מלבי"ם על ויקרא· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
שמיני
סימן א
ויהי ביום השמיני: דעת הראב"ע (סוף פקודי) שהוקם המשכן בראש חדש ניסן כמו שכתוב "ויהי בחדש הראשון באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז), ואז התחילו ימי המלואים ושלמו בשמיני בחדש, ואז נעשה כל הנאמר פה. ודעת חז"ל שהמשכן הוקם בכ"ג באדר, ואז התחילו ימי המלואים, ובכל יום היה מפרק את המשכן עד יום השמיני שהעמידו ולא פרקו (כמו שנזכר בספרא למעלה צו סימן קצא). והיה אם כן יום השמיני באחד לחדש. ובאמת מן הפשט אין להכריע, וכבר כתב הרא"מ (בפר' צו) שרבי עקיבא שאמר בספרי (בהעלתוך פסקא סח) דהטמאים לנפש אדם מישאל ואלצפן היו, סבירא ליה דיום השמיני היה בח' ניסן ואז מתו נדב ואביהו, ויום השביעי היה בערב פסח ולכן לא יכלו לטהר. [ובזה יש לקיים הגירסא שדחו תוספות בסוכה (דף כה.) שגריס בפסחים (דף צ:) לרב שסבירא ליה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דסבירא ליה כרבי עקיבא דמישאל ואלצפן היו, והקשו התוספות דאם כן היו יכולים לטהר. ולפי זה לרבי עקיבא חל השמיני בח' ניסן כדעת הראב"ע]. וחז"ל – שדעתם שיום שמיני למלואים היה בראש חדש – לא הכריעו כן מן הפשט. רק על ידי דרוש. שדרשו "ויהי ביום כלות משה" – שכלו הקמותיו, ועל ידי הדרוש שיתבאר בספרא להלן (סימן טו). לא מן הפשט. וזהו שאמר פה שזה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש. ועוד נמצא כיוצא בו בתורה שבא מספר זמני ואי אפשר לדעת מן הכרעת הפשט אם מוסב על זמן החדש או על זמן המנין. והוא מה שכתוב במתן תורה (שמות י״ט:ט״ז) "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים". שלפי הפשט יש לפרש שהיה בשלישי בחדש. שהפרשה מתחלת "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני...ומשה עלה אל האלקים...ויבא משה ויקרא לזקני העם..וישב משה את דברי העם אל ה' ויאמר ה' לך אל העם וקדשתם היום ומחר", ויש לפרש שכל זה היה ביום שבאו למדבר סיני (שהוא בראש חדש) ויום השלישי (שבו נתנה תורה) היה לפי זה בשלישי בחדש. [וכבר תראה שהראב"ע כתב שם שמ"ש שציוי על הפרישה היה בשלישי לחדש הוא רק על דרך הסברה ועל הקבלה נסמוך. וגם הרלב"ג בקש לזה סברות מדעתו כי אין הכרע מפשט הכתובים, רק מן הדרוש שדרשו בשבת (דף פז.) שכל עליותיו בהשכמה היו ולא עלה בו ביום]. וזהו שאמר בספרא נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר להלן ויהי ביום השלישי – רוצה לומר שני פסוקים אלו דומים שצריך בהם לדרוש, כי בשניהם אין אנו יודעים מן הפשט אם (השלישי דשם והשמיני דפה) הוא לחדש (כי שם נזכר החדש בריש הפ' ופה נזכר החדש בהקמת המשכן (פר' פקודי)) או למנין. אולם כאשר דקדקנו בתנ"ך, כל מקום שיציין ימי החדש יפרש תמיד "באחד לחדש" "בשני לחדש". וכן אמר בראש השנה (דף ג.) ואימא בשני בחדש? אם כן שני בחדש בהדיא הוה כתוב ביה. ובכל מקום שיאמר מספר קצוב ואחריו המספר הסדורי – יהיה תמיד למנין. "שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי", "וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול". וכן תמיד. ואם כן, אחר דשם וכן פה הזכיר מנין קצוב [שם הזכיר "היו נכונים לשלשת ימים כי ביום השלישי ירד", ופה הזכיר "שבעת ימים ימלא את ידכם ויהי ביום השמיני"] – ממילא פירושו למנין, לא לחדש. שאז היה לו לכתוב "ביום השמיני בחדש" – בפירוש, וכן שם היה לו לכתוב "ביום השלישי בחדש", אחר שהפסיק במנין בינתים. והגם יש לומר שהמנין שם ופה התחיל באחד בחדש ואם כן השלישי דשם והשמיני דפה למנין היו גם כן שלישי ושמיני לחדש – על זה הקדים ששני כתובים האלה צריכים לדרוש והדרוש יכריע שבין שם לא היה בשלישי לחדש (כי לא עלה ביום בואו למדבר סיני) וגם פה לא היה בשמיני בחדש (מטעם הדרוש שיתבאר לקמן [משנה יד]). כי פה יזכיר סתם שכתובים האלה צריכים לדרוש ושהפשט אינו מכריע לא לצד זה ולא לצד זה. ועל פי זה אמר שאותו היום נטל עשרה עטרות, ומובא בשבת (דף פז.). ומה שתפס הלשון "איני יודע אם שלישי לשבת" – הוא כר' יוסי בשבת (דף פו:) שבשבעה בסיון נתנה תורה והיה שלישי בחדש שלישי לשבת גם כן. כי רבי עקיבא סבירא ליה כר' יוסי כמש"ש, וכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא. ובילקוט גרס "אם שלישי למנין או שלישי לשבת או שלישי בחדש".
סימן ב
קרא משה לאהרן ולבניו: כבר התבאר (ויקרא סימן א) שכל 'קריאה' שאחריו למ"ד היא שקראו מביתו. והלא אהרן ישב כל הזמן ההוא בפתח אהל מועד? ועל כן פירש ראב"ע שמשה עמד בחוץ וקראו לחוץ. ולמה עשה זה ומדוע לא נכנס פנימה? פירשוהו חז"ל שהיה זה כדי לכבדו לפני הזקנים להראות שהוא ובניו קודמים להם, כמו שכן כבדו המקום ב"ה שאמר "ועלית אתה ואהרן עמך".
סימן ג
ויאמר אל אהרן קחל לך עגל בן בקר לחטאת: הנה יפלו בציוי זה כמה שאלות: (א) אחר שבכל ז' ימי המלואים היה קרבן אהרן ובניו פר לחטאת ואיל לעולה ואיל לשלמים – למה ביום זה בא עגל תמורת פר החטאת והשלמים לא הביא כלל? (ב) מה שכתוב "ואל בני ישראל תדבר לאמר" - למה לא צוה בעצמו את ישראל כמו שצוה את אהרן? והלא זקני ישראל עמדו שם במעמד הזה? (ג) למה נצטוו ישראל בשעיר לחטאת ולא עגל כאהרן? ולמה בעגל וכבש לעולה? ולמה הוסיפו הם להביא שלמים ושור דוקא, שלא הוקרב שלמים בכל ימי המלואים? (ד) למה אמר "לזבח לפני השם", ולא הזביחה הוא המצוה רק זריקת הדם וההקרבה? והיה לו לכתוב "להקריב לפני השם"? (ה) למה אמר הטעם "כי היום ה' נראה אליכם"? וכי היה זה עיקר טעם שהביאו חטאתם ועולתם? ולישב השאלות האלה ערכו חז"ל הדרושים במאמר הספרא הנוכחי. (א') אמרו בטעם קרבנו של אהרן שהקריב עגל לחטאת לשלוח דורון אל השטן. והוא על פי הנודע כי יגדל החטא לפי ערך האיש שעשה אותו. שגם חטא קטן יגדל מאד אם עשה אותו אדם גדול. וכן תקטן התשובה והזכות לפי ערך האדם, ר"ל שהתשובה והזכות אשר תספיק לאדם הפחות לא יספיק לאיש המעלה. ולכן יצויר שהתשובה שעשה האדם על חטאו שנתקבל ברצון בהיותו במדרגה קטנה – לא תספיק אחר שעלה אל מדרגה למעלה ממנו; שאז יתעורר החטא ויגדל לפי מדרגתו עתה ותתמעט הזכות לפי מדרגה זאת. ועל פי הנחה זו אמר משה לאהרן שהגם שכבר קבל הקב"ה תשובתו ונתרצה לו – הנה עתה שיבא למקדשֵי אֵל לשרת בכהונה גדולה – יתעורר המקטרג להשטינו לפי גודל קורבתו אל האלהים עתה שלפיהו קטנה תשובתו וגדל חטאו למעלה ראש. ולכן צוהו להקריב עגל לחטאת על מעשה העגל. ויען שזה רק לסתום פי המקטרג לבד, כי ה' כבר קבל תשובתו והעביר חטאו ולא ינחם – לכן לא היה צריך לשלמים שענינם לשום שלום בינו לבין אביו שבשמים, כי כבר שם לו ה' שלום. ולא היה צריך רק לשלוח דורון לשטן והיה די בחטאת ועולה; רצה הפרקליט ונכנס דורון אחריו כמ"ש בזבחים (דף ז.). ובזה הותרה השאלה הראשונה. (ב') והנה במעשה העגל עיקר החוטאים היו ישראל, שאנסוהו לעשות להם את העגל ורצו להרגו, והוא היה כוונתו רק לעכבם כנזכר במדרש. ולכן אמר לו שהוא יאמר להם שיקחו שעיר לכפרה. שחלף שאז פקדו הם לו והכריחו אותו לעשות פקודתם – יצוה הוא להם על תיקון החטא והם ישמעו, ובזה יתוקן הקודם. וזהו שאמר ושמא תאמר וכולי הלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תאמר". והותרה השאלה השניה. (ג') ובמה שצוה לישראל להביא שעיר עזים לכפר על מכירת יוסף, שיפלא מאד, מדוע לא עכב העון הזה – לא יציאת מצרים וקריעת יום סוף ומתן תורה? ואיך התעורר עתה דוקא עם חטא העגל? אתן בו שלשה טעמים דרושיים: (טעם א') הנה חז"ל אמרו שמשה רבינו ע"ה שבר הלוחות לדונם כפנויה ולא כאשת איש. והענין כי כל מצוה ה' צוה למשה והוא אמרן לישראל ותיכף נתחייבו במצוה. לא כן עשרת הדברות (שאמרן גם כן למשה, כי עמו התיחד הדבור, וכתבם על שתי לוחות אבנים), לא הגיע זמן חיובם עד יביא להם הכתב והמכתב; כי דברים שבכתב אין לאומרן על פה. וכל זמן שלא מסר להם הלוחות – נשארו לענין מצות אלה כדין בן נח שאינו מוזהר על השיתוף. וזהו שאמר במדרש שמשה טען ש"אנכי ה' אלקיך" לו אמר ולא לישראל, פירוש: שעדיין לא נתחייבו בם ישראל, כי לא עשה שליחותו למסור להם הלוחות. וכל זה יצדק אם קודם מתן תורה היה להם דין בני נח. וכבר כתבו הרא"ם והפרשת דרכים שמה שאמר יוסף על אחיו שאוכלים אבר מן החי היינו מצד שראה שאכלו בשר מפרכסת; שהם היו סבורים להם דיצאו לגמרי מכלל בני נח אף להקל, ויוסף היה סבירא ליה דיש להם דין בני נח ולבן נח אסור מפרכסת דבמיתה תליא מלתא. [וכבר בארתי במקום אחר שהוא הדין מה שאמר שתולים עיניהם בבנות הארץ ושקורים בני השפחות עבדים – תליא בזה. שהם החזיקו את עצמם בדין ישראל – לא היו יכולין לישא תאומתיהן. ולשיטת יוסף שהיו בכלל בני נח - אחותו מן האב מותר לבני נח, ולכן התרעם על שתולים עיניהם בבנות הארץ. וכן בני השפחות – שהיו פלגשי יעקב ופלגש הוא בלא קדושין, והיו גרועים מהם. אבל לדעת יוסף שהם בכלל בני נח – לבן נח בביאה תליא מלתא, ואין במציאות שתהיה פלגש, כי כשבא עליה היא אשתו] וכבר אמרו חז"ל שיוסף לקה במה שאמר שאוכלים אבן מן החי - "וישחטו שעיר עזים". ואם כן במה ששחטו שעיר עזים התברר שהיה דינם קודם מתן תורה כישראל. ואם כן לא הועיל בשבירת הלוחות כי כבר היו כאשת איש מקודם. [וגם למ"ש דעל העגל היה להם טענת מודעה שכפה עליהם הר כגיגית – וכבר התבאר שאין מועיל טענת אונס רק אם רוצה לקחת מידו דבר שאינו מחויב, אבל אם האנס כופהו שיתן דבר הראוי ושמחויב בו מצד הדין - אין מועיל טענת אונס כמבואר בפוסקים. וכיון שהם החזיקו עצמם קודם מתן תורה כדין ישראל – התחייבו השבטים לקיים מצות התורה כדין ישראל. ומבואר ביורה דעה (סימן רלו) דכל מצוה שקבלו האבות על עצמם חל החיוב על זרעם אחריהם. ואם כן היו חייבים במצות על ידי קבלת השבטים ושוב אין מועיל טענת אונס.] וזהו שאמר אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף – ר"ל שממה נפשך אין לכם תירוץ. ולכן יבא שעיר וכו' יבא עגל - לתקן שניהם. (ענין ב'). מכירת יוסף – הפועל היה טוב באמת, כי היה סבה מאת ה'. וכמו שכתוב "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה וכולי". והיה לטובתו באמת, רק מחשבתם היה רע כי הם חשבו לעשות לו רעה, הגם שנתגלגל שהיה לטובה. ובעגל היה בהפך – שמחשבתם היה לטובה (שהיו טועים שה' ישרה שכינתו על הדמות הזה והיו מתאוים להשראת השכינה וכמ"ש בכוזרי וכמו שכתבנו בפירוש התורה באורך) רק הפועל היה רע ועבודת נכר. ואם כן על העגל היה יכול ה' להעביר חטאם בשילך אחר המחשבה, לא אחר הפועל. אבל אז הלא יש בידם בתחלה חטא מכירת יוסף ואם עד הנה לא הענישם על מכירת יוסף (כי הלך אחר המעשה) – אם כן יש בידכם בסוף ממה נפשך. ולכן יבא שעיר וכו' יבא עגל וכולי למען תצאו נקיים בכל אופן, בין אם נלך אחר המחשבה או אחר המעשה. (ענין ג'). כי יוסף היה מושל מצד שור שבקדושה כמו שכתוב "בכור שורו הדר לו", והם ברצונם "עקרו שור" – כי ידעו שעתיד ירבעם לעמוד מצד זה ולעשות עגלי זהב (כמו שאמרו המקובלים), ועתה איך עשו הם עצמם את העגל, ובזה היו צריכים כפרה ממה נפשך. ובאר עוד [במשנה ד'] שמה שהוסיפו להביא שור לשלמים כי בחטא העגל היה שני ענינים. העגל אשר נסכו למטה, והכוונה אשר התכוונו אליה למעלה שבאר במדרש שכאשר ראו דמות המרכבה רצו לכוון אל פני שור שבמרכבה ולהמשיך שפע החיה הזאת על ידי דמות העגל. וזה היה עיקר הקצף עליהם, כי פגמו למעלה, ושעל זה אמר "יעשו עגל בחורב וימירו את כבודם בתבנית שור" - שרצו להמיר פני אדם בפני שור. ולכן צוה להביא שור גם כן – יבא שור וכולי יבא עגל וכולי. והותרה השאלה השלישית. (ד') ובאר להם המופת שהשלמים ישימו שלום ביניהם ובין אלקים במה שיביאו את הקטיגור לסנגור. הפך הכלל שאין קטיגור נעשה סניגור. יען כי הבאת הקטיגור הוא לזבחו ולהעבירו מן המציאות. כי מן החטא יברא מקטרג שיתלבש כדמות החטא והאדם מתירא ממנו כי הוא המוכן להענישו. שהחטא הוא המשטין והוא הממית, ואי אפשר שיהיה הוא סניגור. אמנם אם יעבירוהו מן המציאות לגמרי – אז שלום ואין פחד. וזהו שאמר עבירה שאתם מתייראים ממנה כבר נזבחה, וז"ש "לזבח לפני השם" - והותרה השאלה הד'. (ה') והודיע להם כי על ידי שזבחו החטא ובטלוהו למטה – כן יעובר למעלה. וכמו שאמרו חז"ל שהעביר ה' צורת שור ממרכבתו ונתן תחתיו צורת כרוב. והנה הם אמרו הלא אי אפשר עוד שיראו פני המלך כי שם חקוק צורת שור אשר בו מרו את כבודם, והבטיח להם כי היום ה' נראה אליכם – שישיגו הזקנים את הכבוד העליון ופני כרוב מהשמאל שבו שכן בין כתפיהם על כנפי הכרובים. והותרה השאלה החמישית. והנה הטנו המאמר הזה מן המסלה אשר אנחנו עולים בה אל מעגלי הדרוש כי הוא מאמר דרושי בעצם.
סימן ד
ויקחו את אשר צוה משה: למדנו במאמר זה המיותר שלא המתינו עד שצוה להם אהרן (כמו שכתב "ואל בני ישראל תדבר לאמר"), רק תיכף ששמעו הציוי מפי משה לקחו הכל מרוב זריזתם לכלא פשע ולהתם חטאת.
סימן ה
ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם: מבואר אצלינו שיש הבדל בין 'קרב' ובין 'נגש'. שהקריבה הוא בשנים שוים וההגשה בקטן לפני גדול, ובכל מקום שיש בו טורח או מורא. ובבראשית רבה (בר"ר, צג) מצינו הגשה למלחמה, הגשה לפיוס, הגשה לתפלה. ולפי זה היה ראוי פה לומר לשון 'הגשה' כמו "והקרבתיו ונגש אלי" (ירמיהו ל׳:כ״א), "בגשתם את קדש הקדשים" (במדבר ד׳:י״ט). גם מבואר אצלינו שיש הבדל בין 'עמד' ובין 'ניצב'. שהעמידה הוא רק הפך הישיבה, וההתיצבות מורה שמתחזק לעמוד במקום ההוא. עד שהעמידה וההעכבה במקום הקדש יפול עליה יותר פעל 'ניצב' כמו "והתיצבו באהל מועד". בפרט במקום שהיו מצפים חול הכבוד העליון כמ"ש "כי היום ה' נראה אליכם". וגם למה קרבו כל העדה והוא לא קרא רק לזקני ישראל? ולישב כל זה אמר בספרא שמה שכתוב לשון 'קריבה' זה מורה על השמחה; שמרוב שמחתם קרבו שמה בקל. ומה שכתוב "ויעמדו" הוא שעמדו לשרת לפניו; שעל השירות והתפלה בא תמיד לשון 'עמידה' כמו שכתוב "לעמוד לשרת". ומטעם זה קרבו כל העדה הגם שלא נקראו; כמשל המלך וכולי.
סימן ו
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו: לא ידענו מה צוה שיעשו הם? והלא הם לא עשו דבר רק אהרן עבד עבודתו? ופירשוהו בספרא בדרך הדרוש. שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול. שמה שיעשה הכהן גדול בבית מקדש הגדול יעשו הם בבית משכן כבוד ה' כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". וכמו שזבחו כחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול – כן יזבח כל איש כחות נפש המתאוה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע על מזבח הקטן, להעבירו על ידי אש אהבת ה' שלהבת י', עד שייחד כל כחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד. וכבר בארנו הדבר בארוכה בארצות השלום (דרוש ג') איך יתיחס האדם למשכן ה' ושם יעלה זבחי צדק עולה וכליל. ואם עשיתן כן – "וירא אליכם כבוד השם" לשכן כבוד בתוככם.
סימן ז
ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח: מה שכתוב "קרב אל המזבח" הוא מיותר. ואין לומר שהוצרך משה לסמכו על זה וליתן לו רשות רב לתלמיד ושיכינהו אל הקדושה – על זה הקדים שמשה ואהרן היו שוים לענין הכהונה. וזה מוכח גם כן מפה שאמר לו "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך", כי עבודת היום עשה משה גם ביום השמיני אף שביום ההוא לא היה לו עוד דין במה כמו עד עתה. ושמואל שוה עמהם לענין מה שקבל ה' תפלתם, ובעמוד ענן ידבר אליהם. ומפרש [במשנה ח'] לפי שהיה אהרן נסוג אחור. ופירשו שהיה נסוג אחור מאחד משתי פנים. הפן האחד מאשר בוש מגדולת המלך הכבוד אשר יעבד עבודתו, ושעל זה אמר לו משה "קרב" בל יבוש. והפן הב' שהיה נסוג אחור מצד זכרו בחטאו, ועל ידי כן היה חטאתו צורת השור שחטא בו לנגדו תמיד. ודבר משה על לבו בל יתירא, כי אם יקרב אליו – יזבח השור לשלמים ויוסר החטא (כנ"ל ס' ג).
סימן ח
ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו: מה שאמרו חז"ל בזריזות הוא על פי ההבדל (הנ"ל סימן ה) בין קרב ובין נגש. כי היה לו לכתוב "ויגש"; בפרט שהיה נסוג אחור תחלה, ובזה ישמש בלשון 'הגשה'. רק שאחר שאמר לו משה – קרב בזריזות ולא נתמהמה רגע. ומה שאמר בקרבנו התחיל תחלה – באו לפרש מה שכתוב "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם". שפירש הראב"ע והרמב"ן שמה שכתוב "וכפר בעדך ובעד העם" פירושו שאחר כך תכפר בעד העם בקרבנותיהם. ולפי זה מה שכתוב "ועשה את קרבן העם" אין לו משמעות. והיה מקום לפרש מפני שהדין הוא שחטאת קודם לעולה ואם כן היה ראוי שתחלה יקריב חטאתו וחטאת העם ואחר כך עולתו ועולת העם (וכמו שהיה כן ביום הכפורים), ולפי זה יש לפרש דזהו שכתב "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם" (כי בעת שעשה עולתו כבר הקריב חטאת העם, ואמר שנית) "ועשה את קרבן העם וכפר בעדם" – הוא עולת העם. ולהוציא מפירוש זה אמר בספרא "בקרבנו התחיל תחלה, ומשנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם". ודייק זה ממה שכתוב "ויקרב את קרבן העם" שנדחקו בו המפרשים שהוא מיותר. ופירשו חז"ל שרצונו לומר שקרבן העם היה מונח בצד אחר כל זמן שעסק בקרבנותיו (משום שאם יהיה שם הדין הוא דחטאת קודם לעולה), ומשנפנה מקרבנותיו הקריבו אליו והתחיל בקרבנות העם. ומה שכתוב "וכפר בעדך ובעד העם" פירושו שקרבן אהרן כפר גם על הכהנים שהם 'עם אהרן'. וזהו שאמר תדע שקרבנו מכפר יותר וכולי.
סימן ט
ויחטאהו כראשון: כבר בארנו בפרשת צו (סימן נט) שפעל 'חִטא' בכבד מורה על הזיית הדם. וכל מקום שנמצא בכינוי – תשוב הכינוי תמיד אל הדבר המקבל ההזיה והטהרה כמו "ויחטא את המזבח". ולא נמצא שישוב החיטוי אל הדבר עצמו רק כאן, ולמעלה (שם) "הכהן המחטא אותה", ובדברי הימים (דה"ב, כט). ופירשוהו חז"ל שעשו בהדם כמשפט חטאת. וכן פירשו בספרא שם "הכהן המחטא אותה" שנתן דמה למעלה ולא למטה. וכן פרש"י פה שעשו בדמו כמשפט חטאת. [ובגירסת הספרים כתוב "מה הראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע", והוא טעות סופר]. והנה בעגל החטאת אמר "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו", ובעולה ובשלמים אמר "וימציאו בני אהרן אליו את הדם". כי בעת שחיטת החטאת היה למטה ובני אהרן קבלו הדם בכלי, שעל זה אמר "ויקריבו" שהוא הקבלה (כמ"ש (בפר' ויקרא סימן לז) שמה שכתוב "והקריבו בני אהרן את הדם" הוא שמקבלו בקרב כלי), ואהרן הוליכו אל המזבח בעצמו. מה שאין כן אחר כך שלא ירד מן המזבח, ושחיטת העולה והשלמים נעשה על ידי אחר, ובני אהרן הוליכו הדם למזבח – אמר "וימציאו" שהוא ההולכה. ואם כן חטאת הצבור לא דמי לחטאת הראשון רק בשחיטה ובחיטוי הדם. לא בהולכה (שהשני הוליכו בני אהרן), וכן לא בהקטרה (שהראשון נשרף ולא השני). ועל כן באר כי רק וישחטהו ויחטאהו כראשון.
סימן י
ויעשה כמשפט: לא אמר פה "ויעשה כראשון", כי לא עשה כראשון. כי הראשונה היתה עולת יחיד וטעונה סמיכה וזו היתה עולת צבור ואין סמיכה בצבור. וזהו שאמר מה עולה טעונה הפשט ונתוח וכולי – רצה לומר שרק לענין דברים אלה דמתה לעולת צבור ולא דמתה לעולה הקודמת שהיה בה סמיכה. ובזה נבין מה שאמרו בגמרא (ביצה כ, א) – "ויעשה כמשפט" – כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה – שנתקשו בזה התוספות שם והלא היתה קרבן צבור ואין טעון סמיכה. ולמה שכתבנו מדייק זה ממה שכתוב "כמשפט" ולא אמר "כראשונה" משום דראשונה היתה טעונה סמיכה אף על גב שהיתה עולת חובה – מבואר דעולת חובה טעונה סמיכה. ומה שאמר מה עולה עומד בצד המזבח וזורק – פירושו את האיברים, כמבואר ויקרא (סימן מב), דלא כמפרשים על הדם.
סימן יא
ויקרב את המנחה: מנחה זו היתה משונה מדין מנחת סולת שטעונה ג' מתנות שמן. ופה לא כתיב אלא "בלולה". וכן לא נתבאר אם היה בה לבונה כי היה הוראת שעה דהא אין מנחה בצבור. ולכן לא כתיב "ויעשה כמשפט" כי לא היתה כמשפט רק הוראת שעה. ולכן הוצרך לבאר שמלא כפו ממנה – רוצה לומר שקמץ – דהוה אמינא שהיתה כמנחת נסכים (שמקריבים הצבור) שכולה כליל. ומ"ש שמלא כפו – כי לא היה צריך למחוק בגודלו, שזה רק במנחות האפויות, והיה דינה כמנחת סולת שכתוב בה "מלא קומצו" כמ"ש (ויקרא ס' קה, עיי"ש). וכן ממה שכתוב "ממנה" ידעינן שלא נתערב בהקומץ דבר אחר.
סימן יב
מלבד עולת הבקר: זה היה לו לכתוב אחר השלמים כמו שכתב תמיד בפר' פנחס בסוף קרבנות היום "מלבד עולת התמיד". ופירשו המפרשים לפי שבכל יום מקריבים עולת תמיד ומנחתו והיום נצטוו להקריב עולה ומנחה חובת היום – הודיע שלא נפטרו בהן מקרבן תמיד; אלא עולה ומנחה זו הקריבו מלבד עולת הבקר ומנחתה. אבל שלמים אין נקרבים חובה בשאר הימים. אמנם עדיין קשה שזה היה לו לומר אחר העולה כיון שעם העולה הקריבו מנחת נסכים, וע"ז יאמר שעולה ומנחת-נסכים-שעמה היו מלבד עולת הבקר ומנחתו. ומזה נראה לכאורה שלא הקריבו מנחת נסכים עם עולה זאת רק מנחת בלולה לבד. ולכן אמר זה אחר מנחה בלולה. וזה יצויר על פי מ"ש בתוספתא דמנחות (פרק ו) ר' יהודה אומר יחיד שהיה חייב פרים ואלים וכבשים ואין לו נסכים – יביא פרים בנסכיהם ואל יביא פרים אלים וכבשים בלא נסכים. ומשמע שרק ביחיד הדין כן כיון שיכול להקריב הקרבנות גם לאחר זמן, אבל בצבור (שאם עבר יומו בטל קרבנו) סבירא ליה דיקריב פרים ואלים בלא נסכים ויביא הנסכים אחר כך כיון דקיימא לן דאדם מקריב זבחו היום ונסכיו לאחר כמה ימים אפילו בקרבן צבור כמו שמביא הרמב"ם. וחולק על ר' שמעון דאמר במשנה דמנחות (דף מד:) דאפילו בצבור הדין כן שיקריב פר אחד ונסכים ולא יקריב כולם בלא נסכים. וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה והרע"ב שם דאין הלכה כר' שמעון. ולפי זה לר' יהודה (סתמא דספרא) יכול להיות שלא היה להם אז נסכים אל העולה ולא הקריבו רק מנחה בלולה. ולכן אמר "מלבד עולת הבקר" אחר מנחה בלולה בשמן. ומזה נלמד לכל מקום שאם לא מצא מנחה יביא בהמה. אך דאם כן למה אמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" שמשמע שהוקרבה כמשפט העולה עם נסכיה ומנחתה; שאי לאו כן איך אמר "כמשפט"? בפרט שמלת "כמשפט" באה תמיד על הנסכים שיש בהם משפטים שונים לפר איל ולכבש, שעל זה יצדק מלת "כמשפט" כמו שכתבנו במקום אחר. ואם כן נשאר הקושיא למה נאמר "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר"? ומשיב מלמד ששני מנחות היו וכולי - ר"ל כי הנה בציוי נאמר "ומנחה בלולה בשמן" לבסוף, וכן בדין, דשלמים קודמים לעופות ועופות למנחות מפני שהם מיני דמים. ולמה הקריב את המנחה קודם השלמים? אך שעם העולה הקריב מנחת נסכים ולא עם השלמים, כי השלמים האלה היו הוראת שעה (שאין הצבור מקריבים שלמים רק בעצרת), ולכן לא הקריב עמהם נסכים כי לא נתפרשו נסכים רק בקרבנות של דורות, לא באותן שהיו הוראת שעה. בפרט למאן דאמר דלא קרבו נסכים במדבר רק בקרבנות צבור [כמ"ש התוספות זבחים (דף קיא.)] וממילא, בעולה שבאה נדבת צבור לקיץ המזבח וגם חובה – הקריב מנחת נסכים; לא בשלמים. ולכן סמך מנחה בלולה אחר מנחת נסכים של העולה לסמוך מנחה למנחה. ולכן אמר בזה "מלבד עולת הבקר", ר"ל שלכן הקריב מנחה זו עתה כי היתה עולה זו מלבד עולת הבקר ומנחתה ובא במנחת נסכים כמוה. וסמך מנחה הבלולה אל מנחת העולה. וזהו שאמר מלמד ששני מנחות היו שם, פירוש: רק שנים, לא יותר, כי אחר שלמי צבור לא הקריב מנחה.
סימן יג
זבח השלמים אשר לעם: זה מיותר שהלא לא היו שם שלמים אחרים? ופירשו חז"ל שמפני ששלמים אלה היו הוראת שעה – כי אין שלמים בצבור רק שלמי עצרת, והם קדשי קדשים – נשחטים בצפון ונאכלים לזכרי כהונה לפנים מן הקלעים ליום ולילה. והיה עולה על הדעת שגם אלה כן דינם [ובאמת היו קדשים קלים כמ"ש לקמן (ויקרא י, י) "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור (ר"ל בעזרת ישראל) אתה ובניך ובנותיך"]. ועל זה אמר שהם "זבח שלמים" – ששם 'זבח' מציין סעודה של שמחה, שמאסף בו אוהבים ומיודעים [כמו "כי זבח היום לעם בבמה" (ש"א ט, יב), "כי זבח משפחה לנו בעיר" (ש"א כ, כט)]. ואמר שהיו זבח העם – שכל העם אכלו את בשרם. וזהו שאמר שבזה למדו שהוא שלמים לצבור, שכולם יאכלו מסעודתו כמו שהבעלים אוכלים בשר שלמיהם.
סימן יד
ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה: זה היה קודם ההקטרה ואם כן היה לו לכתוב "וישימו את החלבים על החזות ועל שוק הימין ויניף אותם תנופה ויקטר את החלבים המזבחה". ושעל כן יאמר הרמב"ן שהניף אותם שנית בפני עצמם אחר שהניף החזה עם החלבים. וזה אינו. כי גם בתחלה הניף השוק גם כן כמו שהוא לדורות. ופירשו בספרא שרצה להודיע בפרשה זאת שלמד אהרן כל סדר העבודות ועשאום במעמד משה, ולכן הזכיר העבודות ביחד עד ההקטרה. ואת התנופה – שלא הוצרך ללמוד כי זה יעשה כל בעל קרבן – הציגו לבדנה. וזהו שאמר להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו. ואמר "של בניו" – כי הקבלה עשו בניו כמו שכתוב "ויקריבו בני אהרן אליו הדם (וכמו שכתבנו בסימן ט). ומה שאמר "יציקה וכפרה" – נראה לי לגרוס במקומו "קמיצה והקטרה".
סימן טו
מלבי"ם: כבר נזכר (בסימן א) כי מן פשטי המקראות אי אפשר להכריע מתי היה כל הנאמר בפרשה הזאת - אם באחד לחדש אם בשמיני בו. רק מן הדרוש נכריע שזה היה באחד לחדש. ובאר פה דרך הדרוש הזה דהא כתוב בפר' פקודי שבאחד לחדש הוקם המשכן ויכס הענן, וכן אמר בפר' בהעלותך "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן" – הרי כסהו הענן באחד לחדש, ואיך יאמר ביום השמיני בחדש "כי היום ה' נראה אליכם", הרי כבר נראה ביום הראשון ולא נסתלק הענן מאז כמו שכתוב שם (במדבר ט, טז) "כן יהיה תמיד הענן יכסנו"? ועל כרחך שביום השמיני דפה היה באחד בניסן, שאז הוקם בקביעות. כי מכ"ג באדר היה מפרקו בכל יום ולא שרתה שכינה; כי לא שמש אהרן ולא שמשו בבגדי כהן גדול (כי משה שמש בחלוק לבן). וזה פירוש [משנה יד]. ואחרי העיון במליצת הכתובים כל מקום שיחבר המאמר באמצעו במלת "ויהי" – מורה שנעשה דבר מפליא, הויה חדשה רשומה; בפרט במספר הסדורי אין דרך שיבא מלת "ויהי" רק אם נתהוה דבר חדש ורשום. ופה היה לו לכתוב "ביום השמיני קרא". ואמר "ויהי" לאמר שבו ביום היה ענין חדש ורשום כמו שיאמר במעשה בראשית "ויהי ערב" על שכל יום נעשה בו הויה חדשה – כן ביום השמיני. וזהו שאמר מלמד שהיתה שמחה לפניו וכולי, ומובא במגילה (דף י:). והענין כי בימי בראשית ברא ה' הטבע וההנהגה הראשונה הסדורה בסדר קבוע, חק ולא יעבר; הנהגה יורדת מלמעלה למטה. ובמלאכת המשכן נשתכללה הנהגה שנייה ההשגחיית העולה מלמטה למעלה – לפי מעשה עם ה' וכשרון לבם. הנהגה הראשונה מוסדת בשמים ובארץ, והנהגה השניה מוסדת במשכן ומקדש אל, שהיא ציור העולם הגדול, וכל הנמצא בכלל העולם הצטייר במשכן לכל מחלקותו כמו שדברנו על זה במקום אחר. והנה ישראל הכינו החמריים למלאכה זו ואז ברך אותם משה שתשרה שכינה במעשה ידיהם, הפך מהנהגה הקבועה בהטבע שאינו תלוי במעשה ידי אדם; אבל הנהגה ההשגחיית תלויה לפי מעשה המונהגים. וכן אמר להם "שיוסף ה' עליכם אלף פעמים" לפי ענין ההשגחיי שעמו תוספות ברכה לאין קץ. והם אמרו "ויהי נועם ה' עלינו" - שהוא נועם שכינתו והשגחתו. "ומעשה ידנו כוננה עלינו" - כי בכל מקום אין מעשה ידי אדם מכוננת עליו רק בענין הנפשי, מעשה ידיו מכוננת על נפש הפועל ומקושרת עם כוונתו ועם טוהר לבו (כמו שכתבנו במקום אחר). ועל אותה שעה הוא אומר בשיר המקודש "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה" – כי אז עשו בנות ציון לו עטרה, כי כל מה שעשה בעולמו הגדול עשו הם ציור ותבנית לזה במשכן, כדוגמת בני המדינה שעושים עטרה למלך ומציירים עליה כל מדינות מלכותו וכל כבודו. וזה שאמר זה אוהל מועד שהוא מצויר, רוצה לומר שהוא צורת העולם הגדול ובו יתאחדו העליונים והתחתונים בענין שתעלה ההנהגה מלמטה למעלה לפי עבודת המקדש שזה השלום הרמוז (כמו שאמרו (שבת פט, א) משה אין שלום בעירך, כמ"ש בדרושים). וכבר בארנו בחבורינו "שירי הנפש" (פירוש על שיר השירים) כי השיר המקודש הוסד על זווג הכלה הכלולה העליונה עם תפארת ישראל דודה, שזה נעשה על ידי המקדש (ששכן שם בין שני הכרובים), ואז לבש המלך שלמה עטרת אשת חיל עטרת בעלה והוא יום חתונתו ויום שמחת לבו, ואז נתחבר אש של מעלה באש של מטה – אש שחורה ולבנה – ותאכל על המזבח.
סימן טז
וישא אהרן את ידו ויברכם וירד: הנה יפלא, שבודאי ברכם אחר שירד מן המזבח, וראוי לומר בהפך – "וירד וישא ידו"? וגם הא נזכר אחר כך שנית שברכו את העם. ולכן יאמר הרמב"ן שזה לא היה ברכת כהנים רק שפרש כפיו השמימה לתפלה כמו שכתוב בשלמה (מלכים א ח׳:כ״ב). ומלבד מה שהקשו עליו המפרשים שאין זה דומה לתפלת שלמה, יש אצלי הבדל בין 'פרש כפיו' ובין 'נשא ידיו'. שלתפלה בא לשון "פרישת כפים" ולדוכן בא תמיד בלשון "נשיאת כפים" (כמו שהעירותי בפירושי (ישיעהו א טו)). והראב"ע מסרס המקרא – וכבר ירד – ולדעתו הוא כלל שאחריו פרט שמפרש כיצד; "וירד ויבא אל אהל מועד ויצא" ואז "ויברכו את העם". ועיין מ"ש לקמן (סימן כא) שכן דעת התוספתא. אבל חז"ל פירשו פה שזה היה קודם שירד מן המזבח. והנה במשנה דסדר התמיד (משנה תמיד פ"ז מ"ב) מבואר דברכת כהנים היה קודם הקטרת איברים. וכ"מ וכן משמע, וכן מובא בתוספות ברכות (דף יא:). אמנם הרמב"ם (פ"ז מהל' תו"מ ה"ח) כתב שהיה אחר הקטרת איברים. וכן כתב הסמ"ג (סימן קלב) ממה שכתוב "וירד מעשות החטאת" – סבירא ליה שתחלה ירד כפירוש הראב"ע. וכ"מ במגילה (דף יח.), עיי"ש. אולם לדעת הספרא פה ברך ברכת כהנים בשעת תנופת החזה והשוק בעודו על המזבח קודם הקטרת החלבים (או על כל פנים קודם שירד) משום דברכת העם היה על ידי שזכו לו במתנותיהם (כמ"ש במקום אחר), ובעת הניף החזה ושוק זכה במתנת כהונה (כמו שכתבנו בפר' צו (סימן קס) שישראל היו מפרישין מתנות כהונה מסיני ואז זכה בכולם). ותיכף ברכם. וזהו שאמר באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים וכולי. ואחר כך הקטיר החלבים כסתמא דמשנה דתמיד ואז ירד מעשות החטאת וכולי. ועל זה אמר משנפנה מקרבנותיו וכולי – כי נשיאות כפים היה קודם, ולא תאמר שבעת נשיאת כפים ירד למטה – לזה אמר שלא ירד מן המזבח עד סוף כל הקרבנות (וכמו שכתבנו למעלה (סימן ט)). ובזה מיושב גם כן מה שלא זכר בזה "כאשר צוה משה". כי זה מוסב על מ"ש "ואת החזות...הניף תנופה", ר"ל שהניף ואז נשא ידיו כאשר צוה משה. ומבואר אצלינו תמיד שאם מקדים את השם אל הפעל לא היה בסדר הזמן כמו שפרש"י "והאדם ידע" – קודם לכן; "ואל משה אמר" – זה היה קודם. וכן בכמה מקומות (וכמ"ש באילת השחר סימן קיז). וכן "ואת החזות הניף" – קודם לכן, ואז "וישא ידיו וכולי". ולכן הוכרח לכתוב "וירד מעשות החטאת וכולי" ללמד שלא ירד עד שגמר הקטרת חלבי השלמים. ובמה שכתב "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד", שאי אפשר לפרש שאהרן נכנס להשתחוות כפי שהדין שיכנס בגמר עבודה (כמו שנזכר במשנה פ"ז דתמיד ובכסף משנה פ"ב מהל' ביאת המקדש הלכה ג' בשם הסמ"ג, עיי"ש), שאם כן היה הוא העיקר, ולמה אמר "ויבא משה" שמשמע שמשה הוא העיקר בזה [כפי הכלל שיסדנו בסדר ויקרא (סימן ר)]. על כן פירשו שנכנסו להתפלל על השראת השכינה שבזה היה משה העיקר כמו שאמרו [במשנה יט] אמר לו משה אחי כך עשית לי וכולי. ועל זה אמר "ויצאו ויברכו את העם" – שאחר שהובטח להם שיתגלה כבוד ה' אל כל העם ברכו אותם שנית להכינם אל הדבוק האלקי על ידי ברכתם. ואז "ותצא אש" – הגם שכבר היה אש על המזבח [כמו שכתב "ויקטר על המזבח" ואין 'הקטרה' בלא אש. כי מה שכתב הרשב"ם שפירושו ששם אותו על המזבח והוקטר אחר כך בבוא האש מלמעלה - אינו נכון. רק שהיה אש, רק עתה בא אש חדשה נוסף על הקודם, ועל זה אמר "ותצא אש"]. (ב) שירדה משמי מרום כי ראוה יורדת מלמעלה ועל זה אמר "מלפני השם". (ג) ולחכה שהוא שברגע אוכל הכל ולא נשאר ממנו כלום. ועל זה אמר "ותאכל". ואז "וירונו" – כתרגומו ושבחו, שאמרו שירה, שכן מורה לשון 'רינה' שבא לה' כמו "רננו צדיקים בהשם".
סימן יז
ויקחו בני אהרן ותצא אש: הנה יש דעות חלוקות לחז"ל באיזה חטא מתו, וכמו שיתבאר עוד לקמן (סימן כד, ובריש אחרי). ופה אמר שני טעמים: (א) מפני אהבת הכבוד, שכשראו שהם אחר משה ואהרן – כמו שכתוב "עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל" – התאוו שיהיו בראש ושימותו משה ואהרן. ומפני אהבת הכבוד הדמיוני השליכו אחרי גיום אושר נפשם מה שעל ידי משה ואהרן יראו באור ה' ומשפעם יבורכו. וטעם זה מובא בסנהדרין (דף נב.). (ב) וטעם ב' מפני שהכניסו אש זרה. וכפי הנראה היה זה אחר שיצאו משה ואהרן מאהל מועד ויברכו את העם, ופרשנו למעלה שנכנסו להתפלל על גילוי כבוד השכינה וירידת האש. ולקמן (ס' כב) אמר שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת, ופרשנו שעד עתה לא הקטיר אהרן קטורת (כי עד עתה עבד משה), וזה הפעם הראשון שנכנס עם אהרן שיקטיר אהרן, עיי"ש. והכניסו את הקטורת בלא אש והניחו אותו על מזבח הזהב ויצאו. ונדב ואביהו לא האמינו שיבא האש על כן אמרו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשילו בלא אש". ולכן לקחו מחתות עם קטורת עם אש זרה. ובעת שבאו יצא האש אשר אכלה את הקטורת שהניח אהרן באהל מועד ואת העולה והחלבים ואכלה גם אותם. ועל זה אמר שיצאו שני חוטי אש – אחד לאכול הקטורת על מזבח הזהב ואחד לאכל העולה והחלבים. ויש לומר שעל חטא זה היה מאריך להם, רק על ידי שכבר אמרו בסיני מתי ימותו זקנים הללו וגם עתה שנו בדבר ולא חששו ועשו נגד רצון משה ואהרן – לכן מהר עונשן. וזהו שאמר באותה שעה קפצה פרעניות. ונגד "באותו שעה" מפרש מסיני נטלו את שלהם, ונגד הפרעניות עצמו מפרש מפני שהכניסו אש זרה. וקראו "אש טמאה", ר"ל בלתי ראויה לגבוה, כמו "ואל תאכלו כל טמא" (שופטים י״ג:ד׳) שפירושו דברים האסורים לנזיר. ומה שאמר שהיה אהרן עומד ותוהא – הוציאו זה מלשון "וידום אהרן". שמבואר אצלינו שיש הבדל בין פעל דמם לפעלים מחריש חשה שותק. שפעל 'דמם' מציין שהפסיק מן הדבור, ומבואר שהיה אהרן מדבר וידום. ומה דבר? בודאי לא נתן תפלה לאלקים רק תלה הדבר בחטאו ובחטא בניו ונצטער על חטאיו. ולמה דמם? כי משה פייסו שהיה זה בשביל גדולתן כמו שכתוב "בקרובי אקדש". ומה שאמר שלמודים צדיקים להצדיק הדין, ומביא מאברהם יעקב ודוד כי יצדיקו דין שמים מג' פנים: (א) בהשקף על שפלת האדם העובד וגדולת הבורא הנעבד; שלפי גדולתו ושפלת האדם בערכו צדקת האדם כתהו נחשב. וזהו שאמר אברהם "אנכי עפר ואפר". (ב) בהשקף על רוב הטוב שקבל מאת ה'; שלפי רוב הטובה מתחייב בהודאה ועבודה יתירה ויתמעטו זכיותיו. וזהו שאמר יעקב "קטנתי מכל החסדים וכולי". (ג) בהשקף על החטאים עצמם שיעשה מצד מיעוט ידיעתו וסכלותו. וזהו שאמר דוד "הבאישו נמקו חבורתי מפני אולתי". ומשלשה פנים אלה הצדיק עליו אהרן את הדין וידום מן הדבור.
סימן יח
ויקרא משה אל מישאל: הנה יקשה בזה הלא אלעזר ואיתמר היו כהנים הדיוטים שמתטמאין לקרוביהם? ומבואר בזבחים (דף ק.) דמטמאין אותו בעל כרחו [וכן כתב בשו"ת הרשב"א (ס' כז) דמצוה שיטמא אף שיש אחרים]. ונראה משום דנדב ואביהו נשרפו רק דשִלְדן קיימת הוי כמו שאמרו התוספות בסנהדרין (דף נב.) ומבואר בנדה (דף כז:) דזה הוי כמת חסר, ובזה אין הכהן קרובו מטמא לו כמו שאמר רב חסדא בנזיר (דף מג:) וכמו דפסקינן ביורה דעה (ס' שעג). וזהו שאמר בספרא מכאן אמרו הכהנים אין מטמאין למתים – כי כשחסר דינו כשאר מתים שאין הכהן מטמא להם.
סימן יט
וישאום בכתנתם: היינו בכתונת המתים כמו שנזכר לקמן [משנה לד]. והגם שלדעת הספרא נשרף גופם נשארו בגדיהם בנס לבל יתבזו. ומזה קל וחומר לשאר צדיקים שהשם יתברך חס על כבודם אחר מיתתם.
סימן כ
ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר וכולי: אזהרת פריעה ופרימה ויציאה מן המקדש נאמר לקמן (פר' אמור) רק גבי כהן גדול. וכהן הדיוט פורע ופורם ואסור לעבוד אונן. ולכן יאמר הרמב"ן שאלעזר ואיתמר היו דינם כמשוח מלחמה שאינו פורע ופורם. ודעת הספרא נראה שהיה זה ציוי פרטי לשעה משום שנהרגו בדין שמים דימה אותם להרוגי בית דין וצוה שלא להתאבל עליהם. וכן ס"ל שמה שכתוב "מפתח אהל מועד לא תצאו" היה רק אזהרה לשעה, כי כהן הדיוט מותר לו לצאת אחר המטה, והיה גם כן אזהרה רק לאותה שעה. ומה שאמר מכאן אמרו וכולי – פליגי בזה ר' מאיר ור' יהודה בסנהדרין (דף יח.). דר' מאיר סבר דיוצא עד שער העיר, הם נכסים והוא נגלה. ור' יהודה סבר אינו יוצא מן המקדש שנאמר "ומן המקדש לא יצא". ור' מאיר מפרש מקדושתו לא יצא. וסתם זה כר' מאיר (כי הוא ברייתא נוספת על הספרא). ופירש כי יש להקשות על מה שאמר ר' מאיר שפירש "מן המקדש לא יצא" מקדושתו – דמה יעשה בפסוק זה דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו", שאי אפשר לפרש כן? ומזה ראיה לר' יהודה. אולם למה שכתבנו שהוא רק אזהרה לאותו שעה אין ראיה מפסוק, ולכן אמר ר' מאיר שפיר הן נכסין והוא נגלה. ומזה ראיה לדעת הראב"ד (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה) שסובר דכתיב "ומפתח אהל מועד לא תצאו" לא נאמר רק לאותו שעה. ועוד נבאר זה לקמן (סימן לג). ומה שכתב "ויעשו כדבר משה" – והלא הציוי היה שלא יעשו דבר? – פירשו בספרא שעשו מה שצוה לקבל את הדין ושלא להראות על ידי האבילות שמתרעמים חס ושלום.
סימן כא
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם: כבר כתבנו (בסימן טז) שדעת הספרא שמה שכתוב "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" היה קודם שירד מן המזבח, עיי"ש הטעם. אולם ברייתא דפה (שהוא נוספת על הספרא) סבירא ליה כדעת הראב"ע שהמקרא מסורס, ופירוש "וירד" הוא עבר, שכבר נשלם, רצה לומר וכבר ירד מן המזבח. וכן פירש הסמ"ג (ס' קלב). עיי"ש מ"ש בזה.
סימן כב
ויברכם: מפרש [במשנה ל] שהוא ברכת כהנים – סתם כאן ופירש בפרשת נשא, ושם נאמר אחרי זה "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" ואז נאמר לו פרשה של ברכת כהנים. ופירשו שברכת כהנים בעמידה, מקיש ברכה לשירות. ומובא בסוטה (דף לח.). וכבר בארנו במקום אחר הטעם שלמדו בכל מקום שנאמר 'ועמד ויקם' שהוא בעמידה. וכן מ"ש בד"ה (דה"ב ל, כז) "ויקומו...ויברכו את העם" – מפני שצריכה עמידה קמו עמדו. ומה שאמר שבדורות הראשונים נאמר בהם "ותבא תפלתם למעון קדשו השמימה" – הוא הוצעה למה שכתב למה נכנס משה ואהרן ללמדו על מעשה הקטורת. כי בספרא [משנה יח] אמר טעם אחר שנכנסו להתפלל על ירידת האש. והתוספתא הוכיחה שעל זה לא הוצרכו להתפלל כי בדורות שהיו עובדים את השם כשברכו ברכת כהנים בא תפלתם לשמים, וכל שכן שנתקבל תפלת אהרן, רק שנכנס ללמדו מעשה הקטורת. והוא על פי מה שפרש"י בפר' פקודי (שמות מ, כז) שכל עבודת היום נעשו על ידי משה. והנה עד עתה שהעמידו ופרקו היה לו דין במה, וגם שחר של יום השמיני שהעמידו ופרקו. ובשחר הקריב משה והקטיר קטורת ופרקו את המשכן ואחר כך התחיל אהרן לעבוד. ורצה להקטיר קטורת של בין הערבים שאין מחנכין מזבח חדש אלא בקטורת של בין הערבים. וזה היה דינו כמזבח חדש אחר שעד עתה היה כבמה. ולכן אחר שגמר עבודותיו רצה להקטיר, ונכנס משה עמו ללמדו. כי עבודה זו לא למדה עד עתה שלא היה יכול לכנס עם משה בעת הקטרה דכתיב "כל אדם לא יהיה באהל מועד", ויען היו בטוחים שירד אש נכנס בקטורת בלא אש. ואז חטאו נדב ואביהו (כמו שכתבנו בס' כד). ולכן היה יכול משה לכנס עמו כי לא הוקטר עד צאתם. ולמדו עוד בדרכי המדות שמה שכתוב "ויברכו את העם" מוסב גם על הביאה – "ויבואו..ויצאו..ויברכו" – פירוש, בבואם וביצאתם ברכו. כי הביאה כל שכן מהיציאה; דביאה חמורה יותר שטעונה קידוש, כי יוצא מחול אל הקדש. וכיון שברכו בבואם בודאי עשו שם עבודת הקטורת, שלדעת הרמב"ם היה ברכת כהנים אחר קטורת (כנ"ל סי' טז). ומזה ראיה שנכנס ללמדו על מעשה הקטורת.
סימן כג
וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם: הרינה והנפילה על אפים הם ענינים סותרים. כי נפילת אפים יהיה על ידי חרדה ופחד ממראות אלקים הנורא, והרינה תהיה על ידי שמחה. ולא מצאנוהו ביחד בשום פעם. ופירשו חז"ל מפני שראו שני ענינים: (א) אש חדשה שירדה מן השמים ועל זה נפלו על פניהם מפחד ה' וגאונו, (ב) שלחכה את העולה שזה אות שנתקבל קרבנם ברצון ועל זה שמחו וירונו ושבחו לשמים. וכן בימי שלמה כרעו על אפים מפני האש וישתחוו להודות על הרצון והטוב והחסד; שלחיכת האש את הקרבן הוא אות שערבה לה' מנחתם. ועל זה אומר "וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם", שלעתיד יתראה גם כן כבוד ה' כמו שכתוב (מלאכי ג׳:ב׳), ופתאום יבא אל היכלו וכולי, ומי העומד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכו' וערבה לה' מנחת יהודה. וכבר בארנו בפירוש ישעיהו (ס' מג יח) שהקודם הוא בערך המתאחר, אף שאינו ראשון. ומצד זה הוא לפעמים בלתי החלטי. וכמ"ש בבראשית רבה (בר"ר, טו) "ויטע ה' גן בעדן מקדם" רשב"ג אומר אתה סבור קודם שנברא העולם ואינו אלא קודם לאדם הראשון. אדם נברא בששי וגן עדן בשלישי. הדא הוא דכתיב "אלקים מלכי מקדם פועל ישועות". ראו פעלא טבא שהתקין שכרי עד שלא עמדתי לפעול. רצה לומר שאינו קדם החלטי רק קודם לאדם שנברא אחר גן העדן. ובזה פרשתי שם "אל תזכרו ראשונות" הוא גאולת מצרים "וקדמוניות אל תתבוננו" הוא גאולת בבל – שהיה קודם לזמנם. (וכן גרס בתוספתא וירושלמי (סוף פ"א דברכות). ובגירסת הבבלי הוא להפך). וכן מפרש "כימי עולם" – ימי משה, "וכשנים קדמוניות" – ימי שלמה שהיה קודם לבנין העתיד. ורבי מפרש שהקודם הזה הוא החלטי (כמו "עורי כימי קדם דורות עולמים" (ישעיהו נ״א:ט׳), "חשבתי ימים מקדם שנות עולמים" (תהלות, עז) – שהוא קדם החלטי), ופירושו שתערב המנחה כמו בימי נח שכתוב "וירח ה' את ריח הנחוח" וימי הבל דכתיב "וישע ה' אל הבל". ומה שאמר שלא היו עכו"ם בעולם – פירש הרמ"א תורת העולה לפי מה שכתב הרמב"ם שהיה מצות הקרבנות נגד עובדי עכו"ם, וזה לא שייך בימי הבל שאז היה הקרבן סגוליי בעצמו להתקרב לפני ה', וכן יהיה בעתיד.
סימן כד
ויקחו בני אהרן נדב ואביהו איש מחתתו: התוספתא הלזו חולקת על מה שאמר בספרא למעלה (משנה כב) שאמר לו נדב לאביהו וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש, שלפי זה נכנסו טרם שירד אש מלמעלה והכניסו אש זרה. ודעת התוספתא שנכנסו אחר שירד האש וכדעת ר' ישמעאל בסמוך שלא היה אש זרה. והסבה שהכניסו הקטורת היה על ידי רוב שמחתם. וכן נראה מסדר הכתובים – "וירא כל העם וירונו ויקחו בני אהרן" – העם רנו בשמחתם והם לקחו בשמחתם. וזהו שאמר אין קיחה אלא שמחה, רוצה לומר מדסמך אל "וירונו" היה קיחתם מתוך שמחה. והתוספתא לשיטתה שסבירא ליה שנכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטורת, כי כבר היו מובטחים שירד האש על ידי ברכתם (כנ"ל סימן הקודם). ואם כן אי אפשר לפרש שנדב אמר לו לאביהו אין תבשיל בלא אש. והספרא לשטתו שאמר למעלה (ס' יט) שנכנסו להתפלל על האש ולא היו מובטחים על האש, ולזה סבירא ליה שלקחו אש זרה. ומה שאמר נדב ואביהו מה תלמוד לומר בני אהרן וכולי – דבריהם מוסדים על שלשה יסודות בחוקי הלשון: (א) שלא יוסיף הכתוב תואר על שם העצם רק לצורך (כמ"ש ס' מא באורך), ולמה הוסיף תואר "בני אהרן" על שם "נדב ואביהו"? ועל זה אמר שלא חלקו כבוד לאהרן, מספר שחטאו מצד שהיו 'בני אהרן' ולא חלוק לו כבוד. (ב) מחוקי הלשון ששם העצם יקדם תמיד לשם התואר והמצטרף – "שרי אשת אברם", "לוט בן אחיו", "יצחק בן אברהם". ולא יקדם שם התואר רק באחד מג' פנים (1) אם בא השם בדרך נשוא המאמר כמו "ושם אשת אברם שרי" "ושם אשת נחור מלכה" "ושם אחיו יובל" (2) במקום שהתואר אינו אמיתי כמו "צר לי עליך אחי יהונתן", "כה אמר אחיך ישראל", "כה אמר אחיך בן הדד" – שרצונו לומר ידידו ודומה כאחיו (3) במקום שרצה לדייק את התואר ביחוד כמו "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין" – רוצה לומר שבנימין הוא אחי אמיתי מאב ואם. ולפי זה היה לו לכתוב פה "נדב ואביהו בני אהרן". ופירשוהו חז"ל שלא נטלו עצה ממשה. בא לדייק שם "בני אהרן", שעל ידי שהם בני אהרן חשבו שאין צריך לעצה והמלכה ממשה רבם, כי כמוהם כאהרן אביהם. (ג) כבר בארתי (ויקרא ס' יט) שכל מקום שבא הפעל בלשון רבים והשם הסמוך לשם הכללות בלשון יחיד מורה החילוק, שכל אחד ואחד פעל בפני עצמו. וכן ממה שכתוב "ויקחו" בלשון רבים. ואמר "איש מחתתו" בלשון יחיד ולא אמר "את מחתותיהם" – מבואר שכל אחד לקח בפני עצמו ולא נטלו עצה זה מזה. וזה גם כן הפך הספרא הנ"ל שאמר לו נדב לאביהו. ובאר שכל זה שיטת ר' ישמעאל שלא היה אש זרה, כי לקחוה מן המערכה וכבר היה שם אש מן השמים. ודייק זה ממה שכתוב "אשר לא צוה אותם", ואם היה אש זרה ממש היה לו לכתוב "אשר צוה שלא לעשות", משמע שהיה כדינו. ויש לפרש כדעת המבארים מלת 'אש' מענין "אשה ריח ניחח". שהנפרד מן אישי - אש. כמו קן מן קני, ושן מן שִנֵי. ופירושו מתנת אש זרה. ועל זה לא נצטוו כי מה שכתוב "לא תעלו עליו קטורת זרה" היינו על המזבח והם הקריבו במחתה. רק שעשו בלא ציוי. ובאמת דעת ר' ישמעאל (במד' ויקרא) ששתויי יין נכנסו, כי על הקרבה זו לא היו ראוים לעונש, רק שהיה שמחתם מתוך אש זרה - חום היין - ובענין זה קרבו לפני ה'. והגם שעדן לא נצטוו על שתיית יין עד אחר כך – על הקריבה מתו, מתוך שקרבו לפני ה' בהתלהבות אש זרה שלא כדת. וזהו שאמר אין קיחה אלא שמחה. ודעת רבי עקיבא שהיה אז זרה ממש מן הכירים, וסבירא ליה כדעת הספרא הנ"ל [משנה כב] שעשו זה טרם שירד האש, שאמרו אין תבשיל בלא אש (דכולהו סתימאה אליבא דרבי עקיבא). ומה שכתוב "אשר לא צוה אותם" פירושו שלא נמלכו במשה, שהגם שנדמה להם מן הסברה שאין תבשיל בלא אש - היה להם לשאול את משה. והנה רבי עקיבא מדייק לא הכנסוה אלא מן הכיריים כי אם היו לוקחים מן הכיריים ומן המזבח גם כן ששם היה אש של מעלה היו עושים כדין. דאחר שעל המזבח לא היה אז רק אש של מעלה המצוה הוא ליתן גם אש הדיוט כמו שמובא בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק ה מ"י) וביומא (דף יג, כג). ולכן אמר רבי עקיבא שהכניסו רק מבין הכיריים והיה רק אש הדיוט. ודעת רבי אליעזר שלקחו גם מן המזבח ששם היה אש מן השמים. ויען שלא היה אז על המזבח אש הדיוט – כי האש שירדה אכלה הכל ולחכה (כנ"ל סוף סימן טז) באופן שלא נשאר רק אש השמים – הוכרחו לקחת אש הדיוט. רק שחטאם היה שהורו הלכה בפני רבם. וזה מובא בסנהדרין (דף סב.) כי הם חדשו דרוש זה בענין זה שלא היה כמהו לדורות שהיה בהקטרת המזבח אש מעלה לבדה. ובמה שכתבנו יש לישב קושיית התוספות שם, עיי"ש.
סימן כה
ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם: מבואר שלשון 'יציאה' לא יבא רק על היוצא מפנים לחוץ, ומוכח שיצא האש מפנים והם היו בהיכל, אם כן יצא האש מקדש הקדשים, דאם מהיכל היה לו לכתוב "ותהלך אש" וכדומה, לא "ותצא". ובמה שכתב "ותאכל אותם" יש דעות. תנא קמא סבירא ליה שהיה רק שריפת נשמה (וכן סתם במשנה משנה א'), ואבא יוסי סבירא ליה שנשרף גם הגוף (וכן סתם למעלה משנה כג). וכבר כתבו התוספות בסנהדרין (דף נב.) דהני תרי סתמי פליגי אהדדי. ומבואר אצלינו (ויקרא ס' סז, ובאה"ש כלל קן) דכל מקום שבא מלת "אותם" תחת הכינוי בא לדייק רק אותם לבד. ומפרש אבא יוסי ולא בגדיהם. כי ממה שכתוב "וישאום בכתנתם" יש לפרש בכתנות הנושאים. ומה שאמר ואומר ולבני אהרן תעשה כתנות – הם דברי סתם ספרא שסבירא ליה ששרף רק נשמתם. ועל זה אמר "ותאכל אותם" ולא אמר "ותאכלם" – למעט גופם. דאין לפרש למעט בגדיהם דזה ידעינן ממה שכתוב "וישאום בכתנתם", דאין לפרש בכתנות הנושאים דאין כתנות ללוים. ודעת ר' אליעזר ורבי עקיבא שמישאל ואצלפן לא נכנסו להיכל, דקיימא לן בתוספתא (פ"ק דכלים) דבטומאה שהיא בהיכל יכנסו כהנים ולא לוים. ואם כן היה לו לצוות לאלעזר ואיתמר שיכנסו. ועל כרחך שהוציאו אותם מן העזרה ובזה לא מטמאינן כהנים רק לוים מוציאים (וכמו שכתוב בדברי הימים (דה"ב כט, טז) "ויבואו הכהנים לפנימה לבית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה". וכמו שמובא בסוף עירובין). ואמר ר' אליעזר שאחר מיתתן דחפן המלאך והוציאן לעזרה, ועל זה אמר "ויקרבו וישאום" אף שאין הלוים נכנסים לפנים להוציא הטומאה כשיש כהנים. ורבי עקיבא סבירא ליה שהוציאם לעזרה על ידי חנית של ברזל. וכפי הנראה שניהם סבירא להו כאבא יוסי וכסתמא דלעיל שנשרף גם גופם. ובזה ר' אליעזר אזיל לשיטתיה על פי מ"ש התוספות בסנהדרין שם להקשות לרבי עקיבא דאמר דהטמאים לפסח שני מישאל ואלצפן היו, ואי שריפה ממש הואי לא נטמאו. ותירצו דשלדן קיימת הוי. ובנדה (דף כז:) מת שנשרף ושלדו קיימת טמא. היכי דמי שלדו קיימת אמר אביי כגון ששרפו על גבי קטבלא – ר"ל שבזה לא נתפזר וצורתו וחיתוך איבריו נכרים. ולפי זה לא יכול רבי עקיבא לאמר כר' אליעזר שדחפן המלאך לחוץ דאם כן נתפזר אפרן ולא נטמאו מישאל ואלצפן, ועל כרחך שהיו במקומם, דכיון שהכתונת לא נשרף היה כמת הנשרף על גבי קטבלא ולכן אמר שגררום בחנית של ברזל שתיכף כשנגעו בהם נטמא החנית והם נעשו אב הטומאה על ידי החנית כדין כלים במת ואדם בכלים. מה שאין כן אם היה חנית של עץ פשוטי כלי עץ אין מקבלים טומאה ולא נטמאו במגע ולא במשא כי כשזזום ממקומם נתפזר האפר ותו לא מטמא. ור' אליעזר לשיטתו (בפ"ב דאהלות מ"ב) דאפר שרופין מטמא ברובע, ולדידיה הגם שנדחפו לחוץ ונתפזר האפר – מכל מקום מטמא ברובע. ורבי עקיבא יסבר כחכמים דמטהרין אפר שרופין. אולם יקשה דלפי זה לא נטמאו רק בטומאת כלים ולשיטת הרמב"ם (פ"ו מהל' קרבן פסח ה"ב) בטמא בטומאת מן המת שאין הנזיר מגלח שוחטין עליו בשביעי שלו. ולא יעלה רק לשיטת הראב"ד שם, עיי"ש. ובספרי נשא (פסקא מד) נזכר גם כן פלוגתא זו ושם ר' יוסי כר' אליעזר ור' ישמעאל כרבי עקיבא. ויש לומר שר' יוסי סבירא ליה שהיה רק שריפת נשמה. ואין להאריך יותר.
סימן כו
ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר: מורה שעתה נתחדש לו פירוש דברי ה' שהיו סתומים אצלו. פירש שה' אמר "ונקדש בכבודי", שבהתגלות כבודו באהל מועד יתקדש על ידי שיראו כי גם קדושיו לא יקרבו אליו. ויען שענינים הבחיריים – הגם שקודמים בידיעתו יתברך – נשארו שני קצות האפשר ביד האדם, היה הדבר סתום עד עתה. ואהרן ראה בזה שבניו ידועי המקום, רצה לומר דבוקים בידיעתו על דרך "כי יודע ה' דרך צדיקים" "כי ידעתיו", והוא מדרגה גדולה כי ישוב הנודע אל היודע, שאצלו יתברך הכל אחד כמו שכתבנו במקום אחר. ועל כן שתק וקבל שכר שנתיחד הדבור אליו בפרשת שתויי יין. ומאמר זה מובא בזבחים (דף קטז:).
סימן כז
בני עוזיאל דוד אהרן: אמרו חז"ל ש"דוד אהרן" מיותר. ופירשו שהיה דודו ואהבו מתנהג בדרכיו. כמו שאמר החוקר שהאהבה לא תמצא אלא בין השוים. שמדותיו של אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום כמו שאמרו באבות שזה מצד אהבת הבריות. ועל כן בכו עליו כל בית ישראל. ומשה ע"ה – מדה אחרת היה בו להנהיג ולהוכיח את הדור, וזה לא ירוצה רק להגדולים האוהבים תוכחה. ובזה מפרש הכתוב (מלאכי ב׳:ה׳) שמדבר בשבח אהרן – "בריתי היתה אתו החיים והשלום וכולי", ר"ל שבענין דברים שבינו לבין הבריות (שהוא חיי המדיניות) היה אתו החיים והשלום; ששלום הבריות זה היה עסק חייו. ובענין דברים שבינו לבין אלקיו – "ואתן לו מורא" – היה מתירא מן דברי התורה עצמם, כי התורה והשם יתברך אחד. ובזה "ויראיני" באופן שלא ירא יראת עונש רק ירא את דבר ה' עצמו. והוסיף "מפני שמי נחת הוא", שפעל 'נחת' מורה שהשפיל את עצמו מרוב הפחד וזה היה בדברים המקודשים לה' שירא למעול בהם כמשתמש בדבר ששם ה' עליו. וכמו שהיה כשנמשח בשמן הקדש, ומובא בכריתות (דף ח.). ומה שאמר "תורת אמת היתה בפיהו וכולי" – פירשוהו על פי ההבדל הנודע אצלינו בין פה ובין שפה. ש'שפה' הוא חצונית נגד הפה, ויציין ב'פה' דברי חכמה וב'שפה' מציין דברי דעת. כי החכמה הם דברים מקובלים מרבו, ואם יבינם בדרכי התבונה ויהיה רגיל בהם עד ידעם בכל עת מבלי עיון והם מורגלים אצלו מן השפה ולחוץ מבלי עיון. ועל זה אמר בירושלמי (פ"ק דפאה) תורת אמת היתה בפיהו אלו דברים ששמע מרבו, ועולה לא נמצא על שפתיו אלו דברים שלא שמע מרבו – שדברים ששמע אוּסָף בכח החכמה אשר בנפשו ודברים שלא שמע הבין בכח התבונה עד שידעם בדעתו, וזה מיוחס לשפתים. וכאן מציין עניני טומאה וטהרה (שזה היה מורה לרוב לעצמו כי הוא עסק בטהרות) במלת "פיו", שבזה לא מש מתורת רבו. ועניני איסור והיתר שהיה מורה לאחרים ציין במלת "שפתיו", כי זה הוציא מן השפה ולחוץ. ור"ל שאף לא נמצא עולה בדרכי למודו לאחרים שיטעו בדבריו. והוסיף עוד שחוץ מן השלום המדיני היו לו שלום עם אלקיו, שלא התרעם על מדותיו. וחוץ מיראתו את דברי התורה למד דעת ליראה ה' עד שפושעים שבו בתשובה.
סימן כח
ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאתמר: הקדים את אהרן בדבורו, הגם שיותר היה ראוי להקדים אלעזר ואיתמר שבהם היה זה דבר חידוש (מה שאין כן אהרן הוזהר בלי זה על פריעה ופרימה בפר' אמור שנאמרה כבר ביום שהוקם המשכן כדתני לוי בגיטין (דף ס.)). ולא עוד אלא שתפס אצל אהרן מלת "אל" ובאלעזר ואיתמר שימוש הלמ"ד, (וכפי דעת הרש"ף ביריעות שלמה מלת "אל" הנסמך אל 'אמירה' תורה על אמירה נמשכת תבונית, ולא כן שימוש הלמ"ד, עיי"ש), שמשמע שייחד עיקר דבורו לאהרן ושהוא יתבונן בו. לא בניו. ומדוע? אמר רבי משום דבגדולה מתחילין מן הגדול ועל כן הקדים וייחד את אהרן לעיקר בדיבורו. ובקלקלה הקדים את הנחש וחוה ושמש במלת "אל" – "ויאמר אל הנחש...אל האשה אמר", ואחר כך לאדם אמר בשימוש הלמ"ד שהיה טפל בדבור; הגם שעיקר העונש היה מגיע לאדם שהוא חטא. וזה מצד שבקלקלה מתחילין מן הקטן. ומאמר זה מובא בתענית (דף טו:) ובברכות (דף סא.). ושם כתוב "ויאמר משה אל אהרן וכולי קחו את המנחה", וצריך להגיה "ראשיכם אל תפרעו", כי על פסוק זה נשנה בספרא ומטעם שכתבתי.
סימן כט
ראשיכם אל תפרעו: שם 'פרע' בא על שער הראש שהיה נויל בעת ההוא אם גדל יותר משלשים יותר (כמו שאמר ר"י בנזיר (דף ו:)) ומצאנוהו על גילוי השער מן הכיסוי – "ופרע את ראש האשה" (במדבר, ו). ולפי זה יש לפרש שמה שכתוב פה "אל תפרעו" ובכהן גדול "את ראשו לא יפרע" – היינו שלא יסור הכובע, כי גם במה שכתוב במצורע לקמן (ויקרא יג, מה) "ראשו יהיה פרוע" מפרש רבי עקיבא "פרוע" מגולה (כמו שמובא בספרא (פרק יב מ"ו)), ואינו דומה עם מה שכתוב בנזיר "גדל פרע" ששם בא פעל 'גדל'. וזהו שאמר יכול אל תפרעו מן הכובע. אולם מצאנו ביחזקאל (יחזקאל מד, כ) "ופרע לא ישלחו בבואם אל החצר הפנימית" – מבואר שהזהיר את הכהנים מלגדל שער בבואם למקדש, ומזה נלמד דהוא הדין אזהרה דפה ודכהן גדול (שטעמו משום שהם במקדש ה' תמיד כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"יא)) הוא על גידול שער. וזהו שאמר נאמר להלן פריעה – רצה לומר ביחזקאל. ועיין בסנהדרין (דף כב:).
סימן ל
ובגדיכם לא תפרומו: יש הבדל בין קריעה לפרימה. שקריעה כולל כל מקום ובכל אופן שיקרע [כמו "יקרענה בתער הסופר" (ירמיהו ל״ו:כ״ג), "שפה יהיה לפיו סביב לא יקרע" (שמות כ״ח:ל״ב)], והקורע בכל שהוא לוקה (פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"ג), ולכן בא בהשאלה על עצמיים הגיונים – "קרוע אקרע הממלכה" (מלכים א י״א:י״א) אבל הפרימה הוא הקריעה במקום השפה, שקורע את האימרא, ודוקא בבית הצואר למעלה [כמו שמובא במסכת שמחות (פרק יא) אין קורעין אלא בשתי המוריות, הקורע מן החיפה ומן הצדדים לא יצא. וכמו שמובא ביורה דעה (סי' שמ)], ודוקא ביד כמ"ש במועד קטן (דף כב.). ולכן אמר בהוריות (דף יב:) דכהן גדול פורם למטה. וכן דייק הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"טו) או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים. וזהו שאמר בסוטה (משנה סוטה פ"א מ"ה) אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו.
סימן לא
ולא תמותו: משמעות הכתוב כי אם יפרעו ויפרומו יתחייבו מיתה. ובמועד קטן (דף כד.) אמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו" הא אחר חייב מיתה. וזה מורה בהפך - שהוא רשות שלא יפרעו. ולכן אמר הרמב"ן בפירוש התורה והר"י בתוספות שם שדרשות אלה אסמכתות. ולדעתי יש להם שורש חזק. שבאמת עיקר משמעות הכתוב הוא אזהרה שלא יפרעו ולא ימותו, כי אם הוא רק רשות מה צורך לאמר שלא ימותו אחר שהרשה להם בל יפרעו ויתאבלו? אך כי יש פה זרות בלשון, כי אחר העיון במקרא ראינו שיציין הכתוב האזהרה התולדיית, לפעמים במלת "פן" – "ולא תגעו בו פן תמותון" (בראשית ג׳:ג׳), "תקח לה פן נהיה לבוז" (שם לח,), "וגם הכהנים..יתקדשו פן יפרץ בהם ה'" (שמות י״ט:כ״ב), "אל יהרסו לעלות פן יפרץ בם" (שם, יט), "ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", וכדומה ולפעמים יציינו במלת "לא" – "והיו על אהרן בבואו אל הקדש ובצאתו ולא ימות", "דבר אל אהרן ואל יבא בכל עת אל הקדש..ולא ימות" (ויקרא טז, ב), "וכסה ענן הקטרת..ולא ימות" (ויקרא טז, יג), וכדומה. וההבדל מבואר שמלת "פן" מציין החיוב ומלת "לא" מציין השלילה. ולפי זה יש הבדל לפי הענין. שאם התולדה מחויבת מעצמה, למשל שמוכן למות, ונתן תקון שאם יעשה כן לא ימות – ישמש במלת "לא". ואם המיתה אינה מחויבת מעצמה, רק שמודיע שאם לא יעשה כפי שצוה ימות – ישמש במלת "פן". למשל, במה שכתוב "וכסה ענן הקטורת..ולא ימות" - המיתה מובנת מן הסברה לכל הקרב אל משכן ה' כמו שהי' בבני אהרן, ונתן לו תקונים שאם יעשה כן לא ימות. אבל במה שכתב "ולא תגעו בו פן תמותון" – חדש הוא להם שימותו בנגעם דרך עונש. וכן כשאמר "תקח לה פן נהיה לבוז", הבוז הוא דבר יתחדש אם ידרוש אחריה, ולא יצדק לאמר "ולא נהיה לבוז" שמשמע שכבר מוכן לבוז והוא עושה תקנה שלא יהיה לבוז. ולרוב תצדק מלת "פן" בתולדה שאחרי תנאי הבא במלת "לא" "אל תגעו בכל אשר להם פן תספו" (במדבר טז, כו) "לא תעבר בי פן בחרב אצא" (במדבר כ, יח) "אל תשמע קולך עמנו פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש" (שופטים יח, כה) ומלת "לא" בתולדה שאחרי תנאי שבא בחיוב "ושמרתם את משמרתי..ולא יהיה קצף" (במדבר י״ח:ה׳) "ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו" (שם, יז) "קבר תקברנו... ולא תטמא את אדמתך" (דברים כא, כג) "ביומו תתן שכרו ולא יקרא עליך אל השם" "וישוב למקומו ולא ימות אותי ואת עמי" (שמואל א ה׳:י״א) "שוב ולך בשלום ולא תעשה רע בעיני הסרנים" (שמואל א כ״ט:ז׳) ובמקום שימצא מלת "פן" אחר תנאי מחייב עיקר כוונתו על השלילה כמו "ההרה לכו פן יפגעו בכם הרודפים" (יהושע ב, טז) – רוצה לומר אל תלכו בדרך. וכן במה שכתוב "תקח לה פן נהיה לבוז" עיקר דבריו אל תבקש אותה כי אז נהיה לבוז. והבן. ולפי זה היה יותר מתוקן שיכתב פה מלת "פן" שהוא הודעה שאם יפרעו ימותו כמו שכתב אחר כך "ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותון". לא לכתוב מלת "לא" שבזה צריך לדייק מכלל לאו אתה שומע הן. ובזה חדשו חז"ל במועד קטן שאבל אַחֵר שלא פרע חייב מיתה. ולכוונה זו בא מלת "לא" תחת "פן", כי היה צריך גם כן להודיע השלילה שלא ימותו, ומכלל לאו אתה שומע הן שאם יפרעו ימותו. והרמב"ם (פ"א מהל' ביאת המקדש ה"ח) כהן שגדל שערו אסור לו לכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ויין לא ישתו ופרע לא ישלחו" מה שתויי יין במיתה אף מגודלי פרע. וכתב הכסף משנה משום דקרא ד"ראשיכם אל תפרעו" יש לפרשו לרשות. ובכל זה, אחר שהאמת שאינו לרשות, פירוש הכתוב ולא תמותו - שאם עשה כן ימות; דהא בהלכה י"ד כתב דקרוע בגדים חייב מיתה כדין פרוע ראש שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו" – הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה, עיי"ש. וכדרושים האלה תמצא בפר' אמור (ס' למ"ד), ובמקום אחר שבא מלת "לא" אחר שלילה יהיה לרוב אזהרה בפני עצמו. שכן במה שכתב "ולא יחלל זרעו בעמיו" שפרש"י שלילה בלבד פירשו חז"ל שהוא לאו בפני עצמו ואמרו שקדש ובעל לוקה שתים, אחד משום "לא יקח" ואחד משום "לא יחלל". וזה הוציאו ממה שלא אמר "פן יחלל". ובמה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כא, כג) "ולא יחלל את מקדשי" פירשוהו בספרא (שם סימן ס) שקאי על כלל הפרשה וגם על מה שכתוב תחלה שלא יעבד בעל מום. ואם כן הוא ענין בפני עצמו שלא יחלל בשום ענין. ועיין מה שכתבנו שם.
סימן לב
ועל כל העדה יקצוף: מלת "לא" נמשך גם למטה – ועל כל העדה לא יקצוף. אולם למה יקצוף על העדה אם הם יעברו חק ויפרעו? פירשו בספרא שפירושו שלא על העדה יקצוף על ידי שלא נקברו ונספדו המתים כראוי כי הם יבכו את השריפה. ולפי זה עיקר הכוונה "ואחיכם יבכו את השריפה" ועל ידי זה 'על כל העדה לא יקצוף'. פירוש: שהם יענשו אם יתאבלו, והעדה יענשו אם לא יתאבלו. ומה שכתב "את השריפה אשר שרף", שכפל השם עם הפעל, וכבר בארנו (ויקרא ס' יג) שבכל מקום שכפל השם על הפעל יש בו דרוש. אמרו שבא ללמד שזה נקרא בשם 'שריפה', כי הפעל 'שרף' יאמר לפעמים על צד ההרחבה על כל דבר שדומה למאכולת אש כמו שכתבנו (ויקרא ס' רלח). אבל כשכפל הפעל עם השם מורה ששריפה כזו הוא שריפה גמורה. ונפקא מינה לשריפת בת כהן ושריפה האמורה באשה ואמה שיהיה על ידי פתילה של אבר, וכמו שאמרו בסנהדרין (דף נב.).
סימן לג
ומפתח אהל מועד לא תצאו: אחר שאזהרה זו עומדת לדורות באר שהוא רק בשעת עבודה דהא בכהן גדול הוא רק בשעת עבודה. ומה שנשנה אזהרה זו גבי כ"ג פירש הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש ה"ו) דכהן גדול אם מת לו מת מקריב אונן וכהן הדיוט אף על פי שאינו יוצא אינו מקריב. וגם אלעזר ואיתמר לא הקריבו כמ"ש בזבחים (דף קא.), וכי הם הקריבו אני הקרבתי וכהן גדול מקריב אונן. ולפי זה מה שאמר הספרא מנין לכהנים שבכל הדורות פירושו כהן הדיוט. וכן פירש הרמב"ן ופירש שזהו מ"ש תלמוד לומר "כי שמן משחת ה' עליכם" ולא אמר "כי בשמן הקדש נמשחתם", רק שמשחת ה' עליכם כמ"ש "והיתה להם משחתם לכהונת עולם". והראב"ד בהשגות חולק וסובר דמה שאמרו בספרא מנין לכהנים שבכל הדורות היינו כהן גדול, כי אלעזר נמשחו והיה דינם ככהן גדול. וכן נראה דעת הסמ"ג שלא הביא אזהרה זו.
סימן לד
ויעשו כדבר משה: למעלה (סוף פר' צו) אמר "ויעש אהרן ובניו כל הדברים אשר צוה ביד משה", וכאן הוסיף שעשו "כדבר משה" – שקיימו עליהם מצות משה ודבורו מצד עצמו מבלי חקור על שרשי הציוי ומקורה. וכן בשלוח טמאים כפל דבריו "ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה" – שמעו לפקודת משה תכף. והוסיף לאמר כי באמת דברי משה היו דברי ה'. וזהו שאמר (במדבר ה, ד) "כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל". וכן שבח את יהושע, הקדים ואמר שמה שצוה משה את יהושע לא היה מלבו רק "כאשר צוה ה' את משה" ואמר "וכן עשה יהושע" כאשר צוהו משה מבלי הפיל דבר ארצה.
סימן לה
יין ושכר את תשת: דעת התנא קמא דשכר הוא שם ליין ישן המשכר ואינו כולל שאר משקים המשכרים (דיליף מנזיר דשם יין ושכר רק יין ישן). ואם כן שכר מיותר, דכל שכן הוא מיין. וזה כלל דאם מזהיר על שני דברים שהאחד נשמע מהשני והוא מיותר – על כרחך שמזהיר עליו במדרגה יותר גדולה, וכמו שכתבנו בפרשת אחרי (סימן ז וסימן קכט). ולכן סבירא ליה דיין באזהרה ושכר במיתה, ועונש "לא תמותו" הוא רק על שכר. ודעת ר' יהודה דשכר הוא שם כולל לכל המשקים המשכרים, ואם כן יין מיותר, דכל שכן הוא משאר משקים. ולכן סבירא ליה דיין במיתה ושכר באזהרה. ור"ל אליעזר סבירא ליה דשכר אינו שם רק תואר הפעל, וביאורו יין אל תשת שכר, ר"ל אל תשתהו באופן משכר, ר"ל בלא מים ובלא הפסק בינתים; שרק באופן זה מוזהר. אבל אם שותהו באופן בלתי משכר – פטור. ובגמרא גריס בדברי ר' אליעזר יין אל תשת ושכר, אל תשתהו כדרך שכרותו. וגירסא זו עיקרית. דלא כהרשב"א בתשובה שהחזיק גירסת הספר יין אל תשת ושכר אל תשת. וגם לגירסא זו פירושו "ושכר אל תשת" – אל תשתה את היין שכר, ר"ל באופן משכר. וברייתא זו מובאת בכריתות (דף יג:) ושם פסק הלכה כר' אליעזר. ולפי זה אינו חייב רק אם שותה רביעית יין חי, בבת אחת, מיין שעברו עליו מ' יום. לא כתנא קמא דלוקה על יין מגתו ולא כר' יהודה דמחייב מיתה על כל יין ומלקות על משקים המשכרים. וזה גם כן דעת הרמב"ם שפסק (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"א) שאינו חייב רק על רביעית יין חי בבת אחת שזה כר' אליעזר. ומה שפסק (בהלכה ב') שאם היה שכור משאר משקים המשכרים הרי זה לוקה ועבודה כשרה – הוא רק אם נשתכר. ולא מפני אזהרה דפה, רק משום דשכור הוא מום הפוסל באדם ולא בבהמה כמו שאמרו בבכורות (דף מה.). ובגמרא שם מקשה על מה דחשב שכור בהדי מומים הפוסלים באדם ולא בבהמה והלא שכור מחיל עבודה? . ומשיב: בשאר משקים המשכרים ודלא כר' יהודה – מבואר דלתנא קמא ור' אליעזר החולקים על ר' יהודה שכור משאר משקים אינו מוזהר משום יין ושכר אל תשת ובכל זה הוא בכלל בעל מום. ואזיל לשטתו שכתב (פ"ו מהל' ביאת המקדש ה"ו) דכל מי שיש בו מום מן המומים הפוסלים באדם ולא בבהמה לוקה ואינו מחלל עבודה. ולכן דלג (בפרק ח מהל' ביאת המקדש ה"ח) ולא חשב שכור בכלל המומים הפוסלים באדם לבד, שחשבו במשנה בלי חולק, כי סמך את עצמו על מה שכבר כתבו בפרק א הלכה ב. כמו שהאריך בכסף משנה שם והרשב"א בתשובה (ס' שסג).
סימן לו
אתה ובניך אתך: יש פה שני יתורים (א) מלת אתך, שלא יצדק רק אם יתחברו אתו בפעולה אחת כמו "צא מן התיבה אתה ואשתך אתך". וכן "ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך", טפלים לך (במ"ר, יח). לא בדבר שכל אחד מובדל בפעולתו, שהלא כל אחד מוזהר לשתות בפני עצמו. ועל כן פירשו חז"ל שמלת "אתך" אינו מבאר פעל "תשת" – שלא ישתו אתך – רק מבאר שם "בניך", ובא מלת "אתך" על הדימוי והתחברות בניך אשר אתך, ר"ל משתמשים בכהונה, לא חללים. וכן פירשו בכמה מקומות "אתך" "עמך" – בדומים לך. (ב) מלת "אתה" מיותר גם כן שהיה יכול לאמר "אל תשת ובניך אתך" (ולמה בא שנית שם הגוף נוסף על השם שנרמז בפעל?). [וכבר אמרו בשבת (דף קנד:) לכתב "לא תעשה כל מלאכה ובהמתך"?, "אתה" למה לי? איהו ניהו דמחייב, בהמתו לא מחייב. וכאן אי אפרש לפרש כן.] ופירשוהו מפני שמן מלת "אתך" אין למעט רק חללים, לא בעלי מומין שהם אתו בכהונה לענין שאוכלים בתרומה וקדשים ומוזהרים על הטומאה. לכן הוסיף "אתה ובניך" לדמותם שנית, שידמו בניו אליו, ובזה נדע שצריך שידמו לגמרי שלא יהיו גם בעלי מומין.
סימן לז
אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד: יש פה זרות כפי חוקי המליצה, כי בכל מקום שידבר על הנושאים דרך כלל ופרט יבואו הנושאים המפורטים בסוף המאמר – "ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו" (בראשית י״ג:א׳), "וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו" (שם נו, כב), "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובתיכם" (דברים י״ב:י״ח), "כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו אתה ובניך וכולי" (דברים י״ח:י״ד) "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך...אתה והלוי" "אתם נצבים היום כולכם..ראשיכם שבטיכם" (דברים כט, ט) וכן היה לו לכתוב פה "יין ושכר אל תשת בבואך אל אהל מועד אתה ובניך". ופירשו חז"ל בספרא שאם יאמר כן נפרש שאינו אסור רק בבואם אל אהל מועד ונאמר (א) שאינו חייב אם נכנס למזבח שאינו אהל מועד (ב) שאינו חייב רק בבואם לא בצאתם (והוא לפי' הרמב"ם אם הכניס עמו יין ושתהו באהל מועד ויצא משם) דהא "בבואם" כתיב (ג) נאמר שהחיוב מיתה הוא משום ביאת אהל מועד לבד אף שלא עבד. והאמת הוא שאינו חייב מיתה רק אם שתה ועבד וכמו שאמרו התוספות בכריתות (דף יג ד"ה ונכנס) והרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש). ומה שכתב "בבואכם אל אהל מועד" אינו משום הביאה רק משום העבודה והוא על פי מה שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש ה"ב) דכהן שנכנס להיכל שלא לעבודה לוקה (וכמו שכתב הכסף משנה בשם הסמ"ג דהשתחוייה גם כן אינה מותרת רק בגמר עבודה, עיי"ש). ולפי זה מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" פירושו בעת עבודה, כי לא יצויר שיבואו לאהל מועד בלא עבודה. וכן הדין דאם נכנס מן המזבח ולפנים ולא עבד – אף על פי שאינו חייב מיתה – לוקה. וכן אף ששתה בעת יציאה לוקה. ואם עבד אף במזבח חייב מיתה. כי מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" אין הטעם משום ביאת אהל מועד רק משום שעבד אז ובגמר עבודה נכנס לאהל מועד להשתחוות. וכל דינים אלה (כמ"ש ברמב"ם פרק א מהל' ביאת המקדש הלכה טו וטז) ידעינן ממה שהקדים לכתוב "אתה ובניך אתך" שכפי חוקי הלשון ראוי שיבואו הפרטים בסוף המאמר, ומזה ידעינן שמה שכתוב "יין ושכר אל תשת" הוא מאמר פוסק בפני עצמו; שתחלה הזהיר בסתם שלא ישתה יין ושכר אף בשאינו עובד, ואחר כך פירש טעם האזהרה הכוללת הזאת כדי שבבואכם אל אהל מועד לא תמותו, שפי' שכשיעבדו עבודה שתויי יין יתחייבו מיתה, ולכן הוזהרו אף כשאינם עובדים. ומזה ידעינן שהאזהרה הוא החלטית אף בשאינו עובד, ומיתה אינו חייב רק כשעובד; בין בהיכל בין במזבח בין בביאה בין ביציאה. כי מה שכתוב "בבואכם אל אהל מועד" אינו משום ביאת אהל מועד דוקא, דאם כן איך יהיה זה נתינת טעם לאזהרה ההחלטית שלא ישתו אף סמוך למזבח כדי שלא ימותו בבואם – למה יבואו לאהל מועד והם בחוץ? ועל כרחך שפירושו בבואכם אל אהל מועד בעבודה, ולכן לא יכנסו שתויי יין לפנים פן יעבדו עבודה ויתחייבו מיתה. וכל זה נודע ממה שכתוב "אתה ובניך אתך" קודם "בבואכם אל אהל מועד", שמזה ידעינן ש"יין ושכר אל תשת" הוא מאמר פוסק בפני עצמו כנ"ל. מה שאין כן אם היה כתוב "בבואכם אל אהל מועד אתה ובניך אתך" היה הכל מאמר אחד שלא ישתה בבואו אהל מועד דוקא, והיינו מדייקים שבמזבח ובצאתו מאהל מועד מותר לשתות. וזהו שאמר בספרא מנין אף ביציאה? ת"ל אתה ובניך. מנין לעשות המזבח כאהל מועד? ת"ל אתה ובניך. ומנין וכולי. רצה לומר שכל זה ידעינן ממה שכתוב "אתה ובניך" אחר "יין ושכר אל תשת". והכ"מ התעורר מנא לן כל הדרשות הללו ומנא לן לחלק דאם נכנס בלא עבודה לוקה ואם עבד חייב מיתה, וכמ"ש הרמב"ם "והכתוב לא הבדיל ביניהם". וכבר השיג הרמב"ן על הרמב"ם מטעם זה וטען עליו שאם הכתוב מדבר מביאה גרידא יתחייב מיתה ואם מדבר מביאת עבודה מנא לן אזהרה על ביאה גרידא. ולמה שכתבנו ניחא. ורבי לומד זה מקידוש ידים ורגלים שגם שם כתוב הלשון "בבואם אל אהל מועד". ומה שאמר [במשנה ה'] מנין לרבות שילה ובית עולמים – התבאר בפר' צו (סימן עד). ומה שאמר "ולא תמותו" מכלל לאו אתה שומע הן – התבאר למעלה (סימן לא). ובמה שאמר שחייב על המזבח – פליגי הרמב"ם והראב"ד. להרמב"ם פירושו אם נכנס מן המזבח ולפנים, והראב"ד סובר שבין האולם ולמזבח הם מעלות דרבנן ועל המזבח עצמו יודה גם הראב"ד שחייב גם בלי עבודה.
סימן לח
מלבי"ם: והנה מה שכתב "ולהורות את בני ישראל" פירושו שכן לא יורה כשהוא שכור. ויען שההוראה היה מוטל על הכהנים כמו שכתוב "יורו משפטיך ליעקב" [וכמו שכתבנו בסדר ויקרא (ס' רד)], ולכן אמר שלא ישתה יין ושכר בין בבואו אל אהל מועד לעבודה בין בבואו להורות. ובכל זה ידעינן שעל ההוראה בשכרות אינו חייב מיתה דהא ההוראה תהיה גם על ידי ישראל וחיוב מיתה לא נזכר רק בכהנים כמו שכתוב "אתה ובניך..ולא תמותו", וישראל אינו חייב מיתה על השכרות. ולפי זה אנו דנים מקל וחומר שגם אהרן ובניו אינם חייבים מיתה על ההוראה, דהא הם עדיפי מישראל שמותרים לכנס באהל מועד כשאינם שתויי יין. ואם כן, אם ישראל (שגרועים לענין הכניסה באהל מועד) אינם חייבים מיתה על ההוראה – כל שכן כהנים. וזהו שאמר יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מקל וחומר.