב, ג). וּדְבַר אִיּוֹב הוּא אֶחָד מִסִּתְרֵי הַתּוֹרָה.
נפש יהודה שלא היה מחויב כפי מעשיו. שיבואו עליו יסורין קשים משום שצדיק הוא: על אשר לא מצאו מענה לאיוב. משום שהיה צדיק בעיניהם:
וּמָצִינוּ שֶׁבָּאִין עַל צַדִּיק אֶחָד יִסּוּרִין רַבִּים וְעַל אַחֵר יִסּוּרִין מוּעָטִים וְעַל אַחֵר לֹא כְּלוּם, אֶלָּא כָּל יָמָיו שְׂמֵחִים. וְעַל כָּזֶה אָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה (כב, ב): אָמַר רַב הוּנָא: *כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגִּישׁ גַּבְרָא דְּמָארֵיהּ סַיְּעֵיהּ. וְיֵשׁ צַדִּיק אַחֵר, שֶׁהוּא בְּעִנְיָנוֹ חָשׁוּב כְּמוֹתוֹ וְכָל יָמָיו מַכְאוֹבִים. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (כח, א): אָמַר רָבָא: בָּנֵי, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִילְתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִילְתָא, דְּהָא רַבָּה וְרַב חִסְדָּא תַּרְוַיְהוּ רַבָּנָן צַדִּיקֵי הֲווּ, מַר מַצְלֵי וְאָתֵי מִטְרָא, וּמַר מַצְלֵי וְאָתֵי מִטְרָא - רַב חִסְדָּא חָיָה תִּשְׁעִין וְתַרְתִּין שְׁנִין וְרַבָּה חָיָה אַרְבָּעִין שְׁנִין; בֵּי רַב חִסְדָּא *שִׁתִּין הִלּוּלֵי וּבֵי רַבָּה *שִׁתִּין תִּכְלֵי; בֵּי רַב חִסְדָּא *לַחְמָא סְמִידָא לְכַלְבֵיהּ וְלָא מִבָּעֵי, בֵּי רַבָּה לַחְמָא דְּשַׂעֲרֵי מִבָּעֵי וְלָא מִשְׁתַּכַּח. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ עַל מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה וְגַם כָּל הַנִּסְתָּרוֹת אֲשֶׁר לְפָנָיו גָּלוּי כָּל דָּבָר. וְאוּלַי הַיִּסּוּרִין הֵן לְטוֹבָתוֹ לְדַכְּאֹת הַגּוּף וּלְעַדֵּן הַנֶּפֶשׁ, *שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים. אוֹ הֵם בָּאִים מִצַּד אַחֵר, שֶׁהוּא נִסְתָּר לָנוּ. וְכַמָּה טוֹב מַאֲמַר הָרַמְבַּ"ם, שֶׁאָמַר בְּסִפְרוֹ הַנִּכְבָּד, *כִּי מַה שֶּׁאָמַר רָבָא הֵם דִּבְרֵי יָחִיד.
נפש יהודה כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. כמה סמוך ומובטח ואין צריך לחלות ולדאוג מכל רעה מי שהקב"ה בסעדו שהרי מצינו שאול נכשל בחטא אחד ועלתה לו לרעה לקנסו מיתה ולבטל מלכותו ודוד נכשל בשתים באוריה והסית למנות ישראל ובא עליהם דבר ולא עלתה לו לרעה: שתין הלולי. ששים חופות היו לו לבניו: שתין תכלי. חולאים: לחמא סמידא לכלביה. לכלבים שלו היה נותן לחם לבן מקמח חטים עד שהיו שבעים ולא מבעי לאכול מהם יותר ובי רבה היו מבקשים בני ביתו לאכול פת מקמח שעורים ולא היה מספיק להם: שהם. הגוף והנפש שני הפכים שהגוף רוצה ליהנות בעולם הזה והנשמה להיפוך בעולם הבא. או הם באים מצד אחר או שיבא לו בעבור היסורין דברים שיהיו לו לטובה ולהנאה לו מטעם אחר שאין ידוע לו ונסתר ממנו: כי מה שאמר רבא. חיי של אדם כמה יחיה וכמה בנים ומזונות שיהיה לאדם תליא במזלא אם נולד במזל טוב או במזל רע אמר הרמב"ם שהוא לבדו אמר זה ואין הדבר כן:
וּפְעָמִים שֶׁבָּאִין עַל הַצַּדִּיק יִסּוּרִין וְנִסְיוֹנוֹת לְטוֹבָתוֹ וּלְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בּוֹחֵן לִבּוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ אִם יַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ אִם לָאו, מְנַסֵּהוּ לְגַלּוֹת לִבּוֹ וּמַעֲשָׂיו בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם, שֶׁאֵינָם מַכִּירִים מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וּלְגַדְּלוֹ בְּעֵינֵיהֶם. *וְגַם לְהוֹצִיא מַה שֶּׁבְּכֹחַ שִׂכְלוֹ אֶל הַפֹּעַל. וְגַם *לְהַיְשִׁיר בְּנֵי אָדָם שֶׁיִּלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּתְנַסָּה בְּעֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת וְעָמַד בְּכֻלָּן, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה הִיא חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, רוֹצֶה לוֹמַר, לְהוֹדִיעַ הַחִבָּה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם.
נפש יהודה וגם להוציא מה שבכח שכלו. של אדם כדרך האדם קודם שפועל פעולתו הוא מחשב בשכלו איך שיפעל ואחר שחשב בשכלו עליו יפעל פעולתו וע"כ אף על פי שהקב"ה יודע עתידות שיעמוד בנסיונו בא להראות לאדם אחר מעשה הצדיק איך שיפעל אותם ומה לו בידיעת הקב"ה הלא הרשות והבחירה בידו ואין ע"י זה דבר המונע לו או המסייע לו: להיישיר בני אדם ממעשיו. של צדיק ללמוד להם צדקת הצדיק על כן הוא מנסה אותו בדברים כמו שנסה את אברהם:
וּלְמִי מְנַסֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לְאוֹתוֹ שֶׁמַּכִּיר בּוֹ שֶׁיַּעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים יא, ה), כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא (לב, ג): מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לַיּוֹצֵר הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק כִּבְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, *שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לְהַקִּישׁ עֲלֵיהֶן פַּעַם אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרָן, וּבְמִי הוּא בּוֹדֵק? בְּקַנְקַנִּים יָפִים, שֶׁאֲפִילוּ הִקִּישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְּעָמִים אֵינָן נִשְׁבָּרִין. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן; אֶת מִי הוּא מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן".
נפש יהודה שאינו מספיק עליהן. כן דרך כלי חרס וזכוכית שמכה עליהם באצבע לראות אם הם שלמים ובאותן שיש בהן שבר או סדק אינו מכה עליהם דאם יכה עליהן ישברו:
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת, אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל אֵי זוֹ מֵהֶן מַטְרִיחַ, לֹא עַל זוֹ שֶׁכֹּחָה יָפֶה; כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה? שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד, דִּכְתִיב: "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיה נז, כ), אֶת מִי מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" וגו'.
אָמַר רַבִּי נָתָן: הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה כְּשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ רָעָה אֵינוֹ מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר, לָמָּה? *שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּכְשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפָה מַקִּישׁ עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, לָמָּה? שֶׁהִיא מְשֻׁבַּחַת; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה? שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד; אֶת מִי מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" וגו'.
נפש יהודה שהיא פוקעת. נשברת ונפרכת:
וְלַיִּסּוּרִין הָאֵלּוּ קָרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ "יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה". כְּשֶׁאֵינָן חֲמוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, א): פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: כָּל יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר" וגו' (תהלים צד, יב). וְחַד אָמַר: יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תְּפִלָּה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּרוּךְ ה' *אֲשֶׁר לֹא־הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי" (שם סו, כ). אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֵאֱהַב ה' יוֹכִיח" וגו' (משלי ג, יב).
נפש יהודה אשר לא הסיר. אף על פי ששלח עליו יסורין היה בו כח להתפלל תפלתו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: *נְגָעִים וּבָנִים אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה. וּנְגָעִים לָא הֲווּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, וְהָא אָמַר מַר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ *מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת הַלָּלוּ אֵינָן אֶלָּא *מִזְבַּח כַּפָּרָה? מִזְבַּח כַּפָּרָה הֲווּ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָא הֲווּ. וְאִי בָּעִית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא, *הָא לָן וְהָא לְהוּ. *וְאִם הֵם קַלִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּהוּ מִתּוֹרָה וּמִתְּפִלָּה הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּבָאִין לָאָדָם לְהַשְׁלִימוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ בְּמִי שֶׁעוֹמֵד בָּהֶן.
נפש יהודה נגעים. מי שבא עליו צרעת ובנים שמתו לו בניו: ארבע מראות. שאת ותולדתה בהרת ותולדתה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה: מזבח כפרה. שהיסורין מכפרין עליו כאלו הקריב קרבן על גבי המזבח אבל יסורין של אהבה שאין ראוי לעונש זה אלא שבא לו להרבות חלקו לעולם הבא יותר ויותר אם יעמוד בנסיון של היסורין לא הוי נגעים: הא לן והא להו. בארץ ישראל שערי חומה מקודש ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורים של אהבה אבל בבל שאינן טעונין שילוח הוא מזבח כפרה ויסורין של אהבה הן: ואם הם קלים. היסורים, שלא יבטלו על ידם מתורה ותפלה:
וְאֵצֶל הַצַּדִּיקִים, כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לָהֶם כַּסֵּדֶר הָרָאוּי נִקְרָאִין יִסּוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֶרְכִּין, פֶּרֶק יֵשׁ נֶעֱרָכִין (טז, ב): *עַד הֵיכָן תַּכְלִית יִסּוּרִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל שֶׁאָרְגוּ לוֹ בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ *וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. מַתְּקִיף לֵיהּ רַבִּי זְעֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: אֲפִילוּ נִתְכַּוְּנוּ לוֹ *לִמְזֹג בְּחַמִּין וּמָזְגוּ לוֹ בְּצוֹנֵן, בְּצוֹנֵן וּמָזְגוּ לוֹ בְּחַמִּין - וְאַתְּ אֲמַרְתְּ כֻּלֵּי הַאי? מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֲפִילוּ *נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ. רָבָא אָמַר וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק וְאָמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֲפִילוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ *לִטּוֹל שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּיס וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁנַיִם. וְדַוְקָא שְׁלֹשָׁה וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁנַיִם, אֲבָל שְׁנַיִם וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁלֹשָׁה - לָא, דְּלָא אִית לֵיהּ טִירְחָא לְמִשְׁדְיֵיהּ. *וְכָל כָּךְ לָמָּה? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין *קִבֵּל עוֹלָמוֹ. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי: *פֻּרְעָנוּת מְזֻמֶּנֶת לוֹ.
נפש יהודה עד היכן תכלית יסורין. סוף מדת יסורין כלומר יסורין שאין פחותין מהם: ואינו מתקבל. עליו שאינו למדתו כהוגן וצער הוא לו: למזוג. לו כוס של יין במים חמים: נהפך לו חלוקו. שלא לבשה כסדר וצריך לפושטה ולהפכה וללבשה: ליטול שלשה. ועלה בידו שתים, איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישי: וכל כך למה. כלומר למאי הלכתא הוו יסורין: קיבל עולמו. כל מנוחתו לעתיד ואי עבר עליה חד מהנך הרי הוא יסורין: פורענות מזומנת לו. למי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין:
לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבָּא לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא כַסֵּדֶר נִקְרָא יִסּוּרִין. וּבָא לוֹ בְּכַוָּנַת הַמַּשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל, כְּדֵי לְנַכּוֹת מֵרָעוֹתָיו וּמֵחַטֹּאתָיו. וּלְמִי שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ הֵפֶךְ וּבָאִין לוֹ כָּל דְּבָרָיו כַּסֵּדֶר *הוּא מַמְתִּין לְמַלְאֹת סְאָתוֹ, בִּלְתִּי לְצַדִּיק גָּמוּר לְבַדּוֹ אֲשֶׁר הוּא שָׁלֵם וְזוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְהַצַּדִּיק שֶׁבָּאִין לוֹ יִסּוּרִין וְקִבְּלָן מֵאַהֲבָה - יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים וּבַסּוֹף יְקַבֵּל שְׂכָרוֹ הַגָּדוֹל.
נפש יהודה הוא ממתין. הקב"ה ממתין לו עד שסאתו מלא מעונותיו ואז יביא לו פורענות שאין יכול לעמוד בו ואין לו כלום לעולם הבא אבל לצדיק גמור אף על פי שיש לו כל טובות בעולם הזה יהיה לו חלקו הטוב לעולם הבא כי הפירות הוא אוכל בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא:
פֶּרֶק רְבִיעִי [שא]
הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ אוֹהֲבִין הַיִּסּוּרִין וּמְקַבְּלִים אוֹתָן עַל עַצְמָן בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, יֵשׁ מֵהֶם לְכַפֵּר עֲוֹנָם וְיֵשׁ מֵהֶם לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָם כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, דְּגָרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק (סנהדרין קז, א): דָּרַשׁ רַבִּי דּוֹסְתַּאי דְּמִן בִּירִי: לְמַה דָּוִד דּוֹמֶה? *לְסוֹחֵר כּוּתִי, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, "*שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין" (תהלים יט, יג). אֲמַר לֵיהּ: שְׁבִיקָא לָךְ. "*מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" (שם). אֲמַר לֵיהּ שְׁבִיקָא לָךְ. "*גַּם מִזֵּדִים חֲשׂךְ עַבְדֶּךָ" (שם שם, יד), דְּלָא לִישְׁתָּעוּ בִּי רַבָּנָן. אֲמַר לֵיהּ: שְׁבִיקָא לָךְ. "בִי אָז אֵיתָם" (שם), שֶׁלֹּא יִכָּתֵב סוּרְחָנִי. אֲמַר לֵיהּ: אִי אֶפְשָׁר; וּמַה יו"ד שֶׁל שָׂרַי עָמַד וְצָוַח כַּמָּה שָׁנִים לְפָנַי עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ וְהוֹסַפְתִּיהָ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן־נוּן יְהוֹשֻׁעַ" (במדבר יג, טז), *כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. "וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב" (תהלים, שם), אָמַר לְפָנָיו: יִמְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן כֻּלּוֹ. אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר עָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לוֹמַר: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וגו' כֵּן הַבָּא אֶל־אֵשֶׁת רֵעֵהוּ" וגו' (משלי ו, כז־כט). אֲמַר לֵיהּ: *כָּל הָכֵי לִיטְרֵיד הַהוּא גַבְרָא? אֲמַר לֵיהּ: קְבֵּיל עָלֶיךָ יִסּוּרִין. דַּאֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נִצְטָרַע דָּוִד, דִּכְתִיב: "*תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר" (תהלים נא, ט); נִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: "הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ" (שם שם, יד); וּפֵרְשׁוּ מִמֶּנּוּ סַנְהֶדְרִין, דִּכְתִיב: "יָשׁוּבוּ־לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ" (שם קיט, עט). *הַנֵּי שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים מִנָּא לָךְ? דִּכְתִיב: "וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלַםִ" וגו' (מלכים־א ב, יא) וּכְתִיב: "בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל־יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַםִ מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל־ב ה, ה), וְהַנֵּי שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים לָא קָחָשֵׁיב, שְׁמַע מִנָּהּ נִצְטָרַע. אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מְחֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן. אֲמַר לֵיהּ: מָחוּל לָךְ. "עֲשֵׂה־עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה" (תהלים פו, יז), וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק א, מֵחֵלֶק שְׂכַר הַתְּשׁוּבָה (סימן רפח).
נפש יהודה לסוחר כותי. דרכו לפנות את סחורתו מעט מעט להעמידה על דמים מועטים: שגיאות מי יבין. מי יכול להשמר משגגות אמר לו הקב"ה שביקא לך מחול לך: נסתרות. של צנעא: גם מזדים. מזיד של פרהסיא דלא לישתעו בי רבנן ופירש"י ה"ג אל ימשלו בי דלא לישתעו בי רבנן לשון משל שלא ידרשו בחטאתי חכמי הדור ואז איתם שלא יכתב סורחני שתמחוק אותה הפרשה מן המקרא וישתכח הדבר לעולמים: כל הפרשה. שכתובה כבר אעכו"כ שאי אפשר לעקור שחטאו היה נכתב כבר: כל היכי. דוד אמר על עצמו נגד הקב"ה כל כך אטרוד אני ולא יהא לי כפרה על עוני עד שאבא לגיהנם דכתיב לא ינקה מדינה של גיהנם: תחטאני באזוב ואטהר. מכלל שהיה צריך טהרת אזוב כמצורע: הני ששה חדשים מנא לן. שנצטרע. בחברון מלך שבע שנים וששה חדשים מדהכא חשיב להו ובאידך קרא לא חשיב להו שמע מינה לא היתה מלכותו שלימה שנצטרע אותן ששה חדשים:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם בְּפֶרֶק חֵלֶק (קא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ. וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא. נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִטִּפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים, דְּאִלּוּ טִפָּה שֶׁל גְּשָׁמִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר: "טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מִגַּלְגַּל חַמָּה, *דְּאִלּוּ גַּלְגַּל חַמָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאָמַר: טוֹב אַתָּה לְיִשְׂרָאֵל מֵאָב וָאֵם, דְּאִלּוּ אָב וָאֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא.
נפש יהודה דאלו גלגל חמה בעולם הזה. ולא לעתיד שמאורות מתחדשות:
נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: *חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אָמַר לָהֶם: סִמְכוּנִי וְאֶשְׁמַע דִּבְרֵי עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף תַּלְמִידִי, שֶׁאָמַר: חֲבִיבִין יִסּוּרִין. אֲמַר לֵיהּ: עֲקִיבָא, *זוֹ מִנַּיִן לְךָ? פָּתַח וְאָמַר: בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (ב לג, א): "בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָםִ", וּכְתִיב: "וַיָּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שם שם, ב) וְאוֹמֵר: "*גַּם־ אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ" וגו' (משלי כה, א), וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְכָל הָעוֹלָם לִמֵּד תּוֹרָה [וְלִבְנוֹ לֹא הָיָה לוֹמֵד]? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ *וְכָל טֹרַח שֶׁטָּרַח לוֹ לֹא הֶעֱלָהוּ לְמוּטָב - אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מְנַשֶּׁה וְאֶל־עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. וַיָּבֵא ה' עֲלֵיהֶם [אֶת] שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת־מְנַשֶּׁה *בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה. וּבְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִפְּנֵי אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו. וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֵר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַםִ לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים" (דברי הימים־ב לג, י־יג). *מַאי עָבְדֵי לֵיהּ? שָׁדְיוּהָ בְּתַנּוּרָא דִּנְחָשָׁא וְשָׁדְיֵהּ נוּרָא תֻּתֵּיה וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר טוּבָא. אָמַר: הֵיכֵי לֵיעֱבֵיד? נִיקְרֵי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּעַס עִילַוֵּיהּ; נִיקְרֵי לַעֲבוֹדָה זָרָה, לֵית בָּהּ מַמָּשָׁא. מֶה עָשָׂה? קָרָא לַגְּדוֹלִים וְלָא עָנְיוּהָ, לַקְּטַנִּים וְלָא עָנְיוּהָ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִי עָנְיֵת - עָנְיֵת, *וְאִי לָא, אָמְרֵי: אִיהוּ כְּוָתַיהוּ. מִיָּד עָנְיֵהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּעָתֶּר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַםִ לְמַלְכוּתוֹ", לְמַלְכוּתוֹ הֵשִׁיבוֹ וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא - "וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים". הָא לָמַדְתָּ *שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין.
נפש יהודה חביבין יסורין. שהקב"ה מיסר האדם לכפר על ידם עונותיו: זו מנין לך. שהיסורין מכפרין ממה למדת זאת: גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיהו. היינו תלמידי חזקיה כדקיימא לן בהשותפין בבבא בתרא חזקיה וסייעתו כתבו משלי מכלל דחזקיה היה מלמד לכל וכדאמרו נעץ חרב על פתח בהמ"ד ואמר כל מי שאינו לומד ידקר בחרב וכל שכן שלמנשה בנו ילמד: וכל טורח שטרח בו. ללמדו: בחוחים. עגולין של ברזל ויאסרהו בנחושתים בשלשלת של נחושת: מאי עבדי ליה. מלך אשור למנשה שדייה בתנור של נחושת והיו בוערים תחת התנור אש והיה מצער ליה שנכוה בחום האש: ואי לא. תענה אותי ותצילני אמרי איהו הקב"ה כותייהו כשאר כוכבים ומזלות שאין בו כח להציל: שחביבין יסורין. שטובים היסורין שעל ידי הצער שהיה למנשה בתנור קרא להקב"ה וחזר בתשובה:
וְגַם מָצִינוּ הַיִּסּוּרִין הַקָּשִׁים שֶׁקִּבֵּל עַל עַצְמוֹ נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, דְּאָמְרִינָן בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת (תענית כא, א): אָמְרוּ עָלָיו עַל נַחוּם אִישׁ גַּם־זוֹ, שֶׁהָיָה סוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו וְגִדֵּם בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְקִטֵּעַ בִּשְׁנֵי רַגְלָיו *וְהָיָה כָּל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק פַּרְנָסַת עֲנִיִּים (סימן קצא).
נפש יהודה והיה כל גופו מלא שחין. והוא קיבל על עצמו היסורין אלו על שלא נתן לעני לחם מיד ואמר שימתין מעט וביני ביני מת העני ברעב:
וְגַם מָצִינוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּבְנוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ בְמַחֲבוֹא בִּמְעָרָה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לג, ב): יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּהַקְדָּמַת הַנֵּר הָרִאשׁוֹן.
וְגַם מָצִינוּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וּלְרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (פד, ב): *וַאֲפִילוּ הָכֵי *לָא סָמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַנַּפְשֵׁיהּ קָבֵיל עֲלֵיהּ יִסּוּרֵי. כָּל יוֹמָא בְּאוֹרְתָּא הֲווּ מֵכִין לֵיהּ שִׁתִּין נַמְטֵי *וְנָגְדוּ מִתֻּתֵּיהּ שִׁתִּין מְשִׁיכְלֵי דָמָא וְכִיבָא. כָּל יוֹמָא הֲוָה עָבְדָּא לֵיהּ דְּבִיתְהוּ שִׁיתִּין מִינֵי לַפְדָא וְאָכֵיל לְהוּ. וְלָא הֲוָה מַנְחָא לֵיהּ דְּבִיתְהוּ לְמֵיפַּק לְבֵי מִדְרָשָׁא, כִּי הֵיכֵי *דְּלָא לֵידְחְקוּ לֵיהּ רַבָּנָן. בְּאוֹרְתָּא *אֲמַר לְהוּ: אַחַי וְרֵעַי, בּוֹאוּ; בְּצַפְרָא אֲמַר לְהוּ: אַחַי וְרֵעַי, לְכוּ, *מִשּׁוּם בִּטּוּל תּוֹרָה. יוֹמָא חַד שָׁמְעָה דְבִיתְהוּ, אָמְרָה לֵיהּ: *אַתּ קָא מַיֶּתֶת לְהוּ עִילַוָּךְ, כָּלֵית לְמָמוֹנָא שֶׁל בֵּית אַבָּא. אִימְרְדָה וְאָזְלָא לְבֵּי נְשָׁא. סְלִיקוּ הַנָּךְ סִיפוּנָאֵי, *עֲיְלוּ לֵיהּ שִׁיתִּין עַבְדֵי כִּי נְקִיטֵי שִׁתִּין אַרְנְקֵי וְעַבְדִין לֵיהּ שִׁתִּין מִינֵי לַפְדָּא וְאָכַל לְהוּ. יוֹמָא חַד *אָמְרָה לִבְרַתָּהּ: זִיל וְקָא חֲזִי מַאי קָא עָבִיד אָבוּךְ הָאִידְנָא. אַתָאִי. אָמַר לָה: שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל מִשֶּׁלָּכֶם. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד).
נפש יהודה ואפילו הכי. דאמר ר' אלעזר בר' שמעון ספיקות שלכם כך שהיה לו רשות מן מלכות לתפוס הגנבים ולהמיתם והם היו יהודים פעם אחת נהרג אחד על ידו והיה לו ספק אם רשע הוה או לא עד שאמרו לו שבעל נערה מאורסה ביום הכפורים ואמר אם ספיקות שהרגתי כך רשעים היו ודאות שידעתי שרשעים היו על אחת כמה וכמה שבדין עשיתי ואף על פי כן כיון שבספק תפס לזה על ידי שהיה חצוף כנגדו ונהרג על ידו קבל עליו יסורין: לא סמך. דעתיה אהני שאמר ודאות שלי לא כל שכן שמא חטא באחד מן הצדיקים על כן ביקש רחמים ומחילה ביסורין: ונגדו מתותיה. ומושכין מתחתיו בבוקר מהדם ורטיה שזה מהשחין ממנו ששים עריבות: דלא לדחקו. והוא היה חלש מהיסורין: אמר להו. למכאובים אחי ורעי בואו עלי: משום ביטול תורה. שהיה עוסק בגרסתו תמיד בבית: את קא מייתת להו עלך. אתה מביאן עליך היסורין ברצונך: עיילי ליה שיתין עבדי. לפי שעמד עליהם נחשול של ים והתפללו שינצלו בזכותו של ר' אלעזר וניצלו בזכותו וכשעלו מן הים שלחו לו דורון: אמרה לברתה. שהיתה מורדת בר' אלעזר והלכה עם בתה לבית אביה ואמרה זיל וראה מה שאביך עושה וכשבאתה אליו אמר לה אביה זיל אמרי לאמך עושר שיש לי גדול משלכם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם (פה, א): אָמַר רַבִּי: *חֲבִיבִין יִסּוּרִין. קָבֵיל עֲלֵיהּ יִסּוּרִין תְּרֵיסָר שְׁנִין, שִׁית בִּצְמַרְתָּא וְשִׁית בְּצַפְדִּינָא. אֲהוֹרִירֵיהּ דְּרַבִּי הֲוָה עָתֵיר מִשְׁבוֹר מַלְכָּא; כִּי הֲוָה רָמֵי כִּיסְתָא לִגְמַלֵּיהּ הֲוָה קָא אָזֵיל קָלֵיהּ לִתְלָתָא מִילֵי. *הֲוָה מְכַוֵּין וְרָמָא בְּהַהִיא שְׁעַתָא דְעַיֵיל רַבִּי לְבֵית הַכִּסֵּא. וַאֲפִילוּ הָכֵי הֲוָה קָא *עָבֵיר קָלֵיהּ לְקָלַיְהוּ. עַד דַּהֲווּ שָׁמְעֵי לֵיהּ נְחִיתֵי יַמָּא.
נפש יהודה חביבין יסורין. שראה שהועילו יסורין של ר' אלעזר שלא שלטה בו רמה: הוה מכוין. שיתנו מספוא לבהמות בשעה שהיה רבי הולך לבית הכסא כדי שלא ישמעו בו שהיה צועק מצער שהיה לו בעת שעשה צרכיו: עבר קליה לקלייהו. שהיו צועקין בעת שנתנו להם מספוא כדרך הבהמות עד ששמעו קולו דרבי בעלי הספינות שעל הים:
וַאֲפִילוּ הָכֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן עֲדִיפֵי מִדְּרַבִּי, דְּאִלּוּ יִסּוּרֵי דְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵאַהֲבָה בָּאוּ וּמֵאַהֲבָה הָלְכוּ, וְיִסּוּרִי דְּרַבִּי עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ. עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ, דְּהַהוּא עֶגְלָא דַּהֲוּוּ מְמַטוּ לֵיהּ לְבֵי שְׁחִיטָה, אָזַל *תָּלְיָא רֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי וְקָא בָכֵי. אֲמַר לֵיהּ: זִיל, לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. *אָתוּ עֲלֵיהּ יִסּוּרִין. עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ, יוֹמָא חַד הֲוָה כָּנְשָׁא אַמְתֵיהּ דְּרַבִּי בֵּיתָא, הֲווּ שָׁדְיֵין בְּנֵי כְרכּוּשְׁתָא וְקָא כָּנְשָׁא לְהוּ. אֲמַר לָה: זִיל שַׁבְקִינְהוּ, דִּכְתִיב: "וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). סָלְקוּ יִסּוּרֵי מִינֵּיה.
נפש יהודה תליא רישיה בכנפיה דרבי. החביא ראשו תחת כנפי כסותו: אתו עליה יסורין. על שלא רחם עליו:
כָּל שְׁנֵי דְּיִסּוּרֵי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא שָׁכִיב אִינֵישׁ בְּלָא זִימְנֵיהּ. כָּל שְׁנֵי דְיִסּוּרֵי דְרַבִּי לָא אִצְטְרֵיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא. דַּאֲמַר רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא: קָשֶׁה יוֹמָא דְּמִטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָה. וַאֲמַר אֲמֵימַר: אִי לָאו דְּצָרִיךְ לִבְּרִיאָתָא בְּעִינָן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְנְבַטְלִינֵיהּ. *וַאֲפִילוּ הָכֵי כִּי עָקְרֵי פוּגְלָא מֵמִישְׁרָא מָלְיָא גּוּמָא *בֵּירָא דְמַיָּא.
נפש יהודה ואפילו הכי. דלא אתי מטרא בהנהו שני: בירא דמיא. היתה הגומא עומדת מלאה מים:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵינּוּ, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ שֶׁיִּשְׁאַל יִסּוּרִין וְיַחְפֹּץ בְּבִיאָתָן לְהַרְבּוֹת זְכוּתוֹ, יְרֵא שָׁמַיִם יִשְׂמַח בַּיִּסּוּרִין הַבָּאִין עָלָיו וִיהַלֵּל לְבוֹרְאוֹ עַל שֶׁאֵינָם יוֹתֵר קָשִׁים עָלָיו וְשֶׁנּוֹתֵן לוֹ כֹּחַ לְסָבְלָם, וְיִגְדַּל שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי בְּיִסּוּרֵי רַבִּים
וְיֵשׁ בּוֹ עֲשָׂרָה פְּרָקִים
פֶּרֶק רִאשׁוֹן [שב]
כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעוֹלָם הַזֶּה הָיָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, עַל כֵּן הֵכִין עוֹלָם מָלֵא מִכָּל טוּב קֹדֶם שֶׁבָּרָא אָדָם. מָשָׁל לְאָדָם הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לִבְנוֹ וְהֵכִין לוֹ כָּל צָרְכּוֹ קֹדֶם הִכְנִיסוֹ לַחֻפָּה. וְגַם כָּל הָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִבְדִּילוֹ מִכָּל הָאוּמוֹת, וְכַוָּנַת רֵאשִׁית הָעוֹלָם הָיָה בַּעֲבוּרָם, דִּכְתִיב: "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיה ב, ג).
וְהָכֵי אִיתְמַר בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא פָּרָשָׁה א (ד): יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְמַחְשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת: "*כְּבִכּוּרָה בַתְּאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ". וַאֲמְרִינָן עֲלָה: רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַב יִצְחָק: מַחְשַׁבְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל קָדְמָה לַכֹּל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת וְלֹא הָיָה לוֹ בֵּן הֵימֶנָּה. לְיָמִים נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק, אָמַר: טְלוּ מֵילָנִין וּקְלָמִין וְקֹנְדְּלִין אֵלּוּ לִבְנִי (פרוש: דיו וניר וקולמוסין). וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִים: מֵילָנִין וּקְלָמִין וְקוּלְמוֹסִין רוֹצֶה וּבֵן אֵין לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר לָנוּ: טְלוּ מֵילָנִין זוֹ לִבְנִי. חָזְרוּ וְאָמְרוּ: הַמֶּלֶךְ *אִצְטַגְנִין הוּא, אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד בֶּן הֵימֶנָּה לֹא הָיָה אוֹמֵר "טְלוּ קַלְמִין וּמֵילָנִין זוֹ לִבְנִי"? כָּךְ אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאַחַר עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל עֲתִידִין לְקַבֵּל תּוֹרָה, לֹא הָיָה כּוֹתֵב בַּתּוֹרָה "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דַּבֵּר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
נפש יהודה כבכורה. הראשונה בתאנה שהיא חביבה לו מאחרונות כך חביבין ישראל להקב"ה שהיה ראשית מחשבתו שבשבילם ראוי העולם להבראות שיעמוד בצדקתם לא כן העובדי כוכבים ומזלות: אצטגנין. הוא חוזה בכוכבים:
אָמַר רַבִּי בְּנָיָה: הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּזְכוּת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' *בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג, יט). רַבִּי בֶּרֶכְיָה אוֹמֵר: בִּזְכוּת מֹשֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר: "*וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ" (דברים לג, כא).
נפש יהודה בחכמה. התורה שנקראת חכמה שנאמר אני חכמה שכנתי ערמה: וירא ראשית לו. ראה הקב"ה משה וברא בזכותו העולם וזה בראשית ברא:
וּלְפִיכָךְ נֶאֱמַר עַל יְצִירָתוֹ: "*וְהִנֵּה־טוֹב *מְאֹד" (בראשית א, לא). וַאֲמְרִינָן הָתָם בְּפֶרֶק שְׁבִיעִי: "מְאֹד" זֶה אָדָם. תִּמְצָא שֶׁהָאָדָם הוּא שֶׁנֶּאֱמַר עָלָיו: "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (שם שם, כו). רוֹצֶה לוֹמַר, *בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים. וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: "וְהִנֵּה טוֹב", זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה; "מְאֹד", זֶה הָעוֹלָם הַבָּא. לָמַדְנוּ שֶׁנִּבְרָא הָאָדָם עַל אוֹתָם שֶׁזּוֹכִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֵם הַצַּדִּיקִים.
נפש יהודה והנה טוב מאד. דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד: מאד. אותיות אדם: בשביל הצדיקים. שעליהם הוא צלם אלהים אבל מהרשעים סר צלם וכבהמות נדמו:
וְעַל דָּא גָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי בְּרַכְיָה: בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ, אָמַר: אִם אֶבְרָאֶנּוּ הֲרֵי רְשָׁעִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ הֵיאָךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ? מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? *הִפְלִיג דַּרְכָּן שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ רַחֲמָיו, וּבְרָאוֹ. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: "כִּי־יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד" (תהלים א, ו). מַהוּ "תֹּאבֵד"? אִבְּדָהּ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ רַחֲמָיו, וּבְרָאוֹ.
נפש יהודה הפליג. הרחיק ממנו כביכול כאילו לא ראה אחר מעשיהם ושתף להם מדת הרחמים:
נִמְצָא שֶׁהַכַּוָּנָה הָיְתָה בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, סוֹבְלִין יִסּוּרִין וְגָלוּת לְמָרֵק עֲוֹנָם וּלְסַגֵּף גּוּפָם, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם וּבְפֶרֶק חֵלֶק: אָמַר רַב הוּנָא: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", זוֹ מִדַּת יִסּוּרִין. וְכִי יִסּוּרִין טוֹבָה מְאֹד, אַתְּמָהָא! אֶלָּא שֶׁעַל יָדֶיהָ בָּאִין הַבְּרִיּוֹת לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן שְׁלֹמֹה אָמַר: "*וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר" (משלי ו, כג), אָמַרְתָּ: צֵא וּרְאֵה, אֵי זוֹ דֶּרֶךְ מֵבִיא אֶת הָאָדָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא? הֱוֵי אוֹמֵר: מִדַּת יִסּוּרִין.
נפש יהודה ודרך חיים. חיי עולם הבא הויין לו על ידי תוכחות מוסר לאדם:
וְגַם תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי יִסּוּרִין, דְּגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, א): תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וְכֻלָּן לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין. וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעוֹלָם הַבָּא. תּוֹרָה, דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר" וגו' (תהלים צד, יב); אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: "וְיָדַעְתָּ [עִם לְבָבֶךָ] כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת־בְּנוֹ" וגו' (דברים ח, ה) וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה" (שם שם, ז); הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: "וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". לְהוֹדִיעֵנוּ. כִּי בְּיִסּוּרֵי הַגּוּף גּוֹבֶרֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוּא הֲפָכוֹ. וְעַל כֵּן טוֹב לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לְעַנּוֹת גּוּפָם בְּיִסּוּרִין וְצָרוֹת וְגָלֻיּוֹת *וְלֹא יֵעָנֵשׁ נַפְשָׁם בָּעוֹלָם הַנִּצְחִי.
נפש יהודה ולא יענש נפשם. ר"ל טוב להם לקבל היסורין באהבה שהקב"ה מיסרם בעולם הזה בעבור עונותיהם ושלא תענש נשמתם לעולם הבא:
וְעַל כֵּן בָּחַר אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּזַרְעוֹ שֶׁיִּפְּלוּ בַגָּלוּת עַל עֲוֹנָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְּלוּ בַגֵּיהִנֹּם, כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא, פָּרָשָׁה (מד, כא): "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה" וגו' (בראשית טו, יז), שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַרְבָּעָה דְּבָרִים הֶרְאָה לוֹ: גֵּיהִנֹּם וּמַלְכֻיּוֹת, מַתַּן תּוֹרָה *וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ: כָּל זְמַן שֶׁבָּנֶיךָ עוֹסְקִים *בִּשְׁנַיִם נִצּוֹלִים מִשְּׁנַיִם, פָּרְשׁוּ מִשְּׁנַיִם הֵם נִדּוֹנִין בִּשְׁנַיִם. אֲמַר לֵיהּ: בַּמֶּה תִּתְרַצֶּה שֶׁיִּדֹּנוּ בָנֶיךָ, בְּגֵיהִנֹּם אוֹ בְמַלְכֻיּוֹת? רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר: אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ אֶת הַמַּלְכֻיּוֹת. רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמְרוּ: אַבְרָהָם בֵּרַר לוֹ גֵּיהִנֹּם: וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּרַר לוֹ הַמַּלְכִיּוֹת. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: "אִם־לֹא *כִּי־צוּרָם מְכָרָם וַה'" וגו' (דברים לב, ל), שֶׁהִסְכִּים ה' לִדְבָרוֹ. רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אָחָא אוֹמֵר: הָיָה אַבְרָהָם תָּמֵהּ כָּל הַיּוֹם בַּמֶּה אֲבָרֵר? גֵּיהִנֹּם אוֹ מַלְכִיּוֹת וכו'.
נפש יהודה ובית המקדש. תפלה וקרבנות: בשנים. תורה ועבודה ניצולין מגיהנם ושעבוד מלכיות: כי צורם. זה אברהם דאיקרי צור דכתיב הביטו אל צור חצבתם וה' הסגירם שהסכמה חתימת העצה והסגרה וזה הוא לדעת ר' חנינא דאמר אברהם בירר המלכיות:
וְגַם הֶרְאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַגָּלֻיּוֹת לְיִצְחָק וְיַעֲקֹב בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לַחֲטוֹא בָּאָרֶץ וְלִפֹּל בַּגָּלוּת עַל חֶטְאָם. וְטוֹב לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל לֵעָנֵשׁ בְּגוּפָם הַכָּלֶה וְלֹא בְנַפְשָׁם אֲשֶׁר נֶחְצְבָה מִלְּמַעְלָה וְתוּכַל לִקְנוֹת שֵׂכֶל וְחַיֵּי הָעוֹלָם. וְעוֹד, כִּי כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִבְדְּלוּ לִטֹּל חֶלְקָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים, וְעוֹלָם הַזֶּה הוּא הֵפֶךְ עוֹלָם הַבָּא - שִׁפְלוּתָם בָּעוֹלָם הַזֶּה תִּגְרֹם לָהֶם גְּדוּלָה לֶעָתִיד לָבֹא בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּבִתְחִיַּת הַמֵּתִים גַּם לְגוּפָם, וּבָעוֹלָם הַבָּא לְנַפְשָׁם, כְּמוֹ שֶׁהוּא מְפֹרָשׁ יוֹתֵר אָרוֹךְ לְמַעְלָה, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק הָעוֹלָם הַבָּא, בְּנֵר תַּלְמוּד תּוֹרָה. (סימן רנח).
וְחוּץ מִזֶּה, אֲפִילוּ לְמִי שֶׁחָמוּר בְּעֵינָיו עֹנֶשׁ הָעוֹלָם הַזֶּה וְיִסּוּרָיו, מָצִינּוּ כִּי לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל וּלְאַהֲבָתָם פּוֹקֵד עֲלֵיהֶם עֲוֹנָם מְעַט מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִמָּלֵא סְאָתָם כְּמוֹ לְאוּמוֹת הָעוֹלָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ד, א): מִשְׁתַּבַּח לְהוּ רַבִּי אֲבָהוּ לְמִינָאִי בִּדְרַב סַפְרָא דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא וכו', *אוֹהֲבוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, שׂוֹנְאוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְּבַת אַחַת וכו'. כִּדְאִיתָא בְּהַקְדָּמַת הַחִבּוּר (סימן א).
נפש יהודה אוהבו נפרע ממנו מעט. וזה שעשה משה רבינו טובה וקיום לישראל שנאמר עליו מי יקום לי וגו' עם פועלי עון שגזירת הקב"ה אין להשיב רק רוע הגזירה יכול להבטל דקשה הקב"ה קילל במ"ט קללות ומשה כפל אלא הוא הטובה שעשה ששבר כל קללה לשנים ושוב החליש כחם משל למלך שגזר על בנו להשליך עליו אבן מק' ליטרא מה עשה אוהבו דלבטל גזירת המלך אי אפשר לזרוק עליו אי אפשר מחלקו וזורק עליו בשני פעמים נמצא שקיים הגזירה והבן לא הוזק כך עשה משה וכן עשה הקב"ה בגזירותיו לישראל בכל פעם והוא טעם אחד מאריכת הגלות:
וּתְשׁוּבַת הָרַבִּים אֲפִילוּ בְּדֹחַק צָרוֹת וְיִסּוּרִין וְגָלֻיּוֹת תְּהֵא מְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא וְנִגְאָלִין בָּהּ, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צז, ב); תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה נִגְאָלִין וְאִם לָאו אֵין נִגְאָלִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: *וְכִי אִם אֵין עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִין? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן וּמַחְזִירָן לְמוּטָב. לָמַדְנוּ שֶׁהַיִּסּוּרִין מְקָרְבִין אֶת הַגְּאוּלָה.
נפש יהודה וכי אם אין עושין תשובה אין נגאלים. והא כתיב בעתה אחישנה ולא יאחר:
פֶּרֶק שֵׁנִי [שג]
הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ נִבֵּא עַל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, שֶׁעָתִיד לְהַגְלוֹתָם בַּעֲוֹנָם עַל יְדֵי סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר. וּלְבַסּוֹף נֶעֱנַשׁ, לְפִי שֶׁחָשַׁב לִשְׁלֹחַ יָדוֹ עַל יְרוּשָׁלַיִם. וּזְכוּתוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֵגֵן עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַםִ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צד, ב): *וְכִי מֵאַחַר שֶׁבִּרְשׁוּת אָזַל מַאי טַעְמָא אִעָנַשׁ? כִּי אִינְבֵּי אַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אִינְבֵּי וְאִיהוּ יָהִיב דַּעְתֵּיהּ אַכּוּלֵיהּ יְרוּשָׁלַיִם, כְּדִכְתִיב: "*כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ *כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד" וגו' (ישעיה ח, כג). מַאי "כִּי לֹא מוּעָף" וגו'? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹסְרִים עַם עָיֵף לַתּוֹרָה בְּיַד שֶׁמֵּצִיק לוֹ. מַאי "כָּעֵת הָרִאשׁוֹן"? לֹא כָרִאשׁוֹנִים שֶׁהֵקֵלוּ מֵעֲלֵיהֶם עוֹל תּוֹרָה - אַחֲרוֹנִים הִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עוֹל תּוֹרָה, רְאוּיִין הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס. מַאי "דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (שם)? כְּדוֹרְכֵי הַיָּם וְעוֹבְרֵי הַיַּרְדֵּן. מַאי "גְּלִיל הַגּוֹיִם" (שם)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאוֹתוֹ רָשָׁע: *אִם אַתָּה חוֹזֵר בְּךָ מוּטָב, וְאִם לָאו אֲנִי אֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ גְּלִיל הַגּוֹיִים.
נפש יהודה וכי מאחר שברשות הלך. שהנביא נתנבא עליו שילך סנחריב להשחית ארץ ישראל ולמה נענש שמלאך בא והרג כל עמו וא"ת שנענש על שחרף. היה לו להענישו אחר שכבש ירושלים שהרי נגזר שיתן ירושלים בידו כמו שהנביא היה מתנבא וכמו שאמר ה' אמר אלי עלה אל הארץ הזאת והשחיתה: כי לא מועף לאשר מוצק לה. לא ניבא הנביא עליו להחריב ירושלים ולא נמסר חזקיה ועמו ביד סנחריב המציק לו בעבור שהם עפים בתורה לשון עוף הפורח שעפים ללמוד בתורה או לשון עיף שמיעפים עצמם על ידי לימוד התורה ופלפוליה: כעת הראשון הקל ארצה זבולון וגו' לא כראשונים. עשרת השבטים שהקלו מעליהם עול תורה אבל אחרונים עמו של חזקיה הכבידו עליהם עול תורה והיינו דכתיב והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים ראוין הללו לעשות להם נס כיוצאי מצרים שעברו את הים וכדורכי הירדן: אם אתה חוזר בך. סנחריב מוטב ואם לאו שיצור על ירושלים אעשה אותו גליל הגוים שיתגלגל בחרפה בכל הגוים לשון אחר גליל לשון גללים:
בְּדִבְרֵי הַיָּמִים (ב לב, א): "*אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל־ הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו". הַאי *דִּישְׁנָא לְהַאי *פַּרְדִישְׁנָא? אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת, מַאי אֲחַר? *אָמַר רָבִינָא: לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אֲמִינָא לְחִזְקִיָּה דְּמַיְתִינָא לֵיהּ לְסַנְחֵרִיב וּמְסַרְנָא לֵיהּ בְּיָדָךְ, אָמַר: לָא אִיהוּ בָּעִינָא וְלָא בִּיעֲתוּתָא בָּעִינָא; מִיָּד קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִשְׁבַּע, דְּמַיְתִינָא לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "נִשְׁבַּע ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם־לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיְתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם. לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל־הָרַי אֲבוּסֶנּוּ" (ישעיה יד, כד־כה), מַאי "וְעַל־הָרַי אֲבוּסֶנּוּ"? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹא סַנְחֵרִיב וְסִיעָתוֹ *וְיֵעָשֶׂה אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ וְסִיעָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא *יָסוּר סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמֶךָ וְעֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וְחֻבַּל עֹל מִפְנֵי־שָׁמֶן" (שם י, כז). אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מְחַבֵּל עוּלוֹ שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּה שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵי מִדְרָשׁוֹת. מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בַּחֶרֶב. בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ; *מִגְּבַת וְעַד אַנְטִפַּטְרַס וְלֹא מָצְאוּ אִישׁ וְאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִּינֹקֶת שֶׁלֹּא הָיוּ בְקִיאִין בְּהִלְכוֹת טְהָרוֹת. וְעַל הַדּוֹר הַהוּא הוּא אוֹמֵר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה" (שם ז, כג), *אַף־עַל־גַּב דְּאֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף - לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה.
נפש יהודה אחר הדברים והאמת האלה. השתא משמע אמת שהיה בחזקיהו שהיו עסוקין בתורה בא סנחריב מלך אשור ויבא ביהודה ויחן על הערים ויאמר לבקעם: דישנא. דורון: פרדישנא. אדון זה וכי מפני שהאמת בחזקיה בא עליו סנחריב: אמר רבינא. מאי אחר הדברים והאמת אחר שקפץ הקב"ה ונשבע להביא סנחריב והיינו אמת שחותמו וקיומו אמת: יעשה אבוס. שיהו כלם פגרים ויאכילו סוסיהם ובהמתם בתוך עצמות הפגרים כעין אבוס: יסור סובלו. של סנחריב ועבודתו מעל שכמך: מגבת ועד אנטיפטרס. מקומות שבסוף התחומים: אף על גב דאלף גפן באלף כסף. שהן יקרים שאין להם רוב כרמים אפילו הכי לשמיר ולשית יהיה שמניחין אותן לאיבוד ומביירות אותן והיו עוסקין בתורה:
"וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ" (שם לג, ד) אָמַר לָהֶם: צְבוּ וְאִסְפוּ שְׁלַלְכֶם. אָמְרוּ *כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ אוֹ לְחַלֵּק? אָמַר לָהֶם נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: כְּאֹסֶף הֶחָסִיל, מָה אֲסִיפַת זֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ אַף שְׁלַלְכֶם כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְעַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מָמוֹן שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מְעֹרָב בּוֹ? אָמַר לָהֶם: "*כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ", מַה גֵּבִים הַלָּלוּ מַעֲלִין אֶת הָאָדָם מִטֻּמְאָה לִטָהֳרָה, כָּךְ מָמוֹן שֶׁל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים, כֵּיוָן שֶׁנָפַל לְיַד סַנְחֵרִיב נִטְהָר.
נפש יהודה כל אחד ואחד לעצמו. או לחלוק בידו לכל אחד בשוה אותו ממון מחיל סנחריב לשון אחר לחלוק לאחרים מה שאנו שוללים אבל אנו אסורים באותו שלל שממון שבזזו מעשרת השבטים מעורב בו דאיכא משום גזל: כמשק גבים. השקאה של צנורות שמזחילין בהם מים נובעין השקו באותו ממון וטיהרתו דמה צנורות הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה על ידי טבילה אף ממון וכו':
אָמַר רַב הוּנָא: עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסַע אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאֵלּוּ הֵן: "*בָּא עַל־עַיַּת עָבַר בְּמִגְרוֹן לְמִכְמָשׂ יַפְקִיד כֵּלָיו. עָבְרוּ מַעְבָּרָה גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה גִּבְעַת שָׁאוּל נָסָה. צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה עֲנִיָּה עֲנָתוֹת. נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים הֵעִיזוּ עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד" (שם י, כח־לב). אָמְרוּ לֵיהּ כַּלְדָאֵי: *עַד הָאִידְנָא נִשְׁתַּיֵּר מֵעָוֹן נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, אִי עָלִית הָאִידְנָא יָכֵילַת לְהוֹן וְאִי לָא לָא יָכֵילַת לְהוֹן. אוֹרְחָא דְּבָעְיָא לִסְגוּיֵי בַּעֲשָׂרָה יוֹמֵי סָגְיָא בְּחַד יוֹמָא. *אַכַּתֵּי הֲנִי טוּבָא נִינְהוּ? "*צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים הַקְשִׁיבִי וגו' עֲנָתוֹת" לָא מֵחוּשְׁבְּנָא הוּא, אֶלָּא נָבִיא הוּא דְקָאָמַר לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל: "צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת־גַּלִּים", בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁנִּקְרְאוּ גַּלִּים, "הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה", לָא תִּסְתְּפִי מִסַּנְחֵרִיב אַל תִּסְתְּפִי מִנְּבוּכַדְנֶצַּר דְּמָתִיל לְאַרְיֵה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ" (ירמיהד, ז). מַאי "*עֲנִיָּה עֲנָתוֹת"? דְּעָתִיד לְמִינְבִיֵהּ עֲלָךְ גַּבְרָא דְּאָתֵי מֵעֲנָתוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן־ חִלְקִיָּהוּ מִן־הֻכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת" (שם א, א). הָתָם קָרֵי לֵיהּ "לַיִשׁ", הָכָא קָרֵי לֵיהּ "אֲרִי"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לָאֲרִי: אֲרִי, כְּפִיר, לַיִשׁ, לָבִיא, שַׁחַל, שַׁחַץ. *אִי הָכֵי בָּצְרֵי לְהוּ? "עָבְרוּ מַעְבָּרָה" תַּרְתֵּי אִינוּן. מַאי, "יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת־צִיּוֹן" (ישעיה י, לב)? אַשְׁדוּ לֵיהּ בִּיסְתַּרְקֵיהּ, סָלִיק וְיָתֵיב עֲלַיְהוּ, עַד דְּחָזָא כֻּלָּהּ יְרוּשָׁלַיִם. אָמַר: הֲדָא הִיא קַרְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם דְּעַלָּהּ אַרְגָּשִׁית כָּל מְשַׁרְיֵיתִי; הֲלָא הִיא זְעִירָא וְהַהִיא חַלָּשָׁה מִכָּל כְּרַכֵּי עַמְמַיָא דִּכְבָשִׁית בִּתְקוֹף יָדִי. אָמְרֵי לֵיהּ: נִישְׁדֵי הִיא זְעִירָא וְהַהִיא חַלָּשָׁה מִכָּל כְּרָכֵי עַמְמַיָא דִּכְבָשִׁית בִּתְקוֹף יָדִי. אָמְרֵי לֵיהּ: נִישְׁדֵי בֵיהּ יָדָא הָאִידְנָא. אָמַר לְהוֹן: הַשְׁתָּא *תַּמְהִיתוּ, דְּאַתִיתּוּן מֵאוֹרְחָא רְחִיקָא; לְמָחָר כָּל חַד וְחַד מִנְכוֹן יֵיתִי לִי *גּוֹלְמִי הֲרָג מִינָהּ. מִיָּד "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" וגו' (מ"ב, יט, לה). אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: *בָּת דִּינָא בָּטֵל דִּינָא.