אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק חושן משפט › סימן יב

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק חושן משפט · סימן יב

סימן יא

שאלה מי שנתן לאחד מבניו בלשון ירושה. אם יכול להורישו דבר שלא בא לעולם. ואי אמרינן דדבר שלא בא לעולם אינו יכול להורישו אם יכול להורישו מלוה שיש לו על אחרים:

תשובה הנה בדין זה אם יכול להוריש לאחד מבניו בלשון ירושה דבר שלא בא לעולם כבר נתוכחו בזה גדולי האחרונים ז"ל. והנה השעה"מ בה' נחלות הביא בשם המהרי"ט דדבר שלא בא לעולם אינו יכול להקנות אף בלשון ירושה. עיין שם שהביא הרבה ראיות לזה. אמנם השעה"מ השיג עליו וכתב וז"ל האמנם תמה אני על הרב ז"ל איך אישתמיט מיני' דברי הנ"י שכתב בפ' י"נ דף רי"ז ע"א וז"ל ודאמר על אחד מן הפשוטים יטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר יטול הפשוט פי שנים וי"א שאינו נוטל בחלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקיה בהאי לישנא וזה דעת מורי ז"ל וי"ח ע"ז עכ"ל. והביא דבריו הד"מ סי' רפ"ו הרי בהדיא שלדעת הי"ח אפי' בנכסים שנפלו לאחר מותו דמקרי ראוי אפי"ה זוכה בו מכ"ש בנכסים שנפלו לאחר מכאן בחיים חיותו כו' עכ"ל והנה נעלם מהם תשו' הרי"ף סי' י"א דכתב שם להדיא כדברי המהרי"ט דז"ל שאלה מי שנתן נכסיו למי שראוי לירשו היכול להקנותו מה שלא בא לעולם. תשובה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין למי שאינו ראוי לירשו בין למי שראוי לירשו ושלום יצחק בן יעקב ז"ל עכ"ל. אלמא דס"ל דאפי' מחמת ירושה אינו יכול להוריש דשלב"ל דהא ס"ל להרי"ף דבין לשון ירושה ובין לשון מתנה אם ראוי לירשו נוטל משום ירושה [עיין ברי"ף פ' מי שמת גבי עובדא דאיסור גיורא]. וא"כ אמאי כתב הרי"ף דאינו קונה דשלב"ל אפי' אם ראוי לירשו:

ומה שהקשה השעה"מ ע"ד המהרי"ט מהנ"י לפע"ד נראה דאף שאמרינן דדבשלב"ל אינו יכול להקנותו בלשון ירושה דוקא דשלב"ל ממש. אבל מלוה יכול להקנות בלשון ירושה משום דמלוה לא מיקרי דשלב"ל. וכן מבואר להדיא בדברי הרמ"ה בחי' לב"ב (קכה) וז"ל וטעמייהו דרבנן גבי מלוה משום דמתנה קריה רחמנא וכו' ומלוה אע"ג דמוחזק הוא כיון דלא הוה קיימא ברשותי' דאבוה בשעת מיתה דלא הוה יכול לאקנויי לכל מאן דבעי לא קרינן בי' לתת לו ואע"ג דקיי"ל ש"מ שאמר הלואתי לפ' הלואתו לפ' ואע"ג דאין ראוי לירשו התם מדרבנן אבל מדאורייתא ל"מ מקני באמירה בעלמא אלא למי שראוי לירשו כו' עכ"ל. ולפי"ז נראה דכונת הנ"י דהביא המחלוקת דאם אמר על אחד מן הפשוטין יטול פי שנים אם נוטל בראוי בחלק היתר. אין כונתו על הנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דהתם ודאי אינו נוטל לכו"ע. אלא כונתו על מלוה אם נוטל בחלק היתר אם לא. דהא בכור אינו נוטל במלוה וע"כ י"א דגם הוא אינו נוטל מחמת הירושה במלוה דהא אמר יטול פי שנים א"כ כונתו שלא יזכה גם הוא אלא כבכור מה שבכור נוטל גם הוא יטול מחמת ירושתו כנ"ל ברור:

ונראה דע"ז קאי הספרי דדריש והיה ביום הנחילו וגו' את אשר יהיה לו מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק. קאי על ראוי זה היינו מלוה שהבכור אינו נוטל פי שנים בזה. אבל אם הוא נותן בלשון ירושה יכול להורישו אף מלוה אף שהוא ראוי אצל הבכור. ולא כמו שכתב המהריט"א בסוף בכורות דכונת הספרי הוא דיכול להורישו אפי' דבר שלא בא לעולם. דז"א אלא דהספרי קאי רק על מלוה. אבל לא על דבר שלא בא לעולם ממש. והדבר פשוט שהרבה יש לחלק בראוי גופי' בין דבר שלא בא לעולם ובין מלוה דאף שמקרי ראוי מ"מ מקרי מוחזקת קצת כמש"כ הרמ"ה שם. וראי' לזה דהא ס"ל לרבי דמלוה לא מקרי ראוי. א"כ אף לדידן דס"ל דגם מלוה מקרי ראוי מ"מ ודאי דמסתברא דהא דרבי קרא מאת אשר יהיה לו דלשון ירושה מהני להוריש אף ראוי לא רבי קרא אלא רק ראוי דמלוה אבל לא ראוי היינו דבר שלא בא לעולם משום דזה לא מקרי את אשר יהיה לו:

אך לכאורה יש להקשות ע"ד הרמ"ה דסותר דברי עצמו, דהוא כתב בפ' מי שמת (קנא.) גבי עובדא דאימי' דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגמא דשטרא אמרה להוי לעמרם ברי אתא אחיהו לקמי' דר"נ א"ל והא לא משך אמר להו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי וכתב שם הרמ"ה וז"ל שמעי' נמי מיני' כו' דאפי' בראוי ליורשו לא קני באמירה אלא במתנת ש"מ אבל בבריא לא מדקאמר ר"נ דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי דמשמע הא בבריא לא כו' עכ"ל. ולכאו' תמוה דהא הוא ס"ל דיכול להקנות הלואה אף בלשון ירושה למי שראוי לירשו. אבל באמת לאחר העיון בדבריו ניחא זה משום דהוא ס"ל דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי אף דלא אמר קני איהו וכל שעבודי' רק אמרה על מלוגמא דשטרא בלבד להוי לעמרם ברי מ"מ מהני מטעם דדבש"מ ככתוכמ"ס דמי והוה כאלו אמרה בהדיא קני איהו וכל שעבודא. אבל בבריא לא מהני כה"ג. אם אמר ירש פ' ברי הך מלוגמא דשטרא לא מהני עד דאמר ירש פ' ברי הלואת דהאי שטרא כנ"ל. ולדברי הרשב"א דס"ל דגם במתנת ש"מ צריך לומר קני אינהו וכל שעבודא. צ"ל הא דהשיב ר"נ להם משום דדברי ש"מ כו' משום דרצה להשיב להם דלכו"ע זכי בהו אף למאן דלא ס"ל כר"י בן ברוקא:

ובזה נ"ל לפרש דברי הגמ' שם (קמז:) דפריך שם על הא דאמר רבא אמר ר"נ ש"מ שאמר ידור פ' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה לא אמר כלום כו' והא אמר רבא אמר ר"נ ש"מ שאמר תנו הלואתי לפ' הלואתו לפ' אע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה. והנה הראשונים נדחקו בזה דהא יורש יורש נמי דירת בית ופירות דקל. ועיין בתוס' דדחקו בזה והגהת מרדכי בסוף ב"ב הביא בשם הראשונים ראי' מזה דדבר שאין בו ממש אינו יכול יורש ליורשה. ולפע"ד היה נ"ל לפרש דברי ר"פ הואיל ויורש יורשה היינו מה שהאב מוריש בן בין הבנים דהא הלואה יכול להוריש בן בין הבנים אבל דירת בית בלבד ופירות דקל בלבד אינו יכול להוריש בן בין הבנים. משום דדירה אין בה ממש ופ"ד הוה דשלב"ל. ומשום דלפי מאי דקיי"ל כריב"ב מתנת ש"מ כירושה שויא רבנן היינו כירושת בן בין הבנים. דדוקא כל מה שהאב מוריש לבן בין הבנים הוא דיכול ליתן במתנת ש"מ אף לאחר כנ"ל:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה