מלבי"ם על ויקרא· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
אחרי מות
סימן א
אחרי מות שני בני אהרן: מ"ש "שני בני אהרן", מספר "שני" מיותר שכבר ידענו (בפר' שמיני) ששני בניו מתו ולא יותר. והשיבו חז"ל לפי שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" ושם נדרש בספרא מה שכתוב "בני אהרן" ומה שכתוב "נדב ואביהוא" ומה שכתוב "איש מחתתו" כפי מה שמובא פה, וכמו שהתבאר טעם הדרושים האלה ויסודם בלשון העברי בפירושינו (שם סימן לב) שהוסדו דרושיהם אלה על שלשה יסודות נאמנים עיי"ש. אמנם מ"ש פה "שני בני אהרן", מספר "שְני" דרש על השיווי שיתבאר לקמן (סימן יז) בארוך שיש הבדל בין שְנֵי ובין שנים שכל מקום שאומר "שְנֵי" בצורת הסמיכות מורה על שיווי הנמנים כמו שנאמר "שני השעירים" – שיהיו שווים, ואמר שם שאיש מעצמו עשה שהיו שוים בחטאם, ואמר פה "שני בני אהרן" שהיו שוים במיתתם.
סימן ב
בקרבתם לפני ה' וימותו: כבר הרחבנו הדיבור בסדר ויקרא (סימן ג) והודענו ההבדלים שבין לשון "דיבור" ובין לשון "אמירה" וכתבנו שם שני הבדלים בין דיבור ואמירה:
סימן ג
ויאמר ה' אל משה: כבר הזכרנו (בסימן הקודם) שיפלא מ"ש "וידבר אל משה" ולא ידענו מה היה הדיבור. וכבר אמר ר' אלעזר בן עזריה שבני אהרן מתו גם על הקריבה ושזה דיבר אליו באורך, וכנ"ל. ופה בא לבאר דבריו בפרטות על פי משל שהרופא המזהיר את החולה תצויר ההזהרה בג' אופנים (א) יזהיר סתם, (ב) יזהיר ויודיע המסובב אם לא ישמע לאזהרתו שימות, (ג) יזהיר ויברר דבריו על ידי בחינה ונסיון שדבר זה סבבה המות לחולה פלוני. [כן גרס הראב"ד והרא"מ שמצייר בג' רופאים וכן משמע ממה שאמר יותר מכולם שלשון "כולם" לא יצדק על שנים, וכן מה שהיה כתוב "לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן" מחקו הראב"ד] וז"ש בספרא לכך נאמר "דבר אל אהרן...ואל יבא בכל עת" – וזו אזהרת הרופא הראשון, ואם בא מת הוא שנאמר ואל יבא ולא ימות – וזו אזהרת הרופא השני, הם אם בא מת הוא כאשר מתו בניו – וזו אזהרת הרופא השלישי. ומ"ש לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן ויאמר ה' אל משה ר"ל שזה מן ההזהרה שיזהירנו ומטעם זה בא גם כן כפל דיבור ואמירה כמ"ש בסימן הקודם לר' אלעזר בן עזריה.
סימן ד
ור' ישמעאל בא גם כן לפרש מה שכפל "וידבר ה'...ויאמר ה'" והולך לשיטתו שסבירה ליה דשתויי יין נכנסו (כמ"ש במד' ויקרא בשם ר' ישמעאל) ולכן נסמך שם פרשה שתויי יין. ושם כתוב "וידבר ה' אל אהרן" וכבר בארנו (ויקרא סימן ד) שלשון "דיבור" לא נמצא אצל שום נביא רק אצל משה לבדו שהיה נביא תורה, ולכן כל מקום שכתב "וידבר ה' אל אהרן" פירושו שדיבר אליו על ידי משה, וכמו שבארנו שם, שיג' דברות נאמרו למשה ולאהרן וכנגדו יג' מיעוטים. ולכן הודיע פה שגם עוד דיבור כיוצא בו שדיבר אל אהרן אחרי מות בניו להזהירו על ביאת הקדש היה על ידי משה. וז"ש "וידבר ה' אל משה בקרבתם" והב' הוא ב' הזמן – שבעת קרבתם, אז לא עם אהרן דיבר רק עם משה. וכבר בארנו (ויקרא סימן ג) שזה אחד מן ההבדלים בין "דיבור" ו"אמירה" שאם ירצה לומר שדיבור הנזכר כבר דיבר עם פלוני ולא פירש מהות הדיבור יציינו בלשון "דיבר" ובזה רמז גם כן שה' דיבר עם משה בעת קרבתם עוד דיבור, זולת זה שהיא פרשת שתויי יין. וגם א"ל אמירה דפה שיזהיר אותו על ביאת הקדש. וז"ש כיון ששני הדיבורים נאמרו זה בצד זה ר"ל בפעם אחד, נלמד מן הפתוח שגם הסתום מדבר באופן זה שדיבר אל אהרן באמצעות משה.
סימן ה
דבר אל אהרן אחיך: תואר "אחיך" מיותר. ופירשו חז"ל שאמר לו הגם שאהרן הוא אחיך ואתה בלתי מצווה בבל יבא, בכל זאת, הוא – אל יבא. וכל שכן בני אהרן – שאין אתה אחיהם – שמוזהרים בבל יבואו. ואם כן עיקר הכוונה לרבות את הבנים שלא יבואו. וז"ש אחיך בבל יבא ואין משה בבל יבא ר"ל הגם שאין משה בלא יבא, אחיך בבל יבא, וכל שכן בנים שלא יבואו. אמנם יש לפרש גם כן להיפך כי מצאנו לפעמים ששם "אהרן" לא בא בדוקא כמו "ונתתם ממנו תרומה ה' לאהרן הכהן" שפירושו לכל כהן, וכן מ"ש "והובא אל אהרן הכהן", וכל כהן רואה את הנגעים. ועל כן כדי שלא נטעה שמ"ש "דבר אל אהרן..ואל יבא" פירושו שכל כהן לא יבא (ומטעם שפירש ר"א שיש לומר קל וחמר, דמה מי שנצטוה לבא נצטוה שלא לבא כל שכן כהן אחר שלא נצטוה לבא שמצוה שלא יבא, ועל ידי סברא זאת יש לטעות שכל כהן לא יבא) ולכן אמר דבר אל אהרן אחיך ללמד שאזהרה זאת הוא רק לאהרן אחי משה, לא לבניו. ודוחה את הק"ו הזה דהא ראינו שבעלי מומין שלא נצטוו לבא לא הוזהרו גם כן על ביאת שתויי יין ואם כן מן הסברה נאמר בהיפך- – שכהן אחר אין מוזהר ואין צריך "אחיך" למעטם ועל כרחך מ"ש "אחיך" הוא כמ"ש תחלה שהגם שהוא אחי משה שהוא לא נצטוה בבל יבא בכל זאת לא יבא, וכל שכן בני אהרן שאינם אחי משה שלא יבואו ובא לרבות את הבנים.
סימן ו
ואל יבא בכל עת אל הקודש: אם היה הכוונה שלא יבא בכל ימות השנה היה לו לומר "ואל יבא בכל יום" כי יש הבדל בין "עת" ובין "יום". שמלת "עת" נאמר על כל חלק מן הזמן וכמ"ש במ"ד (אמר המגיה: ?, ומצאתיה במדרש תהלים מזמור י) יש עת לשעה, יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לשתים עשרה שנה, יש עת לשבעים שנה, ויש עת לעולם כי מצאנו כמה עתים ביום אחד – "לעת ערב" (בראשית ח׳:י״א), "לעת בוא השמש" (יהושע י׳:כ״ז), "מהבקר עד עת מועד" (שמואל ב כ״ד:ט״ו), "בעת צהרים" (ירמיהו כ׳:ט״ז), "בעת מנחת ערב" (דניאל ט׳:כ״א). ומצאנוהו על עתי השנה – "עת הזמיר" (שיר השירים ב׳:י״ב), "העת קציר" (ירמיהו נ׳:ט״ז), "בעת מלקוש" (זכריה י׳:א׳), "לעת תשובת השנה לעת צאת המלכים" (דברי הימים א כ׳:א׳). ומצאנוהו על הזמן הכולל – "עת קץ" (דניאל י״א:ל״ה), "בעת אביא אתכם ובעת קבצי אתכם" (צפניה ג׳:כ׳). וברבה ואתחנן (פ"ב) יענך ה' ביום צרה – משל למלך וכולי דוד אמר יעשה לו כבלים של יב' ליטרין שנאמר יענך ה' ביום צרה, כשם שהיום יב' שעות, אמר ירמי' אין בם כח לסבול יב' שעות אלא יעשה להם כבלים של ליטרא אחת שנאמר ועת צרה היא ליעקב. ואם כן, אם היה האזהרה שלא יבא בכל יום מימי השנה היה לו לומר "ואל יבא בכל יום" כמו "בכל יום אברכך", "לשלמי נדרי יום יום", "בכל יום ויום מרדכי מתהלך". ומוכרח שכולל גם העתים המיוחדים ביום ההוא שהותר לו דהיינו שגם ביום הכפורים לא יבא בכל עת ועת מעתי היום, רק בעתים הפרטים שיבאר בפרשה. וז"ש "ואל יבא בכל עת" – זה יוהכ"פ. והנה אם לא היה אומר רק "ואל יבא בכל עת מבית לפרוכת" היה מדבר רק ביום הכפורים לבד, כי עתות של שאר ימות השנה אין צריך לשלול אחר שלא ימצא בהם שום עת שהותר ליכנס מבית לפרכת, ומפורש אמר בסוף הפרשה שמדבר מיום הכפורים דוקא כמ"ש "והיתה זאת לכם לחוקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש" אבל אחר שאמר "ואל יבא בכל עת אל הקדש", שהוא ההיכל, ולהיכל יש עת מוגבל שמותר ליכנס בכל ימות השנה כגון לעבודה ולהשתחוות, ועת שאסור ליכנס כגון שלא לעבודה והשתחויה כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש), אם כן במ"ש "ואל יבא בכל עת" כולל גם עתי שאר ימות השנה גם כן שלא יכנס בהם בכל עת אל ההיכל ולפנים. וז"ש אל הקדש לרבות שאר ימות השנה ר"ל שאחר שאמר "אל הקדש" מבואר שכולל במ"ש "ואל יבא בכל עת" בין בכל עתי יוהכ"פ הבלתי מוגבלין, בין בכל עתי שאר ימות השנה הבלתי מוגבלים. (ור"א הקשה הלא זה נדע מקל וחמר מיום הכפורים שנצטוו לבא ואעפ"כ הוזהרו על יתר עתי היום, וכל שכן בשאר ימות השנה שאין חיוב לבא שנזהרו. ומשיב ישראל יוכיחו, שרק ברגלים שנצטוו לבא הוזהרו בלאו דלא יראו פני ריקם ואין לאו זה נוהג בשאר ימות השנה.)
סימן ז
אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת: "אל הקדש" כולל כל ההיכל, ו"בית לפרכת" היא הדביר, ו"פני הכפורת" הוא לפני הארון. הנה אם הזהיר על כולם במיתה היה די לאמור "אל הקדש". על כן אמרו רבנן (במנחות דף כז) שמ"ש "אל יבא אל הקדש" הוא אזהרה לבד, ו"מבית לפרוכת" ו"אל פני הכפורת" בלא ימות. ודעת ר' יהודה שם שמבית לפרוכת מוסב למעלה וגם הוא רק באזהרה ו"אל פני הכפורת" בלבד הוא בלא ימות. (ובעל הטעמים שנקד האתנח על מלת "לפרוכת" נראה שהיה דעתו כר' יהודה). ושם אומר דרבנן ישיבו על שיטת ר' יהודה שאם כן לכתוב "אל הקדש" לבד, ולא צריך "מבית לפרוכת" שהוא כל שכן מן ההיכל. ור' יהודה משיב דאז נטעה שפירוש "אל הקדש" הוא בדביר. לכן כתב "מבית לפרוכת" לגלות ש"אל הקדש" הוא כל ההיכל. וזה כוונת הספרא שסתמא כר' יהודה – "מבית לפרוכת" להזהיר על כל הבית רצונו לומר שהלא "מבית לפרוכת" מיותר שהוא כל שכן מן "אל הקדש", ומשיב שמה שכתוב "מבית לפרוכת" בא ללמד שפירוש "אל הקדש" הוא כל הבית, ר"ל ההיכל. שאם לא יכתב "מבית לפרוכת" נאמר ש"אל הקדש" היא הדביר, וכן פירש בסמ"ג (לאוין שג). והנה דעת רבנן מיוסד על הכלל המבואר אצלינו תמיד שדרך הכתובים לדבר בדרך לא זו אף זו, שדבר שהוא חידוש יותר יכתב מאוחר, וכמ"ש (סדרר ויקרא סימן שיב בכלל הא') ואם כן אם איתא כדברי ר' יהודה היה צריך לומר בהיפך – "ואל יבא מבית לפרוכת אל הקדש" ובזה יוסיף רבותא שגם "אל הקדש" שהוא ההיכל, לא יבא. ומוכיח שהראשון רק באזהרה. (ודוגמא לזה לקמן סימן קכט על "ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ", עיי"ש). אך זה לרבנן דכל ההיכל אקרי "קדש", אבל ר' יהודה שמשיב דאם לא יכתב "מבית לפרוכת" נטעה מאי "קדש" – מבית לפרוכת, ואם כן לדידיה כתוב "מבית לפרוכת" ללמד פירושו של שם "קדש" שהוא כל ההיכל, היה לו כלל אחר – שכל מקום שכתוב קל וחמור משום בא זה ולימד על זה, יכתב השם המלמד מאוחר כמו "תושב ושכיר לא יאכל בו" שבא "שכיר" ללמד על "תושב" (כמו שנזכר ביבמות דף ע, וקדושין דף ד), וכן "ויצאה חנם אין כסף" שבא "אין כסף" שמורה לימי בגרות ללמד על "ויצאה חנם", וכן "אל הקדש פנימה" שבא "פנינה" ללמד על "אל הקדש" כמ"ש בזבחים (דף פב:). בכל אלה כתוב המלמד מאוחר אף על גב שהשם הקודם הוא חידוש יותר והשם המלמד הוא כל שכן משם הקדם, והוא הדין שמטעם זה הוצרך לכתוב "מבית לפרוכת" מאוחר לשיטתו. וגם ר' יהודה השיב על שיטת חכמים דלכתוב "מבית לפרוכת" ולא בעי "אל פני הכפורת". ותשובתו מכוננה גם כן על היסוד הנזכר שדבר שהוא חידוש יותר צריך לאמרו מאוחר ולא מוקדם. וחכמים השיבו שמ"ש "אל פני הכפורת" בא להורות מקום הביאה המוזהרת שהוא אם נכנס "אל פני הכפרת" היינו בפתח שבמזרח, לא אם נכנס מן הצד. ועי' ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת המקדש) והארכתי בזה בחידושי.
סימן ח
אל הכפורת אשר על הארון: הנה הכתוב יזכיר תמיד את הכפורת בסתם, ולמה הוסיף פה "אשר על הארון" וכן לקמן הוסיף "אשר על העדות" וכלל מוסד אצלינו שהשם הנודע בעצמו לא יזכיר אצלו סימן אחר להכירו. פירשו חז"ל מפני שדרך ארונות להיות להם כיסוי של עץ ועליו כפורת טוו וארוג. וכן דרך לפרוס איזה מפה על דברים יקרים הנתונים בארון כמו שפורסים על הספר תורה, והוה אמינא שכן היה בארון. לכן אמר פה "הכפורת אשר על הארון" להורות שלא היה כיסוי של עץ עליו רק הכפורת לבד. ואמר אחר כך "את הכפורת אשר על עדות" להורות שלא היה מפה פרוסה על העדות בפנים.
סימן ט
כי בענן אראה על הכפורת: פרש"י לפי שאני נראה שם עם עמוד ענני ולפי שגילוי שכינתי שם יזהר שלא ירגיל לבא, זה פשוטו. ומדרשו שלא יבא כי אם בענן הקטורת ביום הכפורים. והנה יקשה אחר שלא הוזהרו על ביאת הקדש עד אחר מיתת בני אהרן איך מתו בלא אזהרה בפרט להאומרים שחיסרו מעלה עשן. וכבר בארנו (בסימן ג) שבכתובים האלה קשה מה שכפל "וידבר ה' אל משה..ויאמר ה' אל משה" ונאמרו בו כמה פירושים כנ"ל. ועתה חדש ר"א פירוש חדש – שמה שכתוב "ויאמר ה' אל משה" הוא מאמר מוסגר ושיעור הכתובים: וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, שאז דיבר אליו מן "בזאת יבא אהרן אל הקדש" עד לסוף הפרשה, "ויאמר ה' אל משה" פירוש – וכבר אמר ה' אל משה קודם לכן שידבר אל אהרן ויזהיר בל יבא בכל עת אל הקדש, וזה הזהיר קודם מיתת בני אהרן. ועל זה אמר "כי בענן אראה" שהבטיח שיראה אליהם כבוד ה' בענן כמש"ש "וירא אליכם כבוד ה' (שמיני ט), ושם (פרק כג) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העם". ומבואר בספרא שזה היה בעת שנכנסו משה ואהרן להקטיר קטורת שאז נכנסו בפעם הראשון כמו שכתבנו שם. ודיבור זה היה קודם מיתת בני אהרן. ואחר שדרשו חז"ל שמ"ש "כי בענן אראה" הוא אזהרה שישים בקטורת עשב מעלה עשן כמו שיתבאר (בסימן לה) אם כן לא היה אז רק אזהרה. ומ"ש אחר כך "וכסה אנן הקטורת..ולא ימות" שקאי גם כן על מעלה עשן היא עונש. וז"ש "ולא ימות" – הרי זה עונש היינו מ"ש "וכסה ענן הקטורת..ולא ימות" ומ"ש פה "כי בענן אראה" הוא אזהרה, כן פירש רבא ביומא (דף נג) וכן פרש"י ביומא שם, ולא כראב"ד שמפרש על "ולא ימות" דהכא שהוא עונש על ביאה ריקנית כמ"ש ביומא שם ובירושלמי (פרק א דיומא). ועל זה בא ר"א ופירש שפסוק זה של "כי בענן אראה" נאמר קודם מיתת בני אהרן, ושהוא מאמר מוסגר ולכן אמר בפני עצמו "ויאמר ה' אל משה" ופירושו וכבר אמר (עבר שכבר נשלם כמ"ש כיוצא בו כמה פעמים). ומה שכתוב לקמן "וכסה..ולא ימות" נאמר אחרי מיתת בני אהרן ובני אהרן לא נענשו על זה לבדם רק מפני שהורו גם כן הלכה בפני רבם כמ"ש ר' אליעזר בתוספתא דמלואים (משנה לב) וכפי מה שפירשתי שם. ובזה יש לפרש מ"ש במדרש רבה "ואל יבא בכל עת" אמר ר"י צער גדול היה לו למשה בדבר זה, אמר שמא נדחף אהרן ממחיצתו. אמר לו הקב"ה למשה לא כמו שאתה סבור אלא בכל עת שהוא רוצה יכנס ובלבד כסדר הזה והוא תמוה! (א) איך סבור שנדחף אהרן ושם באר במדרש משום דסבור מ"ש "ואל יבא בכל עת" היינו עת של שבעים שנה וכדומה, הלא באר לו שיכנס בכל שנה ביום הכפורים. (ב) איך אמר שבכל עת שהוא רוצה יכנס, והוא פלאי. ולפי מה שבארנו זה היה במאמר הא' שאמר לו קודם מיתת בני אהרן שלא אמר לו רק פסוק זה, ולא ידע משה באיזה עת יכנס ונתירא שנדחף אהרן בל יכנס לעולם, והשיב ה' בכל עת שהוא רוצה כי אז היה יכול לכנס תמיד ובלבד כסדר הזה היינו בענן הקטורת, לשא נאסר לו לכנס בכל השנה עד שנאמרה פרשה זאת.
סימן י
בזאת יבא אהרן אל הקדש: בכל מקום שבא להטיל תנאי וגדר בשלילה הקודמת יבא התנאי במלת "כי אם" – "לא אשלחך כי אם ברכתני", "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים", "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל", "אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" וכן היה לו לומר פה "אל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בפר בן בקר לחטאת". זאת שנית שדרך הלשון בדיבור כזה שלא לשְנות הפעל שנית. למשל, אין מתפראת הלשון לומר "לא אשלחך כי אם ברכתני אשלחך". וכל מקום שחזר את הפעל שנית יש בו ציווי מיוחד כמ"ש "לא יטמא בעל בעמיו...כי אם לשארו וכולי ולאחותו וכולי לה יטמא" מצוה. שמה שחזר שנית פעל "לה יטמא" היא ציווי מיוחד וכמו שכתבנו בזה בסדר ויקרא (סימן קלח). ולפי זה גם אם היה צריך לכתוב פה מלת "בזאת" לאיזה דרשה, לא היה לו לומר שנית "יבא אל הקדש", רק היה לו לומר "ואל יבא בכל עת אל הקדש כי אם בזאת בפר בן בקר לחטאת. השיבו חז"ל במשנה א' שלכן החזיר את הפעל ואמר שנית "יבא כי אם בפר בן בקר" יאמר שאין האזהרה רק בקדש שיש בו ארון וכפורת, לא בבית שני שלא היה שם ארון וכפורת. ועל כן אמר שנית "בזאת יבא אהרן אל הקדש" (שאמר "קדש" סתם אף שאיו בו כפורת). ואמרו (במשנה ב') שלכן אמר מלת "בזאת" תחת מלות "כי אם" (שהיה לו לומר "כי אם בפר בן בקר יבא אל הקדש" כמו "אלמנה וגרושה...לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח") כי יש מקום לטעות שגם פר כהן משיח שמביא על כל המצות דמו נכנס לפנים (דהא פר זה מכפר יותר מפר יוהכ"פ שאינו מכפר רק על לא הודע כר' שמעון לקמן סימן נח) והייתי טועה שמטעם זה חזר את הפעל שנית ואמר "יבא אל הקדש" כי בפר כהן משיח נאמר (ויקרא ד׳:ו׳) "והזה מן הדם את פני פרוכת הקדש" וחז"ל בזבחים דף (מא:) עמדו על זה מפני מה מצינו נאמר "פרוכת הקדש" בפר כהן משוח ולא בפר העדה ודרשוהו עיי"ש. והייתי טועה שלכן אמר שם "את פני פרוכת הקדש" מפני שצריך לכנס בדמו לפני ולפנים ושיזה בצד הקדש ושלכן חזר פה ואמר "יבא אהרן אל הקדש" ללמד זה שתמיד יכנס בפרו אל הקדש ולדמות קדש דפה למה שכתוב שם "את פני פרוכת הקדש". ולהוציא מזה אמר מלת "בזאת" שכבר בארנו (צו סימן כג) שכינוי הרומז "זה" "זאת" מציין רק זאת הנזכר במקום הזה, לא זולתו ורצונו לומר רק בפר ובאיל יכנס, לא בפר לבד. וביומא(דף ד) דריש "בזאת" במה דכתיב בענינא דמלואים ושואל הא מיבעיא ליה לגופיה בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. לכתוב "בזה" או "באלה" מאי "בזאת", שמע מינה תרתי. רצונו לומר הלא מבעיא ליה לגופיה שצריך דוקא פר ואיל, ולמעט פרו הבא על כל המצוות שהוא פר לבד וכדרשת הספרא. ומשיב שעל זה היה לו לומר "בזה" כי פר ואיל לשון זכר, או "באלה" כי הם לשון רבים, ולמה אמר "בזאת"? על כרחך מציין גם כן ענין סתמי שהוא הפרשה שיצדק עליו לשון נקבה.
סימן יא
בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה: כלל בלשון כי אות היחוס הבא בשמות שהם צדדי המשפט העומדים ביחוס אחד צריך להיות כפול עם כל אחד ואחד – "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", "לך לעבדך לאמתך לשכירך ולתושבך", "ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה", "בדם הצפור השחוטה ובמים החיים", "ובעץ הארז ובאזב ובשני התולעת". וכן היה לו לומר פה "בפר בן בקר לחטאת ובאיל לעולה". מזה הוכיחו חז"ל שעם האיל אינו נכנס לפנים, רק עם הפר ולא יכול לאמור "ובאיל" כי לא נכנס עם האיל. (ור"י פירש שלא צריך למעט רק עולהזו שיש לטעות שדומה להפר אבל עולת העם נתמעט מן "לא תעלו עליו וכולי"). ודע שהיו לחז"ל בזה יסוד קיים שכל מקום שכפל שם היחוס מורה שכל אחד הוא ענין בפני עצמו ובמקום שלא נמצא שם היחוס על שם אחד, מורה שהוא טפל כמ"ש בספרי (תבוא פסקא שג) "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה" – תן לכל אחד ואחד את חלקו ר"ל לכן בא הלמ"ד כפול בכל אחד. ושם (ברכה סימן שנז) "לפרעה ולכל עבדיו ולכל עם ארצו" – למצרים בפני עצמה, לפרעה בפני עצמו, לעבדיו בפני עצמן. ובספרי (דברים פסקא ח) "לאברהם ליצחק וליעקב" – כדאי אברהם לעצמו, כדאי יצחק לעצמו וכולי, ושם (ברכה שנז) "ואת כל ארץ אפרים ומנשה" לפי שהיה גדעון צעיר סמכו הכתוב שנאמר "הנה אלפי הגל במנשה" רצונו לומר לכן לא כתוב "את מנשה" כי היה טפל ונסמך לאפרים. ובמועד קטן דף כו נשיא ואב בית דין ושמועות רעות מנא לן? דכתיב "על שאול ועל יהונתן ועל עם ה' וכולי". אימא עד דאיתא כולהו. אמר ליה "על" הפסיק הענין. ובמגילה (דף ב:) ואימא פרזים ביד' מוקפים ביד' ובטו'?! מדכתיב "להיות עושים את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר" – אי הוה כתיב "את יום ארבעה עשר וחמשה עשר, כדאמרת, השתא דכתיב "את יום..ואת יום" אתא "את" ופסק, הני בארבעה עשר והני בחמשה עשר ר"ל שאם טו' הוא טפל ועיקר הוא יד' לפרזים ולמוקפים היה לו לומר "ביום חמשה עשר" בלא מלת "את". ובזה תבין מ"ש במכילתא (פר' בא סוף פרשה יב) "ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" להודיעך שִבְחן שכשם שאמרו להם משה ואהרן כן עשו. דבר אחר, אף משה ואהרן כן עשו ר"ל שעוד קשה שכפי כללי הלשון היה לו לומר "את משה ואת אהרן" כמ"ש בכמה מקומות ולמה אמר "ואהרן" בלא "את". על זה דרשו שנית שהשמיט מלת "את" למען נדרוש "משה ואהרן כן עשו", שגם משה ואהרן עשו כן. ולכן דריש ברכות (לו:) "וערלתם ערלתו את פריו" – את הטפל לפריו, כי אחר שאמר "ערלתו" בלא מלת "את" היה לו לומר "פריו" גם כן בלא אות היחוס.
סימן יב
כתנת בד: מ"ש בספרא משנה ה' כבר נשנה בפר' צו (פרק ב נשנה ח) ושם בארנו כי נמצא בתורה שבעה פעמים שכתוב אצל בגדי כהונה שם "בד". והשלשה פעמים נדרש במשנה ה' והוא: "ועשה להם מכנסי בד" (שמות כח מב), "מדו בד... ומכנסי בד" (צו ו ג) ודריש ג' דרשות (א) שתהיה לבישתן לבד בלא בגדים אחרים, (ב) שלא ילבש עמהם אף בגדי צמר, (ג) שלא ילבש אף בגדי קדש. (ומ"ש בד שיהיו של בוץ וחדשים וכפולים זה ממ"ש "ויעשו כתנות שש...ואת מכנסי הבד שש משזר" כמו שמפרש ביומא דף עא, וכמ"ש בזבחים דף יח: שהספרא למד זה ממ"ש שם חמשה קראי, וכמו שבארנו בפר' צו סימן ח באורך). ומ"ש כאן שם "בד" ארבעה פעמים ממעט ארבעה כלים דכתיב בהו "לפני ה'" והוה אמינא שיכנס בהם לפני ולפנים (וכפי שכתב הראב"ע שלא הזכיר האפוד והחושן ומעיל האפוד שכבר הזכיר "ונשמע קולם בבואו אל הקדש") לזה מיעט ד' פעמים רק בד, לא כלים זולתם וזה פירוש משניות ו' ז' ח' ט'.
סימן יג
בגדי קדש הם: הוא מוסב למטה שיען שהם בגדי קדש לכן ירחץ בשרו בעת לבישתן. וכן היה דעת בעל הטעמים ששם האתנח כל מלת "יצנוף". אמנם כבר כללתי (בפר' תזריע סימן [נג]) שכל מקום שאמר נתינת טעם הדין יבוא הטעם מאוחר – ולא יתן עליו לבונה כי חטאת בוא", "פתות אותה פתים מנחה היא", "וטהרו הכהן מספחת היא" וכדומה, וכל מקום שהקדים הטעם אל הדין נדרש תמיד. ועל כן דרשו שמה שלא אמר "ורחץ במים את בשרו בגדי קדש הם" כי בצד אחד מ"ש "בגדי קדש" נמשך גם למעלה שבא ללמד שיעשו משל קדש. ובאשר לא אמר רק "כתונת בד קדש" הוסיף שכל הבגדים – בין של כהן גדול, בין של כהן הדיוט, יהיו משל קדש.
סימן יד
בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו: היינו שיטבול קודם לבישה. ויש לומר שרק לבישה זו הראשונה טעונה טבילה, ומנין שבכל עת שמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב ומזהב ללבן שצריך טבילה? לכן אמר שטעם הטבילה אינו מפני לבישה זו הראשונה רק מצד שהם "בגדי קדש" וכל שמחליפם צריך טבילה. והוא לימוד של רבי (לקמן פרק ?? משנה ד) והגם שסתם ספרא ר' יהודה, והוא למד שם ממ"ש "ופשט ורחץ" וכמ"ש ביומא דף לב באורך, יתבאר זה לקמן סי' ?? דכיון שר' יהודה צריך לדרבי מייתי ברייתא דרבי כצורתו. ומבואר אצלינו תמיד שדיבור המציאות – "הוא" "הם" מיותר ונדרש לדייק איזה דבר ורצונו לומר הם הם בגדי קדש ואין צריך טבילה אם שינה במינם מלבן ללבן או מזהב לזהב כי הם כולם קדושה שוה. וכלל בלשון שכל מקום שבא הפעל על פעולים רבים בלשון רבים תעשה הפעולה בהם בפעם אחד כמו ששנאמר "והקטירם" – כולם כאחד, וכדומה. וכן ממ"ש "ולְבֵשם" בלשון רבים מבואר שילבשם כאחד ואין צריך שיטבול בין כל בגד ובגד. ובמ"ש שיטבול בין כל בגד פירש הראב"ד דהוה אמינא שילבש המכנסים ויפשיטם ויטבול וילבוש המכנסים והכתונת, ויפשיטם ויטבול וכולי. ואין צריך לדוחק הזה דהר כבר למדו הפוסקים ממימרא דרב ביצה (דף יח) דנדה טובלת בבגדיה והוא הדין כהן גדול ביום הכפורים.
סימן טו
ולבשם: כבר הזכיר לבישה בכל אחד בלשונו – "כתונת ילבש" "אבנט יחגר" "מצנפת יצנוף", ולמה כפל הפעל שנית? (וכפי הנראה זה היה מקום דרשת ר"י (זבחים יח) שדריש "ולבשם" לבישה מעכבת ולא דבר אחר רק ששם דחה דרשה זו) ופירשו חז"ל שמלמד שילבשם בכל אופן אף שדריש לקמן שצריך כלים אחרים בין הערבים, אם אין לו, אין מעכב וילבש של שחרית, בין בשחרית, בין בבין הערבים. כי כבר שמנו חוק שכפילת הפעל מורה שתעשה הפעולה בכל אופן (בגירסת הקרבן אהרן היה לא ילבש בשחרית, אבל הרמב"ן והראב"ד גרסו לא ילבש של שחרית)
סימן טז
ומאת עדת בני ישראל יקח: כבר בארנו (ויקרא סימן רמא) כי שם "עדת בני ישראל" יאמר על כללם כשהסנהדרין בראשם או על הסנהדרין לבד. ותרומת הקדשים הוא על פי הסנהדרין ולב בית דין מתנה עליהם כמ"ש בזבחים (דף ז), על כן אמר "מאת עדת בני ישראל" שיהיו משל ציבור, וכמ"ש ביומא (דף סב), שבועות (דף יד).
סימן יז
יקח שני שעירי עזים: כבר התבאר (ויקרא סי' שכח) ששם שבא בלשון רבים אין צורך להוסיף בו מספר "שנים" כי מן הסתם נדע שאין לשון רבים פחות משנים (אם לא במקום שיש לטעות עיי"ש). ולכן בכל מקום שבא מספר "שני" בשם הרבים יש בו דרוש תמיד והראו איזה מקום טעות שהיינו טועים שיהיה יותר משתים, עיי"ש באורך. אמנם פה פירשו שלכן אמר מספר "שני" שבא להורות שיהיו שוים, והוא מיוסד על כלל שהיה לחז"ל להבדיל במספר "שני" ו"שנים", בין כשבא בצורת הסמיכות – "שְנֵי" "שְתֵי", ובין כשבא בצורת הנפרד – "שנים" "שתים". שכשאומר "שני"/"שתי" מקפיד על שיווי הנמנים והדמותם זה לזה ולא כן כשאמר "שנים"/"שתים", לא יקפיד על השיווי. ועל זה אמרו פה שני שעירי עזים שיהיו שוים. ובספרא מצורע (פרשה א משנה יא) ולקח שתי צפרים מיעוט צפרים שתים מה ת"ל שתי? שיהיו שוות, וכן שם (פרשה ב משנה ב) על "שני כבשים", ובסדר אמור (פרשה יג משנה יח) על שני עשרונים שגבי לחם הפנים דריש מן מלת "שני" שיהיו שוות. וכן בספרי בהעלותך (פסקא עב) עשה לך שתי חצוצרות כסף מיעוט חצוצרות שתים או אם רצה להוסיף מוסיף?... ת"ל "שתי חצוצרות" – שלא להוסיף ושלא לגרוע. שתי חצוצרות – שיהיו שוים במראה ובקומה ובנוי. הרי באר תחלה צורך מלת המספר שבא להוציא מטעות שיוכל לעשות יותר משתים ואחר כך באר מה שבא בצורת הסמיכות "שתי" שבא להורות על השיווי. ומה שכתוב בספרא (אמור פרק יג משנה ב) "לחם תנופה שתים" – שיהיו שוות, "שני עשרונים" – שיהיו שוות, הגם שמ"ש "שני עשרונים" שיהיו שוות הוציא מצורת המספר "שני" בסמיכות, מכל מקום מה שלמד שלחמי תנופה יהיו שוות הוציא מן המתאור עצמו שבא בלשון יחיד – "תנופה", לא "תנופות", שהגם ש"לחם" לא יתרבה – "ונתנו לך שתי לחם" (שמואל א י ד), "ולקחת בידך עשרה לחם" (מ"א יד ג), מכל מקום תואריו באו בלשון רבים – "לחם העצבים" (תהלות קכז), "לחם כזבים" (משלי כ״ג:ג׳), "לחם עצלות" (שם לא), "לחם סתרים" (שם ט), "לחם מצות" (שמות כ״ט:ב׳), וכן היה לו לומר "לחם תנופות", לכן הוכיח שיהיו שוות עד שיהיה דומה כלחם אחד בצורתו. (ועיין מה שכתבנו שם בפר' צו סימן ??). ועל פי החוק הזה תמצא ידך להבין כמה שינוים במקרא: "ועשית שנים כרובים זהב" (שמות כ״ה:י״ח) "ויעש שני כרובים זהב" (שם לז), כי הכרובים בעשייתם היו דומים ככל הזוגות שבמעשה המשכן שהיו דומים ונכתב בכולם מלת "שני/שתי", בסמיכות – "שני אדנים", "שתי ידות", "שתי טבעות", "שתי עבותות", "שני לוחות". אבל בסודם והוראתם היו מעורים כדמות זכר ונקבה משפיע ומקבל והיו מובדלים זה מזה לפי סודם שעל זה העיד השם שיהיו "שנים כרובים" ר"ל מחולקים בטעמם וצורתם הרוחניות. ובדברי הימים ב (ג י) "ויעש כרובים שנים" ובמלכים (א וכג) "ויעש שני כרובים", וזה מובן על פי מ"ש בבבא בתרא (דף צח) כתיב "ופניהם איש אל אחיו" וכתוב "ופניהם אל הבית" לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום ואם כן, במלכים מדבר בזמן שעושין רצונו של מקום [שמטעם זה אמר במלכים "ולא יוסיפו בני עולה לענותו", ובדברי הימים אמר "לכלותו" מפני שבד"ה מדבר אחר שחטאו כמ"ש רבא בברכות (דף ז)], והיה פניהם איש אל אחיו, כתיב "שני כרובים" – שהיו שוים לטובה. אבל בד"ה שמדבר בזמן שאין עושין רצונו של מקום שלכן כתיב "ופניהם אל הבית", הם "שנים כרובים" – מובדלים ומחולקים בענינם. אצל החדשים אמר תמיד מספר "שנים" בנפרד כי החדשים אינם דומים, אחד מלא, ואחד חסר. וכן רוב הזוגות שראו הנביאים במראה בא המספר בצורת הנפרד "שנים/שתים" – "שנים שולחנות", "שתים אמות" (יחזקאל מ׳:ט׳), "שתים דלתות" "שנים פנים לכרוב" (שם מא), "שנים זיתים" (זכריה ד׳:ג׳), "שתים נשים יוצאות" (שם ה) כי המחזה הנביאיית לא השקיפה על הכמות הגשמי והשיווי במציאות רק על הנמשל והמכוין שעל פי כוב היה לכל אחד מהזוג הוראה מובדלת. ובקידושין (דף סח) אם אחת מצרית ואחת עברית, שתי נשים מעם אחד בעינן! רצונו לומר כיון דכיתיב "כי תהיינה לאיש שתי נשים" מורה על השיווי. ובזה יתבאר לך דברי הגמ' יומא (דף סב:) ששם הביא הברייתות שדרש גבי מצורע וגבי שעירי יום הכפורים שיהיו שניהם שוים ומקשה אם כן גבי תמידין נמי לימא "כבשים" מיעוט כבשים שנים, מה ת"ל "שנים" שיהיו שוים, ומשני התם מבעיה ליה "שנים ליום" – כנגד היום, כיצד? תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית וכולי. מוספים של שבת ודאי צריכי שיהיו שניהם שוים. והתוס' שם הקשו על פרש"י שפירש שמה שמקשה אי הכי גבי תמידין נמי שהקושיא הוא מפני שלא מצאו כן בברייתא ואם כן איך אומר דמוספים של שבת צריך שיהיו שוים הלא גם שם לא נמצא זאת בברייתא, ותירוצם דחוק. אך באמת אחר שכלל בספרא דכל מקום שנאמר "שני" צריך שיהיו שווים ממילא הוא כלל כולל כל מקום אף במקום שלא זכרו זאת בספרא במקומו כמו ביולדת ובמצורע וכן השני כבשים דמוספים ושני עשרונים שנזכרו בכמה מקומות בתורה. רק קושיית הגמ' אם כן גבי תמידין נמי הוא משום דבתמיד הא כתיב "שנים" בצורת הנפרד ור"ל אחר שהוכחת מיעוט כבשים שנים ומה תלמוד לומר "שני", הלא הוכחה זאת שייכת גם בתמיד, תשאל גם כן – מיעוט כבשים שנים ומה ת"ל שנים, ותרצה להשיב שיהיו שוים ושם אי אפשר לומר כן דהא שם כתיב "שנית" שמורה שהם בלתי שוים. ומשיב דגבי תמיד צריך "שנים" לדרשא אחריתי "שנים ליום כנגד היום" ועל זה אמר מוספים של שבת ודאי צריכי שיהיו שוים כי שם כתיב "שני כבשים" בצורת הסמיכות. (ובשאלתות דרב אחאי פר' מצורע הביא הא דשתי צפרים שיהיו שוים ומקשה והא מבעיא ליה "שתים" – ולא ארבע?, עיי"ש. ובאמת בספרי גבי חצוצרות דריש שני הדרשות והוא כמו שבארנו שאחד מן המספר ודרוש השני מצורת המספר שבא בסמיכות) (ועי' בירושלמי פרק ו דיומא הלכה א, ופרק ג דסנהדרין הלכה ח, וריש פרק ד דשבועות ובבבלי שבועות דף ל, ובארתי במקום אחר) ועי' מ"ש למעלה סימן א' ובפ' אמור סימן ?? [אולי צ"ל אמור סימן קע - דניאל המעתיק]. ובמדרש בראשית רבה (פרשה ע) "וללבן שתי בנות" – כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים וכולי קשה לו איך אמר "שתי בנות" שמורה על השיווי בעוד שאמר "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר". לכן אמר שהשיווי הוא מצד העתיד שמצד זה דומים כשתי קורות שוות על ידי שמפולשות מסוף העולם ועד סופו, וקורות בניהם ישוו יחדיו. ובכל זאת גם היסוד אשר יסדתי בפר' תזריע (סימן יד) שהמספר הנודע על ידי אחד מדרכי ההודעה יבא לרוב בצורת הסמיכות הוא נשמר גם במספר "שְנַים" – "קח לך אלים שנים" (שמות כט א) "ואת שני האלים" (שם ג), "שים לך שנים דרכים" (יחזקאל כ״א:כ״ד) "בראש שני הדרכים" (שם כו), "ושנים זיתים עליה" (זכריה ד ג) "מה הם שני הזיתים האלה" (שם יב), "ויעש לפני הבית עמודים שנים" (דה"ב ג טו) "ויצר את שני העמודים" (מ"א ז טו), "על פי שנים עדים יקום דבר" (דברים יז ו) "על פי שני עדים יקום דבר" (שם יט טו) וכדומה רבים. ופירשו ביומא (שם) שפה כתוב ג' פעמים "שני שעירים" ללמד שישוו בג' דברים במראה בקומה ובדמים.
סימן יח
ואיל אחד: כבר בארנו בסדר מצורע (סימן יז) שכל מקום שבא שם היחיד אין צריך לבא עמו מספר "אחד" כי שם יחיד הוא "אחד" וכל מקום שכתוב "פר אחד" "איל אחד" "כבש אחד" וכדומה יש בו דרשא, וכמו שכתבנו שם בתורה אור באורך. ומ"ש כאן "איל אחד" סבירא ליה לרבי שבא ללמד שזה האיל האמור כאן הוא עצמו איל המוספים דכיתיב בפר' פנחס, ולא היו שני אלים. ור' אלעזר ברבי שמעון סבירא ליה שהיו שני אלים ולדידיה מ"ש "אחד" הוא ללמד שיהיה מיוחד בעדרו, ומובא ביומא (דף ג ודף ע).
סימן יט
והקריב את פר החטאת אשר לו: מ"ש "אשר לו" מיותר דהא לא היה כאן אלא פר אחד (ואינו דומה למ"ש (בפר' שמיני) "את עגל החטאת אשר לו" דשם היה עוד עגל של ציבור) וזה נכפל בפסוק יא ומשולש שם במ"ש "ושחט את פר החטאת אשר לו". ודרשה בספרא (מובא ביומא דף נא, שבועות דף יד) (א) מורה שלא יביא משל צבור וכן תרגם יונתן דהוא מן ממוניה (ב) שלא יביא משל הכהנים (ג) שמעכב גם בדיעבד, ועל זה אמר "ושחט את אשר לו" שגם אחר ההבאה בעת השחיטה מעכב.
סימן כ
וכפר בעדו ובעד ביתו: פירשו חז"ל שהוא כפרת דברים מ"י הוידוי (כמ"ש בסדר ויקרא בפסוק לכפר עליו באורך) וכמו מ"ש בשעיר "לכפר עליו" שפירשה ר' שמעון (לקמן פרק ב משנה ב) שהוא כפרת דברים. ומ"ש ואם נפשך לומר פירשוה בגמ' יומא (דף לו:) שרצונו לומר וכי תימא ניליף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים. ויש להוסיף שהקושיא היא הלא י"ל כר' יהודה לקמן (שם) שפירוש "לכפר עליו" עד עת כפרת דמים של הפנימי, ועל כן אמר שממקומו הוא מוכרע דהא עדיין לא נשחט ואי אפשר שיהיה רק כפרת דברים שמ"ש הראב"ע והרשב"ם שפירוש "וכפר" שאחר השחיטה יכפר הנה לא נמצא דוגמתו, שתמיד יזכיר תחלה שחיטה והעשיה ואחר כך יאמר "וכפר", וכן תרגם יונתן "ויכפר באשתעות מיליא עלוי, ובספר יראים (מצוה שסג) הביא גם כן ברייתא זו ופיר' ונאמר להלן כפרה "אולי אכפרה בעד חאטתכם" ולפי זה היה גורס "ונאמר להלן כפרה". ובזה יהיה סתמא דספרא כר' יהודה. וכתב שם שהכפרות הלמדות זו מזו אינם גזירה שוה רק מה מצינו, ובזה מיושב קושיית הקרבן אהרן למה לי גזירה שוה.
סימן כא
בסדר הוידוי נחלקו ר' מאיר וחכמים בספרא (ומובא ביומא דף לו ובירושלמי שם פרק ג הלכה ז). ר' מאיר סבירא ליה שיתודה "עויתי פשעתי חטאתי" וכסדר שנמצא בי"ג מדות – "נושא עון ופשע וחטאה" וכסדר שהזכיר בוידוי עצמה, וחכמים סבירא להו שיסדר "עויתי פשעתי חטאתי" כמ"ש דוד ושלמה ודניאל. ומבואר אצלינו תמיד כי גדר העון הוא המעוה בעצת שכלו ועל ידי מחשבת מינות וכפירה לכפור במִצְוה או במְצַוה עליה. וגדר הפשע הוא המורד באדוניו, יודע רבונו ופורק עולו בזדון. וגדר החטא הוא כי תאות לבו תאלצהו עד שיהיה קרוב לאונס מתוך דוחק יצר הלב והתאוה שיהיה שוגג גמור, וחוטא כזה מלא חרטה בסור בולמוס היצר ממנו. ולפי זה ראוי לסדר "חטאתי עויתי פשעתי" מן הקל אל החמור כי הראשון אנוס מן היצר או מצד השגגה והשני אנוס קצת מצד עוות שכלו שהוליכו תועה ונבוך אבל המורד, פורק עול בזדון – וזה דעת חכמים. וסבירא להו שמ"ש "נושא עון ופשע וחטאה" היינו שאחר נשיאת העון והפשע נשאר החטאה, שבתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות כמ"ש ביומא (פרק בתרא), ואחר כך מעביר גם החטאה כמ"ש "לכן בזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו" (ישעיהו כ״ז:ט׳), וכמו שבארנו בפירושינו. ועל זה אמר "וסלחת לעונינו ולחטאתינו" שכן סדר הסליחה, לא סדר הוידוי. ומ"ש "והתודה עליו וכולי" פירושו שעל ידי הוידוי נתהוה מן העון והפשע חטאת שוגג. וז"ש (במשנה ו) כיון שהיה מתודה וכולי. ור' מאיר סבירא ליה דסדר הוידוי חטא בסוף שהגם שהוא קל באיכות הוא חמור בכמות כי רוב העבירות הם בסבת היצר או השגגה והם חמורים מצד ריבוים והתמדתם.
סימן כב
היה לו לומר "והעמיד את שני השעירים" ואמר "ולקח" ללמד דצריך שיקח שניהם בבת אחת כי מעכבים זה את זה. ובמנחות (דף כט) למד לה מדכתיב "חוקה", ויש לומר דהספרא סתם כר' יהודה שסבירא ליה ש"חוקה" לא נאמר רק לדברים הנעשים בבגדי לבן בפנים כמ"ש ביומא (דף מו). ומה שכתב "לפני ה' " היינו בשער נקנור שהוא שער המזרחי המכוין נגד בית קדשי הקדשים נגד האויר שבין מזבח לכותל צפוני ו"פני המזבח" הוא למערב כמ"ש ביומא (דף לז).
סימן כג
ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל: חז"ל דקדקו בלשון זה ארבעה דברים: (דיוק א) שהיה לו לומר בקיצור "גורלות לה' ולעזאזל", והשיבו שאז נטעה שיתן שנים על זה ושנים על זה, כי שם הרבים שבא על שני נושאים או שני נשואים יתפרש לפעמים אחד על כל אחד, ולפעמים יתפרש שנים על כל אחד. ויש בזה פלוגתא בירושלמי (פרק א דחגיגה) ר' יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו? א"ר יוסי בר בון מחלוקת ר' יוסי ורבנן דתניא "ולבני אהרן תעשה כֻתנות" רבנן אמרו שתי כתנות לכל אחד ואחד, ר' יוסי אומר אפילו כתונת אחת לכל אחד ואחד. מאי טעמא דרבנן? "ולבני אהרן תעשה כתנות". מאי טעמא דר' יוסי. למאה בני אהרן תעשה כתנות. והכא "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם" רבנן אמרי שתי אזנים לכל אחד ואחד, ר' יוסי אומר אפילו אזן אחת לכל אחד ואחד. ובמגילה (דף ז) תני רב יוסף "משלוח מנות איש לרעהו" – שתי מנות לאיש אחד, "ומתנות לאביונים" – שתי מתנות לשני אביונים פרש"י מתנה א' לכל אחד, והוא כר' יוסי. וכן משמע שיטת הגמ' חגיגה (דף ג) אמר ר' תנחום חרש באזנו אחת פטור מן הראיה שנאמר "באזניהם". והאי "באזניהם" מבעיא ליה באזניהם דכולהו ישראל. האי "מנגד כל ישראל" נפקא מבואר כשיטת ר' יוסי שפירש "באזניהם" דכל ישראל. ובמגילה (דף ב) מכדי כולהו (פי' כל הזמנים של קריאת המגילה) אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, היכא רמיזי? אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא "לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם" – זמנים טובא. ואכתי מבעיא ליה זמנו של זה לא כזמנו של זה (ר"ל של מוקפים ופרזים). אם כן לימא קרא "זמנם", מאי "זמניהם"? זמנים טובא (ר"ל כי אם יכתב "זמנם" נדע גם כן שכל אחד יש לו זמן מיוחד ולמה אמר "זמניהם" שהוא סימן הרבים לשני נושאים שפירושו שכל אחד יש לו שני זמנים) ושם ר"ש בר נחמני (שיליף מן "כימים") מ"ט לא אמר מן "בזמניהם"? זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה. מבואר שר' יוחנן סבירא ליה כשיטת רבנן ורשב"נ סבירא ליה כשיטת ר' יוסי גבי "כתנות". [וצ"ע דבבא בתרא (דף קיט) ובנדרים (דף עח) והא ראשי המטות כתיב. אמר ר"ח אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה מבואר שר' יוחנן מפרש ראש אחד לכל מטה ור"ל ראשי דעלמא, וזה סותר לשיטתו במגילה] ובמדרש (בראשית רבה פרשה יט) "ויעשו להם חגורות א"ר אבא בר כהנא "חגורה" אין כתיב אלא "חגורות" – חגורי חגורות. אסטכיון גליון סדינים כשם שעושים לאיש כך עושים לאשה צולצלים קולסין סכנים וזה כדעת רבנן. ובפסחים (דף פו) "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות. יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות? ת"ל "בבית אחד יאכל" דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר, "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" – מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות. יכול יהא נאכל בשני חבורות? ת"ל "בבית אחד יאכל" – מבואר דר' יהודה סבירא ליה כרבנן דר' יוסי דאמרי שתי כתנות לכל אחד ואחד, דלשון רבים שבא על שם הרבים הם שנים לכל אחד ואחד, ואם כן שם נפרש "על הבתים אשר יאכלו" שכל אחד יאכל בשני בתים דהיינו שיאכל האוכל בשני מקומות ובא "בבית אחד יאכל" למעט זה ודריש "יאכַל" כפי המסורת (דאין לומר "יֵאָכֵל" כפי המקרא ולמעט שלא יהא נאכל בשתי חבורות דהא לפי פשוטו נפרש שכל אחד יאכל בשני בתים). ור' שמעון סבירא ליה כדעת ר' יוסי למאה בני אהרן תעשה כתנות כי שם הרבים פירושו אחד לכל אחד, והוא הדין פה נאמר מעצמינו שכל אחד יאכל רק במקום אחד ואין צריך למעט זה ועל כרחך שקרינן "יֵאכל" ובא ללמד בהיפך – שהאוכל אוכל בשתי מקומות, עיי"ש ותבין. וכן בפסחים (דף סז) "ולא יטמאו את מחניהם" – ליתן מחנה לזה ומחנה לזה דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר אין צריך וכולי כל אחד אזיל לשיטתו. ומטעם זה אמר בפסחים (דף כג) מאי טעמא דת"ק? "ונטעתם" בין ליחיד בין לרבים. מ"ט דר' יהודה? "ונטעתם" לרבים משמע, ליחיד לא משמע שדעת ר' יהודה שלשון רבים בא תמיד בדוקא, ולקמן (סימן קיד) יתבאר שכן דעתו גם בשם יחיד שהוא בדוקא, עיי"ש. וכן פא אמר סתמא דספרא כשיטת ר' יהודה שאם יכתב "ונתן...גורלות לה' ולעזאזל" נאמר שיתן שני גורלות לה' ושני גורלות לעזאזל. (דיוק ב) היה ראוי שיכתב "גורל לה' וגורל לעזאזל" ומלת "אחד" הוא למותר שכבר בארנו (בסדר מצורע סימן יז בתורה אור באורך) שכל מקום שכתוב שם יחיד אין צורך לומר בו מספר "אחד", וכל מקום שכתוב מספר "אחד" כמו "פר אחד" "איל אחד" "עשרון אחד" וכדומה יש בו דרשה תמיד. והשיבו שאז נטעה שיתן על שני השעירים הגורל של ה' וגם הגורל של עזאזל והוא כמו שמפרש בירושלמי דיומא דהוה אמינא שאחר שהגריל לה' ולעזאזל יחליף ויתן גורל של עזאזל על של שם וגורל של שם על של עזאזל כי היינו מפרשים כן לשון המקרא , לכן באר שרק אחד יתן על כל אחד. (דיוק ג) מלת "גורלות" מיותר שהיה לו לומר "ונתן על שני השעירים גורל אחד לה' וכולי" והשיבו חז"ל שהוסיף מלת "גורלות" להורות שיהיו שני הגורלות שוים, שאם יכתב "גורל אחד וגורל אחד" נאמר שיוכל להיות כל אחד מיוחד בכמותו או באיכותו נבדל מחבירו. (דיוק ד) מלת "גורל" מיותר שהיה לו לומר "ונתן...גורלות אחד לה' ואחד לעזאזל" כמו "במסילות אשר אתה עולה בית אל ואחת גבעתה" (שופטים כ לא), "שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד רש" (שמואל ב י״ב:א׳) שבא מספר "אחד" בלא המתואר. על זה השיבו (במשנה ב) גורלות של כל דבר. ומפרש בגמ' שהיינו טועים שכמו שהשם הכתוב על הציץ הוא של זהב כן פה יהיה השם כתוב על זהב. ת"ל גורל גורל – ריבה של זית ריבה של אגוז וכולי. והוא על פי החוק המיוסד בלשון ששם הנכתב שני פעמים במאמר בא להקיש שני השמות זה לזה והוא אחד מכללי ההיקש ודרכיו כמו שבארנו בסדר מצורע (סימן יד), וכן כפל "גורל...גורל" להקיש גורל לה' לגורל לעזאזל שאין צריך זהב, וכן של שם. וכל פסקא זו מובאת ביומא (דף לז) ובירושלמי שם. ועי' בתוס' שם.
סימן כד
אשר עלה עליו הגורל לה': הלא תחלה אמר לשון "נתינה" ולמה שינה ללשון "עליה"? ופירשו חז"ל שאם יכתב "אשר נתן עליו" יהיה משמע דהנתינה על ראשו מעכבת. אמנם בגמרא (דף מ) גריס אילו נאמר "את השעיר אשר עליו" ופירש רבא שאם יאמר "והקריב את השעיר אשר עליו הגורל" נאמר שבעת שמקריבו להשחט צריך שיהא עדיין הגורל עליו, לכן אמר שדי בשעלה עליו פעם אחד, עיי"ש.
סימן כה
אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת: ידוע שהוי"ו הבא בראש העבר היא לפעמים וי"ו מחברת ולפעמים מהפכת העבר לעתיד. ונתנו סימן שאם בא אחר פעל עתיד הוא וי"ו מהפכת ואם בא אחר פעל עבר הוא מחברת כמו "מי פעל ועשה", "אביך הלא אכל ושתה" וכדומה. והנה מלת "ועשהו" בא אחר פעל עבר ויש לפרשו בצד אחד אשר עלה עליו הגורל ועשהו חטאת, שכינוי "ועשהו" מוסב על הגורל ופירושו אשר הגורל עשה אותו לחטאת, וכן פירשו חז"ל (יומא מ, קדושין יד, חולין כד, כריתות כח) "ועשהו חטאת" – הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת שפירוש פעל "ועשהו" פעל עבר ומוסב על הגורל שהגורל עשהו חטאת. וכפי הנראה שם היה להם ברייתא זו בספרא שבידם כמש"ש סתם ספרא מני ר' יהודה, ורש"י נדחק בזה) ועל קוטב זה אמר פה (מובא ביומא ריש פרק שני שעירי) שאם מת אחד מהם משהגריל יבא שנים ויגריל עליהם בתחלה כי הגורל כבר קבעו. וביומא (דף סד:) דייק מלשון יתקיים תחתיו דאתיא כוותיה דרב דסבירא ליה שם דשני שבראשון קרב שהלשון משמע שאינו נותן תמורה אלא לזה שמת אבל להחי אינו נותן תמורה להפסל ולבא זה תחתיו. ואמר שם בגמ' דטעמיה דר' יוחנן שאמר שני שבזוג שני קרב דכתיב "יעמד חי" – ולא שכבר עמד. והוא מוסד על היסוד שהנחנו (סדר ויקרא סימן שפא) שההָפְעַל יבא על שני תמונות: (א) הה"א בקמץ – "הָפְקַד אתו" (ב) הה"א בשורק "הֻשלך" "מֻופקד". ובארנו ההבדל שביניהם שההפעל בקמ"ץ מורה על פעל ממשיך שנשאר הדבר כן בתמידות עיי"ש באורך. וע"כ דייק מן הפעל "יָעמד" אות איתן בקמ"ץ שהוא פעל ממשיך שלא יופסק בשום פעם, לאפוקי אם חברו מת שנדחה בינתים. וז"ש ולא שכבר עמד. ובירושלמי גרס בהיפך, שדעת ר' יוחנן דשני שבראשון קרב ומפרש טעמיה דר' יוחנן "ועשהו חטאת" בראשון. א"ר לא קבעו בתלויה שלא ידחה. ר' יוחנן שבירושלמי לשיטתו דבירושלמי (פרק טרף בקלפי ה"א) א"ר יוחנן קובען אפילו בפה ואם כן אינו מפרש מ"ש "ועשהו חטאת" על הגורל רק על הכהן. והוא פעל עתיד עם וי"ו ההיפוך. ואם כן היה לו לאמר "ויעשהו חטאת" בעתיד גמור כיון שיש פה מקום טעות אחר שבא אחר פעל עבר. אמנם כבר בארתי (סדר תזריע סימן ו) שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר המהופך לעתיד. שהעתיד הגמור אינו מציין רק שתתחיל הפעולה בזמן העתיד, והעבר המהופך לעתיד מציין גמר הפעולה שיהיה נגמר ויהיה עבר נשלם בזמן העתיד. ולכן אמר "ועשהו" בעבר מהופך להורות שבעתיד יהיה נעשה מכבר דהיינו אף שמת חבירו ולקח אחר מכל מקום זה עשוי לחטאת מכבר ולא ידחה. וזה גדר העבר הנשלם מה שאין כן אם היה אומר "ויעשהו" היה יכול לקבעו שנית בכל פעם ואם נדחה יעשה חטאת אחר מחדש. ומ"ש והשני ימות וכולי מבואר פלוגתתו במשנה שם. ומ"ש "ועשהו חטאת" שיאמר לה' חטאת פלוגתתן מובא במשנה (ריש פרק טרף בקלפי) ודעת ר' ישמעאל כיון שמפרשים "ועשהו" על הגורל שהגורל יעשהו חטאת אין צריך קביעה בפה. והת"ק סבירא ליה שהגם שכן מפ' לפי הדרוש ממה שלא אמר "ויעשהו", בכל זאת אין יוצא מידי פשוטו גם כן שפירושו שהכהן יעשהו חטאת על ידי שיאמר לה' חטאת, שעל זה אמר "והקריב" שלצורך זה יקריב אותו לקרא עליו שם חטאת. ומ"ש במשנה ו כבר התבאר (בסימן כד), עיי"ש.
סימן כו
יעמד חי לפני ה': הם דברים מיותרים דהא בפסוק כ' אמר "וכלה מכפר את הקדש...והקריב את השעיר החי" ולמה הוצרך להזכיר כאן שהשעיר יעמד חי? ופירשו חז"ל מפני שהתורה לא הזכירה רק שישלח את השעיר במדבר וכבר כתב הרשב"ם שלפי פשוטו לשלח אותו חי אל ההרים אשר במדבר כמו בצפורי מצורע, וחז"ל קבלו שהיה דוחפו מראש ההר ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים איברים וכפי הנראה מדברי הגמ' פרק שני שעירים (דף ס"ו:) דחף ולא מת היה אפשר שלא ימות כי השעיר ידלג על ההרים ומקפץ על הגבעות, רק הענין היה בנס וכמו שתרגם יונתן (בפסוק כב) וידיחיניה זיקא מן קדם ה' וימות, ואין דרך הכתוב להזכיר מעשה נסים לכן סתם במקומו וגילה פה במ"ש שבעודו לפני ה' יעמד חי עד הכפרה וממילא נשמע שאחר כך לא יחיה כי בצוק, שלא יהיה לפני ה', יהיה מיתתו (ומה שהגהתי "ושלח" כן הוא בילקוט)
סימן כז
יעמד חי לפני ה' לכפר עליו: רצונו לומר עד עת שיכפר (כי הלמ"ד מורה הגבול שאליו), ומהו הכפרה? והלא השעיר אין דמו ניתן בפנים. דעת ר' יהודה שהוא עד מתן דם השעיר הפנימי וכמו שכתוב "וכלה מכפר את הקדש...והקריב את השעיר החי" וסמך על מה שאמר בספרא שם "והקריב את השעיר החי" – עד כאן זקוק להיות חי, עיי"ש. ור' שמעון סובר דוידוי מעכב ומה שכתב "לכפר עליו" הוא כפרת דברים כמו "וכפר בעדו ובעד ביתו". ור' יהודה סובר שאם כוונתו על הוידוי היה לו לומר "לכפר בו" כי מלת "עליו" לא יציין את המכפר רק את המתכפר והמכפר יציין במלת "בו". ובמ"ש "מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו" הרי מלת "בו" רומז על האיל המכפר ומלת "עליו" על האיש המתכפר וע"כ מלת "עליו" היינו שהשעיר הפנימי יכפר על החיצון פירוש עוזר בכפרתו. ור' שמעון סבירא ליה שמלת "עליו" משמע בגופו ויצדק על הוידוי כמו "והתודה עליו". וכל זה מובא ביומא (דף מ:) ועיי"ש באורך. ועל כן אמר ר' יהודה לשיטתו שאם מת המשתלח ישפך הדם כיון שצריך להיות חי בעת כפרת הדם וכמו שמפרש ביומא (דף סב) עיי"ש.
סימן כח
לעזאזל: פירשו חז"ל ששרשו עזז אל. "עז" קשה. ו"אל" קשה כמ"ש "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל י״ז:י״ג) כמ"ש ביומא (דף סז:), והוא בהרים העזים, הררי אל. "אל" מורה על גודל ההר ו"עז" מורה על תקפו. וכן כתב הר' אברהם אבן עזרא בשם הגאון וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. והוסיף "המדברה" שיהיה במדבר. ואמר "אל ארץ גזירה" שיהיה צוק חתוך כמו "והמה מידך נגזרו". ובגמ' (יומא שם) "גזירה" – אין גזירה אלא חתוכה. דבר אחר המתגזר ויורד. ד"א שלא תאמר מעשה תהו אני ה' גזרתיו. מה שאמר חתוכה הוא תמונת ההר ומה שאמר המתגזר ויורד הוא על שם הפעולה שלא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, ומה שאמר שלא תאמר מעשה תהו כיון למ"ש הרמב"ן שאינו כעובד לשעירים כי הוא גזרת מלך לחלק לכל עבדיו ולא הם נותנים רק מגזרת מלך, עיי"ש באורך. ושם תנא דבי ר"י לכפר על מעשה עזא ועזאל והוא הסוד שהעלים הראב"ע.
סימן כט
והקריב את...אשר לו: התבאר למעלה (סימן יט) ומה שאמר שלא יביא משל ציבור פירושו משל אחיו הכהנים, ובילקוט גריס פה ז"ש שאם הביא משל צבור פסול, ועיקר כגירסא דפה כמו שכתבתי בסימן יט. ומ"ש שנית "וכפר בעדו ובעד ביתו" שעל כרחך הוא כפרת דברים ולא כפרת דמים דהא אמר אחר כך "ושחט" (וכנ"ל סימן כ) והוא וידוי שנית על הכהנים שהם בית אהרן כמ"ש "יברך את בית אהרן", ותפס בשניהם לשון שוה – "בעד ביתו" – כי הפרשה מדברת באהרן והכהנים היו בניו, והוא הדין שהכהנים הגדולים לדורות יתודו על כלל הכהנים (ואין צורך למ"ש הרא"ם). ומה שהתודה ב' פעמים תנא דבי ר' ישמעאל (יומא דף מג:) כך מדת הדין נותנת, יבוא זכאי ויכפר על החייב. ומ"ש כיצד היה מתודה הוא לשון המשנה יומא (דף מא:)
סימן ל
ושחט את פר: ר"ל ומקבל דמו כי כבר למדנו בכל הקרבנות שמקבל דמם בכלי ובעת הקטורת נותנו לאחר למרס דמו כדי שלא יקרוש. ומ"ש על הרובד הרביעי שבהיכל פירשו בגמ' יומא (שף מב:) תני של היכל ר"ל הרובדים שבעזרה דהא כתיב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", ועי' בתוס' שם (ד"ה אמר).
סימן לא
ולקח מלא המחתה גחלי אש והביא: שם "מחתה" הוא על חיתוי הגחלים כמו "לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל׳:י״ד), "היחתה איש אש בחיקו" (משלי ו׳:כ״ז). ונמצא עוד שם "מקטרת" (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז, יחזקאל ח) שבו היה מקטיר. ובכל יום היה מקטיר על מזבח הזהב. וממ"ש בעוזיהו "ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת וכולי ובידו מקטרת להקטיר" מבואר שלא היה מביא הגחלים במחתה שחתה בה רק מערה ממחתה למקטרת. ופה אמר "ולקח מלא המחתה..והביא" – היה מביא במחתה שחתה בה. ואמרו שהיה המחתה של כסף והמקטרת של זהב וכמ"ש ביומא מפני הפסד ממון, והגם שבמלכים (א' ז' נ') ובדה"ב (ד כב) מבואר שכל המחתות היו זהב סגור הלא מבואר במ"ב (כה טו) ובירמיה (נב יט) שהיו שם גם מחתות כסף, שאחר שלמה שלא נעשו מקופת המלך רק משל צבור חסו על ממונם. ועתה שמשום חולשא דכהן גדול הקטיר במחתה היה משל זהב. ובכל יום היה חותה בשל ד' קבין או של סאה לר"י ומערה לתוך של ג' כדי שיהיה מלא המקטרת גחלי אש שהקטורת צריך להיות למעלה כמ"ש "ושים עליה קטורת" והיום שהיה מקטיר במחתה צוה שיהיה המחתה "גחלי אש". ובמשנה דיומא (דף ??) חשוב עוד שינוים אחרים.
סימן לב
גחלי אש: שם גחלים כולל גם גחלים עמומות, ושם אש כולל אש הבוער לבדו – "להבת" "שלהבת", ושם המורכב "גחלי אש" הם גחלים לוחשות. ובכל זאת מבואר ששני שמות הסמוכים, השם הראשון הוא עיקר תמיד ואם כן שם "גחלים" הוא עיקר וה"אש" מתאר שם "גחלים" שיהיו בוערים והאש תהיה בטלה על גבי הגחלים. ובפסחים דקדקו יותר בברייתא הלזו, עיי"ש.
סימן לג
מעל המזבח מלפני ה': היינו ממזבח החיצון שאין כולו "לפני ה'" רק מקצתו שהוא צד מערב הסמוך לפתח ההיכל. ובאר שיקח מן הצד ש"לפני ה' " היינו מצד שנגד הפתח [שאם היה כוונתו על מזבח הפנימי היה לו לומר "המזבח אשר לפני ה' " (כמ"ש בפסוק יח), וכן דרש בספרא (צו סוף פרשה א) וביומא (דף מה:) אש מחתה מנין? (שיהיה על מזבח החיצון) ת"ל מעל המזבח מלפני ה' איזה דבר שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה'? זה מזבח החיצון] ואם היה אומר "ולקח מלפני ה' " לבד הייתי אומר שמעכב גם בדיעבד שיקח מכנגד הפתח ממש, לכן אמר "מעל המזבח מלפני ה' " רצונו לומר צד המזבח שלפני ה' שהוא כל צד המערבי שכשר בדיעבד, כן פירשו בגמ' יומא (דף מה) ובתוס' (דף מו ד"ה אמר). ור' יוסי כלל דלא לבד קטורת יום הכפורים אלא כל הניטל בחוץ להנתן בפנים, והוא הגחלים הניטלים בכל יום ממערכה שניה, ניטלים מן הסמוך לפנים. וכן לא לבד מ"ש בשירי הדם של חטאת הפנימית שישפכם אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד אלא כל הניטל בפנים להנתן בחוץ שהם שני בזיכי לבונה הניטלים בשבת להנתן על מזבח החיצון, ינתנו בצד הסמוך לפנים, כך פירשו בזבחים פרק ק"ק (דף עח).
סימן לד
ומלא חפניו קטרת סמים דקה: ממ"ש "חפניו" בכינוי מבואר שהוא כמדת חפני הכהן הגדול. ומה שאמר וכך היתה מדתה פירשו ביומא (דף מז) שלא יחסר ולא יותיר, ויש עוד שם פירושים וספיקות בזה. ומ"ש "קטורת סמים" ששם "סמים" למותר (כי מה שכתוב בכמה מקומות "והקטיר קטורת סמים" בא להוציא הקטרה אחרת אבל פה שאמר "מלא חפניו קטרת" מבואר שאינו הקטרת חלבים ואימורים) בא לאמר שיהיה הקטורת סמים הידועים בכי תשא שיהיו משל צבור ושלא יחסרו בה יא' סימנים (דהוה אמינא שביום הכפורים יוכל להקטיר קטורת יחיד או ממינים אחרים, וכן דרש בסדר ויקרא (סימן רכה). עמש"ש מזבח קטורת הסמים ומ"ש "דקה" – תואר שלא תארם כן בשום מקום. ואם ללמד שידק אותם הלא כבר נאמר בהלכתם "ושחקת ממנה הדק". על כרחנו בא ללמד שביום הכפורים ידיקם שנית, על כן אמר כיצד הוא עושה וכמ"ש ביומא (דף מה) וכריתות (דף ו:)
סימן לה
והביא מבית לפרוכת ונתן את הקטורת על האש לפני ה': מבואר מפשטות הכתוב שיביא תחלה לפנים ושם יתן את הקטורת על האש. אמנם כת הצדוקים הפכו דברי אלקים חיים ואמרו שיתן את הקטורת תחלה ואחר כך יבוא בפנים ונדחקו לומר שמה שכתוב "ונתן" הוא פעל עבר שכבר נשלם ופירושו וכבר נתן את הקטורת קודם שיביא. ובאו אל הדוחק מפני שני טענות: (א) מן הסברה שכן דרך הכבוד, (ב) מן הכתוב ממ"ש "כי בענן אראה" שפירושו אל יבא בכל עת כי אם בענן הקטורת, ואם כן צריך שיהיה הענן מתמר ועולה בעת בואו. וחכמים השיבו להם (א) מן הכתוב במקומו "והביא...ונתן" (שמלבד שדעתם מזויפת שאם כן היה לו לומר "ונתן והביא" ומבואר שפעל עבר בוי"ו שבא אחר פעל עבר בוי"ו, שהראשון הוא וי"ו ההיפוך, גם השני כמוהו ואם כן אין לפרש "ונתן" – וכבר נתן, כי פעל "ונתן" דומה אל פעל "והביא") והלא לפי דעתם איך אמר "ונתן לפני ה' " שלפני ה' היינו שנותן בפנים. (ב) סתרו ראייתם מן הכתוב "כי בענן" שלדעת הצדוקים בא מלת "כי" כטעם כי אם – אל יבא כי אם בענן, ולדעת חכמים בא מלת "כי" כטעם דהא ורצונו לומר שבעת יכנס בענן (שהוא בקטורת שיש בה מעלה עשן שמתמר ועולה כענן) יתראה ה' ויגלה שכינתו על הכפורת. וכשתצרף הדברים בכור כללי הלשון תראה דברי חכמים מזוקקים שבעתים והסיגים ימחו כענן, כי יש הבדל בין מלת "כי" (כשבא בלשון אלא) ובין מלת "כי אם". שכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמות שלא יהיה הדבר בשום אופן רק באופן זה משמש בלשון "כי אם", שמלת "אם" משמש על התנאי, ולרוב יהיה פירושו לא יהיה הדבר רק אם יהיה בו תנאי זה – "אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה" פירושו רק אז תצאו. וכן "לא אשלחך כי אם ברכתני", "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים", וכן "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם (ידע)", "ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך (חשך)", שבכל זאת הטיל תנאי בשלילה הקודמות. וגם במקום שלא נזכר בבירור הוא בכח המאמר כמו "אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש", "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך" היינו שלא יצויר הירושה והאכילה רק באופן זה. מה שאין כן מלת "כי" אינו מקושר עם הקודם כמו "ויאמר לא כי צחקת". ויש הבדל בין מ"ש (שמות ל״ד:י״ג) "כי את מזבחותם תתוצון" ובין מ"ש (דברים ז ה) "כי אם כה תעשו להם מזבחותם תתוצון" שבמלת "כי אם" הטיל תנאי למ"ש "וחרה אף ה' והשמידך מהר" ורצונו לומר ולא תתקיים בארץ רק אם כה תעשו להם. [ובזה תראה אמיתת קבלת חז"ל ודעתם במ"ש בברכות (דף יג) כיוצא בו "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך" לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו. ושם הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם. אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכא נמי?! התם קוב"ה אמר לאברהם לא תקרא שמה שרי כי שרה שמה. אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכא נמי?! שאני התם דהדר אהדריה קרא. והנה המפרשים נלחצו הלא שניהם נאמרו באזהרה – "לא יקרא שמך אברהם" "לא יקרא שמך יעקב", ומה ההבדל ביניהם? אבל כפי מה שדברנו הציווי גבי יעקב בא במלת "כי אם" והוא משמש אופן תוך אופן רצונו לומר להטיל תנאי בהקודם ורצונו לומר שלא יקרא שמך יעקב כי אם באופן אם ישראל יהיה שמך אז יקרא שמך יעקב. רצונו לומר אם יהיה ישראל עיקר יהיה יעקב טפל לו. ודומה למ"ש "אם תצאו מזה כי אם בבוא אחיכם הקטן הנה (תצאו)". וזה לא שייך באברהם שלא הטיל תנאי "כי אם" רק אמר "והיה שמך אברהם" וכן לא בשרה שהשתמש מלת "כי" לבד – "כי שרה שמה". ומה שהקשה אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכא נמי היינו שיש לומר שהתנאי הוא על הקריאה לבד ורצונו לומר שלא יקרא לך שום שם רק אם יקרא לך שם יהיה שם ישראל ועל זה אמר דהדר אהדרי קרא ומבואר שהתנאי מוסב על קריאת שם יעקב שלא יקרא בו רק אם יהיה שמו העיקרי ישראל, אז יהיה שם יעקב טפל לו] ולפי זה אם כדעת הצדוקים היה רואי לאמר "כי אם בענן אראה" והיה פירושו שלא יבא כי אם באופן זה, ועל כרחך שמלת "כי" פירושו דהא. אולם מה שדייקו הצדוקים מלת "בענן" שגדרו על תימור הקטורת העולה בשפע רב שמזה הכריחו שנותן בחוץ עד שבעת יכנס יהיה ענן גדול מאפיל ומכסה הכל, הכו על קדקדם במ"ש אם כן למה נאמר "כי בענן" – מלמד שהוא נותן בה מעלה עשן כי יש הבדל בין עשן ובין ענן. שהענן אינו שם מיוחד לחלקים העולים מגשם הנשרף שהם יקראו בשם "עשן" או "קיטור" לפי מה שיהיו – מחלקים מימיים או שמנים או מחלקים מוקשים כמו שבארנו במקום אחר. אבל "ענן" שם מיוחד לאיד העולה מקובץ כאחד (שהמפוזר יקרא בשם "ערפל") והושאל על עשן הקטורת כשיש בו עשב מעלה עשן שאז העשן עולה מקובץ כענן כמ"ש "ועתר ענן הקטורת עולה" (יחזקאל ח׳:י״א) (ובענין זה התיחד שם זה לעמוד הענן שנברא בנס בעת יציאת מצרים ובעת גילוי שכינה וכמו שכתבנו בפירושי לישעיהו ס"ה) ועל זה שאלו ומנין שנותן בה מעלה עשן? הלא עדיין יש לומר כפרש"י וראב"ע שמ"ש "כי בענן אראה" הוא על גילוי ענן הכבוד וכמ"ש (מלכים א ח׳:י״א) "ולא יכלו הכהנים לשרת מפני הענן כי מלא כבוד ה' את בית ה'" ולמה נמציא שם "ענן" אל עשן הקטורת שעיקר שמו "קיטור" או "עשן", לא "ענן"? ומשיב ת"ל "וכסה ענן הקטורת" – הרי קורא אותו בשם "ענן הקטורת" ואמר שם "ולא ימות" ומ"ש "כי בענן אראה" הוא לאזהרה כמ"ש רבא ביומא (דף נג). ומ"ש או שחסר אחד מכל סממניה כמ"ש "ענן הקטורת" היינו הקטורת השלימה שיהיו סממניה לתוכה.
סימן לו
ולקח מדם הפר והזה: אי אפשר לפרש פה כמו מה שנאמר בפר כל מקום "ולקח מדם הפר והביא" שהוא על הקבלה ופירושו ולקח דם מהפר כמו שאמרנו שם, דשם לוקח להביא שהוא הקבלה, ופה לוקח להזות וכבר שחט. ואי אפשר שישהא בין השחיטה והקבלה עד אחר הקטורת ואם כן קבל כבר ולוקח מיד הממרס להזות בו. ומ"ש והזה ולא המטיף ולא הזורק התבאר בסדר ויקרא (סימן רכ). ומ"ש נאמר כאן אצבעו וכולי התבאר שם (סימן ריח).
סימן לז
על פני הכפורת קדמה: מלות "על פני" הוא לפעמים על גבו של דבר ממש – "וחשך על פני תהום", "ויפול יוסף על פני אביו". ולפעמים הוא נגד גב הדבר- "וישקיפו על פני סדום", "הנשקף על פני הישימון". ובריש פרק מי שמתו כיון שמוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמי דכתיב "ויקם אברהם מעל פני מותו". וסבירא ליה להדבר אחר שמ"ש "קדמה" בא ללמד שלא יזה על צד מערב הכפורת, ממש על גבה , רק על פני היינו נגד הגב. ובזה מטה ההזיה לצד קדם, כנגד הכפורת, והטיפים נופלים בארץ. וברייתא ראשונה (שהוא ר' אליעזר בן יעקב כמ"ש בגמרא) סבירא ליה דבלא זה ידעינן שאינו על גב ממש והוא על פי דרכי הלמודים שהתבארו ביומא (דף נה), ומ"ש "קדמה" מיותר ללמד שכל מקום שנאמר "פנים" הוא צד המזרח. ויש לומר דר' אליעזר בן יעקב יסבור כרבנן במנחות (דף כז) ד"אל פני" ו"אל נוכח" לאו דוקא והוא הדין "על פני" ומיותר "קדמה". וברייתא שנייה סתם ספרא ר' יהודה לשיטתו דאמר שם ד"אל פני" דוקא, והוא הדין "על פני" וצריך "קדמה" לגופיה. ומ"ש שבע פעמים ולא שבע טיפים התבאר בסדר ויקרא סימן ??.
סימן לח
ולפני הכפורת יזה שבע פעמים: פירש ר' יוחנן ביומא (דף נה) שממה שכפל פעל "יזה" למד שימנה הזיה ראשונה עם כל אחד ואחד, רצונו לומר, שאין לפרש שלכן אמר שנית "יזה" לבל נפרש "והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת שבע פעמים" שבשני המקומות יזה שבע פעמים, שהלא היה יכול לכתוב "ושבע פעמים לפני הכפורת" ונדע שרק לפני הכפורת יזה שבע ולא יצטרך לכפול פעל "יזה", רק שאז אם יקדים המספר יהיה עיקר החלוקה מצד המספר ר"ל אחד יזה למעלה ושבע למטה. אבל במה שהקדים "לפני הכפורת" אל המספר, עיקר החלוקה מצד המקומות, לא מצד המספר כי הוא מונה שנית מספר אחת גם עם השבע, ואין ניגוד בין המספרים, רק בין המקומות. וכלל בלשון שתמיד יקדים מה שהוא עיקר החלוקה והניגוד בין שני המאמרים כמבואר אצלינו תמיד. ודעת ר"א שם שהוא רק מדרבנן כדי שלא יטעה בהזאות.
סימן לט
ושחט את שעיר החטאת אשר לעם: מ"ש "אשר לעם" מיותר דהא לא היה שעיר חטאת אחר. ואם ללמד שיהיה משל צבור גם כן אין צריך שכבר אמר "ומאת עדת בני ישראל יקח" ופירשוהו בספרא (מובא בשבועות דף יד) שרצונו לומר שהוא מיוחד לכפרת העם לבד ואין הכהנים מתכפרים בו. ואחר שבהכרח הכהנים מתכפרים גם כן דהא כתיב "וכפר וכולי ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" בהכרח שמתכפרים בפרו של אהרן. והגם שגם בפרו כתיב "ושחט את פר החטאת אשר לו", ואף שתפרש כפי שדרש למעלה (סימן יט) שמ"ש בפרו ג' פעמים "אשר לו" צריך לג' דרשות (א) שלא יביא משל צבור (ב) שלא יביא משל אחיו הכהנים (ג) לעכובא – שאם הביא פסול. על כל פנים, נשמע שאין הכהנים משתתפים בו בממונם ואיך יתכפרו במה שאינו משלהם? וז"ש יכול לא יתכפור וכולי שהרי אומר "אשר לו". על זה משיב אם כן במה יתכפרו ואם כן הסברה נותנת שיתכפרו בפרו של אהרן שחלק מכלל דהא בני ביתו מתכפרים בו הגם שלא השתתפו בממונם. ואם נפשך לומר ולהקשות הלא כתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו" – משמע רק ביתו לבד. על זה משיב דהא באותו הדור היו הכהנים ביתו של אהרן שהיו בניו וכמ"ש זה למעלה, כן פירשו בגמ' שם. ועי' בקרבן אהרן האריך בזה.
סימן מ
והביא את דמו אל מבית לפרוכת: לפי הפשט לא הזכיר זה בפר כי שם מדבר שנכנס למבית לפרוכת עם הקטורת ושם לוקח מדם הפר ומזה, אבל אחר שאי אפשר להביא מחתה וקטורת ומזרק ביחד, בפרט שבעת שעוסק בקטורת לא הורשה לשום אדם להיות בהיכל, ועל כרחנו מה שכתוב "ולקח מדם הפר" היינו שיוצא לחוץ ולוקח הדם מידי הממרס אותו ואם כן מנין לנו שנכנס עם דם הפר לפני ולפנים? הלא יש לומר שיזה על הכפורת בצד שבהיכל? ולמדוהו ממ"ש "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" ומבואר שהיה הזייתם דומים ואם זה בחוץ וזה בפנים אין דומים זה לזה.
סימן מא
ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר והזה אותו: הנה תמיד יאמר "והזה מן הדם", "ויז ממנו". ולא מצאנו בשום מקום שיאמר "והזה את הדם" או "והזה אותו" כי המזה יטיף טיפים טיפים שהוא הקצת שיצוין במ"ם תמיד, ומדוע אמר "והזה אותו"? השיבו חז"ל מלמד שהיה נותן אחת למעלה, שבמלת "את" ציין שיזה רק הזיה אחת, לא טיפים רבים, שזה ציון המ"ם. אולם אחר שאמר "על הכפורת ולפני הכפורת" יש לומר שגם לפני הכפורת יזה אחת כמו שכתוב "והזה אותו" – מה למעלה אחת אף למטה אחת. לכן אמר שיעשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שמבואר בו שהזה למטה שבע (וזה פירוש משנה ג' וד'). והנה בדם הפר לא נתבאר שיזה למעלה אחת. ויש לפרש שמ"ש "והזה באצבעו על פני הכפורת ולפני הכפורת יזה שבע פעמים" הכל משפט אחד ורצונו לומר שעל פני ולפני, על שניהם, יזה שבע פעמים על כל אחד. והגם שכתוב פעל "יזה" שנית, מצאנו דוגמתו רבים כמו "וירא והנה שני אנשים נצבים אליו וירא וירץ" (בראשית י״ח:ב׳), "ותלך ותשב מנגד הרחק...ותשב מנגד" (שם כא), "והיה המים אשר תקח מן היאור והיו לדם" (שמות ד׳:ט׳), ודומיהם הרבה, וכמו שאמרו חכמי הלשון. וזה שנאמר (במשנה ה' וז') ואיני יודע כמה ליתן מדם הפר למעלה...מה דמים אמורים בו למטה – שבע, אף דמים אמורים בו למעלה, שבע. והשיבו ת"ל "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר" שאין ת"ל "כאשר עשה" ר"ל שהלא היה יכול לקצר ולומר "ועשה את דמו כדם הפר" כמו "ויחטאהו כראשון", רק הוסיף "כאשר עשה" לפרש בו עוד כוונה שנית דרושיית שמ"ש "והזה" מחובר עם "כאשר עשה" ופירושו כאשר עשה לדם הפר שהזה אותו על הכפורת (כי כבר התבאר שפעל עבר בוי"ו הבא אחר פעל עבר הוי"ו, הוא וי"ו החיבור כמו "מי פעל ועשה" וכמו שדרש למעלה (סימן כה) "ועשהו חטאת" שהוא פעל עבר מוסב על הגורל, כן פעל "והזה" הוא פעל עבר בוי"ו החיבור ופירושו כאשר עשה לדם הפר וכאשר הזה אותו על הכפורת כן יעשה לשעיר). ומזה מבואר שגם מדם הפר יתן למעלה אחת. וכל פסקא זו מובאת ביומא (דף נה:)
סימן מב
וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל: כבר בארנו (סדר ויקרא סימן ש"ו וסדר שמיני סימן קי) שיש שני מיני טומאות – טומאת הגְוִיה שהוא הפך הטהרה, וטומאת המעשים שהוא הפך הקדושה. וכאשר נבקר בכל המקרא לא נמצא שייחס אל כלל הכנסייה טומאה ממין הראשון, רק טומאה שהוא הפך הקדושה, שהוא שיתטמאו על ידי מעשים מגועלים או טומאת הקדש עצמו ר"ל שיטמאו את המשכן והמקדש. וכשנדקדק הענינים שבעבורם ייחס טומאה אל כלל הכנסייה הם רק עכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים כמ"ש בסוף אחרי "אל תטמאו בכל אלה... בטמאכם אותה..ולא תטמאו בהם וכולי" שמוסב על גילוי עריות. ובפר' קדושים "מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי", ועל שפיכות דמים אמר (במדבר ל״ה:ל״ד) "ולא תטמא את הארץ". ויותר מזה בנביאים וכתובים – "בגלוליך אשר עשית טמאת" (יחזקאל כ״ב:ד׳), "ויטמאו אותם בתזנותם ותטמא בם" (שם לו). וכן נמצא על טומאת הקדש – "בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא ט״ו:ל״א), "את מקדשי טמאת" (יחזקאל ה׳:י״א) אבל על שאר עבירות לא נמצא שידבר לשון טומאה על כלל הכנסייה. כי מ"ש בסוף שמיני "אל תשקצו את נפשותיכם וכולי ולא תטמאו בהם" הוא ציווי ליחידים (ומיושב מה שהקשו התוס' שבועות (דף ז: ד"ה י"ל), כי טמא שאכל תרומה וששמש במקדש היא טומאה פרטיית של יחידים, לא של הכלל) ואחר שאמר "מטומאות בני ישראל" הרי דבר על הכנסייה בכללה, אי אפשר לפרש רק – או על טומאת עכו"ם וג"ע ושפיכות דמים, או על טומאת המקדש. ואם היה כתוב "וכפר על הקדש את טומאות בני ישראל" הייתי מרבה כל טומאות המתיחסות אל הכלל והייתי מרבה גם עכו"ם וג"ע וש"ד וז"ש יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות ר"ל שחוץ מטומאת המקדש הייתי מרבה גם ג' טומאות הללו [ובזה מיושב קושיית התוס' מנחות (דף צב ד"ה וכפר) ושבועות (דף יג:) שהקשו דאף לר"י הוא מוכרע, וז"א דפי' לר"י שירבה גם ג' טומאות וכל שכן טומאת הקדש דמן התורה נוציא טומאת הקדש] והנה ר' יהודה סבירא ליה שמ"ש "וכפר על הקדש" אין פירושו שיכפר על ענינים נוגעים אל הקדש דהיינו על טומאת מקדש, רק סבירא ליה שפירושו שיכפר על ההיכל, היינו שיזה הדמים האלה גם בהיכל ומלת "על" מורה המקום כמו "וכפר על המזבח" שפירושו שעליו יעשה הכפרה (והגם שזה נשמע ממ"ש "וכן יעשה לאהל מועד", פירשו בגמ' שסבירא ליה שמזה נוכל לטעות שיביא עוד פר ושעיר אחרים לעשות בדמם כפרת אהל מועד, לכן אמר שיכפר כפרה זו בפר ושעיר שכפר ממנו לפני ולפנים). ואם כן לא נתבאר מאיזה טומאות יכפר. ויכול שיכפר על כולם. ת"ל מטומאתם – ולא כל טומאתם ר"ל כי פעל "כפר" נקשר לרוב עם מלת "על", ובמקום שבא אחריו מ"ם מורה שיכפר על מקצת הדבר וכמו שאמרנו "וכפר לפני ה' מזובו" – מקצת זבים מביאים קרבן וכדומה, ואם כן הסברה נותנת שהמקצת הזה הוא טומאת הקדש הקל בכל הטומאות שהוא בעולה ויורד. [ובגמ' שבועות (דף ז) הקשו על שיטת ר' יהודה ואימא זו יולדת, ואימא מצורע, ואימא נזיר טמא רצונם לומר שאחר שלר' יהודה אין הפירוש שיכפר על הקדש עצמו רק שיכפר על הטומאות על ידי זריקת דם בקדש, הנה כפרה זו תצויר בשני דרכים – (א) על העבר שהוא כפרה שבא אחריו סליחה (ב) על העתיד לסלק הטומאה שנזכר תמיד "וכפר עליה הכהן וטהרה" שהוא הטהרה לכנס למקדש ולאכול קדש כמו שהוא ביולדת ומצורע ונזיר טמא ונאמר שיכפר שלא יצטרכו קרבן. והשיב אמר קרא מטומאתם ומפשעיהם מבואר שהוא כפרה על חטא] ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר "וכפר על הקדש" – מטומאות שבקדש. ר' שמעון מפרש שמ"ש "וכפר על הקדש" שהקדש הוא המתכפר היינו שיכפרו מה שחטאו בענין הקדש ופירוש "מטומאות בני ישראל" – שטמאו את הקדש. ואם כן מבואר במקומו שבא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו (ר' שמעון סובר שאי אפשר לפרש כר' יהודה שמ"ש "על הקדש" היינו ששם יעשה הכפרה דהא ידעינן זה מן "וכן יעשה באהל מועד" ולא סבירא ליה הטעות שנטעה שנביא עוד פר ושעיר שאין לטעות בזה) וכבר בארתי (סדר ויקרא סימן שכה) שבעל הלשון יזכיר לפעמים את הנושא שבסבתו באה הכפרה במלת "על" – "וכפר עליו הכהן על שגגתו", ולפעמים במ"ם השימוש – "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם". ובארתי שם שהכפרה שאחריו "על" יכפר החטא עצמו ומסלק אותו והכפרה שאחריו מ"ם יכויו שמסלק היחוס שבין החטא והחוטא. ולכן בדבר שלא שייך בו חטא ידבר בשימוש המ"ם, ואמר "וכפר על הקדש מטומאת" שמסלק היחוס שבין הטומאה והקדש, כי הקדש עצמו לא חטא שיאמר שיכפר "על" טומאתו. (ביאור משנה ג) והנה השעיר הפנימי אינו מכפר על טומאת הקדש רק – או על המזיד (כמ"ש "ומפשעיהם" שהפשע הוא המרד), או על החטאת שהוא השוגג, אבל צריך שיהיה השוגג בלתי בל קרבן, לאפוקי בשיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים שחייב עליו קרבן. וכך צריך לומר בספרא: פשעים אלו המרדים...חטאתם אלו השגגות. חטאים דומיא דפשעים דלאו בני קרבן, וכן הוא בגמ'. (ביאור משנה ד) ומ"ש ומנין שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה פירשו בגמ' (דף ח:) שקשיא ליה דלמא אינו מכפר רק על חטא שלא היה לו ידיעה בתחילה שלא יבא לעולם לידי קרבן, דומיא דפשעים שלא יצויר בו קרבן לעולם. ומשיב ת"ל "לכל חטאתם" שמלת "כל" מרבה כל מיני חטאת, גם מה שהיה לו ידיעה בתחלה. ובגמ' מקשה ונכפר כפרה גמורה. אי כתיב "מחטאתם" כדקא אמרת. השתא דכתיב "לכל חטאתם" הנך דאתי לכלל חטאת ר"ל דהא לא מצאנו כפרה שאחריו שימוש הלמ"ד, והלמ"ד מורה הגבול שאליו. ומשמע שמכפר לגבול של החטאת, לא הסרת החטאת עצמו כשיתודע לו רק שתולה להגן מן היסורים.
סימן מג
וכן יעשה לאהל מועד: כמו שעשה בקדשי הקדשים שהזה מדם הפר והשעיר, אחד למעלה ושבע למטה, כן יזה על הפרוכת בחוץ משניהם, אחד למעלה ושבע למטה. ולא הוצרך להזכיר באיזה מקום יזה שכבר נמצא כמוהו בפר כהן משיח ובפר העלם דבר שמביא מדמו אל ההיכל ומזה "את פני פרוכת הקדש". (ואין לטעות ש"כן יעשה" להקטיר קטורת, דהא אמר "לאהל מועד" מורה עשיות שעושה אל האהל מועד עצמו שמזה עליו מן הדמים) וביומא (דף נז) פלפלו בזה מענין דבר הלמד בהיקש איך חוזר ומלמד בהיקש, עיי"ש. ומ"ש השוכן אתם שב אל האהל מועד שהוא יעידת השכינה שם והוא מתמיד גם בתוך טומאתם ולכן צריך הזייה וכפרה על טומאת הקדש.
סימן מד
וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו: דייק לאמר באהל מועד אבל בעזרה מותר להיות ושם עמד הכהן הממרס את הדם כמ"ש ביומא (דף מג:). וכבר בארתי בסדר צו (סימן עד) שבכל מקום שהזכיר שם "אוהל מועד" בענין שתלוי בקדושת המקום צריך ריבוי לרבות גם בית עולמים שקדושתו משונה משל אהל מועד, ולכן הוסיף "לכפר בקדש" ש"קדש" כולל משכן ומקדש. ואם היה אומר "בבואו עד צאתו" הייתי טועה לאמר רק בביאה ראשונה שנכנס להקטיר קטורת. (וביומא (דף מד) ששם מובא ברייתא זאת, פירשו מקום הטעות ממ"ש "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" והייתי מפרש בבואו וכפר היינו בביאת הקטורת שאז מכפר כפרה אחת בעד כולם, לאפוקי בואו עם הדמים שהפר מכפר בעדו ובעד ביתו והשעיר מכפר בעד ישראל ואינו כפרה אחת) לכן אמר "בבואו לכפר" שכולל גם כפרת דמים. ואם היה אומר "בבואו" לבד לא הייתי אוסר רק בביאה, לכן הוסיף "צאתו". ולא אמר "בצאתו" שהיה משמע תחלת היציאה רק "עד צאתו" דהיינו עד שיוצא לגמרי. וכבר בארנו למעלה (סימן יא) שכל מקום שהפעולים חלוקים זה מזה יכפול אות או מלת היחוס עם כל אחד ופה – "בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל" שכפרתו קודמת לכפרת ביתו וכפרת ביתו לכלל ישראל, יבא זכאי ויכפר על החייב.
סימן מה
ויצא אל המזבח אשר לפני ה': היציאה הוא תמיד חוץ למחיצה. אם מחיצה ממש כמו "ויצא העם ולקטו" ובמכילתא (בשלח) שיהיו יוצאים למדבריות ומלקטין, ובמכילתא (שם ס') "צא הלחם בעמלק" – צא מתחת הענן, ובשמות רבה (פרשה כו) אין אומרים צא אלא למי שהוא בפנים, ובספרא אמור (פכ"ד) "ויצא בן אשה ישראלית" מהיכן יצא? מבית דין של משה. אם מחיצה הגיונית כמ"ש מהו צא, צא ממחיצתי, ובבראשית רבה (פרשה כב) "ויצא קין מלפני ה' " מהיכן יצא? הפשיל דברים לאחוריו כגונב דעת עליונה. ופה שעומד בהיכל משמע לכאורה שיוצא אל העזרה אל מזבח החיצון, וכן פירש הראב"ע. אבל הלא אמר "אל המזבח אשר לפני ה' " שהוא מזבח הפנימי (וזה כוונת משנה ח), ואם כן מה זה שנאמר "ויצא אל המזבח"? פירש ר' נחמיה (ומובא ביומא דף נח:) שרצונו לומר שעד עתה בעת הזיית הדם על הפרוכת עמד לפנים מן המזבח והצריכו הכתוב שיצא חוץ למזבח כולו ולא יתחיל ההזאות במערב המזבח ששם פוגע תחלה רק יצא עד קרן מזרחית צפונית ושם יתחיל ההזיות. וז"ש בגמ' "ויצא אל המזבח" עד דנפיק מכולה מזבח [ומצאנו לשון "יציאה" כשעובר איזה דבר שידמהו בעל הלשון כמחיצה כמו "והוא יצא ותפול" (שמואל ב כ׳:ח׳) שפירושו יצא מן האבן הגדולה שנזכר שם]. ובאר ר' נחמיה שאם היה אומר "וכפר על המזבח" הייתי אומר שגם עד עתה עמד בעת הזאות הפרוכת במזרח המזבח ומשם הזה כמו שהוא בהזיות פר כהן משוח ופר העלם דבר, וכמו שלמד ר' נחמיה עצמו בספרא ויקרא (סימן רכו), לכן אמר "ויצא" – מבואר שהיה עד עתה לפנים מן המזבח.