מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק חושן משפט · סימן ז
עוד להגאון הנ"ל. הנה מה שתמה כת"ר עלי וכתב וז"ל מאד נפלאתי על דבריו דהרי בס' הזכות שם מייתי ראיה מב"ק (מ) דקדם בע"ד ותפסי'. והיינו דמפרש לה בתפס שלא בעדים דחזינן דשוב ל"מ הודאה אח"כ. ולדברי כת"ר מאי ראי' משם דהא התם פוטר עצמו מכלום ומהני ביעותותא כ"ד. וגם הא אי"צ לפרש בתפס שלא בעדים רק אף בתפס בעדים כה"ג שוב ל"מ הודאה וכדבריו בנ"י לפי דעת כת"ר. ומוכרח מדבריו בספר הזכות דאף בפוטר עצמו מכלום עכ"ז בעינן דוקא ביעותותא דתפיסה שלא בעדים עכ"ל. אין מקום לתמיהתו כלל וכלל דהא מה שכתבתי דבפוטר עצמו מכלום ס"ל להרמב"ן דמהני ביעותותא אף כ"ד דהיינו תפיסה בעדים זהו דוקא לפי מאי דקיי"ל כמ"ד דפוטר עצמו מכלום אם הודה ואח"כ ב"ע חייב משום דאמרינן דהוא בא לפטור א"ע לכך הודה. ולדידי' ודאי איכא למימר דהיכא דהודה מחמת איזו ביעותותא לא מהני הודאתו לפטור א"ע היכא דפוטר עצמו מכלום. אבל לפי המ"ד דס"ל דמודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור אפי' בפוטר עצמו מכלום לדידי' ודאי לא מהני ביעתותא כ"ד לחייבו אפי' בפוטר עצמו מכלום אלא דוקא היכא דאיכא ביעותותא גדולה דהיינו תפיסה שלא בעדים כדמוכח שם (ע"ה.) להדיא דאמר ר"א מתני' וברייתא נמי דיקא כו' ברייתא דתניא ראה עדים שממשמשין ובאין ואמר גנבתי אבל לא טבחתי כו' ניתני או גנבתי או טבחתי ומכרתי אלא הא קמ"ל טעמא דאמר גנבתי הוא דחייב עצמו בקרן דפטור כו'. ואם נאמר דאף למ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ ב"ע כטור נמי איכא לחלק בין היכא דאיכא ביעותותא כ"ד או לא. א"כ אין ראיה משם דלכך לא מצי למיתני היכא דפוטר עצמו מכלום משום דשם מהני ביעותותא כ"ד. אלא ע"כ דלהך מ"ד לא מהני ביעותותא כ"ד לחייבו אפי' בפוטר עצמו מכלום. א"כ ממילא מסולק השגת כת"ר מעלי דהא דברי הגמרא דב"ק שהביא הרמב"ן ראיה משם על תפיסה שלא בעדים אזלי לפי המ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור אפי' בפוטר עצמו מכלום וכן כתבו שם התוס' ד"ה אי תם כו'. וכן פירשו כל הראשונים וכיון דלדידיה לא מהני ביעותותא כ"ד א"כ תפיסה בעדים דהו"ל ביעותותא כ"ד ודאי דלא מהני. אלא תפיסה שלא בעדים דהוי ביעותותא גדולה ובביעותותא דכה"ג כו"ע מודים דמהני וא"כ שפיר הביא הרמב"ן ראיה משם דביעותותא דכה"ג מהני אפילו היכא דחייב עצמו בקרן. כיון דהוי ביעותותא גדולה דמהני אפי' למ"ד דס"ל מודה בקנס ואח"כ ב"ע פטור אע"ג דלא מהני לדידי' ביעותותא כ"ד לחייבו מ"מ ביעותותא כה"ג מהני. א"כ ה"ה לדידן אפי' שחייב עצמו בקרן וזה ברור:
עוד האריך כת"ר להביא ראיה דהשגת הראב"ד על הרי"ף הוא הראב"ד בעל השגת על הרמב"ם והרז"ה. דלא כדברי. מחמת שנמצא לפעמים שהראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם רומז שכבר השיג על הרי"ף בזה. גם אנכי ידעתי מזה ואדרבא מזה מוכח כדברי. דלולא זאת היה אפשר לומר דהראב"ד סמך על מה שכבר השיג על הרי"ף בזה [כמש"כ כת"ר] אך מאחר שמצינו שלפעמים השיג על הרמב"ם ורומז להשגותיו על הרי"ף א"כ נראה דלא רצה לסמוך ע"ז מפני שאולי יראה הרואה שלא השיג על הרמב"ם יאמר שחזר מדבריו שהשיג על הרי"ף. א"כ האיך הניח בהרבה פעמים מלהשיג על הרמב"ם אף שכבר השיג על הרי"ף בזה. וזה ודאי דבר שא"א לומר שבאמת חזר מדבריו בכל הני מילי שהשיג על הרי"ף ולכך לא השיג על הרמב"ם וראיה גדולה לזה מכל הראשונים שהביאו דברי הראב"ד לדינא ולא התעורר אחד מהם לומר דחזר בהו הראב"ד כיון דלא השיג על הרמב"ם בזה. אלא ע"כ כמש"כ דהשגת הראב"ד על הרי"ף שחיבר הרמב"ן עליהם ספר הזכות הוא מראב"ד אחר. אך גם הראב"ד בעל השגת על הרמב"ם והרז"ה השיג ג"כ על הרי"ף במקום אחר ולכך נמצא שרומז עליהם. ועוד ראיה לדברי מהא דמצינו בהל' אשות פ' כ"ד ה"ב דכ' שם הראב"ד וז"ל הרב ז"ל כתב כן ותמהני עליו אילונית שלא הכיר בה למה יש לה תוספת עכ"ל. ונראה להדיא דלא השיג רק על אילונית בלבד:
אבל באלמנה ושניה שלא הכיר בה מודה להרמב"ם דיש לה תוספת כמו דצריכה גט כיון דלא חקר ולא דרש ממנה כמש"ב בספרי מלבושי יו"ט חלק אה"ע סי' א' יעו"ש. ובהשגותיו על הרי"ף מצינו להדיא דהשיג עליו גם על אלמנה שלא הכיר בה אמאי יש לה תוספת. ועיין בריטב"א ור"ן דכתבו להדיא דלפי"ד ה"ה בשניה שלא הכיר בה נמי אין לה תוספת. וכן נראה בהשגותיו על הרי"ף. אלא ודאי ע"כ צ"ל דהוא ראב"ד אחר. וגם מה שדחק כת"ר לישב דברי הראב"ד בה' עבדים ורוצה לומר דמש"כ הראב"ד דאין תפיסה מועלת בקנסות אלא במי שמחסרו ממון קאי גם על זה"ז כמש"פ אך זהו רק בקנס דרבנן. לפ"ד רחוק לומר כן בכוונתיה כיון דסתם וכתב אין בקנסות תפיסה מועלת כו'. ולא הזכיר כלל קנס דרבנן. אע"ג דהוא איירי שם בקנס דרבנן מ"מ כיון דבקנס דאוריי' מודה דמועלת תפיסה בזה"ז אפילו ביותר מכדי נזקו א"כ הו"ל להזכיר בהדיא כיון שהוא קנס דרבנן אין תפיסה מועלת ביתר מכדי נזקו ולא הו"ל לסתום הדברים. ועוד האיך אפשר לומר כפי' כת"ר בדעת הראב"ד דהוא אזיל לשיטתי' בפירושו במה דהשיג על הרי"ף בב"מ (לז.) והובא בש"מ. הא הראב"ד בעצמו לא השיג בהל' גזלה ואבדה פ"ד ה"ט על דברי הרמב"ם דפסק כר"ע א"כ ש"מ דהודה לי'. אלא ע"כ דהראב"ד שהובא בש"מ הוא הראב"ד שהובא בס' הזכות דהשיג ג"כ על הרי"ף כדברי' אלה שהובא בש"מ:
ומדי עיינתי בזה נתקשיתי בדברי הרמב"ן בספר הזכות סוף כתובות דהשיג הרמב"ן על דברי הראב"ד הללו וכתב חס לי' למרן ז"ל דנימא הכי שהרבה דברים דנו אותם חכמים משום פשיעה וקנס שלהם ואינן בכלל ד"ק אלא נגבין בבבל שלא אמרו אלא בממון הכתוב בתורה כגון ל' של עבד כו'. ולכאורה הא הראב"ד שפיר השיג על הרי"ף כיון דהוא בעצמו ס"ל כדברי הגאון גבי המוכר עבדו לעכו"ם דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל בחו"ל לא. אלמא ס"ל דכל קנסות דרבנן דינם כקנסות של תורה. א"כ האיך פסק דמחוייב להחזיר לכל או"א כר"ע משום קנס כיון דקנסות אין דנין בזה"ז. ובאמת הרא"ש השיג שם על דברי הגאון וכתב תמהיתי מאי ענין זה לקנסות שאין גובין אותו בבבל דזהו דוקא בקנסות של תורה וזהו על דרך הרמב"ן. אך דעת הרי"ף בעצמו נראה דהוא ס"ל לחלק בין היכא דאמרו חכמים להדיא דקונסין אותו כך וכך אף דהוא קנס דרבנן מ"מ דינא כקנסות של תורה. אבל היכא דלא הזכירו כלל בדבריהם דקונסין אותו אלא אמרו דהדין הוא כך וכך אף שזהו מחמת קנס בזה הוא הדין דגם בזה"ז גובין אותו. [ידוע הוא לכל והמפורסמות אינן צריכות ראי' כי כ"ז היא לדרשא ולפילפול. תורה היא וללמוד אנו צריכים אך למעשה בזמנינו ובמדינותינו נוהגים כמנהג המדינה ודינא דמלכותא דינא]. אכן דברי הרמב"ן צ"ע דנראה מריש דבריו דס"ל לחלק בין קנם של תורה לקנס דרבנן. וזהו כנגד דעת הרי"ף. ויותר נראה מהא דכתב שם הרמב"ן להדיא דגם הא דקנס ר"ל דהמבזה ת"ח צריך ליתן ליטרא דדהבא נוהג בזה"ז. וזהו דוקא אי אמרי'
**(הגה"ה א"ה ולפי"ד זה היה נעלם במחכ"ת מהל"מ בהל' יו"ח פ"ד הי"ז דכתב שם הרמב"ם וז"ל היתה רגלו עקומה לאחור או הפוכה על צידה או שהיה מהלך על ראשי אצבעות רגליו הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך הרי חליצתה פסולה עכ"ל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל לא שמענו שהדריסה מעכבת לפסול החליצה עכ"ל. וכתב הל"מ דבדברי הראב"ד יש שני פירושים דברי הה"מ דס"ל דאף בהך דמסגי אלוחתא בדיעבד לא פסול. ודברי הטור דס"ל בדברי הראב"ד דבהך דמסגי אלותתא פסול אפי' בדיעבד משום דמנעלו חולצת מעל כף רגלו ולא מעל רגלו. אבל באמת הראב"ד בעל השגות ודאי א"א לפרש כ"א מה שפירש בו הה"מ דאף בהך דמסגי אלוחתא בדיעבד החליצה כשרה. מדלא הזכיר הראב"ד כלל דבזה יש טעם אחר לפסול אפי' בדיעבד. אמנם הרא"ש והטור הם הביאו דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות דהוא ס"ל להדיא דהני תרתי שמעתתא דאמימר לאו חזי טעמא הוא דהא אמר צריך למידחסיה לכרעי' אי לא דחיס לא מפסלא לה חליצה והאי דקאמר האי מאן דמסגי אלוחתאי דכרעי' לא חליץ אי חליץ חליצתו פסולה וטעמא דמילתא משום דגב הרגל הוא שנקרא רגל ותחת הרגל הוא שנקרא כף הרגל כו' יעו"ש. ע"כ הג"ה:)** דקנס דרבנן גובין אותו גם בזה"ז כדברי הרא"ש. אף דקנסות דריש פרק המניח אינו נוהג בזה"ז משום דהתם הקנס הוא דאורייתא והקצבה הוא דרבנן כמש"כ הט"ז בח"מ סי' א'. אבל הכא כיון דכל הקנס הוא דרבנן לכך גובין אותו גם בזה"ז אח"ז ראיתי להרמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ג ה"ח דכתב על הא דליטרא דדהבא קבלה היא בידנו דגובין קנס זה בכ"מ בין בארץ ובין בחו"ל. ונראה מדברי הרמב"ם דבקנסות דרבנן אף שאמרו חכמים להדיא שזהו קנס מ"מ אם גובין אותו גם בחו"ל זהו לפי ראות עיני חכמים שקנסו ולכך תלוי זה לפי הקבלה. ובזה יש לישב דברי השו"ע חו"מ סי' שס"ג ס"ג דנראה שם דבגזלן עתיקא אין זה תלוי לפי ראות עיני הב"ד בשעת מעשה אם ראוי לקונסו או לא. אלא הוא קנס קבוע. והקשה הגר"א בסי' א' דהא לפי מאי דפסיק השו"ע כדברי הרי"ף והרמב"ם דגם קנס דרבנן אין גובין בזה"ז א"כ האיך פסק דגבי גזלן עתיקא קונסין אותו גם בזה"ז. אבל לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם דבקנס דרבנן תלוי לפי הקבלה א"ש דברי השו"ע כי גבי גזלן עתיקא מוכח מדברי הגמרא להדיא דגובין אותו גם בחו"ל. מ"מ דברי הרמב"ן הנ"ל צע"ק. וגם מזה יש להוכיח דהראב"ד בעל השגת אין זה הראב"ד שהובא בספר הזכות כי מדברי הראב"ד בעל השגת נראה שהסכים לדברי הרמב"ם, דבקנס דרבנן תלוי זה לפי הקבלה וכיון דקנס דרבנן הלוי לפי דעת החכמים שקנסו א"כ כ"ש דהיכא דלא גילו להדיא דזהו קנס בודאי דהדין הוא דגובין אותו גם בזה"ז. אמנם הראב"ד שהובא בס' הזכות ס"ל דכל שהוא מחמת קנס אין גובין אותו בזה"ז אף היכא דלא גילו להדיא שזהו קנם. ע"כ נ"ל ברור שהראב"ד בעל השגת על הרמב"ם הוא ראב"ד אחר. וכן הראב"ד שהובא ברמב"ן וברשב"א על חולין ע"ד צומות הגידין שהשיג על דברי רש"י אין זה הראב"ד בעל השגת על הרמב"ם כי הראב"ד בעל השגת לא חלק על הרמב"ם בזה אף שנראה מדבריו להדיא שעומד בשיטת רש"י ז"ל. אלא ע"כ הוא ראב"ד אחר והוא הראב"ד שהובא בספר הזכות. ונראה דהוא היה קשיש מהראב"ד בעל השגת והוא היה בן דורו של הר"ת עיין בתשב"ץ ח"א סי' ע"ב. אבל הראב"ד בעל השגת היה בן דורו של הבעה"מ וידוע שבעה"מ למד בישיבת של הר"ת אחר פטירתו והיה צעיר לימים כשנפטר הר"ת ועוד חזון למועד לבאר הדבר ביותר אי"ה כשאשיג את הספר תמים דעים להראב"ד ז"ל
עוד כתב כת"ר וז"ל ומה שגמגם כת"ר עוד על מה שישבתי תמיהתו על הרמב"ן מב"ק (קד) וכתבתי דפקדון לאו דוקא כעין הא דכתבו הראשונים ב"מ (טו) וגמגם כת"ר דלא דמיא להתם דהתם שפיר קרי לי' פקדון משום דדמיא לפקדון מעות מותרין. לדעתי ז"א דבפקדון מעות מותרין קיי"ל דאינו חייב באונסין קודם שהוציא וגם אם בא המפקיד לגבות קודם שהוציא מחוייב ליתן אותם המעות בעינם וכמו שהוכיח הח"צ בהגהותיו לט"ז חו"מ סי' ע"ג. משא"כ בהאי דב"מ (טו) דהוי מלוה ממש לגמרי [ומ"ש בשמ"ק שם דומיא דמעות מותרין ע"כ דלאו דוקא וכנ"ל] עכ"ל. נפלאתי על מעכת"ר דכתב בפשיטות דהכא חייב באונסין אף קודם שהשתמש. דלא כדברי הרא"ש בב"מ פ"א סי' ל"ז דכתב שם וז"ל ואם נגנבו או נאבדו אפי' קודם שישלח בהן יד חייבו באחריותו לפי שדעתו להשתמש בהן כ"ז שהקרקע ביד הלוקח כו' ולא גרע ממפקיד מעות מותרין אצל שולחני כו' עכ"ל. א"כ ס"ל להדיא דדוקא על גנבה ואבדה חייב כ"ז שלא השתמש לפי מאי דקיי"ל כר"נ. אבל לא באונסין. ונראה ברור דלפ"ד הח"צ גבי מעות מותרין ה"ה הכא כ"ז שלא הוציא מחוייב להחזיר לו אותו המעות בעין כמו שנראה מדברי הרא"ש דהכא דמי ממש למפקיד מעות מותרין. אכן דברי הר"ן בחידושיו. וכן הוא בנ"י דכתב ח"ל ומיהו לאו למימר דמעות פקדון גמור נינהו ושאם נאנסו נאנסו ללוקח דלא גרע ממפקיד מעות אצל שולחני דאמרינן בפ' המפקיד דישתמש בהן ולפיכך אם נאנסו חייב באחריותן לפי שכל מפקיד מעות אצל שולחני ע"ד שיוציאם הוא מפקידם אף כאן לוקח זה ע"ד שיוציאם מוכר נתנם לו ורשאי להשתמש בהם ואם נאנסו חייב באחריותן עכ"ל. צ"ע דלכאורה נראה מדבריהם דס"ל דהמוכר חייב באונסין הוא אף קודם שהשתמש בהן דלאחר שהשתמש פשיטא דחייב באונסין אבל באמת א"א לומר כן דהא כ' להדיא דלא גרע ממפקיד מעות מותרין. וכן גבי מעות מותרין כ' דחייב באונסין. ושם בודאי הא קיי"ל כר"נ דאינו חייב באונסין קודם שהשתמש. ע"כ נ"ל לומר דהא דכ' דחייב באונסין מיירי לאחר שהשתמש בהן. אך לא השתמש בכולו אלא במקצת מ"מ חייב באונסין על כולו [אף שמטעם שליחות יד א"א לחייבו] משום דלא גרע ממעות מותרין דהדין אף שלא השתמש אלא במקצת חייב באונסין על כולו ומזה יהי' ראי' לדברי הנתיבות סי' רצ"ב סק"י. ועיין ש"מ ב"מ (ל.) אבל קודם שהשתמש גם הר"ן והנ"י סוברים כדברי הרא"ש דגם גבי הכיר שאינו שלו פטור מן האונסין. מ"מ עדיין יש לחקור בזה לפי מש"כ הר"ן לתרץ דהא דגבי דמי אבדה כו"ע מודים דחייב באונסין אף קודם שהשתמש בהן. משום דמעות פקדון תלוי ברצון המפקיד ליטלם בכל עת שירצה מן הנפקד לכך אין דעתו כלל להלוותם ורוצה להחזירם כדי שיוצא מחיוב גנבה ואבדה. אבל גבי מעות אבדה אין הדבר תלוי בו להחזירם לכך שמו חכמים שדעתו של ב"א שרוצה להלוותם ולהתחייב באונסין. א"כ לפי"ז ה"ה גבי הני מעות כיון שהלוקח אינו יכול לתבוע מן המוכר מעותיו בכל עת שירצה כמש"כ הרא"ש שם להדיא שאם בא לתבוע פקדונו בעוד שלא הוציא הנגזל את הקרקע מת"י אין שומעין לו וגם הלוקח בודאי לא ירצה לקבל מעותיו בחזרה כ"ז שלא יטרפו ממנו דאדעתי' דהכי קנה שיהא הקרקע בידו והמעות ביד המוכר כ"ז שלא יטרפו ממנו. א"כ ה"נ י"ל דבודאי דעת המוכר הוא להלוותם ולהתחייב באונסין מיד. וכן נראה בש"מ דלפי דעת כמה ראשונים חייב המוכר באונסין אף קודם שהשתמש. ולכך דחקו בלישנא דפקדון. ואפשר לומר דאפי' לפי טעם הראב"ד שמחלק בין מעות אבדה למפקיד משום דבמעות אבדה יותר סמך דעתי' להשתמש בהן שיודע שישהא אצלו ימים רבים מ"מ יש לומר דגם הכא סמך דעתי' שהנגזל לא יבוא מיד לטרוף ממנו כיון שלא טרף עד עתה דאל"כ למה קנה. מ"מ לדינא צ"ע כי הא הרבה גדולי הראשונים סוברים דלכך בדמי אבדה הוה שואל מיד משום כיון דמעיקרא הוה ש"ש לכך מעלינן לי' מחמת היתר שימוש להיות כשואל. א"כ לפי"ד נראה דגבי מעות מכר הנ"ל כ"ז שלא השתמש לא הוה אלא כש"ש בלבד. וכ"ש לפי"ד התוס' שם (מג.) ד"ה מאי כו' דנראה מדבריהם דלר"נ מחמת היתר תשמיש בכ"מ אינו חייב באונסין קודם שהשתמש. וכן הוא דעת הרא"ש כמש"ל. א"כ זה הוה פליגתא דרבוותא כנ"ל:
ועל מה שתירצתי דלכך קאמר לישנא דפקדון משום דדינא כפקדון לענין שביעית ולענין למשכנו. כתב כת"ר דלענין שביעית ודאי הנכון אתי משום דהוי כהא דש"ע סי' ס"ז סעי' ט' בהג"ה בשם מהרי"ק כל פקדון דהוי כתנאי ובממון תנאי קיים. משא"כ לענין למשכנו דנראה דתנאי ל"מ דנראה דהוי כאיסורא ולא כדבר שבממון. ה"נ ענין כזה ל"מ וצ"ע עכ"ד. לפ"ד לא דמי דשם כיון דהיה הלואה באמת ומ"מ כתב לו דקבל בפקדון א"כ למאי כתב לשון פקדון אלא כדי שלא תשמטנה שביעית והוה כאלו התנה. אבל היכא דבאמת נתן לו בפקדון אך דנתן לו רשות לאישתמושי בהן וכיון שהשתמש נעשה כהלואה בידו א"כ מנ"ל לומר דהוה כאלו התנה שלא תשמטנה שביעית גם מש"כ כת"ר משא"כ לענין למשכנו דתנאי ל"מ בזה משום דזה הוה מילתא דאיסורא. לא ידעתי מנ"ל דזה הוה יותר מילתא דאיסורא משביעית דהא ודאי אם נותן לו רשות לכנוס לביתו למשכנו מותר א"כ אמאי לא יועיל תנאי בזה. אף שלכאורה מדברי הרא"ש בתשו' ס"ח פרט י"ג נראה קצת כדברי כת"ר דזה דמי כהתנה לילך עמו בדיני עכו"ם. אבל באמת יש לדחות דאין כוונת הרא"ש שם לדמות להדדי. אלא כוונתי' הוא דגם הכא יש לתרץ לשון השטר דאין כוונתי' לעבור על ד"ת אבל ודאי היכא דהתנה להדיא דנותן לו רשות לכנוס לביתו למשכנו בלא רשות ב"ד אף שיהא שם ב"ד ודאי דרשאי משום דזה הוה תנאי שבממון ותנאי' קיים. אבל באמת נראה דהכא לא דמי כמו שהתנה עמו. אך מה שכתבתי בפשיטות דשביעית אינה משמטתו ומותר לכנוס לביתו למשכנו הוא מטעם אחר. דסברתי היה בזה כיון דמתחילה בא לידו המעות בתורת פקדון ולא לשם הלואה ע"כ אין שביעית משמטתו ומותר לכנוס לביתו למשכנו. ולמדתי זאת מדברי המרדכי בסוף פ' המפקיד דס"ל דגבי מעות מותרין אם השתמש בהן ורוצה לתת ריוח להמפקיד מותר. וכן משמע בשו"ע חו"מ סי' רצ"ב ס"ז בהגה' כמש"כ שם הסמ"ע. וע"כ הטעם הוא כיון דמתחילה בא לידו בתורת פקדון לכך אין דינו כמלוה לענין רבית אף לאחר שהשתמש. א"כ ה"ה לענין שביעית ולמשכנו אין דינא כמלוה. כך הי' נראה בעיני. אבל כעת התבוננתי בזה וראיתי דגם דינא של המרדכי דמתיר לתת ריוח אם רוצה אף לאחר שהשתמש לאו כו"ע מודים בזה. והרא"ש ודאי לא ס"ל הכי דהא גבי הכיר שאינו שלו כתב הרא"ש דלכך אין לו שבח משום דאי הוה יהיב לי' שבחא מיחזי כרבית אע"ג דזוזי לרב הוה כפקדון מ"מ לאישתמושי יהיב ניהלייהו והוי כהלואה ומיחזי כשכר מעותיו ואפי' פירש לו השבח לא יהיב לי' מידי. והא הוא בעצמו ס"ל דהכא דמי ממש למפקיד מעות מותרין כמשב"ל. ואם איתא דס"ל דמותר לתת ריוח אח"כ במפקיד מעות מותרין א"כ אמאי אסרינן הכא ליתן בעד השבח משום דמיחזי כשכר מעותיו כיון דשכר מעותיו גופא נמי מותר ליתן אם ירצה לתת לו חלק מן הריוח שהרויח בהן כיון דמתחילה בתורת פקדון בא לידו. א"כ כ"ש דמותר ליתן לו בעד השבח מה שלפי האמת אין זה ריבית כלל והאיך שייך למיגזר בזה שלא יאמרו שנותן לו שכר מעותיו כיון דשכר מעותיו גופא אין בו איסור רבית. אלא ודאי דהרא"ש ס"ל דאף דמתחילה בתורת פקדון בא לידו מ"מ לאחר שהשתמש בהן הוי מלוה ממש ויש בזה איסור רבית דלא כדעת המרדכי. והמרדכי נראה דס"ל כדעת התוס' דאם כתב לו אחריות יש לו שבח ולפי"ד ע"כ צ"ל דהא דשבח אין לו הוא לאו משום איסור רבית אלא מה"ד אין לו שבח. וכן הוא דעת הראב"ד דלכך קאמר לישנא דפקדון דאם כתב לו אחריות מותר לקבל בעד השבח. ועיין ביו"ד סי' קע"ז סי"ט. וצ"ע האיך כוונתי' אם כוון לדברי המרדכי הללו ומיירי אף במקום שמותר להשתמש מותר לתת ריוח אח"כ אם ירצה. או כוונתי' לדברי השו' הרשב"א ושם מיירי להדיא במקום שאסור להשתמש ולכך מותר לתת לו ריוח אח"כ אם ירצה כיון דלא נתן לו כלל לשם הלואה. אבל במקום שמותר להשתמש א"כ הרי נותן לו לשם הלואה אם ירצה להשתמש אסור ליתן לו ריוח אח"כ אף דמתחילה בתורת פקדון בא לידו מ"מ עתה הרי מלוה היא בידו. ונפלאתי מה שלא בארו האחרונים להדיא זאת. ואם נאמר כמו שהוכחנו מדברי הרא"ש וכן נראה מתשו' הרשב"א דבמקום שמותר להשתמש אף דמתחילה בתורת פקדון בא לידו מ"מ הוי כמלוה ממש לענין איסור רבית א"כ אפשר דלפי דעתם גם שביעית משמטתו וכ"ש דאסיר לכנוס לביתו למשכנו דלאו בתר מעיקרא אזלינן דבא לידו בתורת פקדון. אלא בתר בסוף אזלינן:
אמנם כעת נ"ל לדון בדבר חדש אף שלא נראה כן מגדולי האחרונים כי לפעד"נ דהא דשולחני או חנוני אם הפקיד אצלם מעות מותרין מותר להשתמש בהן לא שמותרין להוציאם על כל צרכיהם דבזה ודאי לא עדיפא מבעה"ב. רק דמותרין להחליפם או לקנות בהם סחורה להשתכר. כי אמדו חכמים כיון שהפקיד אצלם מעות מותרין והוא יודע שהם צריכין תמיד למעות לקנות סחורה או להחליף ובטוח הוא שבכל עת שיבא לקבל מהם בחזרה יחזירו לו כיון שהם או תמורתם קיים ע"כ נותן להם רשות להשתמש במעותיו היינו לקנות סחורה או להחליף. אבל להוציא על שאר צרכיהם נראה דאסור ומיקרי ש"י בפקדון דבזה לא עדיפי חנוני ושולחני מבעה"ב. ולכך קאמר המשנה מותר להשתמש. ולא קאמר מותר להוציאם משום דאין להם אלא היתר שימוש בלבד וכן גבי מוצא אבדה שהתירו חכמים להשתמש בדמי אבדה לא התירו אלא בכה"ג כדי שבכל עת שיבא בעל האבדה יכול לקבל מעותיו כיון שהם או תמורתם יהי'. ואפשר לומר לכך קאמר הגמרא והוה שואל עלייהו ולא קאמר והיה לוה עלייהו כמו שהקשו שם התוס'. משום דאי הוה נקיט לוה הוה משמע דמותר להוציאם גם על שאר צרכיו [אך מכבר ישבתי קושית התוס' ע"פ דברי רש"י שבת (קמח.) דהלואה הוא סתם ל' יום. אבל שאלה ניתן לתבוע בכל עת שירצה. וכן מצאתי בבעה"ת שער מ"ז שמישב כן בשם הרמב"ן דמש"ה נקט גבי הכיר שאינו שלו לישנא דפקדון ולא קאמר לישנא דהלואה] ומחמת זה נ"ל דאם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו. כי כל מה שקנה בדמים הללו או החליפם המה משועבדים להמפקיד וזה עדיף מעסקא דפלגא מלוה דהוי סברי נהרדעי שם (קד.) דאפי' למשתי בהו שכרא שפיר דמי דלכך קרי לי' מלוה. וכן רב אידי בר אבין ס"ל דאם מת נעשה מטלטלין אצל בניו. ואנן לא קיי"ל כוותייהו. אבל הכא גבי פקדון כו"ע מודים דאסור למשתי בהו שכרא א"ב אינו עשה מטלטלין אצל בניו אם ידוע שזהו חליפי מעותיו. וכן הוא קודם לגבות מהם משארי הבע"ח:
אך ראיתי לגדולי האחרונים דלא סברי כן דבסי' צ"ט בש"ך סק"ב כתב שם דבפלגא מלוה דעסקא הוא שוה לשאר בע"ח. וכן כתב דאם הביא ראי' שהפקיד אצלו מעות מותרין לא מהני כיון דיש לו רשות להשתמש בהן הו"ל לוה עלייהו ושוה לשאר בע"ח. והאחרונים השיגו על הש"ך שם דהא כ' הרי"ף והרמב"ם הרא"ש דאף בפלגא מלוה אם יש ראי' דהעסק זה הוא מעסקא שלו אפי' בפלגא מלוה הוא קודם לשאר בע"ח. וכן במעות מותרין השיגו עליו דאמאי ס"ל דאפי' קודם שהשתמש הוא שוה לשאר בע"ח. אבל לאחר שהשתמש בזה נראה מדבריהם דמודים לדברי הש"ך דהוא שוה לשאר בע"ח. אבל לפעד"נ דאינו כן דאם ידוע דזו הסחורה קנה במעות שהפקיד אצלו הוא קודם לשאר בע"ח. וראי' גדולה לדברינו אלה מתשו' המהרי"ו סי' ל' דכתב שם דאפי' למאן דס"ל דאם תפסה האשה מטלטלין בעד כתיבתה אין מוציאין מידה ה"מ הלואה בעלמא. אבל בנ"ד כיון שהיא עצמה מודה כי הרי"ג זהובים באו בפקדון ליד בעלה כיון דפקדון הוי בהא ליכא מאן דפליג דבע"ח קדים ואפי' תפסה מוציאין מידה עכת"ד. והובא זאת בשו"ע אה"ע סי' ק"ב ס"ב בהגה'. והא ההם השתמשו בזה הפקדון כמו שמבואר שם באותה תשובה דמחייבה המהרי"ו לפרוע מטעם אחר. דכתב שם אבל האי איתתא מ' חנה כיון שבידה היה הממון והיא היתה נושאת ונותנת בו והיתה מרווחת עמו כו' עכ"ד. ואם איתא כדברי האחרונים הנ"ל דלאחר שהשתמש בהן דינא כשאר בע"ח האיך חייבה המהרי"ו מקודם לפרוע מטעם שהודה בעצמה שבא לבעלה בתורת פקדון הא לאחר השימוש חזר להיות כדין מלוה על בעלה. אע"כ צ"ל כמש"ב דבפקדון אפי' לאחר שהשתמש דינא כמו פלגא מלוה דעסקא ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו וגם הוא קודם לכל [וכעת מצאתי בש"ע עם בה"ט סי' מ"ז נדפס הג"ה מהג' מו"ה עוזר וכתב בפי' כדברי.] ונראה דזה היה פשוט להמהרי"ו ולכך כתב דזה אין צריך לפנים ונראה דגם הרמ"א שהביא דברי המהרי"ו הנ"ל להלכה בא להשמיענו דאפי' במעות מותרין נמי לא מהני תפיסתה לא מיבעי קודם שהשתמש דודאי לא מהני תפיסתה. ודלא כדעת הש"ך. אלא אפי' לאחר שהשתמש והחזירן למקומן או שידוע מה שקנה בהם נמי לא מהני תפיסתה. ונפלאתי על הגר"א דכתב על דברי הרמ"א הללו דזה אינו צריך לכתוב. דלפע"ד דברי ברורים הם דזהו כוונת הרמ"א. וכן נראה דזה היה ג"כ כוונת המהרי"א [שהג"ה נובע ממנו] דכתב שם בסי' ר"ס וז"ל ואם נפשך לומר שמ"מ כתובתך קודמת לבע"ח גם ע"ז יש תשובות ישרות נוכחות מפורשות בפסקי הגאונים אין צריך עתה לבא לבארם כו' עכ"ל. דכוונתי' הוא דאף לאחר שהשתמשו בזה הפקדון א"כ הוא מיקרי בע"ח. מ"מ יש בידו פסקי הגאונים דהוא קודם לכל הבע"ח. משום דזה לא גרע מפלגא מלוה דעסקא. ואפשר דזה ג"כ כוונת הח"מ שם. ויעויין בקונ"א בהפלאה סי' ק"ב דכתב על הח"מ ועיין בחו"מ סי' מ"ז בש"ך דס"ל דמעות פקדון הו"ל כמלוה כיון שיכול להוציאה כשאין צרורין וחתומין וצ"ע בתשו' מהרי"ו שם מפורש דמיירי במעות ואפ"ה פשיטא לי' דפקדון צריכה להחזיר ע"ש עכ"ל. וכן כתב הגאון בעל ב"מ. ולפע"ד יותר יש ללמוד מדברי מהרי"ו ומהרי"א דאפי' לאחר שהשתמש נמי הוא קודם לכל הבע"ח. עוד כתב שם הב"מ דראיות הח"מ הכא מעסקא אף דאפשר לדחותה שאינו דומה לפקדון שמותר לו להוציא להש"ך מ"מ על הש"ך כו'. אבל לפי מש"ב אין שום חילוק בין פלגא מלוה דעסקא למעות מותרין דפקדון דבודאי במעות פקדון אף דמותר להשתמש בהן מ"מ אסור למשתי בהו שכרא ואינו מותר אלא לעסוק בהו בלבד כדי להרויח בהן וכמשב"ל. ולכך פסקו המהרי"ו ומהרי"א דבעל הפקדון קודם לכל הבעה"ח אפי' לאחר שהשתמש ואל תשיבני מברייתא שהובא בב"מ (מג.) ואם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם הוציא מעל הגזבר הא לדברינו אם הוציא על שאר צרכיו הוה ש"י בפקדון ואין לו רשות ע"ז א"כ בזה לא מעל הגזבר כיון דע"ז לא נתן לו רשות א"כ האיך קאמר הברייתא אם הוציא דמשמע גם על שאר צרכיו דז"א דהא באמת לשון הוציא שייך נמי אם הוציא על קניית סחורה או החליפם. אך לשון שימוש משמע דיקא רק לקנות בהם סחורה או להחליפם ולא על שאר צרכיו וכיון דנקט מעיקרא לישנא דשימוש לא איכפת לי' להתנא מה דנקיט אח"כ לשון הוציא:
אח"ז דקדקתי היטב בדברי המרדכי סוף פ' המפקיד וראיתי דשם מבואר להדיא כדברי דכתב שם דהיכא דהפקיד אצלו מעות מותרין והלוה לעכו"ם על משכן לאו פושע הוא. אבל היכא דהלוה לעכו"ם באמנה פושע הוא. א"כ מוכח להדיא דס"ל דאינו רשאי לעשות בהן כל צרכיו כמו בשאר מלוה דעלמא רק דמותר לעסוק בהן באופן שיהא המפקיד בטוח במעותיו בכל עת שיבוא. ולכך אם הלוה לעכו"ם באמנה פושע הוא. אבל אי אמרינן דזה דמי לשאר מלוה דעלמא א"כ לא שייך לומר דפושע הוא ע"ז כיון דרשאי לעשות בהן כל מה שירצה. וגם אמאי כ' שם המרדכי דאם קדם ושילם זכה הנפקד בהרבית. ואם לאו שייך להמפקיד כיון דרשאי לעשות בהן כל מה שירצה, א"כ מה שייכות המפקיד להרבית שעלה ביד הנפקד דהא זה דמי כמו שהלוה מעות שלו. אבל לפי"ד דאינו רשאי לעסוק בהן רק באופן שיהא המפקיד בטוח בכל עת שיבוא ויקבל הן או תמורתם. וגם הוא קודם בתמורתם לשאר הבע"ח א"ש דברי המרדכי שם. וגם דברי הט"ז בחו"מ סי' רצ"ב שמישב שם מה שהקשה הסמ"ע בסי' פ"א על הא דס"ל להרא"ש אם אמר לו אתן לך ריוח מכאן ולהבא לא הוה אלא דברים בעלמא. והכא פוסק הרמ"א בשם המרדכי דאם אמר הנפקד להמפקיד אני אתן לך ריוח מכאן ולהבא חייב ליתן לו. ומחלק בין חוב לפקדון אפי' במקום שמותר להשתמש. דחוב שנתן להוצאה אעפ"י שהגיע ז"פ וזה מעכב מ"מ אינו עושה איסור בזה. אבל בפקדון כיון שהמפקיד תובע פקדונו ואמר שרוצה להרויח מאז אסור להשתמש בהן ולכך אם הרויח בהן חייב לשלם גרם ההיזק מה שבטל כיסו של חבירו א"ש לפי"ד שבארנו דמעות פקדון אף שמותר להשתמש בהן מ"מ לא נתן להוציא על שאר צרכיו לכך מיד כשתבע מחויב ליתן לו הן או תמורתם ואסור לעכבם. ולכך אם עכב תמורתם והרויח בהן חייב ליתן לו הריוח. אבל אי אמרינן דמותר להוציא על שאר צרכיו כשאר מלוה והוא אינו שייך כלל לתמורתם והוא שוה לשאר בע"ח כדעת גדולי האחרונים אין שום מקום לדברי הט"ז מה שמחלק בין חוב לפקדון כיון דגם בפקדון לאחר שהשתמש הוה כשאר מלוה לפי"ד:
ולפי דברינו אלה דמעות מותרין אפי' לאחר שהשתמש בהן לא גרע מפלגא מלוה דעסקא א"כ לפי מה שהסכימו גדולי האחרונים כשיטת הרדב"ז דפלגא מלוה דעסקא אינה משמטת כיון דאם מת אינה נעשה מטלטלין אצל בניו. א"כ ה"ה גבי מעות מותרין אפי' לאחר שהשתמש בהן נמי אינה משמטת אפי' אם נאמר דלאו בתר מעיקרא אזלינן דבא לידו בתורת פקדון אלא בתר בסוף אזלינן ועתה הרי היא מלוה ביד הנפקד מ"מ אינה משמטת משום דהתמורה בעד מעותיו משועבדת לו וכן מותר לכנוס לביתו למשכנו נמי מטעם זה. ואם הוציא על שאר צרכיו ודאי אינה משמטת כי ע"ז לא נתן לו רשות והוה ש"י בפקדון. וע"כ מותר לכנוס לביתו למשכנו:
אך לכאורה יש סתירה לדברינו אלה מדברי הרמב"ן הובא בש"מ שם (מג.) וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרינן פ' השואל המשאל קרדום של הקדש הוא מעל לפי טובת הנאה שבו ואקשינן עלה בגמרא ואי לאו דקני אמאי הוא מעל לפי טובת הנאה שבו והכא נמי יהא יכול לחזור בו ולומר לו שלא ישתמש בהן ואפ"ה אמרת דמעל לא תיקשי לך דשאני התם שהכל חוזר בעינו ואין בו מעילה אלא כמה שאדם רוצה ליתן בטובת הנאת הבקיעה ואם יכול לחזור בו מאי טובת הנאה איכא שימעול בו הרי אין אדם רוצה בשאלה כלום אא"כ כבר נשתמש בו מאחר שברשותו לחזור בו אבל הכא בתורת הלואה יהבינהו כיון שיכול להוציאם ואינם חוזרים בעין ואפי' מחזירם בעינם כמשלם הלואתו דמי ואפשר שאם חזר בע"ה ואמר לשולחני איני רוצה שתוציאם תנם לי בעינם נותן לו מעות אחרים ואין בזה איסור שע"מ להוצאה נתנם לו ומלוה נינהו ואם קדש בהם אשה אינה מקודשת דלאו ברשות בעלים קיימי לחזרה וה"ה לאונסין כמלוה גמורה לדעתי' דרב עכ"ל. ואם נאמר כפי דברינו דבמעות מותרין אינו יכול להוציאם לשאר צרכיו וצריך להעמידם בעסקא כדי שיהא בידו בכל עת שיתבענו א"כ קשה דאמאי ס"ל להרמב"ן אם נאמר דלר"ה יכול להחליפם במעות אחרים קודם שהשתמש אם קדשה בהן אינה מקודשת משום דהוה כמלוה גמורה הא רש"י כתב בקדושין (מז.) דלכך המקדש במלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה נתנה. הלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענה וכיון דלהוצאה נתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי עכ"ל. א"כ הכא במעות מותרין כיון שצריך להעמידם תמיד בעסקא ולא להוציא על שאר צרכיו א"כ אמאי אם קדשה בהן אינה מקודשת. ולפי"ז נראה דיכול לקדשה בהן אפי' לאחר שהשתמשה בהן וכ"ש קודם שהשתמשה. אך אפשר לומר דהרמב"ן ס"ל כדעת מהר"ם הובא בתשו' מיימוני ה' משפטים סי' י"ב דס"ל דגם אם קדשה בפלגא מלוה דעסקא אינה מקודשת אע"ג דמחוייב להעמיד תמיד בעסקא מ"מ שם מלוה עלי' ואינה מקודשת. ודלא כפי מה שנראה מדברי רש"י. א"כ אפשר לומר דגם הרמב"ן ס"ל כפי מה שהוכחנו מדברי המרדכי דמעות מותרין מחוייב להעמיד תמיד בעסקא מ"מ אינו יכול לקדשה כיון דשם מלוה עלי':
אמנם מדברי הרא"ש בב"מ פ' הזהב סי' י"ג נראה דלא ס"ל הכי. דכ' שם אם מותר להשתמש במעות המקח או לא נוכל לומר דזה תלוי אם מעות קונות ד"ת אם לאו. וכמש"כ התוס' שם (מג.) מאי איריא כו' אח"כ מסיים שם ומיהו בחלוק פסק זה לא נפקא מינה לדידן לפי מה שפסק ר"ת ז"ל דאנן חשובין כשולחני לפי שרוב עסקינו בריבית וצריכין אנו תמיד למעות כשולחני וכ"ש בדמי מקח שיכול להשתמש אעפ"י שלא נגמר המקח עכ"ד. וזה ודאי נראה דאי אמרינן כיון דמעות קונות ד"ת ע"כ מותר להשתמש במעות המקח משום דהוה שלו ממש ה"ה דמותר להוציא על שאר צרכיו ואפי' למשתי בהו שכרא. וכן איתא להדיא שם בדברי הרי"ף מה שהביא בשם רב האי גאון דמותר לאפקינון בכל מאי דבעי וכן איתא להדיא בתשו' הגאונים הביא הב"י בסי' קצ"ח יעו"ש. ואם איתא דהרא"ש סובר דמעות פקדון אינו רשאי למשתי בהו שכרא א"כ אמאי כתב דאין חלוק בפסק זה לדידן דחשיבי כו"ע כשולחני הא יש חלוק אם רשאי למשתי בהו שכרא אם לאו, אע"כ דלא ס"ל כמו שהוכחנו מדברי המרדכי אף שדברי הרא"ש לכאורה תמוהין בלא"ה דהא הביא שם הרא"ש בשם הרי"ף מש"כ בשם רב האי גאון מעות המקח הוה מיד כהלואה ביד המוכר אף קודם שהשתמש. וע"כ משום דאנן ס"ל דמעות קונות ד"ת לכך הוה המעות ברשות המוכר מיד לכל מילי. ונראה דגם הרא"ש מסכים לזה. וכן הביא הטור בסי' קצ"ח דבריו ולא הביא ע"ז שום חולק א"כ האיך כתב דאין נ"מ בחלוק פסק זה. הא יש נפקותא דאי מטעם משום דמותר להשתמש במעות פקדון א"כ אינו חייב באחריותן אלא לאחר שהשתמש בהן. ואי מטעם מעות קונות ד"ת חייב באחריותן מיד אפי' קודם שהשתמש. אך זה אפשר לדחוק דכונת הרא"ש דאין חלוק בפסק זה היינו לענין היתר שימוש. אבל ודאי יש חלוק בפסק זה קודם שהשתמש בהן. ולענין דינא כיון שהביא בסוף דברי הרי"ף נראה דהסכים לדבריו לכך לא הביא הטור שום חולק ע"ז. מ"מ נראה דאף לפי דברי הרא"ש דס"ל דרשאי להוציאם על כל שאר צרכיו כמו בכל מלוה דעלמא מ"מ אם החזיר המעות למקומן לאחר שהשתמש אז לא הוה כמלוה בידו וכל הבע"ח שבאו לגבות שוין בזה אלא המפקיד קודם לגבות מהן כיון שהחזירן למקומן ויחדן בשבילו. דהא כתב שם הרא"ש לישב דברי הרי"ף מה דהוצרך להביא ראי' מדברי רב האי גאון דלאחר שהשתמש חייב באונסין וכתב אלא בעי למימר אחר שנשתמש בהן והחזירה למקומה דמדינא לא בעי דעת בעלים אפי' לר"ע כיון שברשות שלח בהן יד אפיה"כ חייב באחריותן הואיל וכבר נהנה מהן ועוד מצפה להנות אם תזדמן לו סחורה כו' עכ"ד. א"כ מוכח להדיא מדברי הרא"ש דלאחר שהחזירן למקומן הם שייכים להמפקיד אף שהוא חייב באונסין. דאל"כ עדיין נשאר קושית הרא"ש פשיטא דהוא חייב באונסין אפי' לאחר שהחזירן למקומן דהא בכל מנוה כ"ז שלא החזיר ליד המלוה וזכה בהן עדיין הוא חייב באונסין. ואמאי הוצרך הרא"ש ליתן טעם בזה מה דחייב באונסין. וכן תמה בזה הגאון בעל מ"א בה' שומרים סי' כ"ה יעו"ש. אע"כ דהרא"ש ס"ל דזה לא דמי לשאר מלוה ואם החזירן למקומן הם ברשות המפקיד. וצריך לדחוק משום דהוה כאלו התנה מתחילה להדיא דאם יחזירן למקומן יהא של המפקיד מ"מ חייב באונסין משום דהא כבר נהנה ועדיין הוא מצפה להנות מהן. ואין לפרש דברי הרא"ש דלא מיירי שהשתמש בהן והוציאם לגמרי אלא מיירי שהשתמש בהן היינו כגון שולחני הניחם על שולחנו כדי להתראות בהם ואח"כ החזירם למקומן לכך הוצרך הרא"ש לומר דלכך חייב באונסין משום דכבר נהנה מהם ועוד מצפה להנות מהם. דז"א דהא זהו איבעי' דלא איפשטא שם (צו.) שאלו לראות בהו מהו. והוה ספיקא דדינא וא"כ אי אמרינן דלא מהני גבי שאלה לחיובא דאונסין משום דהנאה מיני' בעינן א"כ ה"נ אע"ג שהשתמש בהן והניחם על שולחנו להתראות בהן הוה כאלו עדיין לא השתמש בהן כלל משום דהוה ספיקא דדינא אם זה מיקרי הנאה שיהא חייב בעד זה על אונסין. אע"כ מיירי דהשתמש בהן היינו שהוציאם מ"מ מהני חזרה למקומם דלהוי ברשות המפקיד וכמש"ב:
עוד נ"ל דע"כ צ"ל דהרא"ש ס"ל דאם בא המפקיד לתבוע לאחר שהחזירם למקומן אינו יכול הנפקד להחליפם באחרים. דאי יכול להחליפן באחרים א"כ הוה עדיין כמלוה בידו ואמאי צריך הרא"ש ליתן טעם מה דחייב באונסין. א"כ כ"ש דס"ל דלר"ה קודם שהשתמש יכול לתבוע אותן המעות בחזרה וס"ל כדברי הרמב"ן הנ"ל בתחילת דבריו. דלא כדברי התוס' שם (כט.) ד"ה והוי שואל כו'. וכן נראה דעת רש"י שם (מג.) ד"ה ואי שואל לא הוי כו' דלא ס"ל כדברי התוס'. דכתב שם דלכך הוי שואל וחייב באונסין משום דכל הנאה שלו. ולדברי התוס' אין צריך לזה אלא דלכך חייב באונסין משום דהמעות הם שלו לגמרי משעה שמסר לו אלא ע"כ דרש"י ס"ל דגם לר"ה יכול לתבוע מעותיו בחזרה כ"ז שהם בעין ולכך הוצרך ליתן הטעם דהא דחייב באונסין משום דכל הנאה שלו והוי כשואל. ואף שמדברי רש"י שם ד"ה ואי אמרת משמע דלא כדברי אך המעיין שם יראה דאפשר לדחוק ולישב דבריו דלא יסתר לדבריו הקודמים. וכן יש לדקדק מתחילת דברי הרא"ש ג"כ דלא ס"ל כדברי התוס'. ובזה ישבתי דברי רש"י בב"מ (די) דפי' שם והילך לא הוצאתים והם שלך בכ"מ שהם. ופירש הר"ן דרש"י מיירי בפקדון דבהלואה מאי מהני שלא הוציאם. וכבר הקשו גדולי האחרונים בזה דהא רש"י ס"ל דבפקדון מעיז ומעיז ולכך אפי' כופר בכל נמי חייב שבועה דאורייתא. ונ"ל דרש"י פי' מנה לי בידך היינו שנתן לו מעות מותרין בפקדון. דס"ל לרש"י דבהלואה גמורה כיון דע"כ הילך לא משכחת בזה אלא היכא דנותן לו מיד במזומן כו"ע מודים בזה דפטור כמש"כ הפנ"י ולכך הוכרח לפרש פלוגתייהו בכה"ג דנתן לו בפקדון מעות מותרין. וגם ס"ל דכ"ז שלא הוציאם הם ברשות המפקיד ויכול לתבוע ממנו בחזרה לכו"ע אף לר"ה דאין סברא כלל לומר דפי' פלוגתייהו אליבא דר"נ לבד ולכך קאמר דהם שלך בכ"מ שהם. וזה ברור כיון דנתן לו מעות מותרין ומותר להשתמש להרויח בהן א"כ עשה לו טובה כמו בהלואה גמורה ואינו יכול להעיז ולכך כופר בכל פטור. ולפי דברינו אלה נוכל לישב קושיא חמורה מה שהקשה הג"ת על הא דאמרינן בב"ק (קיח.) דמלוה נתנה לתבוע בכל מקום ואבדה ופקדון לא נתנו לתבוע אלא במקומן. דבאיזה אופן מיירי. אם יש לו האבדה או הפקדון במקום התביעה ודאי דמחויב ליתן לו בכ"מ. ואם אין לו א"כ במלוה נמי לא נתנה לתבוע. וכתב שם האו"ת דאין לומר דאיירי במעות מותרין דלר"ה מאי איכא למימר דלדידיה מלוה גמורה היא. ולר"נ קודם שהשתמש האיך אפשר לומר דישתלם לו במקום שהוא אולי אירע אונס בביתו ואינו מחוייב לשלם ודברי הנתיבות שם אינם נראין כלל. וגם לר"ה לא תירץ כלום. אבל לפי מש"ב א"ש. דמיירי במעות מותרין לאחר שהשתמש בהן ואחר כך החזירם למקומן. וכן באבדה מיירי בדמי אבדה לאחר שהשתמש בהן [דקי"ל כר"ט] ואח"כ החזירן למקומן דהם שייכים לבעלים מ"מ חייב באונסין בין בפקדון בין באבדה אפי' לאחר שהחזירן כמו שכתב הרא"ש מ"מ מכיסו אין צריך לשלם כיון שהמעות הללו שיחדן בביתו הם שייכין להמפקיד או לבעל האבדה אינו מחוייב ליתן לו מעות אחרים. וכ"ש לר"ה דמצי איירי קודם שהשתמש כלל ואעפ"י שהוא חייב באונסין מ"מ כיון שהוא יכול לתבוע בחזרה אותן המעות כ"ז שהם בעין א"כ אינו מחוייב גם הנפקד ליתן לו מעות אחרים מכיסו כ"ז שלא הוציאם:
והנה לכאורה עלה בדעתי לישב דברי המשנה הנ"ל לפי מה שהוכחנו למעלה מדברי המרדכי דמעות מותרין או דמי אבדה אעפ"י שמותר להשתמש בהן מ"מ אסור למשתי בהו שכרא ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו וכ"ז שהם או תמורתם קיים משעובדים הם להמפקיד או לבעל האבדה א"כ נוכל לומר דלכך אינו יכול לתבוע ממנו בכ"מ אעפ"י שיש לו מעות מ"מ אינו מחוייב ליתן לו מכיסו ויכול לומר לו הא תמורת מעותיך הם קיימין בביתי ומכיסי אינני מחוייב ליתן לך. וכן יש לומר דגם בפלגא מלוה דעסקא אינה נתנה לתבוע בכ"מ אם טוען דהעסקא שלך קיימת בביתי. וכן נראה דזהו דעת הרמ"א בסי' רצ"ב ס"ז מה דכתב שם אבל אם אומר הנפקד הוצאתים בעסק אם תרצה קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד הדין עם הנפקד. א"כ נראה דאין צריך ליתן לו מעות אחרים אע"פ שיש לו כי יכול לטעון כיון שזה העסק הוא מהמעות שלך וברשותך הוצאתים אינני מחוייב ליתן לך מעות אחרים אבל הגר"א השיג שם ע"ז והגיה דברי הרמ"א דצ"ל דהדין עם המפקיד א"כ נראה דצריך ליתן לו מעות אם יש לו. א"כ נראה דנתנה לתבוע בכ"מ. וכן בפלגא מלוה דעסקא נראה דנתנה לתבוע בכ"מ לפי"ד הגר"א אע"ג דטוען דעסקא שלך קיימת בביתי. א"כ ע"כ צריך לתרץ דברי המשנה הנ"ל כפי מה שבארנו למעלה:
והמתבאר מכל דברינו אלה אם שביעית משמטת במעות מותרין לאחר שהשתמש בהו אי לא. לפי"ד המרדכי ודאי דאינה משמטת. חדא דס"ל דכיון דלא בא לידו בתורת מלוה אין זה כשאר מלוה דעלמא מדמתיר לתת לו ריוח אח"כ אם ירצה א"כ ה"ה דאין שביעית משמטת. ועוד דהא לפי"ד נראה דזה הוה כפלגא מלוה דעסקא דאינו נעשה מטלטלין אצל בניו כמש"כ ובפלגא מלוה דעסקא הא רוב הפוסקים ס"ל דאין שביעית משמטת אמנם דעת הרא"ש נראה דס"ל דזה הוה כשאר מלוה דעלמא מ"מ נראה לפי"ד דאם החזירן למקומן אז אין שביעית משמטת. ונראה דגם בכור נוטל בזה חלק בכורה ולא הוה כראוי. אמנם מדעת התוס' נראה דאינו כן דהא ס"ל דאף קודם שהשתמש לר"ה הוה כמלוה גמורה לכל דבר וכן כ' הרמב"ן דאפשר לומר כן ולפי"ז אם קדש בהו אשה אינה מקודש א"כ לפי"ד נראה דכ"ש לר"נ לאחר שהשתמש הוה כמלוה גמורה אפי' אם החזירם למקומם דלא כדעת הרא"ש. א"כ אפשר דגם שביעית משמטת לפי"ד אע"ג דלא בא לידו בתורת מלוה. כי לפעד"נ דהא דמתיר המרדכי לתת אח"כ ריוח אם ירצה אף במקום שמותר להשתמש בהן. הרא"ש והרשב"א חולקין ע"ז כמשב"ל. [מ"מ עדיין יש לעיין בזה עוד מדברי הרמב"ם בה' מעילה פ"ז ה"י] א"כ כ"ש בהכיר בו שאינו שלו אע"ג דקאמר בגמרא וגמר ונתן לו לשם פקדון מ"מ שם בודאי לאחר שהשתמש הוה כמלוה גמורה משום דרשאי להוציא על כל צרכיו כמו בשאר מלוה דעלמא. א"כ אפשר לומר דשביעית משמטת דלא כמו שעלה ע"ד מקודם בפשיטות דבזה אין שביעית משמטת ובפרט לפי"ד הראשונים דס"ל דגבי הכיר בו שאינו שלו לא דמי למפקיד מעות מותרין וחייב באונסין מיד אף קודם שהשתמש משום דהכא סמך דעתיה טפי להשתמש כמשב"ל א"כ בודאי מסתברא יותר לומר דשביעית משמטת משום דהא הוה כאלו נותן לו מתחילה לשם הלואה מ"מ נראה לפי"ד בעל התרומות בשער מ"ז דס"ל דגבי הכיר בו שאינו שלו דאם חזר ולקח מבעלים הראשונים קנה. [דלא כדעת התוס' שם ד"ה חזר ולקחה כו'] ועיין בהגר"א בסי' שע"ג סק"ו דכן הוא דעת הרמב"ם והשו"ע. וס"ל לבעה"ת להדיא שם דעיקר המעות שיהיב לי' אדעתיה דמקח יהיב ניהלייהו כמש"ב שם. אך דאם יתבטל המקח היינו שאם לא יוכל לקנות מן הנגזל אז יהא בידו המעות פקדון או מלוה. א"כ לפי"ד ודאי נראה דשביעית אינה משמטת כמו שעלה ע"ד מקודם. דהא זה ודאי דבכ"מ שנותן המעות לכתחילה לשם מקח ואח"כ נתבטל המקח מאיזה דבר אע"ג דהמעות הוה כמלוה ביד המוכר מ"מ שביעית אינה משמטת בזה משום דזה לא גרע מהקפת החנות דאינה משמטת אלא א"כ זקפה עליו במלוה כנ"ל בזה:
ועתה נשובה לעיקר עניננו ע"ד הרמב"ן דס"ל דאף שהודה על הגזלה מ"מ לא הוה כפקדון בידו. ואנכי הקשיתי בזה מדברי הגמ' ב"ק (קד.) וכתב כת"ר ע"ז וז"ל אמנם מה שאני תמה על כת"ר דנדחק מאד לקיים דברי הרמב"ן שבפ' דו"ה איך לא ראה דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות במקומו בב"ק (קד) שם דלדעתו אף בלא הודה כלל רק שב"ע והב"ד מחייבין אותו בע"כ נמי הדין כן דאי"צ להוליך ולא ליתן ליד ב"ד דבע"כ הוה כאומר יהא לי בידך [או יהיה לך בידי אם היה לו גירסא אחרת] יעושה"ט. אף דבכה"ג פשיטא דלא יצא עדיין מתורת גזלה כוי עכ"ד. ראיתי גם דברי הרמב"ן הללו ולפד"נ דמשם לא קשה כלל לדברינו דהא ע"כ לא איירי שם במסרב על פסק ב"ד דבזה ודאי גם הרמב"ן מודה דכפינן ליה להחזיר הגזלה ליד הנגזל כדי לקיים מצות השבת הגזלה וממילא מחוייב מטעם קנס אף להוליכו למדי. דהא טעמא דאי"צ להוליך אחריו למדי אף לפי גי' הרמב"ן כמאן דאמר יהא לך בידי דמי [היינו כמו שהודה לו בפניו] א"כ א"א לומר דאיירי במסרב. אלא ע"כ איירי דקבל עליו את הדין לחזור לו לכך אמרינן אע"ג דלא הודה מעצמו אלא ע"י הודעת עדים נתחייב בב"ד, מ"מ כיון דקבל עליו את הדין הוה כמו שהודה לו וכמאן דאמר לו יהא לך בידי דמי וא"צ להוליך אחריו למדי. ויותר מזה מבואר בטור וברמ"א סי' שס"ז דצריך להודיע להנגזל כך וכך יש לך בידי אבל כ"ז שלא הודיע לו לא יצא. ויעויין שם בש"ך סק"ג. א"כ כ"ש במסרב על פסק ב"ד דודאי לא יצא וצריך להוליך אחריו למדי [אמנם לדעת הגר"א דהשיג על הש"ך וכתב דודאי דעת הרמב"ם והשו"ע ס"ל דא"צ להודיע. א"כ במסרב צ"ע אי כייפינן ליה להחזיר הגזלה ליד הנגזל להוליכו אחריו למדי כיון דלהרמב"ם היה גי' אחרת בגמרא] וכיון דאיירי שם שקבל עליו את הדין א"כ מאי דנתרץ על דברי הרמב"ן דמאי דא"צ להוליך אחריו למדי בהודה יתורץ נמי בשקבל עליו את הדין. א"כ אין מקום לתמיהת כת"ר עלי כלל:
גם מש"כ כת"ר ובעיקר דבריו אני תמה דלדעתו גם בלא נשבע ב"ד כופין אותו לקיים מצות השבה והיה מחוייב להוליך לולא משום דהוה כפקדון ונתקיים והשיב. א"כ מה בין נשבע ללא נשבע כו'. ע"כ מסיק כת"ר וע"כ דבשביל מצות השבת הגזלה כל שברצונו להשיב לו לכשיבוא אינו מחוייב יותר וכמצות פריעת חיב. ואיננו מחוייב יותר מדינא רק מטעם קנס לר"ע או לצי"ש לר"ט ולא חייבהו מטעם קנס לר"ע או לצי"ש לר"ט רק בלא ידע למאן גזליה דאין סופו למהדר למרי' אבל בידע דסופו לאהדורי למרי' לא חייבהו ודינו לענין זה דאי"צ להוליך כמ"ד ליה יהא לי בידך עכ"ד. הנה אבאר דברי. דזה לא עלה על דעתי דכיון דמחוייב בהשבת הגזלה ע"כ מחוייב הוא מה"ד כדי לקיים מצות השבה להוליך אחריו למדי דהא מבואר להדיא בגמרא דאינו כן. דהולכת אחריו למדי אף לר"ע הוא מטעם קנס לבד. אך מה שנ"ל דהא דאינו מחוייב מה"ד להוליך אחריו למדי אף שמוטל עליו מצות השבת הגזלה לתקן הלאו דלא תגזל מ"מ אינו מחויב מה"ד להוציא הוצאות ע"ז כיון דהוא גזל אצלו בכאן והנגזל הלך אח"כ למדי ע"כ אינו מחוייב מה"ד להוליך אחריו למדי רק מטעם קנס בלבד אבל זה ודאי לכשיבוא הנגזל לכאן הוא מחוייב להשיב לו תומ"י וא"צ להמתין עד דאתא ושקיל ליה. וכן בודאי היכא דאפשר ליה להחזיר הגזלה אף במקום אחר אך שלא יצטרך להוציא הוצאות ע"ז מחוייב הוא מן הדין להשיב לו כדי לקיים מצות השבת הגזלה. ולא כמש"כ כת"ר דמצות השבת הגזלה הוא כמצות פרעון החוב. ולפ"ד דבריו תמוהין דבודאי השבת הגזלה מוטל עליו אף שלא תבע ממנו כלל כיון דאיכא עליו הלאו דלא תגזל כ"ז שלא תקן העשה. וא"כ בודאי מוטל עליו להשיב הגזלה תומ"י ולא להמתין עד שיתבע ממנו או עד שיבא לפה. כדי לתקן הלאו. ולא מיבעי למ"ד קיימו ולא קיימו אלא אפי' למ"ד בטלו ולא בטלו מ"מ ודאי איכא חיובא עליו לתקן הלאו בכל מה דאפשר להקדים. אבל מצות פרעון החוב הוא רק או מקרא דהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך החוצה וזה ודאי הוא רק כשתבעו. ואפילו לפי דברי רש"י דכתובות מהן שלך צדק אפשר נמי לומר דזהו רק כשתבעו. אבל בהשבת הגזלה א"א לומר כלל דאינו מחוייב רק כשתבעו. ומפשטות לישנא דגמרא בב"ק דקאמר הוי גבי' פקדון עד דאתא ושקיל ליה משמע דאינו מחוייב להשיב לו הגזלה עד דאתא ותבעו. ולכך לא קנסו אותו חכמים להוליך אחריו דעיקר טעם הקנס הוא כיון שצריך לצאת ידי השבת הגזלה אף שמה"ד אינו מחוייב להוציא הוצאות ע"ז מ"מ קנסו שצריך גם להוציא הוצאות ע"ז. אבל כיון דהודה והוה כפקדון בידו וגם יכול להקדישו א"כ יצא בזה ידי השבת הגזלה לכך פטור מלהוליך אחריו למדי. ומה שהקשה דלפי"ד א"כ מה בין נשבע ללא נשבע כיון דהוי כפקדון בידו ונתקיים והשיב א"כ אף בנשבע אמאי לא מהני, לפי"ד לא קשה כלל דהא הקרא דוהשיב קאי על לא נשבע אבל בנשבע השבה יתירא רבי קרא וקאמר לאשר הוא לו יתננה ביום אשמתו ולכך לא סגי בהודאתו בלבד אף שמאז יכול להקדישו מ"מ כיון שהוא יכול עדיין לחזור ולכפור לכך לא מהני בנשבע השבה כזאת ונתינה לידו ממש בעינן ואז יכול להביא כפרתו. וכן הוא דעת הב"ח דבנשבע אינו יכול להביא כפרתו אף בהניח בידו והלך לו. וע"כ משום דבנשבע השבה יתירא רבי קרא. ונראה דאפי' לפי"ד הרמב"ם ז"ל בפ"ז הל' גזלה ואבדה ה"ט דכתב שם אבל אם נשבע חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפי' הם באיי הים מפני שכבר נתיאשו ואינם באים לתובעו א"כ נראה דאם הודיע לבעלים סגי בזה כמש"כ גדולי האחרונים וכן הסכים הגר"א ז"ל. נראה לפ"ד דהרמב"ם ע"כ מיירי שם היכא דאי"צ להביא כפרתו כגון בזה"ז. לכך אין צריך להוליך אחריו ולהוציא הוצאות ע"ז וסגי רק בהודעה לבעלים בלבד. אבל היכא דצריך להביא כפרתו ודאי דגם הוא מודה דכ"ז שלא יתן לידו הגזלה אינו יכול להביא כפרתו ומחוייב להוליך אחריו אף למדי משום דכתיב לאשר הוא לו יתננה ביום אשמתו. א"כ מחוייב אף להוציא הוצאות ע"ז. אך זה דוקא היכא שצריך להביא אשמתו אז הוא מחוייב להחזיר הגזלה ליד הנגזל דוקא מקודם ואז יכול להביא אשמתו. אבל המשנה משמע ליה דמיירי דכל אופן אפי' היכא שאין צריך להביא כפרתו נמי מחוייב להוליך אחריו למדי. לכך הוצרך הרמב"ם ליתן טעם אחר ע"ז כנ"ל:
אך כעת התבוננתי בזה וראיתי דמה דהוי פסיקא לן דלפי"ד התוס' והבעה"מ כיון דהודה הוה פקדון בידו וגם יכול להקדישו אע"ג דהוא חייב עדיין באחריותן כ"ז שלא החזיר ליד הנגזל ממש יצא בזה ידי השבת הגזלה כיון דהוה מאז כמו שהוא ברשות הנגזל. ז"א דא"כ אמאי אמרינן שם (קיח:) גבי גזל את חבירו והבליע לו בחשבון דאפי' היכא דמנה ורמיא ליה לידו או מנה ורמי ליה לכיסו אך דאית ליה זוזי אחרינא בכיסו ולא ידע כמה לא יצא ידי השבת הגזלה. אף שזה ברור דמשעה שהחזיר לידו אע"ג דלא ידע הנגזל יצא מתורת גזלה ואם הקדישה הנגזל אז הוא קודש. ויותר מזה נראה דאפי' גבי גנב טלה מעדר והחזירו לעדר ולא ידעו בעלים מזה אע"ג דמחמת דאנקטי נגרי ברייתא מחמרינן שם ואמרינן שלא לדעת צריך דעת מ"מ משעה שהחזירו לרשות הבעלים יצא מדין גזלה ויכול הבעלים להקדישה כיון דהיא ברשותו רק לענין אחריות הוא על הגזלן לכך לא יצא בזה ידי השבת הגזלה עדיין אלמא דהשבת הגזלה באחריות תלוי מילתא. ולפי"ז א"א לפרש כמו שעלה ע"ד דהולכת אחריו למדי גבי לא נשבע דפטור הוא מטעם דכיון דהודה יצא ידי השבת הגזלה. דז"א כיון דאף דהודה הוא עדיין באחריות הגזלן א"כ לא יצא עדיין ידי השבת הגזלה. אם לא שנפרש דאיירי שם שהודה לו והניח בידו והלך לו דפטור נמי מאחריות. לבד דזהו נגד דברי התוס'. לא נראה כן מכל דברי הראשונים שיאמרו דדוקא בהודה והניח בידו והלך לו אז פטור מהולכת אחריו למדי. ומדבריהם משמע דבהודה לבד נמי פטור. וראיתי להגאון בעל נתיבות בסי' פ"ז דגם הוא רוצה להביא ראיה מדברי הגמרא הללו דכיון דהודה לו הוה כפקדון לענין הילך. אך דחה שם דהא כתבו התוס' שם דוקא כששתק והלך לו. ונפלאתי ע"ז מאד דהא אדרבה התוס' כתבו שם דלא מצי איירי בשתק והלך לו דא"כ אפי' נשבע נמי. וגם תמוה דהאיך לא הזכיר דברי התוס' דב"מ דשם מבואר דכיון דהודה הוה כפקדון. וכן הוא דעת הבעה"מ. ע"כ נראה דע"כ צריך לפרש דהולכת אחריו למדי אינו תלוי בהשבה אלא דאפי' היכא דלא יצא עדיין ידי השבת הגזלה מ"מ לא קנסו להוליך אחריו למדי והוה גביה עד דאתא ושקיל היינו שאינו צריך להוציא הוצאות ע"ז כדי שיבא ליד הנגזל. אבל כיון שבא הנגזל ודאי מחויב הגזלן להשיב לו מיד ולא להמתין עד שיבוא ויתבע ממנו כדי לתקן את הלאו דלא תגזל. וכ"ש דאם גזל במקום אחר כיון דאחריות והוצאות הדרך הוא על הגזלן מה"ד לכו"ע לא מהני הודאתו בפני ב"ד אלא הוא מחוייב להשיב למקום שגזל ולא להמתין עד שיבוא הנגזל לכאן לתבוע ממנו אך ממה שהאריך ליתן טעם מה דאין צריך להוליך אחריו למדי משום דהוה כאלו אמר לו יהא לי בידך לפי גירסא שלנו. או לפי גי' הרמב"ן כמאן דאמר לו יהא לך בידי. וגם מלישנא דפקדון דקאמר נראה דמ"מ דוקא בכה"ג דלכה"פ יצא מדין גזלה היינו דשנוי לא קנה מאז להגזלן והוה כפקדון בידו אז אינו מחוייב להוליך אחריו למדי אבל היכא שלא יצא עדיין מדין גזלה מחוייב מטעם קנם להוליך אחריו למדי או למסור ליד ב"ד. ודלא כדעת הקצוה"ח דכתב בפשיטות ונראה דאפי' אינו מודה כלל אלא שהוא בעצמו רוצה לצי"ש ולהחזיר הגזלה כיון דידע למאן גזלי' ומזומן להחזיר הו"ל כפקדון גביה וא"צ כלל הודעה עכ"ד. ולפע"ד ז"א כי זהו דוקא לפי"ד הרמב"ם דנראה דגירסתו היה בגמ' כמו דאיתא בשאילתות אלא אמר רבא שאני מתני' כיון דידע למאן גזלי' ואפשר לאהדוריה ממונא למרי'. אבל לפי גירסת דידן כיון דידע למאן גזלי' ואודי לי'. וכן הוא גי' רוב הראשונים כמו שנראה מש"מ נראה ברור דדוקא היכא דהודה בפניו או לפני ב"ד הוא דא"צ להוליך אחריו למדי כיון דיצא מדין גזלה והוה כפקדון ביד הגזלן. ויותר מזה נראה דדעת הבעה"מ הוא דדוקא היכא דהודה מעצמו לפני ב"ד אז הוא דא"צ להוליך אחריו משום דאמדו חכמים לדעת הנגזל דלא איכפת ליה אף שיהא ביד הגזלן כיון דאנו רואין שהוא בא לעשות תשובה מעצמו ע"כ בטוח הנגזל שבודאי ישיב לו כשיתבע ממנו והוה כאומר להגזלן יהא לי בידך. ע"כ א"צ למסור אפי' ליד ב"ד. אבל היכא שנתחייב בב"ד עפ"י עדים אע"ג דקבל עליו את הדין א"כ הוה כפקדון בידו וגם יכול להקדישו מ"מ כיון שעדיין מוטל עליו חיוב השבת הגזלה ליד הנגזל ע"כ מחוייב מטעם קנס להוליך אחריו למדי משום דאז לא הוה כמאן דאמר לו יהא לי בידך דכיון דהוא נתחייב לו ע"י הודעת עדים אינו בטוח הנגזל כ"כ בהגזלן שבודאי ישיב לו. אבל דעת הרמב"ן אינו כן דכיון דקבל עליו את הדין הוה כהודה מעצמו וכיון דהוה כפקדון בידו ע"כ א"צ להוליך אחריו. אבל בלא הודאה בפני ב"ד או קבלת הדין כו"ע מודים דצריך להוליך אחריו לבד דעת הרמב"ם הוא דאינו כן. כנ"ל בזה:
מ"מ נ"ל דאפי' לפי מה שהעליתי כעת דכ"ז שאחריות הגזלה הוא על הגזלן אינו יוצא ידי השבת הגזלה. מ"מ נראה ברור דחזרה קרן לבעלים אינו תלוי כלל באחריות. וכיון שהוא ברשות הבעלים להקדישו אז לא נוכל לקרות בו אם המצא תמצא בידו הגנבה כמש"כ במכתבי העבר. ודלא כדברי כת"ר דכפל תלוי באחריות. וראיה ברורה לזה מדברי רבינו יהונתן שהביא כת"ר בעצמו דכתב על הא דגנב חוץ לרשותם וטבח ומכר ברשותם דמשו"ה חייב לפי שלא נתכוין בהחזרתה לרשות בעלים לשם תשובה. א"כ מוכח דאם כוון לשם תשובה אע"ג דלא יצא בזה עדיין ידי השבה דבעינן דעת בעלים וחייב באחריות מ"מ כיון שהוא ברשות בעלים להקדישו מיקרי חזרה קרן לבעלים ומה שדחה כת"ר דכוונת הרבינו יהונתן לישב מתני' אף לר"י דס"ל שלא לדעת אין צריך דעת הוא רחוק מאד בכוונתו דהאיך יאמר דמשו"ה חייב כיון שלא החזיר לשם תשובה. א"כ אם החזיר לשם תשובה פטור. מאי דבאמת לפי מאי דקיי"ל כר"ח הוא אינו כן. ועוד לפי"ד כת"ר דלפי מאי דקיי"ל כר"ח דשלא לדעת צריך דעת אף אם החזיר לשם תשובה וא"כ יכול להקדישו מ"מ אם טבח ומכר אף ברשות הבעלים חייב דו"ה כיון שעדיין חייב באחריות לא יצא עדיין ידי השבה ולא יצא מדין גנבה כלל א"כ לפי"ז ודאי נשאר קושיתי דמשכחת לה דגונב אחר הגנב חייב כפל דאם החזיר הגנב הראשון לבעלים שלא לדעת ואח"כ גנב אחר מרשות הבעלים דודאי משלם גם הגנב השני כפל להבעלים כיון שיכול הבעלים להקדישו. ועדיין מיקרי גם רשות הגנב הראשון עליה כיון דאם טבח ומכר הגנב הראשון חייב ד' וה' כיון שעדיין הוא באחריותו ע"כ מיקרי זאת אם המצא תמצא בידו לפי"ד כת"ר א"כ משכחת לה דגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. וע"ז לא יעלה תירוץ כת"ר כלל. אע"כ צ"ל דחזרה קרן לבעלים אינו תלוי כלל באחריות ואף שהוא עדיין באחריות הגנב מ"מ כיון שהוא ברשות הבעלים דיכול להקדישו מיקרי חזרה קרן לבעלים ופטור מן הכפל:
ומה שכתב כת"ר ראיה לדבריו וז"ל וכן נראה קצת דהא לר"ל ולצנועין דגזל ולא נתיאשו הבעלים הנגזל יכול להקדיש וגונב מבית הגנב לדידיה משלם קנס לבעלים דקרינן בי' וגונב מבית האיש דהוי כברשותיה דבעלים דשלו הוה כברשותו וכל היכא דאיתא ברשותא דמרי איתא. א"כ איך חייב לדידיה כשהגנבה בעין דהא הקרן כמאן דהוי ברשותא דבעלים והוי כחזרה קרן וע"כ משום דמחוסר גוביינא ומדידיה נשמע לדידן אף היכא דהודה ורוצה להחזיר כ"ז דחייב באחריות דלא הוי כנטל וחזר והפקיד לא חשיב חזרה קרן דמחוסר גוביינא עכ"ל. נפלאתי ע"ז מאד דהא ודאי כו"ע לא פליגי בזה דגזלן משעה שגזל מוציאה מרשות הבעלים ונכנס לרשותו. והראיה דהא אפי' שנוי דממילא קנה. ואם נאמר דלא נכנס כלל לרשות הגזלן א"כ במה קנה מה שנעשה שנוי ת"י דהא איש אחר אם נעשה שנוי ת"י לא קנה וגזלן קנה ע"כ דגזלן יש בה קנין קצת משעה שגזלה לכך מיקרי דבר שאינו ברשותו לגבי בעלים. וגם צנועין ור"ל מודים בזה רק דס"ל אף שהוא אינו ברשותם מ"מ כיון דגוף הדבר הוא שלו יכול להקדישו. והראיה לזה דהא קאמר שם דלכך פסק ר"י כההיא סתמא ולא עביד כסתמא דצנועין משום דמסייע ליה קרא איש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. א"כ מוכח להדיא דגם צנועין מודים דגזלה לא הוי דבר שברשותו לגבי בעלים דאל"כ לא הוי מסייע ליה קרא אך להצנועין כיון דהבעלים יכול להקדיש א"כ יש גם קצת רשות הבעלים עליה לכך קאמר שם דלצנועין חייב הגנב השני כפל להבעלים. אבל ודאי גם הם מודים דכ"ז שהגזלה תחת יד הגזלן מיקרי רשות הגזלן עליה לכך קרינן גבי גנב אם המצא תמצא בידו אע"ג שהבעלים יכול להקדישו אבל היכא דהודה בפני ב"ד כיון שהבעלים יכולין להקדישו אף לדידן דבעי דבר שברשותו ונראה דמאז יצא מרשות הגזלן דגם אם נעשה שנוי אז אינו קונה א"כ נראה כדברינו דמאז מיקרי חזרה קרן לבעלים אע"ג שהוא עדיין באחריות הגזלן. ובדברינו אלה יש לישב מה שהקשה הקצוה"ח בסי' רצ"א על דברי הריטב"א דכתב לחלק דהא דגזלן משלם רק כשעת הגזלה ושומר משלם כשעת הפשיעה משום דגזלן מפקיע מרשות הבעלים למכירה ולהקדש אבל גבי שומר הוא ברשות הבעלים למכירה ולהקדש. והקשה ע"ז דא"כ לר"ל דפליג על ר"י וס"ל דיכול להקדיש א"כ פליג על מתני' דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. אבל לפי"ד דברי הריטב"א נכונים כי מה שכתב הריטב"א דגזלה אפקי מרשות הנגזל למכירה ולהקדש הוא זה לפי האמת דקיי"ל כר"י. אבל באמת גם לצנועין ולר"ל הא גזלן אפקי מרשות הנגזל. והראיה דהא גזלן קנה בשנוי ע"כ משום דקיימי ברשותו. וכן מבואר סברא זו להדיא בדברי התוס' שם (קיא:) ד"ה גזל כו'. דכ' שהרי אין לגמרי ברשות מריה שהרי אינו יכול להקדישו וגם הגזלן יכול לקנותו בשנוי מעשה. אלמא דהא דהגזלן יכול לקנותו בשנוי מעשה הוא משום דיצא קצת מרשות הבעלים וכמש"כ. ונראה דלפי"ד הריטב"א בשואל שלא מדעת אף דמיקרי גזלן לענין להתחייב באונסין מ"מ כיון דלא אפקי מרשות הבעלים לענין הקדש כיון דנטל ע"מ להשתמש ולהחזיר אח"כ א"כ ודאי דקיימי ברשות הבעלים לענין הקדש. וכן נראה דשנוי דממילא לא קניא בזה כיון דלא נטלה ע"מ לגוזלה לגמרי. אף באיתבר ממילא משלם ד' כדהשתא. ומתני' דהשולח יד בפקדון דנראה מדברי הגמ' שם דדוקא היכא דתברא בידים ילקה ביתר מיירי דשלח בו יד היינו לגוזלה לגמרי א"כ משעה שמשכה ליטלה לעצמו הפקיע מרשות הבעלים והוה גזלה גמורה לכ"ד. וכן מוכרח לומר לפי המסקנא דמוקי דפליגי בשבח גזלה ע"כ מיירי דשלח בו יד לגוזלה לגמרי. אבל אם שלח בו יד רק שישתמש בה בלבד ודאי דלא קנה שבח שעליה. וכן מבואר להדיא בהרשב"א ת"א סי' שס"ט יעו"ש:
ולפי מה שנראה לנו כעת דגם הרמב"ן מודה בזה דמשעה שהודה יוצא מתורת גזלה ושנוי דממילא דאח"כ לא קנה ובזה מיושב דברי הגמרא בב"ק (קד.) דקאמר הוה גבי' פקדון עד דאתא כו'. רק להקדישו ס"ל להרמב"ן דאינו יכול. א"כ גם לדעת הרמב"ן מהני הודאה בזה"ז היכא דהגנבה היא בעין ולא מהני הודעת עדים דאח"כ לחייבו כפל [דלא כמש"כ בספרי] אף שלא נוכל לפוטרו לפי שיטתו מטעם חזרה קרן לבעלים מ"מ נוכל לפוטרו מטעם הראשון שכתבתי במכתבי העבר. דכיון דהוה כפקדון בידו משעה שהודה ואומר שרוצה להחזיר לו ואינו מחזיק בידו בתורת גזלה לכך שנוי דאח"כ לא קנה. א"כ לא נמצא בידו הגנבה בשעת הודעת עדים והא בעינן אם המצא תמצא בידו הגנבה. ומש"כ כת"ר דאין לנו לדרוש קראי מעצמנו דהא מצינו בכתובות (מה) הנערה שהיתה כבר. וא"כ ה"נ נדרוש הגנבה שהיתה כבר לפ"ד ז"א דאין לנו לחלק בין הדבקים כיון דהקרא דאם המצא תמצא בידו אמרינן דקאי אשעת הודעת עדים ולא אמרינן דקאי על מה שנמצא בידו כבר ואע"ג שעתה חזרה לבעלים יהא חייב. א"כ מאין לנו לומר דהגנבה קאי אגנבה דמעיקרא. ולפי"ז אפשר לישב מה דקשה לי טובא דברי הרמב"ן במלחמות סוף פרק הגוזל דהודה שם לבעה"מ שיפה השיג בזה על הרי"ף דאמאי השמיט שמעתתא דרבה בתבעו שומר והודה ותבעוהו בעלים והודה שנאמרו בגנב עצמו והיה יכול לכתוב בה בדאיתפס. ולכאורה הוא תמוה מאד דהא הרמב"ן עצמו ס"ל בספר הזכות דהודאה בזה"ז לא מהני כיון שאין לנו ב"ד מומחין. ואמאי צריך להביא בעי' זו אם מהני הודאתו של השומר לפטור מן הכפל או הודאת הבעלים לפטור מן הכפל כיון דבזה"ז לא מהני הודאה כלל. אבל אם נאמר כדברינו כעת דגם הרמב"ן מודה דמהני הודאה בזה"ז היכא דהגנבה היא בעין כיון דמיד שהודה הוי כפקדון בידו ויצא מתורת גנבה א"ש דברי הרמב"ן. אך לכאורה לפי"ז צ"ל דהרמב"ן גריס כגירסת ר"ח אם באמת נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר משום דשומר הוה כאינש אחרינא א"כ לא מהני הודאתו מה שהודה לו בפני ב"ד דהיכא דהודה לאחר שאינו בעל דבר לא הוי הודאה כלל. כמש"כ התוס' שם. אבל אם בשקר נשבע א"כ הוא מחוייב לשלם לכך הוי הודאתו לשומר הודאה גמורה והוה כפקדון בידו מאז ויצא מתורת גנבה ולכך אם באו עדים אח"כ פטור מן הכפל ולא מהני תפיסה. אמנם לפי גי' רש"י קשה דאמאי אם בשקר נשבע לא מהני הודאתו להוציא מדין גנבה כיון דמהני הודאתו לענין הקרן כמש"כ התוס' וכפי' המהרש"א. אבל באמת לאחר העיון ראיתי דנוכל לפרש פי' אחר בהא דאם בשקר נשבע. היינו דהוא טוען שנגנבה באונס בליסטים מזויין ונשבע ע"ז. ואח"כ נמצא שבאמת נגנבה מידו אבל לא בליסטים מזויין. ואף שמ"מ הוא פטור כיון שלא פשע. מ"מ הבעלים בודאי לא ירצו למסור לו לשומר עוד כיון שבשקר נשבע. דהא לא היה המעשה כפי מה שנשבע. ולכך לא הוה כבעלים והוה כאינש אחרינא לגבי הודאתו אף לענין הקרן ולפי פי' זה יתישב יותר דברי הגמרא. דלפי פי' התוספת קשה דהא הם ס"ל דהודאה לפוטרו מן קנס לא בעינן בפני בעלים דווקא. דאל"כ האיך הביאו ראיה מדברי הגמ' דהודאה לאחר לא מהני אף לענין הקרן. וכיון דהודאה שלא בפני הבעלים נמי מהני לפוטרו מקנס היכא דהוי הודאה גמורה ואינו יכול לחזור ולכפור א"כ אמאי אם בשקר נשבע לא מהני הודאתו לענין כפל. והא הכא הוי הודאה גמורה כיון דמהני הודאתו להשומר לענין הקרן א"כ האיך יכול לחזור ולכפור בהודאתו שהודה בפני ב"ד שגנב. וע"כ צריך לדחוק לפי דבריהם דמ"מ יכול לחזור מהודאת הקנס היינו שלא גנבה אלא שמצאתיה. כיון דהשומר לא הוה בעלים לענין הקנס רק לענין הקרן בלבד. אבל לפי מש"פ ניחא בפשיטות דאף אם בשקר נשבע לא מהני הודאתו לשומר אף לענין קרן. ולפי"ז יש לישב דברי הרמב"ן אף לפי גי' רש"י. וע"ד זה צריך לפרש גם האיבעי שניה תבעוהו הבעלים והודה לו. וצ"ל לפי"ז דהרמב"ן ס"ל דגוף הבהמה אינה שייכא להבעלים כיון דהשומר שילם כבר. דאל"כ אין סברא כלל לומר דהודאה לבעלים לא מהני כלל והוה כאינש אחרינא ויכול לחזור ולכפור אף בהקרן. אמנם לפי שיטת הפוסקים דס"ל דגוף הבהמה שייכא להבעלים לאחר שנמצא ע"כ צריך לדחוק גם הכא כיון דהבעלים לא שייך להקנס כלל א"כ יכול לחזור ולכפור בהודאתו שהודה על הגנבה ויכול לטעון שמצאתיה כמש"פ לדברי התוס' או נפרש לפי שיטתם דברי הגמ' כמש"פ הקצוה"ח בסי' פ"א סק"י לפי שיטת הפוסקים דמהני הודאה שלא בפני התובע דע"כ צריך לפרש דברי הגמרא דהודאת קנס בעינן בפני הבעלים דוקא:
אמנם לולי דמסתפינא מרבותי היה נ"ל לומר דבר חדש. כי מש"כ הקצוה"ח לישב דברי הגמרא לפי שיטתם הוא תמוה כמו שהניח בצ"ע הקצוה"ח בעצמו כי מדברי הגמרא גבי טבי עבדו מוכח דלא בעינן הודאת קנס לפטור דוקא בפני הבעלים. ויותר תמוה לי דברי הגמרא דהכא גופא דאם נפרש שהוא מטעם דהודאת קנס בעינן בפני הבעלים דוקא א"כ למה הוצרך הגמ' להאריך ולומר תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים. ואמאי לא קאמר הגמרא בקצור תבעו שומר והודה ואח"כ באו עדים מי נפטר גנב בהודאתו לשומר או לא. דאם לא הוה שומר בעלים א"כ לא מהני הודאתו לפטור מקנס קודם שבאו עדים ומה לנו לתביעת בעלים ולכפירתו בפניהם ומחמת זה נ"ל לומר דאף להפוסקים דס"ל דאם הודה בפני ב"ד מעצמו אף שלא תבעו שום אדם נמי מהני היינו דווקא שהודה מעצמי דאז לא שייך שום טענה דטענת שלא להשביע לא שייך כיון שהודה בפני ב"ד. וכ"ש דאינו שייך משטה אני בו כיון דלא תבעו שום אדם ומה לו להשטות ולהודות בפני ב"ד אמנם אם תבעו אדם בפני ב"ד והוא לא היה צריך להשיב לו כי איננו שייך לזה והוא אינו בא בהרשאת בעלים בודאי אף שהודה לו על טענתו יכול לומר לכך הודיתי לו אף בפני ב"ד מפני שמשטה אני בו. מחמת שהוא לא היה לו לתובעו לב"ד כיון דהוא לא שייך בזה כלל לכך השטה בו והודה לו והוה כמפליגו בדברים ויכול לחזור ולכפור אך מ"מ כ"ז שלא כפר וטען זאת לא טענינן לו כמו בכל טענת השטאה דלא טענינן לו אנן. לכך אם לא תבעו הבעלים אח"כ וכפר. ובאו עדים אחר הודאתו ודאי דמהני הודאתו לפטור דכ"ז שלא טען משטה אני בך א"כ הוה הודאתו אף שהודה לשומר הודאה מעליא לפטור אותו מקנס. אמנם אם באו בעלים אח"כ ותבעו והוא כפר וטען טענת השטאה דמה שהודה לשומר מפני שהשטה בו דהוא לא היה לו לתובעו לב"ד כיון שכבר נשבע לבעלים בזה אבעי לן אי מהני טענתו מה שכפר בפני הבעלים לבטל הודאתו או לא. והא דלא מיבעי לענין קרן גופא ע"כ צריך לתרץ כמו שתי' התוס' אמנם לפי מה שפירשתי למעלה בדברי הגמ' על הא דאם בשקר נשבע. וכעת מצאתי בש"מ דהרב המאירי פירש כן להדיא. ע"כ צריך לישב קושית התוס' דהא דלא איבעי לענין קרן גופא משום דאז אם הוה פשיט אם בשקר נשבע פטור הגנב אף שהודה לשומר יכול לחזור ולכפור מ"מ איכא למימר משום דזהו רק מטעם ספק אם יכול לחזור או לא. לכן מספיקא אינו יכול להוציא ממנו משום דהגנב הוה מוחזק. אבל אכתי לענין כפל לא הוה ידעינן דאיכא למימר דמספיקא אינו יכול להוציא ממנו דאולי זה הוה הודאה גמורה. אבל עתה דפשיט דאם בשקר נשבע מוציאין ממנו כפל א"כ ידעינן מזה דיכול לחזור ולכפור מטעם ודאי ולא מטעם ספק. והכלל מה שנ"ל דהא דכתבו התוס' דהודאה לאחר לא מהני הוא דוקא היכא שתבעו אחר דאז יכול לטעון משטה אני בו. וכן נראה מדברי המרדכי שהביא בשם הרי"ף. ונפלאתי על השו"ע שם דמנין לו דאף שתבעו אחר נמי מהני אם הודה בפני ב"ד דהא בתשו' לקמאי שהביא הבעה"ת אינו מבואר רק אם הודה מעצמו בפני ב"ד. ומנין להשו"ע להוסיף ע"ז גם אם תבעו אחר. דלפע"ד נראה ברור דבתבעו אחר מודים דלא הוי הודאה כמו שמוכח מהגמרא דב"ק דבזה שייך טענת השטאה. ועלה בדעתי לומר דהשו"ע הוציא זאת מדברי הבעה"ת שער מ"ב ח"ה שהביא בשם החכם ר"ש שהעיד בשם רבו הר"מ בר"י שאם אמר ראובן לשמעון מנה ללוי בידך ואמר לו שמעון הן. דכתב שם אע"ג דלא אמר אתם עדי אינו יכול לומר. משטה אני בך שהרי לוי לא היה תובעו בכלום ולא היה משטה כדי שישטה בו הוא כ"כ. והטור הביא זאת. א"כ לכאורה מוכח משם דבתביעת אחר לא שייך טענת השטאה כלל. אבל באמת כבר תמה ע"ז הג"ת וכתב וז"ל דנהי דלא יאמר ללוי עצמו משטה הייתי בך כיון שהוא לא תבעו יאמר משטה הייתי בראובן שהוא השטה בי לומר שאני חייב ללוי מה שאיני חייב וגם אני השטתי בו לומר הן ולמה לא תועיל טענת השטאה זו כיון דלא אמר אתם עדי עכ"ל. ע"כ נ"ל לישב דהתם לא מיירי שתבעו ראובן לשמעון מנה ללוי בידך ואמאי אין אתה משלם לו דבזה ודאי יכול לטעון טענת השטאה מכ"ש היכא שהוא תבעו בעצמו. אלא התם מיירי שאמר לו בדרך שאלה מנה ללוי בידך. והוא אמר לו הן. לכך לא שייך בזה טענת השטאה. כנ"ל ברור. ואף שמפשטות דברי הרמ"א שם סוף סעי"ד בשם הריב"ש נראה דהיכא שלא היתה התביעה מהבע"ד עצמו לא שייך טענת השטאה. אבל באמת המעיין בתשו' הריב"ש עצמו יראה להדיא דהתם שאני דעיקר הטעם הוא כיון שזו התביעה ע"י הכרזה א"כ לא היתה התביעה לו ביחוד לכך לא שייך טענת השטאה יעו"ש. ועוד עלה בדעתי לישב דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל בדרך אחר היינו שנ"מ בהאיבעי' זו אם הוה שומר בעלים לענין קנס לא לענין הודאה בזה"ז לפטור אותו. אלא אם חזר הקרן להשומר קודם שבאו עדים. אבל לפ"ד זה רחוק יותר בכוונת הרמב"ן דלפי"ז א"כ הו"ל לאקשויי יותר מזה דהו"ל להרי"ף להביא זאת דהא נ"מ הוא לענין קרן כמו שהביא המרדכי בשם הרי"ף דהודאה לאחר לא מהני. אלא ע"כ צ"ל דזו אינה קושיא על הרי"ף כיון דלפי מה שהובא בגמרא איבעי' זו אין נ"מ לדידן לכך לא הביא הרי"ף. ועוד יש לי לפלפל בדבריו הנחמדים בכמה פרטים ועוד חזון למועד. כ"ד ידידו לנצח הדבוק באהבתו יו"ט ליפמן הכהן: