מלבי"ם על ויקרא· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
מצורע
סימן א
זאת תהיה תורת המצורע: כבר התבאר (צו סימן כג) שכן דרש בספרא על "זאת תורת המנחה" ו"זאת תורת החטאת" "וזאת תורת האשם" למעט במה. דבכל אלה כתיב "לפני ה'" שהוא רק במקדש שהוא לפני ה', לא בבמה. ושרמז על זה במלת "זאת" – רק זאת הנאמר בענין, היינו לפני ה'. והנה בכל מקום אמר "זאת תורת" ולא אמר "זאת תהיה תורת המנחה" וכדומה משום דבכולם מדבר רק מדברים הנוהגים במקדש לבד ובזמן שבהמ"ק קיים אבל במצורע, הגם שקרבנותיו אין נוהגים בזה"ז, הכשרו על ידי תגלחת וצפרים נוהג תמיד ולכן אמר "זאת תהיה" שלשון "הויה" מורה העיכוב (כמ"ש במנחות דף ה יט כז) שיהיה כן תמיד בלי השנות, וכמעשה דר' טרפון (לקמן משנה יג)
סימן ב
זאת תהיה תורת המצורע: כבר התבאר (ו סי' כד) שכל מקום שיאמר "זאת תורת" מכניס דברים רבים תחת תורה כללית. כאומר זו תורה כוללת לכל המצורעים, הין הנטמא על ידי צרעת עור בשר או שחין ומכוה, נתק, וקרחת וכבחת. הגם שדיניהם שונים – אם בסימני הטומאה, אם במשך ימי ההסגר (שבוע או ב' שבועות) – קרבנם שוים בתורה אחת. וכן מ"ש בנדרים (דף לו) על "זאת תורת המצורע... הזב... היולדת" שמרבה בין גדול בין קטן בין פקח בין שוטה, הכל במשמעות "זאת תורת" שהיא תורה כללית לכל. והדרוש שדריש בכריתות (דף ט:) תורה אחת לנגעים הרבה, דרשו בספרא (פרק ב משנה ט) מן "כבשה אחת". ומה שדריש ביומא (דף מא:) וכריתות (דף כח) לעני שהביא קרבן עשיר, נדרש מפסוק לא, "זאת תורת אשר בו נגע צרעת כמ"ש בספרא (פרשה ד משנה טז)
סימן ג
תורת המצורע ביום טהרתו: עד עתה דבר מדיני טומאת המצורע, ועתה יבאר דיני טהרתו. אמנם היה לו לומר "זאת תהיה תורת טהרת המצורע" דהא אינו מבאר עתה דיני המצורע עצמו רק דיני הטהרה איך תהיה. וכבר בארנו (בפר' צו סימן מ) שכל מקום שאומר מלת "ביום" (שהיל"ל בב' השימוש "בטהרתו" או מלת "בעת") יכוין שיהיה דוקא ביום ולא בלילה, ומלמד שכמו שכל דיני הפרשה הקודמות שדבר מדין טומאתו וטהרתו בכלל הוא ביום כמו שלמד בספרא (תזריע פ"ב מ"א, פ"ט משנה א), כן דיני פרשה זו שמדברת מדיני הטהרה הפרטים הם רק ביום. ופי' הספרא שהקדים שטומאתו וטהרתו ביום ועל זה יקשה הלא זה כבר התבאר בפ' נגעים. ומשיב כי אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום, מנין וכולי ת"ל "תורת המצורע" שכולל כל הפרטים וכן יתפרש מ"ש בסימן שאחריו וכמוהו נמצא בספרא רבות. אולם במ"ש "תורת המצורע" פורט רק דברים המעכבים שהם מן התורה והחוק המוכרח בו והם: שחיטת צפרים והזיית דם צפור ותגלחת שמעכבים הטהרה. אבל דברים דאינם מן החוקים המעכבים כגון: לקוח צפרים ושילוח הצפור וכיבוס בגדים שאין מעכבים כמ"ש בתוספתא (ועי' ברמב"ם וראב"ד פי"א מה' טומאת צרעת ה"ד) אינם צריכים להיות ביום. וכן הטבילה אף שמעכבת כבר נאמרה בפ' תזריע שסיים תמיד "וכבס בגדיו וטהר" ואינו מן התורה הנלמדת בפ' זאת.
סימן ד
והובא אל הכהן: למה אמר זה? והלא יאמר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" מבואר שהכהן יוצא אליו?! וגם התבאר בפ' נגעים שבין הטומאה בין הטהרה תלויה בכהן כמ"ש "וטמאו הכהן וטהרו הכהן" וכמו שלמדו חז"ל שם. וז"ש תורת המצורע בכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. וע"כ שמ"ש "והובא אל הכהן" הוא ללמד שגם התורה הנאמרת פה, הכל צריכים להיות על ידי כהן והם שחיטת צפרים (סתמא כרבי לקמן פרק א משנה א), והזיית דם צפור, ותגלחתו. ובכל זאת הלא דייק "זאת תורת" – רק דברים שהם תורה וחוב, לא לקיחת צפרים ושילוח הציפור וכיבוס בגדיו (כנ"ל סימן הקודם)
סימן ה
משמע לפי פשוטו שתיכף ביום שיטהר יובא אל הכהן, ואין צריך לשהות ולספור ז' ימים כפי שהיה מונבז דן ק"ו מזב שבעת שעומד בזיבתו אין צריך לספור ימי טומאה ובכל זאת בעת שהולך לטהר צריך לספור ז' ימים ואחר יטהר, מצורע שגם בעת שעומד בטומאה הוא מסגירו ז' ימים כל שכן שיהא צריך לספור ז' ימים בהליכתו מן הטומאה! ורבי עקיבא השיב לו שידין כן ממצורע עצמו, דהא בימי ספר שהוא אחר שטבל, שהם קלים שאינו מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה בכל זאת סופר ז' ימים, כל שכן שצריך לספור בימי גמרו שחמור – שמטמא מו"מ ומטמא בביאה. אך שאם תדון כן הלא נאמר דיו לבוא מן הדין להיות כנדון ויהיה דין ימי גמרו כדי ימי ספרו שלא יטמא מו"מ ולא יטמא בביאה ואם כן יקראו גם אלה ימי ספר ותשוב לדון ק"ו שיספור י"ד ימים בימי גמרו מן י"ד של ימי הספר... וכן לעולם. ולהוציא מסבכות כאלה הלא אמר בפירוש שביום טהרתו יובא אל הכהן.
סימן ו
ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן: למה אמר שנית שם "כהן". והיה לו לומר "וראה והנה נרפא". וכבר יסדנו יסוד מוסד (באה"ש סי קלח) ובכל מקום שאם נזכר השם שנית אינו דוקא השם הראשון שמפני שאמר "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה" יש מקום לטעות שיצא דוקא מן המחנה, ואם היה חוץ למחנה כגון בים או במדבר על פי מקרה, לא יטהר את המצורע. לכן אמר "וראה הכהן" שהוא מאמר בפני עצמו שאף כהן אחר שלא יצא יוכל לראות. ומזה ידעינן שמ"ש "ויצא הכהן" היינו שצריך שיהיה כהן שיוכל להיות במחנה ולצאת ממנה (וכמ"ש באילת השחר כלל י שיש פעלים שמורים על שהפועל ראוי לעשות או מוכן לכך) דאף טמא מת וזה הוא על כל פנים במחנה לויה או מחנה ישראל לאפוקי כהן מצורע שאי אפשר שיצא מן המחנה, אינו מטהר וכמ"ש בתוספתא וברמב"ם (פרק יא ה"ו) הכל כשרים לטהר מצורע אפילו זה וטמא מת, ואין מצורע מטהר מצורע.
סימן ז
והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: דרך הלשון ליחס הרפואה אל האיש, לא אל המכה – "כי אני ה' רופאיך" (שמות טו), "וממכותיך ארפאך" (ירמי' ל). ובמקום שמיחס הרפואה אל המכה יכוין שהאיש לא נרפא רק המכה נרפאה כמו "נרפא הנתק טהור הוא" – האדם לא נרפא כי הנתק עודו בו, רק הנתק נרפא שהתיחל לצמוח שער שחור שהוא סימן שיוסר לגמרי [ואמר "ומכתי אנושה מאנה הרפא" (ירמי' טו) לרבותא שגם המכה לא התחילה להרפא, וכל שכן שהוא אין לו רפואה] לפי זה אם היה אומר "והנה נרפא הצרוע" היה פירושו שסר ממנו הנגע לגמרי שזה רפואת האדם אבל כשאומר "והנה נרפא נגע הצרעת" ר"ל שהנגע לבד נרפא, שסר השורש שהוא סימן רע לה, והאדם לא נרפא עדיין כי עדן מנוגע וז"ש בספרא – והנה נרפא שהלך לו נגעו (ר"ל אם היה כתוב "והנה נרפא" שהיה מוסב על האדם היה פירושו שהלך לו נגעו לגמרי אבל כשכתוב הנגע שהלך לו שער לבן, צרעת שהלכה המחיה (ר"ל כשכתוב "והנה נרפא נגע הצרעת" לא נרפא האדם כי לא הלך הנגע בעצמה רק הנגע נרפא שהלכו סימני טומאה שלה). (ובזה תבין מ"ש במגילה דף ח:) על מ"ש דאין בין מצורע מוסגר ובין מצורע מוחלט אלא תגלחת וצפרים אמר אביי אמר קרא "ויצא הכהן וכולי והנה נרפא נגע הצרעת" – מי שצרעתו תלוי ברפואות, לא מי שצרעתו תלוי בימים. והוא מובן כי במוסגר לא נרפא הנגע שהיא כמו שהיתה רק האדם נרפא). וכבר בארנו (באילת השחר כלל תנח) כי הכתוב השתמש אצל נגעים בכמה שמות. ובארנו שם ששם "נגע" מיוחס לרוב לנגע שיד בה סימן טומאה של שער לבן ושם "צרעת" מיוחס לרוב לנגע שיש בה סימן של מחיה. וכמ"ש בספרי (פר' תצא) השמר בנגע זו שער לבן, הצרעת זו מחיה. ועל זה אמר כאן "והנה נרפא הנגע זו שער לבן, הצרעת זו מחיה – שרפואת הנגע הוא בהלוך ממנה השער לבן ורפואת הצרעת היא בהלוך מממנה המחיה. והנה מ"ש "מן הצרוע" הוא זר בלשון לגמרי שלא נמצא דוגמתו בתנ"ך שיאמר שנרפא המכה מן האדם, וכבר הביא הראב"ע בשם ר' יונה המדקדק שאמר כי "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע" הוא הפוך, והוא כתב עליו שמצאנו "כי נרפא הנתק" ואין זה דומה לפה שלא מצאנו בשום מקום שיאמר "נרפא הנגע מן האדם" כי האדם אינו חולי בנגע רק בהפך. ובארו חז"ל שאם יאמר "והנה נרפא נגע הצרעת" נפרש שנרפא לגמרי, דהיינו שהשער לבן והמחיה הלכו מכל וכל, לא אם עוד יש מקצתם כגון שלא הלך רק שער אחד וקצת מן המחיה. וכן לא נדע באם פרחה הנגע בכולו, שבזה לא נפרא הנגע הצרעת כלל, דאדרבא התפשט על כל הגוף. לכן אמר "מן הצרוע" הגם שלא נרפא הנגע והצרעת בערך עצמם רק בערך הצרוע שהוא נטהר על ידי זה בשאין בו שיעור או שפרחה בכולו. וז"ש ומנין אף מקצתם ת"ל מן הצרוע- להביא את שפרחה בכולו. ויתר הדברים מובנים מאליהם.
סימן ח
וצוה הכהן ולקח: "ולקח" היא פעל סתמי, כי לא יצוה האדם אל עצמו. וכן אמר תזריע (פט"ו מ"ה) על "וצוה הכהן וכבסו" ולקמן (פרשה ה משנה יב) על "וצוה הכהן ופינו", (ופרק ד משנה א) על "וצוה הכהן וחלצו".
סימן ט
ולקח למטהר: למה הזכירו בשם "מטהר"? היה לו לומר "ולקח לו". השיבו חז"ל שאם היה אומר "ולקח לו" היה פירושו בשבילו, שיקח לשם מצורע זה, לכן אמר "למטהר" – כל שלקחו לשם מטהר בין איש בין בית המתטהר. מכאן אמרו לקח לאיש כשרות, לאשה וכולי... וכמעשה דרבי טרפון במשנה יג. וכן דין הצפור המשתלחת כמ"ש בתוספתא ובחולין (דף קמ) וברמב"ם (פרק יא הלכה ז)
סימן י
שתי צפרים: כבר בארנו (ויקרא סי' שכח) שבכל מקום שבא השם בלשון רבים אין צריך לפרש מספר שנים (כשבא בציווי) ולכן בכל מקום שבא מספר "שתים", יש בו דרוש כמו "שני כבשים" "שתי תורים" שבכל אלה היה די לאמר "כבשים" "תורים" "שעירים" ונדע שאין רבים פחות משנים. ולכן דרשוהו חז"ל תמיד והראו מקום טעות שהיינו טועים על ידי קל וחמר או איזה סברה שה יותר משנים עיי"ש באורך. ובפ' אחרי (סימן יז) על "שני שעירים" יתבאר אי"ה עוד כלל בזה שבהרבה מקומות דרשו שבא מספר "שני" להורות שהם שוים, שזה ההבדל בין "שני" ובין "שנים" עיי"ש באורך. וכן אמר פה שהיה די לומר "ולקח צפרים" ומסתמא נאמר שיקח שנים. ולמה אמר "שתי"? שיהיו שוות, שעל זה מורה מה שבא המספר "שתי" בצורת הסמיכות שמורה השתיות הנמנים זה לזה. ומכל מקום בדיעבד כשר אף שאינם שוות דהא חלקם אחר כך "ושחט את הצפור האחד... את הצפור החיה יקח" ולא אמר "ושחט את האחד.. את החיה יקח" להורות שיכול הביא צפרים משונים גם כן.
סימן יא
צפרים חיות טהורות: דברי הספרא הם שלא כסוגיית הגמרא חולין (דף קמ) דשם אמר ר' יצחק שיש הבדל בין שם עוף ובין שם צפור, ש"עוף" כולל טמא וטהור, ו"צפור" הוא שם מיוחד רק למיני טהורים (אם לא בשאומר "צפור שמים" "צפור כנף") ומסיק ד"טהורות" בא לדרשא אחרת. וכן לא אמרו שם ד"חיות" למעוטי שחוטות עיי"ש. ואם נדחק להסכים דברי הספרא עם הגמ' צריכים לומר שתחלה באר את הפשט ר"ל פשט של "חיות" משמע לא שחוטות, ופשט של "טהורות" משמע ולא בטמאות. והדר אמר שלפי הדרוש צ"ל ולא טריפות כי טמאות ידעינן מצפור וס"ל כמ"ד טריפה חיה ולא אמעיט טריפות מן "חיות". אבל עם האמת כבר אמר בירושלמי (פרק קמא דנזיר הלכה א) אית תנוי תני כל עוף טהור קרוי צפרים, אית תנאי תני כל העופות בין טמא ובין טהור קרוי צפרים, והתנא ד"רק טהור קרוי צפרים" הוא ר' יאשיה ור' יצחק בספרי (פר' ראה), והתנא ד"כולם קרוים צפרים" היא התנא דספרא. ומ"ש "ולא טריפות" גרס בפסיקתא זוטרתי "חיות ולא טריפות" ומפרש חיות בריאות וזה כמ"ש דטריפה אינה חיה. וכבר בארתי בחדושי ליורה דעה (סימן רצב) דלמאי דאבעיא ליה לר' זירא ביונה על ביצי חסיל (שם קמ) אם נאמר דמין על שאינו מינו פטור, אין צריך צפור למעט טמא, דאם רובץ על ביצי טמא, ידעינן מן "תקח לך" – ולא לכלבך, ואם על ביצי טהור – הוה מין על שאינו מינו. ולמ"ש הב"י דבעיא דר' זירא תלוי בשני לישני דר' אלעזר, אם כן זה תלוי אם "צפור" רק טהורה או אם כולל טהורה וטמאה, ואכמ"ל בזה.
סימן יב
ועץ ארז: אחרי העיון במקרא מצאתי כי יש הבדל בין ארז וברוש ובין עץ ארז ועץ ברוש, וכן בין "ארזים" ברושים" ובין "עצי ארזים" ו"עצי ברושים". שכל מקום שיאמר "עץ ארז" ו"עץ ברוש" וכן "עצי ארזים" ו"עצי ברושים" יכוין רק על הארז והברוש שנקצץ – והוא רק עץ, לא אילן. אבל כשאמר "ארז" ו"ארזים" "ברוש" "ברושים" יאמר בין על העצים שלהם הנקצצים, בין על האילן כמו שהוא מחובר, כמו "הלל ברוש כי נפל ארז", "עץ פרי וכל ארזים" וכדומה. דרוש במקרא ותראה שהוא כלל אמתי שמור בכל מקום. ואחרי הדיוק, גם אם באו השמות האלה על עצים הנקצצים, יש הבדל. שאם אומר [טור?? כריתות ארזים] "ויכרתו לי ארזים" כיון על ארזים שלמים כמו שהיו במחובר, ואם אומר "עצי ארזים" אינו מקפיד על זה, ויבא גם על הכלים שנעשו מהם כמו "משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים" (שמואל א ו ה), "ושתי דלתות עצי ברושים" (מלכים א ו׳:ל״ד). וז"ש בספרא אי ארז יכול טרף דהיינו ארז יונק שלם כמו שנקצץ עם ענפו ועליו (כי אי אפשר לטעות שיקח ארז גבוע שלא יוכל להזות בו רק ארז יונק שלם), ובספרי חוקת (סי' קכד) הגירסה "אי ארז יכול ענף", כי "ארז" מורה על האילן השלם עם ענפיו ויקח ענף שלם שהוא ארז יונק?... ת"ל "עץ". הא כיצד בקעת של ארז – כי "עץ ארז" היא עץ הנבקע מן הארז. ומ"ש רחב"ג "ובראשו טרף" הוא כדי שיספוג את דמי ההזיה. ומ"ש במשנה יג, אמר ר' יהודה שבתי היתה וכולי מובא בתוספתא (פרק ח דנגעים) ובירושלמי (פרק ב דסוטה ה"ב) ופירשו דר' טרפון כהן הוה. ומ"ש "היא ברות" היא אחד מעשרה מיני ארז (שנזכרו בפ"ב דראש השנה). ומ"ש "ומטהרים בגבולים" – דר' טרפון היה שלא בפני הבית ובחוץ לארץ כמ"ש בפסחים (פרק אלו דברים). וברמב"ם (הל' טומאת צרעת) לא הביא הא ד"בראשה טרף", אולם הר"ש גרס בדבר רחב"ג "וראשה טרוף" ר"ל חלוק, אחד לשניים, ושנים לארבעה. ולפ"ז צריך לאמר שמ"ש בעוביו כרביע כרע הוא דבר אחד ומ"ש אחד לשנים הוא דבר שני ר"ל שיהיה טרוף ובזה יהיו ז' דברים ובזה יעלו דברי הרמב"ם כר' טרפון.
סימן יג
ושני תולעת: בכמה מקומות בבגדי כהונה ומשכן כתוב "תולעת שני" ובמצורע ובפרה כתוב "ושני תולעת". והנה "שני" היא מראה אדומה מיוחדת הנודעת בשם זה, בין שיהיה מתולע או מדבר אחר, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ג מהל' פרה הלכה ב) הצבוע אדום יש צובעים בפואה ויש שצובעים אותו בלבא ויש בצובעים בתולעת כמו "ותקשר על ידו שני" (בראשית לח, כח), "את תקות השני" (יהושע ב, כא). וז"ש "ושני" יכול פיקס. וכשאומר "תולעת שני" יהיה שם "שני" מתאר את שם "תולעת" ר"ל תולעת הצובע שני, לאפוקי תולעת הצובע שחור או תכלת. וז"ש אי תולעת יכול א' מן הצבעים. וכשאומר "שני תולעת" שם "תולעת" מתאר שם "שני" ובא להוציא שני הנעשה מדבר אחר. ודעת הת"ק דיש הבדל ביניהם. כי דם התולעת אינו כולו שני, רק עיקרו שני, ונמצא בגופו גם דם שחור קצת, וכשאומר "תולעת שני" היינו התולע שיש בו מראה השני. ושם "תולעת" היא עיקר ואם כן יכול לצבוע בכל דם התולע. אבל כשאומר "ושני תולעת" שם "שני" עיקר ור"ל השני הנמצא בתולעת, לא דם השחור הנמצא בו. וז"ש זו זהורית טובה. ומנין אם טעמה פסלה ת"ל "ושני תולעת" (כן גרס בקרבן אהרן) שאם טעמה קלט את המראה הראשונה שהיא שני והנצבע אחריו קולט המותר שאינו שני לגמרי. וממ"ש "שני תולעת" מבואר ששם "שני" דוקא. ור"י בן דהבאי סבירא ליה דשם "שני תולעת" הוא סמיכת הפעולה על הפועל כמו "מעשה ידי יוצר", "גאולי ה'" ור"ל שנשנה (היינו שנעשה שני) על ידי התולעת ור"ל שכל שנעשה מראה שני וסבתו היא התולעת כשר. וז"ש בספרי (פר חקת) ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר (שינתו פעל נגזר משם שני), ועל זה אמר שני שבתולעת. ולדידיה טעמה לא פסלה. והנה לדעת ת"ק אמר זה רק במצורע כי בבגדי כהונה אצ"ל זה, דשם כתיב "כליל תכלת" והוא לדעתו שיהיה כליל מתכלת וטעמה פסלה, והוא הדין לשני. ור"י בן דהבאי ס"ל שמפה נלמד שהוא הדין שבכל מקום טעמה לא פסלה [וז"ש במנחות (דף מב:) א"ל אביי וכולי עיי"ש, כל הסוגיא ופירושה כפרש"י שמ"ש כתנאי קאי על טעמה פסלה, לא על טעימה פסולה. כי מה שטעימה פסולה היא מטעם שלא לשמו אבל מה שטעמה פסלה אינו משום שלא לשמו כי הנשאר הוא לשמו רק משום שהוא מראה שניה. ומה שנקט טעמה היא לרבותא, וכל שכן אם צבע הרבה שקלט הצבע המובחר. ומיושב קוש' התוס' עיי"ש. והרמב"ם (הלכ' ט"צ) הביא דטעימה פסולה גבי שני דמצורע ובהל' ציצית הביאו לגבי תכלת, ובהלכ' כלי המקדש לא הביאו גבי בגדי כהונה... וצ"ל דסמך לגבי שני על מה שכתב בהל' טומאת צרעת כמ"ש המשנה למלך שסמך לגבי תכלת על מ"ש בהל' ציצית. ובתוספתא דמנחות – דשני שאינו בהרים פסול, והרמב"ם השמיטה.
סימן יד
ואזוב: היינו מה שנקרא בשם "אזוב" סתם, לא האזוב שיש לו שם לווי כי אחר שנשתנה שמם קודם מתן תורה (כמ"ש בחולין דף סב:) היה לו לקראו בשמו "השני", ובהכרח שלא הכשיר רק אזוב סתם. (וזה מובא חולין שם, סוכה יג, נגעים פ"יד מ"ז, פרשה פי"א מ"ז, ספרי פר' חקת)
סימן טו
וצוה הכהן ושחט: משמע שיצוה הכהן לאחר לשחוט, אף לישראל, וזה דעת ר' יוסי בר' יהודה. וכן בתרגום יונתן ויפקד כהנא לטבחא. אך לפי זה קשה למא אמר פה "וצוה הכהן"? שכבר אמר "וצוה הכהן ולקח", ונדע שגם "ושחט" הוא הפועל הסתמי הלקח. ועוד דאם "וחשט" היא ישראל, איך אמר אחרי זה "את הצפור החיה יקח.. וטבל.. והזה.. וטהרו" והיל"ל "יקח הכהן.." שזה בודאי צריך כהן. ועל כן אמר רבי דשחיטה בכהן ותחלה אמר "וצוה הכהן ולקח" – ישראל, וצוה שנית לכהן אחר "ושחט.. ואת הצפור החיה יקח.. וטבל וכולי.." הכל על ידי כהן וכן הלכה.
סימן טז
את הצפור האחת: כבר בארנו במקום אחר שכל מקום שאמר מספר "שנים" ובאר אחר כך את פרטיו, אם עדן לא נודע ענין כל אחד, יאמר "אחד... אחד" בלא ה"א – "אחד לחטאת ואחד לעולה" (ויקרא ח), "אחד לעולה ואחד לחטאת" (שם יב). אבל אם יאמר "האחד" בה' כבר נברר ענין כל אחד ונודע בשם. ולפי זה ממה שאמר פה "הצפור האחד..." שניהם בה' הידיעה ולא אמר "ושחט צפור אחד" מבואר שצריך לשחוט הברורה שבשתיהן.
סימן יז
את הצפור האחת: הנה בררנו בתורה אור כי בכל מקום שנזכר שם היחיד אין מן הצורך להזכיר שמו המספר "אחד", שאם יאמר "ושחט את הצפור" מי לא ידע שהוא אחד? שעל שנים יאמר "צפרים" ברבים. ובכל מקום שבא מלת "אחד" עם השם יש דרש לחז"ל. ופה נמצא יתור זה שני פעמים – א' בטהרת מצורע, ב' בטהרת הבית (פסוק נב) ודרשו ב' דרושים: (א) שהגם שהיא צפור אחת שמתה חברתה או נטרפה, בכל זאת יקח זוג לשניה (ומ"ש שנעשית פי' אף שנעשית אחר הלקיחה לא נאמר שדינו כמו בשעיר המשתלח. אבל אם נטרפה אחר השחיטה צריך להביא שתים אחרות כמ"ש בתוספתא דנגעים. ועי' במשנה למלך פי"א מה' טומאת צרעת הלכה ח) (ב) שלא ישחט שני צפרים של שני מצורעים אל כלי חרש אחת (ואמר שצריך קרא בל נלמד ק"ו מיתר הקרבנות שאם לקח לשם ראובן אינו כשר לשם לשם שמעון, בכל זאת אם נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון כשר, כל שכן בצפרי מצורע שכשר אם לקחן לשם מצורע אחר כנ"ל סי' [ט?] ויוכשר לערב שתיהן כאחד, לכן צריך קרא) [א]
סימן יח
אל כלי חרש: כלי הוא שם הסוג לכל הכלים, וחרש שם לכל מין חרש, אף שאינו כלי. ושם המורכב "כלי חרש" הוא דוקא כלי הנעשה מחרש. ובנגעים (פרק יד משנה א) פיילי חרש חדשה.
סימן יט
על מים חיים: זה כתוב שני פעמים: (א) מורה על מים בריאים שהחי מורה בריאות כמו "עד חיותם" (יהושע ה), "וימרחו על השחין ויחי" (ישעיה' לח) לאפוקי אם נעשה בהם שינוי אם על ידי מלח (מלוחים), אם ע"י האש (פושרים). (ב) מורה על שנובעים תמיד ואינם פוסקים כמו החי שאינו פוסק מתנועתו. ועל זה אמר נובעים ולא מנטפים ולא מכזבים פעם א' בשבוע (כמ"ש בפרק ח דפרה) ועי' בספרי (חקת פסקא קכח).
סימן כ
אל כלי חרש על מים חיים: הנה לשון זה נותן מקום לטעות שהכלי תהיה על המים ועל ידי כן הוצרך לכפול ולכתוב אחרי זה "השחוטה על המים" (כמו שיתב' בסימן כה). ולמה לא כתב כסדרו "ושחט אותה אל מים חיים בכלי חרש"? אמר ר' אליעזר שבא להקיש הכלי אל המים שיהיה חדש, וכן הוא בסוטה (דף טו) (והרמב"ם כתב שהוא קבלה כיון שאין מבואר בקרא). ור"ש סובר דהוא הדין שהצפור מקשינין אל המים שיהיה מובחר במינו וזו קיפל ר"ל צפור מאותו מקום שהם מובחרים. ואזיל לטעמיה דדריש טעמיה דקרא בכ"מ שלכן צריך מים חיים מפני שהם מובחרים במינם ומסתברא שהוא הדין שהצפור יהיה מובחר.
סימן כא
את הצפור החיה יקח... ואת עץ הארז וכולי: למה לא אמר (כמ"ש בפסוק נא) "ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת וטבל אותם"? ולמה חלק פה לקיחת הצפור לבד? ולמה הקדים את השם אל הפעל "את הצפור.. יקח"? ומבואר אצלינו בכל הספר שכל מקום שהקדים את השם אל הפעל יש שם איזה גדר והפוך וסתירה. ולמה חזר לאמר "וטבל אותצם ואת הצפור החיה" שמ"ש "וטבל אותם" די מוסב על כל הנזכר?... מזה הכריחו חז"ל שיש הבדל בין הצפור ובין ג' מינים האחרים, שג' מינים האלה נאגדים ביחד והצפור הוא בפני עצמה. ולכן אמר "את הצפור אחת יקח" ר"ל בפני עצמה, ואת עצץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב נאגדים ביחד יקח בפני עצמם וכן אמר במשנה ו' מלמד שהוא מפרישה לעצמה, ולכן הקדים השם אל הפעל כי יש הבדל בין הנושאים. ובכל זאת ידעינן שמקיף אותם ומקרבם זה לזה דהא אמר "את הצפור.. יקח ואת עץ הארז" מבואר שלוקחם כאחד. וכן ידעינן שטובל גם הצפור כי לכן חזר ואמר שנית "וטבל אותם ואת הצפור החיה". וז"ש (בספרא ובמשנה א' פרק יד דנגעים) כיצד הוא עושה? נוטל ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון ומקיף להם (פי' מחבר) ראשי גפיים וטובל. ומ"ש וכורכן בשירי לשון נראה למדו זאת ממה ששינה בין הסדר דפה ודפסוק נא, ששם סדר "ולקח את עץ הארז ואת האזוב ואת שני התולעת ואת הצפור" ופה סדר "עץ הארז ואת שני התולעת ואת אזוב". ופירשו שבפסוק נא לא בא רק להודיע שבשני התולעת לא יחבר רק עץ הארז והאזוב, לא את הצפור. ולכן הפסיק בשני התולעת בין ב' מינים הנכרכים ובין הצפור. ופה לא הוצרך לזה שהלא כתב "את הצפור החיה יקח" בפני עצמה, ורצה ללמדינו ענין אחר בל נטעה ששני התולעת אינו משמש רק לכריכה לבד. לכן כתב "ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב" ללמד שגם שני תולעת יקח, כי הכריכה היתה רק בשירי לשון, ועיקר הלשון היה ניקח עם הב' מינים.
סימן כב
וטבל בדם הצפור השחוטה על המים החיים: ובפסוק נא אמר "וטבל אותם בדם הצפור השחוטה ובמים החיים" ופיר' חז"ל דתרוייהו צריכי, דממ"ש פה "בדם על המים" נאמר שעיקר הטבילה בדם לבד, לכן אמר שם "וטבל בדם ובמים" (כן נמצא הגירסה בסוטה (טז:) יכול בדם ולא במים ת"ל "במים". וכיוון על מ"ש בפסוק נא "ובמים". וכן צריך לגרוס פה. ורש"י ז"ל כתב שם – ת"ל מים גרסינן ולא גרסינן "במים" דהא "על המים החיים" כתיב בקרא. ובעניי ברור לי שכיוון על מ"ש בפסוק נא "ובמים". וכן צריך להגיה בירושלמי שם) ואם יכתב בשניהם "בדם ובמים" נאמר שיהיה דם מעט עד שישארו מים חיים ר"ל בריאים – לא מקולקלים ע"י הדם דהא מים חיים כתיב, לכן כתוב פה "בדם על המים", שהדם עיקר. (ובגמ' דסוטה שם פלפל בזה לרבנן דפליגי על ר' ישמעאל דמצריך שיהיה הדם ניכר עיי"ש וקוצר דבריהם דרבנן ס"ל שיש לומר דצריך קרא שיהיו מעורבבים כי ממ"ש "בדם על המים" יש לומר שישחוט בדפני דמנא ר"ל שפעולת "השחוטה" תהיה "על המים" ובכל זאת יהיה הדם בפני עצמו, וצריך "בדם ובמים" שיהיו מעורבבים. ור' ישמעאל סבירא ליה דאין לטעות שישחט בדפני דמנא, וידעינן מעורבים והיה יכול לכתוב בפסוק נא "וטבל בהם" וכתב "וטבל בדם ובמים" ידעינן דשם לימד מעורבבים. ובמ"ש "בדם על המים" למד שיהיה הדם עיקר וניכר עיי"ש והבן.)
סימן כג
את הצפור החיה יקח אותה: כבר בארנו (באה"ש כלל רי) שכל מקום שכפל הכינוי עם גוף הפעול יש בו דרוש כמו שדרשו "ותראהו את הילד" – שראתה שכינה עמו, וכן בכאן שהיה די לומר "את הצפור החיה יקח" ודרשו שבא לדייק רק אותה יקח, לא זולתה – שאם מתה המשולחת לא יקח אחרת תחתיה לטבלה בדם זה כי רק הצפור החיה שנזכר, רק אותה יקח. ומזה נדע גם כן שאם נשפך הדם – תמות המשולחת, ולא ישחוט אחרת דהא באר שרק הצפור החיה שהיתה שותפה של השחוטה יקח. (וכן הוא בנגעים פרק יד משנה ח)
סימן כד
את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז וכולי וטבל אותם ואת הצפור השחוטה: כבר התבאר (בסימן כא) שלכן כתיב לקיחת הצפור בפני עצמו ללמד שאינה נאגדת עם יתר המינים, רק לוקחה בפ"ע עיי"ש. וז"ש מלמד שהוא מפרישה לעצמה. ומ"ש שנית "וטבל אותם ואת הצפור השחוטה" דלא נטעה לומר כמו שאינו אוגד הצפור עם הג' מינים כן אינו טובל אותו, לכן אמר שיטבול גם הצפור, וכנ"ל בסימן הנזכר.
סימן כה
בדם הצפור השחוטה על המים החיים: ממ"ש למעלה "על כלי חרש על מים חיים" יש לטעות ולפרש שהכלי יהיה על המים והור ישחוט אל הכלי, לכן חזר לאמר "השחוטה על המים" שישחט לתוך המים וז"ש צפור השחוטה על המים החיים אין כלי חרש על מים חיים. ומ"ש בפסוק נא שנית "בדם הצפור השחוטה" בא למעט שלא ימלוק דיש לטעות כמו שהעוף המכשירו בפנים (במצורע עני שמביא עוף) הוא במליקה, כן המכשיר שבחוץ יהא מצותו במלוקה, קמ"ל.
סימן כו
והזה על המטהר: מלת על כשבא בדיוק הוא דוקא מלמעלה ועל גבו של דבר. וכשבא בשלוח הוא בכ"מ שנופל על דבר כמו "וזרקו את דמו על המזבח סביב", וזה דעת מאן דאמר לאחר ידו – היינו על גב ידו. ומ"ד על גבי מצחו דייק ממה שמלת "על" נכתב בטעם ולא נסמך במקף כדין המלה הזאת בכל מקום. והוא נמנה במסורה ריש ויקרא עם ח' "על" בטעם מאריכים, ועל כן אמר "על מצחו". וכן תרגם יונתן על בית אפוהי. ודעות אלה מובאים בנגעים (פרק יד משנה א)
סימן כז
והזה על המטהר מן הצרעת: למה כפל השם שנית? שהיה די לאמר "והזה עליו", ומה שדקדק לאמר "המטהר מן הצרעת" והיה די לאמר "על המטהר" כמ"ש בכל הפרשה... פירשו חז"ל שבא למעט שהזיית שבע הוא רק על המטהר מן הצרעת, לא המטהר מטומאת מת אף שיש לו מעלה שמזה בג' ובז', אינו צריך ז' הזיות. ואמר (במשנה ג') שאין ללמוד ק"ו שמצורע שחבור שטעון ז' הזיות יהא טעון גם הזיות ג' וז' דהא אמר "והזה...וטהרו.. ואחר יבא אל המחנה" – הרי שאינו צריך להמתין ז' ימים על ההזיות.
סימן כח
והזה... וטהרו: באמת עדיין אינו טהור דהא אמר "ושלח.. וכבס.. וגלח.. ורחץ.. וטהר", רק שאם לא יאמר "וטהרו" יהא מלת "וטהר" מוסב על כולם, שאחר שיעשה כל המעשים יטהר, ונאמר דכולם מעכבים. לכן אמר "והזה וטהר..וגחל..ורחץ..וטהר" ומזה ידעינן שעל כל פרט אמר בפני עצמו "וטהר" על ידי ההזיות יהא טהור ר"ל שהזי' מעכבות הטהרה ועל ידי הגילוח והרחיצה יהא טהור שגם הם מעכבים הטהרה אבל "ושלח" "וכבס" אינו מעכב את הטהרה. ידעינן עתה שמ"ש "וטהר" מבאר דברים המעכבים את הטהרה ובאר "והזה..וטהר" שהזיה מעכבת. ואמר "ושלח" "וכבס" ואלה אין מעכבים הטהרה ושב לאמר "וגלח..ורחץ.. וטהר" שגם שני אל מעכבים הטהרה כי אי אפשר לומר ש"וטהר" השני אין מוסב רק על "ורחץ" דסימך ליה דסברה הוא דברים שבגופו מעכבים כמו שהזייה מעכבת על שהיא דברים שבגופו וז"ש בספרא יכול יהיו כולם מעכבים ת"ל וטהרו וטהר – טהרה אמורה למעלה וטהרה אמורה למטה וכולי.
סימן כט
ושלח את הצפור החיה על פני השדה: מבואר שיש הבדל בין שדה ובין מדבר. השדה הוא מקום זרע אבל המדבר נבדל מן הישוב לגמרי. ובפסוק נג' אמר "ושלח אל מחוץ לעיר אל פני השדה", מבואר שאין די במה שמשלח מן העיר, רק "אל השדה" דוקא. מזה הוציאו שלא ישלח לים ולמדבר, ולא כלפי העיר. ויש הבדל בין כשאומר "ושלח אל השדה" ובין כשאומר "על פני השדה", ש"על פני" מציין שיהיה וישאר שם כמו "וישקיפו על פני סדום", "אשר על פני יריחו" (דברים ל״ב:מ״ט), "על פני חברון" (שופטים ט״ז:ג׳). ומזה מבואר שאין צריך דוקא שתשאר בשדה ואפילו שלחה וחזרה, הגם שלא היתה "בשדה", היתה "על פני השדה". וכן בתרגום יונתן ומתכשרא למיכלא וית צפורא נכיסא הוה מקבר כהנא למיחמי מצורע (כמ"ש במשנה פי"ד דנגעים וקוברה בפניו). וז"ש בקידושין (דף נז:) ושלח על פני השדה, כשדה – מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת. והאי מבעיא ליה לכדתניא שדה – שלא יעמוד ביפו וכולי. ליכתוב קרא "שדה", מאי "(על פני) השדה" [כצ"ל] שמע מינה תרתי. רבא אמר, לא אמרה תורה שלח לתקלה, ר"ל אחר שנשאר על פני השדה בודאי מותרת לאכול שאי לאו כן יגיע מזה תקלה.
סימן ל
וכבס המטהר את בגדיו: שמאותה שעה לא יטמא משכב ומושב, ועדיין הוא מטמא בגדים במגע כל ימי ספרו. ואחר ימי ספרו מכבס שנית בגדים שנגע בהם. וכבר התבאר (תזריע סי' סה) שלדעת רש"י והר"ש והתוס' הוא מטמא משכב ומושב לטמא אוכלים ומשקים, ולא לטמא אדם וכלים כזב כמ"ש בפסחים (דף סז) וכן דעת הראב"ד (פרק יג מהל' טומאת צרעת הלכה יג) ועיין במשנה למלך שם (פרק י הלכה א)
סימן לא
וגלח את כל שערו: דינו כמו בגילוח השני שבימי ספור שמגלח כל שער הנראה ומניח שער בית הסתרים. ואף שמצד הסברה היינו מחלקים ביניהם – שתגלחת זה הוא מטומאה חמורה יותר – הלשון שוה, שפה כתוב "את כל שערו" ובפסוק שאחרי זה כתוב "את כל שערו", ושם פירושו שהוא רק שער הנראה והוא הדין הכא.
סימן לב
ורחץ במים: מדלא כתב "במים חיים" כמו בזב משמע שאין צריך מים חיים. ומפני שעדיין יש לטעות על ידי קל וחמר שכיון שמצורע טעון הזיית מים חיים, מה שאין הזב טעון, כל שכן שטעון טבילה במים חיים! לכן כתב אחר כך "ורחץ בשרו במים" שמלת "בשרו" מיתור ובא ללמד שדי שירחץ הבשר במים, ואין צריך מים חיים. ודרוש זה הוכפל בספרא פרשתא דזבין (פ"ה משנה ט) וממעט לה מן "ורחץ בשרו". וכן יש להגיה כאן – ת"ל "ורחץ בשרו", ושם יתבאר דרוש הזה בפרטות עיי"ש.
סימן לג
ואחר יבא אל המחנה: כל מקום שאמר מלת "אחר" היא סמיכת הדבר אחר דבר קודם לו כמ"ש בסנהדרין (דף קב) "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם" מאי "אחר"? א"ר אבא אחר שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו. ויש הבדל בין אחר ובין אחרי כמ"ש בבראשית רבה (פ' מד) ר' יודן אומר, אחר – סמוך, אחרי – מופלג. שמלת "אחר" מורה סמיכות הדבר אחר דבר אחר קודם. ומלת "אחרי" מורה אחרי דברים או זמנים שונים. וכן דעת הספרא בכ"מ כמ"ש {בהר (פרשה ג משנה י) "אחר היובל" – סמוך ליובל, וכן בפ' בחוקתי (פ"י) על "אחר היובל יקדיש שדהו", ולקמן (פרק ג משנה יג) "ואחר ישחט את העולה" – אחר המעשה הזה עיין מה שכתבנו שם, ובפ' זבין (פרק ט) "ואחר תטהר" – אחר אחר לכולן (עמש"ש בסימן קצג)}, ובנזיר (דף מו) "ואחר ישתה הנזיר יין", רא"א אחר כל המעשים כולם, וחכמים אומרים אחר מעשה יחידי. מ"ט דחכמים יליף מן "אחר התגלחו את נזרו" שהוא מעשה יחידי [ויש לומר דר"א סבירא ליה כדעת ר"ה בבראשית רבה שם דסבירא ליה בהפך דאחר – מופלג, ו"אחרי"- סמוך], ובברכות (דף ס) "ואחר ילדה בת" מאי "ואחר"? אמר רב, אחר שדנה לאה דין בעצמה. ר"ל שאם פירושו אחר כל הולדות היה לו לומר "ואחרי כן" (ועיין מ"ש לקמן סימן פו על "ואחרי כן יבא הכהן") וזה שהוכיח פה ממ"ש "ואחר יבא" שהיינו אחר דבר אחד שהוא הרחיצה, לא אחר דברים רבים שונים שהם הרחיצה והצפרים שנזכרו בפרשה שאז היה לו לומר "ואחרי כן" בלשון רבים והיה מוסב על כל המעשים, לא מלת "ואחר".
סימן לד
וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים: ופירשו חז"ל שהוא איסור התשמיש כמו "שובו לכם לאהליכם" שעל כרחך להתיר תשמיש כי לא אסר להם ד עתה שלא יהיו בביתם (וכמ"ש בשבת דף פז ובביצה דף ה). וכן במ"ש "וילכו לאהליהם שמחים" פירשו במס' שבת (דף ל.) שמצאו נשותיהם בטהרה, וביבמות (דף סב:) על "וידעת כי שלום אהליך", וסנהדרין (דף כב.) על "אור חשך באהלו", (דף קי.) על "ומשה יקח את האהל". וכן דרשו על "ביתו" זו אשתו. ודעת ר' יוסי בר' יהודה שכל שכן בימי החלטו. וכן תרגם יונתן על "בדד ישב" תרגם "ולצד אנתתיה לא יתקרב", וכן תרגם פה. אבל ר' יהודה סבירא ליה דרק בימי ספרו אמור, דאם היה אסור גם תחלה היה לו לומר "וישב שבעת ימים מחוץ לאהלו", כיון שחוץ לאהלו אינו דבר חדש רק מספר השבעה, וכלל בלשון שהדבר שהיא חידוש במאמר יקדם תמיד כמו שכתבנו בכל הספר. ועל כרחך שישיבתו חוץ לאהלו הוא דבר חידוש וכן דעת ר' שיותם נולד בימי חלוטו של עוזיהו, עיין במועד קטן (דף ה.) באורך. ומ"ש יהא כמנודה הוא ענין בפני עצמו כמ"ש במו"ק (דף טו.)
סימן לה
ביום השביעי: כבר התבאר צו (סימן מ) שכל מקום שאמר "ביום" ממעט לילה. והנה אם לא היה אומר רק "וגלח את כל שערו" היה זה כלל כולל. ולכן כתב "גבות עיניו" למעט מה שאינו דומה לגבות עיניו. אמנם בזה הייתי ממעט כל הבלתי דומה דניינו בית הסתרים (ופירוש בית הסתרים דמשנה ב' הוא מקום שאינו נראה רק על יעי פעולה אם יפשוט מלבושיו, ואם יגביה ידו כעודר כנזכר לענין ראיית הנגע). לכן כת בריבוי שנית "את כל שערו" ומרבה אף פיזור שער ואף אין נראה רק על ידי פעולה, ואינו ממעט רק שער שבתוך החוטם מפני שאי אפשר להראות כלל להרבמ"ם או מפני שאינו ברוב בני אדם להראב"ד. כ"ה בסוטה (דף טז) וכפי' מה שפי' הרא"מ והק"א ברייתא זאת שהוא לרבי עקיבא שדריש רבויי ומעוטא. ומ"ש תזריע (פרק ד משנה ג) כך נראה לתגלחתו וכו' אתיא כמאן דדריש כללי ופרטי.
סימן לו
את ראשו ואת זקנו: אם לענין שידרש בריבוי ומיעוט וריבוי די שיכתוב "גבות עיניו" (כמ"ש התוס' יבמות דף ה ד"ה) ולמה כתב "ראשו וזקנו"? דריש "ראשו" אתיא למשרי נזיר אף שנאמר בו "תער לא יעבור על ראשו", ו"זקנו" למשרי כהן. ובשניהם יש עשה ולא תעשה. ועל פי זה קשה, למה לי "ראשו וזקנו"? כמו ששאל בגמ' נזיר (דף נח) על ברייתות אלה. ומשיב שם שנזיר מכהן לא יליף שהוא לאו שאש"ב וכהן מזיר שנוכל ללמוד בא ללמד דתגלחת מצורע רק בתער. ואם נרצה להשוות דברי הספרא ע הגמ' מה שכתוב "הזקן אינו אסור במספרים ובתער" ובסיפא יש לגרוס בהפך הראש אסור בכל אדם והזקן אינו אסור בכל אדם פי' – ראש נזיר נוהג בכל אדם וזקן של כהן רק בכהנים. ולפי הגירסה דפה הוא ענין אחר ור"ל הראש חמור מן הזקן שאסור גם במספרים והזקן חמור שנוהג בכל אדם שיש לו זקן אבל הקפת הראש אינו נוהג באשה אף על גב שיש לה שער הראש כמ"ש (בסוף פ"ק דקדושין) כן פירש הרא"ם. ובפסיקתא זוטרתא פי' הראש מותר בכל אדם דקסבר הקפת כל הראש לאו שמיה הקפה ולפי זה משמע שלא היה לפני בעלי הש"ס סוף ברייתא זו. ויש בזה פלפולים שונים ביבמות בסוגיא דעלי' ובנזיר (דף מב ודף נח) ואכמ"ל.
סימן לז
ואת גבות עיניו: הם השער שעל המצח למעלה מן העינים מלשון "גב" ו"גובה", כי שער שעל העינים נקראים "עפעפי עיניו" וכן במה שכתוב "או גבן" פירשו בבכורות (דף מג) שער שגב העינים. ור' יוסי הגלילי דריש מלת "עיניו" שהיה לו לומר "ואת גבותיו".
סימן לח
ואת כל שערו יגלח: למה כפל שנית פעל "יגלח"? ומבואר אצלינו בכל הספר שאם נזכר פעלל בתנאי וכפלו שנית סתם רצונו לומר שיעשה הפעל בכל אופן, אף שלא כפי התנאי כמ"ש "ישרף" – אף על פי שאין עצים (כמ"ש באילת השחר כלל קנו). וכן לעומת מ"ש "בשביעי יגלח", הוסיף "יגלח" בכל אופן אף ביום השמיני והתשיעי. ומ"ש ג' מגלחים פירשו בגמ' פרק ג' מינים דף ??
סימן לט
וביום השמיני יקח: פי' חז"ל שזה דוקא אם גלח בשביעי והיה לו הערב שמש, אז יביא קרבנותיו בשניני אבל אם מגלח בשמיני לא יוכל להביא קרבנותיו עד תשיעי כדי שיהא לו הערב שמש בשמיני. ור' טרפון שאל לרבי עקיבא מה בין מצורע ונזיר שבנזיר הדין שאם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום. והשיב לו שמצורע אינו טהור רק עד אחר התגלחת ואפילו טבל בשביעי צריך לטבול שנית אחר גלוח כמ"ש "יגלח וכבס בגדיו" ואם כן אם גלח בשמיני לא היה לו הערב שמש ואיך יביא קרבנותיו? מה שאין כן הנזיר כיון שטבל בז' נטהר אף קודם גילוח וכשטבל בשביעי מגלח בשמיני ומביא קרבנותיו בו ביום שכבר היה לו הערב שמש. וכן אמר בפרק ג' מינים משנה ו' וכן גריס הר"ש והתוס' והרמב"ם אינו מביא וכן עיקר כמו שהאריך בקרבן אהרן.
סימן מ
יקח שני כבשים: כבר בארנו (ויקרא סי' שכח) שכל מקום שאמר בציווי שם הרבים אין צורך לומר מספר "שני", דסתם רבים שניים. ובמקום שאמר מספר "שני" דרשוהו חז"ל שבא להורות על השיווי וכמו שית' זה בפרטות לכל חוקותיו בפ' אחרי (סי' יז). ובכל זאת ממ"ש "ולקח את הכבש האחד" שהיה די לאמר "את הכבש" או "את האחד", בא להורות שבדיעבד לא קפדינן על השיווי. ומ"ש "וכבשה אחת" בררתי למעלה (סי' יז) ובתורה אור באורך שכל מקום שבא שם היחיד אין לומר מספר "אחד" ודרשוהו בכל מקום. אולם פה שדרש פה שני דרשות יפלא בעיני. ועל כרחנו הוא כמו "דבר אחר", ובאמת בכריתות (דף ט) דריש שיביא אחת על נגעים הרבה מן "זאת תורת המצורע" ולדידיה מורה "אחת" שתהא ברורה. ומ"ש "בת שנתה" לא שנה למנין עולם עיי' תזריע סימן ס'.
סימן מא
ושלשה עשרונים סולת בלולה בשמן למנחה: אחר שחטאת ואשם אין טעון נסכים כמ"ש בפ' נסכים "לפלא נדר או בנדבה" יש לומר לכאור ששלשה עשרונים אלה היו מנחה בפני עצמם. וחז"ל הכריעו שהיה זה מנחת נסכים ממ"ש (פסוק כ) "והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה" שפשטותו מורה שרצונו לומר מנחת העולה כמ"ש תמיד "עולה ומנחה" (ויקרא כג, לז, במדבר כח, כט). וכן ממ"ש "והעלה את העולה ואת המנחה" משמע שהמנחה כליל כמו העולה ובודאי הוא מנחת נסכים שהוא כליל, דמנחה הבא בפני עצמה נקמצת ושיריה נאכלים. וגם הוא מוכרע ממה שיתבאר (בסימן סא) שמ"ש "והעלה את העולה" הוא זרות בלשון ומרבה עולה ששחטה שלא לשמה וקמ"ל שיעלה גם מנחת נסכים שעמה כמו שיתבאר שם. ומזה מוכרח שמדבר מן מנחת נסכים עיי"ש ותבין. (וזה כוונת הספרא משנה יא) אולם עדיין י"ל שאחד מן העשרונים היה מנחת נסכים אל העולה שטעונה נסכים בכ"מ, ושנים האחרים היו מנחה בפני עצמם , לא נסכים לחטאת ואשם, שלא מצינו להם נסכים בשום מקום וז"ש (במשנה י) עדיין הדבר צירך תלמוד. וגם צריך תלמוד אם יביא עמהם יין לנסכים כיון שהדבר חידוש ולמדו זאת ממ"ש בפרשת נסכים (שלח טו) "ועשיתם אשה לה' עולה או זבח... והקריב מנחה סולת עשרון.. ויין לנסך..תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד" שמ"ש שנית "על העולה או לזבח" מיותר. ודרשו "על העולה" – זו עולת מצורע, "לזבח" – להביא חטאת מצורע, "או לזבח" – להביא את אשמו (ונזכר בספרי שם בשם ר' נתן) והדרוש הזה בנוי לתלפיות על היסוד שהנחנו (ויקרא סי שצא) שיש הבדל בין שימוש הלמ"ד ובין שימוד מלת "על". שהלמ"ד מורה החלוקה ומלת "על" מורה הציורף. שאם ירצה לומר לכל אחד ואחד יאמר בלמ"ד – "וארבעה פנים לאחד", "שני העומר לאחד" פי' לכל אחד. אבל מלת "על" תציין הכל ביחד – "והקרבתם על הלחם", "והקריב על בן הבקר" וכמ"ש "עגלה על שני הנשיאים ושור לאחד". וכן במ"ש "על העולה או לזבח" שפירושו על עולה אחת ולכל זבח וזבח ביחוד, בהכרח רומז למקום א' שנמצא שם עולה אחת ושני מיני זבחים שונים ושכולם אינם נדר ונדבה, רק חובה. וזה ימצא בקרבן מצורע שמביא עולה וחטאת ואשם. וז"ש לזבח להביא חטאת מצורע, או לזבח להביא את אשמו ר"ל שהלמ"ד מורה החלוקה. וכן מלת "או" בא על ענינים נבדלים. (ובארתי תזריע (סי' כג) שבא על ענין שיש בו רבותא יותר) ומוסיף אף לכל זבח. ובמנחות (דף צא) הביא ברייתא זאת ופריך ותיפוק ליה תרוויהו מזבח דאמר מר חטאת ואשם מנין ת"ל זבח (פי' שהלא "זבח" הוא שם הסוג ולמה לי למ"ד החלוקה? בלי זה שם "זבח" כולל שניהם דהי מינייהו מפקת) ותירצו הני מילי היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו אבל הכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר צריך תרי קראי. (ר"ל כי נוכל לאמר דהמכפר יותר ידמה לנדר ונדבה מהמכשיר או בהפך, ולא נלמד רק חד מינייהו, ובזה מיושב קוש' התוס' ד"ה אבל) ופריך עוד – אימא זו חטאת ואשם דנזיר וכולי ואימא זו עולת יולדת וכולי רבא אמר איזהו דבר שצירך ג' רבוין? הוה אומר זו מצורע. הוא כמו שפירשנו למעלה שבהכרח יצויר במק"א עולה ושני מיני זבחים שעל זה מורה למ"ד החלוקה של "לזבח", וזה לא מצינן ביולדת שאי ושם רק עולה ולא בנזיר כי נזיר טמא אין בו רק אשם ובנזיר טהור אין בו רק חטאת ושלמים שיש בו א"צ רבויא דבהדיא כתיב בהו "מנחה". ור' יהודה בן בתירה אומר שידע ענין זה ממ"ש בדל "ועשרון אחד וכו'" והדבר מובן.
סימן מב
ולוג אחד שמן: כבר התבאר למעלה (סי' יז) ובתורה אור באורך שכל מקום שבא השם בלשון יחיד אין צריך שיזכיר מלת "אחד", וכל מקום שבא מלת "אחד" אחר שם היחיד יש בו דרוש. ולורב בא להוציא מאיזה טעות וכן פה היינו טועים מן הסברא שיביא ג' לוגין, לוג לעשרון כמו שהעני מביא לוג לעשרון אחד.
סימן מג
והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם וכו': משמעות הלשון שיעמיד את כל הנז' בפסוק הקודם שהם הג' כבשים, וג' עשרונים, ולוג שמן. אבל לפי זה יקשה למה יעמידם שההעמדה הוא לעשות בו איזה דבר, והנה האיש יעמידנו ליתן עליו מדם האשם, וכן האשם והלוג יעמיד כדי להניף אותם ולתת מדמם על בהונות, אבל החטאת והעולה שאינו מקריב עד לבסוף למה יעמידם עתה? ובזה נצטרך לומר שמניף גם החטאת והעולה ומעמידם כדי להניף ומה שכתוב "והניף אותם תנופה" קאי על כל הנז' בכתוב הקודם. וז"ש בספרא והעמיד הכהן המטהר וכו' מלמד שהם טעונים עמידה כולם (ר"ל כן משמע לכאורה מפשטות הלשון), יכול כשם שטעונים עמידה כך יטענו תנופה? ר"ל ואם כן נאמר בהכרח שטעונים גם כן תנופה כי למה יעמידם) ת"ל "האיש" – לא חטאת ולא עולה. דבריהם צרופים בעליל הדקדוק וההגיון כי חק קבע בלשון שלא יתאר דבר אחד בשני שמות אם לא במקום ששם אחד לבדו אינו מספיק כמו "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת" (ויקרא), "עגלה משולשת" "עז משולשת" "איל משולש", שבאלה אין התואר "חטאת" ותואר "משולשת" מספיק ויוסיף המתואר – "פר", "שעיר", "עגלה". וכן "הצפור החיה", "הצפור השחוטה", "השעיר החי", אין המתואר מספיק ומוסיף התואר – "החי" "השחוטה". וכבר דברנו בכלל זה פעמים רבות. והנה פה היה די בשם "המטהר" לבד כמו שקראו בכל הפרשה "ולקח המטהר". הוסיף שם "איש" מזה מבואר כי שם "המטהר" לבד אינו נותן הבדל פה כי הוא אינו מעמיד את כל הנזכר בכתוב רק את האיש ואת האשם ולוג השמן. והאשם ולוג השמן הם גם כן מטהרים ומכשירים לאכול בקדשים כמ"ש במשנה ד' "הואיל והאשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר", ואם כן שם "מטהר" כולל שניהם (הגם שטהרת האיש בנפעל וטהרת האשם בפועל בכל זאת שניהם באים להכשיר) ולכן מוכרח להוסיף תואר "האיש" שזה הגדר בין השמות "האיש" ו"אותם" שהיא הבהמה והלוג. ומזה מוכרח שאינו מעמיד רק המטהרים שהם האיש והאשם אבל אם מעמיד גם החטאת והעולה שהם בלתי מטהרים ומכשירים היה די לאמר "את המטהר ואותם" ר"ל המטהר והבלתי מטהר, ולמה הוסיף שם "האיש"? וז"ש ת"ל "האיש" לא חטאת ולא עולה. ובמשנה ד' שואל או אינו אלא איש להוציא את האשה ואת הקטן ר"ל מנא לן הוכחה זאת? שיש לומר שמלת "אותם" מוסב לכולם שיעמיד את כל הנזכר בכתוב ומה שלא אמר "והעמיד את המטהר" והוסיף שם "איש" אינו בא לתת הבדל בין השמות רק בא לגופיה ללמד שלא יעמיד רק "איש המטהר" היינו איש גדול, ואיש ולא אשה. והשיבו ת"ל המטהר בין איש בין אשה בין קטן. השיבו בחכמה ודעת על פי מה שבארתי (תזריע סי' קן) ששם "איש" יבא לפעמים לציין המין ומגביל אל שם אשה, וכן יורה על איש גדול בשנים כמו שבארתי (ויקרא סי' י') שזה ההבדל בין שם "איש" ובין שם "אדם" שכולל גם אשה וקטן עיי"ש. ולפעמים יבא שם "איש" להורות על הכללות או אל חיבור המתואר אל התואר כמו "איש צרוע", "איש טהור" ואז לא בא על הכוונה למעט אשה, כמו "איש דמים", "איש מרמה", "איש בליעל", וכדומה. וז"ש ת"ל "המטהר" פי' הלא אמר "האיש המטהר" ובא שם איש לחבר המתואר עם התואר ובזה לא בא על הכוונה למעט אשה, אם כן למה נאמר "איש" – לא חטאת ולא עולה. ר"ל ואם כן היה מספיק בשם "מטהר" לבד, ועל כרחנו שאינו מדבר רק מאשם ולוג שמן שמכשירים והם גם כן מטהרים כמו האיש ולכן צריך להבדיל ביניהם בשם "איש". אולם לפי זה יפלא למה האריך הכתוב וחלקם לשני כתובים? כן היה לו לומר "והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואת כבש האשם ואת לוג השמן והניף אותם תנופה"! וז"ש (במשנה ד) אם כן למה נאמר "אשם" פי' למה נאמר האשם במאמר בפני עצמו והאריך ללא צורך אחר שבמ"ש "ואותם" כיון על האשם? למה חזרו בכתוב בפסוק והאריך בחנם?) והשיבו שאם יכתב כן נאמר שמ"ש "והניף אותם תנופה" קאי גם על האיש המטהר ונאמר שגם האיש טעון תנופה (בשגם הסברה נותנת כך כמ"ש שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר וכולי). לכן חלקם ואמר תחלה שיעמיד את האיש המטהר ואותם שהם האשם ולוג השמן. ופירש למה יעמידם – "ולקח הכהן וכולי והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם" (רק האשם והלוג יניף, לא האיש) ואחר כך מפרש למה העמיד האיש כדי ליתן עליו מדם האשם ומן השמן.
סימן מד
לפני ה' פתח אהל מועד: כי אין המצורע רשאי לכנס בעזרה וכבר בארנו (צו סי' כו) כי כל מקום שכתוב "לפני ה'" הוא לפי הענין, כי בקדושה מדרגות מדרגות יש.
סימן מה
והקריב אותו לאשם..והניף אותם תנופה: מ"ש "והקריב אותו לאשם" אי אפשר לפרשו שיקדישנו לשם אשם, דמה משמיעני וכבר ידענו שכל הקרבנות יקדיש תחלה כמו שלמד בספרא (ויקרא סי' יג) מן "יקריב קרבן" שיקדים הקדשו להקרבתו. ועל כרחנו פירושו שיכינהו לקרבן אשם על ידי התנופה והוא כעין כלל ופרט שמפרש מ"ש "והקריב אותו לאשם" היינו על ידי שיניף אותם תנופה. אולם למה כפל והאריך? פירשו חז"ל בספרא (מובא במנחות דף סא) שממ"ש "והניף אותם תנופה" היינו שיניף שניהם כאחד שכלל בלשון כשהזכיר שני פעולים והזכיר הפעל בלשון רבים, יעשו שניהם כאחד כמ"ש בספרא ויקרא (פ יט) "והקטירו" – שלא יערב חלבים בחלבים. "והקטירם" – כולם כאחד. ולכן הוסיף "והקריב אותו לאשם" שפירושו "והניף אותו" ללמד שיצא גם אם הניף אותו בפני עצמו. אולם הלא יש לומר שיניף ויחזור ויניף דהיינו תחלה יניף כל אחד בפני עצמו (ועל זה אמר "והקריב אותו") ואחר כך יניף שנית שניהם כאחד (ועל זה אמר "והניף אותם"). משיב ת"ל להניף תנופה ולא תנופות שלכן הוסיף שם הפעולה על הפעל ללמד שיהיה תנופה אחת. ומ"ש לפני ה' במזרח כבר התבאר (פר צו סי' כו) שכל מקום דכתיב "לפני ה'" בתנופה היינו במזרח עיי"ש.
סימן מו
ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש: כבר אמר בתורת האשם (פר' צו) "במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו את האשם" ולמה באר זה שנית באשם מצורע? פירשו חז"ל מפני שהיינו טועים דאשם מצורע כיון שטעון העמדה לתנופה צריך לשחטו במזרח במקום שהניף, וכן מה שכתוב "והניף אותם לפני ה' ושחט" פירושו ושם ישחט. לכן אמר "ושחט...במקום אשר ישחט את החטאת והעולה", והם אינם טעונים תנופה. ומה שהוסיף "במקום הקדש" פירשו במשנה ט' מפני שיש לטעות שמ"ש "במקום אשר ישחט את החטאת" היינו באותו מקום הפרטי על הטבעת ששם שחט החטאת, כי בעזרה היו כד' אמה מקום הטבעות ששם תולין ומפשיטין, והייתי סבור שמקפיד שעל טבעת ששחט החטאת ישחט האשם, לכן באר "במקום הקדש" שאינו מקפיד רק על המקום הכללי המקודש שהוא צפון. ועדיין קשה למה אמר "במקום אשר ישטו את החטאת ואת העולה"? ודי לומר "במקום אשר ישחטו את העולה" (כמו שכן אמר תמיד בפרשת חטאת ובפרשת אשם "ושחט את החטאת במקום העולה" מפני ששחיטת צפון מפורשת בעולה). והשיב אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת במקום הקדש, וזה על פי מה שבאר בספרא (ויקרא סי' ער) שצריך כמה פסוקים ללמד שכל חטאות טעונה צפון מפני שיש לטעות. ובאר שם (פ"ח משנה ג) שאחר כל הלמודים עדיין יש לטעות בחטאת מצורע שאינה חטאת קבוע ולא מכפרת, ולכן אמר בחטאת מצורע ביחוד "במקום אשר ישחטו את החטאת" ללמד שגם חטאת מצורע הוא בצפון. עיי"ש. וזאת כוונת הספרא משנה י'.
סימן מז
כי כחטאת האשם הוא לכהן: י"ל דין אשם זה הוא כחטאת לענין שיבא מן החולין וביום ובידו הימנית. וכבר מובא היקש זה בספרא ויקרא (מכילתא דחובה פי"ח משנה ו) על "ואת השני יעשה עולה כמשפט", וצו (פרק ג מ"ג) על "כחטאת וכאשם", ושם (פרק ט משנה א) על "כחטאת וכאשם" ובגמ' (חולין דף כב ובזבחים דף צח) אמר דביום כדי נסבא. ובמנחות (דף פג) אמר דגם בידו הימנית כדי נסבא. ובמ"ש מה חטאת טעונה כלי עי' ביומא (דף סא: ד"ה מה), ובזבחים (דף מז: ד"ה מה) פלפלו בזה. ומ"ש מה חטאת דם מזבח מתירו ר"ל דלא תימא דסגי ליה בדם מתן בהונות לבד, כדין כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' (כמ"ש בברייתא דיג' מדות וביבמות דף ז ובזבחים דף מט)
סימן מח
כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא: בל נטעה שפירושו שהאשם דומה בכל פרטיו לחטאת כבר ריבה בפ' צו (סי' עח) ממ"ש "זאת תורת האשם..ואת דמו יזרק על המזבח סביב" שהוא זריקת דם למטה מחוט הסקרא, כאשר התבאר בעולה ובשלמים שאמר גם כן לשון זה. ואמר "זאת תורת האשם" שבזה תורה אחת לכל האשמות ודם אשם מצורע בתורה זו, כן גריס רש"י ובילקוט כמ"ש בקרבן אהרן. ודייק לאמר "האשם הוא לכהן" היינו מתן דם המזבח שהוא המתירו לכהן כמ"ש מה חטאת דם מזבח מתירה אף אשם דם מזבח מתיר, שההיקש הוא בדבר הנוגע בחטאת לכהן וממילא נודע שמתן דם מזבח קודם לבהונות דהא הקדים מתן דם המזבח במ"ש "כי כחטאת האשם הוא לכהן" ואחר כך הזכיר מתן בהונות. וז"ש איני יודע איזה יקדום וכולי מה מצינו מכשירו לכהן המזבח המזבח יקדום. והנה לענין מקום השחיטה אמר במקום החטאת והעולה, ופה אמר "כחטאת האשם הוא" ולא כעולה ר"ל "הוא", דהיינו עצמות האשם, הוא כחטאת, לא כעולה, שרק מקום שחיטתו כעולה, לא עצמותו, שצריך שיהיה לשמו, ואם שחטו שלא לשמו אינו כעולה דכשרה, רק כחאטת שפסול שלא לשמו וז"ש "הוא" פרט לששחטו שלא לשמו. ומ"ש "קדש קדשים הוא" מיותר שכבר באר בפ' צו ב"זאת תורת האשם קדש קדשים הוא", ועל כרחנו שבא פה על דבר הנלוה אל האשם במצורע לבד שהוא לוג השמן שגם הוא ק"ק. ומה שהוסיף מלת "הוא" שמבואר אצלינו בכל מקום שמיותר ובא לדרשה, פירושו רק אם הלוג הוא כשיעורו, לא אם חסר ממנו כל שהוא.
סימן מט
ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן: מה שחזר שם "הכהן" שני פעמים זר מאד כי אין דרך להחזיר שם הנושא רק, או בתחלת ענין או כשהפסיק בנושא אחר בינתים. ומלבד זה בארנו (באילת השחר כלל קנא) שבשני פעלים הבאים זה אחרי זה שהא' משלים פעולת השני כמו, "ולקח..ונתן", לא יחזור אף הכינוי עיי"ש. ותמיד אמר "ולקח הכהן..ונתן" כמ"ש בחמשת מיני החטאת. מזה הוציאו חז"ל שבא ללמד שלקיחה זו תהיה בעצמו של כהן. וכבר בארנו (באה"ש כלל קנט, קס) שדרך הכתוב לחזור שם או פעל שנית להקיש השמות או הפעלים זה לזה, וזה אחד מדרכי ההיקש עיי"ש. וכן חזר שנית שם "הכהן" להקיש שלקיחת הכהן תהיה בגופו כמו שהנתינה הוא בגופו. וז"ש מה נתינה וכולי. וברייתא זו מובאת ביומא (דף סא:, וזבחים דף יז). והתוס' נתקשו מנין לו זה, והדבר ברור כמו שכתבנו. ואמר (במשנה ד) דקבלת הדם להזות על המזבח היה צריך כלי כמו בחטאת דכתיב כחטאת באשם (וכנ"ל סי' מז). ואם כן היה צריך ב' כהנים שאי אפשר שכהן אחד יקבל ביד ובכלי. ומ"ש שהמצורע טובל בלשכת המצורעים כדתנן (בפ"ב דמדות) ד' לשכות היו בעזרת נשים וצפונית מערבית היתה לשכת המצורעים. ור' יהודה אומר לא היה צריך טבילה, ובתוספתא איתא שהשיבו לו "לא מן השם הוא זה אלא כל הנכנס לעזרה דרך שער נקנור היה טובל באותה לשכה", וביומא (דף ל:) האריכו בזה.
סימן נ
על תנוך אזן: מלת "תנוך" לא נמצא בשום מקום רק בענין נתינת מתנת דם. ויש לפרשו שעיקרו "תוך" כי מצאנו כמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת כמו "אף"-"אנף", "איש"-"אנוש", "בת"-"בנת", "חטה" מן "חנט", וכן לדעתי "טף" נגזר מן "טנף", "מכנסי בד" מן "כסה", וכן "עף"-"ענף", "בין עפאים יתנו קול" כמו "ענפים". ור"ל תוך אזנו. ויש לפרשו גם כן שתי"ו "תנוך" הוא מאותיות האמנתי"ו הנוספים בראש השם כמו "תפלה" "תחנה" "תעודה", וכן בשמות שהתי"ו שורש הוא נוספות לרוב – "תאב" מן "אבה", "תבל" מן "בלל", "תהום" מן "הנה", "תכן" מן "כן", "תמה" מן "מה", "תנור" מן "נור" בארמי, "תושיה" מן "יש" ויהיה שרשו "נך" מענין "אנך" שהיא הבדיל שמעמידים בגובה החומה, וכן יבואר על גובה האוזן כמו שתרגם אונגלוס על רום אודנא. ואמרו חז"ל שוא מלה מורכבת מן תוך ונוך, והוא המקיף הפנימי באזן שקשה כסחוס שהוא גם כן תוך קצת. ובהוראה זו הנו"ן שבאמצע להקטין ה"תוך" כמו בשם "אנוש", "בנת" שהנו"ן להקטין, כמו מן "איש"-"אישון עין". וכן תרגם יונתן על גדירא מצעא. ובפסיקתא זוטרתי: זה גדר האמצעי הקרוב לגבוה של אזן.
סימן נא
ולקח הכהן מלוג השמן ויצק: משמע שצריך שיצוק מן הלוג השלם, לא מן החסר, מדלא אמר "ולקח הכהן מן השמן" כמ"ש בפסוק כו "ומן השמן יצק". ולכולי עלמא עד היציקה לא קבעה (דריש לקיש דסבירא ליה דכלי קבעה אתותב במנחות דף ט) ורבי עקיבא ס"ל דיציקה קבעה, ור' שעמון ס"ל דגם יציקה לא קבעה עד ההזייה ואינו דומה לקמיצה במנחות. ופלוגתתן מובא בנגעים (פרק יד מ"י)
סימן נב
ויצק על כף הכהן: היל"ל "ויצק על כפו" ומבואר אצלינו (באה"ש כלל קלח) שבמקום שכפל את השם מורה שאינו השם הראשון, מזה למדו שיצק על כף כהן אחר. ובכל זאת בארנו שם שאינו יוצא מידי פשוטו שמוסב גם על נושא הקודם ולזה אמר שאם יצק לכף עצמו יצא.
סימן נג
וטבל: ולא המספג התבאר למעלה (ויקרא סי רטז) ומ"ש וטבל והזה על כל הזייה טבילה למד לה ממ"ש שנית "והזה מן הדם" ובארתיה היטב שם (סי' ריז עיי"ש)ומ"ש נאמר כאן אצבעו וכולי התבאר (שם סי' ריח). ומ"ש במשנה ט כנגד בית קה"ק למד לה ממ"ש "לפני ה'". ומ"ש שנית ועל כל הזייה טבילה כיון על מה שדירש בספרא ויקרא (סי' רכא) שבע פעמים ולא שבע טיפין.
סימן נד
על דם האשם: ובמצורע עני כתיב "על מקום דם האשם" ומזה מבואר שאי אפשר לפרש מלת "על" דוקא שיהיה הדם למטה והשמן למעלה דהא אמר שדי בשהוא על מקומו כמו, "אל מקום הדשן" – אף על פי שאין שם דשן, "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה" (בראשית י״ג:ד׳). ועל כרחנו שפירוש "על" כמו "על עולת התמיד יעשה" שהוא כטעם מלבד, שר"ל על עולת התמיד שנעשה כבר, וכן די אם היה הדם תחלה אף שנתקנח. וז"ש שיקדם הדם לשמן א"א וכולי ת"ל אל מקום דם האשם. ואם היה כתוב "אל מקום" לבד הייתי אומר שיוכל להקדים השמן, ודומה כמו "ומקום לנו ללון", "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" וכמ"ש בספרא נגעים (פרשה ד) קרוי הוא מקומו עד שלא בא לשם. ובגמ' מנחות (דף י) אמר אם יכתב "על מקום" הוה אמינא דוקא נתקנח אבל איתיה להוי חציצה, ומלת "על דם" כולל שיהיה הדם תחלה ושיכול להזות השמן על הדם.
סימן נה
אין לו בהן ואזן: סבירא ליה לת"ק דאין לו תקנה דבעינן קרא כדכתיב ומיירי בשנקטע משנזקק לטהרה כמ"ש בסנהדרין (דף מד), ור' אליעזר ס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב, ור' שמעון ס"ל דרק בהן מעכב, לא ימין. והספרא ציין הדין פה, לא בתחלה בפסוק יד', לרבותא דאף שנקטע הבהן בין נתינת דם לשמן סבירא ליה לר' אליעזר דנותן על מקומו (ולמ"ש הפסיקתא זוטרא דר"א למד לה מן "על מקום דם האשם" דנותן על מקומו ניחא בלי זה, אך אם כן איך מוכיח בגמ' דס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב?) ובענין אי בעינן קרא כדכתיב הארכתי בחבורי ארצות החיים הל' תפילין (סימן כז) בפלפול רב ועצום.
סימן נו
והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן..וכפר: ר' עקיבא דייק ממ"ש "יתן על ראש המטהר וכפר עליו" משמע דהכפרה תלויה בנתינה זאת. ור' יוחנן בן נורי דייק ממ"ש "והנותר" דהיינו אם נותר יתן, ואם לא נותר אינו מעכב.ופלוגתא זו מובא בנגעים ובזבחים (דף ו). והגמ' ביומא (דף סא) מקשה ע"מ דאמר דמתנות בראש אין מעכבים מאי טעמא? אילימא משום דכתיב "והנותר" אלא מעתה "והנותרת מן המנחה" הכי נמי דלא מעכבי?! שאני התם דכתיב מיתר והנותר ע"כ פי' שה"א של "והנותר" יש לפרשו שהיא ה"א הידיעה על כי בודאי יותר, וגם ה"א ד"והנותרת מן המנחה" כי בודאי יותר ממנה אחר שאין לוקח רק הקומץ, וכמו דקיי"ל דשירי חטאת העוף מעכב [ולא כר' ישמעאל שאמר (זבחים דף סד) "והנשאר בדם ימצה" אם נשאר ימצה ואם לא נשאר לא ימצה, רק ה"א ד"והנשאר" הוא ה"א הידיעה]. אולם פה שכתוב תחלה "ומיתר השמן" בלא ה' הידיעה אי אפשר לפרש שמ"ש אחר כך "והנותר" הוא ה' הידיעה, שאם השיריים הראשונים אין ידועים בבירור איך יהיה השיריים דשיריים ידועים?! ועל כרחנו שה"א ד"והנותר" הוא ה"א התנאי – אם נותר, ואם לא אינו מעכב.
סימן נז
ועשה הכהן את החטאת: כבר בארנו (ויקרא סי רמח) שיש הבדל בין אם ישמש בלשון הקרבה ובין כשישמש בלשון עשיה. שלשון "עשיה" יבא על תקוני הקרבן ואיכות פעולתו כיי"ש. ויש עוד הבדל בין כשבא פעל "עשיה" על הבעלי חיים ובין כשבא על שם הקרבן כי כשאומר "יקח שתי תורים..ועשה הכהן את האחד חטאת" פי' שיקדישהו לחטאת, כמ"ש בספרא. וכן כשאמר "והקריב אהרן את השעיר..ועשהו חטאת" היא קריאת השם. אבל כשאמר "ועשה את החטאת" פי' שיעשה כל תקוניו ופרטיו לשם חטאת כמ"ש בספרא ובזבחים (דף ח:) וכן אמר בזבחים (דף ד) "ואת האיל יעשה זבח שלמים"--שיהיו כל עשיותיו לשם שלמים, ובדף ז) "ועשית פסח" – שיהיו כל עשיתויו לשם פסח, (ובדף ח) "ועשה את חטאתו" (במדבר ד) – שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת.
סימן נח
ועשה הכהן את החטאת וכפר: למה אמר פה "וכפר"? הלא בסוף הפרשה סיים "וכפר עליו הכהן וטהר". פירשו שבא ללמד שרק החטאת והאשם מעכבים, לא העולה ועל כן בסוף מעשה האשם ומתן שמן (שהוא גם כן מעכב כמ"ש תוס' זבחים ו: ד"ה לא) אמר "וכפר עליו הכהן", וכן אחר מעשה החטאת – כי הם עיקר הכפרה. אבל מ"ש "וכפר" בסוף הפרשה צריך לדרוש שיתבר (בסימן סב) כי העולה אין מעכב. ואם לא יאמר רק פעם אחד "וכפר" בסוף הפרשה, נאמר שמוסב על כולם ושכולם מעכבים.
סימן נט
וכפר על המטהר מטומאתו ולא מזובו: ר"ל שאם יאמר "וכפר על המטהר" נאמר שיהיה טהור לגמרי ואם יש עליו טומאת זיבה אינו מביא קרבנותיו. לכן אמר "מטומאתו", שדי אם יטהר מטומאה זו שהוא טומאת צרעת עף על גב שעוד יש עליו טומאה אחרת. וכך כתבו התוס' (ביבמות דף קד, גיטין כח, זבחים עד, מנחות סב) דהא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהם אע"ג שאין ראוים לסמוך ילפינן ממ"ש בתורת כהנים מזובו ולא מנגעו. ודבריהם תמוהים, מה סמיכה יש בקרבן זב וזבה שמביאים תורים ובני יונה?! וצריך להגיה בכל אלה המקומות – "מטומאתו ולא מזובו", ומביאים ראיה שפיר כי בקרבן מצורע יש סמיכה וכשהוא זב אינו יכול לסמוך. ובירור דברי הגהה זו תראה מדברי התוס' מועד קטן (דף טו ע"ב ד"ה אחרי) שהק' ע"מ שפי' דמצורע אינו משלח קרבנותיו ממה דאי' (בפ"ק דמגילה) מזובו ולא מנגעו דמשמע שאם יטהר מזובו יביא קרבן אעפ"י שהוא מצורע ופי' דאיירי לענין טומאה, וזה סותר לכל אלה המקומות שפי' לענין קרבן! וכן למה הביאו בכל אלה המקומות מן התורת כהנים והלא היא גמ' (במגילה דף ח, ונדה דף לז), ואין דרך התוס' להביא בשם התורת כהנים מה שמנצא בגמרא... ומבואר שבכל אלה המקומות הוכיחו מן התורת כהנים יפה ונפל טעות סופר בדבריהם וצריך לומר "מטומאתו ולא מזובו". ובזה יתישבו כמה תמיהות למעיין, והמפרשים לא הרגישו בזה ותודה לאל מקום הניחו לי.
סימן ס
ואחר ישחט את העולה: פי' שהעולה תהיה אחר זריקת דם החטאת. וכבר כללנו (לקמן סי' פו) שיש הבדל בין מלת "אחר" ובין מלת "אחרי כן" או "אחר כן". שמלת "אחר" מורה אחר מעשה יחידי ור"ל אחר זריקת דם החטאת, לא אחר מתן בהונות, כי אדם מביא אשמו היום ולוגו אחר כמה ימים (כמו דאיתא בזבחים דף מד ובמנחות דף טו:) ואם כן מקריב את העולה קודם מתן שמן וכן לא אחר הקטרת איברי החטאת כמו דקיי"ל דאיברי עולה קודמים לאמורי חטאת, וז"ש אחר המעשה הזה דוקא.
סימן סא
והעלה הכהן את העולה: אחרי הדרישה והעיון מצאתי שלא השתמש בספר התורה על הקרבת עולה בפעל "העלאה" בשום מקום רק אם מדבר בבמה או בפעם הראשון שחנכו המזבח שכן תמצא לשון זה בבמה (בראשית ח' וכב', שמות כד ולב', ויקרא י״ז:י״א', דברים יב' וכז') ובחינוך המזבח – "ויעל עליו את העולה" (שמות מ׳:כ״ט). אבל בהקרבה על מזבח שבמקדש יזכיר לשון "עשיה" או "הקרבה" או "הקטרה". [ומ"ש "לא תעלו עליו קטורת זרה" ר"ל אף לא תעלו וכל שכן להקטיר] ולא נמצא רק מ"ש "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר... שם תעלה עולתיך" הוא נגד לשון "לא תעלה" שמדבר בבמה, אמר – שם תעלה, וגם אמר "ושם תעשה". והגם שבנביאים וכתובים לא דקדק בזה, בספר התורה נשמר בלשון זה. ולפי זה מ"ש פה "והעלה את העולה" בא שלא כמשפט הלשון. מזה הוכיחו חז"ל שמרבה אף ששחטה שלא לשמה ובזה יש חידוש בהעלי' שמותר להעלותו על גבי המזבח (כי אם הוא כבר על המזבח אין זה חידוש דקיי"ל שכל הפסולים אם עלו לא ירדו) ולכן אמר "ואת המנחה" ללמד שגם מנחת נסכים קרבה, אעפ"י ששחט העולה שלא לשמה ואין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח ושמן שהפריש לשם מנחה זו פסול למנחה אחרת, מכל מקום הנסכים ממ"נ כשרים כיון שהקרבן כשר, וזה כוונת הרמב"ם (פרק יט מהל' פסולי המוקדשין ה"ז) למעיין היטב.
סימן סב
והעלה הכהן את העולה: אמר ששחיטת העולה יהיה אחר הקרבת דם חטאת שבו תלוי הכפרה, ואחר כך יעלה העולה שהם איברי העולה קודם אימורי החטאת. וז"ש מלמד שאיברי עולה קודמים לאמורי חטאת וכמ"ש בזבחים (דף פט:) ומ"ש ר' שמעון חטאת דומה לפרקליט מובא בזבחים דף ז עיי"ש והנה בארנו (באה"ש פט"ו) שאין מתפארת הלשון להחזיר את השם בכל פעם, והיה לו לומר "והעלה הכהן אותה". וגם מה שסיים "וכפר עליו הכהן" הלא אין העולה מכפרת? ולא מצאנו כפרה אצל עולה בשום מקום (כמ"ש ויקרא סימן לג), והכפרה אינה אלא באשם וחטאת (כנ"ל סימן נח). מזה הוציאו חז"ל עוד כוונה שנייה דרושיית. תחלה אמר "ואחר ישחט את העולה" וזה לכתחלה צריך שתהיה העולה אחר החטאת אבל בדיעבד יצויר שהעלה את העולה ואת המנחה תחלה ואחר כך "וכפר עליו הכהן בדם החטאת וטהר" – שבדיעבד אין זה מעכב. ובפסחים (דף נט) אמר רבא על זה "והעלה" – שהעלה כבר, כיון למה שכתבנו והוסיף שלפי הדרוש אין זה וי"ו המהפכת העבר לעתיד רק פעל "והעלה" הוא עבר גמור, והוי"ו הוא וי"ו התנאי – ואם העלה את העולה תחלה, וכפר אחר כך בהחטאת וטהר.
סימן סג
ואם דל הוא ואין ידו משגת: שם דל מורה על המעטת איזה דבר ממה שהיה בין בגוף על ידי חולי ורזון – "מדוע אתה ככה דל בן המלך (שמואל ב י״ג:ד׳) "דלות ורעות תואר" (בראשית מ״א:י״ט), על המעטת הכמות "דללו וחרבו יאורי מצור" (ישעיה' יט), על המעטת הכבוד – "ודל כבוד יעקב" (שם יז), וגם על עם או משפחה שנתמעטה – "הנה אלפי הדל במנשה" (שופטים ו׳:ט״ו). והואשם מצטרף שיצויר שהוא עשיר בערך איש אחר ודל לפי ערכו הקודם כמו "ובית שאול הולכים ודלים" (שמואל ב ג׳:א׳). ולכן במ"ש "אם דל הוא" לא נדע שהוא דל בהחלט. והוסיף "ואין ידו משגת". ואם יאמר "אין ידו משגת" נוכל לבאר שאינו משיג לקנות. לכן אמר שסבת חסרון ההשגה הוא מפני דלותו. ומה שלא באר כן בעולה ויורד וביולדת סמך עמ"ש כאן.
סימן סד
ואם דל הוא: מבואר אצלינו שמלת "הוא" הנלוה אל השם יש בו דרוש תמיד, ולרוב בא למעט אחר. וכן אמר פה – אם המצורע הוא דל ובא להוציא אם הנודר דל והמצורע עשיר שיביא קרבן עשיר. ובערכין (דף יז) מפרש דעשיר שהדיר את העני פשיטא לרבנן שמביא קרבן עשרי כמו שבערכין אזלינן בתר הנודר, וכן עני המדיר את העני מביא קרבן עני. ועיקר קרא לעני שהדיר את העשיר שהוה אמינא שדינו כערכין דאזלינן בתר הנודר, מיעט "הוא" ולא נודריו. ורבי ס"ל דגם בערכין כן דאזלינן בתר חיובא דגברא ולא צריך קרא לעני שהדיר את העשיר, שגם בערכין מביא כעשיר, ועיקר המיעוט לעשיר שהדיר את העני – שבערכין אזלינן בתר חיובא דגברא ודינו כעני, ופה דינו כעשיר. ומ"ש היה עשיר והעני יתבאר (בסימן ע)
סימן סה
ולקח כבש אחד אשם: כבר בארנו שכל מקום שכתב שם היחיד אין צורך לכתוב המספר "אחד", ובכל מקום שכתב "כבש אחד" "איל אחד" וכדומה דרשוהו חז"ל כמ"ש (למעלה סי' יז בתורה אור באורך). והשיב ר' נחמיה שמקום הטעות היה מהשג יד דמטמא מקדש, דהוה אמינא כמו ששם מביא שני תורים תחת חטאת, כן פה השני תורים הם תחת חטאת. וצריך הביא עוד כבש לעולה. ורבי עקיבא השיב דמשם אין לטעות כי נאמר בהפך – כמו ששם מביא השתי תורים תחת כל כלפרתו, כן כאן מביא השתי תורים תחת החטאת והעולה שבא לכפרתו (כי האשם הא להכשיר לבד כמ"ש בערכין). רק מקום הטעות היה מערכין שמביא כפי שתשיג יד הנודר והייתי טועה שהוא הדין כאן אם משיג שני כבשים יביא שתים ותחת המותר יביא תור, לכן אמר "אחד" ולא שתים.
סימן סו
לתנופה לכפר: כבר התבאר (ויקרא סי' לב) שלא מצאנו כפרה בשום מקום רק בזריקת הדם כמ"ש "כי הדם הוא בנפש יכפר" ואם כן בהכרח שגם מ"ש פה "לתנופה לכפר" הם שני ענינים. ופירושו – להניף ואח"כ לכפר על ידי זריקת דם האשם. ואם כן למה הזכיר התנופה? והיה לו לומר "כבש אחד לכפר" או "לאשם". ואמרו שבא ללמד שהתנופה היא מצוה עיקרית באשם מצורע ולכן החטאת והעולה יש להם חלופין, לא האשם, מפני שיקיים בו מצות תנופה וזה המצוה שייכת אל הכפרה שיעשה אחר כן. ומכל מקום אי אפשר לפרשו שהתנופה מעכבת, שדברים שאינם מעיקרי העבודות אין מעכבים כמו סמיכה והפשט וניתוח בעולה ובלולה והגשה ותנופה בכל המנחות, רק שהכתוב מעלה עליו כאילו לא כפר. וכן דריש (ויקרא סימן הנ"ל) עמ"ש "וסמך" – יכול לכפר וכולי והובא בגמ' (יומא ה, מנחות צג).
סימן סז
ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן: כבר התבאר (סי' יז ובתורה אור) שכל מקום שבא שם היחדי אין צורך לומר מספר "אחד" כמו שאמר כמה פעמים "עשרון סולת" בלא מספר "אחד". גם לפי חוקי הלשון היה לו לומר "עשרון אחד סולת" כמו "ולוג אחד שמן" כי מלת "סולת" היא נשוא ו"עשרון אחד" נושא – העשרון יהיה סולת בלול בשמן, ובזה דרך להקדים שם המספר כמ"ש במק"א. וע"כ פירשו חז"ל שמלת "אחד" מוסב למטה – "אחד בלול בשמן" שמלמדינו שכל אחד יהיה בלול בלוג שמן (כי סתם "שמן" האמור אצל מנחה הוא לוג כמו שכתבנו בכמה מקומות), וכן דעת בעל הטעמים שחבר מלת "אחד" עם "בלול בשמן" וכיוון לדרוש הזה. ור"נ ור' אליעזר בן יעקב דייקו דיוק אחר שמ"ש "בלול בשמן למנחה" הוא זרות בלשון שתמיד יאמר "מנחה בלולה בשמן", וכן היה לו לומר "סולת מנחה בלולה בשמן" – כי "בלולה" הוא תואר "המנחה", שיש מנחה בלולה ומנחה חרבה, ועל כרחנו שבא לאמר "בשמן למנחה" היינו בשמן המיוחד למנחה, וקמ"ל שיש שיעור א' מיוחד לכל מנחה שהוא לוג, בין מנחה של עשרון, בין של ששים עשרון. וכך צריך לומר בספרא "ועשרון סולת אחד מלמד וכולי". ומ"ש בסוף "שנאמר למנחה ולוג שמן" עיקר הדרוש הוא מן "למנחה, לא מן "לוג שמן" שבא משום הבהונות ואין לו ענין כלל לזה. וכן בגמ' מנחות (דף פט) כצ"ל ת"ל במצורע עני כתוב "ועשרון (סולת אחד) בלול (ולוג) – למד על עשרון שטעון לוג. וכן אחר כך: "ור' נחמיה וראב"י היא עשרון (סולת אחד) בלול (ולוג) מאי עבדי ליה?" ומה שתפיס לראב"י "למנחה ולוג שמן" עיקר הדורש מן "למנחה" ודברי הגמ' מובן במה שכתבנו. והמפרשים פירשו הדרוש של ראב"י מן "ולוג שמן" והוא רחוק מגבול הפשוט כי זה לבהונות. ולישנא רהיט – "למנחה ולוג שמן" לציין מלת "למנחה" הנדרש שהוא מלת "למנחה" הכתובה אצל "ולוג שמן", לא שהדרוש הוא מן "ולוג שמן".
סימן סח
ולוג שמן: לא היה צריך לומר רק דברים שנשתנה העני מן העשיר שמביא רק כבש אחד ועשרון אחד אבל הלוג שמביא בשוה עם העשיר נדע ממילא. והשיבו שגם בזה נטעה שיביא שליש לוג כמו שמביא הכל שליש.
סימן סט
ושתי תורים או שני בני יונה: כבר התבאר (ויקרא סימן שכח ובפר' אחרי סימן יז) שכל מקום שבא שם הרבים אין צורך לזכור מספר "שנים" דסתם רבים שתים בכל מקום בציווי. ותמיד דרשוהו חז"ל והראו מקום הטעות שהייתי טועה על ידי קל וחמר או סברה שהוא יותר משנים. וכן כאן יהיה לנו ספק בזה אם יכתב "תורים ובני יונה" הגם שבצד אחד יש לדמות ליולדת שמביאה בדלות תור אחד וכבש אחד עולה, וזה דומה לה, שגם מצורע היא מחוסר כפורים. אבל בצד אחר יש לדמותו להשג יד דמטמא מקדש שמביא שנים תחת אחד, וכאן יביא ארבעה, והוא דומה לו ששניהם נוהגים באיש כבאשה (וקרבן יולדת היא רק קרבן נשים) לכן הוצרך לבאר שהם רק "שתי תורים".
סימן ע
ועשה את האחד מן התורים מאשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו את האחד חטאת ואת האחד עולה. ובפסוק כב' אמר ושתי תורים או שני בני יונה אשר תשיג ידו: למה הזכיר השגת יד ג' פעמים? פירשו חז"ל שבפסוק כב' רצה ללמד שאף שבעת שנתרפא היה עשיר ולא נעשה עני עד עת לקיחת קרבנותיו, מכל מקום יביא כעני. וז"ש ולקח כבש אחד וכולי ושתי תורים אשר תשיג ידו ר"ל בעת הלקיחה כי ממה שכתוב "אם דל הוא" יש לומר שהוא דל בעת שנתחייב ולכן אמר "ולקח.. אשר תשיג ידו" ופה קמ"ל דינים אחרים במ"ש "מאשר תשיג ידו" קמ"ל שגם אם בעת הבאת האשם היה עדיין עשיר ונעשרה עני אחר הבאת האשם – יביא כעני. ולכן אחר שבאר הקרבת האשם אמר "ועשה את האחד מן התורים מאשר תשיג ידו" ר"ל מאשר תשיג ידו עתה בעת עשיית התורים אף שכבר הביא אשמו. ומ"ש "את אשר תשיג ידו" קמ"ל שגם בהפך, אם היה עני בעת הבאת האשם ונתעשר אחר כך יביא חטאת ועולה כעשיר. וז"ש שגם יביא את אשר תשיג ידו עתה את האחד חטאת וכולי שאם ישיג כבשים לחטאת ועולה יביאם. וקמ"ל דבין לקולא ובין לחומרא אזלינן אחר מעמדו עתה. ומ"ש יכול אפילו הביאא קרבנו עני והעשיר יגמר כעשיר (כן הוא גירסת הקרבן אהרן) ר"ל אם הביא החטאת עוף ונתעשר, יכול יביא העולה כבש? ת"ל "את האחד חטאת ואת האחד עולה" – וכבר בארנו (ויקרא סימן שכט) שבמ"ש גבי זבה "את האחד חטאת ואת האחד עולה" דרשו שממין חטאת תביא עולה, ששני המספרים "האחד..האחד" כששניהם בה"א הידיעה מורה ששניהם זוג אחד מן המספר השלם עיי"ש. וסתמא זו כר"ש דסבירא ליה (בפרק יד דנגעים) ובערכין (דף יז) דהכל הולך אחר חטאת ודלא כר' יהודה.
סימן עא
על המנחה: פירושו מלבד המנחה. וכבר בארתי (צו סימן קד) שיש הבדל בין מלת על למלת מלבד שהשם הנרמז במלת "על" מורה לרוב שהוא קדום בזמן כמ"ש "על עולת התמיד" וכדומה, וממ"ש "על המנחה" מבואר שמנחה קודמת.
סימן עב
זאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו: הנה במ"ש "בטהרתו" פליגי ר"י ור' שמעון ור' אליעזר בן יעקב (כמ"ש בכריתות דף ט ובערכין דף יז), כבר התבאר בסימן ע' שהספרא סתם פה כר' שמעון דהכל הולך אחר חטאת דטהרתו הוא המטהרו מן העון. ולמה כפל זאת? אך בא לאמר "זאת תורת אשר בו נגע צרעת" – רק המצורע יש לו תורה זאת – "אשר לא תשיג ידו בטהרתו" שאזלינן בהשג יד בתר עת הטהרה שהיא החטאת אף שהעשיר אחר הבאת החטאת יגמר כעני, אבל היולדת אין לה תורה זאת, ואם העשירה אחר הבאת החטאת – תגמר כעשיר, כי שם לא כתוב "האחד חטאת והאחד עולה" בה"א הידיעה שנדרש ממין חטאת תביא עולה, רק "אחד לחטאת", וכמו שנתבאר בסימן ע'.
סימן עג
זאת תורת אשר בו נגע צרעת: כבר אמר בראש הפרשה "זאת תורת המצורע" ולמה אמר זה שנית? וכבר בארנו (צו סימן כד) שכל מקום שאומר "זאת תורת" בא לאמר שהוא תורה כוללת לכל. וכן במ"ש "זאת תורת המצורע" היינו שכל המצורעים שוים בתורה זאת. אמנם על זה הייתי אומר שרק בתורה הנזכר בתחלת הפרשה מהבאת הצפרים והתגלחת אבל מה שנזכר אחריו מהבאת הקרבנות אינם שוים בתורה אחת, כי יש הבדל בין קרבן עשיר לקרבן עני. לכן אמר שנית "זאת תורת" בסוף הפרשה להראות שגם הנאמר בסוף הפרשה מדיני הקרבנות שוים בו העני אל העשיר, כי אם רצה העני יוכל להביא קרבן עשיר. ובכל זאת דייק במלת "זאת" – רק זאת הנאמר בפ', שאם דל הוא יוכל להביא קרבן עני, לא אם הוא עשיר. ובכל זאת אמר שפיר זאת תורת" שכולל שכולם שוים ומשמע שכמו שהעני שוה אל העשיר (שאם ירצה יוכל להביא קרבן עשיר) כן העשיר שוה אל העני שגם הוא יוכל להביא קרבן עני על בנו ובתו ועבדו ושפחתו. ובכל זאת אינו מביא קרבן עני על אשתו דהא כתוב "ואם דל הוא ואין ידו משגת" ואשת עשיר ידה משגת מפני שהתחייב לה בתנאי כתובה כמו שפירש ר' יהודה. וכבר דייק במלת "זאת" רק הנאמר בכתוב שאם דל הוא יביא קרבן עני, לא העשיר וזה כוונת הספרא (ומובא כריתות כח, עירובין יז, ונדרים לה)
סימן עד
כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה: הזכיר ג' תנאים: (תנאי א) שיבואו אל ארץ כנען שהיא הארץ שבעבר הירדן המערבי שכולו נקרא על שם כנען, לא ארץ סיחון ועוג שאינו נקרא בשם זה. ובספרא (קדושים פרשה ג, אמור פרשה י, בהר פרשה א) דריש מ"ש גבי ערלה ועומר ושמיטה "כי תבואו אל הארץ" – הארץ המיוחדת ולא ארץ סיחון ועוג, שמ"ש "הארץ" בה"א הידיעה הוא ארץ כנען הנז' פה שהוא הארץ הידועה שנתן ה' לאברהם אבינו. (תנאי ב) אשר אני נותן לכם" שאף מן הארץ שנתן ה' לאברהם וכבשוהו ישראל שהוא חלק עמון ומואב שטהרו בסיחון, הם נטלוהו כעת מעצמם לא על ידי מתת ה' שלא יתנם להם על לעתיד לבא. וכן אמר בספרא במקומות הנ"ל ועיין בתשב"ץ (חלק ג סימן קצה) באורך. (תנאי ג) "לאחוזה" שהוא אחר שכבשו וחלקו. וגם מוסיף שיהיה כל אחד מכיר את חלקו כמ"ש "ובא אשר לו הבית" שמאז התחיל חיוב זה. ומובא ביומא (דף יב) ואם דין נגעי בתים היה נוהג בעבר הירדן אחר שכבשו וחלקו תלוי בפלפול המבואר בתשב"ץ הנ"ל ואכמ"ל.