מלמד התלמידים· רבנו יעקב אנטולי
חומש במדבר · פרשת נשא
(והיא ראויה לחופת חתן או בעל מדות).
ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קניניך קנה בינה סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך.
שלשה פסוקים אלה נאמרו כדרך שאר פסוקי משלי שהם על שני פנים ושניהם כאחד טובים להשלים כונת התורה התמימה שקצת מצותיה באו לתקון הגוף והוא בקנות המדות הטובות ובעזוב המדות הרעות הנמשכות לחומר. וקצתם באו על הכונה הראשונה באדם והיא תקון הנפש המשגת בידיעת האמת והחכם ע"ה חבר ספרו דרך משל על שני פנים אלה אחד מהם גלוי ואחד מהם נסתר גלויו תוכחות מוסר כי זה כל האדם ונסתרו השכל והבינה. וכן התנה בראש ספרו לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה. קרא מצות התורה וחלמודה חכמה ומוסר וקרא הדעות האמתיות הנרמזות בה אמרי בינה כן אמרו הנה ראשית חכמה וגו' גלויו בא להזהיר על התורה וליעד גמול טוב עליה. וקרא במקום הזה ליראת שמים ראשית חכמה כמו שאמר בפירוש ראשית חכמה יראת י"י ונקראה בשם ראשית לפי הצורך לה בהקדימה לכל אדם לפי שהאדם אין לו חכמה אלא אחר הלמוד מעט מעט וללמוד ההוא צריך זמן ולפיכך צריך להקדים היראה שלא יעמוד בלא אלוה בטרם ישיג החכמה ועוד כי ללומדיה יצאו ספקות רבות ומבוכות ולפיכך היראה הקודמת והקבועה בלבם מגינה על החכמה כי קדימתה תכריע ותטה הספקות ההם לעבודת השם ולאהבתו כמו שאמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכפי ענין זה אמר החכם כי י"י יתן חכמה מפיו דעת ותבונה יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תום ועל דרך זה גם כן אמר בראשית חכמה קנה חכמה כלומר ביראת שמים קנה חכמה כי יחסר בית השימוש ובית בכל קניניך תורה עליה.
ואמרו בכל קנינך ר"ל בכל מדותיך כי כן יקראו חכמי הדבור תכונות הנפש החזקות הקיימות קנין. ואם תרצה אמור בכל נכסיך קנה הלמוד שאם לא מצאת בחנם קנה בשכר כמו שדרשו ז"ל על אמת קנה. ואמרו סלסלה רוצה בו הפוך והפך בה כפי הלשון הנזכר בתלמוד על אחד שהי' מהפך בשערו עד מתי אתה מסלסל בשערך או הוא כפי ענינו ורוצה בו הרימה ותרוממך. ורצון החכם בזה השתדל לטרוח בה וללמוד מכל אדם ואל תאמר צעיר הוא או נבזה ממני שאם תשפילך היום החכמה ללמדה מאיש שהוא שפל ממך ותצטרך להרימו עליך מחר תרוממך על גדולים ונכבדים. וכי תחבקנה רוצה בו הדביקה הגמורה החשקית ישיגך כבוד בחבוקה לא כשאר החבוקים המביאים בעליהם לידי תקלה וקלון ויושיבו האדם בשפל המושבות אבל החבוק הזה ינשא בעליו ויושיבנו בין מלכי הארץ והוא שכתב בן סירא ובין נגידים תושיבך ר"ל שילמדו הנגידים והגדולים ממנו. וסוף דבר אמר החכם לא כבוד זה בלבד אלא שתהיה כאחד המלכים היוצא בכתר מלכות ועטרת תפארת והוא שאמר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך. וזהו כמה שאמר אחד מן החכמים הטרח בחכמה ובמוסר מקנה העטרות והנזרים יעשו מזהב הלשון המדברת ויושמו בראשי אוהביהם ולפי שידוע שהכתרים הנתונים בראשי המלכים יעשו מפנינים מחוברים ראוי לפי ענין זה להקרא לוית חן.
ואחר שכל עטרה היא תפארת אמרו עטרת תפארת כאלו אמר כתר הכתרים ומשל הכתר בראש הוא לפי שידוע כי הראש הוא החלק הנכבד שבחלקי הגוף בעלי חיים כי בו כלי החמש הרגשות ובלבד בראש האדם הלשון המדברת שהוא כלי דבור והוא המבדיל בינו ובין שאר בעלי חיים ובו גם כן שאר הכוחות האנושיות. ועוד כי הוא עליון וזקוף לצד השמים כפי מה שיש בו זכות להמשך אליהם לפיכך נבחר הראש להנתן בו הכתר להורות על המלוכה ועל ענין זה יאמר שכתר הכתרים ינתן על ראש השלם רוצה בו על שלמות צורתו והוא כדרך שאמרו ז"ל שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות והם בארו שכתר תורה גדול משאר הכתרים שנאמר בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק וכתר זה הוא שנקרא לוית חן ועטרת תפארת נאמר על השם הטוב שאמרו עליו שעולה על שאר הכתרים לפי שהשם הטוב הוא כתר אלהי וסבת השם הטוב ידיעת התורה וקיומה שהיא בחירת הדרך הישרה שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם כלומר שהיא תפארת לעצמו להשלימו ואחרים יפארוהו עליה בלכתו בה והוא השם הטוב. וההולך בדרך הישרה הוא המושל בתאוותיו ומכלכל דבריו במשפט השם אורחותיו תמיד ומפלס מעגל רגליו ההולך באמצע ולא יטה ימין ושמאל כמו שאמר החכם אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע הורה כי הנטיה אל הימין או אל השמאל רע אבל ההולך באמצע הוא הרואה בישע אלהים נמצא שמסלסל התורה ההולך בדרך ישרה הוא מלך בן חורין היוצא בכתר מלכות ולוית חן בראשו ולא מי שיסלסל בשערו או מי שיספר קומי או מי שמכוין להיות קווצתיו תלתלים או מי שנותן בראשו כובע נאה ומוזהב שעושה זה נער ובער שהנחש משיאו והשטן עומד על ימינו ומחר אומר לו לך עבוד ע"ז ואל תטעה לומר ומה בכך אחר שאין בסלסול שערו ובהתנאות לא מיתה ולא מלקות לא לאו ולא עשה שהאומר זה לא השיג כונת התורה שרוב מצותיה נתנו כדי שימשל האדם בתאוותיו ובא זה ללמד על זה ולפיכך אין לזלזל בדברים הקלים בענשי התורה לפי שהם חמורים אצל השם והוא שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות הלא תראה שהתורה הקפידה על בן זולל וסובא וצותה אביו ואמו לתופשו להביאו לבית דין ולרגמו על תרטימר בשר שאכל ולוג יין ששתה ואלו גנב ליטרא זהב או עשה עבירות חמורות לא הי' מוטל זה על אביו ועל אמו וזה לפי שיתרונות הדברים המותרים שמתאוה האדם אליהם צריך מוסר רב לפי שהם מושכים האדם עד שאול תחתית כמו שאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות.
ולפי זה הענין החשוב מנעה התורה קצת מאכלים חשובים ונבחרים לבני אדם כחזירים ושפן ודגים גדולים שאין להם קשקשת ושאר מאכלים העולים על שולחן מלכים ולפי יתרון התאוה אליהם אסרתם התורה לא למאוסם וכן באה האזהרה מראשית על העץ שנאמר בו ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים והוא הסבה לאזהרת החזיר וכיוצא בו מן הדברים הנחמדים והנאהבים אבל אסור דבר נמאס הוא מין אחר באיסורים על דרך חדוש וזרות כמו שאמרו רז"ל על אסור עכבר האי חדוש הוא דהא ממאס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא. זה מורה ששאר איסורי מאכלות סבתם תאות היצר אליהם ומי שכובש יצרו מהם ומשאר התאוות הגופיות כבר השיג כונת התורה במצות כי זה בקש מהם דרך כלל באמרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ואמר קדושים תהיו כי קדוש אני י"י אלהיכם.
ומי שפורש ומיחד עצמו להבדל מטומאות האנשים הרשעים המחללים נפשם ביצרם ותאוותם הוא קדוש ומובחר כמו שבא הכתוב על מי שהזיר עצמו מן היין ומגלוח שער שלשים יום קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו וכל ימי הזירו נתן לו נזר כהונה שלא יטמא למתים. והסבה כי נזר אלהיו על ראשו קרא נוול השער מפני שבא למונעו מן העבירות ומן היתרונות והוא השם הטוב כתר אלהיו וכאילו אמר אחר שהכתר אלהי על ראשו שהוא העולה על שאר הכתרים ראוי הוא שיהיה תחת הכתר ההוא כתר כהונה הנאמר ג"כ על הכהן הגדול בענין טומאת המתים שהזהירו ג"כ על אביו ועל אמו ונאמר שם כי נזר שמן משחת אלהיו עליו ולפי חבוב קדושת הנזיר הגדיל מעלתו ככהן גדול שלא הספיק לו קדושת שאר כהנים וזה נמשך למה שאמרו רבותינו ז"ל שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב על גביהן.
ואפשר לומר ששם נזיר הוא על שם הנזר האלוהי כאלו אמר מוכתר בלשון רבותינו מוכתר בנימוסו וכן זה יקרא מוכתר לפי שנוול שערו מכתירו ומשלימו וראיה לדבר זה שמשון הנקרא נזיר אלהים שכל עת שהיה שער נזירותו בראשו צלחה עליו רוח אלהים ובהתגלחו סרה מעליו לפי שאין הכונה באדם יפי תארו ותבניתו שתולעה ורמה אחריתו ונמצא שאינו שלו ואמנם הכונה צלמו ודמותו שהוא לו לבדו ולפי שהאדם כשמשתדל בהתנאות ובהתענג על היין ובשאר מיני התענוג יצרו מתגבר עליו ובא לטורדו מן העולם צריך האדם כשימצא עצמו נוטה אל הקצה הזה שיטה עצמו אל הקצה האחר עד שישוב אל הדרך הישרה.
לפיכך נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה וסדרו רבותינו ז"ל מסכת נזיר אחר מסכת סוטה כמו שאמרו שם מכדי תנא בסדר נשים קאי מאי טעמא תני נזיר תנא אקרא קאי והיה אם לא תמצא חן בעיניו והכי קאמר מי גרם וכו' וצ"ע דהאי קרא לאו בפרשת סוטה כתיב ולא סמוך לפרשת נזיר ועוד דהא בית הלל לית להו ערוה ממש ועוד קרא אחרינא למה לי והא סמוכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לפיכך נראה דהאי קרא שבשתא היא והגרסה הנכונה תנא אקרא קאי כלומר אקרא דסמיך נזיר לסוטה קאי והכי קאמר מי גרם לה עבירה יין וקאמר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ר"ל שהתורה התמימה המשלמת המחזיק בה והמקדשת אותו כונה למנוע הסבות המחטיאות האדם לפי שידוע שהאשה החוטאת תחת אישה אין ספק שדבר מכריח גרם לה לשכחה את השם וענשו לסלק מעליה אימת בעלה ולקנות לה שם רע עולמי בין שכנותיה ובזיון מופלג שתתבזה לפני השם בפריעת הראש ושאר משפטי סוטה ועוד שהעברה האחת תביא אותה ואת בעלה שיהיו בעברה כל ימי היותה תחתיו ולהוליד בני זנונים וזה כלו גרמה לה סבה מן הסבות כמו שגרם גם כן דבר לאיש הנואף והדבר ההוא על הרוב הוא היין ששב טבעי למין האדם לפי המנהג והוא בלא ספק מעביר דעת האדם ומסכל אותו ולא ידע כי בנפשו הוא.
וכשם שהוא היום מחטיא את אשת עמיתו או בתו יבא אחר ויחטיא את אשתו או בתו ג"כ ולפיכך אמרה תורה שראוי לאדם שיזיר עצמו מן היין על דרך רפואת הנפש החולה ואם על היין העירה התורה לפרוש הימנו אע"פ שהוא בלא ספק מועיל לגוף ועיקר שתייתו הוא לתועלת כל שכן שצריך להזהר מן הייחוד שגזרו עליו שפרצה קוראה לגנב כל שכן שראוי למנוע נגינות הערלים שהם כלם זמה ונבלות הפה והם בנויים על יסוד התעות הנשים עד שנראה כפלא מן הפלאים שתרגיל אשה מקטנותה בדברי הזמה ההם ולא תחטא היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה ואם נאמר אוי למאחרים על היין אוי ואבוי למנגנות נגינות הזמה ואוי לאב הסכל ולאם הפותה המגדלים בנותיהם בזה ומחללים אותם להזנותם. ואין ספק שזה מנהג רע מאד שיצא לנו מדרכי הגוים שאנו גרים בתוכם כי אם המחול היה דבר קדום היה בהזכיר שם נפלאות השם ומהצליו כמו שנזכר בתורה ותען להם מרים שירו לי"י וגו' וכמו שנאמר ברוח הקדש יהללו שמו במחול בתוף וגומר וכמו שנראה מדברי הנביא שאמר אז תשמח בתולה במחול. וכמו שמצאנו בתלמוד שהיו בנות ישראל יוצאות בימים ידועים לחול בכרמים והמחול ההוא היה לשם מצוה בדברי נשואין לשם שמים כמו שנאמר שם חלילה חלילה מדברי זמה ועל כיוצא בזה נאמר אל תשמח ישראל אל גיל בעמים כי זנית מעל אלהיך.
ואם לא באה אזהרה בתורה על זה כבר נודע שהתורה הזהירה אותנו מאד על הקדושה והיא המכוונת במצות והתורה סובבת על מניעת הדברים המונעים הקדושה וכל שכן שצריך להזהר מזה ומכיוצא בזה ביום מקרא קדש שלא ישוב חול ומחולל יותר משאר ימות החול והעוברים על זה כבר אמר עליהם הכתוב בחוקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואת שבתותי חללו מאד. ועל כיוצא בזה מזהירים הנביאים במקומות רבים לשמור השבתות הכל למנוע הסבות המונעות הקדושה כפי מה שבא במקום הזה בתורה ובארו הם ז"ל מי גרם לה להעבירה יין וכו' אף אנו נאמר מי גרם לה ליתרון שתיית היין התנאות הגוף כי הנוי בלא ספק משיא האדם לבקש המותרות ולפיכך יצטרך אל זה שיזיר עצמו מן הגלוח ולבסוף ישחית את כל שערו כדאמרינן וכלם שגלחו שלא בתער או ששיירו שתי שערות לא עשו כלום.
ראה והבן כונת התורה התמימה בשני דרכי נוול השער בשתי קצוות והם גדול השער והשחתתו והכל בא להורות הדרך הישרה במעשה האדם בהתבוננו בנדרו שצריך לעזוב המותרות כמו שהשער כלו מותר הטבע ואין ראוי לאדם שרביט אליו ושישים אותו על לבו כי אין ביופיו ורבויו תועלת אבל נזק גדול ואבשלום שהיה מגבורי ישראל מת בסבת רבוי שערו. ולראיה כי כל מותר רע בא במצות קרוב הלוים והעבירו תער על כל בשרם להעיר על עזיבת המותרות כי הם המונעים יושר האדם כמו שאמר החכם אשר עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ולפיכך מי שנטה אל אחת הקצוות צריך לו על דרך הרפואה שירחיק עצמו אל הקצה האחר כדי שישוב מתוך זה אל הדרך הבינונית שהיא הדרך הישרה. ומי שנודר על הכונה הזאת נדרו לשם כמו שאמר ר' שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר חוץ מאדם אחד שבא מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה כזה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין והסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי ובקש לטורדי מן העולם אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך רמה ותולעה העבודה הריני מגלחך לשמים עמדתי ונשקתי לו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לי"י.
למדנו מדברי ר' שמעון הצדיק שמי שנודר נזיר להתרחק מן העבירה הוא שכתר אלהיו על ראשו והוא ראוי להקרא נזיר לי"י או נזיר אלהים אבל מי שנדר ונבדל מצורך אחר מצרכי הגוף ולא לצורך הרחק עבירה אינו מוכתר ולא מאושר אבל הוא עושה כנגד כונת התורה כמו שאמרו ז"ל לא דייך דברים האסורים אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים ר"ל שהתורה התמימה מנעה היתרונות והשאירה צרכי קיום הגוף וצרכי קיום המין גם צותה עליהם במצות פרו ורבו והמצות הנגררות בלקוחי האשה וכיוצא בה מקיום העולם לפיכך מי שנודר בנזיר בלא צורך הוא חוטא ואכזרי לפי שהוא עוכר שאירו ולפיכך אמרו חכמים שאפילו מי שנודר לשם נקרא חוטא וזה לפי שמלאכתו מלאכת אכזרי כדאמרינן סבר לה כר' אלעזר הקפר דתניא ר' אלעזר הקפר אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באי זה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין קל וחומר מה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה ומקשינן עלה האי בנזיר טמא כתיב כלומר דקרא במי שמת עליו מת שטמא את נזרו הוא דקאמר שנקרא חוטא מפני טומאתו אבל מי שישלים נזירותו אין עליו שום חטא ומשני קסבר ר' אלעזר הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא כלומר האי חטא דקאמר קרא לאו אטומאה קאי אלא אצערא דנפשיה קאי והיינו דקאמר על הנפש. וכי תימא אם כן לכתוב רחמנא האי קרא בטהור היינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא הואיל ששנה בחטא כלומר חטא הטומאה ר"ל שסמך חטא אל חטא לפי שעבירה גוררת עבירה.
ואם תאמר לר' אלעזר היכן מצאנו שיהא אדם זוכה וחוטא במעשה אחד וזה מן הדברים הנמנעים כי שני הפכים לא יתחברו בנושא אחד ברגע אחד.
דע והבן שאין דעת ר' אלעזר שהנזיר הוא חוטא אלא שנקרא חוטא מפני שעושה מעשה חטא לולי הצורך ולפי שהפועל הזה בעצמו רע על דרך רפואה צריך כפרה לפי דעת הרואים כדי שלא יבא אדם לתעות ויצער נפשו מן הדברים הצריכים לה בעמדה בגוף בלא צער ובלא סגוף ועל דרך זה נאמר על המתענה בשבת על חלום שהוא מבטל גזר דינו מאי תקנתיה ליתיב תעניתא על תעניתיה וזה כדי שירחיק האדם התענית בשבת וידע שהתענית בשבת שלא לשם שמים רע כן הכפרה הזאת צריכה לקריאת החטא הזה כדי שירחיק האדם המדה הזאת ולא יעשנה רק לרפואה כמי שאוכל הסמים המרים החדים לרפואת גופו ואם יאכל אותם בבריאותו ימית אותו פתאום כן המצער נפשו והמסגף עצמו בדרך הקדושים אשר באומות הפורשים מן העולם הוא חוטא ואכזרי והגומל נפשו ומכלכלה במשפט כדי שתהיה בגוף הטבע הוא איש חסד והוא הצדיק האוכל לשובע נפשו והוא המושל על אשתו ממשלה ראויה כמו שבא בדברי רבותינו ז"ל והוא ימשול בך יכול ממשלה מכל צד ת"ל לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל ר"ל שאין ראוי למשול בה בדרך סגוף נפש אבל ראוי להשביעה ואם תבקש המותרות כבטן רשעים אשר תחסר ויצער אותה לרפואה הוא טוב וצדיק ונקרא קדוש ומוכתר מפני ששב אל הדרך הישרה.
ולפי שרב טובי ישראל הם על הדרך הזה כי אין אדם אשר לא יחטא והם בעלי תשובה נסמכה לפרשת נזיר פרשת ברכת כהנים שיש בה שלשה פסוקים כנגד צדיקים ובעלי תשובה ובינונים. הפסוק הראשון בא כנגד הצדיק הגמור שהוא צדיק וטוב לו שהשם מברכו ברכת העולם הזה ושומרו לעד ומזכהו לעולם הבא.
והפסוק השני בא כנגד בעל תשובה שהוא מאיר פניו אליו אחר שהיה מביט אליו בפנים נזעמים בטרם שובו ובשובו יאר פניו אליו וימצא חן בעיניו והכל כלשון בני אדם. וכן כתוב י"י אלהים השיבנו האר פניך ונושעה סמך אור פניו לתשובה ואחר אור הפנים תבוא התשועה האמיתית כי כן פועל השכל השופע מאתו מעט מעט עד שישלם צלם האדם הולך ואור עד נכון היום ולפי זה הענין אמר החכם באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש ושם נאמר גם כן על אחר התשובה מהרע ר"ל מכל אמונה כוזבת ומכל אמונה פחותה כי הקדים לו החכם חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה וידוע כי מלאכי מות בסבת האכילה מעץ הדעת טוב ורע שנאמר בו כי ביום אכלך ממנו מות תמות והכפרה על המיתה היא בהיות האדם ההוא חכם והוא שאמר ואיש חכם יכפרנה והוא שסמך לו באור פני מלך חיים כי אז ישלח ידו לאכול מעץ החיים ובשלחו ידו ירצה בו המלך ורצונו יהיה כעב מלקוש והמלקוש ידוע כי הוא בא לגמור הפרי בתבואה והוא גם כן על הדרך שבא בהושע הנביא שאמר לכו ונשובה אל י"י וגו' ואמר יחיינו מיומים וגו' ואמר ונדעה נרדפה לדעת את י"י כשחר נכון מוצאו ויבא כגשם לנו וכמלקוש יורה ארץ הקדים השחר תחלה שהוא תחלת האור ואחר כן הזכיר גשם ומלקוש כי כן הוא הדין מצוה גוררת מצוה והשכל מושך השכל עד שיחננו השם וימצא חן בעיניו והוא אמרו ויחנך.
והפסוק השלישי בא כנגד הבינוני שנושא השם פניו אליו כלומר שהוא משגיח בו ומשים לו שלום שיזכהו לשלמות ששכר מצוה מצוה. ואור הפנים והחן הנזכרים בברכה הם לוית חן ועטרת תפארת שהזכיר החכם ויש לדברו רמז במצות תפילין כי התפילין של זרוע שמאלית באו כנגד תכבדך כי תחבקנה ותפילין של ראש כנגד תתן לראשך לוית חן וגו' שהם הם הנקראים פאר והתבונן האדם ובמה שכתוב בה ותענוג החבוק ההוא הוא תענוג כבוד לא הנזרים שיתן החושק בראשו ולא החבוק האסור כי זה הכל מפתוי השד המונע מלכת ביראת שדי ולפיכך באה ההערה ברמז על קשר תפילין כדי שישוב כל אחד מחטאו וביראת שמים יקנה חכמה ובינה כמו שאמר החכם ראשית חכמה וגו'
זה הוא הדרך הגלוי בדברי החכם אמנם הדרך הנסתר אצלי בא להעיר על דרך הקש מופתי שהוא דרך חכמה שלא תשלם בלעדיה ולפיכך בא להעיר האדם להשתדל ולדעת הדעות האמתיות עד שיהיה מבני עליה הוא שאמר אחר פסוקים אלה שמע בני וקח אמרי וירבו לך שנות חיים. בדרך חכמה הורתיך הדרכחיך במעגלי יושר וגומר ונאמר כי בפסוק הראשון מהשלשה הקודמים בטל שני דעות כוזבות אשר נמצאו לקודמים בדרך המופת. הדעת האחת שאמרו קצתם שאין מופת כלל לפי שלא מצאו לו תכלית מפני שהיו חושבים שכל המושכלות שוות בענין המופת ואמרו אחר שהוא כן צריך המופת למופת אחר והאחר לאחר כן עד לא תכלית והפסק מה שאין לא תכלית הוא דבר נמנע. והדעת השני שאמרו קצתם שעל כל מושכל ימצא מופת אבל על דרך הסבוב רוצים בו שהמופת המלמד חוזר ונמצא למד ושתי הדעות האלו בטלות במעוט עיון כפי מה שבאר ארסטוטלוס בספר המופת ואמר שיש מושכלות ראשונות שהם מושכלות בלא למוד אבל הם ידועות לחומר השכל אשר באדם ואמר כי מאותן המושכלות הראשונות תלקחנה הקדמות ותלדנה תולדות מופתיות ובזה הדרך ימצא מופת לכל חכמה מופתית כי לכל מין ומין מן החכמות יש מושכלות ראשונות אשר מהם תצאנה תולדות המופת עד שישיג האדם אמתת המבוקש בחכמה ההיא וכל מה שילמד האדם מכח המושכלות הראשונות יקרא שכל קנוי. וכן קרא החכם הדברים שיושכלו בלא למוד ראשית חכמה. והדברים שיושכלו בלמוד קרא אותם קנין והקנין ההוא חלק לשני חלקים התולדות האמצעיות והראשונות שהם בהצעות קרא חכמה קנויה לפי שהחכמה שם משותף לכל מיני ערמה ותחבולה הן מלאכה או מדה. הן למוד טוב או רע. והתולדות האחרונות המורות על אמתת המבוקש קרא בינה קנויה לפי שבינה נופלת על ידיעת אמת כמו שאמר אדם ביקר בל ילין. ועל דרך זה נאמר אם אין דעת אין בינה.
ונשוב ונאמר שפי' הפסוק הזה כן הוא בראשית חכמה כלומר בהקדמות מושכלות ראשונות אשר מהם תעשה ההקש תקנה תחבולה כלומר תשיג תולדות שהן תחבולה לדעת האמת. ובכל קניניך כלומר בכל התולדות שהן חכמה קנויה תקנה בינה כלומר תשיג האמת מן המבוקש ובפסוק זה רמז על השגת חכמת הטבע שהיא קודמת בהשגת האמתות הנקראות בינה. או אפשר לומר כי כן פירושו במושכלות הראשונות תשיג החכמות הלמודיות הכוללות חכמת השיעור חכמת המספר חכמת הדבור שהן תחבולה לחדד השכל ולהשכיל ולדעת האמת בחכמת הטבע והוא שאמרו תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה כמו שידוע שהפרפרת סבה לתת טעם לזן ולהרבות המזון ממנו כפי הצורך וכן רצה החכם באמרו בכל קניניך כלומר בדרך למוד החכמות ההם תקנה בינה כלומר תדע ותבין הטבע וקרא לטבע בינה על הדרך שזכרנו. ואחר כן אמר סלסלה ותרוממך. לשון סלסול בה לפי מה שהורו רבותינו ז"ל על השתדלות רבה ואפשר שהוא לשון השתרגות והשתלשל דבר בדבר סביבו על לשון סל שהוא נעשה על הדרך הזה.
ולפי שחכמת הטבע יש לה מדרגות זו למעלה מזו אמר סלסל הבינה המושגת תחלה ותרוממך רוממות מעלה בידיעה ורוממות מקום הידועים ר"ל תעלה אותך מן הארץ לשמים והנטפל אליהם. ואחר כן תכבדך בהדבק שכלך בה והוא שכתב בן סירא ובין נגידים תושיבך על דרך ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה והחכם הזה קראם נגידים לפי שהם נגידים על השמים והנביא קרא אותם עומדים לפי שהם מתמידים קיימין נחים לעד כן אמרו תושיבך רוצה בו שתדבק בהם ותהיה מתמיד קיים נח בלא יגיעה. ועל דרך זה תבין מה שאמרו ז"ל צדיקים יושבים.
ואמרו תתן לראשך לוית חן מפני שהחלק הנכבד שבגוף הוא הראש והוא הכל כמו שנזכר קרא החכם צורת הנפש שהוא השכל הקנוי המשיג בפועל ראש כמו שאמר החכם עיניו בראשו כלומר כל השגחתו נותן בשכל ואמרו לוית חן רוצה בו תכלית הבינה והשתדלות בה תמציא לשכלך חן בעיני בעל החן והוא שתשיג השם ותדעהו בדרך ההשגה האנושית ובא בדרך מאמר משה רבינו ע"ה ואדעך למען אמצא חן בעיניך והידיעה ההיא תקרא לוית חן העומדת לעדי על הראש והוא שאמרו ועטרותיהם בראשיהם.
וכבר באר זה הרב המורה ואמר שהעטרה היא הידיעה שידעו כי בגללה זכו לחיי העולם הבא ועל דרך זה אמר החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת כי קראה בשני שמות אלה על שם שהאהבה ההיא תביא האדם למעלת החן האמתי ולפיכך הזהיר לשגות באהבה ההיא תמיד ואמרו עטרת תפארת תמגנך רמז על זיו שכינה שיהנה האדם ממנו ובגן עדנו אותו הזיו הוא למעלה מן החן והוא שקרא החכם עטרת תפארת ועל דרך זה אמר הנביא ביום ההוא יהי' י"י לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו והוא שרצו באמרם על משה רבינו כליל תפארת בראשו נתת וסדרו זה בברכת שבת לפי שהיום ההוא הקדוש נבחר להתקרב בו אל השם ולפיכך ראוי להזכיר בו הצדיקים בדרך זכר צדיק לברכה שהוא להעיר האדם ללכת בדרכיו ולפיכך יש לנו להזכיר האיש אשר העלנו מארץ מצרים וקרבנו לפני הר סיני וקדשנו במצות יום שבת הקדוש ונאמר שהוא הראוי לשמוח במתנת חלקו כי עבד נאמן קראו השם כמו שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא.
ועל דרך זה גם כן תקנו להזכיר האבות שהודיעו היחוד שהוא העיקר בברכת המנחה ואמרו אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו וכן תקנו לומר כליל תפארת בראשו נתת לפי שהוא הוא שבחייו נהנה מזיו שכינה ועל ההשגה ההיא אמרו ונהנין מזיו שכינה.
המקום ברחמיו יאר עינינו בזיוו ויראנו אור באורו ויקיים בנו מקרא שכתוב העם ההולכים בחשך ראו אור גדול.