מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס קל וחומר · סימן י
שאלה כלאי הכרם דא"י ונבילה איזה מהן חמור. והאיך הוא הדין בזה"ז:
תשובה הנה בזה"ב נראה דודאי כלאים חמירי מנבילה כיון דכלאים אסורים בהנאה. ולפ"ד כלאים חמירי אפי' מערלה ואם יש לפנינו כלאים וערלה בזה"ז מאכילין אותו ערלה ולא כלאים משום דכלאים חמירי שכן לוקין עלייהו אפי' שלא כדרך הנאתן. ומטעם זה אף בשר וחלב כיון דלוקין עלי' אפי' שלא כדרך הנאתן חמירי מערלה. אמנם ראיתי להגאון בעל ד"א דס"ל דגבי ערלה איכא איסור עשה לבד הלאו דערלה והביא מדברי התוס' ב"ק (קא.) ד"ה ולא כו'. ולפי"ז ערלה חמירא מכלאים ומבשר וחלב משום דבערלה איכא איסור עשה ולאו. אבל בכלאים ובשר וחלב ליכא אלא לאו בלבד. אבל באמת לאחר העיון נראה דגם בערלה ליכא אלא איסור לאו בלבד כיון דהקרא של וערלתם ערלתו צריכין לדרשא לענין צביעה והדלקה כמ"ש בפסחים (כ"ב:). לא בא אלא לדרשא ולא להורות שיש בה איסור עשה. ומדברי התוס' הנ"ל אין ראי'. דז"ל התוס' שם ואין לומר דאע"ג דליכא מלקות ביוצא משאר פירות עשה דוערלתם ערלתו איכא דהא אכל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי כו' עכ"ל. ונ"ל דהא דכ' התוס' דוערלתם ערלתו מיקרי עשה הוא רק לפי מאי דסליק אדעתם לומר דלא יאכל לא קאי אמאי דמרבינן מוערלתם ערלתי. וממילא יהי' לפי"ז דדברים דמרבינן מוערלתם ערלתו באיסור עשה. ומה דגמרינן מערלים לא יאכל יהי' באיסור לאו. אבל לפי מאי דמסיק התוס' דאכל מה דמרבינן מוערלתם ערלתו קאי הלאו דלא יאכל ממילא אין כאן איסור עשה כלל. אלא לאו בלבד כיון דהקרא אתא לדרשא. וגם האיך אפשר לומר דהקרא בא לגלות על איסור עשה. א"כ מנ"ל לרבות צביעה והדלקה. אלא ודאי כיון דהיכא דאפשר למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי ע"כ מוקמינן לי' לדרשא ולא ללאוי יתירי. א"כ יוצא לנו דבערלה ליכא לאו הבמכ"ע א"כ כלאים ובשר וחלב חמירי מערלה מטעם שלוקין עלייהו אפי' שלא כדרך הנאתן:
אמנם בזה"ז אם יש לפנינו ערלה וכלאים דא"י ודאי דמאכילין אותו כלאים ולא ערלה. משום דבכלאים איכא פלוגתא דרבוותא אי בזה"ז הוא דאורייתא. דשיטת הרמב"ם הוא דאע"ג דתרומה בזה"ז היא דרבנן מ"מ קדושת הארץ שקדש עזרא לא בטלה אף בזה"ז. והא דתרומה בזה"ז הוא דרבנן הוא משום דילפינן מחלה. ואף בזמן עזרא הי' רק מדרבנן בלבד. א"כ לדידי' ודאי כלאים הוא מדאורייתא. וכן כתב המהרשד"ם ביו"ד סי' קצ"ג. וכ"ש לפי שיטת הראב"ד והרמב"ן דפסקו כר' יוסי דתרומה בזה"ז הוא דאורייתא א"כ כלאים ודאי דהוה מדאורייתא אך לפי שיטת כמה הראשונים דפסקו דתרומה בזה"ז דרבנן הוא משום דקדושת הארץ שקדשה עזרא בטלה בזה"ז א"כ לדידהו כלאים בזה"ז אף בא"י אינו אלא מדרבנן בלבד כמו בחו"ל. א"כ מאכילין אותו כלאים דלכמה פוסקים הוא מדרבנן בלבד ולא ערלה משום דלכל הפוסקים ערלה הוא מדאורייתא. כאשר בארתי בקונטרס חובת קרקע. ונראה דאפי' כלאים ונבילה מטעם זה מאכילין אותו כלאים ולא נבילה כיון דנבילה ודאי מדאורייתא היא ובכלאים איכא פלוגתא אי מדאורייתא אי לא:
וכן נראה דאם יש לפנינו תרומה דזה"ז ונבילה מאכילין אותו תרומה ולא נבילה. משום דתרומה בזה"ז לכמה פוסקים היא מדרבנן בלבד ולמ"ד שתרומה מדרבנן בלבד קילא מנבילה אע"ג דתרומה היא בעון מיתה וכן איתא בירושלמי דיומא להדיא דתני ומאכילין אותו את הכל בקל נבילה ותרומה מאכילין אותו מתרומה אמר ר' יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה עון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמר הכין כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את מעשרות. והנה בתוספתא דיומא כתוב ג"כ כלשון הזה נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה. והגיה שם הגר"א דצ"ל מאכילין אותו נבילה. אמנם חזיתי להגאון בעל תוספת בכורים לישב נוסחא הישנה של התוספתא. עפ"י הירושלמי הנ"ל, ודבריו צ"ע דהתוספתא מוכרחין להגיה כהגר"א ז"ל. דהא איתא שם נמי טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. וא"כ אי התוספתא קאי למ"ד מאליהן קבלו המעשרות הא טבל נמי קילא מנבילה מטעם דטבל בזה"ז דרבנן. ומה שדחק עצמו בדברי התוספתא ורוצה לומר דכיון דטבל חמירא מתרומה אף שהוא מדרבנן מ"מ חמירא ג"כ מנבילה. הוא דבר רחוק ודחוק אף שבדבריו יש לישב דברי הרמב"ם דכ' בפי"ד מהמ"א הי"ז טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה דטבל במיתה. ובאמת תמוה הוא דהא הרמב"ם בעצמו, פסק דתרומה אפי' בזמן עזרא הוא דרבנן. וכתב שם וכן יראה לי הדין במעשרות. וכן תמה ע"ז הגאון בעל נוב"י באו"ח סי' ל"ו יעו"ש מה שדחק בזה ודבריו אינם נראים. וכן הגאון בעל ד"א תמה על דברי המ"א בה' יוה"כ דסתם וכתב טבל ונבילה מאכילין אותו נבילה. הא קיי"ל לפי פסק הב"י ביו"ד של"א ס"ב דטבל בזה"ז דרבנן ואף דהרמ"א הביא שם דעת היש מי שאומר דעכשיו חייבין בא"י בתו"מ דאוריי' מ"מ כתב שלא נהגו כן. וגדול כח המנהג שבכ"מ שההלכה רופפת בידך חזינן האיך הציבור נוהגין. ולפי"ד התוס' בכורים ניחא הכל שפיר אבל מה אעשה שהסברא אינה נותנת לומר כן דהא חזינן דת"ק דבן תימא ס"ל וכן קיי"ל להלכה] דטבל קילא מתרומה כיון דיש לו תיקון היינו להפריש ממקום אחר ואז מותר לאכלו. ואף אם נאמר דהתוספתא סובר כבן תימא דטבל חמירא מתרומה. אכתי האיך אפשר להיות דיהא כ"כ חמיר טבל מתרומה לבן תימא דתרומה בזה"ז כיון דהיא מדרבנן קילא מנבלה. וטבל אף שהוא מדרבנן יהא חמיר מנבילה. ועל דברי הרמב"ם ודאי לא מצית לתרוצי הכי. דהא הרמב"ם פסק שם דאם יש טבל שא"א לתקן [כגון שאין הבעלים שם. עיין פר"ד דרוש י"ט] ותרומה מאכילין אותו טבל. אלמא דס"ל כת"ק דבן תימא דטבל קילא מתרומה. וגבי תרומה קאמר הירושלמי להדיא דבזה"ז מאכילין אותו תרומה ולא נבילה. א"כ כ"ש שמאכילין טבל בזה"ז לגבי נבילה. וע"כ צריך לדחוקי בדברי הרמב"ם שקאי על זמן בית ראשון ועל זמן שיבנה בהמ"ק בב"י. וכן אם יש לפנינו מע"ש שא"א לפדותו ונבילה מוטב להאכילו מע"ש ולא נבלה ג"כ מהאי טעמא דמע"ש בזה"ז להרבה פוסקים אינו אלא מדרבנן בלבד: