מלבי"ם על ויקרא· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
קדושים
סימן א
דבר אל כל עדת בני ישראל: כבר בארתי (באילת השחר כלל רלז) ששם עדה יאמר על הסנהדרין או על הכלל כשהסנהדרין בראשיהם ושם עדת בני ישראל מציין כל בני ישראל כשהם עדה היינו, שזקניהם בראשיהם. והנה סדר משנה היה תחלה לאהרן ואחר כך לבניו ואחר כך להזקנים ואחר כך לישראל כמ"ש בעירובין (דף סב) ופרשה זו נשתנה שצוה שיגיד תיכף לכולם בפעם אחד שבזה הוצרך להקהילם על ידי חצוצרות שתקע בשני החצוצרות ולכן אמר "עדת בני ישראל" [ותמיד אמר "בני ישראל" כי בעת שדבר אל כולם כבר דבר אל העדה תחלה ב' פעמים ביחוד]. ובקרבן אהרן נתן טעם לשינוי הזאת מפני שהכל דיבור יחד הלימוד לכל אחד לפי מדרגתו שהזקנים קבלו ממנו מצפוני התורה ובני אהרן דברים עמוקים יותר ועל זה אמר נכנס אהרן ושנה לו פרקו ר"ל שלכל אחד שנה פרק מיוחד לפי מדרגתו באופן שההמון קבלו "גוף התורה" דהיינו הפשט שהוא הגויה והזקנים קבלו נשמת התורה ורוחניותה.אולם פרשה זו שרובה גופי תורה – פירוש: מצות רבות שצריך לדעתם ולקיימם כפי הגוף והפשט, כולם בשוה, הקהיל את כולם ביחד. וזה שאמר שרוב גופי תורה תלוים בה.
סימן ב
קדושים תהיו כי קדוש: הקדושה היא הפרישות וההתנשאות מכל דרכי החומר והטבע אל ענינים נפשיים אלקיים גבוהים ונעלים מכל עניני הבשר. ויש בקדושה מדרגות רבות: יש מתנשא על כח המתאוה לעריות ומאכלות אסורות, יש מתנשא לפרוש מכל עניני החומר ומשאלותיו ומכל הנאות העולם עד יהיה כבר אלהין, וכן תמיד. וכן הקדושה הנאמרת אצל ה' היא מה שיעלה מן ההנהגה הטבעיית אל הנהגה נסיית פלאיית ושודד ומבטל כל עניני הטבע ותהלוכיה. אולם ה' ערך סדרי העולם הגדול והנהגתו שיהיו נמשכים לפי סדרי האדם, שהוא העולם הקטן, והנהגתו. שאם הטבעיים מושלים בעולם הקטן והנפש נמשכת אחר החומר וטבעיה ויצוריה אז גם בעולם הגדול הטבע שוררת והכל מתנהג לפי סדרי המערכת ומנהג הטבע. ועת יתקדש האדם ויתנשא מן החומר אל הנהגה בחיריית נפשיית והשכל גובר והנפש האלקית שוררת אז גם בעולם יתקדש ה' ויתעלה להנהיג הנהגה ניסיית פלאיית. וזה שנאמר אם מקדשים אתם עצמכם מעלה אני עליכם כאילו קדשתם אותי כי שיתקדש ה' בהנהגת העולם להנהיג הנהגה פלאיית תלוי בקדושת ישראל וממשלתם על הטבע והחומר. אולם זה דוקא לענין הנהגת העולם, שזה תלוי לפי מעשה התחתונים המונהגים ועל זה דייק "כי קדוש אני ה' אלקיכם" ששם "אלקים" הבא בכינוי אל ישראל מציין תמיד השגחתו הפרטית והנהגתו את ישראל וקדושתי מצד זה שאני אלקיכם תלוי בקדושתכם ולכן הֶיו קדושים ואז אהיה קדוש מזה הצד שאני "אלקיכם" ר"ל אנהיג העולם בהנהגה פלאיית לפי קדושתי נעלה מכל עניני הטבע וסדרי העולם הקבועים. אמנם ה' מצד עצמו נעלה ונישא מכל והוא בקדושתו בין יתקדשו המונהגים, בין לא. וז"ש או אינו אלא אם מקדישים אותי הריני מקודש וכולי ת"ל "כי קדוש אני". ואבא שאול אומר שמה שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני" פירושו שמצד שאני קדוש צריכים אתם להתדמות אלי כי בזה האופן נברא האדם בצלם ובדמות להיות אנדרטיא של מלך הכבוד כי כמו שה' הוא הא' בעולם שהוא קדוש ונבדל ונעלה מכולם באשר כולם נתונים תחת חוקים קבועים בלתי משתנים והוא לבדו אשר לו הכח והממשלה להמשיך הכל כפי חפצו ורצונו החפשי הבלתי בר תכלית, כן האדם הוא ציור הצלם העליון מזה הצד שיכול להתקדש ולהנהיג את מרכבתו הקטנה שהיא גויתו בהנהגה בחיריית חפשית בלתי נתונה תחת חוקי הטבע ובזה הוא מחקה למלך ומצייר הצלם והדמות והכבוד העליון, ואין להאריך יותר.
סימן ג
איש אמו ואביו תיראו: כבר בארתי (ויקרא סימן י) כי שם "איש" הוא שם המין ונגדו שם "אשה" ולכן בכל מקום שנאמר "איש" אין אשה בכלל. [כי זה ההבדל בין שם "איש" לשם "אדם", ששם "אדם" כולל זכר ונקבה כמו שבארנו שם]. אמנם לפעמים יבא שם "איש" להוראת הכללות, פירוש – כל איש ואיש, ואז לא בא על הכוונה למעט אשה רק על כוונת הכללות (כי שם "אדם" לא ישמש להוראת הכללות בשום מקום כמו שבארנו שם). ואז יש לומר שתפס שם "איש" מפני שרוב המעשים הם באנשים וגם אשה בכלל. ויש בחינה לזה לראות אם הוא שם המין או שם הכללות כי בכל מקום שבא שם "איש" על הכללות יבא השם הסמוך לו בלשון יחיד והפעל בא תמיד בלשון רבים כמו "ויקחו איש מטהו", "כי מכרו מצרים איש שדהו", "לקטו ממנו איש לפי אכלו" וכדומה, וכמו שבארנו בסדר ויקרא (סימן יט). וזה פירוש הספרא (מובא בקדושין דף כט ודף ל:) שאם היה כתוב "איש אמו ואביו יירא", בלשון יחיד, היה שם המין והיה פירושו איש ולא אשה. אבל כשכתוב "תיראו" הרי כאן שנים ר"ל הרי דבר בלשון רבים שאמר כל איש ואיש תיראו, והוא שם הכללות ואין הכרח למעט אשה כי יש לומר שתפס ציור הכללות בשם "איש" מפני שאנשים הם הרוב העושים מפני שספוק בידם. וכן אמר בספרא אחרי פרק יג "איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו". אשה מנין? כשהוא אומר "לא תקרבו"- – הרי כאן שנים. ובספרא בהר (סוף פרק ה) "ואיש אל משפחתו תשובו" – לרבות האשה ר"ל ממה שבא הפעל ("תקרבו" "תשובו") בלשון רבים מבואר שהוא שם הכללות, לא שם המין, וגם אשה בכלל. ורש"י ז"ל כתב איש אמו ואביו תיראו: כל אחד מכם תיראו אביו ואמו, זה פשוטו. ומדרשו: אשה מנין? תלמוד לומר "תיראו" – הרי כאן שנים עד כאן דבריו. ולפי מה שכתבנו זה פשוטו כי אחר שכתוב "תיראו" שפירושו כל אחד מכם יירא, הרי הוא שם הכללות שמצוין במלת כל אחד מכם, ולא שם המין. ועיין מה שכתבנו בזה בסדר תזריע (סימן קנ). וכלל זה חדש ר' יהודה סתמא דספרא והמכלתא לא סבירא ליה כלל זה שלכן בפר' יתרו בפסוק "כבד את אביך" יש לר' ישמעאל ור' יהודה בן בתירא לימודים אחרים לרבות אשה. וכן בפר' בא על "איש לפי אכלו תכוסו" אמר אשה וטומטום מנין? תלמוד לומר "נפשות". ולדעת הספרא זה מבואר ממה שבא הפעל "תכוסו" בלשון רבים שמורה שהוא שם הכללות. והגם שבפסחים דף צא: מבואר שגם לר' יהודה ממעט אשה מן "נפשות", יש לומר ר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה דאין שוחטין את הפסח על היחיד ולכן מוכרח לומר "תכוסו" בלשון רבים, ואינו שם הכללות.
סימן ד
איש אמו ואביו תיראו: היראה והכבוד יחויב בעצם רק לאלקים, הוא מלך הכבוד שהכבוד עצמי לו ונמשך ממנו לבדו כמו שכתוב "והעושר והכבוד מלפניך". והיראה לא תֵאוֹת רק מפניו, והירא מפני ה' לא יירא זולתו. ומשני אלה יצמחו חיוב העשה והלא תעשה, שעל ידי היראה ישמר מעשות דבר נגד רצונו ועל ידי הכבוד ישתדל לעשות מצותיו להיות אות כי מכבדו במה שיעשה מצותיו. ואמר (ישעיה כה, ג) "על כן יכבדוך עם עז קרית גוים עריצים יראוך", כמו שבארנו בפירושנו שם. ואמר (תהלות, קמו) "הדר כבוד הודך...ועזוז נוראותיך וכולי" וכמו שבארנו בפירושנו שם. ופעל ירא נקשר לפעמים עם מלת "את" ולפעמים יבוא אחריו מ"ם השימוש ויש הבדל ביניהם. שכשיהיה הכוונה שמתירא מהעצם עצמו בא שימוש מלת "את", וכשיהיה הכוונה שמתירא מסבת העצם, דהיינו שמתירא לעשות דבר מפני שרואהו או ידעהו וירע בעיניו או מפני שיענישהו וכדומה, בא שימוש המ"ם. למשל, "כי ירא העם את השבועה", "החפצים ליראה את שמך" – מדבר ביראת העצם עצמו. מה שאין כן "כי יראתם מפני האש" – יראו להתקרב אל ההר, והאש היה סבת היראה. וכן בכל מקום שמדבר בבחינה שירא לעשות דבר מפני שה' משקיף עליו ורואהו אמר "ויראת מאלקיך". ואמר בספרא (בהר?) (פרשה ב משנה יד ופ' ?? סימן יב) כל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך". וכשמדבר בבחינה שירא מה' עצמו מפני גדולתו ורוממותו אמר "ירא את ה' ". ויראה כזו לא תצדק כלל אצל בשר ודם. שהגם שיצויר שירא מענשו או מסיבתו, לא יתכן שירא מרוממותו (בלא צירוף איזה נזק או הפסד או בושה שיגיע להמתירא) רק על ידי ההשקפה שה' חלק לו חלק מיראתו כמו יראת המלך, ותלמידי חכמים, והאב והאם שהם מצות ה', שחלק להם חלק מיראתו. ועל זה אמר "ירא את ה' בני ומלך", ודרשו "את ה' אלקיך תירא" – לרבות תלמידי חכמים שהיא דבוק עם יראת ה' באשר הם דבקים בה' כמו שיירא משרי המלך מפני קורבתם אל המלך. ולכן על מה שאמר יעקב "כי ירא אנכי אותו" פירשו במדרש שירא שלא יעמוד לו זכות אבות, וכן אמרו בנדה (דף סא) על מ"ש גבי עוג "אל תירא אותו" שירא שיעמוד לו זכות אברהם אבינו, כי לא יצדק יראה עצמיית מבשר ודם אם לא מזה הצד שיש לו זכות. וז"ש בגמרא שם מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו וזה מוכרח ממ"ש "אל תירא אותו" שאם היא יראת הנזק היה לו לומר "אל תירא ממנו". ולכן אמר בספרא (קדושים פרק ז מ"ו) "ומקדשי תיראו". יכול יתירא אדם מן המקדש? ר"ל שכן יש לטעות ממה שלא אמר "ממקדשי" בשימוש המ"ם, ומשמע שירא מן העצם עצמו ובאמת היא רק יראה בסבת העצם, מפני שה' שוכן שם. ואחר שפה אמר "איש אמו ואביו תיראו" ולא אמר "מאמו ומאביו תיראו" מבואר שהוקש יראתם ליראת המקום, ומזה שהוא הדין שכבודם ידמה לכבוד המקום כנ"ל (וזה פירוש משניות ה' ו' ז'). ומובא בירושלמי (פרק א דפאה הלכה א) ובבלי קדושין (דף ל:) וכבר התבאר שדרך הלשון כשיבואו שני שמות זה אחרי זה יש להאחד קדימה על חבירו וכשרצה הכתוב ללמד ששניהם שוים יקדים במקום א' את המאוחר. וחדש ר' שמעון שלכן הקדים פה אם לאב להורות ששניהם שוים. וכבר הובא מאמר זה בסדר ויקרא (סימן רפח) ושם בארתיו. ובכ"ז נתן טעם שהקדים אב גבי כבוד ואם גבי מורא מפני שבדרך הטבע יכבד יותר את האם וירא את האב, לכן הקדים בכל אחד הפך דעת בני אדם וטבעם ללמד שלא יהיה הכיבוד והמורא מצד מצוה טבעיית רק מפני מצות אלקים שכן צריכים אנו לשמור מצות השכליות והנמוסיות לא מפני חיוב השכל והנימוס, רק מפני חיוב הדת, כמו שבארנו בפירוש תהלות (סימן יח) על פסוק "כי כל משפטיו לנגדי". (וזה פירוש משנה ח' ט'). וכבר בארנו שעניני הכבוד הם במעשה ועניני המורא מסבבים מניעת המעשה וז"ש איזה מורא? לא ישב במקומו ר"ל אחר שהוא יראת הרוממות צריך שימנע לישב במקומם וכולי. והנה הכבוד יצויר בכמה דברים שבהם יראה אותות הכבוד. כי יכבדו בדברים, בקימה והידור, בכריעה והשתחויה וכדומה. אולם אחר שאצל ה' אמר "כבד את ה' מהונך" שהוא שיוציא מהונו לכבודו, כן גם בכיבוד אב ואם מאכיל ומשקה. וז"ש במכלתא יתרו יכול בדברים? ת"ל "כבד וכולי" ונאמר "כבד את ה' מהונך". וכל זאת מובא בקדושין (שם ודף לא) ועיי"ש. ובגמ' פליגי אי משל אב או משל בן.
סימן ה
ואת שבתותי תשמרו: זה אחד מן המקומות שנכפלה מצוה אחת ללמד על חברתה שבצדה כי מצות שבת כבר נאמרה פעמים רבות אך ששני המצות יש להם שייכות זה לזה כי בששת ימי המעשה המציא האישים ואם לא היה שובת ממלאכתו זאת והיה בורא וממציא תמיד באופן זה לא היה מציאות לאבות ומולידים כי היו האישים נבראים תמיד מאת ה'. רק על ידי ששבת ממלאכה זאת בשביעי הניח קיום העולם על ידי שמירת המינים על ידי אב ואם שהם יזדווגו וישאירו מינם, שעל זה אמר "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" ר"ל שמעתה תעשה המלאכה מעצמה על ידי שכל מין יוציא תולדות לקיום מינו ומעתה יש להאבות שותפות עם המוליד הראשון יתברך שהוציא הבריאה כולה והנותן נשמה לעם עליה כי האבות לא יוציאו רק הגויות ואלקי הרוחות יפיח רוח חיים לפגרים ובזה יש סמך לשבת עם מורא האבות כי זה נמשך בסבת השבת, שלולא ששבת בשביעי היו התולדות נמצאים בדבר ה' כמו בששת ימי המעשה שנברא האדם מאדמה. והוסיף לומר "אני ה' " ר"ל שהגם שהאב והאם הם הסבה האחרונה להוצאת הנולד, אני המוליד הראשון. אני המהוה הכל ברצון והם בהכרח לפי טבעם. ואני ה' אלקיכם המשגיח עליכם בהשגחה מתמדת, שזה מעיד השבת על ההשגחה וקשורו עם יצוריו, ואם כן מוראי גדול ממורא האבות ואם יאמר האב "חלל שבת", אל ישמע לו. שאם לא יאמין האב בשבת ובמוליד כל נולד איך יחויב לכבדו בשהוא מוליד טבעי הכרחי?! והוא הדין שמטעם זה אם אמר לעבור על אחת מיתר מצוות אל ישמע לו כי גם הוא מחויב לירא את ה' ומצותו ומאמר זה מובא ביבמות (דף ה:)
סימן ו
אל תפנו אל האלילים: הפניה הוא ששם פניו לדבר אחד. ויהיה לפעמים לעשות בו איזה מעשה כמו "פנה אלי וחנני", וזה דעת התנא קמא שאמר לעבדם ר"ל אל יחשב מחשבות איך לעבדם. ולפעמים תהיה הפניה להסתכל בדבר – "ויפן אחריו ויראני", "ויפן אחריו ויראם". וזה דעת ר' יהודה שכיון שישמש גם על הראיה, די לאסור גם בזה. וכתב הרמב"ן והוא מלשון "אשר לבבו פונה היום מעם ה' " שלא יפנה לבו להאמין שיש בה איזה תועלת או שיבואו העתידות שינבאו בשמם כי לא תבוא עתידה רק בגזרת עליון, וכל מעשיהם אפס ותוהו. וכך אמרו חז"ל אל תפנו וכולי אפילו להסתכל בהם אסור שלא יתן דעתו בענינים אלו כלל.
סימן ז
אלילים: כמו שיש עשר מדרגות בקדושה, כן בצד שכנגדה. עשר קדושות – עשר טומאות. עשר ספירות בקדושה, וכן לעזאזל. עשר כיתות מלאכים ועשרה זינין דמסאבותא. עשר שמות שאינם נמחקים ועשר לרועי האליל. וכן באבות דרבי נתן (פרק לד) עשר שמות נקרא בהם הקב"ה ועשר שמות גנאי לעכו"ם. וכן במכלתא משפטים ושם חשב "חרם" "תועבה" והוציא "אשרה" "מצבה". ופירשו בספרא שנקראת לגנאי על שם מעשיהם ותמונת חמרם וצורתם: אלילים שעשוים חלולים בתוכם שיתדמה כי ישרה בם רוח קדושה ובאמת הוא אליל ולא כלום. והפסל נחצב מאבנים. והמסכה נסוכה ממתכיות על ידי התכה. והמצבה היא אבן הניצב ועומד. והעצבים עשוים פרקים כמ"ש "עשינו לה כונים להעציבה" (ירמיהו מד, יט) ועל זה המליץ "חבור עצבים", וכן "ידיך עצבוני" על חבור פרקי האברים. ותרפים מלשון רפיון שחלקיה בלים ומתרפים. וגלולים מלשון גללים וצואה וגיעול על שם תמונתם המגועלת כמו צורת שקצים ורמשים חפרפרות ועטלפים. והחמנים נעשו לעובדי השמש להעמידם נגד החמה. והאשרות לעובדי הירח שהיא מקבלת מהשמש. ולכן אמר שהיא מתאשרת מאחרים.
סימן ח
ואלהי מסכה: יסוד מוסד אצלינו שהכתובים ידברו תמיד בדרך לא זו אף זו, שהדבר שיש בו חידוש יותר כתוב לבסוף, וכמו שבארנו ויקרא (סימן שיב) ובכמה מקומות. ואם כן היה ראוי לומר בהפך – "אלהי מסכה לא תעשו" ויותר מזה כי גם "אל תפנו.." אפילו במחשבה. מזה הוכיחו חז"ל שבא סדר הכתוב לפי התולדה שיצמח ממעשיהם, שאל יפנו אל האלילים ולא יגיעו ליותר חמור לעשות אלהי מסכה. ומצאנו כן במליצת הכתוב (יהושע כ״ג:ז׳) "לבלתי בא בגוים ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשבעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם" שהסדר גם כן הפוך, ומוכרח להתפרש שעל ידי שלא תבואו לא ימשך שתזכירו ויותר חמור שתשבעו וכולי, וכמו שפירשתי בפירושי שמה. וכן דרשו מה שכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לישב. וכיוצא בו בספרא (לקמן סימן כו) על "לא תגנובו ולא תכחשו".
סימן ט
ואלהי מסכה לא תעשו לכם: העשיה תפול בין על מעשה האדם עצמו, בין על הנעשה בפקודתו. ושניהם בפסוק אחד – "אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן". וכשאמר "תעשה לך" בלשון יחיד יש לפרשו שיעשה בעצמו, וכשאמר "לא תעשו לכם" בלשון רבים היינו על ידי אחרים. שהרבים המשתתפים במעשה לא יהיה רק על ידי פקוד מאתם כמ"ש במנחות (דף מב) "ועשו להם ציצית" יעשו להם לאחרים. ואזהרה זו כפולה בפר' יתרו אמר "לא תעשה לך פסל" בלשון יחיד על העושה לעצמו, ופה אמר "לא תעשו לכם" בלשון רבים על המצוים לעשות. וז"ש יכול יעשו להם אחרים תלמוד לומר 'לא לכם' (ר"ל ממה שנאמר הפעל החוזר בלשון רבים – "לכם" – מבואר שהוא על ידי אחרים). יכול הם יעשו לאחרים ת"ל "לא תעשה" (כצ"ל ורצונו לומר מה שכתוב "לא תעשה לך פסל" או מה שכתוב פר' תשא "אלהי מסכה לא תעשה לך"). מכאן אמרו שהעושה עכו"ם לעצמו עובר משום ב' אזהרות: משום "לא תעשה" (כצ"ל) ומשום "לכם", פירוש "לא תעשו לכם". ודעת ר' יוסי כדעת המכלתא שלאו ד"לא יהיה לך" על קיום אליל בביתו. [וכן דעת רש"י בפירוש התורה וכן דעת ר' לוי במדרש שאמר שיו"ד דברות נכללים בפרשה זאת וחשב מ"ש "אלהי מסכה לא תעשה לך" נגד לאו ד"לא יהיה לך"] ותנא קמא סבירא ליה דלאו ד"לא יהיה לך" קאי על מחשבת עכו"ם כמו שכן דעת הרמב"ם וכל מוני המצות.
סימן י
וכי תזבחו זבח שלמים: כבר נאמר זה בפרשת צו ופירשו חז"ל בספרא שם (פרק יב מ"ט) וכאן שפה מדבר מן הזביחה, לא מן האכילה, כמו שכתוב "וכי תזבחו". ומזהיר לרצונכם תזבחהו ביום קרבנו יאכל ר"ל שיהיה רצון הזובח וכוונתו לאכלו רק לב' ימים, לא יותר. וממה שכתב "זבח שלמים" הוסיף שכן הדין בכל זבח הדומה לשלמים. וכן הוכפל בפר' אמור גבי תודה על כוונה זו. ובארתיו היטב בפר' צו (סימן קיג וסימן קטו). והנה גבי תודה אמר "לרצונכם תזבחו" ומדוע אמר פה "תזבחֻהו" בכינוי? פירשו חז"ל שיזבחו אותו לבדו, ולא ישחט שני ראשים כאחד. ועל זה מורה כינוי היחיד. ובחולין (דף כט.) תני רב יוסף 'תזבח' – שלא יהיו שנים שוחטים זבח אחד. "תזבחהו" – שלא יהיה אחד שוחט שני זבחים. רצונו לומר שראוי להיות "תזבחוהו" מלא וא"ו, ויש אם למסורת כאילו כתוב בצירי ליחיד [תזבחֵהו – הגהת המעתיק] וכן על "ויקחֻהו וישליכו אותו הבורה" דרש בבראשית רבה (בר"ר פד, טז) חסר כתיב. מי הוא זה? שמעון. ובגמ' שם זה דברי ר' אלעזר בר' שמעון ואין הלכה כוותיה. ומ"ש במשנה ד' אם האכל יאכל אם אינו ענין לחוץ לזמנו וכולי התבאר באורך בפר' צו (סימן קכב). ומ"ש "כי את קדש ה' חלל" שהוא מיותר, בא לתת טעם וללמד שהוא הדין כל כיוצא בו שחלל קדש הוא בכרת, והיינו אוכל נותר ממש.
סימן יא
ובקצרכם וכולי: פסוק זה כפול בפר' אמור. ודורש פה הכפולים והשינוים שביניהם אחת לאחת. מה שכתוב "בקצרכם" מורה שאתם תהיו הקוצרים, לא הנקצר מאליו על ידי לסטים וכדומה. ומה שכפל שנית בפר' אמור בא לדייק יותר (כי זה גדר הפעל הנכפל) ובא למעט קצרוה עכו"ם אף שנתגייר אחר כך שלכן דייק דוקא בקצרכם אתם בני ישראל. ור' יהודה מחייב בשכחה דבשעת העימור כבר נתגייר. וכל זה מובא בפאה (פרק ב משנה ז ופרק ד משנה ו). ועיין בירושלמי שם טעמייהו דרבנן.
סימן יב
לא תכלה פאת שדך לקצור: ובפר' אמור "פאת שדך בקצרך" שמלת "לקצור" וכן "בקצרך" מיותר ודרש אחד לרבות תולש ואחד לרבות קוטף השבלים לבד שבצד ההרחבה הכל יכנס בגדר "קצירה" כמו "את ספיח קצירך לא תקצור". אבל בצד הדיוק הקצירה היא במגל [כמ"ש "שלחו מגל כי בשל קציר" (יואל ד יג), "תופש מגל בעת קציר" (ירמיהו נ טז)] והתולש נקרא "משרש" ["בכל תבואתי תשרש" (איוב לא יב)] או "עוקר". וכן על כריתת השבלים יאמר "קוטף" "קוסס" "מולל" "קמל" וכדומה. וכשאמר "בקצרכם" יש לנו לומר שבא על צד הדיוק ולכן הוסיף "לקצור" להורות שבא על צד ההרחבה וזה על פי הכלל דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות שבארנו טעמו על פי חוקי ההגיון שהשם השני מגביל את הראשון ומורה הפך הכוונה שהיינו אומרים בו. וכיון שהייתי מפרש דוקא קוצר במגל, הוסיף שהוא הדין כל מין קצירה. ובחולין (דף קלז) גורס עוקר מנין? תולש מנין? ופרש"י עוקר עם השרשים ותולש מלמעלה והיינו קיטף דפה. ובירושלמי (פרק קמא דפאה) עוקר מנין? תולש מנין?
סימן יג
את קציר ארצכם: הראשון צריך לגופיה – קציר ארץ ישראל ולא חוץ לארץ, והשני שבפרשת אמור בא לרבות קטניות. כי סתם "קציר" הוא התבואה אבל גם הקטניות יקראו בשם לויי "קציר הארץ" כי הארץ הולידן, וביואל (א יא) "קציר שדה". ומה שכפל "פאת שדך" כי שם "שדה" בדיוק יהיה רק על שדה זרע כמ"ש "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" (בראשית ל״ז:ז׳), "לזרע השדה" (שם מז). אבל בצד ההרחבה תכלול גם מקום אילנות במה שהשדה הפך העיר והמדבר – "וימצא גפן שדה" (מלכים ב ד׳:ל״ט), "ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא כ״ו:ד׳) וגם זה בכלל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ששם הנכפל בא לבאר השם הראשון הפך ממשמעותו שדה דוקא, והוסיף גם מה שיקרא שדה בהרחבה. ומובא בירושלמי פרק קמא דפאה ויש בזה פלוגתא: לרמב"ם ובה"ג הוא דאורייתא ולרבינו תם ור"ש הוא מדרבנן וקרא אסמכתא.
סימן יד
ובקצרכם את קציר: כבר בארתי (ויקרא סימן יג) שכל מקום שבא שם הפעולה נוסף על הפעל בא לבאר. כי פעל "קצר" יאמר על הכל, כמו "וקוצים קצרו" (ירמיהו, יג), אבל שם "קציר" בא רק על דבר שהוא אוכל ושגידולו מן הארץ ושלקיטתו כאחת כי יתר הדברים אוסף ולוקט ואורה, לא "קוצר". וכן הירק לא נקרא בשם "קציר" שבא רק על דבר שמכניסו לקיום וממ"ש "תעזב אותם" ממעט הפקר הנעזב מעצמו. וכל זה מובא בפאה (משנה פאה פ"א מ"ד) ובש"ס (שבת סח, פסחים נו, נדה נ)
סימן טו
לא תכלה פאת שדך: דע שיש הבדל בין שמות הנרדפים: עבר, צד, צלע, קצה, סוף, פאה, שפה. הלא תראה בפר' תרומה "ועשו ארון עצי שטים...ושתי טבעות על צלעו האחד...והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון". ושם "ועשית שנים כרובים משני קצות הכפורת, כרוב אחד מקצה מזה...ועשית שלחן..ונתת את הטבעות על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו...ועשית מנורת...וששה קנים יוצאים מצידיה..ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה מקצה בחוברת". ראה איך שינה הלשון "צלע" "קצה" "פאה" "צד" "שפה"! והנה שם צלע יפול על גשם שיש לו ארך ורוחב וקומה באופן שיהיה לו מעלה ומטה פנים ואחור וצדדים. ועיקר שם "צלע" בא בו על צלעות הצדדים. ולפעמים יזכיר שם "צלע" אל צד הפנים והאחור ואז יפרש כמו שכתוב "חמשה בריחים לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה", פירוש: שהיא צלע הירך שכפי שצייר המשכן כגוף עומד וצד ים היא ירך הגוף יצויר צלע הירך כמו "והוא צולע על יריכו" ר"ל שנוטה לצלע אחד. ואמר "על שני צלעות המזבח", "ושמעי הולך בצלע ההר", "ויבן ה' את הצלע" על צלעי הצדדים. וכן הבית אשר חדרים דבוקים לו סביב יקראו "צלעות" (מלכים א ו׳:ה׳-ו׳, יחזקאל מ״א:ה׳-ו׳) והושאל על הארזים שחופים בם את הצלעות. ושם קצה בא על דבר שטחי שיש לו שני קצות וכשבא על מרובע יהיו הקצוות בארבע הזויות כמ"ש "ארבע טבעות נחשת על ארבע קצותיו" (שמות כז ד). ובדבר שיש לו גובה רצונו לומר סוף הדבר במקום שכלה הגובה וזה הבדל בין "וירד הגבול אל קצה ההר" – היא במקום שכלה השפוע, אבל "והוא הולך בצלע ההר" הוא באמצע השפוע. ולכן אמר "משני קצות הכפורת" כי הכפורת היה שטחי ולא היו לו צלעות, רק קצוות. ושם פאה בא לציין את הרוח של איזה דבר למשל "פאת נגב" "פאת ים" של גשם פלוני. ויש לשטח מרובע ארבע פאות לארבע רוחות העולם, ואמר "ולצלע המשכן השנית לפאת צפון" – ה"צלע" היא הקיר עצמו וה"פאה" היא הרוח שהיא לצפון. וכשמדבר בפנימית החדר אמר (כו לה) "ואת המנורה על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון" ולא יכול לומר "בפאת" שהפאה היא בחוץ, כי הצלע היא בפאת צפון והשלחן היא אצל הצלע. ואמר "על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו" כי בצד רגליו לא נקראו "צלעות", לכן תפס "פאות" היינו על ארבע רוחותיו. ושם צד מובדל מכולם כי מציין דבר שבצד דבר אחר – "וששה קנים יוצאים מצידיה", "ופתח התיבה בצידה תשים", ו"בצד ההר" ר"ל אצל ההר בצדדיו. ושם עבר הונח על דבר הנמשך באורך ועוברים אותו מקצה לקצה ויש לו שני מעברים, עבר המזרחי והמערבי כמו "עבר הירדן מזרחה". לא יכול לומר "פאת הירדן" כי הירדן לא היה לו ארבע פאות, רק שני עברים. ואמר "והלוחות כתובים משני עבריהם", אם היה אומר "משני צידיהם" היה פירושו שהיה המכתב על עובי הלוחות, שהיא הצד. ואם היה אומר "על שני קצותם" היה פירושו שהיה כתוב על קצות הלוח, לא באמצע. ושם סוף מגביל אל שם "ראשית" והונח לשני צדדי האורך – "ומצאתם אותו בסוף הנחל" שהצד האחד נקרא "ראש הנחל" והשני "סופו". ושם שפה לא נמצא רק "שפת הים" "שפת הנחל" "שפת הירדן" שחוט המים סביב יומלץ כשפה התפורה סביב הבגד. בזה נבוא אל ביאור הספרא. הנה לא יכול לומר "צלע שדך" כי השדה היא שטחי ואין לו צלע. וכן לא "עבר שדך" ש"עבר" יבא על מעבר הרוחב לבד.אולם מדוע לא תפס שם אחד מהנרדפים הנ"ל כמו "צד" או "קצה" או "סוף" או "שפת שדך", אחר ששם "פאה" אינו עצמי אל קצה השדה עצמה רק מציין פאת העולם כנ"ל? על זה השיב בספרא שהיה מוכרח לתפוס שם "פאה" מפני ג' דברים שגודר שם זה ומבדיל בין יתר נרדפיו – (א) אם היה אומר "צד שדך" היה פירושו השדה שבצד שדך, כי שם "צד" מורה אצל כמו "מלך העי אשר מצד בית אל", "וישב אבנר מצד שאול". ועל זא אמר אין פאה אלא מחמת הכילוי רצונו לומר שהלא אמר "לא תכלה" שהוא שלא יקצר כל השדה ואין מועיל אם מניח פאה בצדה כיון שעל כל פנים כילה שדה זאת וצריך להניח פאה באופן שלא יכלה השדה ועל כן לא יכול לומר "מצד" וכמו שאמרו בירושלמי דפאה (פרק ב מ"א) שאם הפריש מן המצר אינו מועיל אל השדה. (ב) מה שלא אמר "סוף שדך" או "קצה שדך" הוא מטעם שאין פאה אלא שיש לו שם. ר"ל שכבר בארנו ששם "פאה" לא יאמר רק בבחינת הרוחות [רק מובדל מן "רוח" במה ש"רוח" בא רק על רוח העולם, והוא חוץ מן הדבר, ו"פאה" מקושר עם הדבר עצמו לציין איזה גבול ממנו כמו "פאת מזרח", "פאת ימין", "פאת קדם", "פאת פנים" וכדומה] וכשאמר "פאת שדך" (אחר שבזה לא יקפיד באיזה רוח מיוחד שיהיה) על כרחך מציין שיקרא שם לקציר הנשאר עד שיהיה נקוב ומופרש לפאה בפני עצמה מיוחדת לעניים. דרך משל, שפאת ימין יהיה לעניים. ומצד כוונה זו לא יכול להשתמש בשם "סוף" או "קצה" שיֵאָמרו בבחינת השדה עצמה, לא בבחינת שציין בה גבול מיוחד. (ג) שלא יכול לתפוס "שפת שדך" [הגם ש"השפה" מציין ביחוד גבול העיגול המקיף] מפני שאין פאה אלא לבסוף ושפה היא המקיף סביב סביב. ואין פירושו דוקא בסוף הפך התחלה, שזה אינו בגדר פאה, רק בגדר שם "סוף" כי פאה יהיה באחד מארבע הרוחות לאפוקי השפה סביב. ולכן אמרו שנותנים פאה מתחלת השדה ומאמצעה שכל מקום שציין וייחד בשדה, יפול עליו שם "פאה", ובלבד שיתן בסוף כשיעור. ומפרש בירושלמי כשיעור המשתייר. ושם ר' יוסי בר בון בשם ר' שמעון בין לקיש "ובקצרכם" מה תלמוד לומר "לקצור"? אפילו יש לו כמה לקצור. ודבריהם מיוסדים על פי יסודי הלשון שיש הבדל בפעל "כלה" בין אם נקשר אל השם לבין כשנקשר עם הפעל. כשנקשר עם השם מורה שנגמר כולו כמו "עד אם כלו את כל הקציר אשר לי" (רות ב׳:כ״א), "ויכל משה את המלאכה" (שמות מ׳:ל״ג), "ויכלו המים מן החמת", "כד הקמח לא כלתה". אבל כשנקשר עם הפעל מורה שהפסיק הפועל מעסוק עתה בפעולה זאת, הגם שהדבר לא נגמר כמו "ויהי כאשר כלו לאכול" (בראשית מ״ג:ב׳), "ויהי ככלות ישראל להרג" (יהושע ח׳:כ״ד) שאינו מציין בזה שכלה הלחם והעם רק הפסק הפעולה. ואם כן, אם היה אומר "לא תכלה פאת שדך" היה מורה הכליון הגמור שהוא בסוף המעשה אבל כשאמר "לא תכלה...לקצור" מדבר על הפסק הפועל ויצויר שכלה לקצור ולא כילה הקציר עצמו. למשל, שפוסק מלקצור במקום הזה ומניח שם פאה לעניים, ובזה לא כלה פאת שדהו בבחינת הקציר עצמו. ולכן הראשונה יש לה דין פאה וכשחוזר וקוצר צריך ליתן בסוף כשיעור המשתייר. ולפי דברי הרושלמי מה שנאמר פה ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים היינו משיעור המשתייר, וילפינן שבאם לא נתן תחלה כשיעור צריך להשלים עתה את השיעור. ומ"ש וכן היה ר' שמעון אומר, ר' שמעון לשיטתו שדריש טעמא דקרא ומפרש טעם שלכן אין להניח לכתחלה באמצע השדה. ובשבת (דף כג:) גרס מפני מה אמרה תורה. ושם מקשה אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו?! ומפרש מפני הרמאים. אמנם לגירסת הספרא שגרס אמרו, לא קשה אטו כולהו לאו משום בל תכלה שפירוש מ"מ אמרו חכמים. רק שלפי זה היה לו לאמר מפני חמשה דברים כי מפני הרמאים ובל תכלה הם שני טעמים. ובאמת בתוספתא וירושלמי (פרק ד הלכה יב) גרסו מפני חמשה דברים כי גם הם לא גרסו מפני מה אמרה תורה. והנה בכל מקום שבא פעל "כלה" בא על כלל המעשה – "ויכל להקים את המשכן", "כלו מעשיכם" כי רצונו לומר שבא לתכלית מלאכתו מהחל עד כלה, לבד פה אמר "לא תכלה פאת" שיחס הכליון אל הפאה והקצה. והיה לו לומר "לא תכלה שדך". מזה הוציאו חז"ל שחטה אחת פוטרת מדאורייתא, שאם היה אומר "לא תכלה שדך" היה צריך להניח חלק מן השדה אבל "לא תכלה פאת" היא חלק מן החלק והפאה, ודי בכל שהוא.
סימן טז
פאת שדך: דרש (א) למעט שדה אחרים או שותפות עכו"ם לר' שמעון [ועיין בחולין דף קלה קלו]. ומה שכפל שנית בפר' אמור דרש לחייב על כל שדה ושדה. ומזה יצמחו ההלכות שבפרק ב' עד משנה ה' המועתקים מפאה (פרק ב): (המשך הסימן כאן)
ספרא (מלבי"ם) פרשת קדושים פרק ב: פאת שדך: דרש (א) למעט שדה אחרים או שותפות עכו"ם לר' שמעון [ועיין בחולין דף קלה קלו]. ומה שכפל שנית בפר' אמור דרש לחייב על כל שדה ושדה. ומזה יצמחו ההלכות שבפרק ב' עד משנה ה' המועתקים מפאה (פרק ב): (משנה א) אלה מפסיקים הנחל נהר. ושלולית קטן מנחל. ומ"ש ודרך הרבים עיין ברע"ב. והבור שדה שאינה זרועה. ובקוצר לשחת לר' מאיר לאו קצירה היא ולחכמים הוה אתחלתא דקצירה ועיין במנחות (דף עא). (משנה ב) ובאמת המים עיין ברע"ב ובתוי"ט שם ומכאן מבואר שר' יהודה פליג, דלא כמו שאמר הכסף משנה (פרק ג מהל' מתנות עניים) דר' יהודה מפרש. וכל ההרים אשר במעדר יעדרון ר"ל שחופרין אותו הר בכלי שחופרים בו את הקרקע חשוב מחובר, ועיין בתוס' ר' עקיבא איגר שם. (משנה ג) מ"ש הכל מפסיק מפרש בירושלמי לאתויי סלע. ושער הכותש, פירוש: שענפי האילן מתחברים למעלה. (משנה ד) כל הרואים, פירש הרע"ב שהעומד אצל אחד מהאילנות יכול לראות האילן האחר. ולרמב"ם ולראב"ד פירושים אחרים בזה. ומ"ש שהיה להם בכל העיר אף שאין רואים זה את זה.
סימן יז
ולקט קצירך: גם זה נזכר שני פעמים. ודרש ב' דרשות – (א) לקט קציר ולא לקט קיטוף, שכבר התבאר (בסימן יב) שסתם קציר הוא במגל וחרמש, וביד נקרא קיטוף כמ"ש "וקטפת מלילות בידך". וגבי פאה רבי לה ממה שכפל הפעל "לקצור" כמו שבארנו שם. אבל כאן צריך "קציר" דוקא, אם לא דברים שדרך לתלשם ביד שזה "קציר" שלהם. (ב) "לקט קצירך" – לקט הבא בסבת הקציר, לא בסבה אחרת, על ידי קוץ או עקרב או שנבעת. וכן מה שנפל אחר היד בדברים הנתלשים ואחר המגל בדברים הנקצרים. ומה שנפל מראש המגל והיד המלאה לה עמיר, לר' ישמעאל הוה מחמת הקציר ולרבי עקיבא הוי כמו מאחר המגל והיד, וכל זה מובא בפאה (משנה פאה פ"ד מ"י).
סימן יח
לא תלקט: מה שכתבו בבנין הכבד ולא אמר "לא תִלְקט", הנה כפי הפשט ראיתי שיש הבדל בפעל "לקט" בין בנין הקל והכבד. שהנלקט בקל על ידי שמקובץ במקום אחד בא בקל. והנלקט בקישוי על ידי שמפוזר ונפוץ בא בפועל הדגוש. במן אמר "ויצא העם ולָקְטו", "לִקְטו ממנו איש לפי אכלו" כי היה צבור במקום אחד. וכן אמר "לִקְטו אבנים" (בראשית ל״א:מ״ו), "תתן להם יִלְקֹטון" (תהלות קד) ר"ל יִלְקְטו בקלות. אבל בלקט אמר תמיד בבנין הכבד – "אֲלַקטה נא" (רות ב׳:י״ט), "איפה לִקַטת היום" (שם) וזה ראיה למה שאמרו חז"ל שנ שבלים לקט, שלשה אינו לקט כי שלשה הנצברים במקום אחד נלקטים בקל (לבד בועז אמר "אל תלכי ללְקׁט בשדה אחר" דרך כבוד כי הוא הרשה לה לקחת אף שלשה). וכן אמר "וילַקֵט יוסף את כל הכסף", "וילַקֵט נער יהונתן את החצים", "ואתם תלוקטו לאחד אחד" שכל זה ליקוט המפוזר ומפורד. אולם חז"ל נתנו בו טעם אחרף דשלשה שבלים נקרא בשם "קציר", לא לקט' כמו שאמרו בירושלמי דפאה (פרק ז מ"ז) וכמה היא בציר? דבי רב שילה אמרי ג' אשכולות שהן עושין רביע. ובפאה (משנה פאה פ"ו מ"ה) פלוגתת בית שמאי ובית הלל. לבית שמאי שלשה לעניים דכתיב (דברים כ״ד:י״ט) ,לגר ליתום ולאלמנה יהיה" ולבית הלל שנים לעניים דכתיב "לעני ולגר תעזוב". ולדעת חז"ל בא פעל "תלקט" מבנין הכבד, כפי הוראותו תמיד שהוא יוצא לאחרים, שלא יסייע להעני. ופירשו לא תלקט לאחרים [ואמר לעני כי העשיר בודאי לא ילקט לקט]. ומ"ש שנית בפר' אמור בא להזהיר שנית שבכל אופן לא ילקט אף שהוא עצמו עני וז"ש הזהיר העני בשלו. וסמכוה על מה שבפר' אמור כתוב "לא תלקט לעני ולגר תעזב", שהגם שאתה עני תעזבהו לעני אחר. ואמרו על דרך הצחות לא תלקט לעני. ובגיטין (דף יג) עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא דכתיב "לא תלקט לעני" לא תלקט לו לעני. ור' אליעזר, לא תלקט" מה עביד ליה? להזהיר את העני על שלו. ופירושו שלרבנן "לא תלקט" השני דסמיך ליה "לעני" היינו שלא יזכה הפאה בשביל עני. ופירשו לא תלקט בשביל אחר שעל זה מורה פעל היוצא, רק לעני תעזב שילקט בעצמו.
סימן יט
וכרמך לא תעולל: העוללות הם האשכולות הקטנים הדומים לפני אשכולות הגדולים, כעולל לפני מלא ימים. כי המליצה תשאיל מושגיה מיחוסי הדברים זה לזה כמו שהושאל לאנשים גדולי המעשה שם "אשכולות" על היותם כאשכול מלא ענבים [כמ"ש בסוטה (דף מז:) משמת יוסי בן יועזר בטלו אשכולות ומפרש איש שהכל בו. וכן בתמורה (דף טו:) כל האשכולות שעמדו עד יוסי בן יועזר וכולי. ובמדרש שה"ש (פסוק אשכול הכופר) מהו אשכול? איש שהכל בו. ובספרי (האזינו) אשכול זה גדול. ובחולין (דף צב) אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים] כן הושאל מן האנשים לאשכולת הקטנים שם "עוללת", וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' מתנות עניים ה"יח) למה נקרא שמו עולל שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש. ומשם "עולל" בא הפעל "תעולל" על לקיטת העוללות שפעל "בצר" מיוחד לאשכולות הגדולים ופעל "עולל" ללקיטת העוללות כמו שכתוב "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח׳:ב׳). ונקשר בו שני מושגים: (א) לקיטת העוללות (ב) נקשר בו מושג האיחור, שמצד שדרך הבוצר ליקח העוללות לבסוף כמו שכתוב "באספי קיץ כעוללות בציר" (מיכה ז׳:א׳), "כעוללות אם כלה בציר" (ישעיהו כ״ד:י״ג) יבא פעל זה על כל הנלקט בסוף. ועל הדקדוק, ללקט את הכל – "ויעוללוהו במסילות" (שופטים כ מה). ובמדרש איכה (על פסוק "היש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי") שדקדק עמי וקטף עוללתי ועל פסוק "ועולל למו כאשר עוללת לי" דקדק עליהן מה דדקדקת עלי! קטוף עוללתהון כמה דקטפת עוללתי פירושו מענין עוללות ומענין דקדוק לעקר הכל. ומזה צמחה הפלוגתא בין ר' אליעזר לר' עקיבא, כי פה כתוב "וכרמך לא תעולל" ובדברים (כד) כתוב "וכי תבצור כרמך לא תעולל" וסבירא ליה לר' אליעזר דהא לא באה האזהרה רק אם בוצר (שבציר הוא על האשכולות כנ"ל) ואם כן מה שכתוב "לא תעולל" הוא מענין השני, שלוקח העוללות בסוף אחר גמר הבציר, ואם אין בציר מנין עוללות!? ומפרש בירושלמי (פרק ז מ"ז) שלר' אליעזר מה שנאמר פה "וכרמך לא תעולל" היינו שלא יקחם בעל הבית אף קודם לבציר, שלא תאמר הואיל ואין לעניים עוללות קודם הבציר יזכה בהם בעל הבית. ור' עקיבא סבירא ליה שמה שנאמר פה "לא תעולל" סתם הוא כפשוטו – שלא יקח העוללות אף שאין בוצר, כגון שכולו עוללות. ומה שכתוב שם "כי תבצור לא תעולל" מציין הזמן, בזמן הבציר אזי מוזהר שלא יעולל. וזהו שאמר אין לעניים בעוללות קודם הבציר כמו "באספכם את תבואת הארץ תחגו" (ויקרא כו לח) שפירושו בזמן האסיפה, אף מי שאינו אוסף.
סימן כ
ופרט כרמך לא תלקט: "פרט" היא מענין פרט וכלל שבדברי חז"ל, הגרגרים הנושרים מן האשכול שהם פרטים הנבדלים מן הכל ומזה "הפורטים על פי הנבל" שמפרט פרטי הניגון, וקרוב מענין "פרד" המופרד מן השלם. ולשון "פרט" משמע הנפרט ונפרד מעצמו לאפוקי אם עקץ את האשכולות, פירוש – שחתוך עוקצם והוסבך בעלים ועל ידי כן נפל, אינו פרט (וכמו ששנינו פרק ז דפאה משנה ג). והמניח את הכלכלה של גמי שהיא לח בשעה שהוא בוצר כדי שלא יפרד, גוזל את העניים [וכמו שאמרו בירושלמי (שם) שנייא היא שהוא גרם לו שלא ירד לארץ כפירוש הגר"א]. ועל זה נאמר "אל תסג גבול עולם". פסוק זה נמצא שני פעמים במשלי "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך" (משלי כב, כח), "אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא" (משלי כג, י) ר"ל שגדר הגבול היא מה שנגבל ליחיד או לשבט בנחלתו ולא יצדק לומר "גבול עולם", שמוסג "גבול" סותר למושג "עולם", כי הגבול היא הנגבל לאחד בפני עצמו מבלעדי זולתו. ופירשו חז"ל כי מלבד הגבול הפרטי הנמוסיי שיש לכל אחד בשלו יש גבול דתיי הנקרא "גבול עולם" שהוא הגבול שיש לעניים בלקט שכחה ופאה ופירות שביעית בכל הארץ שהוא גבול כולל לכל העולם כיון שכולם שוים בו ואינו גבול היחיד. כי גבול העולם נכנס בגבול כל אחד בנחלתו לקחת המגיע להם מדין תורה וכמו שאין רשאים להשיג גבול יחיד כך אין רשאים להשיג גבול העניים שהוא גבול הכולל לכל העולם. והנה אחר מתנות עניים סיים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך וכולי" (דברים כד כב) ר"ל שבמצרים הייתם כולכם עניים והיה לכם הגבול הזה ללקט אחרי הקוצרים, על כן לא תשיג גבול עולם הזה שעל תנאי זה נתן לכם נחלת שדה וכרם שישאר גבול העולם בגבולך שלענין זה אינו גבולך רק גבול העניים. ועל זה אמר "אשר [עשו] גבלו אבותיך", שאבותיך אחזו בגבול הזה במצרים. ואמר שנית "ובשדי יתומים אל תבא" כי לענין זה נקרא "שדי יתומים" וגבול נחלתם. ובירושלמי (פרק ה דפאה מ"ו) ר' ירמיה ור' יוסף. חד אמר אלו עולי מצרים. וחד אמר אלו שירדו מניכסיהון. לסומא צוחין סגי נהורא! ושני הטעמים מיוסדים בשני המקראות – מאן דאמר אלו עולי מצרים ר"ל שעל זה אמר "אשר גבלו ראשונים" [הגה"ה: נראה דצ"ל "עשו אבותיך"], ומאן דאמר אלו שירדו מנכסיהון שעל זה אמר "ובשדי יתומים" שעל ידי שחסר להם גבול נכסהון הפרטי ניתן להם נחלה בלא מצרים בגבול העולם הכללי כמו שהעור על ידי שחסר לו מאור עיניו הפרטי קורין לו סגיא נהורא כי יביט באור השכלי הכללי. ומ"ש (במשנה ג) איזהו עוללות? שנויה (בפרק ז דפאה מ"ד) ומפרש בתוספתא וירושלמי כתף, פתיגין המחוברים בשדרה זו על גבי זו. נטף, ענבים המחוברות בשדרה ויורדות. ולשון הרמב"ם (פ"ד מהל' מתנות עניים ה"יז) איזהו עוללות? זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכול. שאין לו כתף ואין ענביו נוטפים זה על זה אלא מפוזרות. ומ"ש גרגר יחיד פירושו שאין בשדה רק גרגרים. סבירא ליה לר' יהודה שאינם כאשכול אם יש בו יותר מג' גרגרים. ומפרש בירושלמי טעמיה "ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים" – יותר מכאן אשכול, כן כתב הר"ש. והגר"א גריס פחות מכאן אשכול, עיי"ש.
סימן כא
לעני ולגר תעזב: כבר התבאר (אחרי סימן עה) ש"גר" האמור סתם יכלול גם הגר תושב אם לא במקום שיש הוכחה שמדבר מגר צדק. ומכאן יש הוכחה שהגר האמור אצל מתנת עניים הוא גר צדק שכן במעשר עני אמר "והלוי והגר" – הרי מדבר מעניי ישראל, והוא הדין "גר" האמור פה. וכן כמו שהעני הוא המחוסר לחם כן הגר לוקח מפני עניו. ועל כן תפס פה "עני וגר" ללמד זה מזה. ועיין בספרי ראה (פסקא קי) מקיש מפה למה שכתוב שמה "גר יתום ואלמנה" וכל זה בנוי על דרכי ההיקש שהשמות הבאים במשפט אחד הם דומים זה לזה כמו שבארנו פעמים רבות.
סימן כב
תעזב אותם: בכל מקום תפס לשון "נתינה" – "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", "ונתת ללוי", ופה תפס לשון "עזיבה", ויש הבדל ביניהם. הנותן מושיט לכל אחד חלקו והעוזב מניח הדבר שיהיה הפקר כמו שהוא. ועל זה אמר לשון "עזיבה", הנח לפניהם והם יבזבזו. ולכן למי שאמר לבזבז שומעים שאמר כהלכה. ומבואר אצלינו תמיד שכל מקום שאמר מלת "אותם" יש בו מיעוט כי היה יכול לאמר "תעזבם" בכינוי, ו"אותם" תופס גוף הפעול ומיעט זולתו ר"ל רק הקציר תעזוב, שאין בו סכנה אבל הדלית והדקל שיש בו סכנה, צריך אתה להוריד לעניים (וזה פירוש משנה ה' ו'). ומובא בפאה (משנה פאה פ"א מ"ד). וזה כפול שנית בפר' אמור ודרש (במשנה ז) שכפל פעל "עזיבה" שנית שבא במובנו המדויק ובהבדלו מן פעל "מוציא" שגם כן מובדל מ"נתינה". ש"המוציא" אינו נותן ליד חברו, רק הוציאו מרשותו, אך שבפעל "מוציא" נכלל שיוציאהו נקי ממוץ וקש כמ"ש "תוציא את כל מעשר תבואתך", אבל העוזב עוזב כמו שהוא תבואה בקשה, תמרים במכבדות. ומ"ש שנית מלת "אותם" ולא אמר "תעזבם" דייק רק אותם תעזוב ואין אתה מחויב לעזוב עוד דבר עמהם כגון אם השירם הרוח, אינך צריך להוציא אחריהם הקש לעניים. [וכפי הנראה דרשה שבמשנה ז' נדרש מפ' קדושים ודרשה שבמשנה ו' נדרש מפ' אמור ששם נזכר "קציר"] ומה שכתב מנין שספק לקט לקט איתא בירושלמי (סוף פרק ד דפאה) מנין שספק לקט לקט. ריש לקיש בשם ר' יונתן "עני ורש הצדיקו" – הצדיקהו במתנותיו. ר' שמעון בן לקיש בשם בר קפרא "לא תטה משפט אביונך בריבו" – בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו. אמר ר' יוחנן וכה זכה לי מה ששנה לנו רבי, "תעזב" – הנח לפניהם משלך. אמר רבי לָא, כתיב "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" – בין מדידך בין מדידי' הב ליה. עכ"ד. פירוש: כי יש הבדל בין משפט ובין צדק. ה"משפט" הוא מה שיעשה כפי שורת הדין לבד, מבלי ישקיף על הנדונים ועל העת והמקום, רק יקוב הדין את ההר. והצדק הוא מה שיטה מן קו המשפטי אל חוקי הצדק להביט אל הענין והנידון וכפי צורך העת והמקום והיושר וכדומה. והנה בדבר שיש בו ספק על פי שורת הדין המוציא מחבירו עליו הראיה וראוי שספק לקט יהיה לבעל הבית דאוקי לה בחזקת מרא קמא כמו שהדין בכל ספק ממון. וזה כפי המשפט. וכשאנו דנים שספק לקט לעניים אנו נוטים מן המשפט אל הצדק שהוא לפנים משורת הדין ולמד לה ר' יונתן ממ"ש "עני ורש הצדיקו" הרי יש מציאות לפעמים שנלך עמו על פי הצדק ולא במשפט. ובר קפרא דייק ממ"ש "לא תטה משפט אביונך בריבו", דוקא בדבר ריב שהוא דו"ד שבין אדם לחברו, לא בענין מתנות עניים שהוא ענין צדקה, יכול להטות קו המשפט. לפי זה דברי שניהם אינו דין רק לפנים משורת הדין, ור' יוחנן אמר שאצלו זכה וברורה משנת רבי שהוא באמת דין גמור והביא הכתוב "תעזב" שהוא הלימוד של הספרא כאן. ורבי לא הביא פסוק "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" שכן בספרי (פר' תצא) למד ספק לקט לעניים מפסוק זה ושני הדרשות צריכים זה לזה. ורצוני לומר שאחר שאמרה תורה "תעזב אותם" נסתלק ממנו רשות בעל הבית כי העזיבה היא ההוצאה מרשותו להיות הפקר, ונסתלק חזקת בעל הבית, ועל ידי שאמרה תורה "לגר...יהיה" נעשו העניים בעליו כזוכה מן הדבר הנעזב ומופקר, וממילא כל ספק היא בחזקתם. ומ"ש "אני ה' אלקיכם" שפירושו תמיד שבא לומר שה' דיין ושופט ומעניש את העובר כנ"ל וביאר כי יענש נפשות כמ"ש "וקבע קובעיהם נפש".
סימן כג
לא תגנובו: כבר בארו במכלתא (פר' יתרו) וסנהדרין (דף פו) כי לא תגנב שבעשרת הדברות בגונב נפשות ולא תגנובו דפה בגונב ממון, שהוא דבר הלמד מענינו. ששם מדבר מחייבי מיתות בית דין ופה דבר מחייבי לאוין. ואמרו שבא לאזהרה על גניבה. אולם אחר שאין לוקין על הגניבה שניתן לתשלומין כמ"ש הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה), הלא יש ללמדו במה הצד מריבית ואונאה כמ"ש בבבא מציעא (דף סא), ועל כרחך שבא ללמד שבכל ענין אסור לגנוב, אף למיקט ואף להנאתו בתשלומי כפל. כי שם "גניבה" יפול בכל ענין שמסתיר מחבירו כמו "ויגנב אבשלום את לב העם" (שמואל ב ט״ו:ו׳), "מדוע גנבוך אחינו" (שם יט). ובן בג בג מובא בבבא מציעא (שם עמוד ב) מוסיף שלכן אמרו בלשון רבים ללמד שלא יגנב את שלו מאחר הגנב שבזה יש שני גנבים. ועיין בשאלתות (פר' נח) ובתנחומא שם.
סימן כד
ולא תכחשו ולא תשקרו: שניהם מדברים אם מכחש בתביעת ממון ונשבע על שקר. ושיעורו ולא תשקרו...ועל ידי כן תשבעו לשקר והוא אזהרה על מה שכתוב "וכחש בעמיתו בפקדון..ונשבע על שקר" שמביא חומש ואשם. ופה בא באזהרה (והגם שלא מצאנו אזהרה על חיוב ממון פירושו שמשם נוכל לאמר שעונש החומש והאשם הוא רק בעד השבועה לבד. למד פה שגם בעד ההכחשה והשיקור בצירוף השבועה נענש, כן פירש בשיטה מקובצת בבא קמא דף קו). וכבר בארנו בסדר ויקרא (סימן שעא) שמה שכתוב "וכחש בעמיתו" גדר ה"כיחוש" היא בדבר שחברו טוען כנגדו ומכיר בשקרו, כמו "פקדון יש לי בידך" וזה כופר. ומ"ש "ונשבע על שקר" היינו על דבר שאין חברו מכיר בו כגון ערב מים ביין, מי גלוביא בשמן, שפירושו על דבר שיש בו שקר – רצוני לומר שאין בו כחש, רק שקר. רצוני לומר שאין יכול להכחישו (וכמו שבארנו שם סימן שעה, עיי"ש). ועל זה אמר בספרא פה שמה שכתוב "לא תכחשו" הוא אזהרה למה שכתוב שם "וכחש בה". ומה שכתוב "לא תשקרו" הוא אזהרה למה שכתוב "ונשבע על שקר". ובבבא קמא (דף קו:) אמר רב ששת הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין ותנא תונא "וכחש בה". למדנו עונש. אזהרה מנין? ת"ל "לא תכחשו". מאי לאו לעונש ממון? לא! לעונש שבועה. והא מדקתני סיפא ואשתבע, מכלל דרישא בלא אשתבע. דקתני סיפא "ונשבע על שקר". למדנו עונש, אזהרה מנין? ת"ל "לא תשקרו". ומדסיפא דאשתבע, רישא דלא אשתבע. אידי ואידי דאשתבע. כאן שהודה, כאן שבאו עדים. אתי עדים חייב באונסין. הודה משלם קרן וחומש ואשם. עכ"ד. רב ששת חשב מדקתני בברייתא דספרא שני אזהרות – אחד על "וכחש בה", ב' על "ונשבע על שקר" – אם כן על כרחך שהאזהרה של "וכחש בה" היא גם בלא שבועה דאם שניהם בשבועה מה הבדל בין מכחש למשקר?! שהגם שבמכחש מכיר בשקרו ובמשקר אין מכיר, מכל מקום הלא חיובם שוה ונלמד אחד מחבירו. ועל כרחך דבמה שכתב "וכחש" היינו שגם קודם שבועה, תיכף בכחש, קמה ליה ברשותו ונעשה עליה גזלן. והגמ' דחה שגם אזהרת "לא תכחשו" מוסב על "ולא תשבעו בשמי לשקר" ורק אחר השבועה נעשה עליה גזלן. ומכל מקום צריך שתי אזהרות כי המכחש שהוא בדבר שיכולים לידע והוא מכחש, הבירור הוא על ידי עדים וחייב באונסין. ובמשקר שהוא בדברים שאי אפשר לדעתם ולא לתובעם ובזה אי אפשר שיבואו עדים רק יצויר שמודה בעצמו בשקרו ובזה חייב קרן וחומש ואשם. ואחר שדרך הכיחוש שיבואו עדין ודרך השיקור שיודה אחר כך ועונשם בלתי שוה, לא נדע אחד מחבירו. והתוס' שם כתבו ומיהו תימה אמאי אומר ברישא וכולי ולפי מה שכתבנו נכון היטב.
סימן כה
איש בעמיתו: מבואר אצלינו שכל מקום שבא שם "איש" לסימן המין ממעט אשה. אבל במקום שבא על שם הכללות ורצונו לומר כל איש, אינו ממעט אשה. ואחד מהם הוא אם אומר "איש לאחיו", "איש לרעהו" שפירושו אחד לרעהו. [ובזה לא יצדק לומר "אדם לרעהו" כמ"ש בסדר ויקרא סימן י] בזה אינו ממעט אשה. וז"ש אישה באיש, איש באשה מנין? ת"ל בעמיתו. וכן אמר בספרא בהר (פרשה ג מ"ט) על "אל תונו איש את אחיו", ושם (פרשה ו מ"ו) על "באחיכם ב"י איש באחיו", ובספרי דברים (פסקא טז) על "בין איש ובין אחיו", עיי"ש. ועוד אמר בספרי תצא (פסקא רצב) "כי ינצו אנשים" – איש עם אשה, ואשה עם איש מנין? ת"ל "יחדיו" כי גם "אנשים יחדיו" טעמו איש עם רעהו, ואינו שם המין.
סימן כו
לא תגנובו...ולא תשבעו: הנה כלל מוסד אצלינו שדבר שיש בו חידוש יותר יכתב תמיד באחרונה כמ"ש ויקרא (סימן שטו) ואם כן היה לו לומר בהפך, להקדים "לא תשבעו" ואף "לא תשקרו..." ויהיה המאמר לא זו אף זו. וכבר בארתי למעלה (סימן ט) שלפעמים ידבר להודיע התולדה הנסבבת לפי סדר הסבות ומסובבים. וכן כאן אמר "לא תגנובו" כדי שעל ידי כן לא תכחשו, ועל ידי כן תשקרו, וכמו שבארנו שם עוד דוגמאות לזה.
סימן כז
ולא תשבעו בשמי: כבר הזהיר על זה בעשרת הדברות, רק שם אמר "לא תשא את שם ה' אלקיך", ומנין לרבות יתר הכנוים? לכן אמר "בשמי" שכולל כל השמות שיקרא השם בהם, ועיין מה שכתב הרמב"ן בפירושו.
סימן כח
וחללת את שם אלקיך: האלהות נודע בין בעולם בין בנפש. הוא נודע בעולם הגדול בשהוא סובב וממלא את כולם ונודע בנפש האלהות שבה חרות המציאות כולו והיא ציור העולם הגדול לכל מחלקותיו, וה' שוכן בה בקדש על נפשות הצדיקים. ועל ידי שבועת שקר מחלל שם הגדול המחיה העולם הכללי. וז"ש ששבועת שקר חילול השם. ועל ידו נעשית גם נפשו חולין ויוצא מגדר המדבר אל גדר החי הגרוע עד שנעשה חולין לחיה ולבהמה וגרוע מהם. ושניהם מבוארים בכתוב אחד שמה שכתב "על כן אכלה ארץ" היא החילול שנעשה בהמציאות הכללי, ומה שכתב "ונשאר אנוש מזער" רצונו לומר קטן האיכות כי נעשה חולין לחיה ולבהמה.
סימן כט
לא תעשק את רעך: מצאנו פעל "עושק" על התוספות והיתור כמ"ש הרד"ק (ישעיהו ל״ח:י״ד) "א-דני עשקה לי ערבני", פירוש: עניני תוספות ויתור שיוסיף ימיו. וכן בבבא מציעא "עשוק לגבך" שהוא מענין יתור. וכן במדרש קהלת (פסוק "וארא את כל העשוקים") ר' בנימין פתר קריא בחניפי תורה סבורין כל עמא שהוא קריין ולית הוא קריין, תנויי ולית הוא תנויי, עטיף גולתיה ותפילין ברישיה. "והנה דמעת העשוקים" – אמר הקב"ה עלי להפרע מהן שנאמר "ארור עושה מלאכת ה' רמיה". מבואר מדבריהם שעיקר שם "עושק" בא על היוקר והתוספות יותר ממה שהיא באמת. ומזה נשתלשל על כובש שכר שכיר שמשיב לו שהכסף שרוצה הוא יותר ממלאכתו ושיפעל לו עוד כדי שיווי השכר. ובבבא מציעא (דף קיא) אמר תחלה ד"לך ושוב" הוה עושק. ואחר כך אמר ד"נתתי לך". ומקשה ואומר ד"אין לך בידי" הוה עושק. הרי יש כמה מיני עושק. ובסוכה (דף ל) על כובשי שכר שכיר ועל עושקי שכר שכיר פרש"י כובש – לך ושוב. עושק – שאינו נותן לו. לפי זה "לא תעשק" במובנו העצמי היא המיקר את מה שרוצה לתת בשכרו כאילו רוצה עבור השכר מלאכה גדולה יותר ממה שפסק. ובמובנו הרחב כולל כל אופן שמחזיק את של חברו בידו. ואחר שאזהרה זו הוכפלה (דברים כ״ד:י״ד) "לא תעשק שכיר עני ואביון", הוה אמינא שפה כתוב סתם מדבר בכל מיני יוקר וכולל גם אם מיקר ומוסיף על חברו לאמר שהוא חכם גבור ועשיר, ומזיק לו בזה כמ"ש "ואראה את העשוקים" כפירוש ר' בנימין הנ"ל. ומשיב ת"ל לא תגזול ר"ל שהוא דבר הלמד מענינו שזה מדה בתורה שמדבר בלאו של ממון כמו גזל שאצלו. ומה שהוכפל במשנה תורה הוא לעבור עליו בשני לאוין כמ"ש בספרי תצא (פסקא רעח) ובבא מציעא (דף קיא) שעובר בחמשה לאוין.
סימן ל
לא תלין פעולת שכיר: יש הבדל בין שכר ובין פעולה. בשם "פעולה" ישקיף על העסק שפעל ועשה ובשם "שכר" ישקיף על הרווח שהרויח על ידי פעולתו. ושם "שכר" בא בו הפעל שמציין ששוכר וקוצב שכר ידוע על פעולה ידוע ולרוב ישכר על ימים ידועים שמזה נגזר שם "שכיר" שהוא הקנוי קנין שנים. והשכר היא לפי הקצב שלא ישקיף לפי מדת פעולתו רק לפי שהתנה עמו או לפי הנהוג שלפעמים יהיה השכר יותר מן הפעולה לפי הרווח והתועלת שקבל ממנו – "שכר פרי הבטן" "נתן אלקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי", לא שייך בזה פעולה. אבל "הפעולה" ישקיף מה שפעל ועשה בלבד. האומן יקבל בעד הפעולה והשכיר לזמן יקבל שכר כמו ביעקב "נקבה שכרך עלי", ולא ישקיף על פעולות החלקיות רק על הכלל למשל ששמר הצאן שש שנים והיה שכרו הנקודים שבצאן, מבלי ישקיף על פעולות חלקיות. אבל שילום הפעולה היא להאומן למשל, תפר לו מנעלים ומקבל בעד פעולתו כפי שיווי הפעולה, בין עשה יום אחד או חדש ימים. ואמר בועז לרות "ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה...אשר באת" כי על כל מצוה ומצוה יקבלו שכר כאומן ועל מה שבאת לחסות תחת צל כנפיו היא כמושכרת לו כל ימי חייה, בין תעשה בין לא תעשה, ובעד זה מגיע שכר שכיר. וקרוב לזה ראיתי בפירוש דברי הימים (טו) מהגר"א, עיי"ש. ובספרי (קרח סימן קכא) "כי שכר הוא לכם" – אם עבד יטול, אם לא עבד לא יטול. מיכן אמרו: בן לוי שקבל עליו כל עבודת הלוים חוץ מדבר אחד – אין לו חלק בלויה כי לשון "שכר" היא המושכר על כלל המעשים, לא על פעולה מיוחדת לבד. וכן הלוים אינם כאומנים רק כשכירים לעשות כל מלאכת בעל הבית. ולפי זה היה ראוי לומר "שכר שכיר" (כמו שכתוב דברים כד יד, טו יח, מלאכי ג ה). ויש מקום לטעות שאינו עובר רק בעד עיכוב פעולת שכיר, לא בעד עיכוב שכרו, אם שכרו שוה יותר ממה שפעל. והשיבו חז"ל שתפס "פעולת שכיר" לרבות שכר בהמה וכלים כי השכר מיוחס רק למי ששכרוהו כמ"ש "כי שכר האדם נהיה ושכר הבהמה איננה" (זכריה ח׳:י׳), "וימצא אניה ויתן שכרה" (יונה א׳:ג׳), "ושכר עבדך אתן לך" (מלכים א ה׳:כ׳). הרי מיחס השכר אל הבהמה והעבדים והאניה, לא אל בעליהם. ואם כן במ"ש "שכר שכיר" לא נכלל שכר בהמתו וכליו. אבל במה שכתב "פעולת שכיר" היא מה שפעל גם על ידי אמצעי שפועל היא העסק, בין בעצמו בין על ידי אמצעי. ואמר (יחזקאל כ״ט:י״ט) "הנני נותן לנבוכדנצר את ארץ מצרים..ושלל ובזז בזה והיתה שכר לחילו פעולתו אשר עבד בה נתתי לו את ארץ מצרים" ר"ל השלל והבזה יהיה שכר חילו ופעולת נבוכדנצר עצמו יהיה מה שארץ מצרים תהיה שלו. ולכן לא אמר "שכרו" כי הוא פעל על ידי אמצעי שהוא חילו. וזה שאמר אין לי אלא שכר האדם...ת"ל "לא תלין פעולת" – כל דבר. ובבבא מציעא (דף קיא:) כל שפעולתו אתך ר"ל אף שפעל על ידי אמצעי.
סימן לא
ולא תלין...עד בקר: אחר שאמר "לא תלין" לא היה צריך לומר "עד בקר", שדי בפעל "לין" לבד כמו "ולינו ורחצו רגליכם", "וילן שם כי בא השמש". ולפעמים יוסיף "עד בקר" להוציא מקצת הלילה כמו "לא ילין חלב חגי עד בקר" כמו שאמרו בפסחים (דף נט) "עד בקר" הוא דלא ילין, הא כל הלילה ילין אבל פה אי אפשר לטעות, ולמה אמר "עד בקר"? פירשו חז"ל כי הלינה יאמר לפעמים על לינות הרבה כמו "ובאה ולנה בתוך ביתו" (זכריה ה׳:ד׳), "אלין במדבר סלה" (תהלות נה), "וטל ילין בקצירי" (איוב כ״ט:י״ט) וכמ"ש הרד"ק (ישעיהו א׳:כ״א) על "צדק ילין בה". ומה שאמרו "מקום לנו ללין" פרש"י לינות הרבה. ולכוונה זו באר "לינו פה הלילה" (במדבר כ״ב:ח׳), "וילן שם בלילה ההוא" (בראשית ל״ב:י״ד) וכן הוסיף פה "עד בקר" שאזהרה היא רק על בקר הראשון ואחר כך אינו מוזהר רק משום משהה שכרו, משום שכתוב "אל תאמר לרעך לך ושוב" כמ"ש בבבא מציעא (דף קי:).
סימן לב
ולא תלין פעולת שכיר אתך: שני הלשונות אתך עמך משתתפים במה שמורים המצא דבר אחד אם ואצל דבר השני כמו שאמרו "מחר אתה ובניך עמי" – במחיצתי (ברכות יב, עירובין נג), "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – במחיצתו במחנה לויה (פסחים סז, נזיר מה, סוטה כ). ובסנהדרין (דף יז) "עמך" ואת בהדייהו, "אתך" ואת בהדייהו. וז"ש "אתך" – פרט לשהמחהו אצל החנוני ר"ל שאז אין השכר אתו רק אצל החנוני. וכן מה שדרשו בבבא מציעא (דף קיא) שרק אם יש לו לשלם שאי לאו כן אין השכר "אתו". ויש הבדל דק בין "אתו" ובין "עמו". שמלת "עמו" היא מלת השיווי והצירוף אבל מלת "אתו" משתתף גם עם מלת "את" שמורה על הפעול ובזה מורה תמיד שהאחד פועל על האחר והאחר, שהוא "אתו", פעול מאתו וטפל אליו – "וילן אתו לוט" – אברהם עיקר ולוט טפל לו (בראשית רבה פ' לא) ואחר כך "ויעל אברם ממצרים ולוט עמו" – שבחזרתו ממצרים לא היה נפעל מאברהם כי מעצמו רצה לצאת משם. "וה' אמר לבלעם לא תלך עמהם" (במדבר כב יב) ושם (פסוק כ) "קום לך אתם", וכתיב "וילך בלעם עם שרי מואב" – שמח בפרעניות ישראל כמותם (רבה פרשה כ). ושם (פסוק לה) "לך עם האנשים ואפס את הדבר...וילך עם שרי בלק". ובמדרש "לך עם האנשים" – שתלך עמהם (ר"ל שעתה צוה לו ללכת ולא כמתפעל מאתם), "וילך עם שרי בלק" – כשם שהם שמחים כך הוא שמח ר"ל היה דומה להם בשמחה ולא כנפעל מהם ללכת [ולא בשמחתם על פרעניות ישראל כי כבר הזהירו "אפס את הדבר אשר אדבר אליך"]. ובמדרש רבה (שמות פר' א) "הבאים מצרימה את יעקב" – השוו ליעקב. דבר אחר: בזכותו של יעקב. תחלה דרש מלת "את" כמלת "עם" ששניהם מורים על השיווי [וכמ"ש בסנהדרין (דף לו:) "עמך" – בדומים לך, "אתך" – בדומים לך. וכן הוא בהוריות (ד:), קדושין (עו:), סנהדרין (דף יז), עכו"ם (דף ה)] ואחר כך דרש מ"ש "את יעקב" ולא "עם יעקב" שהיו נפעלים מיעקב, כי באו בזכותו. ובמכלתא (משפטים דף מט) "כי טוב לו עמך" – שתהיה טובתו שוה לך. דבר אחר: שתהיה שוה לו. דרוש הא' ממה שמלת "עמו" ו"אתו" מורה השיווי. דרוש הב' מן ההבדל בין "עמו" לבין "אתו", שעמו מורה שאין אחד נפעל מהשני. ועל זה אמר שגם אתה תהא שוה לו. ובבראשית רבה (פ' עה) "וארבע מאות איש עמו" – כעמו. מה הוא...כך כל אחד ואחד מהן עשוי על ד' מאות איש. ועל כרחך גם פה ממה שכתוב "ולא תלין אתך" ולא אמר "ולא תלין עמך" דורש דוקא אם אתה הפועל את ההלנה, לאפוקי אם לא אתה פועל זאת כגון שלא בא לתבוע, שבזה השכר הוא "עמך", לא "אתך".
סימן לג
לא תלין פעולת שכיר: ודבר זה הוכפל בפ' תצא – "ביומו תתן שכרו". ופירשו בספרא וכן הוא בספרי (שם פסקא רעט) ש"לא תלין" מדבר בשכר יום, ופירשו בגמ' ב"מ (דף קיא) משום דשכירות אין משתלמת אלא לבסוף ואם כן חל החיוב מששקעה חמה וזמנו כל הלילה כמ"ש "עד בקר". ו"ביומו תתן שכרו" בשכר לילה שזמן התשלומין בבקר וזמנו כל היום כמו שכתוב "ולא תבוא עליו השמש".
סימן לד
לא תקלל חרש: דברי הספרא מכוננים על פי דברי הגמרא סנהדרין (דף סו) וכפי פירוש הר"ן בחדושיו שם שפירש שממה שכתב "נשיא בעמך לא תאור" ו"לא תקלל חרש" תפס צד הגדול וצד ההשפלה להורות שאסור לקלל בין החשוב ובין השפל. ומפני שיש לדחות לחרש ונשיא שהם משונים אמר "אלהים לא תקלל" שמיותר, ללמד שעל כולם חייב ושתפס רק דוגמא היותר גדול והיותר שפל, וכן כתב הרמב"ן בפירושו. [ובתוס' סנהדרין שם ד"ה מאי ושבועות לו ד"ה מקלל דרך אחר]. ובשבועות (שם) תפס רק "לא תקלל חרש" כי על ידי שכתוב "ונשיא..לא תאור" ידעינן שפירושו אף חרש שאינו שומע הקללה, וכל שכן השומע. ולכן גם הרמב"ם (פ' ? מהל' ממרים) תפס אזהרה למקלל אביו ולמקלל חברו "לא תקלל חרש" ואינו מוציא רק המת שאינו בחיים. וכפי הלשון שם "חרש" מובנו תאומי – על הבלתי שומע ועל המחריש ושותק, "ויחרישו העם". ועל כן פרט "ואני כחרש לא אשמע" כי יש חרש שומע. והרמב"ן כתב ועל פי הפשט הזכיר החרש בקללה שאף על פי שלא ישמע ולא יתקצף אסור וכל שכן לשומעים שיתבייש ויחר להם מאד. ועוד שדרך לקלל החרש ולהכשיל העור שלא יירא מהם. וכן הזהיר על קללת המושלים, הנשיא והדיין, שדרך ההמון להתרעם עליהם כאשר בהשפטו יצא רשע והם במשפט יעמידו ארץ.
סימן לה
ולפני עור לא תתן מכשול: גם העור מובנו תאומיי. בא על עור העין ועל עור הלב. "הוציא עם עור ועינים יש" (ישעיהו מ״ג:ח׳), "מי עור כי אם עבדי" (שם מב), "צופיו עורים כולם" (שם נו) כולם עורי השכל. וכן "אז תפקחנה עיני עורים" (שם לה), "לפקח עינים עורות" (שם מב) שפעל "פקח" מורה שמדבר בעור השכל כמ"ש במורה (מאמר א' פ"א) ולכן יפרט פעמים רבות שם עורון אל העין – "ואת עיני צדקיהו עור", "כי השוחד יעור עיני חכמים". ומבואר אצלינו בהבדל שבין לשון "שימה" ובין לשון "נתינה". שלשון "שימה" יבא על ההכנה, ואם יבא לשון "נתינה" מאדם לאדם פירושו שיתן לו או לפניו בידיעתו ועל שיכין לפניו צור מכשול שלא בידיעתו משתמש בלשון "שימה" – "ושם לה עלילות דברים", "כשדים שמו שלשה ראשים", "ועל נתיבותי חשך ישים" (איוב י״ט:ח׳). ואם מדבר פה מעור העין שמכין מכשול שלא בידיעתו היה לו לומר "לא תשים מכשול". מזה הוציאו לפרש על עור השכל שנותן לו עצה שעל זה יצדק לשון "נתינה" כי יתן לו העצה בידיעתו, רק המכשול נסתר בחבו כמו "ונתתי מכשול לפניו" (יחזקאל ג׳:כ׳), "הבו לכם דבר ועצה" (שופטים כ׳:ז׳). ולכן אמר "ויראת מאלקיך" שכבר התבאר בסימן ד כי פעל "ירא" שאחריו מ"ם פירושו מסיבתו ר"ל הגם שאינך ירא אנשים הבלתי יודעים תעלומות לב, הלא אלקים יחקור זאת. וכמ"ש גם לקמן (פ"ז משנה יד), בהר (פרק ד מ"ב, פרשה ו משנה ב), ובקדושין (לב:) ב"מ (דף נח:) כל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלקיך". והכותים פרשוהו עור ממש (כמ"ש בחולין דף ג ובנדה דף נז:) וכבר בארנו אמיתת דברי חכמים. ומזה הוציאו גם אם מכשילו בעבירה [כמו שכתוב בפסחים (דף כב), עכו"ם (דף ו ודף כב), ובמו"ק (דף ה ודף יז), ובב"מ ע"ה צ:)].
סימן לו
לא תעשו עול במשפט: וכתיב "תועבת ה' כל עושה עול", הרי העול קרוי "תועבה". וכתיב "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ..." וכתיב "כי תועבת ה' אשר שנא", הרי העול שנוא ומשוקץ וחרם ותועבה. וכן הוא בספרא לקמן (פ"ח מ"ה) ובספרי דברים (פסקא רכו ופסקא רצה).
סימן לז
לא תשא פני דל: גדר הנשיאת פנים שמעביר איזה פשע ורוע ענין שיש בו ומוותר לו – "וישא ה' פני איוב" (איוב מ״ב:ט׳), "אולי ישא פני" (בראשית ל״ב:כ״א). ולפעמים נושאים לאחֵר פנים בעבורו ר"ל שעל ידו מְוַתרים רעות אחרים כמ"ש "הנה נשאתי פניך לבלתי הפכי את העיר" ואמרו בחגיגה "ונשוא פנים" – שנושאים פנים לדורו בעבורו. ועיין בספרי נשא על "ישא ה' פניו אליך". וזה שאמר "לא תשא פני דל" שתוותר לו על מה שטוען שקר כדי שיתפרנס בנקיות.
סימן לח
ולא תהדר פני גדול: ההדר הוא היופי החיצוני המיוחד לכל דבר שבו נהדר במינו כמו "פרי עץ הדר", "הדר הכרמל", "בכור שורו הדר לו" היא ההדר המיוחד במיני הצמח והחי. "ברב עם הדרת מלך" (משלי י״ד:כ״ח), "והדר זקנים שיבה" (שם כ כט), הדרת חסידים רוממות אל בגרונם (תהלות קמט), "הדרת קדש" היראה והחרדה (ברכות ל:) וכדומה. והוא מובדל מן הוד שהיא הענין הפנימי הצוריי המיפה את הדבר מצד צורתו, כל אחד לפי מה שהוא – "ויהי כזית הודו" (הושע י״ד:ז׳), "הוד נַחְרו אימה" (איוב ל״ט:כ׳), "הוד מלכות" כל זה ענין פנימי עצמי ועל כן לא נמצא ממנו הפעל. ונמצא "הדר כבוד הודך" שהיא התגלות ההוד העצמי על ידי הדר חיצוני. וכל מקום שנמצא הוד והדר רצונו לומר ההוד העצמי הצוריי וההדר החיצוני. ובספרי ברכה (סימן שנג) מלמד שניתן לו הוד למשה והדר ליהושע שאילו ניתן הוד ליהושע אין כל העולם יכול לעמוד בו וכן במדרש שוחר טוב (תהלים קד), ור"ל שמשה היה בו עוז הפנימי הנפשי ברוח ה' עליו ויהושע היה לו ההדר החיצוני קשת וחרב ומלחמה וחיל. ואם היה ליהושע גם הוד פנימי כמשה לא היה כל העולם יכול לעמוד בו אבל הודו הפנימיי היה רק ממשה כמ"ש "ונתת מהודך עליו" ורק "בכור שורו הדר לו" והם רבבות אפרים ואמר במ"ד שם על הוד והדר לבשת מלך בשר ודם אם גבור אינו נאה ואם נאה אינו גבור אבל הקב"ה ב' דברים, יש בו ההוד וההדר ר"ל ההוד הוא הגבורה והכח העצמי וההדר היא כפי מה שמתגלה לאחרים בהדר מלכותו. ולכן אמר "אל תהדר פני גדול" שהדרת הגדול הוא שלא להפיל תפארתו החיצוני ולביישו בבית דין – לא תעשה כן רק "בצדק תשפט".
סימן לט
בצדק תשפט עמיתך: שם צדק כשהוא תואר לפעל "שפט" פירושו שהמשפט לא יהיה נלוז מן הצדק והאמת. [וזה ההבדל בין שם "צדק" הבא לבדו כמו "צדק צדק תרדוף", שבו ישקיף על הענין ונדונים וילך בו לפנים משורת הדין כנ"ל (סימן כב), ובין כשאמר "בצדק תשפט" שרצונו לומר תשפט בקו הדין הגמור וכמו שאמרו בסנהדרין (דף לב) ריש לקיש רמי כתיב "בצדק תשפט" וכתיב "צדק צדק תרדוף וכולי ]. אמנם על שלא יעשה עול במפשט כבר הזהיר!? ופירשו שהוסיף "בצדק תשפט" שלא יגרום איזה סבה שעל ידו ילוז מן הדין לאמיתו על ידי שאחד מבעלי הדינים יסתתמו טענותיו. וזה שאמר שלא יהא אחד מדבר כל צרכו וכולי ומובא בשבועות (דף ל). עוד דרש מה שכתוב "בצדק תשפט עמיתך" בלשון יחיד, והלא הנידונים הם שנים תמיד כמו שכתוב "ושפטתם בין איש ובין אחיו"?! ודרשו עוד כוונה שניה שיש "צדק" שהוא ההפך מרֶשע ובא על המצדיק עצמו או זולתו כמו "אם אצדק פי ירשיעני" (איוב ט׳:כ׳) ויצויר המשפט באדם אחד אם בוחנים מעשיו כמו "שפטני ה' כצדקי" ורצונו לומר שתשפט את חברך לזכות ואל תרשיעהו.
סימן מ
לא תלך רכיל: יש בזה ב' דעות: (א) שהוא אזהרה להדיין שלא יהיה רך לזה וקשה לזה. וכבר בארתי (ויקרא סימן קנב) כי היה דעת חז"ל שכל שרשי לשון הקדש מסתעפים משתי אותיות או אות אחת, לא כהאחרונים שכל שורש יש בו ג' אותיות, בפרט בשמות שלרוב יצאו מורכבים כמ"ש בשבת (דף סד) על "כומז" ו(דף עז) דשא – דרך שם, דרגא – דרך גג, וכן רבים. ובעירובין (דף יח) דיופרא – דו פרי. ופסחים (לו:) ורבה במד' (דף י) אשפר – אחד מששה בפר, אשישה וכולי. ובנדרים (דף נא) "תועבה" "זמה". ובסוטה (דף יא) על "פיתום" "פרך" ודומיהם אין חקר. וכן שורש "רכיל" – רך. והלמ"ד נתוסף לגנאי על שימוש אל – שרך לאחד ואינו רך באמת. וכזה אמרו "שמלה" מה ששם לה (כתובות מב) הלמ"ד מורה שימוש אל, ועיין מה שכתבנו בסימן הנ"ל כי כן דעת גדולי חכמי הלשון. (ב) שהוא אזהרה על לשון הרע ומענין רוכל המחזיר בעיירות, קונה ומוכר ומטעים דברים. וכן פירש רש"י ורמב"ן וראב"ע ורשב"ם. ויש בזה פלוגתא בכתובות (דף מו) – ר' אלעזר סבירא ליה ד"לא תלך רכיל" הוא אזהרה למוציא שם רע. ור"נ סבירא ליה דבא להזהיר לדיין שלא יהיה רך לאחד וכולי. וסבירא ליה אזהרה ללשון הרע מן "ונשמרת מכל דבר רע". והרמב"ם (פרק יג מהלכות נערה בתולה) כתב אזהרה למוציא שם רע מ"לא תלך רכיל" ובפרק כא מהל' סנהדרין כתב שלא ידבר רכות מב"צדק תשפט", והוא כ' אלעזר. [ועיין בירושלמי פרק קמא דפאה]. ומה שכתוב (במשנה ו) אמר ר' נחמיה סבירא ליה גם כן הולך רכיל ללשון הרע ומפרש דלכן סמיך ליה לעניני משפט דמשכחת גם בדיינים. ובירושלמי (פרק קמא דפאה) אזהרה ללשון הרע "ונשמרת מכל דבר רע". תנא דבי ר' ישמעאל "לא תלך רכיל" – זו רכילות לשון הרע. תני ר' נחמיה שלא תהא כרוכל מטעים דבריו של זה לזה. ועיין בסנהדרין (דף כט במשנה) ובגמ' (דף לא וב"ק דף צט) מביא ברייתא דפה. והרי"ף והרא"ש לא הביאו רק קרא ד"הולך רכיל מגלה סוד" ויש לעיין בזה, ואכמ"ל.
סימן מא
לא תעמוד על דם רעך: פשוטו של מקרא שאם רואה חברו בסכנה לא יעמוד ויטמין ידו בצלחת, רק יעשה כל השתדלות להצילו. וזה שאמר ומנין אם ראית טובע בנהר וכולי. אולם מן הסמיכות "לא תלך רכיל/לא תעמוד" אמרו שפירושו שהגם שהזהרתי מרכילות בכל זאת אם ידעת עדות לחברך – הגם שבזה תלך רכיל ותגלה סוד – צריך אתה לגלות ולהעיד, אף שעל ידי זה יתגלה איזה ענין סוד, כי אין זה בכלל לשון הרע. ובסנהדרין (דף עג) מפרש שמ"ש חייב אתה להצילו בנפשו לא מכאן נלמד רק מכתוב אחר.
סימן מב
ולא תשנא את אחיך בלבבך: יש הבדל בין השונא והאויב. שהאויב איבתו גלויה והשנאה היא נעלמת כמו שבארנו במקום אחר ובכל זאת פעל "שנא" יבא לפעמים בענין שתצא שנאתו לפועל על ידי פעולות נגלות שהם תולדות השנאה "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו". ולכן באר "בלבבך" ההזהרה על שנאת הלב כמ"ש "בשפתיו ינכר שונא ובקרבו ישים ארבו" (ומובא בעירובין דף טז). ולהפך אמר "הוכיח תוכיח" – "טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת".
סימן מג
הוכח תוכיח את עמיתך: יש הבדל בפעל יכח בין כשבא אחריו שימוש הלמ"ד או מלת "עם", או מלת "את". ש"יכח" שאחריו שימוש הלמ"ד או מלת "עם" הוא מענין ויכוח, שמראה לו על פי חוקי השכל או המוסר הדרך שבו ילך והמעשה אשר יעשה. ובא במלת "עם" אם שניהם מתוכחים ומחליפים דבריהם זה עם זה כמו "שם ישר נוכח עמו" (איוב כ״ג:ז׳), "ועם ישראל יתוכח" (מיכה ו׳:ב׳) ובא בנפעל או בהתפעל. וכשבא בשימוש הלמ"ד, רק אחד הוא המדבר ומברר לחברו ענין מוסרי אבל לא יוכיחנו על חטא פרטי כמו "והוכיח לעמים רבים" (ישעיהו ב׳:ד׳), "והוכיח במישור לענוי ארץ" (שם יא), "והוכח לנבון יבין דעת" (משלי י״ט:כ״ה). אמנם פעל "יכח" שאחריו מלת "את" היא קרוב עם ענין מוסר, שמוכיחו על חטא פרטי שעשה – "והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים" (בראשית כ״א:כ״ה), "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלות נ), "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג׳:י״ב). ויש הבדל בין מוסר לתוכחה. המיסר כופהו אם בשוטים, אם בדברים, ובא מן הגדול אל הקטן ונקשר לרוב עם העתיד שמיסרהו בל יעשה כן בעתיד. והמוכיח הוא בראיות ובא לרוב על העבר ודברתי על זה במקום אחר. ומבואר תמיד שכפל המקור על הפעל מורה על השנות הפעולה והתמדתה וזה שאמר ומנין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים וכולי ת"ל הוכח תוכיח. ומ"ש "ולא תשא עליו חטא" שפירושו אל תשאו חטאו בעבורו כמו "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו" (במדבר י״ח:ל״ב), "ולא ישאו עליו חטא" (לקמן כב), "דע שאתי עליך חרפה" (ירמיהו ט״ו:ט״ו) שפירושם בסיבתו ועל כרחך אין פירושו שתשא חטא אם לא תוכיחנו שאז צריך לומר "ולא תשא את חטאו", רק פירוש "עליו" בסבתו, ופירושו שצריך ליזהר בל יביישנו שאז תשא חטא בסבתו. ומלת "עמיתך" פירשו חז"ל עם שאתך בתורה ובמצות וכמ"ש בסדר ויקרא (סימן שע) כי כבר אמר החכם "אל תוכח לץ" "ומוכיח לרשע מומו" והתוכחה היא רק בשוים, ששניהם – המוכיח והמוכח – מסובלים בתורה ובמצות, כי הפורע תורה איך יוכיח ויאמרו לו טול קורה? וכן הרשע לא יקבל תוכחה. ולפי זה יש בתנאי התוכחה ג' דברים: (א) שיהיה המוכיח נקי מחטא (ב) שיהיה המוכח מוכן לקבל תוכחה – ושניהם נכללים במלת "עמיתך" שהוא אתו ושוה לו בתורה ובמצות (ג) בסדר התוכחה ואיכותה שלא יביישנו כמ"ש "ולא תשאו עליו חטא". ור' טרפון אמר שבדורו נמנע התוכחה מצד המוכיח שהוא בלתי זך מפשע ור' אלעזר בן עזריה אמר שנמנע מצד המוכח אשר ינאץ תוכחה ור' עקיבא אומר שנמנע מצד שבלתי יודעים לסדר הדברים בל יביישו. ור' יוחנן בן נורי ספר איך ענינו עם ר' עקיבא שהוא היה יכול להוכיח ור' עקיבא לא נשתנו פניו, הגם שהוכה, וקבל התוכחה עד שהוסיף לו אהבה כמ"ש "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון" וכל זה מובא בערכין (דף טז:).
סימן מד
לא תקם ולא תטר: הנקמה הוא בפועל – שנוקם מחברו על אשר הרע לו. ויהיה או במעשה, כשעשה לו רע במעשה, או במניעת הטובה, אם מנע טוב מאתו. והנטירה היא בלב כמ"ש "נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו" (נחום א ב) כי הצר הוא המריע בפועל והאויב הוא השומר איבה בלב ולא צר אותו בפועל. וכן נוטר להם איבה בלב. [וזה ההבדל בין "נוטר" ובין "שומר" שהנטירה היא רק בדברים הגיונים. ועיין מה שכתבתי בפירוש שיר השירים בפסוק "נוטרה את הכרמים" ובפירוש תהלות (סימן קג)] לכן פירשו חז"ל שנקימה הוא בשאומר "איני משאילך" (וכל שכן הנוקם בפועל בקום ועשה) והנטירה בשמשאילו רק שמזכיר איבה הצפונה בלב. והנה מה שתפס אצל נקמה "אמר לו השאילני מגלך" ואצל נטירה "אמר לו השאילני קרדומך". רצו בזה שאף למי שנקם ממנו, אסור ליטור לו שנאה, וכל שכן לנקום. ולכן ציירו שראובן יש לו מגל ושמעון יש לו קרדום ושמעון נקם ממנו דרך נקמה. ואחר כך בא שמעון שנית ובקש מראובן את המגל – אסור לו לנטור וכל שכן ליקום. ועיין ביומא (דף מג) מ"ש על זה.
סימן מה
ואהבת לרעך כמוך: כבר העירו המפרשים שאי אפשר לומר שיאהב את חברו כאשר אוהב את עצמו שזה דבר שאינו בכח הנפש. וגם אין לצוות על אהבה או שנאה שאין אדם מושל עליהם. אבל באמת האהבה הזאת מצוין תמיד במלת "בנפשו" – "ויאהבהו יהונתן כנפשו", "כי אהבת נפשו אהבו", לא במלת "כמוך". וגם פעל "אהב" תקשר תמיד עם "את" ופה נקשר עם למ"ד וכן לקמן (יט ד) "ואהבת לו כמוך". ויש הבדל בין מלת "את" שמורה על הפעול ובין שימוש הלמ"ד שמורה ההגעה אל הדבר כמו "ונתן את מלכיהם בידך" – הוא הפעולה בגוף העצם, "ונתן לו" – הוא ההגעה לידו. וכן תמיד. אמנם כבר גדר זה הלל הזקן (שבת במה שלימד להגר כל התורה כולה על רגל אחד) מה דעלך סני לחברך לא תעביד שאהבה זו הוא הפך השנאה, שיראה להגיע לחברו מה שרוצה להגיע לעצמו, הן מן התועליות, הן משמירת הנזק. שישתדל בכל אשר הוא לתועלת חברו, הן לבריאות גופו, הן להצלחת נכסיו, בכל אשר ישתדל לעצמו. וכל שכן שלא יגרום לו דבר אשר רוצה למנוע מעצמו. וזה מציין בשימוש הלמ"ד שמורה ההגעה לחברו שירצה לחברו מה שירצה לעצמו. וכבר בארו הפלוסיפים שהחק הראשי שהוא שורש לחכמת המדות הוא שירצה שכל מה שיֵעָשה יהיה חק כולל ר"ל שבאם ירצה שיגיע רע לחברו במקום שעל ידו יקבל הוא תועלת ימדוד אם רוצה שזה יהיה חק כולל שאז יהיה החק הזה לכולם להפסיד לחבריהם בשיגיע להם מזה תועלת. וזה ודאי לא יכון בעיניו שיגיע איש אליו הפסד בעבור תועלת עצמו ובזה ימנע גם הוא מעשות לחברו. וכן אם יש בידו להועיל לחברו וימנע מזה ימדוד אם רוצה שיהיה זה חק כולל שאז גם כל האנשים ימנעו מהועיל לו. וזה שאמר ר' עקיבא שזה כלל גדול בתורה. אולם הפלוסופים המעיינים שאלו על זה הכלל שחק זה הוא עדן בלתי כולל כי לפי זה יעשה הכל בסבת תועלת עצמו וראוי שיעשה כל מעשיו בעבור חוקי התבונה העליונה הכוללות מבלי יערב עמה תועלת עצמו. ומטעם זה העלה בן עזאי את הכלל לענין נשגב יותר שסמך על "זה ספר תולדות אדם" שכל בני אדם קשורים כגוף אחד וכולם נבראו בצלם אלקים להשלים הצלם ודמות העליון שכולל כל נפשות בני אדם כולם, שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאיברים שונים, שהראש יאהב את היד כמו את עצמו. וכמו שאמר בן עזאי (אבות) אל תהיה בז לכל אדם, ואמר (ברכות ו:) כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה כי בהיות כל אישי בני אדם כולם כאיש אחד, הגם שהשלם הוא הלב והסגולה, הנה כל ההמון הם כבשר גידין ועצמות ועור וסחוס שבגויה שמקיפים על הלב וסוככים עליו והלב ירגיש בחסרון כל אבר ובחליה והפסדו אף במכאוב העור או בדל אזן. ובזה ירצה האדם להאדם מה שירצה לעצמו כי הוא בשר מבשרו ועצם מעצמותיו. וכן מבואר בירושלמי נדרים (פ"ט ה"ד) על מה שאמרו במשנה ועוד אמר ר' מאיר פותחין לו מן הכתוב שבתורה "לא תקם ולא תטר.." אמר היך עבידא הוה מקטע קופר (פי' בשר) ומחת סכינא לידיה תחזור ותמחי לידיה (ופירושו וכי אם חתך בסכין ידו אחד יחזור ויחתוך את השנית?! כך כיון שכולם כגוף אחד מדין הוא שיאהב חברו כנפשו). ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" – זה כלל גדול מזה עד כאן. ומובן במה שבארנו. ועיין בבראשית רבה (פרשה כד) הביא גם כן דברי ר' עקיבא ובן עזאי. וכפי ההשערה דברי ר' עקיבא לשיטתו (בספרא בהר פרשה ה משנה ג) שדרש חייך קודמים לשל חברך ודברי בן עזאי כבן פטורי שם, ואין כאן מקום להאריך.