אור ברסלב
מלמד התלמידים חומש בראשית › פרשת בראשית

מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי

חומש בראשית · פרשת בראשית

חומש בראשית

טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך. טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי. דרשו מעל ספר י"י וקראו אחת מהנה לא נעדרה

י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. הנביא ישעיה הודיענו בכתוב הזה כוונת מתן התורה וצורך הגדלתה ורבוי מצותיה שהן מאדירות ומחזיקות אותה והודיענו גם כן שבחירת השם בישראל נמשכת אל חפצו ורצונו יתברך שהוא חכמתו כאשר נמשכים אל זה גם כן ענינים רבים במציאות והמצאת המציאות בעצמו שאין אנו יודעים להם סבה אחרת. ושני ענינים אלו גדולים מאד באמונתנו ולפיכך באו רבותינו ז"ל לבאר הכתוב הזה ולדורשו ואמרו רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ואחר שהדבר כן צריך להתבונן באמרם זה וראוי לדקדק העיון בו לפי שבתחלת העיון יראה בו שזכות האדם הוא לפי רוב המצות המוטלות עליו ואילו צוה האדם במעט מצות הי' זוכה מעט ואם הדבר כן נמצא זכות אחד העם ממקיימי התורה אחר שנתנה למעלה מזכות אדם שת וחנוך ונח ושם ועבר ולמעלה מזכות אבות חלילה חלילה כי הם היו הזוכים באמת והשלמים כפי מה שהעידה התורה על קצתם ובלבד על האבות שנראה השם אליהם והתורה ושאר כתבי הקדש העידו עליהם בזה עד שהשם קרא אברהם אוהבי שהוא החביב שבכנויי השלמים כי האהבה היא העיקר ושמירת המצות טפלה לה שהכונה בהן להחזיק האהבה וכן באר הכתוב לאוהבי תחלה ואח"כ לשומרי מצותי והאוהבים הם היודעים השם ודרכיו מתוך פעולותיו והם המתהלכים לפניו ואמנם לפי שעיר פרא אדם יולד צריך להערות רבות להורות הדרך לפניו ולולי ההערות ההן כמעט שימצא אחד בדור שיזכה כי טבע החומר מושך אותו לרע כמו שאמרה תורה כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואם ימלט אחד בדור על דרך זרות לפי טבעו וקלות הבנתו ורב השתדלותו בלמוד היו מתים האחרים ולא בחכמה ולפיכך כשרצה השם בחר בישראל לזכותו מכל מין האדם כפי אשר בחר במין האדם מכל המינין השפלים והרבה להם תורה ומצות. והוא שאמר י"י חפץ וגו' וכנוי צדקו מצורף אל העם כי כן בא שם והוא עם בזוי ושסוי וגו' או הוא מצורף אל השם לפי שהזכות הוא צדק היוצא מאת השם והמצות הם שני חלקי התורה הנכללים בנעשה שהם מאדירים ומחזקים התורה כמו שהתבאר בדרש מתן תורה. והתורה היא החלק השלישי שהוא החלק הגדול והעליון ממנה והוא נכלל בנשמע. וזה החלק יורה דעת האמת והוא המכוון בשם התורה. ומהגדלת החלק הזה מה שהורה דרך קבלת נבואה מענין המציאות ומאיכות המצאתו ושאר הספורים האמיתים בזה ולפי חשיבות הענין הזה פתחה בו התורה בקבלה מוחלטת בלא למוד מחקרי בדרך שישיג נער אחד מאנשי התורה ידיעה מקובלת מאמיתת המציאות מה שלא ישיג הזקן מחכמי המחקר בדרך חקירתו. וכן תורה להם שלמות המדות על הדרך הזה ובלבד שהאיש בעל הדת ילך בה דרך ישרה ויחזיק בה כראוי ולא יהרס להרהר אחריה ולהתחכם יותר בהסתכל מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכיוצא בזה בענין גן עדן ובאיכות עמידת הצדיקים בו עד אשר יבא לדבר בו מאין חכמה ולהביא ראיה ומופת על מה שבא בתורה או יבא לחלוק עם אנשי המחקר על דברי תורה וכאשר ילאה למצא מענה יקצץ בנטיעות ויצא לתרבות רעה או יציץ ונפגע. ולפיכך צריך בעל הדת שיאמין אמונה קיימת בכל מה שבא בתורה יותר ויותר מהדברים הנודעים בדרכי ההיקש ובדרך זה יעמוד כנגד החולק בדרך ההיקש וישוב ויאמר כי כן באה הנבואה ואע"פ שאין שם למוד מחקרי לבחון ולצרוף האמת הנבואה צרפתהו והוא שאמר החכם על זה הענין כל אמרת י"י צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. ועל זה רמז דוד באמרו תורת י"י תמימה משיבת נפש והנטפלים לו וסמכם למאמרו השמים מספרים כבוד אל וגו' ולנטפלים לו בתהלותיו ר"ל כי כל מה שנודע מתנועת השמים וממהלך הכוכבים לחכמים ולפילוסופים בדרך מחקר וגם מה שלא השיגו בחקירתם עדות ד' החכימה פתאים מכל חקירה בדרך עיון. ואל זה הענין גדול התועלת באו הפרשיות המיוחסות לאגור בחתימת ספר משלי הוא הספר שבא לבאר דברי תורה הסתומים הנאמרים בספר בראשית ולפי שהספר ההוא הראה כוונת התורה והודיע כי שלמות האדם הוא לפי השיגו החכמה. ופן יבא בעל הדת להתחכם ולהוסיף על דבריה לפי דרך אנשי ההיקש או יבא לחלק עמהם ולהתוכח בדרך ההוא על מאמר התורה שבא במעשה בראשית שהיא חכמת הטבע המלמדת חכמת האלהות והמאמתת אותה ונמצא מתוך שלא ידע להשיב בדרך היקש ישארו דבריו שוא וכזב כדרך שיצאו הרבה מבוכות באמונה לקודמים לפי יציאתם מדרך הדת והליכתם בדרך המחקר וההיקש מאין חכמה לפיכך נחתם הספר הטוב ההוא בזה הענין רב התועלת והוא שאמר דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל ואוכל. אלה השמות מהם משתתפים ומהם מושאלים ובאו על דרך רמז כדרך שאר דברי נביאים וחכמים. ואפשר לומר שאגור בן יקא הוא כנוי לבעל ההיקש המופתי לפי שההיקש יאגר משתי הקדמות לעולם וההקדמות ההן מוציאות ופולטות בהכרח המבוקש מן האמת בענין ההוא והוא הבין ודומה לו שם קהלת. ומשא ידוע כי הוא שם לנבואה ואפשר שנקראה בשם הזה לפי שהנבואה באה דרך משל והמשל נשוא על ענין אחר ולפי שהמשא אשר עליו הונח השם תחלה יכבד על נושאו וילאה בו דקדק בו הקב"ה על ישראל שלא להזכיר שם משא על הנבואה וזה היה בדורו של ירמיה לפי שהיו נוטים אל דברי נביאי השקר המחזיקים ידי מרעים כמו שאמר ובנביאי ירושלים ראיתי שערוריה נאוף והלוך בשקר וחזקו ידי מרעים. והיו מכחשים בשם ובנביאיו כמו שנאמר שם כחשו בי"י ויאמרו לא הוא וגו'. והנביאים יהיו לרוח והדבר אין בהם כל זה היו אומרים שנביאי האמת אין דבר בהם ולפיכך היו אומרים דרך בזיון לדבר השם משא ד' להפוך משמעות שם משא ולמדוד במדה שהיו מודדין אמר ואמרת אליהם את מה משא ונטשתי אתכם נאם י"י ובאור זה הוא בסוף הפרשה ונשיתי אתכם נשא ונטשתי אתכם רצה בו שאהפוך משמעות משא למשא ואשכחם ואתשם ודקדוק השם הזה היה כדקדוק שם בעל כמו שאמר בהושע תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי. והוא שקדם בדבר ירמיה כאשר שכחו אבותיכם את שמי בבעל וזה הענין הוא פשוט בין בני מוסר לקרא איש לאחיו בחביב שבכנויין כל שכן לקרא בשם י"י ובדברו בעת החשד ובמקומו אמנם בדורו של שלמה ושל אנשי חזקיהו לא היה שם חשד בזה ולפיכך אמר המשא בשם הנבואה לפי שהוא הזר בשמות הנבואה ודבר הכתוב ההוא היה בשמות זרים ונסתרים כמו שיתבאר. ולאיתיאל הוא כנוי כנגד שם ישראל שנאמר על אדם שלם שקבל שררה וממשלה מאת השם כדי שיוכל להתוכח עם אנשים ולעמוד כנגדם ולעמוד בהיכל מלך כי כן נאמר עליו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל וזה השם הוא בהפך כי הוא כנוי לבעל הדת שלא למד חכמה כראוי והוא שלא שרה עם אלהים עד שיוכל עם אנשים אבל לאה ולא יוכל, ורז"ל אמרו זה שלמה שאמר החכמה והקיאה ואמרו אגור בן יקא הטענה הנאותה כנגד בעל ההיקש היא שיאמר לו שהכל נתאמת לו בדרך הנבואה או ירצה בו אילו הדברים הנאמרים על ההיקש והנבואה והכוונה בו ללמד בעל הדת תשובה כנגד בעל ההיקש. והקרוב אצלי שאמר בן יקא כנוי לבעל הדת המתחכם יותר בדרך ההיקש. ומסתכל במה שאין ראוי לו כי זה מקיא הבין שהשיג תחלה ונשאר יותר חסר ממה שהיה בתחילת עיונו. והוא שאמרו הציץ ונפגע והרצון בו שהוא נבוך בידיעת האמתות שבאו בתורה ומסופק לפי שאינו יודע לצרוף אותן במצרף ההיקש וכבר הזכיר החכם משל הקיא על הענין הזה באמרו דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו כי בלא ספק בא להזהיר מהמדה הזאת רוצה לומר יתרון התחכמות כי כן הזהיר שם להשמר ממדה אחרת ואם היא נראית טובה בעיני קצת בני אדם והיא ההתמדה בדרישה ובעיון מאין הפסק ובאמת היא רעה מאד לפי שהשכל האנושי ישיגהו ליאות כשאר כחות האנושיות עד שיבוא החכם לומר דברים לא טובים. ולפי הענין הזה היה דרך חכמי התלמוד לערב דברי שמחה ושחוק בדבריהם כמו שמצאנו להם כי הוו חלשי רבנן מגירסא הוו אמרי מלי דבדיחותא וכן נמצא להם שאין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה והוא שהיה דרכם להשתמש בכלי הנגון כמו שהתפרסם בדוד המלך וכמו שנאמר באלישע והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד י"י כל זה מורה שהשכל האנושי ילאה והוא צריך לתענוג רוחני ואל זה רמז החכם שם באמרו הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך וישנאך והוא שלא יתמיד בעיון עד שיקוץ השפע השכלי האלוהי הנקרא ריע במקומות רבים כמו שיתבאר בפרשת ואתה תצוה וכמו כן בא להזהיר המתבונן והמעיין שלא יתחכם בעיונו במה שאין ראוי לו והוא אמרו אכל דייך פן תשבענו והקאתו. וכן נראה מדברי רבותינו ז"ל שאמרוהו על המציץ ונפגע לא על אחר שקיצץ בנטיעות ופנה אל אלהים אחרים והלך אחר שרירות לבו כי זה רע וחסר יותר הרבה מהראשון שזה אינו מקיא הדבש בלבד אבל כל אוכל תתעב נפשו ואפילו החלב שהיה מזונו מקטנותו ועליו נאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' רצה לומר שלא יטה אחר המינות בדרך שיבא לנטות אחר הזנות שהוא חטא הבשר כי סבת הזונה והתר אחר עיניו היא מחשבתו הרעה על השם שאינו משגיח בארץ. והחכם שהתחברתי עמו אמר כי זה הפסוק הוא באור למה שנאמר ברוח הקודש שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ רוצה לומר שכונת הליכת לשונם היא בענין הארץ והוא שהרשות בידם לעשות כרצונם ואין עונש על זה והוא שיחטיאו את בשרם כמו שאמר לחטיא את בשרך. ואמר כמבאר ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא והשגגה תאמר על הדבר שאינו מכוון רוצה בו להחזיק המבוכה בהשגחת השם בארץ והראיה על זה אמרו כשגגה שיוצא מלפני השליט ואמר כשגגה לא שגגה ואמרו לפני המלאך רוצה בו הממונה על המציאות הזה מאת השם ובלבד בבני אדם והוא שהטעהו לומר שתי רשויות יש ולפיכך אמרו עליו מקרא זה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. אמנם אוכל הדבש ומקיאו חסרונו לפי שלא ישיג תועלת הדבש אבל לפי העריבות והמתיקות שהרגיש בדבש לא יערב לו מזונו הקודם וטוב יהיה לו שלא יטעמנו כלל והיה כשאר בעלי הדת שלא נכנסו לפרדס או שהיה אוכל ממנו מעט ויתרשל מאכל דיו ואם הוא גם כן מגונה אחר שלא השיג מה שבכחו להשיג ולהאריך חייו אבל לפי שהוא מחזיק באמונתו ומצא פחיתות בעצמו אצל המציאות מפליג בחסידות לפי דעתו ומת בלא עתו ועל כיוצא בזה נאמר הציץ ומת ועליו אמר יקר בעיני י"י המותה לחסידיו ואל זה רמז החכם באמרו אל תהי סכל למה תמות בלא עתך לפי ענין אחר והוא נאמר גם כן על המיתה העולמית. אמנם על המציץ ונפגע רמז באמרו אל תתחכם יותר למה תשומם ובאמרו פן תשבע והקאתו לא על אחר כי אחר שיצא מן הכלל לא יאמר עליו לשון כבוד כזה ואם אי אפשר שלא נרמוז בו גם כן עליו כמו שכתוב הרב המורה אין היזק בזה ואין ספק שאמרו אכל דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד בא להזהיר על ענין זה ומלת לא מושכת עצמה ואחר עמה והוא כאלו אמר וחקר כבודם לא כבוד כמו שבא כבוד אלהים הסתר דבר וכבודם שב למה שהקדים החכם ואמר מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק. מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע וכבר קדם לנו שענין פסוקים אלה בא על סתרי תורה כי החכם מספק חבל בחבל משיחה במשיחה ודולה ושותה והכסיל לא ידע התחבולה הזאת ולפיכך המעין נגרפש והצדיק האמתי מט לפניו שהוא רשע בחייבו במקום השללות ובשללו במקום המחייבות על דרך זה סמך לו עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו וזה כלו רמז להורס לעיון בלא ספק. וכן אין ספק שאמרו פן תשבענו והקאתו כוון בו כנגד המציץ ונפגע כמו שנזכר כי הוא המקיא הדבש וכן נראה שאמר בן יקא הוא כנוי למציץ ונפגע ובא החכם להעיר אותו ולהזהירו להחזיק בכל דברי הדת וכשתצא לו מבוכה ישיב כי כן באה הנבואה ואין להרהר אחריה ואמרו נאם הגבר לאיתיאל רצה בו שזאת הטענה מאמר האיש שלא למד חכמה והוא אמרו לאיתיאל ואוכל רצה בו כי לאיתי עם אל בדרך שאוכל להתוכח בדרך עיון אבל אוכל בדרך הקבלה כמו שאמרו אחר זה ודעת קדושים אדע. או אפשר שרצה בו לאיתי עם אל שאוכל עם אנשים והוא שאמר לבאור כי בער אנכי מאיש רצה לומר מאותו שהוא באמת איש והוא החכם שקבל צורה אנושית. ואמרו ולא בינת אדם לי רוצה בו השכל הקנוי בדרך חכמה כי הוא יקרא בינה ואמרו ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע רצה לומר לא שהמקובל אצלי אינו אמת בדרך העיון מאחר שלא אדע להשיב בדרך חכמה כי אין זה מפני שהחכמה תרחיק את זה אבל מפני שלא למדתי חכמה אמנם דעת קדושים והיא תורת ישראל שנתנה להם להיות קדושים כי כן כנה אותה במקום אחר בספרו זה אמר תחלת חכמה יראת י"י ודעת קדושים בינה רוצה בו ודעת קדושים תחלת בינה כמו שאמרו כי ממנו תוצאות חיים וקראה דעת קדושים לפי שהיא נתנה להם להיות קדושים. עליה אמר שאותה אני יודע ובה אני אסמוך ולא אתור אחרי לבבי לחקור בו לפי שהוא דבר שצריך עיון דק וחקירות רבות ולפיכך צריך האדם שיחזק בתורה ובכל דברי ספוריה ולא יתוכח על דבר מדבריה מאין חכמה לפי שאינו דבר המסור לכל אחר שלא נודע ידיעה הרגשית. והוא שאמר דרך הערה והזהרה על זה מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ רמז בפסוק זה על מעשה בראשית בהזכירו הארבע יסודות כפי סדרן במציאות כי שמים בא במקום הזה במקום יסוד האש לפי גבהו ודקותו וקרבותו לגלגלים. וכבר בא זה כן בתורה בסוד אחד מן הסודות על חלק יסוד אחד מן היסודות. והכונה בהערה הזאת כי מאחר שלא נודע אחד מהם בדרך ההרגש ידיעה פשוטה השגת הרכבתם רחוקה וכל שכן השגת העמוק מזה כהשגת הגלגלים והמלאכים והדומה לזה כמו שאמר רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו רצה לומר שאין אדם משיג המציאות עד תכלית ולא השיג אדם זה מעולם. וזה רצה באמרו מה שמו ומה שם בנו כי תדע אמרו כי תדע רוצה בו כדי שתוכל לדעת המציאות הזה כפי מה שהוא אבל הכל נודע לנו בהגדלת התורה בקבלה אמתית מפי חכם ונביא שקבל מפי השם שארבעתם סבות המציאות ההוה והנפסד אשר בעולם השפל שאנו בו וממנו ובידיעת חלקיו נודעו השנים האחרים ונודע כי השם בראם מאין והרכיבם בדרך שנעשו מהם מינים רבים כפי מה שגזר רצונו ובחר במין האדם להיות יודע ומשכיל בהעשותו בצלם אלהים הכל כפי מה שמסר לנו רבן של נביאים ולפיכך אין להרהר אחריו לפי שאמרת י"י צרופה וכדי הוא בלא היקש ובלא מחקר להיותו מגן מכל החולקים והלוחמים על המחזיקים בתורתו ובלבד לחוסים בו והמבקשים הגנתו והם הסומכים בדבריו ועל דרך התשובה הנזכרת והוא שתשוב כי כן באה הנבואה לא שתוסיף על דבריו מדעתך והוא שאמר אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת ואמרו פן יוכיח בך רצה בו השם או רצה פן יוכיח בך בעל מחלקותך הוא בעל ההיקש שקדם זכרו ואמרו ונכזבת רוצה בו וימצאו דבריך כזב לפי דרך ההיקש. ואל זה הענין בעצמו רמז באמרו כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע ובזה ובאמרו גם כן לפני התגלע הריב נטוש וכנותן טעם לדבריו אמר מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת י"י גם שניהם כי זה בלא ספק הוא סוף החולק מאין חכמה שיתאמת השקר ויכחש האמת בחייבו במקום השוללות ובשללו במקום המחייבות ובביארו דברי התורה על הדרך הזה וסבת זה התחכמו בדרך ההיקש להשיג חכמה קנויה מבלי לב והוא שסמך לו ואמר למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין במקומות אלה וזולתם הזהיר לברוח מרדיפת המחלוקת וההתוכחות בזה והוא דבר שצריך כל בעל דת שאין לו לב נבון או שאינו מבין מהרה להזהר בו אמנם הראוי לו והצריך שישמע ויקבל מה שיאמר היודע בחכמה עד שימשך מעט מעט אחריו ויקשור דברים שישמע ויקבל עד שישיג האמתות ואל זה הענין כוון החכם בפרשה שהזכרנו קצת פסוקיה שהתלמיד הטוב המצליח ישים לבו לקבל לא להשיב על דברי רבו והוא שאמר תחלה תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה אך מרי יבקש רע ומלאך אכזרי ישלח בו. פגוש דוב שכול באיש ואל כסיל באולתו. משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו כי זה בלא ספק הוא סוף התלמיד אשר ישים כונתו והשתדלותו לחלוק והוא המשיב רעה תחת טובה שלא ישיג לעולם האמתות רק ההטעאות וההבלות שהן הרעה שלא תמוש מביתו. אמנם מי שהוא זך הטבע יועץ וחכם חרשים ונבון לחש ראוי שילמוד ויחכם בדרך שיצא האמת ויעמוד כנגד החולקים בה והם החולקים על התורה התמימה והוא שהזהירו ז"ל ואמרו הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ובלבד שיחזיק בכל דברי התורה ויכוין אליהם בכל דברי החכמים כמו שאמר החכם הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי ואמרו ז"ל לדעתם לא נאמר אלא לדעתי ועל דרך זה ראוי ללמוד החכמות כי לא לסגור דלתי שער העיון הוא המכוון כי באמת ההשתדלות טוב מאד ובלבד למי שחס על כבוד קונו והוא שלא יתחכם יותר ולא יהרוס להביט במה שאין ראוי לו בהנהגת השם ושמירתו לעולם איך היא אבל יסמך בדברי הנביאים שנאמרו מצד הנבואה והחכמה שנתנו מרועה אחד ויאמין בכל אמונה קיימת בלא הרהור רע אחר שלא השיג זה ידיעה מופתית כדרך שאמר החכם אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים וזה הפסוק בא להורות הנבוך ולהשיב על מבוכתו בכיוצא בענין הנזכר. והוא אמרו איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים והכונה בכל דברי החכם להרחיק שתי הקצוות והוא שסמך לו לזה פרשה אחרת ואמר שתים שאלתי מאתך אל תמנע ממני בטרם אמות רצה לומר אל יעלה על לב איש שהדרישה בבחינת אמיתת המציאות רע לא כן אבל טוב הוא לאנשי לבב והמבוקש בזה להרחיק שתי קצותיו האחת היא מיעוט הדרישה והלמוד והשנית יתרון ההתחכמות. והוא שאמר שתים שאלתי מאת י"י הוציא עצמו במקום המין כולו ורצה בו שתי שאלות לא שתי מתנות בבחינה לצד קבלת הטוב אבל שתי מתנות בבחינה לצד מניעה מן הרע והוא כאלו אמר שתים שאלתי מאתך למנוע ממני מתנתם אל תמנע ממני מניעתם ואמרו בטרם אמות אע"פ שמשמעו קודם שאמות אין רצונו שהמיתה תשיגהו אבל הוא כאלו אמר אל תמנע ממני שאלותי שלא אמות כי במניעת אחת מהן אמות ואם לא תמנעם לא אמות כי אחיה כי בהמנע שתי הקצוות ממני בהכרח אשיג הדרך הבנונית שהיא דרך החיים. ופסוק זה מן הדברים הנמרצים והטובים אשר בספרי החכם. ואחר זה באר ואמר השתים והם שוא וכזב וידוע כי שוא שם משותף שהוא יאמר במקום חנם ויאמר במקום שקר אמנם כזב יאמר במקום שקר בלבד ולפיכך יבא כזב במקום הזה על הרע מהשנים ואחר זה בא כמבאר הרחקת שוא וכזב ממנו ואמר ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי והוא נאמר על שני פנים גלוי ונסתר הגלוי הוא להרחיק שתי קצוות הדברים הגופיים שמדות האדם נמשכות אחריהם והמבוקש הוא הטריפני לחם חקי כמו שבקש יעקב לחם לאכול ובגד ללבוש והנסתר בא להרחיק שתי קצוות הלמוד על דרך שאמרו מאי עני עני בדעת והנביא ירמיה הזכיר ענין זה ואמר ואני אמרתי אך דלים הם נואלו כי לא ידעו דרך י"י משפע אלהיהם והוא גם כן דבר שגור בפי בני אדם והריש הוא מיעוט הדרישה והלמוד והעושר רוב ההההר ההתחכמות וכנותן טעם לדבריו אמר פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי י"י ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. הורה כי רוב ההתחכמות שהוא רב האכילה גורם לכחש ולומר לית דין ולית דיין והנמשך אל זה ממיני הכפירה והוא ממיני הכזב ששאל מניעתו. ומיעוט הלמוד שהוא הריש גורם לגנוב והגנב הוא מחסר ממשלת אחר בסתר וכן המדבר בענין הגדול הזה בחסרון הלמוד יגנוב ממשלת השם לפי פחיתות עיונו ויתפוש שם אלהיו כמבוכת רב בני אדם המהרהרים רע אחרי משפטי השם בראותם הפסד אישי העולם הזה ועם אמונתם בממשלת השם ובהמציאו העולם אומרים כי אין העולם הכלה הזה ממעשיו וכיוצא בזה במה שידמו להגדיל השם. וזהו שכנה בשם שוא לפי שאינו בפרסום הכפירה כפרסום המין האחר ואינם כזב ושוא במדרגה אחת לפי שהראשון כזב בעצם השם יתברך והשני כזב במעשיו ולפי שהוא דבר שנבוכו בו רבים סמך לזה פרשה אחרת להעיר על המבוכה הזאת ואמר אל תלשן עבד אל אדניו פן יקללך ואשמת. לפי שידוע כי מן האדם ממנו עבדים וממנו בני חורין ולהם צד אדנות וממנו אדונים ולהם עבדים ועליהם האדון הוא המלך וכיוצא בו כן המציאות בכללו נמשך על הדרך הזה והחומר המורכב הוא העבד והוא אשר עליו סובב דבר החכם כי בו מוצב הסולם ולפי שהמבוכה בחומר הזה הוא לפי כלות אישיו שהם הדור ההולך על שדברו סרה על השם שהוא האב המוליד ומגנים גם כן הרכבת החומר שהיא האם היולדת והמבוכה הזאת היא למיעוט הלמוד או לרב ההתחכמות על דרך ההיקש והיא הסובבת בספר קהלת לפיכך קורא הדורות מראש ומזהיר אותם בדרך הערה שלא יתעו לגנות החומר הזה אצל השם כי פועל המלשין עבד אל אדוניו שהוא מספר אליו גנותו והוא גנות לבעליו ואמרו פן יקללך ואשמת אפשר ששב אל האדון ואם הוא שב אל העבד נאמר כפי ענין המשל כי העבד הזה יקלל בסוף ויארר המלשין עד שיכלה ואמרו ואשמת רוצה בו בפשיעתך יקללך. ועל דרך הכלל קרא הנבוך במשפטי השם והוא אשר יקלל אביו ואמו לא יברך באשר היא אמו וגנה הדור בשלילח הברכה ממנו ולא בחיוב הקללה. כי האמנם הוא מקללת אבל סכלות הדור ההוא באשר לא ישיג הטוב המכוון בה והוא שאמר דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך. ואפשר שהדורות השלשה שהזכיר אחר זה הוא לרמוז על שלש כתות מהנכנסים לפרדס ונכשלים בו או אפשר שפרט הכלל לשתי כתות נבוכים לפי סבות שתי הקצוות הכת האחת מהם המדברים מאין חכמה הם הכסילים החכמים בעיניהם והוא שקרא דור טהור בעיניו ואמר דור טהור בעיניו ומצואתו לא רוחץ. והכת השני המתחכמים יותר וההורסים להסתכל במה שאין ראוי להסתכל ועליהם אמר דור מה רמו עיניו ועפעפיו ינשאו ואחר כן העיר על סבת המבוכה ההיא שהיא לסבת הסתכלם בשני מיני הפסד ההרכבה והם הפסד בעלי חיים והפסד הצמחים. והוא שאמר דור חרבות שניו ומאכלות מתלעותיו לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם. והמבוכה הזאת יצאה להם לפי שלא נתנו אל לבם שהכונה היא להתמיד המציאות הזה המרכב כפי הטבע אשר נתן בו מראש שיתהווה זה מזה ויפסד זה אל זה כי כן המציאות הזה לא נפסד ממנו עד עתה דבר. ולא חסר בבחינה אצל כלל המציאות כמו שבא דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. והארץ בפסוק זה שם לחומר הכולל היסודות כמו שבא ואת הארץ. ואמר הללו את י"י מן הארץ וזה לפי שהארץ היא המורגשת יותר לפי עכירותה וכבדותה ובה אנחנו נמצאים ועל ההרכבה בכללה אמר שהיא לעולם עומדת כלומר מתמדת הקיום ואע"פ שכל הצמחים ייבשו ויבולו וכל בעלי חיים יחלשו וימותו לא יכלה אחד מהם כי כלם שבים ליסודם שהתהוו מהם ועוד יתהוו אחרים מהם ובסבת ההפסד תכון התמדת ההויה. הלא תראה שאין בעל חיים מן המולידים נולד כי אם בהפסד בעל חיים מין אחר או בהפסד חלק מחלקיו ולא יזון ולא יעמד גם כן מאין הפסד אחר בעל חיים או צמח. וכן על הדרך הזה הויית הצמחים והנטפל להם בנמצאים שהם גם כן נולדים מן הארץ וכלם הווים בהפסד. הלא תראה שהזבל שהוא נפסד ונבאש מאד הוא רב התועלת להצמחה כי כן הוא מציאות החומר הזה ברצון השם ובכחו הגדול ואל זה הענין כיון החכם במקום זה במורה הנבוכים הנזכרים באמרו לעלוקה שתי בנות הב הב שלש הנה לא תשבענה וארבע לא אמרו הון. קרא הרכבת החמר הזה עלוקה להתלות יסודותיו זה בזה או להתלותם בהעדר ולשון הארבע יורה עליו ואם אי אפשר מבלתי היות שם עלוקה שם מונח לתולעת המים כמו שבא בדברי רבותי וכמו שנעתק אצל הערלים קרא זאת ההרכבה לפי טבעה עלוקה. לפי שהתולעת הזאת נסרכת בבעל חיים אחר ומוצצת את דמו בלא שבעה עד שהיא נפוחה מאד ונופלת ומקיאה הדם ההיא מעט מעט. וכן דרך החומר הזה להתלות זה בזה ולמצוץ ההויות עד שישוב ויפסד מעט מעט וכאלו אמר החכם אל תראו זאת העלוקה שהיא כלה ונפסדת כי בבחינתה אצל המכוון בה תמצאנה לה שתי בנות רוצה לומר שתי הויות מרגשת ושאינה מרגשת. המרגשת היא החי המדבר ושאינו מדבר ושאינה מרגשת היא הדומם והצומח והכונה בשתיהן למציאות האחת כי היא צריכה למציאות האחרת שאין לה קיום בלעדיה והן כגבירה ושפחתה שהבית נבנה בשתיהן וקרא אותן הב הב מפני שכל אחת מהן היא כצועקת אל אביה הב לא אל אמה כי הוא הנותן כח אליה או המוציא כחה לפעל אמנם אינה שבעה לעולם כי כבולעה כך פולטה ולפיכך תצעק לעולם אל נותן הכח ההוא ונותן הכח ההוא הוא המצייר ושתי הבנות האלו עומדות לעולם ואליהן הכונה במציאות השפל הזה. והקרוב אצלי שהמספר הזה בא בכל מקום בנבואה להעיר על הענין הגדול הזה וכן שתי נשים המוליכות האיפה לבנות בית והם שני ההרים שראה הנביא שהם הרי נחשת רוצה בו מתמידים קיימים וכן שני זתים הם שני מיני כח המצייר לפי שהצורות הם כזכרים ושני הזתים כבר התבאר בנבואה שהם שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ והעומדים על אדון כל הארץ הם בני האלהים שבאו גם כן להתיצב על י"י והשטן שבא בתוכם הוא ההפסד הנמשך להעדר שהוא מחובר לחומר לעולם והוא שבא מאין כונה אליו כאשר הורה הרב המורה. והכל בא להרחיק המבוכה הנזכרת והכל יוצא מן המעין אשר לא יכזבו מימיו היא התורה כי כן בא שם ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות יולדו להם ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. והקרוב אצלי כי באמרו כי החל האדם לרב רוצה בו כי החתחלה והסבה לזה הענין היה רבוי האדם רצה לומר מציאות המין האנושי. ואמרו על פני האדמה רוצה בו מיני ההרכבה החמרית הזאת לפי שמין האדם הוא ההרכבה האחרונה בפעל והראשונה והעליונה על שאר המינין במחשבה ובכונה. ואמרו ובנות יולדו להם רוצה בו בהמצא להם שתי הויות מתמידות שהן הבנות הנולדות להם ולא לאלהים אבל הבנים הם המיוחסים אליו לא להם כי הם לא ילדו רק שתי הבנות הנמצאות. ואמרו ויראו בני האלהים רוצה בו לפי שהענין כן ראו כחות השם הבאים מצבא השמים אותן ההוויות ששתיהן לאדם כי לו לבדו הכונה ולפיכך ראו כי טובות הנה כלומר שלמות ונאותות לבעליהן לפי הכונה האחרונה בהרכבה ההיא שהיא מציאות האדם ולפיכך לקחו להם נשים מכל אשר בחרו רצה לומר אע"פ שאותן הנשים תזנינה תחתיהן ותלכנה להן ומהן שאין להן שלמות בבחינת עצמן רק בבחינת הצורך אצל אחיותיהן שלמות הצרך ההוא הוא סבה לקחת אותן לנשים ולהיות לבשר אחד וכל אחד מהבנים לקח לו כפי בחינתו לפי החלק הנתן לו בנחלת אביו וזה נאות למה שאמר ארסטוטליס כי החומר הוא כגוף מת אך לא מת לגמרי כי הוא בעל כל הצורות החמריות בכח והגלגלים מושכים ממנו מעט מעט בדבר השם ומוציאין אותו מן הכח אל הפועל כמו שיוציא היוצר מן החמר כל כלי וכלי לפועל. ועל הענין הזה פירש החכם שהתחברתו עמו מה שבא במעשה בראשית ויצמח י"י אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל וכן פירש מה שנאמר באיוב מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות כי כל עת שהוא בכח הוא צלמות שהרי בו העדר האור. ואמר גם כן שהבהמות הנזכר שם הוא כנוי גם כן לחומר הזה ולפיכך אמר הנה נא כחו במתניו ואונו בשרירי בטנו והמשילו באיברי הסבל לא באיברי המלאכה לפי שאין לו זרועות וידים שיעשה מעצמו. ואמר גם כן שאבן רשד הפילוסוף מלעיג על האומרים שהצורות תבאנה מן הגלגלים אבל דעתו שהן הפועלות בחמר במשכן ממנו הראוי למשוך לכל מין ומין עד שיצא כל אחד ואחד לפעל וזה. כלו נמשך למה שאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו כי כן רצה להמציא בעלים לנשים ההם ואם אינם דומות להם ביחס ולא הם בעצמם שוות ביחס לפי שראה שהצורך היה להן כלי לבנות הבית לאדם על הצורה הזאת. אחרי כן אמר אף על פי שמציאות המין האנושי היה המכוון והוא הטוב באמת כי רוח אלהים נתון בו אל תתמה על החפץ כשלא יעמוד רוחו לעולם בתוך נדנה שהוא הגוף כי כן גזר רצון השם עליו בשגם הוא בשר רצה לומר שגם כן הוא גוף מורכב מהיסודות כשאר המורכבים מן ההפכים והרכבתם זאת היא סיבת ליאות עמידתם. וזאת היא סבת כל מיתה טבעית והוא שאין שלטון ביום המות וגם לא למצא חן בעיניו שהרי משה רבינו שלא קם כמוהו ולא יקום מת גם כן כי זה מטבע המציאות הזה. אמנם חק נתן לו לחיות והוא שאמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה רוצה בו שאם ירצה וישתדל להשיג ישיג שלמות המכוון בו אם ישוב ממעשיו הנמשכים לחומר המורכב והוא שאמר המתרגם ארכא יתיהב להון מאה ועשרין שנין אם יתובון. ואמרו מאה ועשרים שנה הוא על דרך זרות וכאלו התנצל משה רבינו על מקרה המות אשר קרהו והוא במותו בן מאה ועשרים שנה. וכבר רמזו אל זה באמרם מנין למשה מן התורה שנאמר בשגם הוא בשר. ועוד אמרו רבנן מייתו לה מהכא והיו ימיו מאה ועשרים שנה ומשה כך היו ימיו מאה ועשרים שנה. אחר כן אמר לא כל המין האנושי הוא המכוון רק היחידים והוא אמרו הנפילים היו בארץ. אמרו היו רוצה בו כי הם היו סבה באמרו הן הנה היו לבני ישראל ואמרו הנפילים רוצה בו הגדולים וכאילו אמר היחידים הגדולים היו סבה בהיותם בימים ההם הנגזרים להם. ואמרו בארץ רוצה בו העולם הזה וגם אחרי כן רוצה בו העולם הבא שהוא נצחי ואמרו אשר יבאו. רוצה בו כי היחידים הם היו סבה שיבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם כי הם המכוונים במציאות. ומה טוב אמרו להם כי אלה באמת יתיחסו אל האב לא על האם ויקרא שם אבותם בם כאמרו אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם ואחר כן רמז על שני כתות היחידים הכת האחת המושלים ברוחם הכובשים את יצרם לפי השגתם לא לפי טבעם ועליהם נאמר המה הגבורים וכו' ועל דרך זה אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו. והכת האחרת הם החכמים הצדיקים המוטבעים בחשיבות ובכל מדה טובה והוא שאמר עליהם אשר מעולם אנשי השם כי כן ענין הכתוב לפי הטעמים ואנשי השם הם הפך בני בלי השם או הוא כאילו אמר אנשי אלהים כמו שבא ליראה את השם שבא שמו במקום עצמו לפי שלא יושג ממנו רק שמו כי עצמו לא יושג. סוף דבר כי אנשי השם קרא לשלמים אשר אליהם הכונה במציאות העולם השפל כאמרם ז"ל כל העולם לא נברא אלא בשביל זה אם כן אין ספק שהנולדים הם הנרצים והמכוונים במציאות אצל השם לא ההפך כמו שחשבו המפרשים. וזה הדבר אצלי חדוש טוב בביאור הפ' הזאת והוא סוד מסודות התורה ומתוכו יראה סוד אחר נעלם מאד והוא סמוך לו ובין תבין את אשר לפניך כי להסתיר הסוד ולהעביר הכונה מעם הארץ הקדים ספור הדורות מאדם ועד נח לפרשה זאת. ואחר הפרשה ספר כי ראה השם יתברך כי רבה רעת האדם עד כי מחה אותו מעל פני האדמה ונח לבדו מצא חן בעיניו. וראה והתבונן בכל דברי זה כי אע"פ שידעתי כי הדבר הזה יחשב לי לעזות מצח לפי התחדשו אצלי גם אצל קצת יודעי ספר יחשב להזיה גמורה לא נמנעתי לזה וחרפתי נפשי לחרפותם וגדופותם כי קנאתי בהוללים בהיות דבר השם להם לחרפה אחר שאין קיום לדברי מפרשי התורה בפרשה זאת ואני נשענתי בדברי זה על מה שמצאתי לרבותינו ז"ל שאמרו שבני האלהים הנזכרים בפרשה זאת הם המלאכים שנפלו מן השמים ממקום קדושתן. ומה טוב ומה נאות זה למה שכתבתי שהרי כחות העליונים יורדים ונופלים מאת השם על ידי אמצעיים כי בתנועות הגלגלים יתמזגו היסודות ותלדנה ההויות הן הנולדות לעלוקה שאמר עליהם החכם לעלוקה שתי בנות הב הב ואחרי כן אמר שלש הנה לא תשבענה וארבע לא אמרו הון רצה לומר הבנות המציאות אצל הכונה בעמידת המציאות הצועקות הב הב הן שתים אבל בבחינה אצל המציאות תמצאנה ארבע שהן על הענין הזה רצוני לומר שאינן שבעות לעולם והן שתי סבות ההויה ושתי סבות ההפסד גם את זה לעמת זה עשה האלהים שאול כנגד עוצר רחם והוא נעתק אצל הערלים פי רחם והוא נאמר על פי האבר הקולט הזרע ועוצר אותו לקבל צורת הולד והוא לא ישבע לעולם בהולדה כי הטבע יכריח לו על זה וכן שאול לעומתו לא ישבע לעולם מהמית הנולדים עד שובם ליסודם וישובו ויולדו גם כן עד שתעמוד לעולם הוית בעלי חיים ושאול הוא שם לקבר ולמקריו ואפשר שנקרא כן מפני שהוא שואל בכל עת על דרך שאמר הב הב. וכן הארץ לא תשבע מים שהרי הלחות המתדבקות אליה היא המולידה והמצמחה ולעומתה החום מיבש ומאבד מעט מעט עד שתכלה וישוב ויצמח וזה הרביעי פעלתו נראית מאד בכל. ולפיכך התיחד במספר ועל דרך זה התיחסו שאר המספרים הסמוכים לזה. או אפשר שכלם נאמרו על צד המליצה כלשון בני אדם והמכוון בזה כי בדרך הסבוב הנזכר ההוייה מתמדת בדבר השם המכוון אליה לא אל ההפסד והוא שאמרו ז"ל אין דבר רע יורד מלמעלה לא כדעת הנבוכים בהפסד המדברים סרה על יוצר החמר הזה ואומרים שהאלוה הממית אנשים והמכלה שאר הבריות הוא אלוה רע ושהארץ תוליד בזנוחה כל הנולדים ממנה ולפיכך יפסדו והמבוכה הזאת יצאה מקדם ולמחות אותה כיון רבן של כל הנביאים בהודיעו אותנו כי כל המציאות טוב באמרו והנה טוב מאד ובבארו הענין הזה בדרך רמז בפרשה הנזכרת והחכם גם כן זאת היא כונתו בפרשה זו ושניהם דברו בענין זה בדרך חידה ומשל לפי שהוא ענין עמוק ואין למוסרו רק ליחידים שנבוכו בו כי אם ימסור לכל תצא מבוכה לרוב בני אדם שאינם מרגישים בו. וזאת היא הכונה בכל סתרי התורה והיא היתה סבה להשאר מבוכות רבות לקצת ענינים עד עתה כאשר נשארה זאת המבוכה הרעה בהפסד אישי העולם הזה עד שהיתה סבה להרגיז הארץ הזאת ברגש בעלי הדעת הרע הזה שיצאו במחוז הזה. וזה הדעת יצא להם מעיונם הנפסד שהוא עיון גופני כלה והוא נרמז באמרו פן יקללך ואשמת לא עיון שכלי אשר לא יכלה לעולם והוא שסמך לזה ואמר עין תלעג לאב ותבוז לקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר רצה לומר שעין הסכל במציאות שיראה לעינים לא ללבב ולפיכך ילעג למעשה השם שהוא האב המוליד ויביט בעין הבזיון לזקנת האם שהיא ליאות ההרכבה המועתק אצל הערלים לידת האם ואם נקח ליקהת אם כמו יקהת ורצה בו למשמעה אל האב שהיא מקבלת ושומעת אל אצל כל אשר יצוה לפי קבולה צורה אחר צורה וזה שלא ישיג העיון ההוא לפי שלא יבין המציאות באשר הוא כלו טוב ולפיכך סוף הענין ההוא שיקרוה עורבי נחל והוא שיכהו עיניו ותזלנה דמעה והוא משל כדרך ושבו העבים אחר הגשם ואמרו בני נשר רוצה בו כי בסוף עפעפיו נושרות על העינים והוא נאמר בדרך השתוף או בדרך המשל לפי שקלות העופפות מיוחסת לנשרים וזאת היא קללת העבד למלשין המקלל את האב ולא ידע כי המציאות כלו טוב אחר שהוא מתמיד.

וכבר העידה על זה אמרת י"י הצרופה באמרו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ואמר בפרט את בנות האדם כי טובות הנה שהן הוויות העולם השפל הזה וצורותם הם בני האלהים במציאות כמו שנזכר ולפי שמציאת הצורות שהם הגבורים הנקשרים בעולמות הוא דבר נסתר מבני אדם לבד היחידים שהתאמת אצלם זה סמיך לזה ואמר בחכמתו שלשה המה נפלאו ממני וארבע לא ידעתים הוציא עצמו הנה במקום המין והמכוון בספור המספר שהוא דרך גבר בעלמה והוסיף עוד לבאר כי החומר הזה הוא כאשה המנאפת שתמיר איש באיש לעולם. וכבר באר זה הרב המורה באמרו כי החכם רמז החומר באשת איש זונה בפסוק והנה אשה לקראתו והנמשך אליו בפרשה ההיא ומשם תבין. ובפרשה זאת רמז על מה שאמרה התורה ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו ובפרשה הקודמת רמז על ובנות יולדו להם. ואחר כן באר עליהם ואמר כי כל הרעות הבאות בעולם אשר אנחנו מלינים ועליהם רגזנו עצבוננו וליאותנו הן מצד החומר ולא מצד הצורה והוא שאמר תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת והמספר הזה בא דרך צחות לפי המספר הראשון והמכוון בכל כי כל הרוגז והלאות הוא לפי ממשלת החומר שהוא העבד והמשל פשוט באמרו תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם שהוא מדבר על היצר ואמרו שנואה כי תבעל הוא הענין בעצמו כי הרגז הוא לפי שהמכוונת שהיא האהובה לא תקבל צורתה כראוי וכמוהו ושפחה כי תירש גברתה כי כבר קדם לנו ששתי הבנות הן כשפחה וגברתה והפרשה הזאת רמז על מה שכתוב בתורה ויאמר י"י לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. אחר זה בא לרמוז על מה שבא בתורה והיו ימיו מאה ועשרים שנה והוא שלא יתיאש האדם לפחיתות חמרו מהכין בקיץ לחמו כדי לשום בסלע ביתו ולעמוד בהיכל מלך כי חק נתן לו לחיות ולהשיג ההשגה האנושית עד שיהא ראוי לבוא בהיכל ולעמוד לפני לעולם. ולזרז על המעלות האנושית השכליות המשיל בארבעה קטני ארץ שהם חכמים מחוכמים במיני החי שאינו מדבר וזרוז זה נרמז בפרש ציצית באמרו ולא תתורו אחרי לבבכם ובארו הם ז"ל זה מינות ולזרז על מעלת המדות ולהכין האיש את צעדו בדרכי השם המשיל במטיבי צעד ולכבוש היצר שהוא לבדו המתעה מן הדרך רמז בגברת ליש וזה נרמז גם כן באמרו ואחרי עיניכם ובארו הם ז"ל זה זנות כי בעמוד האדם כנגד שנים אלה ישלם לפי ששני חסרונות אלה הם כוללים כל חסרון האדם כי הזנות כולל כל מדה פחותה הנמשכת אחר יצר הנבל והמינות כולל כל אמונה רעה הנמשכת אחר מחשבה כוזבת שסבתה הסכלות. ולהזהיר משני חסרונות אלה ולעמד כנגדם באו הפסוקים האחרים ואמר אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה אמרו אם נבלת בהתנשא בא להזהיר מן הזנות ולעמד כנגדו רצה אם טבעך נוטה אחר היצר הנבל התקנה הוא בהתנשא עליו ואמר אם זמות יד לפה בא להזהיר מן המינות ורצה בו אם חשבת והסתכלת במה שאין ראוי לך התקנה שתשים יד לפה והוא כענין אמרו אל תוסף על דבריו והוא שיחזיק בכל מה שבא בתורה וכנותן טעם לדבריו אמר כי מיץ חלב יוציא חמאה לפי שידוע שהתורה נמשלת לחלב ואמר כי אם תמץ אותה בשומך יד לפה תשיג חמאתה והוא כונת התורה כמו שאמרו הפוך והפך בה דכולא בה ובה תחזי.

ואחר זה אמר ומיץ אף יוציא דם רצה בו כי אם תתנשא על היצר והוא שתמץ האף שתוציא החטא המכונה בדם וזה בריבך עמו שהוא מיץ אפים והוא שבאר ואמר ומיץ אפים יוצא ריב כמו שבא בדבר נעים זמירות רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אחר שהשלים זה בא לחתום דברו הטוב ולרמוז על מה שבא בתורה הנפילים היו בארץ וגו' המה הגבורים אנשי השם להראות שאע"פ שהחומר על הרב בלתי נאות לשלמות אינו נמנע להמצא שלם אבל הוא מחויב כי אליו הכונה במין הדבר המכוון אצל השם אי אפשר שלא ימצא והוא שצוה תחלה בשלימות המדות הנמצאות תחלה והוא מניעת התאוות ואשר הם על הדרך הזה המה הגבורים ולפי שהשכרות והזנות אבות התאוה הזהיר מהן. ואחר כן דבר באשת חיל אשר מציאותה מעט ומעט הם שחמרם נאות לכונה והיא האשה אשר בטח בה לב בעלה שלא תצטרך שמור כשתמצא בשלמות זריזות כפי הנמשך שם ואמנם המכוון בה פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה ואשר הם על הדרך הזה המה אנשי השם שלא ימחה שמם לעולם כמו שנזכר בפרשה ההוא נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ. והקרוב אצלי כי אשת חיל במקום הזה הוא משל לחומר הנפש הטובה ובעלה השכל הקנוי המגיע בפעל שהוא הצורה כמו שהתבאר בפרשת ויהיו חיי שרה ואמרו מי ימצא הוא על דרך שאמרו ראיתי בני עליה והן מועטין והוא המכוון בחתימת הספר באמרו ואת עלית על כולנה וזה החכם חתם ספרו כפי מה שחתם הפרשה רבן של נביאים ונח מצא חן בעיני י"י לפי שהחכם חבר ספרו לבאר דברי תורה הכתובים בפרשה זו שהיא תורה בלא ספק מה שבא דרך ספור כמו שקדם ודי בזה הערה לכיוצא בו ואע"פ שלא בארתי כל הפסוקים שנכתבו בפרשיות אלו מציאות באורם לפי הענין קרוב למשתכל להוציא מתוך מה שכתבתי. והמשל בזה כי דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו רוצה בו הדברים הנאותים לגבור ולמינו אשר להם אל רצה בו שהוא המבקש מאל כשמואל שנקרא כן על שם כי מיי שאלתיו ואמרו משא אשר יסרתו אמו רוצה בו דבר הנבואה שבאתהו במוסר הגדול לפי המכוון מן האם והוא אמרו בר נדרי כי האם נודרת על המכוון אצלה כמו שנדרה אם שמואל כפי שדרשו ז"ל על שלמה ואמרו מה ברי ומה בר בטני לפי שהיא ההרכבה האחרונה ורצה בו היוצא ממעי הכח והוציא בלשון בר לרמוז על נקי כפים ובר לבב. ואם שדבריו איפשר מבלתי היות האם הנזכרת בספר הזה משל לתורה אין הפסד בכונת הענין כי קרוב הדבר להמצא. אמנם הקרוב אצלי כי החומר קרא החכם אם בספר הזה ובזולתו והוא הענין באמרו בני אמי נחרו בי. ואמרו תנו שכר לאובד וגו'. רצה בו כי לא למנוע ההנאה היא הכוונה אבל למנוע רבוי התאוה כי רק הרחקת הקצוות הוא המבוקש. וכפי זה הענין בא גם כן פתח פיך לאלם להורות שאין הכוונה למנוע הלמוד בחכמות אבל למנוע ההתחכמות יותר וההתרשלות מן הלמוד גם כן וזה אע"פ שלא בארתיו תחלה הי' יוצא מכח מה שבארתי ולהקל בענין העברתיו. וכבר הזהיר הרב המורה מהטריח העיון בכל מה שבא במשל אבל שיסתכל האדם בכונת המשל ואני עברתי מעט על דבריו בפרשיות הראשונות לפי הצרך כי ידעתי שדברי בם זרים אצל בעלי מקרא לפי מנהג קריאתם החלושה וחשבתי לקרב אותם בזה אל האמת ולא שאני בא לגזור פירוש מן הפירושים ואם הוא חביב מאד אצלי כי ידעתי כי לא בינת אדם לי אבל כונתי להרחיק הקריאה הנואשת הנהוגה בספרי הקדש וכבר התנצלתי בזה שאיני כמזהיר אבל כמזכיר וכמעיר וכונתי בענין הזה שאהיה בזה אצל חברי כמגביה חרס מעל פנינים אשר לפניהם ואם תועלת הפנינים אצלם גמול המצאתם אצלי ואולי בזה אזכה את ארחי לזכות בהגדלת התורה המכוונת על זה לי ולכיוצא בי כפי מאמר הנביא י"י חפץ למען צדקו וגו' ואע"פ שאיני מיחל להיות מן השלמים בוטח אני בי"י להיות מן הזוכים כי כבר הבטיח בזה כל בני עמנו ההולכים בתורתו בדרכיו הישרים המכוונים בהאדרת התורה אבל השלמים בני עליה הם שהרגשותיהם מכוונות נגד י"י ולא יתעסקו בהם רק כפי הצרך אבל במה שאין הצורך לוחץ אותם כל הרגשותם בטלות כאלו הם מתים אצל עסקי ההבל. והוא שכוין החכם באמרו כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה. ועז וקשה יאמר על בעל כח טבעי שהוא ממהר לפעול וקשה להפעל וכן אהבת השם ראויה שתהיה על הדרך הזה קשה כמות להמית כל ההרגשות ולבטל אותן ממלאכתן וכן היתה דרך הנביאים שלא היו עוצרין כח בעת נבואתן וכן דרך השלמים כי תחרשנה אזניהם ותאטמנה משמוע ועיניהם עצומות ועורות מראות ומהסתכל בין טוב לרע

והוא שאמר הנביא החרשים שמעו והעורים הביטו לראות רצה לומר שהחרשים בהרגשת האזן הם השומעים דבר י"י והעורים בהרגשת העין הם מביטים לראות כבודו והוא שהוסיף הנביא ואמר מי עור כי עבדי וחרש כמלאכי אשלח וכן כל שלם הוא על הדרך הזה והוא שאמר מי עור כמשולם ועור כעבד ד' הורה כי שתי ההרגשות ההשגה החיונית צריך שיבטל השלם לפי שכל עת שתחזק פעולות ההרגשה תחלש פעולת השכל והעיון הנפשי עד שבעלי חיים שהם בהרגשה אחת או בשתים דמיונו ופעולותיו חזקים משאר בעלי חיים וכן בבני אדם מי שהוא רב תחבולות העולם תמעט השגתו בדברים העיונים ובהפך העור הוא הרואה והחרש הוא היפך השומע ואשר אזניו קשובות באשר הוא בעל חיים הוא איש אשר לא ישמע ואשר יראה ויביט ג"כ הרבה באשר הוא בעח"י הוא עור אשר לא יראה כראות אנוש. והוא שאמר רבות ראות ולא תשמור פקוח אזנים ולא תשמע כי בהשתמש כוחות אלו בעסקי העולם לא יושג מושכל במציאות הזה אשר המכוון בתורה הי' על זה להגדילה כמו שאמר ד' חפץ למען צדקו וגו' אבל כפי פחיתות העם לא ירגישו בדבר הגדול הזה והוא שסמך לו ואמר והוא עם בזוי ושסוי וגו'. ומי שישיג זה הוא הנקרא בשם י"י והוא המכוון בבריאה לרצון השם שהוא כבודו שהרי זה קבל צורתו באמת והוא העשוי והמתוקן על השלמות כמו שאמר הנביא הזה כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. או רצה בו שכל הנמצא הוא הנקרא בשמי ואף במציאות החומר הזה והתשובה האחרונה לשאלת למה המציאו והוא כי לכבודי בראתיו שהוא רצוני בראתיו ואני נתתי בו הצורה הראויה ורמז בה על המכון במציאות החמר הזה והוא מין האדם והוא אמרו יצרתיו ואמרו אף עשיתיו רצה בו תקנתיו והשלמתיו בדרך שנראה שאני עושהו שהרי נברא בצלם והוא המכוון במין האדם. וכפי משמעות זה הפסוק נראה תקון הברכות שסדרו רז"ל בברכת חתנים ראשונה שהכל ברא לכבודו כנגד כל הנקרא בשמי ולכבודי יצרתיו ואחריה אשר יצר את האדם כנגד אף עשיתיו. והרב המורה פרשו כאלו הוא כתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו ורצה בו כל המיוחס לפעולותי לרצוני בראתיו ואמרו יצרתי אף עשיתיו רצה בו שיש קצת נמצאות שיצר השם תחלה בחומר עצמו ואחר כן עשה אחריו המכוון בו. וזה נמשך למה שאמר כי המכוון במציאות החומר הזה הוא האדם שהוא המורכב האחרון ותכלית הכוונה בכל הפירושים בפסוק הזה היא הצורה האנושית וזה הפסוק טעם למה שהקדים הנביא ואמר מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך כי כפי שסבת גלותינו טבע החומר הרע הזה שלא קבל הצורה המכוונות והוא שחטאנו לו כמו שאמר מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ד' זו חטאנו לו כן סבת גאולתינו וישועתנו הוא שלמות צורתינו שבו יראה פעל השם ומעשיו בנו והוא שאמר הנביא כי בועליך עושיך י"י צבאות שמו וגואלך קדוש ישראל אלהי כל הארץ יקרא. יהי רצון מלפניו שיגאלנו מהרה ויושיענו תשועת עולמים אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה.

תוכן העניינים

מלמד התלמידים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה