מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
קונטרס הפלפולים · סימן (כ)ז
עוד מה שפלפלתי עם הגאון הנ"ל בדין תיכף לסמיכה שחיטה:
הנה הגאון הנ"ל כתב לי וז"ל בברכות (נ"ב:) בתוס' ד"ה תיכף כו' לכאורה תמוהין דבריהם דהא תיכף לסמיכה שחיטה היא ג"כ משנה מפורשת במנחות (צג.) ודחק בזה בצל"ח שם. אך עתה מצאתי בירושלמי פ"ב דיו"ט דאיכא מ"ד דלא בכל הטעונין סמיכה בעינן תכיפה. ונכונים דברי התוס' בלי גמגום:
וזה שהשבתי להגאון הנ"ל. מש"כ כת"ר לישב ד' התוס' מהירושלמי פ"ב דיו"ט עיינתי בד' הירושלמי. ולפע"ד דברי הירוש' תמוהין מאד ומכל הסוגיות מוכח להיפך. דאדרבה באשם מצורע לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה כמבואר להדיא בברייתא בזבחים (לג.) אבל בשלמי נדבה ודאי תיכף לסמיכה שחיטה. ע"כ נ"ל להגיה דברי הירושלמי וכצ"ל אמר ר"ז כל קמא מודיי באשם מצורע שסמך עליו מאתמול יצא שלמי נדבה שסמך עליהן מאתמול לא יצא מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עביד לון כאשם מצורע ב"ה עבדין לון כשלמי נדבה. פי' דב"ש ס"ל כיון דלא אפשר לסמוך ביו"ט הוה כאשם מצורע דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. וב"ה ס"ל כיון דאפשר ביו"ט א"כ הוה כשלמי נדבה א"ר יסי הן דאת אמר אשם מצורע שסמך עליו מאתמול יצא בזמנו עיבור זמנו נעשה כשלמי נדבה. נראה דצריך לפרש היינו שעבר זמנו והקריבו הבעלים אשם אחר ואשם הנשאר קרב עולה. דאז אם סמך מאתמול לא יצא אף שלכאורה צריך להיות האשם רועה כיון שכפרו בעלים באחרת. אבל לפעד"נ דדוקא היכא שהי' אבודה בשעת הפרשה ונמצאת אחר שכפרו בעלים דהא גמירא כל שבחטאת מתה באשם רועה. והא ס"ל לרבנן בתמורה (כג.) דאין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שכפרו בעלים אבל אם נמצאת קודם שכפרו בעלים רועה. א"כ איכא למימר דבכה"ג באשם הוא גופי' קרב עולה:
כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן.
וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל. בענין תכיפת הסמיכה לפלא רב על הוד כת"ר איך מלאו לבבו הטהור לשלוח יד להגיה הגהות רבות בדברי הירושלמי בפ"ב דיו"ט ופ"ק דחגיגה לדברים שאין למו שחר אב"א סברא ואב"א ק"ו. דהא משנה שלמה שנינו אשם שכפרו בעליו ירעה וכו'. ולא הזכירו כלל שום ריעותא לבד זה. ומימרא דרב ששת בכריתות (כד) בהפריש ב' אשמות לאחריות כו' [בספק וכ"ש בודאי כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם] ממש כמו בחטאת מימרא דר' אושעיא בתמורה (כד) והכי מסתבר בפשיטות כיון דעיקר טעמא דאינו קרב עולה משום גזרה אטו לפני כפרה א"כ מה לי אבוד מה לי שאינו אבוד אדרבה יותר יש לגזור **(מרבינן נ"צ שבתוכה. אלמא דכל נכסי צדיקים הנמצאים בתוכה בשעת חירום אסורין עכ"ל. אבל לפ"ד א"ש דברי הרמב"ם וזהו החילוק בין נ"צ לנ"ר דהיכא דבשעת ג"ד לא הי' בתוך העיר ובשעת הקבוץ הביאם דנ"ר שורפין ונ"צ פלטין:)** באינו אבוד. וק"ו הוא מפסח דכל שבחטאת מתה חזי טפי להקרבה בספ"ט דפסחים. וכל שבחטאת רועה קרוב יותר לינתק לרעי' שם. וגם לו הי' כדבריו לדינא הלא רחוק עד מאד לכוין זה בלשון הירושלמי למימר דאשם שלא בזמנו דקאמר היינו שנתכפרו בעליו. ולמה זה לנו לעקש הישרה. הלא ד' הירושלמי פשוטים וברורים דסבר דענין תכיפת הסמיכה אינה רק שיהי' ראוי לשחיטה בשעת הסמיכה כמו במקום שסומכין שוחטין ה"נ בזמן הראוי לשחיטה להכי באשם מצורע בזמנו דגברא לא חזי מאתמול לא יצא לד"ה דכל יומא לאו זמנו הוא ובשלמי חגיגה פליגי דמצותן ביו"ט ומ"מ חזו מאתמול לנדבה [או גם לחגיגה לדעת הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ג דחגיגה ה"י] ואשם מצורע שלא בזמנו חזי בכל יומא ולפי"ז אין לנו כלל תכיפת סמיכה לשחיטה דבאשם מצורע לא בעי תכיפה ממש דהא לא אפשר:
וכ"ז כתבתי לישב ד' התוס'. אבל לדעתי נראה דהירו' מודה דלכתחילה צריך תכיפה ממש בהני דאפשר כפשטא דמתני' אלא דבדיעבד א"צ לחזור ולסמוך [ואסור משום דהוי כעבודה בקדשים] ומשום הידור בעלמא דחינן יו"ט. ואפשר לישב גם ד' התוס' עפ"ז דר"ל דמתנית' לא מוכח דצריך לחזור ולסמוך די"ל כהירושלמי. אבל אנן ס"ל דאינה כלום וצריך לחזור ולסמוך. וכן סגל"ת צריך לחזור ולקרות ק"ש כמ"ש במג"א סס"י ס"ו עפ"י הירושלמי וכן במים אחרונים וכן במים ראשונים. אך באמת כ"ז דוחק:
ולענ"ד לישב בפשיטות קושית התוס' דל"ח רק תכיפת ב' מצות. אבל הנטילה שהיא על הסעודה ל"ח כמו דל"ח כל הברכות למצותיהן או להנאתיהן וכן בין הש"י לתש"ר [ולפי"ז יהי' ראי' מכאן לדעת הרז"ה והר"ן ז"ל בר"ה והתוס' דמנחות שאין איסור אלא משום גרם ברכה שא"צ] שהכל כמו בין ברכה למצוה וה"נ נטילה ואכילה:
ומגו דעסיקנא בענינא דתכיפה אמינא מאי דנ"ל לישב קושית המג"א סי' קס"ו על התוס' דסוטה יעו"ש. דהתוס' לשיטתייהו בזבחים (לב) דסמיכה מצותה בפנים. וא"כ למ"ד במקצת שמה ביאה ל"א למיעבד כדינה. להכי לא קפדינן בתכיפה [וכ"נ דעת הרמב"ם בחיבורו] ופליגא סוגיא דזבחים אסוגיא דפ"ב מדות דמתרצא למתני' שתיכף וכו' א"נ ל"פ וה"ק במקום שסומכין שוחטין ונכנסין ישראל בין האולם ולמזבח ואין סומכין בעזרה משום דבעי תכיפה. וחיישינן דילמא ישהה והשתא מייתי שפיר דלמ"ד ל"ש ביאה עכ"פ מוכח דכ"ב אמה הוו הפסק:
כ"ד ידידו אלעזר משה הלוי א"ה:
וזה שהשבתי להגאון הנ"ל עוד בזה. הנה מה שהשיג כת"ר עלי על מה שנ"ל לפרש בדברי הירושלמי עבר זמנו היינו שעבר זמנו משום שהקריבו הבעלים אשם אחר ע"כ האשם הראשון קרב עולה. יפה השיג והדין עם כת"ר דבודאי כה"ג רועה אע"ג דבחטאת כה"ג אינה מתה. משום כיון דהקריב אשם נדחה אשם הראשון מלהקריבו הוא עצמו עולה. כמו גבי פסח אם נמצאת קודם שחיטת הפסח. אף שאפשר לומר דהירושלמי ס"ל כרב דבע"ח אינם נדחין מ"מ היכא דדחי בידים כתבו התוס' בפסחים (צו:) ד"ה קודם דגם רב מודה בזה:
אמנם לפי"ד הרמב"ם ה' ק"פ פ"ד ה"ו דפסק דפסח אף שנמצא קודם שחיטת הפסח מ"מ קרוב הוא עצמו שלמים. אלמא דלא ס"ל הכי. היה אפשר לומר כדברי. מ"מ מפשטות המתני' דתמורה נראה כדברי כת"ר דאף בשאינו אבוד אם כפרו בעלים באחר אשם הראשון רועה. וע"כ משום גזירה דלאחר אטו לפני כפרה
**(הג"ה א"ה ובזה אפשר לפרש דברי הגמ' פסחים (ע"ג.) דקאמר שם אמר ר"ה א"ר אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ומנא תימרא דתנן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו כו' בדמיו אין אבל גופו לא דגזרו לאחר כפרה אטו לפני כפרה, עיין מה שדחקו בפי' הגמרא התוס' ד"ה אשם כו'. והנה גירסת הרמב"ם ז"ל וכן הוא גי' הרשב"ם ז"ל במנחות (ד.) ד"ה אשם כו' א"ה לכתחילה נמי. עיין בלח"מ ה' פסולי המוקדשין פ"ד הט"ו דהקשה שם בסוף דבריו על דברי הרמב"ם וז"ל ועוד קשה דמדנתן טעם גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה משמע דאית לי' דלא בעי עקירה דהא בגמ' לא אמרו טעם זה אלא למאי דאמרינן דלא בעי עקירה דקשה לן אפי' לכתחילה נמי וכמו שפי' לפי גירסתו ז"ל וצ"ע עכ"ל. ולפע"ד נראה דהרמב"ם פי' דברי הגמ' א"כ לכתחילה נמי דלא כהרשב"ם אלא כיון דלאחר שניתק לרעייה אם שחטו לשם עולה כשר, א"כ אמאי לא מקריב אותו לאחר שניתק לרעייה לכתחילה לשם עולה. אך לפי"ז תמוה המנא תימרא דקאמר הגמ'. כיון דעיקר קושית הגמ' הוא רק לפי דברי רב דס"ל כיון שניתק לרעייה אם שחטו בדיעבד כשר א"כ אמאי לא ישחוט אותו לכתחילה אבל בלא דברי רב איכא למימר כיון דהלכה כל שבחטאת מתה באשם רועה הוא רועה דוקא אבל הקריב אותו בעצמו לשם עולה פסול. אבל לפי"ד א"ש דהביא ראי' מדקאמר סתם אלא שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב משמע אף שלא נאבד. א"כ א"א לומר מטעם הלכה דכל שבחטאת מתה באשם רועה דהא בכה"ג בחטאת אינה מתה. אלא ע"כ הא דרועה הוא משום גזירה:)** אע"ג דצ"ע דאמאי לא גזרינן גבי פסח נמי כה"ג. והיה אפשר לפרש דברי הירושלמי באופן אחר דאיירי שעבר זמנו של האשם היינו שעבר שנתו. ובעבר שנתו קיי"ל דבחטאת אינה מתה אלא רועה כדאיתא בתמורה (כב.) וכיון דבחטאת אינה מתה איכא למימר דבאשם קרב הוא עצמו עולה. והכא לא שייך גזירה דלאחר כפרה אטו לפני כפרה כיון דאיכא שינוי בגופו של אשם. מ"מ לדינא צ"ע. אך מה שלא נ"ל גם פירוש זה דהא אף אם נימא דהוא עצמו קרב עולה מ"מ הא הוא קרב עולה לקיץ המזבח ולא עולת עצמו. דהא אנן קיי"ל דלא כר' יהושע. א"כ לא בעי סמיכה. וזה דוחק לומר דהירושלמי אזלא אליבא דר"י ע"כ צריך לפרש עבר זמנו היינו שהקריב חטאת כבר. והא הרמב"ם ז"ל ס"ל דאשם מצורע אינו מעכב א"כ מיד שהקריב החטאת מותר לכנוס לפנים א"כ אפשר לקיים תיכף לסמיכה שחיטה לכך אם סמך מאתמול לא יצא. אבל באמת קשה לי מה דפסק הרמב"ם ז"ל דאשם מצורע אינו מעכב הא כתב הרמב"ם דאם הקדים החטאת לאשם פסולה. אך אפשר לדחוק דכוונת הרמב"ם הוא דלכתחילה אסור לזרוק דם החטאת אם שחט החטאת תחילה. אבל אם זרק הורצה. ומה שלא נ"ל פי' כת"ר בדברי הירושלמי משום דלפי"ד תמוה מאד לומר שיהא חמור סמיכת אשם מצורע יותר משלמי נדבה דהא ע"כ אי סמיכת אשם מצורע הוא לאו דאורייתא. או תיכף לסמיכה שחיטה הוא לאו דאורייתא:
כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:
וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל בזה. אשר התפלא כת"ר ע"ד הרמב"ם ז"ל שכתב דאשם מצורע א"מ. והוא עצמו כתב שאם הקדים החטאת לאשם פסולה. הנה לא נזכר בדבריו שום פסול כלל. רק שתעבר צורתה כו' והינו בלא נזרק הדם כמ"ש שס והא ממרס כו'. וגם מעכ"ת כ' במכתבו כן. אלא שחשבה לדוחק. ולא ידעתי למה. דהא מצינו במקומות אין מספר לא יזרוק ואם זרק הורצה. וגדולה מכולן אמרו שאם מצא אחרת שמינה הימנה מביא ושוחט אפי' בשבת. וע"כ שהראשונה תעבר צורתה כו'. וכ"ש כאן שצריך קדימה מן התורה מקרא דזאת תהי':
דל"ש מחו"ז כיון דאינו מעכב ומיושב קושית הלח"מ. ועיין בתו"כ] דודאי כל זמן שלא נזרק הדם מביא אחרת:
בענין אשם שעברה שנתו עדיין מעכ"ת כמסתפק דאולי מפני שינוי שבגופו לא שייך למגזר והוא עצמו קרב עולה. הנה אם כדבריו אלה יהי' דין זה גם בעברה שנתו ואבד ש"י וכ"ש הוא כמו שהוכחתי במכתבי הקודם דכל שבחטאת מתה חזי טפי להקרבה. וא"כ נבטל הכלל גדול שמסרו לנו חז"ל דכל שבחטאת מתה באשם רועה [ולפ"ד מעכ"ת הראשונים דלא רועה אלא היכא דבחטאת מתה הבאתי מה שהבאתי]. ואע"ג דהתוס' כ' בכ"מ דל"ד רועה היינו מהלכה. אבל לדינה ע"כ דרועה. ואין להאריך בזה אחר שכת"ר מודה לדינא דמסתבר דרועה. אך עודנו מתעצם לקיים ההג"ה להוציא ישן מפני החדש בדחוקים רבים על לא דבר. ואשר יקשה לו לפי הגירסא הישנה בירושלמי דאיך אפשר דבאשם מצורע לא יצא מאתמול. דהא ל"ב כלל תיכף לסמיכה בדידי'. הנה על שלש אשיבנו. חדא דמ"מ זמן הראוי לשחיטה בעינן ומה ענין זה לזה. ועוד דהא באמת קיי"ל דבעינן גם בדידי' תיכף לסמיכה. ולא מרחק צפון כרבנן בריב"י. ועוד דמלבד כל זה כיון דאמרה תורה והביא ביום השמיני קבעה כל מצותיו ביום ח' דוקא והסמיכה בכלל. ולפי"ד כת"ר דל"ב בדידי' תל"ש כלל אטו משום שהקריב החטאת תחילה יתחדש עיכוב בדבר אתמהה מלבד הדוחק בלשון שלא בזמנו. וההגהה בנוסחאות ישנות במקום שהחדשות דחוקות והישנות מרוחות. והאמת עד לעצמו:
כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:
וזה שהשבתי עוד להגאון הנ"ל:
מה שכתב מעכ"ת במכתבו העבר כיון דאנן קיי"ל דלא מרחק צפון א"כ גם באשם מצורע בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. לא יכולתי להלום כוונתו דאם דעת כת"ר דאף שסמך בחוץ נמי הוי תל"ש זה אי אפשר. דהא מוכח בזבחים שם דהוה ס"ד דברייתא ס"ל דלא מרחק צפון ואפ"ה לא מיקרי תל"ש. ואי כוונתו משום דאפשר לעייל ידו ולסמוך משום דהרמב"ם פסק כמ"ד ביאה במקצת ל"ש ביאה הא אנן קיי"ל דסמיכה בכל כחו בעינן א"כ לא אפשר. כדאיתא שם באותו סוגיא לא"ד. וגם דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים דפסק דגבי אשם מצורע מעייל ידו וסומך הא סמיכה בכל כחו בעינן. ונ"ל דהרמב"ם סובר דתל"ש דאורייתא וא"כ בע"כ סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא כדאיתא בסוגיא שם. ואמרינן אקפו ידייכו כדי דלא להוי עבודה בקדשים. וא"כ כיון דלא הוי סמיכה בכל כחו מצי לעייל ידו ולסמוך ובזה יש לישב קושית הלח"מ שם על פסק הרמב"ם דאין סמיכה בטמאים הא אפשר לעייל ידו ולסמוך דסמיכה בכל כחו בעינן וא"כ א"א. אבל לפי הירושלמי לגירסא השניה שמקיים כת"ר ע"כ סובר בסמיכת אשם מצורע דאורייתא דא"כ האיך אפשר דמחמרינן בה יותר מבשאר סמיכות א"כ ע"כ ל"ב תל"ש. וגם צ"ע לפי גירסא הישנה לפי מה שפירש כת"ר דלכך קאמר ב"ה דסמיכה מאתמול לא הוי סמיכה בשלמי חגיגה משום דא"א להביאה מאתמול דהא במס' ביצה בבלי לא הוי טעמא הכי לשני הברייתות והאיך אפשר לומר דהירושלמי יסבור טעם אחר כנגד הברייתות הללו:
כ"ד ידידו דו"ש בא"ר יו"ט ליפמן הכהן:
וזה שהשיב לי עוד הגאון הנ"ל. במ"ש דכיון דלא מרחק צפון הוי גם בא"מ תל"ש כוונתי עפ"י שיטת הרמב"ם ז"ל וכלישנא קמא דאביי ורבא סברי הכי דמשני הקושיא דפשפש הכל דכתב כו' ואע"ג דודאי קיי"ל סמיכה בכל כחו מ"מ סברי דאפשר שלא יכנוס ראשו ורובו אלא בשאר קרבנות דאפשר בטהרה גזרו שלא יסמכו טמאים. אבל בא"מ דלא אפשר מעייל ידו וסומך:
כ"ד י"נ אלעזר משה הלוי א"ה:
א"ה כעת ראיתי בגליון הש"ס על הירושלמי שנדפס בשנת תר"ך שהגיה דברי הירושלמי כמש"כ. ופי' עבר זמנו כמש"פ אח"כ היינו שהקריב החטאת יעו"ש: