אור ברסלב

מלבי"ם על ויקרא· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר

צו

ויקרא

סימן א

[הערה: כלל זה פרוע היא ממקומות לא חקר שבא בתנ"ך לשון צוה והיה הפעל רק בשעת מעשה,לא לדורות. כמו במן – "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו", ובמעשה המשכן (ויקרא ?) שאמר בכל דבר "כאשר צוה ה' את משה", ובתנופת הלוים במדבר כתוב "כאשר צוה ה' את משה". ושם (במדבר כ, ט) 'ויקח את המטה כאשר צוהו', ושם (שם, כז) "ויעש משה כאשר צוה ה' " – וכל אלה היו ציוים לפי שעה. אם תאמר שלא כיון רק על מקום שמתחיל "צו את בני ישראל" וכמו שאמרו בספרי פר' נשא – צריך להבין ההבדל בין ציוי זה לאחרת. ועוד, שלפי זה יקשה על מה שאמרו בקידושין (דף כט.) על מה שכתוב במילה "כאשר צוה אותו אלהים" ולדורות מנלן? דתנא דבי ר' ישמעאל אין צו אלא זירוז מיד ולדורות וכולי. לדורות מנא לן? דכתיב "אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם". ושם כתוב "אשר צוה". וגם קשה מדוע למד ר' ישמעאל בקידושין מפסוק אחר ובספרי למד זה מב' כתובים - משלוח טמאים ונרות. ואם כן הרי יש ג' כתובים: (א) שלוח טמאים, (ב) ונרות, (ג) ו"אשר צוה" דפרשת שלח. בפרט שבשניהם בעל המאמר הוא ר' ישמעאל. ועוד קשה שבספרי אמר שלמד ר' ישמעאל מיד משלוח טמאים ולדורות מנרות, ובברייתא די"ג מדות אמר שלמדינן זה מבנין אב משני כתובים - משלוח טמאים ונרות - משמע שלמדינן הכל מב' כתובים. וברייתא זו הוא גם כן דר' ישמעאל.] צו את אהרן: יש הבדל בין הציוי ובין הדבור והאמירה. שדבור ואמירה כוללים כל מה שיאמר וידבר האדם – בין דרך ספור והגדה, בין דרך תשובה או בקשה או ציוי וכדומה. לא כן הציוי, היא רק על דבר שלטון שיפקד על המְצֻוה לעשות פקודתו בשיש להמְצֻווה איזה הכרח למלאת פקודת המצַוה כמו אב או גדול או מושל הפוקד. ובכל זאת מצאנו שבעל הלשון ישמש גם בצווים במלת "ויאמר" או "וידבר" כמו "ויאמר ה' לנח..עשה לך תיבת עצי גופר", "ויאמר..בא אתה וכל ביתך אל התיבה" – שהיה ציוי, כמו שכתוב "ויעשה נח כאשר צוה השם". ואחרי הדיוק, בכל מקום שבא בתחלת המאמר לשון ציוי יהיה באחד מג' פנים: (א) אם ירצה לציין הזריזות. שזה הגדר בין פקודת המושל הבאה דרך אמירה ובין הבאה דרך ציוי - שאז מזרזו ביותר. כמו "ויצו יוסף לאשר על ביתו מלא אמתחות האנשים אוכל וכולי", ושם "ויוסף אמר לאשר על ביתו קום רדוף אחרי האנשים" – שעל הראשון הוצרך לזרזו ביותר שלא ישנה דבר. וכן "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות..ויצו פרעה לכל עמו" – שלעמו בא דרך מצוה בזריזות והעניש העוברים על פקודיו. לא כן להמילדות היה אמירה לבד ולכן לא נענשו כשעברו פקודתו. (ב) אם ירצה לציין התכיפות. וזה רצוף בגדר הציוי עצמה והבדלה מן העתיד. כמו שאמר ר' אברהם דבלמס בספר מקנה אברם בחלוקת הפעלים. וזה לשונו: ואחריו העבר וכולי ואחריו הציוי המורה על העשות הענין מיד ולעתיד ואחריו העתיד שהוא מורה על אשר בכחו להעשות ויה?? בעתיד מוגבל בין קרוב בין רחוק שיהיה ומזה יראה שהציוי מורה על הוראתו בזמן מוגבל מיוחד והעתיד בזמן מוגבל בלתי מיוחד (ג) אם ירצה לציין שיהיה מצוה נוהגת תמיד כמו צואות האבות לבנים. ועל שם זה נקראו בשם מצות השם - על שקיימים לדורות. והנה בספורי התורה ירשום בפעל 'צוה' אם נמצא בה אחד מן ההוראות האלה בדיוק. כמו "ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו", "ויצו את הראשון..גם את השני..כדבר הזה תדברון אל עשו" – שלא היה בהם ציוי לדורות. אבל בציווים שבאו בהלכות, שהתחיל בהם תמיד בלשון "דבר אל בני ישראל" או "אמור אל בני ישראל" – בהכרח שבמקומות שהתחיל בלשון 'ציוי' ימצאו בה כל התנאים המחויבים אל הציוי, שהם: (א) זירוז, (ב) מיד, (ג) ולדורות. והם: "צו את אהרן" דזאת תורת העולה "צו" דנרות (ויקרא, כד) "צו" דשלוח טמאים (במדבר, ה) "צו" דתמיד (שם כח,) "צו" דנחלות (שם לד,) "צו" דמגרש הלוים (שם לה, ב). ולפי זה לא למדו זה רק במקום שמתחיל "צו את בני ישראל". ובזה תבין מה שבקידושין (דף כט.) למד דמה שכתב "וימל אברהם..כאשר צוה אותו אלקים" הוא לדורות ממה שכתוב "וכי תשגו..אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם", ולא למדה משלוח טמאים ונרות - כי שם כתוב "כאשר צוה". ושם אין הלימוד מלשון 'ציוי' כלל, רק כמו שבארתי זה בפירוש הספרי שלח, משום דבספרי שם ובהוריות (דף יא.) מפרש מ"ש "למן היום אשר צוה ה' והלאה" על ציוי האבות שהיה הציוי הראשונה שצוה ה'. ולפי זה מבואר דציוי האבות היו לדורות דהא אמר "למן היום אשר צוה (פירוש: לאבות) והלאה לדורותיכם". ובזה סרו כל הקושיות שהערו המפרשים בזה. ובברייתא די"ג מדות למד זה מבנין אב משני כתובים משלוח טמאים ונרות. רוצה לומר, שגבי שלוח טמאים היה מקום לטעות שלא נצטוו מיד – דיש לומר שלא היו טמאים באותו שעה (דזב ונגעים וקבר שלפני הדיבור אינו מטמא. וגם דפר' פרה לא נאמרה עד יום שני כמ"ש בגיטין (דף ס)). לכן אמר "ויעשו כן בני ישראל" - שעשו מיד. ובנרות יש מקום לטעות שלא נצטוה רק אותו הדור כמ"ש "ויקחו אליך שמן זית". לכן אמר "לדורותיכם". ומהם למדין דגם שאר מצות דכתיב "צו את בני ישראל" הם מיד ולדורות. ובזה מבואר שמ"ש בספרי פר' נשא שלמדינן מיד משלוח טמאים ולדורות מנרות אין סותר לברייתא די"ג מדות שלמד מבנין אב כב"ב(?). ור' שמעון מוסיף עוד תנאי אחד שנמצא גם כן בגדר הציוי שהוא במקום שיש בו חסרון כיס. רוצה לומר, שהוא נגד טבע האדם שלכן צריך זירוז ביותר. ובספרי סיים על זה "הא אין ציוי בכל מקום אלא חסרון כיס חוץ מאחת. ואיזה זה? זה "צו את בני ישראל..כי אתם באים אל ארץ כנען" - מזרזם לענין חילוק הארץ. ובאמת זה מוסב גם עמ"ש דאין צו אלא זירוז מיד ולדורות - שגם זה אינו בענין חילוק הארץ, שלא נהג מיד. והוא הא' היוצא מן הכלל שבא בו ציוי מצד הזירוז לבד. מה שאין כן מה שכתוב "צו..ונתנו ללוים ערים לשבת" נהג גם מיד בשלש ערי מקלט שהפריש משה, וגם יש בו חסרון כיס. ויש עוד דברים בזה בספרי. יתבאר במקומם אם יצוה האל.

סימן ב

זאת תורת העולה היא העלה על מוקדה: פשטות הכתוב שחוזר לדיני העולה שזכר בפר' ויקרא. ששם באר פרטי מעשיה עד ההקטרה (כמו שכתוב "והקטיר המזבח") ופה מלמד הלכותיה מן ההקטרה ואילך; שיתננה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. וכבר למד בספרא לקמן [משנה יג' ויד'] שזה אינו מיוחד בעולה לבד, רק בכל דבר - אף הקומץ והלבונה וכולי. אם נתנו על המזבח ביום - לא יורידם בלילה. וכמו שיתבאר (בסימן ד'). אולם מה שכתב "היא העולה" הם דברי מותר. שהיה די לאמר "זאת תורת העולה על מוקדה (תהיה) כל הלילה" (כי מ"ש המבארים שפירושו היא העולה שנאמר כבר בפ' ויקרא - אינו נכון. דמה משמיענו? ומדוע לא אמר כן בזאת תורת החטאת והאשם?) ופירשוהו חז"ל שבא לתת טעם למה נאמר שבדברים שדרכן לקרבן ביום יהיו על מוקדה כל הלילה (הגם שבלילה אינו הזמן המיוחד לשום דבר מעבודת הקדשים כמו ששנו במגילה (דף כ:))? הוא משום דכבר עלה על המזבח ביום (שהיא זמן הראוי). וכל שעלה - לא ירד. והוא הדין כל דבר שעלה למזבח - לא ירד. וגם יתכן כי יפרשו לפי הדרוש שה"א של "היא העולה" היא ה"א התנאי הנלוה אל הפעל הבינוני. כמו "והבא אל הבית יכבס בגדיו" "והאוכל בבית" "והנוגע במי הנדה". ורצונו לומר העולה אשר תעלה על מוקדה תהיה על המזבח. ואחר שמלת "העולה" היא פעל בינוני (כי לא תבא ה"א התנאי עם השם רק עם הפעל הבינוני) - ממילא אינו שם מיוחד לעולה דוקא רק כולל כל העולה על המזבח. ור"ל גם הפסולים, אחר שעלו - לא ירדו. וכבר בארנו שלפי הפשט פרשה זו נקשרת אל פר' העולה שבויקרא שסיים "והקטיר את הכל" ופה מלמד דיני ההקטרה. ושם דרשו ממה שכתוב "והקטיר את הכל המזבחה" אף הפסולים שאם עלו לא ירדו (כמו שבארנו טעם הדרוש שם (סימן נז)). ובאר פה מתי יקטיר את הכל – היא העולה על מוקדה – שאם עלה לא ירד. [ביאור משנה ב'] והנה שורש דבר זה (אשר גם הפסולים להקרבה אם הם במזבח לא ירדו) למדנו ממה שכתוב בפר' תצוה (שמות כט, לז) "כל הנוגע במזבח יקדש" שפירש בו ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא שרצונו לומר שכל דבר שיגע במזבח, אף הפסול להקרבה – יקדש ויוכשר להקריב ולא ירד. (כי מה שפירש הראב"ע שהכהן שיגע בו יתקדש ויטהר תחלה – אינו נכון. שהיה לו לומר "כל הנוגע בו יטהר", שזה הלשון המורגל על טהרת הגוף; לא לשון 'קדושה'. ולכן העיקר שדומה כמו מה שכתוב במנחה (ויקרא ו, יא) ובחטאת (שם, כ) "כל אשר יגע בהם יקדש" שפירושו ויהיה קדש כמוה, וכמו שכתב הראב"ע עצמו. וזה אין סברה שנאמר שגם חולין העולים עליה יוקדשו דהא קיימא לן דאסור להכניס חולין בעזרה וכמו שלמד בקידושין (דף נז:) מקרא. ועל כרחך פירושו אם עלו קדשים פסולים). והנה עדיין לא שמענו אם זה כולל כל מיני קדשים אם לא. ולמדו זה ממה שכתוב אחריו (שמות כט, לח) "וזה אשר תעשה על המזבח" - כי מלת "אשר" בא פה דרך זרות. כי כל מקום שבא ציוי המתחלת במלת "זה", ראוי שיבא פעל הציוי בלא מלת "אשר" כמו "זה תאכלו..ואת זה לא תאכלו..ואת אלה תקשצו". וכבר דברתי מכלל זה בפר' שמיני (סימן ?). ובררתי שכל מקום שבא מלת "אשר" כבר קדמה הציוי בדרך כלל ובא לבאר הציוי כמו "קינים תעשה את התיבה..וזה אשר תעשה אותה" (בראשית ו׳:ט״ו), "ואתה את בריתי תשמר..זאת בריתי אשר תשמרו" (שם יז), "תקחו את תרומתי..וזאת התרומה אשר תקחו" (שמות כ״ה:ג׳). וכל מקום שיוצא מכלל הזה דרשוהו חז"ל, עיי"ש. וכן פירשוהו פה על מה שכתוב "כל הנוגע במזבח יקדש". שרצונו לומר אם נגע בו מדברים השייכים למזבח, ומפרש "וזה אשר תעשה על המזבח" (שיקדש הנוגע בו) - שרק אם היא דבר הדומה להנזכר בפרשה זו, אז יקדש. ובזה פליגי. איזה שם עיקר בפרשה זו שעליו רומז בכינוי "זה". דעת ר' יוסי הגלילי ששם "כבשים" עיקר שהיא הסמוך אל מלת "וזה". ורבי עקיבא סבירא ליה ששם "עולה" עיקר שהיא שם הקרבן הנזכר בפר' – "עולת תמיד לדורותיכם" (שמות כט, מב). ומפרש בגמרא (סנהדרין לד:, זבחים דף פג:) דאיכא בינייהו עולת העוף. שלר' עקיבא שאמר מה עולה וכולי גם עולת העוף הפסולה לא תרד. ובגמרא זבחים מפרש דבריהם, עיי"ש. [ביאור משנה ד' ה'] ור' יהושע ורבן גמליאל למדוהו מפה. שלכן באר פה שהעולה כשהוא על מוקדה לא תרד - אף פסולים כנ"ל. ודעת ר' יהושע שמלת "על מוקדה" שייכים אל התנאי: ’אם העולה על מוקדה’ (ר"ל על האישים) - אז יהיה על המזבח ולא ירד. ואם אינו ניתן לאישים - ירד. ודבריו קרובים יותר אל הפשט. דאחר שלפי פשוטו מדבר מדברים שניתנו על המזבח ביום שיוקטרו כל הלילה, וזה רק בדברים הנתנים למוקד שחשיב [במשנה ח'], ואמר "על המזבח" ר"ל שמצד שהם על המזבח ישארו שם כל הלילה. ולכן גם כפי הדרוש שהוסיף "הוא העולה" לדעת שהוא הדין כל דבר שעלה על המזבח לא ירד - היא דוקא בדברים שהם לאישים, לאפוקי דם ונסכים שאינם לאישים. ודעת רבן גמליאל שלפי זה מה שכתוב "על המזבח" מיותר (דאם להורות הטעם – מצד שהם על המזבח – כבר ידענו זה ממה שכתוב "כל אשר יגע במזבח יקדש"). ומפרש כפי הדרוש שבאו בצלעות מגבילות: זאת העולה על מוקדה . היא העולה על מזבח (שהיא מדרך הלשון בתנ"ך כמ"ש בהקדמתי לישעיהו). ורצונו לומר כפי הפשט שהעולה תהיה על מוקדה ולא תסיר ממנו (שאם פקע מן המוקד יחזיר אותה). וכפי הדרוש אמר שמצד שהיא העולה על המזבח יהיה כן – ללמד שהוא הדין כל העולה על המזבח, אף שאינו לאישים, לא ירד. (כן פירשוהו בגמרא בזבחים (דף פג.). עיי"ש.)

סימן ג

זאת תורת העולה היא העולה: (מיעוט א') מבואר אצלי לקמן (סימן כג באורך) שכינוי הרומז – זה זאת אלה – ירמוז תמיד לפי חוקי הלשון על דבר קרוב העומד לפני המדבר. וכל מקום שבא במשפטי התורה יפרשוהו חז"ל כי בא לכוונה רק זאת, לא זולתה. ויש בכלל זה דרכים רבים. ואחד מנתיבותיה שאם בא עם מלת "תורה" או "חוקה" – "זאת תורת" "זאת חוקת" – בא למעט את הכלל הנרמז במלת "תורה". [כי שם "תורה" מציין שמלמד דבר כללי, (וכמו שיתבאר לקמן (סימן כד)). שהלימוד יהיה כללי: • או מצד כמותו – שכולל דינים והלכות רבות כמו "זאת תורת החטאת והאשם" שמלמד דינים הרבה • או מצד הקיפו – שדין זה נוהג בדברים רבים, כמו "זאת תורת העולה", הגם שלא בא בו רק דין אחד של ההקטרה, בכל זה הוא "תורה" וכלל גדול מצד שנוהג בכל העולין כמן שדרשו תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו. • ולפעמים יפרשו שהיא 'תורה' וכלל מצד שני הענינים – שהם דינים רבים ונוהגים בהרבה דברים. כמ"ש "זאת תורת המצורע" תורה אחת לכל המצורעים. וכדומה הרבה. ובכינוי הרומז "זאת" ימעט את הכלל. רוצה לומר רק זאת, לא זולתה.] (מיעוט ב') וכן התבאר אצלי תמיד שמלת "הוא" הבא עם השם בא גם כן לדייק רק הוא, לא אחר. ובפרט למה שבארנו שמלת "העולה" היא פעל בינוני. הנה מבואר לדורשי הלשון שהשם הבא תחת הגוף הנוסף על כינוי הגוף הנרמז בפעל בא למעט תמיד כמ"ש בסדר ויקרא (סימן ?). (מיעוט ג') וכן מה שכתוב "העולה על מוקדה", למה שכתבנו למעלה ש"העולה" היא פעל בינוני והה"א היא ה' התנאי, וכבר בארנו בסדר ויקרא (סימן יב) כי העברי יציין סימן התנאי באחד מחמשה דרכים. ובארנו שיש הבדל בין כל שימוש בלשון. והנה בכל מקום שהתולדה של התנאי חוזר אל גוף הנושא עצמו שנזכר בהתנאי, ישמש תמיד - או במלת "אשר", או בה' הנלוה אל הפעל הבינוני כמו "והכהן המקריב את עולת איש", "עור העולה אשר הקריב לו יהיו", "המקריב את זבח שלמיו לה' יביא את קרבנו", "כל נפש אשר תאכל כל דם ונכרתה", "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים..ונכרתה". וההבדל שבין שני אלה הלשונות ידוע. שאם מציין את התנאי בה' הנלוה אל פעל בינוני ידבר בדרך ההודעה, כי הה' המשמשת לתנאי תשמש גם להודעה. ואם יציין התנאי במלת "אשר" הנלוה אל פעל עתיד או עבר - ידבר בדרך הסתם, לא בהודעה. וכיון שהיה יכול לאמר פה "עולה אשר יעלה על מוקדה על המזבח (תהיה) כל הלילה", ותפס "הָעולה" - דִבֶר מן דָבָר ידוע העולֶה, וממעט איזה דבר הבלתי נודע. והרי יש שלשה מיעוטים. וסבירא ליה לר' יהודה שממעט ג' דברים: שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה לארץ ולא נזרק, ושיצא דמה חוץ לקלעים (ולדעת התוס' נדה (דף מ ד"ה זאת) נשחטה בלילה ויצא דמה ממעט מחד מעוטא ומעוט שלישי לרובע ונרבע וכל הני דמודה בהו ר' שמעון). ודעת ר' שמעון דאין לדייק כל כך וג' מעוטים זה אחרי זה כולם ענין אחד הם. [כן אמר בהוריות (דף ב:) ממאי דקמייתא ר' יהודה מאן שמעת ליה דדריש מעוטי כהאי גוונא (ר"ל נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא כנ"ל ויקרא (סימן רעח)) ר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר זאת תורת העולה הרי אלו מעוטים] ואין כאן אלא ריבוי אחד (מלת "תורת") שמכניס דברים רבים תחת כלל אחד ומעוט אחד (מלת "זאת"). ומרבה מן "תורת" כל שהיה פסולן בקדש כגון: שנשחטה בלילה וכולי והלן (דם הלן או בשר שלן חוץ מן המזבח), והיוצא (בשר עולה שיצא), ובשר עולה שנותר חוץ לזמנו דהוה פיגול וכ' – כולם נכנסים תחת "תורה" הכוללת שהעולה על המזבח לא ירד. [משנה ח'] יכול אף הרובע וכולי שכולם פסולים לקרבן. לכן אמר "זאת" - רק הדומה לזאת שהיה פסולם בקדש. וברייתא זו מובא בזבחים (דף כז:) ו(דף פד) ובנדה (דף מ.). ועיי"ש בתוס' האריכו בפירושו. [משנה ט'] ובאר דבבעלי מומין (אם המום בדוקין שבעין) הכשיר רבי עקיבא; הואיל וכשרים לכתחלה בעופות. (כן פירשוהו בגמרא. ועיין בתוי"ט פ"ז דמנחות מ"ג). ור' חנינא אמר שאביו היה דוחה אותם מעל המזבח כלאחר יד ולא היה מורידן דרך בזיון בפרהסיא (כ"ז פ"ט דזבחים מ"ג). ואמר ר' שמעון (מובא בזבחים שם משנה א) דנסכים הבאים בגלל הזבח אם עלו - ירדו; וכר' יהושע. (ובדם ונסכים הבאים בפני עצמם סבירא ליה כרבן גמליאל). ולא למד כן מן "הוא העולה על מוקדה", רק כמו שלמדו רבי עקיבא (בסימן הקודם) מן 'וזה אשר תעשה על המזבח...עולה'. וסבירא ליה דמה עולה הבאה בגלל עצמו - כך רק הבאה בגלל עצמו, יצאו נסכים שבאים בגלל הזבח. [משנה י'] הלכך בין שהזבח כשר והנסכים פסולים (כגון שיצאו או נטמאו), בין שהנסכים כשרים (מפסול עצמם) והזבח פסול (שאז נפסלים עמו), ואפילו שניהם פסולים – הזבח לא ירד שהמזבח מקדשו והנסכים ירדו כיון שאין באים בגלל עצמם. [ביאור משנה יא'] ובארו שהוא הדין שהכבש מקדש את הראוי למזבח שנאמר "ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח" שלמד מזה בספרא (ויקרא נדבה פרשה יב) שהוא הדין שאסור להעלות שאור ודבש על הכבש (כמו שבארנו שם (סימן קמב)). הרי מבואר שהכבש דינו לענין הקטרה כמזבח. [ובזבחים (דף פז.) גריס "את המזבח". וגירסת הספרא יותר נכונה]. וכן הכלים מקדשים דכתיב בפר' תשא (שמות ל׳:כ״ז-כ״ח) "ומשחת..ואת מזבח העולה ואת כל כליו..כל הנוגע בהם יקדש" שכולל גם הכלים. [משנה יב'] הועתק מזבחים (שם משנה ז'). כלי הלח (שהיו ליין ולשמן כדתנן במנחות (משנה מנחות פ"ט מ"ב) ז' מדות הלח היו במקדש) מקדשות את הלח ולא את היבש. ושני מדות היבש שהיו שם – עשרון וחצי עשרון – מקדשות את היבש ולא את הלח. ואם נקבו ועושין כעין מלאכתן שהיו עושין כשהיו שלמים - מקדשים. ואין מתקנים שברי כלי קדש.

סימן ד

היא העולה על מוקדה: כבר בארנו שבא לפרש דיני הקטרת העולה, שיקטירה על גבי המזבח כל הלילה. וכבר בארנו שבכל מקום שיאמר "זאת תורת" בא לכלול דברים הרבה תחת תורה אחת וכלל אחד. ובא ללמד שאף כל דברים העולים על המזבח דינם לקטר בלילה. רק שיש הבדל בין אימורי עולה ובין דברים שדינם לקרב ביום. שאימורי עולה ניתנים לכתחלה על המזבח בלילה. ושאר דברים שדינם לקרב ביום (שאי אפשר שיקטירם לכתחלה בלילה דהא ילפינן מ"יום צוותו" ולא בלילה), על כל פנים אם נתנם קודם בא השמש יכול לגמר הקטרתם בלילה כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק). ולפי זה פי' בגמרא (מנחות (דף כו:) [[תמורה יד א|ותמורה (דף יד)]]) שמ"ש בקומץ וקטורת שמעלן "מבא השמש" היינו לפני בא השמש. ולפי זה אינו דומה עם "מבא השמש" דרישא. אמנם לגירסת הספרא שבידנו אין צריך לזה. שברישא דייק וכתב והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה - ר"ל שיוכל ליתנם קודם השמש והם מתעכלים, וכן הם הולכים בתחלה על גבי המזבח לקרב כל הלילה. ובסיפא כתב "והם מתעכלים כל הלילה" ולא כתב "והולכים" - כי אין הולכים לכתחלה על המזבח לקרב. [משנה יד'] ומקשה שנֹאמר שמה שכתוב "על המזבח כל הלילה" היינו שיהיו מונחים על גבי המזבח, שלא יבואו לידי נותר. ואם הם למטה שחושש שיבואו לידי נותר יעלם על ראש המזבח ויונחו שם עד הבקר כדי שלא יפסלו בלינה. אבל לא שיוקטרו בלילה. ומשיב שזה ידעינן מ"לא ילין חלב חגי עד בקר" שלא ילינו האימורים למטה. ועל כרחך בא ללמד שיוקטרו בלילה. (ומה שהביא מנחת נסכים, פירשו בתמורה (שם) נסכים הבאים עם הזבח. דנסכים הבאים בפני עצמם קרבים בלילה).

סימן ה

כל הלילה עד הבקר: ביומא (דף כ.): תנן התם איברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות - לא יחזיר. אחר חצות - יחזיר ואין מועלים בהם. מנא הני מילי? אמר רב כתוב אחד אומר "כל הלילה..והקטיר" וכתוב אחד אומר "כל הלילה..והרים", חלקהו - חציו להקטרה וחציו להרמה. מתיב רב כהנא וכולי. אלא אמר ר' יוחנן ממשמע שנאמר "כל הלילה" איני יודע שהוא עד הבקר, ומה תלמוד לומר "עד הבקר"? תן בקר לבקרו של לילה. סברת רב שאחר שכתוב שכל הלילה תהיה מוקדה וכתוב שירים את הדשן בלילה (כי מה שכתוב "ולבש הכהן מדו בד..והרים את הדשן" הוא בלילה, כי אחר כך אמר "והאש על המזבח תוקד..ובער עליה הכהן עצים בבקר") ולכן מחלקינן שחצי הלילה תהיה על מוקדה ואינה ראויה עדיין להרימה מעל המזבח עד החצי השני. ורב כהנא הקשה על זה. ומפרש ר' יוחנן בדרך זה: כי הנה מה שכתוב "כל הלילה" מפורש במקומות הרבה כפשוטו שהוא עד הבקר – "וה' נהג רוח קדים עזה כל היום וכל הלילה" (שמות י׳:י״ג), "ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שם, יד), "וילכו כל הלילה ויאור להם בחברון" (ש"ב ב, לב). ולפעמים פירושו מקצת הלילה – "ויסובו ויארבו לו כל הלילה בשער העיר ויתחרשו כל הלילה" (שופטים ט״ז:ב׳) - פירושו מקצת הלילה כמו שכתוב שם "ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר וכולי". וכן "כי לא אכל לחם כל היום ההוא וכל הלילה" (שמואל א כ״ח:כ׳), פירושו מקצת, דהא אכל אצלה והלך משם בלילה. אך ההבדל מבואר. שאם כוונת המאמר וחדושו על קצה הראשון מן הלילה או שר"ל במלת "כל" שלא הפסיק מעשהו - יתכן שיפורש "כל הלילה" על קצהו הראשון גם כן. ובה"ג אם רוצה לבאר שהיה כל הלילה ממש הוצרך להוסיף "עד הבקר" כמו "ויתעללו בה כל הלילה עד הבקר" (שופטים י״ט:כ״ה). שאם לא יאמר "עד הבקר" נבאר מה שכתב "כל הלילה" על מקצת הלילה ומלת "כל" שלא הרגיעו בינתיים. וזה הוכחת ר' יוחנן שאם היה כתוב "על המזבח כל הלילה" נפרש על ההקטרה ובזה הרבותא הוא קצהו האחרון כי על קצהו הראשון ושלא יפסיק בינתיים אין צריך פה. אך ממה שהוסיף "עד הבקר" מבואר שמה שכתוב "כל הלילה" הרבותא הוא קצהו הראשון, כי מדבר גם מן ההרמה שהחידוש הוא שגם קצהו הראשון ראוי להרבה. ו"עד הבקר" הוא רבותא להקטרה שגם קצהו האחרון יוקטר. וז"ש מה ת"ל עד הבקר? תן בקר לבקר של לילה – ר"ל מזה ידעינן שבקר של לילה וסופו המכוין במ"ש "כל הלילה" הוא סוף חצי הראשון של הלילה. ולכן הוצרך להוסיף "עד הבקר" להוסיף הבקר האמת על הבקר הנרמז במלת "כל הלילה" שאינו בקר ממש. וזה כוונת הספרא מה ת"ל "עד הבקר"? אם אינו ענין לעיכול איברים (שעל זה היה די שיכתב "כל הלילה" ונדע שפירושו עד סוף הלילה) תנהו ענין לתרומת הדשן (ר"ל שבו תחלה הלילה היא החידוש, ולכן צריך להוסיף "עד הבקר").

סימן ו

ואש המזבח תוקד בו: כבר בארתי בויקרא (סימן ל) ובכל הספר שאין דרך הלשון לחזור את השם בכל פעם. והיה לו לומר "ואשו תוקד בו" בכינוי. ובארנו שדרך חז"ל לדרוש בזה שהשם הנשנה אינו דוקא השם הראשון. כמו שדרשו לקחת את יבמתו ועלתה יבמתו שאת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת וכולי (יבמות דף כ). וכן "וזרקו את הדם" – אף שנשפך, שהוא דם אחר (כמו שבארנו שם סימן מא). וכן דרשו ממה שלא אמר "ואשו" - שיאמר שאש מזבח (כל שיהיה, אף מזבח הפנימי) - תוקד על החצון. וזהו שאמר בספרא (מובא ביומא (דף מה:)) ומנין לאש מזבח הפנימי. [ובגמרא מביא "אש תמיד תוקד" והוא טעות סופר כמו שמוכח שם עמוד א' שאמר "אש המזבח תוקד בו" זו מערכה שניה של קטרת. וכן בדף לג:] עוד למד בספרא (מובא בגמרא שם) ממה שכתוב "אש תמיד תוקד על המזבח" שאף אש שאמרת יהיה תמיד (היינו אש המנורה) – יהיה על מזבח החיצון. וזה יתבאר היטב על פי הכלל אשר ראיתי מוסד בלשון שמלות המורים על הזמן דרכם לבא בסוף המאמר: "לשרת לפני הארון תמיד" (דברי הימים א ט״ז:ל״ז), "העומדים לפניך תמיד" (דברי הימים ב ט׳:ז׳), "שאון קמיך עולה תמיד" (תהלות, עד), "לא ידון רוחי באדם לעולם" (בראשית ו׳:ג׳), "וגם בך יאמינו לעולם" (שמות י״ט:ט׳), "וחטאתי לאבי כל הימים" (בראשית ?) אם לא במקום שמלת הזמן הוא עיקר החידוש בהמאמר שאז יקדימנו כמו: "תמיד תהלתו בפי" (תהלות לד) – עיקר דבריו שתמיד מהלל. וכן "ואני תמיד איחל". אין הרבותא שמיחל רק שתמיד מיחל. וכן "לעולם בהם תעבודו" (ויקרא כ״ה:מ״ו), שאין צריך להשמיע שיעבודו בהם שכבר אמר "והתנחלתם אותם", רק שלעולם יעבודו. וכן בשמואל ב' (ט ז) "ויאמר לו דוד..ואתה תאכל לחם על שלחני תמיד". ושם (י) "ומפיבשת בן אדוניך יאכל תמיד לחם על שולחני". וכן שם (יג) "כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל". שתחלה היה עיקר החידוש שיאכל על שולחנו - לכן אמר מלת "תמיד" לבסוף כדינו בכל מקום. מה שאין כן בדבורו אחר כך היה הרבותא שתמיד יאכל, מבלי הפסק. וכן אחר כך ספר הטעם שישב מפיבשת בירושלים מצד שאכל תמיד על שולחן המלך - לכן הקדים מלת "תמיד" שהיא העיקר בדבורו. ואם כן, לפי חוקי הלשון היה צריך לומר "אש על המזבח תוקד תמיד". מזה למדו חז"ל ששינה וכתב מלת "תמיד" שלא במקומו למען יובן ממנו כוונה שניה דרושיית שסמך מלת "תמיד" אל "אש" למען יתפרש "אש תמיד" כמו "עולת תמיד" "קטרת תמיד" "מנחת תמיד" – שמלת "תמיד" הוא תואר אל "אש" - אש שהיא תמיד, רוצה לומר אש מנורה דכתיב "יערך את הנרות לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ד) – תוקד על המזבח החצון. ובארו שלכאורה יש ללמוד ממה מצינו כמו שאש מזבח הפנימי לוקח מן החצון - כן אש מחתה ומנורה. והשיבו שיש לדחות מה שם מן הסמוך (שמזבח החצון סמוך לפנימי) כן אש מחתה ומנורה יוקח ממזבח הפנימי הסמוך להם. ולכן צריך קרא. [ובגמרא גריס "ודין הוא. נאמר אש בקטורת..", ונדחקו בזה רש"י ותוספות. ולפי עניות דעתי ר"ל מה שנאמר "ואש המזבח תוקד בו" שהוא אש הקטורת שעל מזבח הפנימי, וכמו שגריס בספרא תן אש המזבח הפנימי]. ומה שאמר למחתה מנין? וכולי (ר"ל למחתה של יום הכפורים) תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה..מלפני השם – הוא הדרוש שבספרא אחרי (אחרי מות פרק ג מ"ה) ושם יתבאר.

סימן ז

ולבש הכהן מדו בד: שם מד נבדל משמות בגד - שמלה וכדומה, שמציין את הבגד המכוין למדת האדם; לא ארוך ולא קצר מגופו. כמו שכתוב "וילבש קללה כמדו" (תהלות, קט). וכן (שמואל א י״ז:ל״ח) "וילבש שאול את דוד מדיו" פירשו חז"ל שהיו מכוונים למדת גופו. רוצה לומר, כי אחר כך אמר "ויחגור דוד את חרבו מעל למדיו" - מבואר שנעשה מדתו של דוד כמדתו של שאול. ושרשו מדד מענין מדה. ולדעת ר' יוחנן ביומא (דף כג:) הוא שם המין כמו "שמלה לך" "ויהי לי שור וחמור" - רוצה לומר מדיו; דסבירא ליה שלובש ארבעה בגדים. ולדעת ריש לקיש הוא שם היחיד על הכתונת לבד. ותפס לשניהם שם "מד" שיהיה כמדתו. כמ"ש ביומא (שם) ובפסחים (דף סה.).

סימן ח

מדו בד ומכנסי בד: שבעה פעמים בתורה נמצא אצל בגדי כהונה שם בד.

סימן ט

ולבש הכהן וכולי ומכנסי בד ילבש: מה שכתב פעל "ילבש" זה שנית מיותר. ודעת ר' יהודה שבא להביא את המצנפת והאבנט. רוצה לומר, שאם לא יכפל פעל "ילבש" אז מה שכתוב "על בשרו" יסוב על פעל "ולבש" כאומר ולבש על בשרו מדו בד ומכנסי בד - ואז בהכרח נפרש שם "מדו" על הכתונת לבד, שלובשו על בשרו. ולא נוכל לפרש ש"מדו" הוא שם המין על כל הבגדים (כדעת ר' יוחנן הנ"ל (סימן ז)) דהא המצנפת לובש על ראשו והאבנט על בגדיו - לא על בשרו. מה שאין כן עתה שכתב שנית פעל "ילבש" - ממילא מה שכתוב "על בשרו" אינו חוזר רק למכנסים, לא על "ולבש הכהן מדו בד" ומפרשינן ש"מדו" הוא שם המין (שילבש מדיו ובגדיו) ו"מכנסי בד ילבש על בשרו" כמו שדרשו שלא יהיה דבר קודם למכנסים. ומבואר שלובש גם אבנט ומצנפת. [במה שכתבנו מיושב קושיית התוספות יומא (דף כג:) ד"ה ילבש]. ורבי ור' דוסא סבירא להו דאף אם לא יכתב "ילבש" לא נוכל לטעות ש"מדו" הוא הכתונת לבד. שמדוע יקרא את הכתונת בשם הסוג? כי כל הבגדים שהם למדת גופו נקראים "מדו" וסתם "מדיו" בתנ"ך כולל הבגדים העליונים – "ויואב חגור מדו לבושו" (שמואל ב כ׳:ח׳), "ויחגור אותה מתחת למדיו" (שופטים ג׳:ט״ז). וממילא נפרש ש"מדו" כולל כל הבגדים ונפרש שפעל "ולבש" מושך עצמו ואחר עמו ופי' "ומכנסי בד (יהיה או ילבש) על בשרו". ולכן דריש ר' דוסא שבא להביא בגדי כהן גדול. ורבי דרש להביא את השחקים. וזה יתבאר על פי מה שכתבתי בויקרא (סימן ?, ובכמה מקומות) שפעל הנכפל שלא לצורך בא להורות שהתנאי שנזכר עם הפעל הראשון אינו מעכב. כמו שדרשו "על שפך הדשן ישרף" אף על פי שאין עצים – כפל פעל 'ישרף' להורות שהתנאי 'ושרף על עצים' אינו דוקא, רק ישרף מכל מקום. וכן כפל פה פעל 'ילבש' ללמד שהתנאי שהזכיר ("ולבש הכהן מדו בד") אינו דוקא. וסבירא ליה לר' דוסא שהוא נגד מה שכתוב "מדו" (שמורה כמדתו) ובא לרבות "ילבש" אף שאינו "מדו", ולא נעשו למדתו - כגון בגדי כהן גדול ביום הכפורים שהם כשרים לכהן הדיוט [כי על מרושלים ומסולקים אין צריך קרא דבלי זה ידעינן שאינם לעכב כמ"ש התוס' זבחים (דף יח.)]. ודעת ר' דוסא דבגדי כהן הדיוט היו של בוץ. ורבי חולק וסבירא ליה שהיו של כלאים ושבגדי כהן גדול ביום הכפורים טעונים גניזה. ולכן אמר שמה שכתוב "ילבש" - אף שהם שחקים. כי במה שכתב "מדו בד" היינו חדשים כמ"ש בזבחים (דף יח.), ומוסיף "ילבש" אף שאינם חדשים. ור' שמעון חולק גם כן על ר' יהודה דסבירא ליה שכפל "ילבש" לרבות מצנפת ואבנט; שזה ידעינן ממה שכתוב "מדו בד". רק שסבירא ליה שלא מן "מדו" ידעינן זה, ש"מדו" מורה כמדתו ויפורש גם על הכתונת לבד (וכמ"ש ביומא (דף כד) לר"ל שמדו הוא הכתונת ושינה לכתב שם מדו שיהיה כמדתו) רק מן "בד" ידעינן שבד כולל כל הבגדים כמ"ש "ולבש את בגדי הבד".

סימן י

ומכנסי בד ילבש על בשרו: ובפר' אחרי כתוב "ומכנסי בד יהיו על בשרו" - ש"על בשרו" מיותר. ודריש ממה שכתוב פה "ילבש" שתחלת לבישתם יהיה על בשרו, לא שיקדים בגד אחר. ומה שכתוב שם "יהיו על בשרו" שכן ישארו על בשרו ממש בלא חציצה. ומה שכתב בספרא "ילבש על בשרו" – ולא רטיה, הכי פירושו: שאם היה כתוב "ילבש" לבד הייתי מפרש שקאי על המשכת הלבישה - שיהיה על בשרו בלא חציצה. אבל כשהוא אומר להלן "יהיה על בשרו" (שמלת "יהיה" מורה הוייתם עליו, וידעינן משם שלא יהיה חציצה) – אם כן בהכרח שמה שכתב פה "ילבש" הוא תחלה הלבישה; שלא יהיה דבר קודם למכנסים. [ונמצא בדוגמא זאת בספרא בכמה מקומות. ופירושו כי יש פעלים רבים שמשמשים בין על התחלת הפעולה בין על התמדת הפעולה (כמו פעל קם עמד שכב היה), עד שפעמים נסתפק בפירושו. כמו "בשכבך" – דעת ר' אליעזר (ריש ברכות) שפירושו כל זמן שאתה שוכב. וכן נוכל לפרש פעל 'ילבש' על המשכת הלבישה. אבל על ידי שכתוב במקום אחר "יהיה על בשרו" - שפעל "יהיה" מציין המשכת הלבישה – מבואר שכיון בפעל "ילבש" על התחלת הלבישה.] [בזבחים (דף יט.) תפס על שלא יהיה דבר חוצץ שנאמר "ילבש על בשרו" וביומא (דף כה.) ובסנהדרין (דף סט:) על שלא יהיה דבר קודם למכנסים שנאמר "יהיה על בשרו" – נקיט שטפת לשון הספרא. וביומא (דף כג:) מנין שלא יהיה דבר קודם למכנסים ת"ל "ילבש על בשרו" – וזה כדברי. ושלא כדברי התוס' ד"ה מנין.]

סימן יא

והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה: בכל מקום אמר שם "דשן" סתם, ולמה הוסיף פה "אשר תאכל האש את העולה"? והשיבו חז"ל שהתנה שני תנאים: (א) שיהיה הדשן ממה שתאכל האש, לא מדבר שלא נאכל עדיין מן האש (ב) שיהיה מן איברי העולה, לא מהעצים שנאכלו מן האש. ויש הבדל בין דשן ובין אפר. ששם "דשן" לא בא בתנ"ך רק על דברים שמנים הנשרפים כמו בשר וחלב. והוא משמש עם פעל 'דָשֵן' המורה על השומן; דבר והפוכו, כמו שהוא המנהג בשמות ופעלים הרבה. שהאש מסיר את הדושן. וכבר בארתי בפירוש ישעיהו (סימן כט) ש"דשן" נבדל מן "שומן" שהוא מיוחד על הלחות הטבעי השרשי בחי. ודשן המזבח הם החלקים שהוסר מהם הלחלוחית הזה על ידי האש. אבל שם "אפר" כולל כל הנשרף, גם דבר בלתי דשן ושמן. וכשבא שם "אפר" על דבר דשן שנשרף - מובדל משם "דשן" במה ששם "דשן" נקרא תיכף ששלט בו האש להתיך לחותו ודשניותו, הגם שלא הודקו החלקים לאבק רק הוקשו כעץ. וכמ"ש בזבחים (דף פו:) בשרירי ופרש"י שנתקשו מחמת האש ונשרפו אלא שלא נעשו פחם [ולדעתו ראוים גם להרמה. ולדעת התוס' אין ראוים לא להרמה ולא להקטרה]. אבל בשם "אפר" לא נקראו עד שנעשו כאבק, שכן בפרה דכתיב "ואסף את אפר הפרה" היה צריך לחובטה במקלות עד שתכתש וכוברין אותה בכברות (כמ"ש בפ"ג דפרה וברמב"ם (פרק ג מהל' פרה ה"ג)). ולכן אם היה אומר פה "והרים את דשן העולה" הייתי אומר שירים איברי עולה (ר"ל אותן שנתקשו כעץ ולא נעשו פחם). לכן אמר תנאי "אשר תאכל האש" שאכילת האש מציין כליון העצם והוא אחר היבוש כמ"ש "את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר" (יחזקאל, טז). וזהו שאמר אי עולה יכול איברי עולה וכולי. ואם לא יאמר "את העולה" נאמר שיוכל להרים גם ממקום שריפת העצים שנקרא "דשן" על שם הרוב (כמו שבמ"ש "והוציא את הדשן" היה מוציא הכל, כי כל הנשרף על המזבח נקרא "דשן" על שם הרוב). לכן באר שצריך לקחת ממקום שריפת העולה לבדה בלא תערובות. וזהו שאמר חותה מן המאוכלות הפנימיות – והם שני תנאים: (א) מן המאוכלות (ב) הפנימיות. וזה מורה כדעת התוס' דשרירי אינם ראוים להרמה דהא כתיב "אשר תאכל האש" הגם שאין ראוים גם להקטרה כי נקראים "דשן". או כר"י הבחור שמישב שיטת רש"י שמ"ש דשרירי ראוים להרמה היינו לאספן לתפוח כי בהוצאת הדשן לא התנה תנאי "אשר תאכל האש".

סימן יב

ושמו אצל המזבח: יש הבדל בין שימה ובין נתינה. בפעל "נתינה" ישקיף על ההנחה עצמה ובפעל "שימה" ישקיף על איכות ההנחה. פעל נתינה הושאל מעיקר הוראתו – שבא מוגבל נגד פעל "לקח", מה שהאדם נותן אל הלוקח שיהיה שלו – אל כל דבר הניתן באיזה מקום שיונח שם. ובפעל "וישם"(?) מציין איכות השימה - אם היה איזה סדר וערך או יחוס אל המקום, או בדבר המושם עצמו - שיזהר בשימתו. וכבר השקיפו על זה דורשי הלשון. וחז"ל השקיפו על הבדל זה במקומות הרבה כמ"ש (בר"ר לא, יא) "ופתח התיבה בצדה תשים" - אר' יצחק למדך תורה דרך ארץ שאם עושה אדם טרקלין עשר על עשר יהיה עושה פתחו מן הצד – דייק מלת "תשים" שהיא הסדר המיוחד לזה. ושם (בר"ר נג, יג) "ויתן אל הגר שם על שכמה" - שכן דרך עבדים להיות ממלאים כדם על שכמם ושם (בר"ר נו, ג) על "וישם על יצחק בנו" - כזה שהוא טוען צלובו בכתפו – דייקו ממלת "וישם" שהוא הראוי לזה שכן דרך עבדים. וכדומה. או שפירשו פעל "שימה" על איזה סדר מיוחד כמ"ש בב"ר (בר"ר, סח) "וישם מראשותיו" - עשאם כמין מרזב וכן ’ויתן פני הצאן אל עקוד..ושם את המקלות’ (בראשית ל, מ-מא) – כי המקלות נסדרו בסדר מיוחד לנוכח הצאן. ובעירובין (דף נד.) מנין עד שתהיה סדורה בפיהם? שנאמר "שימה בפיהם"...מנין שחייב להראות לו פנים (פי' טעם ההלכה) שנאמר "אשר תשים לפניהם" – פירשו מלת "שימה" על הסדר ועל שישים בנחת ובעיון היטב. ומטעם זה אמרו בספרא (מובא בפסחים כו-כז, יומא מה, תמורה לד) "ושמו" בנחת, "ושמו" שלא יפזר – שזה מוכח ממה שלא אמרו "ונתן". וכבר בארתי (ויקרא סימן פה ובכל הספר) שמדרך הלשון שכל פעל המשלים וגומר פעולת הפעל הקודם לו יבא בלא כינוי. והיה לו לאמר "ושם אצל המזבח". כי פעל 'שֹם' משלים פעולת פעל "והרים" הקודם לו כמו "ויקח את האש ואת המאכלת וישם על יצחק" (בראשית כ״ב:ו׳), "ויקח את האבן וישם מראשותיו" (שם כה), "ויקח משה חצי הדם וישם באגנות" (שמות כ״ד:ו׳), "ומסל המצות לקח..וישם על החלבים" (ויקרא ח׳:כ״ו), וכדומה. ובארו חז"ל שאמר "ושמו" בכינוי ללמד שישים את כולו, לא חלק ממנו. ומ"ש "אצל המזבח" סמוך למזבח התבאר למעלה (ויקרא סימן פו).

סימן יג

אשר תאכל האש את העולה על המזבח: פשטות הכתוב - והרים את הדשן על המזבח. אולם, מה שכתוב "על המזבח" מיותר שכבר אמר "הוא העולה על מוקדה על המזבח". והוציאו מזה חז"ל כוונה שניה דרושיית הרצוף גם כן בלשון זה שמה שכתוב "על המזבח" מוסב על "אשר תאכל האש". ומזה הוציאו בספרא (מובא ביומא דף מה) (א) שלא יורידם בעצמו מן המזבח ואם צריך לסדר המערכה יסדרם על הכבש או הסובב. (ב) שהפוקעים קודם חצות (כי חצות עושה עיכול בשרירי) – צריך להחזירם. וכמ"ש ביומא (דף כ.) ובזבחים (דף פז.). והוא כר' יהושע בזבחים (פג:) דנפ"ל מ"אשר תאכל האש". [וגם למ"ש בזבחים (דף פו.) לת"ק דרבי שמפרש מ"ש "ועשית עולתיך הבשר והדם" - עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי גידין ועצמות – ל"ק מה שהקשו התוס' (ד"ה עכולי. ובדף פג: ד"ה ההוא) דאם כן ל"ל "אשר תאכל האש"? כי באמת ממ"ש "ועשית עולתיך הבשר והדם" לא מבואר לאהדורי פוקעים. רק אחר שכבר ידעינן מן "אשר תאכל האש" שצריך שישרפו על המזבח הוא בכלל "ועשית עולתיך" (כי זה גדר פעל 'עשה' שכולל כל מיני העשיות הצריכות) ואחר שצריך שיתעכל(?) במזבח הוא בכלל "ועשית", ופי' רק הבשר והדם לא גידין ועצמות. אבל אם לא נדע מפה לאהדורי פוקעים לא נוכל לבאר זה במ"ש "ועשית עולתיך" אחר שלא נדע שהיא מכלל העשיות, ומוכרח לפרש כרבי].

סימן יד

ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים: מלת אחר / אחרים מציין תמיד שאין לו יחוס עם הקודם והוא נבדל ממנו כמו "אלהים אחרים", "איש אחר", "מקום אחר". וכמ"ש בספרא (בחקתי פרק י מי"ב) ובערכין (דף כה:) "ואם מכר את השדה לאיש אחר" – ולא לבנו. ובספרי שופטים (פסקא קצד) "ואיש אחר יחנכנו" – נכרי. ובקדושין (דף סז:) "לאיש אחר" – ולא לקרובים. ושם (דף יג:) יבם לא אקרי אחר. ובב"ר (פ' ?) "כי שת לי אלהים זרע אחר" – זרע שבא ממקום אחר זה מלך המשיח. ושם (בר"ר, עג) "יוסף ה' לי בן אחר" – אחר לגלות; אחר לחלוקת הארץ; אחר שעשה מעשה אחרים ובגיטין (דף צ.) ובסוטה (דף ה.) "והיתה לאיש אחר" – התורה קראתו אחר; זה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניסה וכולי ובר"ר (בר"ר, מז) "אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" – אותה שנה מעוברת היתה - רצונו לומר ש"אחרת" משמע שמשונה מן הקודמות שהיה פשוטה והיא מעוברת ושם (בר"ר, לג) "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" – ר' יוסי אומר ג' שבועות שלמים (כן גריס בידי משה)... ושם "ויחל עוד שבעת ימים אחרים" – מסייע ליה לר"י דאמר ג' שבועות שלמים. רצונו לומר שממלת "אחרים" מבואר שהי' השבוע השניה משונה מן הראשונה, והשלישית מן השניה. וזה יצויר על ידי שהיו שלמים ולא חשב מקצת היום ככולו. ממילא שבוע א' התחיל ביום ראשון וכלו הז' ימים ביום שני והז' ימים השניים כלו ביום שלישי. והיה כל שבוע משונה מן האחרת. וזהו שאמר בספרא (מובא ביומא דף כג:) יכול וכולי פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול - שעל זה אמר "אחרים". ומשיב תלמוד לומר בגדיו בגדים. והוא על פי מה שמבואר למעלה (ויקרא סימן עט ובכמה מקומות) שאחד מדרכי ההיקש שלפעמים יכפול שם או פעל ב' פעמים למען נקיש אחד לחברו. והיה יכול לומר "ופשט בגדיו ולבש אחרים". וכפל שם 'בגדים' ללמד שגם הם יהיו בגדי קדש כראשונים. [וזה לפי דעתי כוונת המדרש (בר"ר פ?) "ויעבד יעקב עוד שבע שנים אחרות" – מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות; מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה. רצונו לומר שממה שכתוב "אחרות" משמע שהיו משונות מראשונות ומזה הוציאו שהיו שלמות; ר"ל מיום אל יום, לא שנת עולם. כי שנת עולם אינם שלמות, שיום אחד בשנה חשוב שנה, ולפי זה לא היו אחרות כי השנה שעמד בה נחשבה לסוף מנין הראשונות ותחלת מנין האחרונות; שיום אחר ראש השנה כלו הז' שנים. ואחר ז' ימי המשתה חשבו עד ראש השנה לשנה אחת. ומה שכתב "אחרות" מבואר שחשבו שנים שלמות מיום אל יום והיו 'אחרות' ממש. אולם ממה שכפל שם "שנים" עם מלת "עוד" מבואר גם כן שהיו דומים בצד מה לראשונים כמו שדריש פה מן בגדיו בגדים. וזה כי מה הראשונות באמונה אף אחרונות.] ודעת ר"א ש"בגדים אחרים" היינו בגדי חול (וסבירא ליה ההיקש: בגדים שפושט הראוים למלאכתו אף בגדים שלובש הראוים למלאכתו - היינו למלאכת הוצאת הדשן שכשרה גם בבעל מום (כמו שכשרה בבגדי חול), והבעל מום בגדי חול ראוים למלאכתו). ומה שכתב "אחרים והוציא" - לרבות בעל מום. ר"ל כמו שכשר בבגדי חול הוא הדין שכשר בבעל מום; דלא עבודה היא. [באמת התוס' לא כ"כ אבל(?) בירושלמי (פ"ב דיומא הלכא א) איתא הוציא שאר הדשן בפלוגתא דר"י ור"ל אתיא כמ"ד אחרים פחותים מהם. ברם כמ"ד אחרים לרבות בעל מום – הוא זר הוא בעל מום. ובזה לא נצטרך לדחוק שר"א דריש "אחרים" אנשים אחרים - שזה נגד הלשון.]

סימן טו

והאש על המזבח תוקד בו: פסוק זה מיותר שכבר אמר (פסוק ב') "ואש המזבח תוקד בו". ודעת ר' יהודה שרצונו לומר שהקדת האש והבערתו יהיה על המזבח למעלה ולא שיבעיר למטה. ור' יוסי סובר שבא ללמד שיעשה עוד מערכה לצורך קיום האש. וכל זה מובא ביומא (דף מה.). ומפרש דר' יוסי למד שתהיה הצתת האליתא בראש המזבח מן "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" כר' שמעון בספרא (ויקרא נדבה פרק ה מ"ח). ור' יהודה לשיטתו שפירש שם שבא ללמד שהצתת האליתא תהיה בכהן כשר. ועיי"ש (סימן מח) בארתי דברים האלה ואין להאריך. ומ"ש "לא תכבה" – בא ללא תעשה שאסור לכבות. ודע שיש הבדל בין יקד ובין בער דלק ויתר לשונות שבאו על ההבערה. ש'בער' ו'דלק' מורים תחלת ההבערה, ו'יקד' מורה קיום האש הגדולה במדורה. ולפי זה לר"י שבא על הצתת האליתא היה לו לומר "תבער בו" כמו "ובער עליה הכהן עצים" וכדומה. ותפס "תוקד" משום מ"ש "לא תכבה" שקאי על המוקד והמדורה שלא יכבנה. וגדר המוקד הוא המדורה הגדולה שהאש אוחזת ואוכלת וממילא נשמע שלא תכבה וע"כ שהוסיף "לא תכבה" ללא תעשה.

סימן טז

ובער וכולי בבקר בבקר: דע כי השמות הבאים כפולים להורות על הכללות - לא יבא אות היחוס דבוק בשני שמות הכפולים – "איש איש", "ויהי המה עושים גוי גוי אלהיו" (מלכים ב י״ז:כ״ט), "בארות בארות חמר" (בראשית), "ובכל מדינה ומדינה עיר ועיר" (אסתר), "לכל כלי עבודה ועבודה" (דברי הימים א כ״ח:י״ד). וגם במקום שצריך לבא אות היחוס על הראשון - לא יוכפל על השני – "זה זכרי לדור דור" (שמות ג׳:ט״ו), "מעון אתה היית לנו בדור ודור" (תהלות, צ), "לעבודה ועבודה" (דברי הימים ב ל׳:כ״אג), "לעיר ועיר" (דברי הימים ב י״ט:ה׳), "לשולחן ושלחן" (דברי הימים א כ״ח:ט״ז), "לשער ושער" (דברי הימים א כ״ו:י״ג). וכן בשמות הבאים כפולים להורות התמדת הזמן – "בכל יום ויום מרדכי מתהלך" (אסתר ב׳:י״א), "ויהי כאמרם אליו יום יום" (שם ג), "כדברה אליו יום ויום" (בראשית ל״ט:י׳), "להכין שבת שבת" (דברי הימים א ט׳:ל״ב), "היוצא השדה שנה שנה" (דברים י״ד:כ״ב). רק שבשמות הכפולות על התמדת הזמן מצאנו פעמים הרבה שיבא ב' היחוס על השם השני – "לעת יום ביום יבואו" (דברי הימים א י״ב:כ״ג), "יום ביום להעלות" (דה"ב, ב), "ומהללים לה' יום ביום" (דברי הימים ב ל׳:כ״א), "ועלת יום ביום" (עזרא ג׳:ד׳), "והיוצאת חדש בחדש" (דברי הימים א כ״ז:א׳), "כשכיר שנה בשנה" (ויקרא כ״ה:נ״ג), "תאכלנו שנה בשנה" (דברים ט״ו:כ׳). ולפעמים מלת היחוס כפול על שני השמות – "בבקר בבקר", "ביום השבת ביום השבת יערכנו". ויש הבדל ביניהם. שבמקום שבא רק על הוראת התמדת הזמן יבא השם כפול בלא אות השימוש – "ויהי כאמרם אליו יום ויום", רצונו לומר בכל יום. או שבא האות השימוש על הראשון כמו "לדור דור". אבל במקום שבא הב' על השם השני כמו "יום ביום" "חדש בחדש" – אין השם השני מורה על ההתמדה, רק פירושו ביום לפי היום. כמו "ובדבר יום ביום להעלות כמצות משה לשבתות ולחדשים" (דברי הימים ב ח׳:י״ג) – פירושו דבר יום ביומו, כל אחד לפי היום וענינו. "ויעשו את חג הסוכות ומהללים לה' יום ביום" (שם ל,) – פירושו בכל יום אמרו השיר השייך אל היום ההוא. וכן "ויעשו את חג הסוכות ועולות יום ביום" (עזרא ג׳:ד׳), "ויקרא בספר תורת אלהים יום ביום" (נחמיה ח׳:י״ח) – ר"ל בענינא דיומא. [והוא קרוב עם "דבר יום ביומו". רק ש'ביומו' בוי"ו מציין שנעשה ביום ההוא, לא למחרתו. • ואמרו בספרא (אמור פרשה יב מ"ט) "דבר יום ביומו" וכולי עבר זמנו אינו חייב באחריותו. • ובר"ה (דף טז.) טעמיה דר' יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דכתיב "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום בומו". • ובזהר בשלח (ח"ב סב, ב) "ולקטו דבר יום ביומו" דלא לעכב מיומא ליומא אחרא • ובשבת (דף קטז.) "עולת שבת בשבתו" – למד על חלבי שבת שקרבים ביום הכפורים. יכול אף של יוהכ"פ בשבת? תלמוד לומר "בשבתו" – כי מה שכתב "בשבתו" בוי"ו מורה רק באותו שבת כמו "דבר יום ביומו". רק שעל זה היה צריך לומר "עולת שבת ביומו" ונדע שרק ביום ההוא. ולמה אמר "בשבת"? זה מורה אף שאינו ביומו רק בשבת כמוהו יוכל להקריבו. וממה שכתוב "בשבתו" בוי"ו מורה רק שבת שלו. ובזה דריש ששל שבת קרב ביוהכ"פ ולא של יוהכ"פ בשבת. אבל כשאומר "ביום" בלא וי"ו אינו מציין רק שהיה לפי ענין היום וחיובו.] ובשם שנה שנה, שלא מצאנו שיאמר "שנה בשנתו", היה להם כלל אחר. שאם אומר "שנה שנה" הוא דוקא בשנה זאת, לא באחרת. ולכן אומר בבכורות (דף נג:) מנין שאין מעשרין משנה לחברתה? שנאמר "עשר תעשר..שנה שנה". אבל כשאומר "שנה בשנה" יכול לכנס משנה לחברתה כמו שאמרו בבא מציעא (דף סה.) שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת שנאמר "כשכיר שנה בשנה יהיה עמך". ובבכורות (דף כז:) מנא לן דבכור נאכל תוך שנתו? אר"י אמר רב דאמר קרא "לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה" - איזה שנה שנכנסת בחברתה? הוי אומר זה שנה של בכור. דבי ר"י תנא שנה בשנה יום אחת בשנה זו ויום א' בשנה אחרת - למד על הבכור שנאכל לשני ימים ולילה אחד. והוא בספרי (פסקא קכה), ומיושב קושיית התוס' בכורות (שם ד"ה שנה). ובהכפלת השם "בבקר בבקר" – הגם שכפי פשוטו פירושו בכל בקר וכן פירשו חז"ל כמ"ש במכלתא (בשלח דף לג) "וילקטו אותו בבקר בבקר" – בשחרית בשחרית ושם (דף כד:) אף ירושלם לעתיד כל בקר ובקר דינה יוצא לאור שנאמר "ה' צדיק וכולי בבקר בבקר משפטו יתן" – בכל זה, ממה שכפל ב' היחוס יהיה בו לדעתם גם כוונה שניה - שהשם השני מבאר את השם הראשון. כי שם "בקר" יאמר בהרחבה על הנץ החמה כמ"ש "והיה בבקר כזרוח השמש" (שופטים ט׳:ל״ג), "וישכימו בבקר והשמש זרחה" (מלכים ב ג׳:כ״ב), ובמכלתא (בשלח) "ויהי באשמרת הבקר" בקר זה היה עם הנץ החמה. ומבואר בברכות (דף כז.) שלרבנן מקרי "בקר" עד חצות ולר' יהודה עד ד' שעות. וכן כתבו התוס' (ריש פ"ק דפסחים). אולם "בקר" הנאמר על צד הדיוק הוא התחלת הבקר ועל זה כפל "בבקר בבקר" שהשם השני מבאר שהבקר יהיו בבקר, ר"ל, בהתחלתו. וזהו שאמר בברכות (שם) אי בעית אימא רבנן אמר קרא "בבקר בבקר" חלקהו לשני בקרים. ואי בעית אימא ר' יהודה הא בקר יתירה להקדים לו שעה אחת. מבאר שמה שכתוב "וילקטו אותו בבקר בבקר", "בקר" הראשון מורה על ההתמדה ופירושו שלקטו בכל בקר. אולם בזה נוכל לבאר על צד ההרחבה שהבקר הוא עד שש שעות. לכן הוסיף "בבקר" שבקר זה היה "בבקר", רוצה לומר בהתחלתו. ועל זה אמר חלקהו לשני בקרים. הבקר הא' הוא הנאמר בהרחבה שהוא בקר של היום כולו, שעד חצות מקרי "בקר" ואחר כך מקרי "ערב". והבקר של הבקר הזה הוא בקר ממש שהוא בקר של הבקר הכללי. [כי שם "בקר" הוא על ההשכמה, ויהיה או השכמה בערך היום או השכמה וקדימה החלטית שהיא תיכף בהאיר היום והוא בקר של חצי יום הראשון]. ובמכלתא בא (פ"ו) "והנותר ממנו עד בקר" למה נאמר? ליתן תחום לבקרו של בקר – ר"ל לבאר שהוא בקר של הבקר הכללי והוא בהאיר היום. וכן בירושלמי (ריש ברכות) על "בבקר בבקר". ולכן אמר בספרא פה (ומובא בפסחים (דף נט) וביומא (דף לג:)) יוקדם דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא "בקר" אחד – רצונו לומר כי בתמיד דכתיב בו "את הכבש אחד תעשה בבקר" הוא בקר של כלל היום (שהוא עד ד' שעות לר' יהודה ועד חצות לרבנן). אבל בקטורת וגזירי עצים כתיב "ובער עליה...בבקר בבקר" - באר בשם השני שהבקר הזה יהיה בבקר, ר"ל בהשכמה, שהיא השכמה החלטית בהאיר היום. ובזה תבין מ"ש ביומא (דף לד.) אמר אביי מסתברא כמ"ד מוספין קודמים לבזיכין. לאו מי אמרת בבקר בבקר להקדים, הכא נמי ביום ביום לאחר. רצונו לומר שכמו ששם "בקר" בא על צד ההרחבה ועל צד הדיוק - כן שם "יום" על צד ההרחבה כולל גם חצי היום הראשון, שהגם שאז נקרא בשם "בקר" נקרא גם כן בשם "יום" במה שהיום הוא הפך הלילה. אולם על צד הדיוק לא יקראו שש שעות ראשונות בשם "יום" רק בשם "בקר". ואם יאמר "יום" לעומת שם "בקר" יהיה זה אחר שש שעות. וכשאומר בבזיכין "ביום השבת ביום השבת יערכנו" - השם השני מבאר את הראשון, שתחלה אמר "ביום השבת" על הכללות ופירושו בכל שבת ואחר כך באר שהיום הזה יהיה "ביום השבת", לא בבקר, ר"ל שיאחר עד אחר חצי היום. ומ"ש [במשנה ט] נאמר בקטורת בבקר בבקר וכולי כשהוא אומר בהטיבו וכולי – בנוי על הכלל שפעל הנקשר אל פעל על ידי שימוש הב' שנלוה אל המקור, אז לרוב הפעל שבא בדרך המקור קודם לפעל הנקשר עמו. "וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה" (שמות י״ד:י״ח), "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שם יט) שפירושו אחר משיכת היובל. "לא ימשול למכרה בבגדו בה" (שם יח) פירושו אחר שבגד בה. "כל הנוגע בהם במותם" (לקמן יא) פירושו אחר שמתו. "בנגעו בו יטמא עד הערב" (שם כג), "בסוכות הושבתי בהוציאי אותם מארץ מצרים" (שם כב). וכן מה שכתב "בהטיבו את הנרות יקטירנה" היינו שאחר הטבת הנרות יקטיר קטורת. וזהו שאמר סמכו ענין לקטורת, ר"ל שפעל "בהטיבו" נסמך בדרך המקור וקישור הב' אל "יקטירנה" וזה מורה שיקדים נרות לקטורת. וביומא (דף יד:) פליגי בזה לרבנן יקטיר ואחר כך יטיב ולאבא שאול מטיב ואחר כך מקטיר. מאי טעמא דאבא שאול? דכתיב "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות" והדר "יקטירנה". ורבנן מאי קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטיר קטורת. דאי לא תימא הכי וכולי דעת אבא שאול מבואר כמ"ש. ודעת רבנן שמצאנו לפעמים שנקשרו הפעלים עם המקור על ידי ב' על הכוונה שהיה זה בעת היה זה. כמו "מי יתן מותנו ביד ה' בשבתינו על סיר הבשר". ולכן ס"ל דמפסיק בקטורת בין הטבת ב' נרות ובין הטבת חמש נרות. ועיין בבבא מציעא (דף צ:) חסמה מבחוץ מאי, ויתבאר אי"ה במקום אחר.

סימן יז

וערך עליה העולה: מלת "עליה" מורה שעריכת העולה תהיה על המערכה, לא חוצה לה. אמנם זה כבר ידענו ממה שכתוב בפר' ויקרא "וערכו את הנתחים על העצים אשר על האש". ועל כרחך ששם "העולה" פה משמש גם כן בצד א' כשם המין. שבשם המין ידבר על הרבים בלשון יחיד. ורצונו לומר כל העולות. וזהו שאמר מנין שיעשה וכולי ת"ל "עליה".

סימן יח

והקטיר עליה חלבי השלמים: לא נמצא בתורה בשום מקום שיסמוך שם 'חלב' אל הקרבן בלשון רבים. (רק במלכים ודברי הימים נמצא "חלבי השלמים" (מ"א ח, סד) (דה"ב כט, לה) ששם היו שלמים רבים). כי חלב הקרבן בא בלשון יחיד. ועל כרחך שמה שכתוב "שלמים" לאו דוקא - שהוא הדין ליתר חלבים כמו של חטאת ואשם. ומפני שבכולם הזכיר "כאשר יורם מזבח השלמים" כמ"ש בחטאת נשיא ושעירה וכשבה. כי בשלמים פירש דיניהם בפרטות, לכן קראם "חלבי השלמים" - ר"ל החלבים שנתפרש דינם אצל שלמים. וזהו שאמר מנין לאימורי חטאת וכולי ת"ל "עליה חלבי השלמים". וזה מוכרח. דהא על שלמים לא הוצרך ללמד דמבואר בשלמי בקר "והקטירו וכולי על העולה אשר על העצים". ועל כרחך שבא ללמד על יתר החלבים. והנה לא פורש באיזה מקום יקטירו הקומץ והלבונה של מנחות. אך אחר שבכל המנחות אמר "והקטיר המזבחה", והוא הלשון עצמו שאמר בעולה ושלמים וחטאת, ופירושו פה שחלבי השלמים יוקטרו במערכה – הוא הדין המנחות נקטרים שמה. וזהו שאמר מנין הקומץ וכולי ת"ל עליה והקטיר כל ההקטרות יהיו עליה – ר"ל שכל מקום שנאמר "והקטיר המזבחה" בודאי ענינם שוה. והנה יש לטעות שגם הקטורת תהא עליה (שהגם שלמדנו ממה שכתוב "ואש המזבח תוקד בו" למערכה של קטורת (כנ"ל סימן ?), משם לא למדנו רק שאש של הקטורת ינטל ממזבח החצון. וי"ל שתנטל מן המערכה הגדולה, לא ממערכה בפני עצמה). משיב תלמוד לומר "ובער עליה..וערך עליה" רוצה לומר, אחר שקטורת היה קודם להקטרת איברי התמיד [כמו שלמד [במשנה ח'] דיוקדם דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לתמיד שלא נאמר בו אלא "בבקר"], ואם כן, אם נאמר שלא היה לקטורת מערכה בפני עצמה רק שנטל גחלים ממערכה הגדולה - אם כן בהכרח אחר שבער עליה עצים טרם יערוך העולה לקח תחלה גחלים ואש לקטורת שהיה קודם ואיך אמר "וערך עליה העולה" שמשמע שיערוך על האש שבער, והלא אין האש והעצים בשלמות שכבר נטל מהם אש וגחלים, ולא יצדק "עליה" אחר שחסרה ממה שהיתה. ועל כרחך שהיה לקטורת מערכה בפני עצמה. וזהו שאמר תלמוד לומר "ובער עליה..וערך עליה" (ומזה מוכח) עשה הבערה אחת לקטורת.

סימן יט

וערך עליה העולה: מלת "על" מורה שהעולה תהיה על המערכה ולא יפסיק בקרבן אחר בין העולה והמערכה. ומזה מוכח שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר שאם כן אין העולה "עליה" רק על הדבר הנקרב. ובפסחים (דף נח:) ובכמה מקומות בש"ס אמר על זה מאי תלמודא? אמר רבא "העולה" עולה ראשונה – רוצה לומר, הלא יש לפרש שהעולה הוא שם המין, ר"ל העולות, וכמ"ש (בסימן ב). ומשיב שאם כן היה לו לאמר "עולה" בלא ה"א כמו "ויהי לי שור וחמור", "שמלה לך", וכדומה. וכמ"ש בפר' ויקרא (סימן יז). ועל כרחך שהה"א מרמז על עולה הידועה שהוא עולת השחר שנקטרת בבקר כמ"ש "ובער עליה עצים בבקר". וכשאומר שני פעמים "עליה" יהיה השני על הראשון. ואם כן מ"ש "והקטיר עליה חלבי השלמים" היינו על העולה יהיה חלבי השלמים. אולם מלת "עליה" מיותרת, דפשיטא שהוא על העולה וכבר אמר בשלמים גופייהו (ויקרא ג ה) "והקטירו אותו על העולה". ובא למעט – רק עליה יהיה חלבי השלמים, ר"ל על עולת השחר, לא על זולתה שהוא עולת הערב. וזהו שאמר תלמוד לומר עליה שלמים. ובפסחים אמר מאי תלמודא. אמר אביי עליה שלמים ולא על חברתה שלמים. מתקיף לה רבא אימא שלמים הוא דלא לקריב הא עולות לקריב. אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם. דברי אביי מבוארים כמו שפרשתי. ורבא דייק דאכתי לא ידעינן שלא יקריב עולות אחר כך. ומשיב שלכן תפס הדוגמא חלבי השלמים ולא תפס חלבי חטאת ואשם ותודה ואיל נזיר משום דאם היה תופס חלבי חטאת הייתי אומר "אבל חלבי עולה יקריב אחר התמיד" - לכן תפס שלמים שהוא המאוחר בהקרבה מכל הקרבנות כמבואר בפרק כל התדיר (דף פט.) חטאת קודם לאשם, אשם קודם לתודה ואיל נזיר, תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים. ואם כן שלמים סוף הקרבנות. וקמ"ל שכל הקרבנות שי"ל לקרב יהיו ’עליה ולא על חברתה’, עד השלמים שנקרבים בסוף כולם. וזה שכיון במ"ש עליה השלם כל הקרבנות - ר"ל שתפס שלמים שהם סוף הקרבנות [כי בכור ומעשר ועופות ומנחות שהם אחר שלמים, מהם לא דבר הכתוב שאין מצוים].

סימן כ

אש תמיד תוקד: מלת "תמיד" מציין שיהיה הדבר בלא הפסק. שעל מה שכתוב "מנחה תמיד" אומר בספרא לקמן (צו פרשה ג מ"ד) כמו שאמור פה "תמיד" - אף בשבת "תמיד" - אף בטומאה. והתמידות הזה יהיה בשני פנים. (א) אם תמידות החלטי שאינו נפסק רגע כמו "אש תמיד תוקד", "תמיד עיני ה' אלקיך בה" (דברים י״א:י״ב), "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלות טז). (ב) אם תמידות סדורי שיהיה הדבר כל פעם בנקודה מיוחדת מן הזמן ולא תשונה בשום פעם כמו "עולת תמיד" "קטורת תמיד" "מנחה תמיד" - רוצה לומר בכל יום ויום בלא הפסק יום בינתיים. ולפעמים יהיה גם מזמן רחוק לזמן רחוק כמו "כן יהיה תמיד הענן יכסנו" (במדבר ט׳:ט״ז). או שני פעמים בכל יום – "וארוחתו ארוחת תמיד" (ירמיהו נ״ב:ל״ד) [וזה ההבדל בין תמיד ובין כל הימים. "כל הימים" מציין שלא יופסק הדבר באיזה זמן – "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים ד׳:י׳), "כל הימים אשר בן ישי חי" (שמואל א כ׳:ל״א), "ויבקשהו שאול כל הימים" (שם כג). ואינו מציין התמידות - לא ההחלטי ולא הסדורי. אבל "תמיד" מציין התמידות ואינו מציין שלא יופסק התמידות בשום זמן. ולכן במקום שירצה לציין שניהם אומר "עולת תמיד לדורותיכם" (שמות כ״ט:מ״ב), "ואכל לחם לפניו תמיד כל ימי חייו" (ירמיהו נ״ב:ל״ג), "ואשמרה תורתך תמיד לעולם ועד" (תהלות, קיט).] וההבדל, מתי יהיה תמידות החלטי ומתי יהיה תמידות סדורי, נדע מן הענין. שאם היא פעולה רצופה יהיה התמידות החלטי – "וקוה אל אלקיך תמיד" (הושע) – הוא החלטי, כי אין התקוה קשורה בנקודה מיוחדת מן הזמן. ואם הפעולה באה בנקודה מיוחדת מן הזמן אז התמידות היא סדוריי ורצונו לומר שיחזור לבא בכל נקודה ההוא ולא יפסק כמו "עולת תמיד" "קטורת תמיד". [ולכן במה שכתב "להעלות נר תמיד" נחלקו רש"י ותוס' (חגיגה כו:) אם הוא תמידות סדורי מצד שאין דולקין רק בלילה לדעת רש"י או החלטי מצד שהנר מערבי דולק גם ביום לדעת התוספות.] וכן במה שכתוב "לחם פנים לפני תמיד" הוא תמידות החלטי כי הלחם מונח כל השבוע על השלחן. ובסלק הישינה שחרית וסדר את החדשה ערבית נחלקו ר' יוסי ורבנן במנחות (דף צט:). שלרבנן היא תמידות החלטי לגמרי ור' יוסי סבירא ליה שהוא תמידות סדורי משבת לשבת כמ"ש "ביום השבת ביום השבת יערכנו", וכל שמונח כל השבוע - די, אף שלא היה על השלחן בשבת. ומזה הוציאו חז"ל דכל מקום שנאמר "תמיד" הוא אף בשבת ובטומאה, דאם ידלג יום השבת יופסק התמידות. וזה, בין בתמידות החלטי (כמו "אש תמיד" ובנרות לדעת התוס' וכמ"ש הספרא (פרשה יג מ"ז) על ג' פעמים "תמיד" דכתיב גבי נרות - אף בשבת אף בטומאה), ובין בתמידות הסדורי (כמ"ש כן על מנחת תמיד כנ"ל בשם הספרא וכמ"ש במנחות (דף נ.) הרי הוא כמנחת תמידין). ובמ"ש "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני השם" (שמות כ״ח:ל״ח) נחלקו ר' יהודה ור' שמעון ביומא (דף ז:). ר' שמעון סבירא ליה תמיד לרצון שתמיד מרצה, ור' יהודה סבירא ליה תמיד - שלא יסיח דעתו ממנו. דעת ר' שמעון שזה דומה עם מה שכתוב שם (שמות כח, כט) "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט לזכרון לפני ה' תמיד" - שאין פירושו ונשא תמיד, רק שיהיה לזכרון תמיד. וכן פירש פה לרצון תמיד. כי אינו נושא את הציץ תמיד רק כל אימת שרוצה. ור' יהודה לא ניחא ליה בזה דאם כן נכתב מלת "תמיד" שלא במקומו, דהיה לו לאמר "לרצון לפני ה' תמיד". ועל כרחך פירושו והיה על מצחו תמיד, בעת שנושאהו לא יסיח דעתו רגע, ובזה היא תמידות סדורי, נמשך רק כל זמן שלבוש בו. (דהא אין כתוב "והיה על מצחו כל הימים"). ובירושלמי חגיגה וביצה: ר"י בר בון כ"ג מתלבש בכליו בכל יום. ר' עוקבא אומר לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו"ט. מ"ד הציץ מרצה רק על מצחו כר"י בר בון. מ"ד אפילו בזויות כר' עוקבא. ר"ל דאם אין הציץ מרצה תמיד אם כן ע"כ פירושו שיהיה על מצחו תמיד ובהכרח לבשו בכל יום והיה תמידות סדורי.

סימן כא

לא תכבה: כבר אמר "תוקד בו לא תכבה". וסבירא ליה לר' יהודה דהוסיף שנית שלא תכבה אף בעת המסע. ור' שמעון סבירא ליה שמה שכפל "לא תכבה" רצונו לומר אף בשבת. ואף שכבר למד זה מן "תמיד" - אף בשבת (כנ"ל סימן הקודם) – ר' שמעון לשיטתו שסבירא ליה [במשנה ז'] כר' יוסי שעושין מערכה לקיום האש, קמ"ל שגם מערכה זו לא תכבה אף בשבת אף שבשבת אין מקריבים נדרים ונדבות. ואם כן לדידיה לא מוכח לאו למכבה וצריך ב' פעמים "לא תכבה", כי מ"ש "והאש על המזבח תוקד בו" קאי על קיום האש. ור' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דאין צריך מערכה לקיום האש ו"לא תכבה" בא ללאו ומיותר "לא תכבה" דפה למסעות. ומפרש בירושלמי (פרק ד דיומא) דטעמו של ר' שמעון דכתיב "ופרשו עליו בגד ארגמן" ואם לא יכבו האש ארגמן נשרף. ור' יהודה סבירא ליה דכופין כלי עליו. ומ"ש "ודשנו" פירש ר' יהודה שישימו עליו דברים דשנים לקיום האש.

סימן כב

כבר בארנו (בסימן ?) שר' יהודה לא סבירא ליה מערכה לקיום האש ואין לדעתו רק שתי מערכות - מערכה גדולה ומערכה לקטורת שלמד (למעלה סימן ו) מן "ואש המזבח תוקד בו". ור' יוסי סבירא ליה שמה שכתוב "והאש על המזבח תוקד" הוא על מערכה של קיום האש - לזה לדידיה יש ג' מערכות בכל יום. ור' מאיר סבירא ליה שהיה עוד מערכה לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב ולמד לה (כמ"ש ביומא דף מה) מוי"ו - "ואש המזבח". רוצה לומר דסבירא ליה דעל ידי הוי"ו הוא מושך עצמו ואחר עמו - הוא העולה על מוקדה ועל אש המזבח (אשר) תוקד. ר"ל שאם לא נתעכלה על מוקדה - תתעכל על אש המזבח שהוא מערכה רביעית המיוחדת לזה.

סימן כג

זאת תורת המנחה: מבואר אצלינו תמיד שמלת "זאת" בא על נרמז המבואר בענין ומוציא זולתו. ופה אמר "הקרב אותה לפני השם" - ולא בבָמה; דכל מקום שאומר "לפני השם" ממעט בָמה כמ"ש בספרא (ויקרא דבורא דנדבה פרק ד מ"א, ובזבחים קיט:). וכן ממ"ש "אל פני המזבח" ממועט בָמה כמ"ש בזבחים שם. ודעת ר' יהודה סתמא דספרא דאין מנחה כלל בבמה, אף לא בבמה גדולה כמו שאמרו (פרק יד דזבחים מ"י). וציין לימוד זה במלת "זאת" – רק 'זאת תורת המנחה' אם הוא לפני השם - לא בבָמה. וכמהו דריש לקמן (פרשה ג מ"א) על "זאת תורת החטאת" ובפרשה ד' (פרשה ד מ"א) על "זאת תורת האשם". עיי"ש. וריש פ' מצורע (פרשה א) על "זאת תורת המצורע".[א]

סימן כד

וזאת תורת המנחה: מבואר אצלינו שכל מקום שיאמר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה כללית ולימוד כולל. וכמו שאמרו בספרא למעלה (צו פרק א מ"ז) על "זאת תורת העולה". ולקמן (פרשה ג) על "זאת תורת החטאת", ו(פרשה ד) על "זאת תורת האשם" ו(פרשה ה) על "תורת השלמים" ותזריע (פרק ג מ"ו) על "תורת היולדת" וריש מצורע (פרשה א) על "תורת המצורע". [וכולי עלמא מודים בזה. כי מה שמובא במנחות (דף ג:) וזבחים (דף מח.) דיש מאן דאמר דלא דריש "זאת תורת" – היינו למלתא דלא כתיבי בהאי פרשתא, כמ"ש התוס' זבחים (דף ט ד"ה איתביה) ומנחות (שם ד"ה לר' שמעון).] ופירשוהו שבא ללמד שכל המנחות טעונות שמן ולבונה - אף מנחות שאין שיריהם נאכלים. דיש מקום לטעות ממה שכתוב גבי "ויצק שמן ונתן לבונה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" שזה תנאי – רק במנחה ששיריה לכהנים צריך שמן ולבונה, לא מנחת נדבה של כהן שכולה כליל. ורבי עקיבא [במשנה ג'] אמר שנדע זה מעצמינו. שכמו שהציוי שבא במנחת חוטא שלא ישים שמן ולבונה כולל מנחת חוטא של ישראל וכהנים (ששם מדבר בפי' גם במנחת חוטא של כהן כמ"ש "והיתה לכהן כמנחה" כמש"ש), וממילא נדע שהוא הדין במצות עשה (שישים שמן ולבונה) שוים שניהם. כי השלילה שלא ישים במנחת חוטא נסבבת מן הציוי שצוה לשום שמן ולבונה במנחת נדבה. ור' חנינא השיב לו "וכי מה ראיה הין ללאו עשה ללא תעשה" – רוצה לומר, שבשלמא אם מה שכתוב במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן" היה רק שלילה – שאין צריך להשים – היה ראיית רבי עקיבא נכונה. שמדהוצרך לומר שאין צריך להשים במנחת חוטא, מבואר שבמנחת נדבה צריך לשום שמן ולבונה, בין בכהן בין בישראל. אבל אחר שהוא אזהרה ולא תעשה שאסור להשים – יש לומר שבמנחת נדבה של כהן הוא רשות, ובמנחת חוטא צוה באזהרה שאסור להשים. ולכן צריך ריבוי של "זאת תורת" - שבמנחת נדבה של כהן חיוב לשום שמן ולבונה.

סימן כה

הקרב אותה בני אהרן: הנה ממה שכתוב "הקרב אותה" בכינוי ולא אמר "הקרב" סתם - מבואר שיגיש אותה כולה כאחת. וכמ"ש בספרא (ויקרא מכלתא דנדבה פרשה ט) "והביאה" – שלא יביאנה חציה. ושם (משנה ח') "מסלתה" – שאם חסר סלתה פסולה. וכמו שכתבנו עוד שם (סימן קפו), עיי"ש. לפי זה מה שאמרו: "אותה" - כולה כאחת – דייק מן הכינוי. אמנם כבר בארתי בס' ויקרא (סימן מז) ובכל הספר, שמקיצור הלשון די שיכתב הכינוי לבד. וכל מקום שבאה הכינוי דבוקה אל מלת "את" – ממעט תמיד. ולכן ממה שכתב "הקרב אותה" ולא אמר "הקריבה" בכינוי לבד – דריש למעט. כשרה ולא פסולה. ומה שאמר "בני אהרן" ולא בנות אהרן – התבאר היטב בס' ויקרא (סימן ח), עיי"ש.

סימן כו

לפני השם אל פני המזבח: הנה בארתי בתורה אור דבכל מקום דכתיב "לפני יהו-ה" מבארים לפי הסברה; המקום היותר קרוב לפני ה' מאשר היה בתחלה. ואחר שכבר כתב בפר' מנחות "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח", ולא היה צריך לשְנות הדבר פה רק לקבוע המקום (כמ"ש במנחות (דף יט:)) - ממילא הייתי מפרש שהוא במערב. כי אם פירושו במזרח המזבח לא היה צריך לשנותו פה, שזה נדע ממה שכתב "והגישה אל המזבח" שהוא לכל הפחות במזרח. ועל כרחך ש"לפני השם" דפה הוא יותר פנימי ממזרח והוא צד מערב. וממה שכתב "אל פני המזבח" משמע שיגישנה בדרום שבו הכבש כמו שבארתי זאת בויקרא (סימן סה) באורך. ועל כן אמר בספרא (מובא בזבחים (דף סג:) ומנחות (דף יט:) וסוטה (דף יד:)) שיגישנה בקרן דרומית מערבית. כי לרבנן המזבח ממוצע באמצע העזרה (כדעת ר' יהודה סתמא דספרא שאמר כן בספרא ויקרא מכלתא דנדבה פ"ז מ"א), ובזה מקיים שניהם. [ובגמרא גריס "מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו" וכן צריך לגרוס פה. ומפרש בסוטה שמה שכתוב "ודיו" רצונו לומר שאין צריך לקרב הסולת עצמו אל המזבח רק די בהגשת הכלי שבו הסולת] ודעת ר"א כר' יוסי הגלילי דכולה מזבח בצפון קאי ולדידיה גם סוף קרן דרומית הוא מגביל "לפני השם" כי הוא הקרוב יותר לצד מערב.[א]

סימן כז

והרים ממנו מסולת: כפילת הכינוי עם גוף הפעול היא זרות בלשון וכבר חשבם הרד"ק במכלול (דף כט), עיי"ש. אבל לדעת חז"ל לא ימצא זר ומוזר בכתבי הקדש וכל הבא מיותר בא לדרוש מיוחד. כמו שאמרו בסוטה (דף יב:) ובשמ"ר (שמו"ר א, כד) "ותראהו את הילד" - שראתה שכינה עמו ובזהר שמות (ח"ב יב, א) "ותראהו את הילד" - "ותרא" מבעיא ליה? מהו "ותראהו"? אמר ר' שמעון לית לך מלה באורייתא דלית בה רזין עלאין ויקירין אלא הכי אוליפנא וכולי ובויקרא רבה (ויקרא רבה, ו) "בכלי הבקר בשלם הבשר" אין כתיב כאן אלא "בשלם" הבשר היה מבשל את הכלים וביבמות (דף מו.) וגיטין (דף לז:) "וגם מבני התושבים..מהם תקנו" - אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם. ובנזיר (דף מג:) ובסוטה (דף ג.) "ולאחותו לה יטמא" - ואינו מטמא לאיבריה וכן במה שכתב פה כפול – ממנו מסולת - – ולא אמר "והרים מסולת" דריש בספרא (מובא במנחות (דף כד)) שבא לדייק שירים ממנו כשהוא בכלי אחד, שעל זה מורה כינוי "ממנו". לא כשהם בשני כלים. וגם יש פה זרות שבא מלת "ממנו" תחת "ממנה", וכמו שנמסר במסורה ואו סבירין ממנה. ולפי הדרוש מוסב על הכלי שהוא לשון זכר. ומ"ש בספרא (מובא במנחות (דף יט) ויומא (דף מז)) "בקומצו" שלא יעשה מדה לקומץ – הקשו בזה הרא"ם והקרבן אהרן הלא צריך לדרשה שלא היה מבורץ. והתוספות כתבו דתרתי שמעית מינה. ופרשתי בסדר ויקרא (סוף סימן קה). עיי"ש. ומ"ש "ואת כל הלבונה" - שתהיה שם לבונה וכולי – פרשתיו (שם סימן קז). ומ"ש [במשנה ו'] נזכרים בה וכולי – פרשתיו שם (בסימן קט). דרשנו משם.

סימן כח

והנותרת ממנה: כבר בארנו בסדר ויקרא (סימן קיא) שמה שכתוב במנחת סולת ובמנחת מרחשת "והנותרת מן המנחה" בא לדרשה. עיי"ש. אולם, מה שכתוב פה "והנותרת ממנה", מלת "ממנה" ללא צורך. שמצאנו כמה פעמים שבא שם 'נותר' בלא יחוס המ"ם שממנו – "והנותר עד יום השלישי" (ויקרא יט, ו), "על פי השנים הנותרות" (ויקרא כז, יח). ודייקו חז"ל שרצונו לומר הנותרת ממנה – ממין המנחה, שהוא כשרה, לא מן הפסולה.

סימן כט

יאכלו אהרן ובניו: היה לו לומר "והנותרת ממנה לאהרן ולבניו" כמו שתפס לשון זה במנחת סולת ובמנחה מרחשת. דאם ללמד שחובה שיאכלו - הא כבר למד בספרא לקמן (פרק יב) דאסור להותיר מכל הקדשים, וכמ"ש הרמב"ם (פ"יח מהל' פהמ"ק ה"ט). וביבמות (דף מ.) מקשה על מה שאמר "רצה אוכלה אצה אינו אוכלה": והכתיב "ואכלו אותם אשר כופר בהם"?. וכן מה שכפל "בחצר אהל מועד יאכלוה", פעל 'יאכלוה' מיותר לגמרי. ופירשו חז"ל שלכן אמר "יאכלו" בכפל, לרבות שיוכל לאוכלה בכל מאכל שירצה, וכמ"ש בפרק כל התדיר "וכולן הכהנים רשאים לשנות באכילתן לאכלן צלוין ושלוקין ומבושלים וכולי. ואף על גב דבגמרא (שם דף צא, סוטה טו, חולין קלב:) למד לה ממה שכתוב "למשחה" - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים – יש להשיב הגמרא תפס דרשא דספרי (פר' קרח פסקא קיז) והספרא סבירא ליה כר' יצחק שם דאמר אין משיחה אלא שמן המשחה. שכן לקמן (פרק יח מ"א) מבואר דמפרש "זאת משחת אהרן" על שמן המשחה, וזה דלא כתנא קמא דספרי שלמד למשחה לגדולה מן "זאת משחת אהרן". עיי"ש. ועדיין צריך טעם מדוע אמר תחלה "יאכלו" בלא כינוי ואחר כך אמר "יאכלוהו" בכינוי? פירשוהו בספרא (מובא במנחות דף כא ותמורה דף כג) ש"יאכלוהו" בכינוי מורה שיאכלו אותו לבדו בלא דבר אחר עמו, ו"יאכלו" בלא כינוי מורה שיאכלו בכל אופן - אף עם דבר אחר. והפשר דבר: שפעמים יאכלו אף עם חולין ותרומה, וזה בזמן שהיא מועטת - יאכלו חולין עמה כדי שתהיה נאכלת על השובע [לרש"י יאכלו החולין חוץ לעזרה ולתוספות אף בעזרה]. ועל זה אמר "יאכלו אהרן ובניו". ופעמים לא יאכל עמה חולין ותרומה, וזה בזמן שהוא מרובה - לא יאכל עמה דבר אחר כדי שלא יאכל אכילה גסה. ועל זה אמר "יאכלוה" בכינוי. וכמו שאמר בספרא (סוף פרקין) "יאכלוה" - שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה. ומ"ש [במשנה ח'] "לאהרן ולבניו" - לאהרן תחלה וכולי – כבר נשנה בספרא סדר ויקרא ופרשתיו שם (סימן קיב).

סימן ל

מצות תאכל: כבר בארנו בסדר ויקרא (סימן קלח) שהציוי תפורש לפעמים שהוא רשות, והוא אם היה עולה בדעת שאסור לעשות המעשה ההוא. כמו "את הנכרי תגוש" שפירושו מותר ליגוש. "לא תזבחנו לה' אלקיך, בשעריך תאכלנו" "וכבא השמש יבא אל תוך המחנה" "איש בחטאו ימתו" - שהוא רק הפך השלילה הקודמות והוא הדין בכל מקום שהיה אסור תחלה שיש לפרש הציוי שהוא רשות. ודוגמא לזה הבאתי (שם סימן צ) בשם הרמב"ם בענין האזהרה שהיא שלילה לפעמים. עיי"ש. ובזה מישב בספרא מה שכתוב "מצות תאכל" שהוא דברי מותר; שכבר אמר "יאכלו אהרן ובניו". משום דיש לפרש מה שכתוב "יאכלו אהרן ובניו" הוא רשות, שכיון שלפני הקטרת הקומץ היה אסור באכילה אומר דאחר כך רשאים לאכל. וכן מה שכתוב "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה" - שהיא גם כן כפל לשון - הוא גם כן מהאי טעמא; משום דיש לטעות שהוא רשות נגד מה שתחלה היה אסור בה. ומאמר זה מובא בירושלמי (ריש יבמות) ובבלי שם (דף מ.). ופי' ר' יסא בירושלמי ורבא בבבלי אליבא דרבנן דמצות יבום קודם, שמה שכתוב גבי יבום "יכול תחזר להתירה הראשון?" - היינו שאם ירצה יכול ליבם ואם לא ירצה אינו מחויב (כי יכול לחלוץ). "תלמוד לומר "יבמה יבא עליה" - שמצוה ליבם". וכן מה שכתב "מצות יאכל" שהוה אמינא שאם ירצה לא יאכל רק יאכלו כהנים אחרים (כי הא כתב "ואכלו אותם אשר כופר בהם") – קמ"ל דמצוה שיאכל הוא דוקא. ור' הונא בירושלמי ור"י בר אבדימי בבבלי מוקמי לה כאבא שאול ומפרש דהוה אמינא גבי יבום שאם רצה כונס לשם מצוה ואם רצה לשם נוי, וגבי "מצות תאכל" מפרש שהוה אמינא שאם רצה אוכלה מצה ואם רצה אוכלה חלוט ברותחין. קמ"ל "יבמה יבא עליה" - רק לשם מצוה, ו"מצות תאכל" – לא חלוט.

סימן לא

מצות תאכל: יש הבדל בין פעל 'אכל' בקל ובין הנפעל. שפעל 'אכל' בקל מוסב על האדם האוכל ולא יקרא אוכל אלא בכזית; שפחות מזה נקרא 'טועם' – "כי טעמתי מעט דבש" (שמואל א). וכמ"ש בספרא לקמן [(פרשה י מ"י) (אחרי מות פרק יב מ"ב) (אמור פרק ד מט"ז) (אמור פרק ו מ"ג) ובפסחים (דף לב.)] "סתם אכילה בכזית". אבל הנפעל מוסב על הדבר, ואף אם נאכל כל שהוא – הגם שלא יקרא 'אכילה' מצד האוכל שלא אכל רק טעם – מכל מקום הדבר 'נאכל' ואיננו. וזהו שאמר בספרא שלכן שינה ואמר "מצות יֵאכל" בנפעל ולא תפס הלשון שדבר בו עד עתה – "יאכלו אהרן" "יאכלוהו"; והיה לו לומר "מצות יֹאכלו". ללמד שאף שלא נשאר רק מקצתה - בכל זאת תאכל. ומזה תערה מקור הדבר שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז) שהאוכל חמץ בפסח אפילו כל שהוא - אסור, שנאמר "לא יאכל". ומפרשים ראשונים ואחרונים לא ידעו נתיבותיו, מאין הוציא דבר זה. והנה פורש שיש לו יסוד בספרא. ומה שיש לפלפל בדברי רמב"ם אלה אין פה מקומו.

תוכן העניינים

מלבי"ם על ויקרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה