מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
לשבת שלפני חג הסוכות או לחג
והיא ראויה לחנוך הבית ולפתוח בו בפסוק ויהי נועם וגו'. יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן אומר לי"י מחסי ומצודתי אלהי אבטח בו כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות.
אלה הפסוקים קשרם קשה וכבר פרשו אותם המפרשים ואמרו שמשה רבינו ע"ה אמר אותם. ואמרו שפסוק ראשון הוא קריאה לעבד השם הבוטח בו ושם אותו שהוא עליון סתרו ולמד לי"י אמרו שבא במקום בעבור וזה פירושו. אומר לך בעבור השם שהוא מחסי ומצודתי והוא אלהי שאבטח בו כי הוא יצילך מפח יקוש וגו' ר"ל אני נסיתי זה ואני ערב בדבר זה שזה וזה יעשה לך השם וטוב הפירש הזה לפי זרות הפסוקים. אמנם עבד השם הבוטח בו זאת היא כונתו בבטחו בו ואחר שהוא כן לא היה צריך לכל הערה הזאת. והנכון בו שזה המזמור דבק עם המזמור שקדם לו והוא תפלה למשה והוא שלא הזכיר בפתיחת זה המזמור אחת מן המלות המורות על פתיחת מזמור. והראיה על דבר זה המנהג שנהגנו להתחילו בפסוק ויהי נועם שהוא סוף המזמור האחר. ואחר שהוא כן טוב לפרש כפי מה שנראה מדברי רבותינו ז"ל שמשה ע"ה על מלאכת המשכן אמרו להראות הכונה לכל הבא אל בית השם כדי להרחיק ממנו הכונה ההמונית כמו שהרחיק כונה אחרת המונית במזמור הקודם. והוא שפתח דברו י"י מעון אתה היית לנו לפי שמשה ע"ה בנה המשכן בדבר השם לשכן כבודו שם על הקרוב אליו הדבר בו המתיחד עמו שם ומשה רבינו מיראתו מן המחשבה העולה על לב האדם שהמשכן או מקום אחר זולתו קדוש מעון השם חלילה חלילה אמר זה כמו שאמר שלמה לבטל הכונה הזאת הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי הבית הזה אשר בניתי. כן אמרו י"י מעון אתה היית לנו רצה בו חלילה מהאמין שהבית שבניתי לשכינתך או מקום אחר זולתו שהוא לך מעון אבל אתה הוא שהיית לנו מעון כלומר לנו ולמשכנך ולשכינתך ולכל זולתך מעולם ועד עולם עד המעון העליון שהרי אתה בראתה הכל וכחך סובל הכל והכל נמצא בך בכח בכל דור ודור והוא על דרך שכתוב בתורה מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. ואמרו זרועות עולם כאלו אמר השמים העליונים כי הם זרועות לסבול העולם בכחו. והוא שבארו רז"ל הוא מעון עולמו ואין העולם מעונו
ומשה רבינו עליו השלום רמז בשני מקומות על המופתים המורים על מציאות השם יתברך שהם נודעים מצד תנועת הגלגל המניע הראשון כמו שהתבאר בספר הרב המורה ושם נזכר שהגלגל גשם והוא מניע אל לא תכלה ונודע שכח השם מניעו והוא מקומו ולפיכך אמר מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. ורמז באמרו אלהי קדם על הזמן הנמשך לתנועה וזה מענין המופתים המורים על מציאותו גם לדברי בעלי הקדמות. וכן הורה בפסוק י"י מעון אתה וגו' על הזמן ועל המקום להודיע שאין לו מקום ואינו נופל תחת הזמן ואם כן אינו גוף ואינו כח בגוף ואינו משתנה. ולהשיג ידיעה זה טרחו הפילוסופים לעשות ספרים הרבה אין קץ ומשה האיש אשר העלנו בנבואתו ובחכמתו הודיענו כל זה בפסוק אחד לכל איש ואיש באשר הוא שם.
ועל ענין זה ראוי שיתעורר כל חכם לב בבואו אל בית השם והכונה הזאת היא בכל בית קדוש לפי שהשם משרה שכינתו שם על כל המתקרבים אליו כפי קרבת איש ואיש. והוא שדרשו ז"ל בכל דור ודור אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ובפסוק הרחיק כונה המונית מתפשטת עד היום על המקומות המיוחדים לכבוד השם להתקרב אליו ואל הכונה ההיא אמרו אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות עומדות ואינן יודעות על מה עומדות. הארץ על מה עומדת על העמודים וכו'. וסוף דבר על עמוד אחד היא עומדת וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם והוא המכוון בקראם אותו מקום לפי שהוא מקום הכל ומכלכל כל המקומות ואל זה כון באמרו י"י מעון אתה היית והנמשך אליו במזמור ההוא והכל להודיע כי הכונה האחרונה היא לבא אל בית השם האמיתי שנאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא וצורת הבית היא צורה בלא חומר והבא אל הבית ג"כ צורה כי היא הכונה לא החומר כי החומר ימיו מעטים ובמה נחשב הוא ואף חומר האדם ואלו אלף שנים יחיה. ולזה בא כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו' והנמשך אחריו הכל להרחיק כונת ההמון ולהעיר על כונת יחידים במקומות מיוחדים ובזמנים מיוחדים לפי שהמקום והזמן שני חלקי הכמות המדבק שאי אפשר לאדם זולתם כוללים ומיוחדים והכונה אחת במיוחדים לקדושה להתקרב אל השם ולפיכך חבר מזמור אחד על הזמן המיוחד והוא אמרו מזמור שיר ליום השבת וכלל בו גם כן כונת המקום והוא אמרו שתולים בבית י"י כמו שיתבאר. וכן חבר מזמור על המקום והוא שפתח בו י"י מעון אתה וכלל בו כונת הזמן. והוא אמרו כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ואמר עוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' שבא בלי ספק להעיר האדם על ימיו שלא יכלם בהבל.
ונרחיב באור בזה ונאמר. כי כבר התפרסם שמתנה טובה נתן השם לישראל בתתו להם מצות יום השבת שהוא יום השביעי לשאר הימים והוא היום שנבחר להתקדש ולהתיחד בעבודת השם ולשבות בו מעבודת העולם הנמשכת לטבע החיים ובשאר הימים צריך שישתדל בשאר עסקיו כדי שיהא ביום ההוא פנוי לבא לפני האדון י"י ולהתענג בו ובלא ספק צריך שיכין קודם השבת מה שיאכל בשבת. כן ראוי לאדם להתעורר על שנותיו ויתבונן וידע כי לפי הטבע נתונים על מספר שבעים שנה וידוע כי מספר העשרה יש לו מבוא גדול בהערת האדם להכיר מי שאמר והיה העולם כמו שקדם לנו. והעשרות הם חלקי מספר שנות האדם השלמים חלוקים על מספר שבעה. ולפיכך צריך שיתעורר וישוב יום אחד ויתן לשם היום האחרון שהוא מששים עד שבעים כמו שרצה באמרו תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם רצה בו כי לפי מה שגזרת על טבע ושישוב דכא בחייו ולא יעמוד הגוף רענן חזק נודע רצונך באדם והוא כאלו אמרת לבני אדם שובו אלי כי המות לפניכם ואלו יחיה האדם אלף שנים הלא הכל בבחינה אצל השם יתעלה כיום עובר קצתו חשך והוא אמרו כי יעבור ואשמורה בלילה. ובאר זה ואמר זרמתם שינה יהיו רוצה בו כי באותם שנים בעצמם תגזרם והם ישנים בם כמתים שאין להם מעשה וחשבון שם בשאול. והענין מתמיד להם בכל ערב ובבקר יציץ ויחלוף כטבע קצת צמחי האדמה ולא שיעמוד אחר שיציץ בבקר אבל בערב ימולל ויבש וזה דבר מתמיד עליו כל הימים כי כן נגזר עליו מראש ואנחנו כשלא נתעורר להרגיש אל הכונה הזאת אין לנו יתרון על הצמחים כמו שאמר הנביא כי כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה רוצה בו כשלא ישיגו דבר השם. והוא שהשלים הנביא דברו ואמר ודבר אלהינו יקום לעולם כן רצה במאמר הזה באמרו כי כלינו באפיך ובחמתך נבהלנו שתה עונותינו לנגדך עלומנו למאור פניך וזה הכל לאולתנו ולחסרון הרגשתנו כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' והיה לנו התעורר ליום אחרון ולהכין לו מבערב והלא הזריז יראה מיום רביעי צרכיו ליום השבת כמו שאמרו ארבעה בשבא חמשא בשבא שיתא בשבא מקמי שבא.
וכן ראוי לאדם הנלבב אחר היותו בן ארבעים שהגיע לבינה ורעננותו הולך וחסר אבל קודם לכן רהב רתיחת הנערות והבחרות ימנענו ועמלו בימים ההם עמל ואון והוא שרצה באמרו ורהבם עמל ואון אמנם יום חמישי רוב בני עמנו יכינו בו לשבת צרכיו. וכמו כן בן חמשים שהוא יועץ ראוי לו שייעץ עצמו על עצמו ומי העצל שלא יכין בששי ואנה יוליך חרפתו האיש ההוא שלא יכין צידתו והוא בן חמשים וחמש כמוני היום. ומי שלא בשל בערב שבת מה יאכל בשבת שהוא מששים עד שבעים שראוי לעמוד בו בקדושה ואז ילך לפניו צדקה וכבוד השם יאספנו לעולם שכלו שבת והוא רחום יכפר עון ולא ישחית הנפש והרבה להשיב אפו מעלינו ולא יעיר כל חמתו על הגוף. וזה הענין רצה באמרו מי יודע עוז אפך וכיראתך עברתך. רצה בו כי מי יודע ידע עוז אפך וכפי שייראך האדם ידע ויכיר עברתך על מה היא עוברת. ואמר למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה רצה בו למנות ימינו על דרך זה הודיע אותנו והוא שנרגיש להתעורר על עוז אפך ונקנה לב חכמה רומז בו על השכל הקנוי ההווה בפועל שהוא צורת האדם העומדת לעולם. וזה הפסוק בא על ענין שבא הודיעני י"י קצי ומדת ימי מה היא ואדעה מה חדל אני. ואין ספק שלא בקש לדעת מתי ימות כי אין זה בקשת חכם אבל צריך שיראה כאלו מחר ימות ויהיו כל ימיו בתשובה. אמנם המבוקש לו שירגיש ויתעורר על קצו וכי מעט מדת ימי חלדו וימי העולם האחר הם בלא מדה וכמה זמן חלדו. ולפיכך ראוי לו שישתדל על צורתו שהוא צלמו העומד לעד. ועליו רמז באמרו אך בצלם יתהלך איש כלשון בצלמו כדמותו.
וזה הענין רצה באמרו למנות ימינו כן הודע ועוד אמר שבענו בבוקר חסדך אחר שהעיר השלם על חלקי השנים על דרך משל השלים המשל להמשיל החלק האחרון לבוקר לפי שהעולם הבא הוא כלו שבת והוא שאמר ונרננה ונשמחה בכל ימינו. ולפי שהוא כלו שמחה והעולם הזה בבחינה אצלו הוא ענוי וענין רע אמר שמחנו כימות עיניתנו והשמחה היא בראותו פועל השם והדרו. והוא שאמר יראה אל עבדיך פעליך והדרך על בניהם. ואפשר שרצה בבניהם בניהם ממש כי כן דרך בני הטובים להיות טובים ולהם יקרא בנים. או אפשר שרוצה בו הבנים העומדים לעד והם דעותיהם. וכבר נאמרו בפסוקים אלו פירושים אחרים בחר אתה אי זה שתרצה אבל אל תשלך אחרי גיוך המכון בו במנות ימי חייך. שאין ספק אצלי שעל הענין הזה בא מזמור זה. כן אמרו יושב בסתר עליון וגו' בא להשלים הכונה אל כל הבא אל בית השם לפי שצוה לבא ולהתיחד ולהתקדש בביאת המשכן ובשאר מקומות המיוחד לשם כבית המקדש ובית הכנסת או סוכה של מצוה שהיא ביתו ג"כ כמו שאמרו ז"ל חג הסוכות לי"י כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה ואמר מה חג לי"י אף סוכה לי"י. ואל הבא אל אחד מהמקומות האלה אמר זה ור"ל אתה המקיים המצוה שצויתיך לבא אל המקום המיוחד לשם אתה היושב בסתר י"י שהוא עליון כלומר עליונות מעלה והמתלונן בצלו אומר לי"י מחסי עליון ר"ל מחסי עליון מן האדם והוא כאלו אמר אל יעלה בלב אדם שהבית שצויתי עליו שהכונה בו להגן עלינו אבל לי"י בעצמו אומר שהוא לבדו מחסי בדעת אותו ובהשיגי דרכיו ולא מחסה כשאר המחסים בלבד אבל מגדל עוז ומצודה הוא לי שאבטח בו בכל עת ובכל מקום מבית ומחוץ כמו שאמר החכם מגדל עוז שם י"י בו ירוץ צדיק ונשגב. ר"ל הצדיק החוסה בצלו הוא היודע שמו אינו לבד כשאר השרים הגדולים בעלי המצודות והמגדלים שהם כל כחם ומשגבם בתוך המגדלים. וכאשר יצאו חוצה להם כחם ועזם כשאר בני אדם בלבד אבל הצדיק היודע שמו ית' יש לו מגדל עוז והוא שם י"י שירוץ בה בשוקים וברחובות בעיר ובשדה ונשגב מכל רע.
וזה גם כן רצה באמרו ומצודתי אלהי אבטח בו כלומר בכל מקום ועליו הבטחותיך כי הוא יצילך מפח יקוש. וכל שאר הפסוקים הנמשכים אליו רצה לומר בכונה זו אתה בטוח מכל הפגעים בלכתך בדרכי השם ובאהבתך אותו ובדעתך את שמו כמו שאמר כי אתה י"י מחסי עליון שמת מעונך ולפיכך לא תאונה אליך רעה הכל כמו שהשלים ואמר בדבר השם אל מלאכיו ר"ל כחות השכל הקנוי המגיע בפועל שהוא המגין על האדם והחופף עליו והמישרו אל כל אשר יפנה ישכיל. וכל אשר יעשה יצליח ואליו יאמר השם כאשר יצוהו לשמרו כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי. ולזה הוא כונת המזמור הזה להעיר האדם שלא יבטח זולת זה במקום מן המקומות המיוחדים לקדושה אבל בהתיחדו שם עם השם ובהתבוננו במעשיו הנפלאים ובלכתו בדרכיו ובחוקותיו ובמשפטיו כמו שאמר השם לשלמה הבית הזה אשר אתה בונה אם תלך בחקותי ואת משפטי תעשה וגומר. ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל. ולפי שהדעות האמיתיות צריכות אל מעשים כדי להעיר במעשים ההם על הדעות ההן את יודעיהן יעשו הבתים המיוחדים לקדושה וכאשר תושג הכונה הראשונה בהם אז תשלם המלאכה והמעשה יכונן לעושיו ולפי ששני הענינים ר"ל המעשה והמכון בו צריכים לעזר אלהי אמר ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. וכן בא להעיר היושבים שם על הדרך הנזכר באמרו אשרי יושבי ביתך. והראיה על זה אמרו עוד יהללוך סלה הנה זאת חקרנוה כן היא הכונה במקומות מיוחדים והיא ג"כ בזמנים מיוחדים לא זולת זה.
ולזה בא מזמור שיר ליום השבת הסמוך למזמור הזה להעיר האדם גם כן שאין הזמן בעצמו מכוון רק הנמשך אחריו והוא להיותו יום מיוחד ופנוי להתבודד בו ולהתבונן במעשה השם ולשבת בביתו והוא שאומר בו כי שמחתני י"י בפעלך וגומר וכל המזמור ההוא בא להעיר האדם שעל הדרך הזה ישיג נעם י"י הדרוש והוא העולם הבא ואליו הוא הכונה לא כדעת קצת בני אדם שחושבין שהכונה היא בעולם הזה. ולהודיע שטוב העולם הבא על דרך האמת הוא אחרית הטוב הוא שאמר איש בער לא ידע וגומר. ואמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית י"י וגומר והם היודעים דרכי השם ושמו המיוחד שהידיעה ההיא היא ביתו כמו שקדם לנו בפסוק כי לא כן ביתי עם אל והשתולים בו כלומר הקבועים לעמוד בו הם הם שינובון באחרית הימים ודשנים ורעננים יהיו לעד.
ואף כי יקרו עליהם מקרים רבים ממקרי העולם אחריתם הוא זה ואותם המקרים הם נמשכים למה שימשכו הם אחר העולם כל ימי התרחקם מבית השם וכפי שינועו אותם השתולים ממקומם לעיתים ועם כל זה דשנים ורעננים יהיו כלומר לעד. ובזה סרה מבוכה גדולה שנפלה במשפטי השם הישרים ובהנהגתו לעולם במה שרואים צדיק ורע לו רשע וטוב לו ולא יתנו אל לבם שאחרית הטוב הוא לעולם שכולו טוב והוא שאמר להגיד כי ישר י"י צורי ולא עולתה בו כאלו אמר ללמדך שמשפטי השם ישרים ואין לפניו לא עולה ולא שכחה.
והידיעה הנכללת במזמורים הנזהרים היא משלמת התפלה הראויה והוא שפתח בלשון תפלה כי היא התפלה הנמרצת והוא הבטחון השלם שנאמר עליו הבוטח בי"י חסד יסובבנו כי הוא לבדו המחסה והמסתור ואליו לבדו היא הכונה אין שם בית זולתו ראוי לבטוח בו ואף כי יקדש עד מאד כל שכן שאין ראוי לבטוח בבית מן הבתים לרב גבהו וחזקו ותקונו הטוב אף כי ימלא כל טוב. ולהעיר על זה האדם לבנות ביתו בצדק ושיהא לו בית נאמן וקים לעד בתלמוד תורה ובחכמה המתקיימת אחר המעשים הטובים באה מצות סכה אחר ר"ה ויום הכפורים כפי מה שקדם לנו שר"ה בא להעיר על התשובה ויום הכפורים בא לגמרה ולהביא כפרה על מה שעבר ולפי שהזמן הזה זמן בעיטה שהאוצרות מלאות כל טוב באה גם כן מצות החג שצריך מעתה להתעורר מראש אחר שאוסף את מעשיו מן השדה והוא עומד בתוך העיר ומטיח את גגו ומחזק בדק ביתו להשמר בו מזרם וממטר ומרוח ומשאר פגעים לפיכך צוה לשבת בסכות כדי שיתעורר וישים מבטחו בשם ויתן אל לבו כי כל הטוב שהגיע אליו מן היוצא בשדה הכל בא לו ברצון השם בתתו מטר בעתו וכל שמירת גופו וכל אשר לו הכל יבא מאת השם לא שיבטח בביתו ובאשר בו בלבד. ולפיכך באה מצות סוכה כי הסוכה היא דירת אנשי שדה או אנשי מחנה לא דירת אנשי מדינה ולפיכך הצריכו חכמים שתהא הסוכה כצורת כך וכך.
ובדרך זה הזהירה התורה לעשות חג הסוכות לי"י להזכיר כי בסוכות הושיב את בני ישראל במדבר ושמרם בלא בית ובלא תקרה והוא שנחלקו בו חכמי ישראל שר' אליעזר אומר ענני כבוד היו ור"ל כדי להזכיר מעשה זה שהיה דבר פלא בא המצוה ור' עקיבא אומר סוכות ממש היו ודבר השם ורצונו היה להם סכה מחורב ביום ומקרח בלילה ומחסה ומסתור מזרם וממטר אבל יבא עליו כגשם השפע האלוהי ולרמוז על ענין זה בא מאמר זכריה הנביא באמרו על אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות ולא עליהם יהיה הגשם והוא כענין ויבא כגשם לנו וגו' וצריך להרחיב עוד ולומר כי לפי שחג הסוכות הוא חג האסיף והוא הזמן הראוי להודות לשם על כל הטוב אשר הגיע מאתו מאוצרו הטוב דקדקה הנבואה להזכיר חג הסוכות ומניעת הגשם שהיא הסבה הקרובה וגו'
ואל זה הענין הטוב המכון לשבת בסוכות שבעת ימים על המספר הסובב בתורה כמו שקדם כדי שיתן האדם אל לבו מעתה ללמוד הראוי ולהתבונן במעשה השם עד שידע שמו אחר שבא עת האסף אל הבית והלילות ארוכים כאלו נוצרו ללמוד וללמד בה ובזה יזכה האדם לבא בחצרות י"י ולהתלונן בצל שדי ולשבת בביתו לעולם שכלו לי"י ובדרך זה שכינה שורה בבית הנבחר על הבא אל ביתו. והוא שכתוב ברוך הבא בשם י"י ברכנוכם מבית י"י. והוא שהיה הלל הזקן אומר בבית השואבה אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך והוא שנקרא חג י"י מה שלא נקרא כן חג אחר אמרה תורה חג הסוכות לי"י והם ז"ל אמרו ששם שמים חל על הסוכה. והוא שהיתה שם שמחה יתירה לפני השם מצורף אל זה ההודאה על כל הטובה שעשה להם השם בכל מעשה השדה והכל כדי לדעת ולהתבונן ולהשיג הראוי להשיג שהכל מאתו.
ועוד באה שם מצוה אחרת לקחת ארבעה מינין פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והקבלה האמיתית ביארה לנו שפרי עץ הדר אתרוג והלכותיו כך וכך ובדרך הזה באה המצוה הזאת. והרב המורה גלה בספרו הנכבד טעם למצוה הזאת נמשך לטעם סכה הכתוב בתורה ואמר שהוא כדי להזכיר שהביאם השם ממקום שאין שם לא פרי ולא רעננות ארץ מלחה לא תשב אל ארץ נחלי מים ארץ זבת חלב ודבש וכל דבריו טובים ונכוחים.
אבל מתוך דברי רז"ל נראה שבאה המצוה הזאת ג"כ להעיר על מה שרמזו במצות סוכה כי אחר שבארו אותה מצוה להעיר האדם לחסות בו לבדו ולדעת את שמו באה מצוה זו להשלים הכונה ולבאר מה שאמרו ז"ל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואולם לא כל החלקים שוים כי כל אחד ואחד יאכל בשבת כפי מה שבשל בערב שבת וכל עץ ועץ כפי שרשו וכפי המקום שהוא שתול בו יהיה דשנותו ורעננותו. ובזה נמצאו אנשי התורה חלוקים לארבע כתות כנגד ד' מינין שבלולב. המין האחד פרי עץ הדר שבארה הקבלה שהוא אתרוג והאתרוג ידוע שטעמו טוב וריחו טוב ותועלתו קרובה ומפורסמת. וכנגדו כת הרבנים שטעמם טוב לפי דעתם התלמוד וכל המצות כללותיהן ופרטיהן ריחם טוב לפי מעשיהם הנאים. ועוד שזה הפרי עומד מתמיד באילנו וטעם עצו ופריו שוה. וכענין זה תמצא לרבנים אנשי המעשה והוא שהיה ראוי להקדים כפי הדעת המפורסם. המין האחר כפות תמרים שביארה הקבלה שהמצוה בחוטר העולה ביושר לא יטה ימין ושמאל ושתי קצותיו שהן עליו דבקים בו והוא נותן פריו באחרית הימים דבש. וכנגד המין הזה כת חכמים אנשי לב הנבונים בכל חכמה העולים מעלה מעלה היודעים את שמו וההולכים בדרכיו הם שנ' עליהם רוח בני אדם העולה היא למעלה ועל השגת חכמתם נאמר דבש מצאת אכול דיך ונאמר אכול דבש כי טוב וגומר כן דעה חכמה לנפשך וגו' וראה והבן המין שאנו מברכין עליו הואיל ומינו גבוה מכלן והוא שתועלתו רחוקה אבל באחרית הימים יתן פריו מתוק מכל פרי וכן אותם החכמים השתולים בבית י"י ינובון בשיבה וכתמר יפריחו והוא שנאמר שתולים בבית י"י בחצרות אלהינו יפריחו. ועוד אמר עוד ינובון בשיבה וגומר ונאמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון. ועוד מצאנו שהלולב עולה בלב עצו עד שנקרא לולב בשתוף השם ובפירוש מצאנו לרבותינו ז"ל שהדקל אין לו אלא לב אחד. ועוד אמרו מה ארז ותמר עולין כנגד מעלה אף צדיקים עולין למעלה כנגד אביהם שבשמים ואותם הם שיקראו חכמי לב לפי שאותם החכמים חכמתם תלויה בהשגת הבנת לבם ולפיכך נמשלו ללולב ולא למין האחר שהוא חמוץ מעט מבפנים וכמו כן אמונת הכת האחרת חמוצה מעט בהאמינם דברי התורה והתלמוד הסתומים כפשוטם והוא הסבה למה שנאמר ראיתי בני עליה והם מועטין וכנגד אותן בני עליה בא המין הגבוה העולה ביושר שעליו אנו מברכין לפי שהכל טפלין לו.
והכת השלישית ענף עץ עבות שהוא עץ שפל קומה ועליו חופין את עצו. ופריו לא תאר לו ולא הדר ומציאותו לריח כמו שבא בתלמוד הדס דלריחא עביד וכנגד המין הזה כת אנשי המעשה עמי הארץ הם הריקים שבנו שמלאים מצות כרמון ועושין אותן לשם שמים דרך ענוה ושפלות לא לחכמה. והכת הרביעית ערבי נחל שהם יפים וטובים למראה וטובים לצל ויפים וטובם הוא כל זמן שהם שתולים על הנחל וגם בהיותם שם לא טעם להם ולא ריח אבל הם רעננים מרב לחות המים. וכנגד המין הזה שאר אנשי התורה כבעלי מקרא ובעלי נכסים המאמינים בתורה אמונה המונית ועושים מעשים טובים כדי להתגדל בין בני עמם כל זה להעיר על הדרך הישרה שיבור לו האדם. מצורף על זה שהמינין האלה באים לרצות על המים כדרך ניסוך המים בהודות שהכל בא מאתו והוא שיש שם יום מיוחד לערבה שגדלה על המים. ושתי הכונות האלה נמצאו בדבריהם ז"ל הכונה הראשונה אמרם מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו נמצא שהכונה על ידיעת השם. והכונה השנית אמרם מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים והוא הרצוי מתוך ההודאה על האד העולה מן הארץ בדבר השם. ולפי הדרכים האלה בא ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים וביום השמיני היתה שם שמחה יתירה בבא כל ישראל אל בתיהם כדרך חנוך הבית והכל לשמוח בשם כמו שאמר נגילה ונשמחה בו ובו שב אל השם לא אל היום כי כן בא נגילה ונשמחה בך. והוא שהיה הלל הזקן אומר בשמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן אם אין אני כאן מי כאן ר"ל שאין שמחה באמת אלא בו.
ועל דרך זה ראוי לשמוח בימים מיוחדים ובמקומות מיוחדים אחר אשר בחר בנו השם והרבה לנו תורה ומצות לזכותינו לעולם הבא שבו שמחת עולם. ולהעיר על ענין זה היו ההלל והשמחה יתרים בחג על שאר הזמנים והוא המנהג שאנו הולכין סביב התורה בכל יום כדרך שהיו מקיפין המזבח כאלו היו הולכין סביב שכינה ובשביעי מקיפין שבעה בדרך הערת מספר השבעה להזכיר ולהעיר כי לו לבדו הממשלה לא לשמים וצבאם כי הם משתחוים לו הכל כמו שקדם. ועכשיו שאין שם מזבח להשרות שכינתו שם התורה שהיא העיקר נקיף סביבה במקום הקף המזבח.
יהי רצון מלפני אלהי השמים שישוב וירחם עלינו ועל מקדשו ויראנו בבנינו וישמחנו בתקונו ויקיים בנו מקרא שכתוב ופדויי י"י ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה.
ליום שמיני עצרת. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בי"י מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך.
אשרי משה רבינו מכל ילוד אשה שנפטר באשרי וסוף דברו אשר עמו והבטיחו בעולם הבא וימות המשיח ועל דברו ראוי לקרא פסוק זה טוב אחרית דבר מראשיתו על דרך שפרשו ר' עקיבא כשהוא טוב מראשיתו. וכבר קדם לנו שראש דברו הבטיחנו בעולם הבא שהוא תכלית הגמול באמרו והייתם לי סגולה מכל העמים וכן בפסוק הזה שהוא סוף דברו הבטיתנו זה כן בשלש לשונות כי אמרו אשריך הורה כי העם הזה בתכלית השלמות עם שלשון אשרי מורה על זה כמו שקדם וכן התבאר בדברי רבותינו ז"ל שאמרו נתקבצו כל ישראל אצל משה אמרו לו משה רבינו אמור מה טובה עתיד הקב"ה לתת לנו לעולם הבא אמר להם איני יודע מה אומר לכם אשריכם מה מתוקן לכם משל למלך שמסר בנו לפדגוג אחד ר"ל אומן והיה מחזר ומראה אותו ואומר לו כל האילנות האלו שלך כל הגפנים האלו שלך וכל הזתים האלו שלך וכל ארצות האלו שלך. וזה רמז על כל הברכות והטובות הגופניות שיחלם בתורה מי שיגע להראותו אמר לו איני יודע מה אומר אשריך מה מתוקן לך. כך אמר להם משה לישראל איני יודע מה מתוקן לכם אשריכם מה מתוקן לכם מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו' כל זה הורה במלת אשריך. ואמרו מי כמוך הורה שאין עם אחר שוה לו בשלמות ואמרו עם נושע בי"י הורה ששלמותם היא הישועה האמיתית והוא הטוב הצפון ואחר כן הבטיחו בטוב העולם הזה גם כן להודיע שאע"פ שארך הגלות השם יהיה. מגן עזרו להצילו מכל צרה וחרב ואשר בה יתגאה על כל העמים
והקרוב לומר שלשון גאוה יבא לקצת מקומות במקום ניצוח כאמרו כי גאה גאה וכמהו ואשר חרב גאותך ואל זה נטה המתרגם. ואמרו ויכחשו אויביך לך ר"ל שיתנכרו אויביו מן הפחד ויחזיקו עצמם בחזקת אוהביהם עד שידרכו על במותם. וזה הפסוק לראיה חזקה על גמול העולם הבא ועל ימות המשיח שהרי חתם דברו משה ע"ה ביחול הגאולה והישועה אחר שאיים אותם על חטאם והודיעם עונש גלותם על עברם מצות התורה וכבר אמר להם גם כן אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ואין ספק שהרבה נדחו ולא נתקבצו עד עתה אם כן כל המאמין נבואת משה יאמין בהכרח גאולתינו וישועתנו ופסוקים הרבה באו על זה בתורה אם כן אין הדבר כמו שאומרים שכבר בא המושיע הלא משה רבינו שאין אנו מיחסין לו אלהות חלילה אבל שלמות אנושי לפי שזכה לדעת השם ולדבר עמו פה אל פה נאסף בלא חולי ובלא צער אבל בנשיקה כלומר בקירבת פה אל פה והוא אמיתת דבור השכל. וזה הלשון נמצא בדברי החכם ישקני מנשיקות פיהו והמשיל הענין הנכבד הזה בנשיקה לפי שהנשיקה תכלית דבוק החשק העומד והוא שאמר על פי י"י להורות כי גם בעת האספו היה עומד עמו פה אל פה. לא כשאר שלימים שנפסקה נבואתם קודם מיתתן וזה אות תכלית שלמותו. גם בחייו קרן עור פניו מהוד השכינה ששרתה עליו ולא כהתה עינו ולא נס ליחה והוא בן מאה ועשרים שנה גם במותו לא התבזה גופו להראות מת אבל השם הכין קבורתו כשאר הנפלאות עד אשר לא ידע איש את קבורתו ולא ידע לעולם והוא אמרו עד היום הזה. וזה מקום הערה כי קברו היה חוצה לארץ ומול בית פעור שלא יואש הצדיק מחלקו בעולם הבא ותחית המתים ואף כי יקבר בתפת או מקום ע"ז ובלבד שנפשו ראויה שיאצרה השם באוצרו הטוב שהרי משה רבינו ע"ה שלא קם כמוהו נקבר מול בית פעור ולא ידע איש את קבורתו עד שיאמר עליו שנשאוהו אל מערת האבות או אל מקום אחר כי הכונה השלימה על השלם שילך לפניו צדקו וכבוד י"י יאספנו. ואל זה כונו רבותינו ז"ל באמרם מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה שנאמר ויקבור אותו בגיא ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנאמר והלך לפניך צדקך. ומצורף אל האסיפה הזאת המיוחדת שלא התעסק אדם בקבורתו רק דבר השם בלבד הוא שחצב קברו וכל זה להבדילו מכל ילוד אשה ולהורות על זה באו הכתובים עליו בזה.
ואשרי העם הזה המתפאר באלהים חיים בשולתו נביא הנקרא עבד י"י והוא תכלית שבח הנביא שהתפאר במותו בתאר ההוא כמו שכתב הוא בעצמו מפי השכינה כל שמונה פסוקים האחרונים על העתיד או יהושע שקם תחתיו כתב אותם ולפי השנוי הנמצא בהם לשתי הדעות אמרו שיחיד קורא אותם. וכבר נאמרו על זה פירושים עד שהנהיגו לקרא אותם יחיד העולם לקראם. וראוי להתבונן בהם ולהתעורר ונאמר כי אמרו וימת שם משה עבד י"י ר"ל עבד השם בלבד אבל הוא חפשי ובן חורין מכל העבודה הקשה שיעבוד בה האדם והוא הראוי למשול על בני אדם ואותם שהם ראויים לאשרם במלכו עליהם כמו שאמר החכם אשריך ארץ שמלכך בן חורין ר"ל עם הארץ וזה הפסוק נאמר לפי פשוטו על עמנו שמלך בו עבד י"י והוא בן חורין באמת. אבל לפי המשל נאמר על משה עצמו ועל כל שלם לפי שדרך החכם ושאר החכמים והנביאים לדבר על האדם בדרך חידה ומשל עד שישיג הכונה בו מי שראוי להשיגה ויאחז בזה וגם מזה אל יניח ידו ותעלם מרבים פן יניחו ידם מזה וגם בזה אל יאחזו ולקבץ שתי תועלות אלו נאמרו החידות והמשלים עד שידמו חומר האדם או חומר נפש האדם בעיר או בארץ או בזולת זה כן המשל הזה בא על חומר האדם.
וכבר התעוררתי להעיר טוב ממנו במשל הזה ביחסו האכילה לשבח השרים וגנותם לא למלך כלל וביחסו גם כן החירות והנערות שהיא העבדות לשבח המלך וגנותו לא לשרים כלל כי בזה ישלם המשל לא בזולת זה. לפי שהחלק השכלי שהוא החלק הנבחר מחלקי הנפש הוא המלך שהכונה בו שימשול בכל ויד כל לא תהי בו ואין לו מבוא במשל האכילה כי הוא משל לכל ההנאות הגופיות שאינן כלל לחלק הזה רק לשאר חלקי הנפש והם המרגיש והמתעורר וכאשר לא ימשול המלך עליהם כפי מה שביקש ממנו בתחלת היצירה באמרו והוא ימשול בך אז הוא העובד אותם הנושא את כליהם והנשמע אליהם עד שהם ימלאו תאותם בתחלת ההתעוררות והוא שאמר בבקר יאכלו ובאמת אי לארץ הזאת כי עפר היא ואל עפר תשוב. אבל אשרי כשיהי' המלך בן חורין רוצה בו שאין ממשלה עליו כלל מצד השרים כי הוא עבד השם בלבד והוא מושל בשרים ולא ישליטם לאכל רק בעת ר"ל בזמן הראוי לכח האנושי והוא לצורך קיום הגוף או קיום המין לא לתאוה והוא שאמר בגבורה ולא בשתי וזה יקרה להם בהיותם עבדים ולא בני חורין כי חירותם מאדונם הוא פחיתותם והעבדות חשיבותם כפי שהנערות והעבדות למלך היא פחיתותו והחירות חשיבותו. וזה החירות נמצא אצל עובד השם בלבד כמשה רבינו וההולכים בדרכיו והיודעים את שמו והוא תכלית השבח האנושי. ולפיכך הפליג הכתוב בשבח הזה על פטירתו ואמר וימת שם משה עבד י"י ואמר גם כן משה עבדי מת כי זה מן הדעות המפורסמות להפליג בשבח הטובים בעת פטירתם ולספדם ולבכות עליהם כי בזה תתקיים האמונה כי יש תקוה ואחרית והחי יתן אל לבו להוסיף מעלה ולהיטיב לאחרים בראותו שמירת הברית גם את המתים כי הבוכים הם כפי מקבלי הטובה. ולפיכך כל ישראל בכו על משה כחובת הבנים לבכות על האב ויותר לפי שהוא היה אבי כל הנפשות והגופות והוא שאמר ויבכו בני ישראל את משה וגו' כי זה הזמן קצוב לקצת עיניני אבלות לפי שהניול יראה בפני האדם בזמן הזה כמו שאמרה התורה ובכתה את אביה וגו' וכשם שחובה על האדם להתאבל על מתו כך חובה עליו שלא להתאבל יותר מדאי שהרי אין אבל ראוי להגדילו על אבל משה רבינו ובשלשים יום תמו ימי בכיתו והוא שאמר ויתמו ימי בכי אבל משה להודיע שאין הכונה באבל רק שיתן החי אל לבו שילך בדרך הטובים ההולכים בדרך כל הארץ וישמעו אל העומדים במקומם והמזהירים על דבריהם.
והוא שסמך לזה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו. ואמרו מלא רוח חכמה ענינו שהיה לו שלמות הנפש החכמה אשר לאדם כי על נפש שאר בעלי חיים בכלל יאמר רוח חיים כמו שאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפו ועל נפש האדם לבדה יאמר רוח חכמה ושלמותה הוא כאשר תשלם צורתה שהוא כשהשכל מגיע בפועל וזה השלמות נראה לכל אחר הנבאו ועשותו הנפלאות. ואל זה הענין כיון באמרו מלא רוח חכמה כי רוח חכמה אינו גוף ממלא גוף עד שנקחנו על הענין הזה כי אילו היה החכם מתמלא על הענין הזה היה ריקם מחזיק מלא אינו מחזיק והדבר בהפך כפי מה שהמריצו בדבריהם ז"ל על זה באמרם מלא מחזיק ריקם אינו מחזיק וזה השם משותף כמו שבאר הרב המורה, או אפשר שהוא מושאל שהנחתו הראשונה על ביאת גוף בתוך גוף שימלאנו וימלא חסרונו ולפי הענין הזה הנראה לעין מלואו ושלמותו הושאל זה השם לשלמות זמן או ענין והוא שאמר את מספר ימיך אמלא ורבים כמוהו בשלמות זמן ובשלמות ענין אמר ואמלא אותו רוח אלהים ורבים כמוהו.
והרב המורה לקח מזה הענין מלא כל הארץ כבודו ולא ירדתי לסוף דעתו כי מאחר שהוא בעצמו הורנו שרצה בו כל הארץ תורה עליו למה נוציא הפסוק מפשוטו ונשימנו מתהפך בפירושו וידוע כי כבוד השם ימלא את הארץ בבחינת הדברים הארציים המורים עליו והמודיעים את כבודו ולפי זה הענין מתפרש הפסוק הזה וכמוהו וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן וענין שניהם כענין ותהלתו מלאה הארץ אבל מלא רוח חכמה אין ספק שהוא נאמר על ענין שלמות והרצון בו שהיה נביא ומלאך השם אשר שלחו לנחל את בני ישראל את הארץ כי כבר סמכו משה רבינו בחייו. והוא שאמר כי סמך משה את ידיו עליו ר"ל אע"פ שהיה בדור ההוא חכמים ונביאים לא השיג אחד מהם השלמות הזה כי השבעים זקנים שאצל השם מרוחו עליהם לא היתה האצילה ההיא רק לשאת אתו משא העם לשפוט אותם בדבר הנודע להם מתוך דבריו רק הדבר הקשה יביאון אל משה כפי שהתבאר במקומו ונאמר בם ויתנבאו ולא יספו כי לא סמך משה ידיו עליהם כי כן הכונה האלוהית שיהא פרנס אחד לדור כשרצונו בדור ההוא כי אז תשלם ההנהגה והוא שבקש משה בעת שאמר לו השם עלה אל הר העברים וגו' אמר יפקד י"י אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם וגומר ולא תהיה עדת י"י כצאן אשר אין להם רועה ודקדק לומר רועה אחד כי השומרים הרבים כשאין שומר אחד על כלם יפסידו השמירה. ולפי שיהושע שימש הרב בהתמדה גלה לו כל נסתר וזכה להיות תחתיו. והוא שאמר לו השם קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו רצה לומר רוח אנושי והוא רוח חכמה ומה שאמר וסמכת את ידך עליו וכן ונתת מהודך עליו לפי שהמשכיל השלם אחר שידבק שכלו בשכל הפועל בכחו להשלים אחר בשלמות לא שיעמד אחר כמהו והוא שאמר מהודך ולא כל הודך.
והוא הענין בעצמו בדבר אלישע באמרו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי כי אמרו פי שנים רוצה בו חלק בכורה כי זה הלשון בעצמו בא שם פי שנים בכל אשר ימצא לו לא שבקש ממנו כפלים מרוחו כי זה היתה גאוה מופלגת לכל מבקש ועוד שהיה מבקש דבר נמנע שיתן האדם יותר מאשר לו ואשר נאמר בו הוא על דרך דרש אבל האמת יעשה דרכו כי ידוע כי לאחד מהתלמידים היתה ראויה הבכורה בנחלת רוחו ולפי שאלישע שימש אותו בהתמדה כמו שאמר אשר יצק מים על ידי אליהו ר"ל שלא רחק ממנו כלל אפילו בזמן צרכי הגוף לפיכך זכה ונטל הבכורה על שאר תלמידיו שהיו בניו באנושות לא בחיוניות. ועל דרך זה יקראו בני הנביאים. ואע"פ שרבים היו בני אליהו. הא' שמסר לו הראוי למסור זכה ונתנה לו הבכורה בגדולות אשר עשה והוא השלמות הנבואי וכן יהושע זכה על הדרך הזה בעת שסמך משה את ידיו עליו כי כל הנפלאות היו מתחדשות על ידי מעשי השלמים. לא בדבור בלבד. הלא תראה שיעקב אבינו כאשר ברך אפרים ומנשה ספר עליו וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים עד שדקדק בין ימין לשמאל בברכת שניהם כי המשכיל השלם יכון לבו לשמים ויכון פעל שכלו כפי מעשיו בעת ההיא מצורף אל זה הדעת המפורסם אצל הרואים למען יאמינו כי כן הוא והוא היה סבה לסמוך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל רצה בו לפיכך שמעו אליו בנ"י כי כן קדם ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ואמרו כאשר צוה י"י את משה אפשר שרצה בו כאשר צוהו להעמיד יהושע במקומו ולשמוע אליו או רצה בו שכל מה ששמעו אליו ושעשו על פיו הכל היה כאשר צוה י"י את משה שהוא קבל תורה שבעל פה ממשה ולא הוא ולא נביא אחר היה רשאי לחדש בה דבר ולא לגרוע ולא להוסיף מצוה אחת בדרך מצוה אלהית מתמדת ואפילו היתה המצוה ההיא לכונת תועלת גדולה אסור כי כן באה המצוה הכללית לא תוסף עליו והתוספת היא ברבוי המצות כל שכן שאין לו לגרוע כמו שבאה גם כן המצוה הכללית ולא תגרע ממנו כי מאחר שנתן השם תורה תמימה כלומר שלימה התוספות או הגרעון הוא חסרון בבחינה אצל שלימותה. וכן באה המצוה בפרט ליהושע רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך. ואמרו ימין רמז בו על התוספת ושמאל רומז בו על הגרעון ושניהם יוצאין ומתרחקים מן הדרך הבינונית שהיא הדרך הישרה למשכיל והוא שאמר למען תשכיל בכל אשר תלך.
ובדרך זה הלכו כל הנביאים עד שהנביא האחרון חתם כל הנבואות במאמר השלם זכרו תורת משה עבדי וגו' כי זהו הראוי שלא תשתנה התורה ההיא כלל כי מאחר שהיה השלם בתכלית כל שלמות אנושי עד ששלחו השם להורות עם סגולתו תורה תמימה נמנע הוא שיקום נביא כמהו. כי הנביא הקם אחריו או יורה תורה אחרת או לא יורה ואם לא יורה אינו כמותו כי יחסר השלמות הגדול הזה. ואם יורה תורה אחרת או תהיה תמימה או לא תהיה תמימה ואם לא תהיה תמימה אינו כמוהו שהרי תורתו חסרה ואם תהיה שלימה אם כן תורת משה רבינו איננה שלימה שהרי היא חסרה שלמות האחרת וכבר קדם שתורת משה שלימה אם כן תורת הנביא האחר איננה שלימה ואחר שהוא כן נמנע הוא להיות נביא אחר כמשה. והוא שאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ענינו כאלו אמר ולא קם נביא עוד באדם כי אמרו בישראל כאלו אמר במין הראוי לנבואה כי המינין האחרים אין נכון לשלול טוב הנבואה ושלמותה מהם אחר שהדבר אין בהם ולפיכך אמר בישראל. ואחר כן רמז על מעלותיו המיוחסות לו שלא היו לשאר הנביאים והזכיר תחלה המעלות שהתיחדו לו בנבואתו באמרו אשר ידעו י"י פנים אל פנים והיא ההשגה השלימה שלא השיגה זולתו והיא כוללת ד' מעלות שהורנו הרב המורה. האחת ששאר הנביאים במראה אליהם יתודע או בחלום ידבר בם והוא פנים אל פנים. ואמר בכל ביתי נאמן הוא ועוד אמר פה אל פה אדבר בו. והשנית ששאר הנביאים יראים ונבהלים ומשתוממים בעת המראה כאברהם אבינו שנפלה עליו אימה וחשכה גדולה והוא כאשר ידבר איש אל רעהו. והשלישית ששאר הנביאים רואים משלים וחידות לפי שנבואתם על ידי מלאך הממשיל והמדמה והוא במראה ולא בחידות מכלל ששאר הנביאים אינם מתנבאים בכל עת אבל משה רבינו ע"ה היה מתנבא לרצונו בכל עת כמו שנאמר ואתה פה עמוד עמדי והוא לבדו עומד מתמיד והוא עם השם בלא תרדמה ובלא בהלה בכל עת שירצה במראה ולא בחידות רוצה בו שרואה הדבר באשר הוא וסבת ענינים אלה דבר השם אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. ואל כל זה רמז באמרו אשר ידעו י"י פנים אל פנים רצה בו שהיה מדבר עמו בלא שום אמצעי ובלא שום שינוי כידיעת איש את רעהו פנים בפנים.
ואחר שרמז על מעלת נבואתו בא לרמוז על מעלות האותות והמופתים המתחדשים על ידו עד שהתגבר בין האויבים ובארצם לחדש אותות ומופתים על המלך ועל השרים ועל כל העם שידעו כלם כי יש אלהים שופטים בארץ ושהוא שלחהו.
וזה שאמר לכל האותות והמופתים אשר שלחו השם לעשות בהם ביד חזקה ובמורא גדול ובאלהיהם עשה שפטים גדולים והכל עשה כאשר שלחו לעיני האוהבים המאמינים רואות. והוא שאמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל.
וזה הפסוק נקשר באשר לפניו. כי בראשון כתוב אשר שלחו לעשות ובשני כתוב אשר עשה. וכן נראה מדברי הרב המורה. ומעמד הר סיני לא נזכר בפסוק הזה ואם היה גדול מכל המופתים. לפי שהמופת ההוא התיחס לשלימות כל העם אבל שאר המופתים התיחסו לשלימות הנביא.
ונאמר כי בשלשת פסוקים אלו החותמים התורה יש לנו שתי תשובות חזקות כנגד אנשי הדתות המתדמות בטוב תורתנו. התשובה האחת. כי אחר שנביאנו ידעו השם פנים בפנים ידוע הוא שהוא ידע התורה והמצוות על בוריו והעם מקבלי התורה עמדו עמו ארבעים שנה שהיה זמן גדול ללמוד תורה מפיו עפ"י הלמוד והמעשה. אם כן אין ספק שהם ידעוה כאשר היא באמת. ועתה איך יבא אחר ויאמר שהחוקים והמצוות היה להם תוך. אין זה כי אם הכפירה בתורה שיצאה לכת הצדוקים. לפי שידעו שאם יכחשו בתורה בפירוש לא יהי' להם שומע לפי שכבר התאמתה התורה לעיני מקבליה. ולפיכך אותם הצדוקים הידועים התעו רבים בדרך שלא הרגישו בה הכחשת התורה ואמרו כי פירוש התורה התחדש רק להם ולא לראשונים מקבלי התורה כי הם לא ידעו נסתרות שבה.
ולהרחיק דבור הסרה הגדולה הזו אמר הנביא הנאמן לד' אלהינו כמו שקדם לנו. ולפיכך הכחשת הפירוש המסור לנו הוא דבר נמנע כפי מה שביארנו בתשובה זו.
והשנית. כי אלו האומות לא התפארו באחד מקדושיהם או נביאיהם שעשה אותות ומופתים גלוים לעיני האוהבים והאויבים רק כל מופתיהם אשר יתפארו בם הם דברי מטמוניות וסתרים כי אמרו במקום פלוני במערה אחת או בהר אחד או ביער אחד אירע כך וכך ושם עשה הנביא המופתים ואם היה כדבריהם היתה האהבה נמצאת בם כדרך אהבת איש אל אשת רעהו כי יבא אליה בסתר. אבל בנו נמצאה האהבה העליונה כאהבת הבעל וכמשוש חתן על כלה שמראים אהבתם ושמחתם לכול ובפרסום. וזה היה עמנו עד שחטאנו לו ללכת אחר שרירות לבנו ובשובנו אליו יודע אהבתו לנו בגלוי כבתחלה. אבל הם מרחיקים עדותם לעולם. והוא שאמר הנביא על דרך התשובות האלו כל הגוים נקבצו יחדיו ויאספו לאומים מי בכם יגיד את זאת וראשונות ישמיעונו יתנו עדיהם ויצדקו ישמיעו ויאמרו אמת. וכבר קדם לנו זה בפרשת וישמע יתרו על אמיתת תורתנו וכי היא עדות נאמנה שעינינו ראו ואזנינו שמעו. כמו שאמר הנביא ואתם עדי נאום ד'. ולפיכך ראוי העם הזה לאשרו כמאמר נעים זמירות אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.
בריך רחמנא דסייען
ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
תם ונשלם זה החבור שלב"ע.
סוף הספר