מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק יורה דעה · סימן ו
עובדא דאתא לידי כשהייתי בחאסלאוויטש באשה אחת מעיר פ' כשהיתה בת נ"ה שנים חדל להיות לה אורח כנשים ופסק וסתה. וכמו שנה אחרי כן התחילה להיות שופעת דם ע"ד שא"א לה להטהר לבעלה רק לעתים רחוקות פ"א בשנה ולפעמים לחצי שנה. ונמשך הדבר כן יותר מחמש שנים. ושנה דנא היתה אצל דאקטר אחד ובדק אותה במאשין ואמר לה שהאם שלה נפוחה ומוכה במכות טריות. ומ"מ לא רצה הגאב"ד דשם להתירה להטהר לבעלה מטעם המבואר למטה. ואח"כ בחורף נסעה האשה לסמאלענסק להדאקטר המפורסם דשם. ושאלה אותו מאין היא שופעת דם אחר שכבר פסק וסתה. והדאקעטר בדק אותה במאשין והשיב כי יש לה מכות טריות על האם. והאם נפוחה ונדלקה. ושחק מזה שאמרו שהיא שופעת דם נדה מן המקור. וכשבאה מעיר סמאלענסק ועברה דרך עיר שחתנה דר שם הריץ אלי הרב דשם מכתב בקשה להזדקק בהוראה זו אם מותרת האשה לבעלה. וחקרתי אצלה אופן שפעת דמה. והשיבה כי הדם ששופעת הוא משונה מדם וסתה שהיתה רואה מקודם. וגם אינה מרגשת שום כבד אברים כמו שהיתה רגילה להיות בשעת וסתה. ואמרה עוד על עצם הדם שהיא שופעת כעת בזה הלשון אז עס גיווערט אפאר טעג אונ עס וויישציך ניט קיין דמים הייבט אן דער נאך גיין דיא בלוט מיט פלייגמא וויא עס גייט פון אמכה אז זיא עפינט זיך. אונ דער נאך גייט דיא בלוט ריינע. ע"כ תורף המעשה:
והתרתי אותה לבעלה. ומסרתי מכתב בידה מאחר שאשה זו אין לה וסת כלל ע"כ היא מותרת לבעלה. וא"צ להאריך ולהביא ראיות ע"ז. והסכים ע"ז ג"כ מחותני הרב הגאון מוה' ראובן ז"ל אב"ד דק"ק דענעבורג שהי' אז אב"ד דק"ק מסטיסלאוו. וחתם ג"כ על ההיתר:
וכשבאה האשה הנ"ל לביתה אסרה הרב דעירה לבעלה. וכתב אלי שע"כ אוסרה כי על אודות רופא נכרי אם לסמוך על עדותו נמצא מבוכה רבה בפוסקים. ובפרט כי רופא אחד יהודי כתב אליו שראה אותה במאשין וראה שיש על האם מבחוץ חבורות ונופח ואודם. והדם שיוצא ממנה הוא מפי האם ע"כ אין להתירה עכ"ד. ואף שהוראה זו א"צ לפני ולפנים אך מחמת שהרב הנ"ל הרעיש עולם על מה שהתרנו אותה מקודם לכך הוכרחתי לבאר טעמי ונמוקי מה שהתרתי אותה מקודם. וגם מה שנ"ל להתירה אף לאחר שנודע לי העדאת הרופא היהודי:
הנה מה שהחמיר הרב הנ"ל שאין לסמוך על עדות רופא א"י משום דעת הריצב"א שהובא בב"י סי' קפ"ז דסובר דאין רופא נכרי נאמן לומר שנתרפאה להתירה לשמש עם בעלה ברואה מ"ת. לפעד"נ דגם הריצב"א מודה בנ"ד דיש לסמוך על רופא נכרי אם אמר שיש לה מכה באותו מקום. ולא החמיר הוא ז"ל אלא כשמעיד הרופא הנכרי על אומד הדעת בלבד. ולכך חיישינן דמשקר. ומטעם זה סובר הסה"ת דגם על רופא ישראל אין לסמוך. דכיון שהוא אינו מעיד רק בדבר אומד דעת לבד חיישינן דטעה דכמה רופאים אומדים בדעת ולבסוף נראה שטועים. וכן כתב הכנסת יחזקאל סי' ל"ד וז"ל אך לדברי הרופאים נשמע אף דהרבה פוסקים דקדקו מדברי סה"ת והטור והשו"ע שאין שומעין לרופאים ממ"ש בסה"ת וז"ל וצ"ע אם תוכל לסמוך על רפואה לשמש אח"כ אפי' רופא מומחה אומר שנתרפא. ולענ"ד לא דמי כלל דהתם קאמר שראתה ג' פעמים ואח"ז אומר הרופא שנתרפאה בזה ודאי צ"ע כי כמה רופאים טועים בדעתם שעשו רפואה שלימה ובאמת לא הועילו כלום וכן בהרבה חולאים. אמנם אם הרופא אומר שמכיר ויודע שהמכה מוציא דם מהיכא תיתי לא נאמין להמומחה ובקי בתחלואי הגוף אם המכה מוציא דם ומקום המכה כי זה מלאכתם וחכמתם והחוש מעיד על זה לידע אם מכה כזו מוציא דם או אם עומדת במקום שתוכל דם לצאת דרך מקור בדבר זה רק ידיעה בחכמת נתוח להרופאים כו' עכ"ל. אמנם הריצב"א סובר דברופא ישראל סמכינן עליו אף שאומר רק באומד הדעת מ"מ אלו לא הוה ידע בבירור שנתרפאה לגמרי ודאי היה חושש לאיסור כרת ולכך סמכינן עליו. משא"כ בנכרי אף שאומר שברור לו שנתרפאה חיישינן דמשקר. כיון שאינו מעיד רק על אומדנא בלבד. אבל בנ"ד שהוא מעיד על דבר הנראה בחוש כידוע לכל שהם רואין בקנה רואה באותו מקום ואומר שיש לה שם מכה מוציאה דם א"כ הוא מעיד על דבר הנראה גם רופא נכרי נאמן דזהו מילתא דעבידי לגלויי בהראות לרופא אחר וחזקה אומן לא מרע אומנתו ולא יאמר שקר בדבר שעתיד להגלות. ולהכי ס"ל לכמה פוסקים ראשונים דקפילא ארמאה נאמן אף שיודע ששואלין אותו לצורך איסור והיתר משום חזקה דלא מרע אומנתי'. וזה נכון וברור. ואף להחולקים גבי טעימת קפילא דבעינן דוקא מסל"ת ולא סמכינן ע"ז דלא מרע אומנתי'. י"ל ג"כ דדוקא בטעימא דאינו אפשר להתגלות כ"כ דחיך אוכל יטעם. זה לא כזה. ואינו יכול להתברר בודאי שאמר שקר דמצי לומר כי אנכי לא הרגשתי בטעם. משא"כ במכה הנראית לעין הרופאים דלא מרע אומנתי' לשקר בכגון זה. ובפרט בנ"ד שהיתה אצל שני דוקטרים והסיחו לפ"ת זה שלא בפני זה שהדם הוא דם מכה ולא דם מקור ודאי דיש לסמוך עליהם. דהא אמרינן בגיטין (יט:) ר"פ כי הוה אתי לקמי' שטרא פרסאה דעביד בערכאות של כותים מקרי להו לשני כותים זה שלא בפני זה במסל"ת ומגבי בי' ממשעבדי אלמא דבכה"ג מהני אף להוציא ממון:
ועוד הא נ"ד איכא רל"ד טובא שאומר אמת. א"כ בודאי כו"ע מודים בזה שאף רופא נכרי מהימן כדמשמע מדברי הריצב"א. וכ"כ בתשו' ח"ס סי' קע"ה לענין רופא נכרי אי מהימן דהיכא דאיכא רל"ד אפשר להקל ולסמוך על עדותו והמעיין בדבריו יראה דנ"ד עדיפא מעובדא דידי'. דהתם לא העיד העד על מכה הנראית. רק שהעיד שהדם יוצא מהצדדים מ"ת ואעפי"כ מהימן כשיש רל"ד כ"ש בנ"ד שמעיד על מכה הנראות דודאי מהימן כשיש רגלים לדבר. ואלה הם הרגלים לדבר בנ"ד:
א) כיון שהיא זקנה ופסק וסתה והיא בחזקת מסולקת דמים יותר מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה וכן כתב הס"ט סי' קפ"ז דיותר יש להקל בזקנה מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. וז"ל מש"כ מעכ"ת כמו שהתיר ד"ש באם יש לה פצע וחבורה ויש לה כאב אף דאינה יודעת שמכתה מוציאה דם ז"א דהתם שאני שכבר חדל לה להיות אורח כנשים וזקנה ודאי דעדיפא מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה דבזקנה כו"ע מודים דדיה שעתה. משא"כ באשה שיש לה וסת איכא פלוגתא. וגם קיי"ל דזקנה תולה בילדה בכתם כמבואר בריש סי' ק"צ עכ"ל. ואף שמדברי התוס' נדה (ה.) ד"ה הא כו' לכאורה לא משמע כן. יעו"ש בתשו' הגאון רעק"א סי' נ"ו דהאריך שם ג"כ בזה. ומסיק דד' נשים יותר מסולקים בדמים מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. ומיישב שם דברי התוס' בטוב טעם. וכיון דאשה דיש לה וסת שלא בשעת וסתה ורואה מ"ת פסקו המרדכי והמהר"ם מרוטנבורג דתלינן במכה משום דחזקה אורח בזמנו בא. והוה רגלים לדבר שיש לה מכה. וסמכו ע"ז האחרונים לצרף ולהקל דלא בעינן שיודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. וכ"ש בזקנה דודאי אמרינן הכי. א"כ חזינן דזה מקרי רל"ד. וכה"ג צירף להקל הגאון בעל עבודת הגרשוני בסי' כ"ב דעל מה שהאריך שם לפלפל אם יש לסמוך אדברי הרופא שאמר שא"א שהטיפין האלו יבואו מן המקור כתב שם עוד יש לסייע למי שיבא לטהר מהא דאיתא בפסקי מהרר"א סי' מ"ז וז"ל עוד כתב במרדכי ההיא ברייתא הרואה דם מ"ת דתנו בה ואם יש לה וסת תולה בוסתה. פי' אם יש לה וסת זמן קבוע שהיתה רואה. תולה בוסתה שיכולה לומר שהדם שהיתה רואה טהור הוא דעדיין לא הגיע וסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתלינן במכה מה שאין תולין בלא זה כו' ע"ש אף לנו י"ל אעפ"י שלא הי' לנו לסמוך אדברי הרופא במ"ש שאין הטיפין הללו באין מן המקור אם אין לאשה וסת קבוע. מ"מ אם יש לה וסת קבוע מהני דאין אורח בא אלא בזמנו לסמוך על דברי הרופא. עכ"ד בעה"ג. ואף אנו נאמר בנ"ד שאף אם נאמר שאין לסמוך על דברי רופא נכרי במה שאמר שיש לה מכה. מ"מ היכא דאיכא רל"ד שיש לה מכה כיון שהיא זקנה. ודאי יש לסמוך גם על דברי רופא נכרי שאומר שיש לה מכה:
ב) מה ששופעת תמיד בלא הפסק שהוא נגד טבע ראיית האשה הוה ג"כ רל"ד. וכמו שכתב הגאון בעל ס"ט בסי' קפ"ח וז"ל ולא נהירא דלעולם לא מקרי אתחזיק איסור ונאמנת משום שאין דרך אשה להיות רואה תמיד מן המקור ואדרבה דרך דם המקור להיות פוסק וכמו שכתב בתשו' פ"י חי"ד סי' א' וז"ל או אפשר כיון שרואה תמיד כ"כ איכא רל"ד שאין דרך אשה לראות כ"כ עכ"ל וכ"ש בנ"ד שאפי' בעת התחלת ראית הדם שופעת בלא הרגש הגוף כדרך שהיתה מרגשת עת היה לה הוסת. וכפי הנהוג בכל הנשים עת התחלת הוסת. וכן כתב הגאון בעל שבות יעקב דמצרפינן אומדנות והוכחות ביחד להוכיח שיש לה מכה המוציא דם. וכ"ש בנ"ד לצרף להאמין דברי הרופא הנכרי:
ג) כיון שמתחילה מתראה הדמים שלה עם פלייגמא זה הוה הוכחה גמורה שהדם הוא מן המכה. וכ"כ הגאון בעל ס"ט בסי' קפ"ז וז"ל ולא דמי למ"ש בהגהות ש"ד דש"ה שהי' מראה מוגלא ולא הי' דומה למראה אדום ויעו"ש שזה ודאי הוכחה שהוא מן המכה. וכ"כ בתשו' פ"י סי' א' דמוגלא מוכיח שיש מכה באותו מקום. ויעויין עוד שכתב אם בא בשנוי ממה שבא בימי הוסת דרגלים לדבר דלאו דם מן המקור הוא עכ"ל הס"ט. ולפי דברי הפ"י דבשנוי מראה דם לבד הוה רל"ד דיש לה מכה המוציאה דם. א"כ כ"ש כשרואה מוגלא מעורב עם דם ודאי דהוה הוכחה גמורה שיש לה מכה המוציאה דם. ואפי' לפי מ"ש מקודם דש"ה שהי' מראה מוגלא ולא הוה דומה למראה אדום. אין הפי' שיהא רק מוגלא לבד בלא דם כלל. אלא כוונתו שיש בו תערובת מוגלא והוה הוכחה שיש לה מכה המוציא דם. וכן מצאתי בתשו' ח"ס סי' קמ"ד שכתב וז"ל הנה מ"ש מראה מוגלא ולא היה דומה למראה אדום. אין הכוונה שלא הי' שום מראה אודם כו' אלא כלפי דמיירי לפני זה במראה דמים ממש ורק שהם משונים. ע"ז כתב דהגהת ש"ד מיירי שיש מראה מוגלא לבנה או ירוקה ממש. וגם פשיטא שיש בו תערובת דם כו'. ופסק שם למעשה דאם יש תערובת מוגלא בדם טהורה היא לבעלה. וכ"כ הגאון בעל בית מאיר בסי' קפ"ז ס"ה וז"ל ובר מכל דין לפע"ד כאשר ראיתי וספרתי לעיל תבנית הדבר הזב ממנה קרוב אלי לאמר שזה אף מכה הידוע מוציא דם נקראת והאריך בזה ומסיק ובודאי לפע"ד אינו אלא ראות עיני המורה או נשים פקחות. או רופאים השופטים שאין זה תבנית דם הבא מן המקור. דאף דאנן לא בקיאין במראות. היינו בשנוי מראה לחוד. אבל בשנוי איכות להצטרף לאומד במקום מכה לברר שמוציאה דם בלי ספק אף אנו בקיאין כו' יעו"ש עכ"ל הב"מ. וא"כ ברור דהאשה הזאת לא היתה צריכה כלל לדברי הדוקטרים והי' יכולין לטהרה בפשיטות. ומכ"ש בצירוף אמירת הדאקטר הנכרי שאמר שיש לה מכה באותו מקום. ובאמת מחמת אמירת הדאקטר הייתי מתירה אף בלא תערובת המוגלא שיש בדמה לפעמים משום רגלים לדבר הקודמים. וכן אנו נוהגין בגבולנו שאין לנו רופא ישראל מומחה. לסמוך על רופא נכרי כשאומר שיש לה מכה המוציא דם אך כשיש רל"ד שדברי הרופא אמת:
אח"ז כאשר נודע לנו מהמכתב של הרופא ומהרעש של הרב הנ"ל שאנו מטהרין איסור כרת לבעלה. שלחנו עוד הפעם אחרי האשה הנ"ל וגם בא עמה חתנה הרופא. וחקרתי אצלה בחקירה ודרישה הנאותה לעיון כזה. ואמרה לנו כל דבריה שאמרה מקודם. וגם חתנה הרופא אמר שידע זאת בבירור מהתחלת החלאת שלה שדמה הי' מעורב לפעמים עם פלייגמא. וגם נתן אמתלא על אשר לא שלח לנו את מכתב הרופא פ' באשר שלא איתמחי ולא אתחזק בחכמה זו. כי לא למד חכמה זו באקאדעמיים המורים חכמה ודעת בנתוח האברים. וכל דבריו הם רק ככסיל ההולך בחושך להורות דעה לאסור אשה על בעלה בלי טעם ודעת ע"כ קרע את המכתב ולא שלח לנו. עוד הוסיפה האשה ואמרה כי אחר הטלת מימי רגליה היא מרגשת כאב גדול ברחמה מאשר נתלכלך מימי רגליה. וגם הראה לנו את דמה. וצרפתי עוד מורה מובהק וראינו שהדם שלה עכור כדם היוצא מן המכה. אך לא הי' בפעם הזאת מוגלא בו:
ואף כי מהפוסקים יש שמחמירים דלא סמכינן על שנוי מראה לחוד לדון שיש לה מכה המוציאה דם. משום דאפשר שיש לה מכה והדאיבה את המקור עד שגרמה השנוי גם במראה הדם. מ"מ בנ"ד כיון דהיא זקנה המסולקת בדמים דסגי לן לטהרה רק בזה שאנו יודעין שיש לה מכה. אף כי לא ידעינן שמכה מוציאה דם כמש"ל בשם הס"ט וכן פסקו הרבה אחרונים ודאי דצירוף גדול להיתר הוא הא דחזינן שדמה משונה מאד להך רגלים לדבר ששופעת בלי הפסק וגם אינה מרגשת כבד האברים כדרך הנשים בעת התחלת וסתן לתלות שהדם יוצא מפי המכה. ובפרט כי האשה עצמה אומרת שלפעמים יש מוגלא בדמה והאשה נאמנת ע"ז. א"כ אין ספק דהאשה טהורה לבעלה בלא עדות הדוקטרים כלל. ואין לנו לחוש לדברי הרופא פ' שאמר שהדם יוצא מפי האם. כי רל"ד שדברי הדוקטרים אמת והרופא פ' אמר שקר. ועוד דגם לפי דבריו שהדם יוצא מן המקור ע"כ מוכרחין אנו לומר מכל ההוכחות הנ"ל שהמכה היא בפנימית המקור ומשם יוצא הדם. ובפרט כיון שהוא הודה דעל האם שלה יש חבורות ונפוח ואודם מבחוץ. אף שאומר שאין הדם יוצא משם מ"מ מהני לן הרל"ד לתלות שהמכה שלטה גם בפנים:
ומלבד כל אלה מאחר שזה ברור שמבלעדי הרופא היהודי שאומר שהדם יוצא מפי המקור הרי היא מותרת לבעלה. א"כ בעדות הרופא הנ"ל אין מקום לאוסרה ולהוציאה מחזקת היתר שלה דהא לפי"ד התוס' והרא"ש והטור וכן פסקינן בשו"ע סי' קכ"ז דאין ע"א נאמן להוציא דבר מחזקת היתר אף היכא דאין הבעל דבר מכחישו. ואף כי לפי דברי הרבה ראשונים הביאם הש"ך שם דהיכא דאין הבע"ד מכחיש נאמן העד אף נגד החזקה. מ"מ בנ"ד שהאשה היא יותר מששים שנה. וזה אינו מצוי שיהא לה דם נדה ואחרי בלתה תהי' לה עדנה. וא"כ הרי הוא מעיד עד רוב אלים. וזה נ"ל ברור דאף להסוברים דעד אחד נאמן נגד חזקה כשאין הבע"ד מכחישו. וגם נאמר שהע"א נאמן נגד רובא כמו שאבאר לקמן מ"מ נגד רובא ובמקום שאין המיעוט מצוי לכו"ע לא מהימן דהא חזינן דרוב אלים מהני אף להוציא ממון. אע"ג דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ויעוין בתה"ד סי' שי"ט דכתב שם דלהוציא ממון בעינן ראי' ברורה. ורובא לא הוה כמו ראי' ברורה ע"ש. מ"מ במקום שאין המיעוט מצוי נראה ברור דמהני אף להוציא ממון. והוה כמו ראי' ברורה. לא מבעיא לפי דעת התוס' סנהדרין (ג:) ד"ה ד"מ כו' שכ' הטעם דלכך ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב גבי רובא לרדיא זבני משום דלא חשיב הך רובא כ"כ. א"כ ברוב חשוב לבד אזלינן בתר רובא. וכ"ש במקום שאין המיעוט מצוי. ואפי' לפי"ד התוס' ב"ק ריש המניח. ובכתובות שילהי פ"ק. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א שם דברובא דאיתא קמן דהוה רוב חשוב נמי לא אזלינן בד"מ. מ"מ ברובא היכא דאין המיעוט מצוי אזלינן בתר רובא אף בד"מ. וכן מוכח מתשו' הרא"ש כלל פ"ב סי' א' דכ"ש וז"ל ודמיא להא דב"מ (פא) ההוא גברא דאוגר חמרא לחברי' אמר לי' לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא כו' אמר לי' מה לו לשקר אי בעי אמר באורחא דנרש אזלי. אמר לי' אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. אלמא אע"ג דאיכא מגו לא מהימן משום דאנן סהדי דבכל עידן איכא מיא באורחא דנהר פקוד ואע"ג דעדות ממש ליכא שהי' שם מים בשעה שהלך זה. אלא שרוב פעמים מצוי שם מים הוה מגו במקום עדים כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים. הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש היכא דמסייע לי' מגו ס"ל להתוס' ב"ב (צ"ב:) ד"ה ואמאי כו'. דגם לרב מהני להצטרף נגד רובא לסייע להחזקה חזקת ממון. אף שאפשר לדחוק ולומר דהרא"ש סובר כדברי התוס' בסנהדרין. מ"מ האמת יורה דרכו דשם הוה המיעוט שאינו מצוי שיהא מיא באורחא דנרש והוה הרוב כאנן סהדי. ומהני להוציא ממון אף במקום דהמגו מסייע להחזקה. וכן הא דקיי"ל דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו מהני להוציא ממון. נמי א"א לומר דאין לך אדם שיפרע תוך זמנו. אלא ע"כ משום דלא שכיח שיהא אדם פורע תוך זמנו [וע"כ צ"ל דהחזקה דאין אדם פורע כו' גרוע מחזקה שנתחזק לנו שאין מצוי שיפסק הנהר דנרש ולא יהא שם מים דגבי חזקה דאין אדם פורע כו' מיבעי לן אם מהני מגו ולא איפשטא. וגבי נהר דנרש פסקינן להלכה דבודאי לא מהני מגו] אלמא דהיכא שאין המיעוט מצוי הוה הרוב כמו ראי' ברורה. וא"כ ע"א אין נאמן כנגדו. וכן מצאתי להמהרש"ל ביש"ש ריש המניח דכתב להדיא דהיכא דהמיעוט הוה מיעוטא דמיעוטא מהני אף להוציא ממון. ויש לי ראיות מכריחות לזה אך לא רציתי להאריך:
ועוד עלה בדעתי לומר דאף להפוסקים דסוברים דע"א נאמן נגד חזקה היינו דוקא נגד חזקה דדינא. כגון נטמא טהרתך שאינו מעיד נגד שנוי הגוף רק נגד החזקה שהי' מוחזק בטהרה. משא"כ היכא דהעד מעיד נגד חזקת הגוף. איכא למימר דאינו נאמן. דעדיף מחזקה דדינא. וכמ"ש התוס' כתובות (עה) ד"ה אבל כו' דחזקת פנויה לא חשיבא כלל חזקה לגבי חזקת הנוף. ואפי' לדברי האחרונים שפירשו דבריהם בדרך אחרת. מ"מ סברא זו דחזקת הגוף עדיפא מחזקה דדינא מוכרחת. כמ"ש התוס' שם ד"ה ספק טמא. וא"כ שפיר י"ל דאין ע"א נאמן כנגדו. וכ"ש לפי"ד רש"י בכתובות (לג: עו.) דחזקת הגוף מהני להוציא ממון אף בלח טענת ברי ועיין בתוס' שם (לו) ד"ה החרשית דגם ר"י לא פליג על רש"י אלא היכא דחזקת הגוף איתרע שהרי שור שחוט לפניך. אבל היכא דחזקת הגוף לא איתרע גם הר"י סובר דעדיפא מחזקת ממון. וכ"ש לפי מה שחזר הר"י והודה לדברי רש"י [עיין בתוס' (עו) ד"ה רישא] ודאי דחזקת הגוף אלימא טובא. ואע"ג דאיתרע ובלא טענת ברי מ"מ להוציא ממון מהני. ואף לפי מה שכתב הפ"י בק"א לכתובות וז"ל דאף לשיטת רש"י וסייעתו דאף בחזקת הגוף לחוד מוציאין ממון. היינו דוקא בחזקה דלא איתרע כי האי דהכא דכיון דאמרינן כאן נמצא וכאן היה לא איתרע רשותו כלל וחזקה כי האי עדיף מתרי חזקות דאיתרעי עכ"ל מ"מ זה ודאי דחזקה דחזקת הגוף דלא איתרע הוה חזקה אלימתא. והוה כמו ראי' ברורה. וא"כ איך אפשר לומר שיהא ע"א נאמן נגד חזקת הגוף וזה הוה חזקת הגוף דלא איתרע כיון דאנן הוה שרינן לה בלא עדות הדוקטרים כלל והוה תלינן בודאי דזה הדם הוא מחמת מכה. וא"כ עדות הרופא הנ"ל שבא לאוסרה לפי"ד הרב הנ"ל אין בו ממש:
אך דקשה ע"ז מקדושין (סו:) דאמרינן שם מקוה פסולו ביחיד. ובעל מום פסולו ביחיד. והא לדברי רבא שם נאמן שם ע"א אפי' בלא טעמא דיכול לברר [ואף שגם הוא מודה בהטעם דיכול לברר לפי לישנא דברייתא שם ד"א מקוה פסולו בגופו] הרי מוכח שם להדיא דע"א נאמן נגד חזקה דגופה. אך לדברי ר"י לא קשה דהא הוא מפרש שם כל הסוגיא דכיון דשתיק מהני מטעם שתיקה כהודאה דמי. אמנם לפי הראשונים דפי' שם דלאו משום שתיקה כהודאה דמי מהני אלא אפי' אמר איני יודע נמי מהני העדאת ע"א קשה טובא דהאיך עד אחד נאמן נגד חזקה דגופה. ומחמת זה נ"ל לומר דהראשונים שפי' בסוגיא דקדושין דלאו משום שתיקה כהודאה דמי מהני העדאת ע"א. ע"כ ס"ל בכתובות דעיקר הטעם הוא משום דטענת ברי וחזקת הגוף מהני להוציא ממון אבל חזקת הגוף לבד לא מהני להוציא ממון. ולכך ע"א נאמן כנגדו. אך אכתי קשה לי לדעת רש"י דס"ל דחזקת הגוף לחוד מהני להוציא ממון. ובקדושין מוכח דהוא סובר כדברי הראשונים דע"א נאמן לאסור דבר ולהוציא מחזקת היתר אף שהבע"ד אינו יודע כלום. ואפי' בחזקת הגוף. ועיין בב"י בסי' קכ"ז וז"ל מ"כ וכו' ומורי הגביר אמר דע"א נאמן באיסורין אלא להתיר היכא דלא איתחזיק איסור. אבל לאסור דבר שבחזקת היתר לאו כל כמיני' כיון דמכחשי לו לא מהימן כבי תרי. וק"ל דבפ' האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד אם אמר ע"א שחסר משום דע"א נאמן באיסורין כדפ"ה עכ"ל הרי המ"כ דקדק מדברי רש"י דס"ל כדברי הראשונים דע"א נאמן להוציא דבר מחזקת היתר. ואפשר לומר דבאמת סובר רש"י דחזקה דגופה אין ע"א נאמן כנגדו. והא דנאמן גבי מקוה הוא משום דמקוה לא מיקרי חזקה דגופה כמ"ש הגאון בעל ש"ש בש"ב פ"ב כיון שבזה שנמצא חסרה לא נשתנה גופה. ומבעל מום נמי אין ראי' די"ל שאומר שהוא בעל מום מתחילת ברייתו ואין כאן חזקת הגוף. [אבל כנגד רובא ודאי יש להביא ראי' מסוגיא הנז' דע"א נאמן. דהא רוב בני אדם אינם בעלי מומין. ואפי"ה נאמן העד להוציא מן הרוב. ודלא כהגאון בעל ש"ש בש"ו פ"ז והפמ"ג בכללי רובא וחזקה דס"ל דע"א אינו נאמן נגד רובא אף לדעת הראשונים דס"ל דע"א נאמן נגד חזקה]:
ויותר נ"ל לומר דע"א נאמן נגד חזקה דגופה. וכן מוכח בריש האשה רבה. ואע"ג דאפשר לומר דחזקת חיים לא חשיבי חזקה משום דעומד להשתנות. וכן דעת הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז סק"ב. אבל באמת תמוהין לי דבריו מאד. דהא התוס' בכתובות שם ד"ה ותנא כו' כתבו להדיא דמטעם חזקה נגע בה. ולא מטעם דכיון שנולד הספק ברשותו לבד. וא"כ מוכח משם דחזקת חיים חשיב חזקה. והא דכתובות שמהני חזקה להוציא ממון. היינו מטעם דכאן נמצא וכאן הי' מסייע להחזקה. ודלא כהפנ"י דסובר דכנוכ"ה לא מהני רק לסתור החזקה דהשתא דאיתרע לפניך. אלא מהני נמי לאלים החזקה דמעיקרא. ולר"א דסובר דאפי' בלא סברא דכאן נמצא וכ"ה נמי מהני חזקה דגופה להוציא ממון הוא משום דש"ה דחזקה דבתולים וגבי מומין אתו מכח רובא וחזקה. דגבי בתולים חזקה שהי' בתולה שלימה בשעה שנולדה ורובא דרוב בתולות הן בתולות שלימות. וכן גבי מומין מיירי במומין שא"א לומר שבשעה שנולדה הי' בה מומין הללו. וא"כ איכא הכא ג"כ רובא וחזקה חזקה שמשעה שנולדה לא היה בה מומין. ורובא דרוב נשים אין בהן מומין, יעויין בפ"י שם דמכריח דע"כ צ"ל דאיירי שם במומין שא"א לומר שבשעה שנולדה הי' בה. דאל"כ הוה חזקה רק דאתי מכח רובא ורובא נמי לא מהני להוציא ממון. מ"מ נ"ל דהסוגיא דשמואל שם גבי מחליף פרה איירי אפי' במומין שאפשר לומר משעה שנולדה הי' בה. ומ"מ מהני כיון שנולד הספק ברשותו. וכבר בארתי זאת בקונטרס החזקות בס"ד יעו"ש. ומ"מ זה ודאי כנגד רובא וחזקה נ"ל ברור דלא מהימן ע"א כנגדו. דהא סובר הרמב"ן להדיא בסוגיא דפ"פ דרובא וחזקת הגוף מהני להוציא ממון אף בששניהם טוענים ברי יעו"ש בחידושיו [הנקראים בשם חידושי הרשב"א.] וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א בסוגיא זו. וכ"כ בעל המאור בר"פ דכתובות דקושית הגמרא כיון דרוב נשים בתולות נשאות כי אתי עדים מ"ה קאי אף לשמואל דסובר דאין הולכין בממון אחר הרוב מ"מ הכא איכא תרתי רובא וחזקה. ואף הרמב"ן במלחמות לא השיג עליו אלא משום דס"ל דהתם ליכא חזקת הגוף יעו"ש. ונ"ל דגם דעת התוס' בכתובות (טז.) ד"ה כיון כו' מודה לזה. אך דסוברים כדעת הרמב"ן. וא"כ כיון דס"ל דרובא וחזקה מהני אף להוציא ממון. וע"כ הוה כמו ראי' ברורה. ואיך אפשר לומר דע"א יהא נאמן נגד רובא וחזקה. א"כ בנ"ד איכא נמי נגד עדותו של הרופא שהדם שלה אינו יוצא מפי המכה. ודם נדה הוא רובא וחזקה. רובא כמש"ב וחזקה דכיון שפסקה כבר מלראות מקרי חזקתה חזקה גמורה חזקת הגוף אע"ג דחזקת טהרה של אשה נראה דלא מקרי חזקת הגוף כיון שעלולה לראות. מ"מ בנ"ד דהיא אשה זקנה וכבר פסקה לראות. זה וד מקרי שנוי בגוף שע"כ אנו צריכין לומר שנולדה בה סבה חדשה מה שהתחילה לראות. והוה כמו מומין. וא"כ האיך יהא הרופא נאמן נגד הרוב והחזקה דאית בה:
ועוד אפשר לומר בנ"ד שאין הרופא נאמן לומר שדם זה אינו בא מן המכה משום דהא פשטות דעת הרשב"א בחולין (י) נראה דסובר דנדה מקרי דבר שבערוה. דז"ל שם אף למאן דל"ל הכין כו' נ"ל דאיצטריך קרא דוספרה לה משום דהיה דבר שבערוה. דבעלמא אין פחות משנים והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת עכ"ל. וכן הביאו האחרונים בשם הגאון בעל מעיל צדקה. וכ"כ הגאון בעל המקנה קדושין (סו) דדעת התוס' ריש גיטין הוא דנדה הוה דבר שבערוה. והא דנאמנת האשה, בזה הוא משום דגלי קרא דבדבר שלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר נאמן ע"א גם בדבר שבערוה. אך האחרונים השיגו ע"ז וכתבו דדעת התוס' ריש גיטין אינו כן. מדכתבו ס"ד דהוה דבר שבערוה. וכן מבואר בדברי מהרי"ק שורש ע"ב דדחיק לישב שם דברי התוס' שלא לסתור סברתו שסובר דבדבר שבערוה אם לא איתחזק איסורא ע"א נאמן. ואמאי כ' התוס' ס"ד דהוה דבר שבערוה אלמא דבדבר שבערוה אינו נאמן אף שלא איתחזק איסורא יעו"ש מה שמשיב. אבל דעת הרשב"א פשטות דבריו מורה דסובר דגם לפי האמת מקרי נדה דבר שבערוה. ומ"מ גלי קרא דוספרה לה דנאמן ע"א להתיר ולאו דוקא האשה עצמה אלא כל ע"א. משום דלא אתחזק איסורא. ולפי"ז הא דנאמנת האשה לאסור עצמה ולהוציא א"ע מחזקת היתר הוא משים דשוי' אנחד"א. וכן נראה שזה דעת מהרי"ט בסי' צ"ב דמקשה שם על דברי התוס' רי"ד בקדושין דכתבו דלכך לא מהימני' לומר א"א אני מקודם כיון דהיא אגידה בו הא אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרינן בפ"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלא לדבריה לא מהימנה משום דשוית לנחד"א אע"ג דנשואה ואגידה בו היא עכ"ל [וקושיתו באמת לא קשה כי יש לחלק בין נדה לא"א דנדה אדעתא דהכי נישאת לו] והשעה"מ בה"א פ"ט הט"ו הקשה ע"ז דהא נדה שאני דהתורה האמינתה כדילפינן מקרא דוספרה לה. לעצמה. ולפי מה שכתבתי א"ש דברי המהרי"ט דלאסור ולהוציא נפשה מחזקת היתר לא מיבעיא לפי"ד התוס' והרא"ש דסוברים דהיכא דאתחזק התירא ע"א אינו נאמן לאסור אפי' בשארי איסורים שבתורה דודאי אינה נאמנת רק מטעם דשוית לנחד"א. אלא אפי' לדעת הראשונים דסוברים דע"א נאמן. מ"מ גבי נדה כיון דהוה דבר שבערוה אינה נאמנת רק מטעם דשויתה אנחד"א. וכן נ"ל להוכיח דנדה הוה דבר שבערוה מדברי הרמב"ן והרשב"א [והה"מ בפ"ד מהא"ב ה"י כתב שכן גם דעת הרמב"ם ז"ל.] דהביאו ראי' דהוחזקה נדה בשכנותיה לא מהני אמתלא מדלוקה בעלה עליה. אלמא ס"ל דבאומרת טמאה אני כיון דמהני אמתלא אין בעלה לוקה עליה ולכאורה הוא תמוה דהא כ' הרמב"ם בה' שגגות פ"ג ה"ב אמר לו ע"א חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו בו לוקה עלי' אעפ"י דעיקר העדות בע"א. ועיין במ"ל שם דכתב דדין זה הוא מהירושלמי דפ' שכ' הביאו רבינו פ"ט מה"נ דין י"ז. וא"כ אמאי אינו לוקה באומרת טמאה אני כיון דנאמנת לאסור עצמה על בעלה מדין ע"א. והא הם ס"ל דע"א נאמן לאסור אפי' להוציא דבר מחזקת היתר. אבל אי אמרינן דנדה הוה דבר שבערוה ואינה נאמנת רק משום דשויתה אנחד"א א"ש דמהני אמתלא:
אמנם הגאון בעל המקנה הכריח דהיא נאמנת לומר נטמאתי הוא לאו משום דשויתה אנחד"א. מדנאמנת לחייב את בעלה קרבן אם בא עליה כדאיתא במס' נדה (יד:) דאם אמרה לו נטמאתי חייבין שניהם קרבן ואפי' שלא בשעת וסתה כדאיתא בשבועות (יח) כו'. ותו דהא קיי"ל דאפילו ראתה ולא הרגישה אינה טמאה מדאורייתא כדכתיב דם בבשרה עד שתרגיש בבשרה. ואי משום דנדה הוה דבר שבערוה ע"כ צ"ל כיון דאשה דרכה לראות דם לא מוקמינן אחזקה כדאיתא בכה"ג ריש נדה ודרכה נמי להרגיש כו' איתרע לחזקת היתר ושפיר נאמנת עכת"ד. ונפלאתי ע"ז האיך אפשר לומר דאשה אין לה חזקת היתר הא קיי"ל בריש נדה דדוקא לקדשים לא מוקמינן לה אחזקתה אבל לא לחולין. ואף אם נאמר כמ"ש חידושי הר"ן בנדה די"מ אע"ג דליכא חזקה מ"מ טהורה למפרע משים דגמרינן מסוטה. מ"מ קשה דא"כ אמאי אינה מקולקלת למנינה. ועוד לפי"ז מאי פריך שם הגמ' לשמאי מחבית דהוה ספק טבל והכא טהורה לגמרי הא טומאה למפרע גמרינן מסוטה ולכך מקלינן בספיקה. אבל גבי איסורא ודאי מספיקה אסורה. וכ"ש דקשה באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה דדיה שעתא. ואפי"ה נראה מפשטות הגמרא דשבועות דנאמנת לומר נטמאתי לחייבו קרבן. ועוד לפי"ד המקנה הדקל"ד דאמאי ס"ל להרמב"ם והרמב"ן והרשב"א באומרת טמאה אני לך דאין בעלה לוקה עליה:
ע"כ עלה בדעתי לומר דבר חדש דאף דאינה נאמנת אשה לאסור עצמה לבעלה לחייבו מלקות. מ"מ נאמת לחייבו קרבן ולא דמי לע"א דעלמא וכה"ג מצינו בקדושין (סג:) לענין נאמנות האב על בנו שהוא בן ט' או י"ג שנים. דאע"ג דאינו נאמן לענין מכות ועונשין מ"מ לענין קרבן נאמן. וכן נ"ל דאם אמר על בתו שהיא מקודשת אע"ג דקיי"ל דאין סוקלין על ידו מ"מ לענין לחייבו קרבן בודאי נאמן. כדמוכח שם מהסוגיא דמדמי להדדי. והאי נאמנות האב ע"כ לאו נאמנות גמור הוא כמו שני עדים בדבר שבערוה וע"א בשארי איסורים. אלא כמו נאמנות האיש על עצמו. דאל"ה קשה קושית הפ"י אמאי אין סוקלין ע"י האב כמו שאם אמר ע"א שהוא חלב דלוקין ע"י. ולחלק בין מלקות למיתה כמו שמחלק המהרי"ק לענין חזקה בלא ראיה שהובא בב"ש סי' י"ט. קשה מאד דמסוגיא דשם מוכח דאינו כן. מדקאמר שם הגמ' להדיא ואזדא ר"ח לטעמי' ומדמי שם נאמנות האב אם אמר שהיא מקודשת לנאמנות האב אם אמר שבנו הוא גדול בשנים. ובגדול בשנים קאמר הגמ' להדיא ראינו נאמן לענין עונשין. אך לפי"ז יהא ג"כ הדין באומרת א"א אני ובא עליה אחר בשגגה דנאמנת לחייבו קרבן אע"ג דאינה נאמנת לענין עונשין הן לעצמה והן לאחרים. וא"כ יצא לנו דגם בדבר שבערוה נאמנת לאסור לאחרים מדאורייתא כיון דמחייבת קרבן. ובנדרים בסוגיא דהאומרת טמאה אני לך בשיטת הר"א שהביא שם התוס' מוכח דאינו כן וכמעט לפי כל השיטות דשם מוכת דבעלה אינו מוזהר עליה משום דאינו מחוייב להאמין לה עפי"ד. ועיין בש"ש ש"ו פ"ח. וגם אין לומר כמו שהבאתי למעלה דברי שעה"מ דגמרינן מוספרה לה בין להיתר ובין לאיסור. וכן נראה דעת הטור מדהשיג על הרמב"ן דס"ל דאם הוחזקה נדה בשכנותיה מהני אמתלא ובאומרת טמאה אני לך לא מהני אמתלא. וכי גרע אומרת טמאה אני לך מהוחזקה נדה כו' אלמא דס"ל דגם באומרת טמאה אני לך לוקה בעלה עליה. והא דעת הטור כדברי התוס' והרא"ש דע"א אינו נאמן לאסור להוציא דבר מחזקת היתר. וע"כ צ"ל דס"ל דגמרינן מוספרה לה נמי אפי' לאסור. אבל צ"ע דא"כ אמאי לא ילפינן מיני' דע"א נאמן בכל האיסורים שבתורה אף להוציא דבר מחזקת היתר. והרא"ש [הובא בב"י סי' קמ"ז] כתב להדיא דהא דע"א נאמן באיסורין ה"מ לסמוך עליו להתיר דגמרינן מוספרה לה לעצמה. אבל להחמיר לא מחמרינן עפ"י ע"א. נראה להדיא מדבריו דלא גמרינן מוספרה לה להחמיר. והא דנאמנת לסתור מנינה הוא משום דאז אין לה חזקת היתר גמור כ"ז שאינה משלמת מנינה וצע"ג. ונ"ל לישב קושית המקנה דבאמת בכ"מ אם אמרה נטמאתי באופן שא"א לה לברר אינה נאמנת רק מטעם דשוי' אנחד"א. ולכך אין בעלה לוקה עליה לדעת התוס' והרא"ש אע"ג דלא הוה דבר שבערוה. כיון דאית לה חזקת היתר. ולדעת הרמב"ם והרשב"א והרמב"ן משום דהוה דבר שבערוה. והא דאם אמרה לו נטמאתי נאמנת לחייבו קרבן. היינו היכא שאמרה באופן שיכולה לברר. וכיון שיכולה לברר מחוייב להאמין לה. כדמוכח מסוגיא דקדושין הנ"ל. וגם מהרגשה לא קשה כלל כיון דחזקת דמים שבא בהרגשה כמו שכ' הרמב"ם. א"כ דוקא אם אמרה בפירוש שלא הרגישה אז אינה אסורה מדאורייתא. אבל מסתמא אמרינן בא בהרגשה וא"צ לנאמנות שלה. וזה ברור לפ"ד:
אמנם ראיתי אח"כ שמה שעלה בדעתי לומר שגם דעת הרמב"ן הוא דנדה הוה דבר שבערוה. א"א לומר כן. דא"כ ע"כ צ"ל דסובר כדעת המהרי"ק דהיכא דלא אתחזק איסורא נאמן אף בדבר שבערוה. ואף שלכאורה משמע כן דעתו בפ' התקבל גבי אמר לאחד צא וקדש לי אשה יעו"ש מה שהקשה הר"ן עליו. וכן ראיתי לגדולי האחרונים שמביאים ראי' מזה שדעת הרמב"ן כהמהרי"ק אבל מצאתי להרמב"ן בהדיא בריש גיטין וביבמות פ"ח דכתב בפירוש דבדבר שבערוה אף שלא אתחזק התירא אין ע"א נאמן. [וקושית הר"ן עליו צריך לישב מטעם אחר ואכמ"ל] וא"כ ע"כ ס"ל דנדה לא הוה דבר שבערוה. והא דאינו לוקה באומרת טמאה אני לך. הוא ע"כ משום דלא ס"ל כדעת הרמב"ם דאיסור שהוחזק עפ"י ע"א לוקה. ואף שהוא מן הירושלמי אולי הכריח מהגמ' דידן מסוגיא דקדושין דלא כהירושלמי וכקושית הפ"י שהבאתי למעלה. מ"מ דעת הרמב"ם והרשב"א נ"ל דס"ל דנדה מקרי דבר שבערוה וס"ל כדעת המהרי"ק. דעת הרשב"א דס"ל כדעת המהרי"ק מצאתי בש"מ כתובות דכתב בשם חידושי הרשב"א בסוגיא דפ"פ דהיכא דטוענת קודם שארסתני נאנסתי נאמנת. אף שראיתי לגדולי המורים שאמרו שאפי' טוענת קודם שארסתני נאנסתי כו' לקיימה אינו רשאי משום ס' סוטה. ואינו נראה כו' דלא גרע פ"פ משראינו שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת. והוי כחתיכת ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן עליה. ואעפ"י שזה עדות אשה בגופה אמרינן דנאמנת כדאיתא בברייתא לקמן זו היא עדות אשה שאשה כשרה לה כלומר לעצמה כו' עכ"ל. הרי ס"ל להדיא דדבר שלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר אף בדבר שבערוה נמי נאמן ע"א. ואין לדחוק ולומר דאיסור זונה לכהונה לא מקרי דבר שבערוה. ז"א כדמוכח להדיא בקדושין (סז.) גבי עובדא דינאי המלך. וכן מוכח שם תוס' רי"ד יעו"ש. ויותר מזה מבואר בסוגיא דגיטין (פט.) דאיתא שם אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה. ולפי רוב המפרשים שם איירי לכהונה. וכן פי' הרשב"א. וקאמר שם ריב"נ א"כ לא הנחת בת לא"א יושבת תחת בעלה. והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר כו' אלמא דאיסור זונה לכהונה מקרי ג"כ דבר שבערוה. וכן כתב הרשב"א בה' א"ב פי"ז הכ"א וז"ל יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה ואפי' הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שנתן לה גט ה"ז מותרת לכהן שאין אוסרין אשה משום אלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה עכ"ל. אלמא דס"ל דאיסור זונה לכהונה מקרי דבר שבערוה. וע"כ צ"ל דברי הרמב"ם דכ' בה' סנהדרין פ' ט"ז ה"ו דע"א שאמר גרושה או זונה אשה זו דנאמן. והקשה הפנ"י בק"א לקדושין הא קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים לסתור החזקה. ובאמת לכאורה סותר הרמב"ם דברי עצמו. דהא כתב להדיא בה' א"ב דבעינן עדות ברורה ע"ז. וצריכין לתרץ כמו שמתרץ שם הפנ"י דמיירי דבלא דברי העד כבר איתרע חזקת האשה משו"ה ע"א נאמן בה. דהוה כמו ספק חלב ספק שומן. אלמא דגם דעת הרמב"ם כדעת המהרי"ק דבדבר שלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר ע"א נאמן אף בדבר שבערוה וילפי זאת מנדה. וכיון שבארנו שדעת הרמב"ם והרשב"א דנדה הוי דבר שבערוה. א"כ יש לנו צירוף וסעד גדול לנ"ד שאין לחוש לדברי הרופא הנ"ל. שאף אם אמר להדיא שיודע עפ"י אומדנא שלא שלטה המכה בפנימית המקור. נמי אין הרופא נאמן להוציאה מחזקתה ולאוסרה על בעלה. סוף דבר בהא סליקנא ובהא נחתינא שהאשה הזאת מותרת לבעלה. וד' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:
כ"ד יו"ט ליפמן הכהן: