מלבי"ם על דברים· רבי מאיר ליבוש ב"ר יחיאל מיכל [מלבי"ם] וייזר
פרק לב · פסוק יד
תורה אור
חמאת בקר וחלב צאן. המקומות שאינם מסוגלים לזרע, היה מקום מרעה בקר וצאן:
עם חלב כרים ואילים בני בשן ועתודים. ארץ הבשן (שהיתה מלפנים ממלכת עוג) היתה מגדלת כרים ואילים ועתודים מהוללים:
עם חלב כליות חטה ודם ענב תשתה חמר. ארץ ישראל בכלל מהוללת בהסלת המובחר והיין האדום:
בהבנת המאמר יצב גבולות עמים למספר בני ישראל פירשו רוב המפרשים על שבעים העמים שהם כנגד שבעים נפש שבאו עם יעקב למצרים, ויש שפירשו שבא"י ישבו עשר אומות שאמר ה' לאברהם (בראשית טו יט כ כא) ושני מלכי האמורי בעבר הירדן הם שנים עשר שהוא כמספר בנ"י י"ב שבטים, ולשני הפירושים קשה להבין, מפני שכל דברי השירה הם רק דברים נמרצים למוסר להם ומה המופת הנמרץ מזה, אשר חלק ה' עמו, הלא השבעים אומות נתפשטו בדור הפלגה וסמוך לזמן ההוא, ושבעים נפש יוצאי ירך יעקב היו יותר משתי מאות שנים אחרי כן, וגם לפי הפירוש על הי"ב עמים יקשה ג"כ הלא עשרה נתישבו עוד בימי אברהם, וגם שפירשנו לעיל שלמספר בני ישראל הכוונה, שבעת שנתישבו כל העמים אז היו בנ"י רק מתי מספר ג"כ דחוק, לכן נראה לפרש קרוב אל הפשט, וזה, שהשירה נתיסדה לתוכחת מוסר אל הדור שיהיה באחרית הימים כמ"ש לעיל, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד עד"ש ונושנתם בארץ וגו' שאז יתבוננו בדברי השירה ותהיה להם למוסר, ולכן בהתחלת המוסר ידבר עמהם מתחלת התישבם בארץ, והודיעם כי לא בחרבם ירשו ארץ רק ה' הושיבם בארץ, ואח"כ יחזור ויספר מאין לקחם ה' להביאם ולהושיבם בארץ, ויספר גם מעלת הארץ והשפעת הטובות להם, וכי מרוב טובה סרו מן הדרך בהדרגה עד שחטאם היה גדול מנשוא, וכה יתפרש:
זכור ימות עולם. בכלל כל הימים שעברו מעת ברא ה' אדם על הארץ:
בינו שנות דור ודור. התבונן בפרעות בכל דור ודור כמו דור המביל ודור הפלגה ובאנשי סדום וכדומה, ויש בזה די להבין שה' ברא כל הנמצאים ועיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם להעניש החוטאים, ולשלם גמול לעושי רצונו, ואם לא יספיקו לך הדברים האלה:
שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. דרוש מאבותיך ומחכמי אומתך ויאמרו לך, איככה התיסדה הלאם הישראלי בהנחל עליון לאבותיך גוים, בהפרידו מאבותיכם בני אדם שהפריד מהם האומות שישבו שם מלפנים. עד"ש חז"ל שהגרגשי פנה מעצמו מהארץ וילך לארץ אחרת, וכן הרבה מהעמים עזבו הארץ:
יצב גבלות עמים. שהציב והשאיר גבולות העמים, ונתנם למספר בני ישראל לשנים עשר שבטי ישראל, ומאשר יספרו לך האבות והחכמים תבין כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. כי ישמיעוך הנסים שעשה בעברם הירדן ואח"כ אצל יריחו שנשקע החומה, ואשר השליך ה' אבני האלגביש ואשר העמיד יהושע את השמש בחצי השמים, וכן כשנתאספו ל"א המלכים למלחמה והפילם ה' ביד יהושע, וכן אח"כ חלוקת הארץ שהיו עפ"י ה' ועל פי אורים ותמים. ועתה יספר מאין הביאם אל הארץ:
ימצאהו בארץ מדבר, שעשה אותות ומופתים בפרעה ובמצרים ושבקע להם הים עד שנמצאו בארץ מדבר:
ובתהו ילל ישמן שהמדבר הזה היה בתכלית הישימון כמ"ש (לעיל ח טו) המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים:
יסבבנהו שסבבם ארבעים שנה במדבר וספק צרכיהם במן ובאר:
יבוננהו. שלמדם בינה הוא התורה:
יצרנהו כאישון עינו. כמ"ש (שמות יג כב) לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם:
כנשר יעיר קנו. שהוא ער לשמור קנו:
על גוזליו ירחף. ישתעשע לשבת על אפרוחיו, כן השכין ה' את שכינתו באהל מועד:
יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו. כשמשנה קנו ממקום למקום ישאם על כנפיו, ולא שיטריחו בעצמם לפרוח עד"ה (שמות יט ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים:
ה' בדד ינחנו. שבמדבר הזה נחה אותם לבדד הרחק מן העמים, בכדי ואין עמו אל נכר. שלא יהיה בשכונתם ע"ג שלא ילכו אחרי התהו, כמו שהיה בעון פעור: ועתה יספר איך הנחיל להם הארץ:
ירכבהו על במתי ארץ. שנתישבו במקומות הגבוהים כנ"ל עד ודם ענב תשתה חמר, הכל כנ"ל: וכל הכתובים האלה באור על כי חלק ה' עמו, שמהנהגתו עמהם במדבר והתישבם בארץ נראה בעליל כי הם עמו ונחלתו: עתה יספר סדר שסרו מאחרי ה':