מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן ט
עוד נ"ל דאפשר לישב דברי הרמב"ם בה' ק"פ פ"ו ה"ב מהשגת הראב"ד ז"ל באופן אחר. דהנה הרמב"ם כתב שם וז"ל במד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם הי' טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיערב שמשו אוכל פסחו עכ"ל. וגם ע"ז השיג עליו הראב"ד שם וז"ל א"א לא מצאתי לזה שורש אף אם סברת עצמו הוא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו עכ"ל. ועיין שם בכ"מ דכתב דבהשגה צ"ל אבל סברת עצמו הוא והיא הנוסחא הנכונה. ונראה שהסכים הכ"מ לזה הטעם. וקשה לי הא הרמב"ם עצמו כתב בה' ביאת מקדש פ"ג ה"ג דהאדם שנגע בכלים שנגעו במת חייב על ביאת מקדש אע"ג שאין הנזיר מגלח. א"כ חייב נמי על אכילת קודש בטומאה כמש"כ הרמב"ם בה' פה"מ פי"ח ה' י"ג דכל שחייב על ביאת מקדש חייב על אכילת קודש. וא"כ האיך אפשר ליתן טעם דלכך אינו נדחה מפסחו במקום שאין הנזיר מגלח כיון שאינו חייב על אכילת קודש הא מצינו דבר שאין הנזיר מגלח וחייב על אכילת קודש דהיינו אדם שנגע בכלים שנגעו במת. והמרכבת המשנה כתב דהרמב"ם הוציא דין זה מהגמרא דנזיר וזה לשונו ואני אומר גמרא ערוכה היא במסכת נזיר (מה:) א"ר ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועושה פסת לא וכה"ג שם (נג.) רובע עצמות ורביעית דם וכו' אבל לא לנזיר ועושה פסח ובירושלמי מפורש תורה הן אצל תרומה וקדשים וכו' ובהכרח האי עושה פסח לא איירי בששי לטומאתו דכיון דתורה היא אצל קדשים א"כ אסור לאכול בלילה בשר הפסח ואפי' למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא ראוי לאכילה בעינן דאסור לשחוט שלא לשם אוכליו וע"כ לא משכחת לי' דין עושה פסח אלא בטמא טומאת חיבורין בשביעי שלו או בטמא מרביעית דם ורובע עצמות בשביעי שלו דשוחטין עליו כיון שמותר לאכול בלילה. ומינה מוכרח דין של רבינו דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו עושה הפסח שוחטין עליו בשביעי ומוכרח נמי דטעמא משום דהו"ל טומאה שאין הנזיר מגלח עליו משא"כ בטומאה גמורה אסור לעושה פסח אפי' בשביעי ודלא כדעת הראב"ד כו' עכ"ל. והנה מה שכתב המרכבת המשנה דהרמב"ם הוציא דין זה מגמרא דנזיר (מה:) על זה נפלאתי מאד דהא שם אמרינן להדיא דלגבי נזיר ועושה פסח ליכא טומאה בחיבורין כלל. א"כ לגבייהו אינו טמא אלא טומאת ערב טומאה בחיבורין. וכן פסק הרמב"ם להדיא בה' טומאת מת פ"ה ה"ב דטומאה בחיבורין אינו טמא לנזיר ועושה פסת אלא טומאת ערב בלבד. א"כ דינו כטמא שרץ לכל מילי והאיך הי' יכול הרמב"ם להוציא מזה דין דהיכא דטמא טומאת שבעה וצריך הזאה רק שאין הנזיר מגלח ע"ז יכול להביא בשביעי שלו. ויותר נפלאתי על המרכבת המשנה דהאיך כתב דלא משכחת דין עושה פסח אלא בטמא טומאת חיבורין בשביעי שלו. הא לגבי עושה פסח אינו טמא טומאה בחיבורין טומאת שבעה כלל רק טומאת ערב בלבד כמבואר ברמב"ם ז"ל
אמנם מש"כ המה"מ דהרמב"ם הוציא דין זה מהגמרא דנזיר (נג.) דקאמר שם גבי רובע עצמות ורביעית דם דהקילו לגבי נזיר ועושה פסח. הדין עמו דהרמב"ם מפרש דלא כמו שפי' המפרש והתוס' דלגבי עושה פסח הקילו לגמרי בזה והוא טהור גמור לעשות פסח. והמפרש פי' שם משום דבמקום כרת לא העמידו דבריהם משום דס"ל דרובע ורביעית אינו טמא רק מדרבנן בלבד. והתוס' כתבו שם משום דזה הוה הללמ"מ דלגבי עושה פסח הוא טהור. אבל הרמב"ם מפרש דלא הקילו גבי רובע ורביעית לגבי עושה פסח רק בשביעי שלו דמותר לעושה פסח לאחר שיזה ויטבול משום דאין הנזיר מגלח עליו אבל למהוי טהור גמור לא. דאף מה שכתב המה"מ דבירושלמי מפורש דתורה היא אצל תרומה וקדשים א"כ ע"כ לא איירי בששי שלו. הוא תמוה דהא הירושלמי לא קאי שם בנזיר פ"ז ה"ד רק על כלים שנגעו במת או על כלים שנגעו באדם שנגע במת דזה הוא תורה אצל תרומה וקדשים כיון דילפינן זאת מקרא מחלל חרב ומוכבסתם בגדיכם גו'. אבל אודות רובע ורביעית לא איירי שם כלל. ואדרבה בסוף הסוגיא שם אוקמי הירושלמי דהא דקאמר המתני' כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עלי' חייבין עליה על ביאת המקדש וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת המקדש דלטומאות הפורשות מן המת נצרכה רביעית דם רובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן אין חייבין עליהן חצי לוג דם וחצי לוג עצמות שהנזיר מגלח עליהן לוקין עליהן. אבל לענין טומאת נגיעה היינו אדם שנגע בכלים שנגעו במת לא איירי המשנה כלל ולוקין עליהן על ביאת מקדש אף לר' אילא דס"ל דאינו חייב כרת עליהן על ביאת מקדש. א"כ רובע ורביעי' קיל מאדם שנגע בכלים שנגעו במת לכו"ע. ואדרבה לכאורה מדברי הרמב"ם בה' ט"מ פ"ג ה"ג דכתב שם וז"ל טומאת רובע עצמות באוהל וטומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי בין מן המת בין מן החי יראה לי שכלן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שבארנו בנזירות ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה עכ"ל. נראה דס"ל כדברי המפרש הנ"ל דטומאת רובע ורביעית אינו אלא טומאה מדבריהם בלבד. אבל באמת דברי המפרש הם תמוהין מאד דהאיך אפשר דטומאת רביעית דם הוא לאו דאורייתא דא"כ האיך קאמר ר"ע שם (נו:) דנתי לפני ר"א מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא אדם באוהל הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו רביעית דם שהיא מטמא אדם באוהל אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ומשאה אמר לי מה זה עקיבא אין דנין כאן מק"ו כו' וכן ר"י השיב לי שיפה אמרת אלא כן אמרו הלכה. אלמא דכו"ע ס"ל דטומאת רביעית היא דאוריתא כיון דרוצה ללמוד מטומאת אוהל שגם הנזיר יגלח על מגעו ומשאו. ע"כ נראה יותר לפרש בדברי הרמב"ם הא דכתב ואינו דין תורה היינו שאינו מפורש בתורה. וכן ס"ל להרמב"ם בכמה מקומות דכל שאינו מפורש בתורה אף בדבר דאתא מדרשה והוא דאורייתא ממש מ"מ אין לוקין ע"ז. וכן נראה מדברי הכ"מ פ"ג מה' ב"מ דפי' כן דברי הרמב"ם ז"ל. וכיון דרביעית דם היא מדאורייתא ע"כ מפרש הרמב"ם דמה שהקילו לגבי עושה פסח אם נטמא ברביעית דם. דכיון שהנזיר אינו מגלח עליו שיכול לשחוט בשביעי שלו לאחר שיזה ויטבול. דאלו היכא שהנזיר מגלח עליו אסור לשחוט בשביעי שלו כלל:
ונראה דלכך מאן הרמב"ם לפרש כשיטת התוס' הנ"ל דהלכתא הי' לטהר רביעית דם גבי עושה פסח משום דלפי"ז קשה דאם הי' הלכתא דרביעית דם הוא, טהור גמור לגבי עושה פסח ומותר לעשות פסחו האיך רצה ר"ע ללמוד רביעית דם מק"ו דעצם כשעורה דנזיר יגלח גם על רביעית דם הא יכול לעשות יוכיח מרביעית דם לגבי פסח. ואין לומר דאין עושין יוכיח מהלכתא. חדא דהא סברת התוס' בב"ק (כוי) ד"ה ולא כו' דעושין יוכיח מהלכתא. ואפי' לסברת הר"ש מקינון בס' הכריתות דסובר דאין עושין יוכיח מהלכתא מ"מ לר"ע דהוה סבר דעושין ק"ו מהלכתא כ"ש דיכול לעשות יוכיח מהלכתא ולכך הוכרח לפרש דלגבי עושה פסח לא התירו כלל רביעית דם כמש"פ. אמנם לישב שיטת התוס' נראה דע"כ צריך לפרש לפי דבריהם דההלכתא לא הי' לטהר לגבי עושה פסח רק על אוהל רביעית דם בלבד. וכן לגבי נזיר דכתבו שם התוס' ג"כ דהלכתא הי' דנזיר אינו מגלח על רביעית דם. התם בודאי ע"כ צריך לפרש דההלכתא לא הי' רק על אוהל רביעית דם. דאל"כ האיך פריך ר"ע דניליף רביעית דם שיהא הנזיר מגלח לענין מגעו ומשאו מעצם כשעורה מק"ו. אמנם הרמב"ם לא ניחא לי' לפרש כן. משום דהגמרא קאמר סתם דרובע ורביעית לא לנזיר ולא לעושה פסח. ולפי האמת קיי"ל דנזיר אינו מגלח אף על מגעו ומשאו של רביעית דם. וא"כ צריך לפרש דה"ה לגבי עושה פסח טהור ג"כ על מגעו ומשאו של רביעית דם דהא בחדא מחתא מחתינהו. ולפי"ז נצרך לומר דההלכתא הי' אף על מגעו ומשאו דטהור לגבי עושה פסח. דאל"כ מנ"ל דטהור מגעו ומשאו של רביעת דם לגבי עושה פסח. אע"ג דגבי נזיר טהור מגעו ומשאו של רביעית אף בלא הלכה כמו שהשיב ר"א לר"ע משום דאין דנין ק"ו מהלכה. וכן הוא כונת ר"י כמש"פ המפרשים. שאני נזיר דעצם כשעורה דטמא לגבי נזיר הוא רק מהלכה בלבד כמש"כ התוס' שם (נז.) ד"ה עצם כו' משום דגבי נזיר כתיב על כל נפשות מת לא יבוא משמע מידי דמטמא בביאה. ולכך אי לאו הלכתא לא היה הנזיר מגלח על עצם כשעורה כלל. אבל לגבי עושה פסח דודאי עצם כשעורה טמא במגעו ומשאו אף בלא הלכתא. א"כ הא מצי למילף מגעו ומשאו של רביעית דם לגבי עושה פסח מק"ו מעצם כשעורה. וע"כ צ"ל דהלכתא הי' בהדיא גם על מגעו ומשאו של רביעית דם א"כ הדקל"ד אמאי לא השיבו עושה פסח יוכיח. ולשיטת התוס' ע"כ צריך לדחוקי דאע"ג דבחדא מחתא מחתינהו לנזיר ועושה פסח מ"מ דוקא גבי נזיר אינו מגלח אף על מגעו ומשאו של רביעית דם אבל לגבי עושה פסח אינו טהור רק במאהיל על רביעית דם. א"נ נוכל לפרש לפי שיטת התוס' פירוש אחר בדברי ר"י. דר"י דהשיב לר"ע יפה אמרת אלא כן אמרו הלכה כונתו לפלוג על דברי ר"א וס"ל דעצם כשעורה אף לגבי נזיר הוא לא מהלכה. א"כ מצי למילף רביעית דם מק"ו מעצם כשעורה אלא דכן הי' ההלכה להדיא דאין הנזיר מגלח אף על מגעו ומשאו של רביעית דם. ולר"י הי' הלכתא גם לגבי עושה פסח דטהור מגעו ומשאו של רביעית. והברייתא דאמרה דב"ד של אחריהם אמרו דרובע ורביעית לא לנזיר ולא לעושה פסח. הוא דברי ר"י אבל לדברי ר"א ודאי עושה פסח לא דמי לנזיר דלגבי נזיר טהור רביעית דם לגמרי אבל לגבי עושה פסח אינו טהור רק אוהל בלבד. והרמב"ם מאן בכ"ז ע"כ פי' פירוש אחר בהא דקאמר רובע ורביעית לא לנזיר ולא לעושה פסח וכמשפ"ל:
עוד נ"ל לבאר דהא דמחלקינן בין טומאה שהנזיר מגלח עליה שאז אינו יכול לשחוט פסחו אף לאחר שיזה ויטבול בשביעי שלו. אבל בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה מותר לשחוט פסחו לאחר שיזה ויטבול בשביעי שלו. וזה יצא לו להרמב"ם מדברי הגמרא דנזיר (נז.) כמש"ב נראה דהטעם הוא ג"כ כפי מש"ב מקודם בסי' ח' דילפינן מקרא דיחזקאל כמבואר במ"ק (טו.) דטמא מת אינו יכול לשלוח אף שאר קרבנות עד שיטהר. ומשום דהקרא דיחזקאל איירי להדיא בטומאה שהנזיר מגלח עליה דהא כתיב שם כי אם לאב ולאם גו' ואחרי טהרתו שבעת ימים גו'. ע"כ מיירי שנטמא למת שלם דהא אינו רשאי לטמא לאביו ולאמו אלא כשהם שלימים כדדרשינן שם (מג:) לאביו בזמן שהוא שלם. וכיון דאיירי הקרא בטומאה שהנזיר מגלח עליו א"כ אין לנו ראי' מהקרא בטומאה שאין הנזיר מגלח שאינו יכול לשלוח קרבנותיו לכך התירו לנטמא ברובע או ברביעית לעשות פסחו בשביעי שלו ודינו כטמא שרץ. ולפי"ז אפשר לישב דברי הרמב"ם ז"ל דלא תקשה עליו קושית הראב"ד שזה נגד הסוגיא דפסחים (צ:) דאמרינן שם דלרב דס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ קודם שטבל וילפינן זאת מדאמר רחמנא איש איש כי יהיה טמא לנפש ומי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בע"פ ואמר רחמנא לידחי. דלפי"ד האיך ילפינן טמא שרץ מטמא מת בדרך אחר דמה דיליף רב טמא שרץ מטמא מת. הוא מטמא מת שאין הנזיר מגלח עליו. דהנה הרמב"ם בפי' המשניות על נזיר וכן בה' נזיר פ"ז ה"א כתב וז"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואעפ"י שנטמא בהן טומאת שבעה לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת כו' עכ"ל. א"כ גבי קרבן פסח דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש איירי הקרא גם בשאר הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן. ומי לא איירי בשביעי שלו אפ"ה אמרה תורה דידחי לפסח שני. אף דלאחר הטבילה יכול לשחוט עליו מ"מ קודם שטבל אז ידחה לפסח שני. וא"כ ילפינן מיני' טמא שרץ נמי דקודם שטבל אין שוחטין וזורקין עליו אף שהגמרא שם (צ:) פריך ע"ז וכי תימא ממאי דהכי. ומשני סבר לה כר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע"פ כו'. א"כ לפי"ז כיון דילפינן מהני טמאים והם הוו טמאים בטומאה שהנזיר מגלח עליהן. א"כ הדקל"ד. נראה לי דאף לפי"ז עיקר ילפותא הוא מהקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו בע"פ. אך בלא דר"י ודאי דאיכא למימר דהקרא לא איירי בטמאי מתים שחל שביעי שלהם בע"פ ויוכלו לאכול הפסח בלילה. אך כיון דהני טמאים שבאו לשאול למשה היו טמאים שהיו יכולים לאכול בלילה ומחמתם הוזקק משה לשאול פי הקב"ה. א"כ התשובה של הקב"ה א"א למימר שלא השיבו על הני טמאים שחל שביעי שלהן בע"פ. והא קאמר סתמא כי יהי' טמא לנפש. א"כ איירי אפי' בהני שאין הנזיר מגלח עליהן ויכול לשלוח שאר קרבנות מ"מ נדחי לפסח שני ע"כ מפני שלא טבלו. ובהני שבאו לשאול למשה להם לא מהני טבילה נמי כיון שלא היו יכולין לשלוח שאר קרבנות. וקצת ראי' לזה דהעיקר ילפותא הוא מהקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן כו'. דקאמר שם (צד.) לר"י לא קשיא טמא שרץ רחמנא דחייה דכתיב איש איש כי יהי' טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בע"פ ואפ"ה אמר רחמנא לידחי יעו"ש ברש"י דמפרש וסבר לה כמ"ד דטמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע"פ. ולמה להגמרא למימר מי לא עסקינן כו'. הא ע"כ איירי בהני טמאים שחל שביעי שלהן בע"פ אלא מהני טמאים אין ראי' כיון שהני טמאים היו בהם טומאה שהנזיר מגלח עליהן. ועיקר הראי' הוא מהקרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש והקרא איירי אפי' בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה. לכך הוכרח לומר מי לא עסקינן כו'. ולפי"ז אין צ"ל דרב פליג על סוגיא דמ"ק. ומה שלא חילק הרמב"ם בה' ב"מ לענין לשלוח שאר קרבנות בין טומאה שהנזיר מגלח עליו או לא. נראה דסמך אדהכא. והכא הא מוכרח מהסוגיא כן כנ"ל:
ועתה נשובה לדברי סה"ת דלפי מש"ב הגמרא דנזיר א"כ א"א להביא ראי' לדבריו דמהני טבילה ליולדת אף בתוך ימי זיבה ומסתברי כיון דטומאת לידה וטומאת זיבה הוו שם חד רק מחמת נדה לא מהני טבילה ליולדת תוך ימי זיבה. א"כ א"א לומר כדברי סה"ת הנ"ל דבעי ב' טבילות וע"כ צ"ל כמשב"ל דאף דימי לידה שאינה רואה בהן אינם עולים לספירת זיבתה הוא דוקא ימי לידה ממש. אבל לא אם היא טמאה מחמת לידה ומהני לספירת זיבתה אע"ג דלא טבלה. וברור דכן הוא דעת הר"ת. וכן רוב הראשונים שהביאו דברי הר"ת להחמיר דימי לידה אינה עולה מ"מ לא ס"ל להחמיר דבעינן ב' טבילות. וא"כ אין ראי' לדידן דלא ס"ל כחומרת הצרפתים. וכן נראה דעת הס"ט עיי"ש מש"כ פ"ד הש"ך הנ"ל לישב. מ"מ נ"ל לדינא דהיכא דהפילה ויש בזה ספק דאולי אין זה ולד כלל א"צ להחמיר כחומרת ר"ת וימי לידה עולה לספירת זיבתה. דהא המעיין בדברי התוס' (לז.) ד"ה אביי יראה דלדברי אביי דהברייתא דבא סימן אמרינן כדמפרש ר"פ משום דאימא ילדה זכר להכי עולה שבוע שני לספירת זיבתה. ויעו"ש משום דאיכא חדא ספיקא שמא לא הוה זבה כלל ואפי' אי הוי זבה שמא לא ילדה כלל ואפי' ילדה שמא ילדה זכר לכך אמרינן דשבוע שני עולה לספירת זיבתה. וא"כ האיך אפשר לנו להחמיר כיון דגם הר"ת מודה בזה דכה"ג עולה שבוע שני לספירת זיבתה. אבל היכא דהוחזקה מעוברת דקרבנה נאכל אין עולה לספירת זיבתה. ומה מקרי הוחזקה מעוברת כבר בארתי במק"א: