אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק חושן משפט › סימן ו

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק חושן משפט · סימן ו

סימן ה

עוד להגאון הנ"ל:

אחדשה"ט. אף שאין הזמן גורם כעת לפלפל בשארי ענינים שאינם נוגעים לה' החג. אכן מחמת שחביבין עלי דברי כתר"ה ביותר כי מצאתיו איש כלבבי להשתעשע ולפלפל עמו ע"כ אכתוב גם כעת לכתר"ה מה שדעתי בזה. ואבוא כעת בקצרה על סדר מכתבו היקר. ואי"ה עוד חזון למועד לבאר דברינו באריכות:

הנה מה שהרחיק כת"ר לומר דהראב"ד שהובא בנ"י אין זה דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות ולאו חד גברא אמרינהו. בעיני אין זה דבר רחוק כי לע"ע לא ראיתי שום עצה לישב דבריהם דלא יסתרו אהדדי. ומש"כ כת"ר לישב דדברי הראב"ד שבנ"י הם דברי הראב"ד שברא"ש ושניהם נובעין ממקור אחד. ומה שהובא בנ"י בדברי הראב"ד דלכך מהני הודאה בזה"ז אף בפוטר עצמו מכלום משום דאין מקבלין עדים בזה"ז. זהו מדברי הרא"ה דהשכיל לישב בזה דברי הראב"ד מהשגת הרמב"ן עליו. כת"ד כת"ר. זה לא נ"ל כלל. דהא הביא אח"כ הרא"ה בעצמו ורבינו אומר שאינו נראה שכשם שהוא אומר שאין מקבלין עדים בזה"ז כך הודאתו אינו כלום. א"כ נראה להדיא דהסברא שאין מקבלין עדים בזה"ז אמר זאת הראב"ד והרמב"ן השיג על סברא זו. כי רחוק לומר דהרא"ה אמר סברא זו לפני הרמב"ן לישב דברי הראב"ד כתלמיד הדן לפני רבותיו. ועוד דלפי"ז לא הי' כותב בשם הרמב"ן כשם שהוא אומר. כיון דהראב"ד לא אמר סברא זו להדיא רק הרא"ה רוצה לומר דזהו סברתו. וגם היה צ"ל ורבינו השיב לי ע"כ נלפ"ד דהראב"ד שהובא בנ"י אין זה דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות. אלא זהו דברי הראב"ד בפירושו דהוא אמר דלא מהני תפיסה ומהני הודאה בזה"ז מטעם אחר. וגם ע"ז השיג הרמב"ן ואפשר לישב מה שהקשיתי במכתבי העבר דדברי הרמב"ן סתרי אהדדי כי מדברי הרמב"ן בס' הזכות נראה דהודה מחמת בעיתותא לא מיקרי אלא היכא דתפס שלא בעדים. ומדברי הרמב"ן שהובא בנ"י נראה דסובר דאפי' תפס בעדים מיקרי נמי מודה מחמת בעיתותא. כי בס' הזכות מיירי היכא דחייב עצמו בקרן כמש"פ הוא בעצמו דברי הראב"ד. ובשם בודאי לא מהני רק בעיתותא גמורה היינו תפס שלא בעדים דהוה כמו הודה לאחר שבאו עדים אע"ג שנמצאו העדים זוממין דלא מהני הודאתו לפטור אע"ג שחייב עצמו בקרן כמו דאמרינן שם (עה:) אבל בהנ"י קאי הרמב"ן על דברי הראב"ד דאיירי בפוטר עצמו מכלום וע"ז כתב דאף בהודה מחמת בעיתותא דתפיסה בעדים נמי סגי לחייבו. כיון דפוטר עצמו מכלום א"כ נראה דהוא בא לפטור עצמו. ע"כ אפי' בבעיתותא כל דהו נמי מחייבינן אף לרבנן כשבאו עדים אח"כ. וכסברא זו כתב השעה"מ בה' עבדים פ"ה הי"ז לישב קושית היש"ש דהאיך הביא ראי' מדברי ר"א בר"ש דלית הלכתא כוותי' יעו"ש. ועל עיקר דברי כת"ר בישוב דברי הראב"ד שהובא בנ"י ודברי הטור בה' עבדים יש לי לדבר בזה אך כעת אקצר:

עוד כתב כת"ר דלפי מה שרציתי לצדד דחייב עצמו בקרן הוא מטעם חזרה קרן לבעלים א"כ נמצא דלמאן דמחייב בהודה ואח"כ באו עדים מחייב נמי אף בחזרה קרן לבעלים א"כ מאי פריך ב"ק (סח:) והרי חזרה קרן לבעלים דילמא סובר כמ"ד מודה ואח"כ ב"ע חייב לפי"ד אין זה קושיא דהא המקשה שם והא חזרה קרן לבעלים הוא סתמא דגמרא והא רב אשי שם (עה.) דייק ממתני' כרב ור"י דהיכא דחייב עצמו בקרן פטור וע"כ ס"ל למתני' דהיכא דחזרה קרן לבעלים פטור ולכך פריך בפשיטות והא חזרה קרן לבעלים:

וגם מה דפסיקא לי' לכת"ר דהראב"ד שהובא בס' הזכות הוא הראב"ד בעל השגת על הרמב"ם ז"ל. לפ"ד נראה ברור דהראב"ד שהשיג על הרי"ף והרמב"ן עשה ע"ז ס' הזכות אין זה הראב"ד שהשיג על הרמב"ם אף שראיתי שכמה גדולי האחרונים חשבו כמו שחשב כת"ר. אבל האמת דאינו וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדיקו. דרוב השגות שהשיג הראב"ד על הרי"ף הראב"ד בעל השגות לא השיג על הרמב"ם אף שהוא עומד בשיטת הרי"ף. וארשום איזה מקומות לדוגמא (א) בתחילת יבמות גבי סוטה פסק הרי"ף דפטורה מן החליצה ומן היבום והראב"ד השיג ע"ז. אמנם הראב"ד בעל השגת לא השיג על הרמב"ם דפסק כהרי"ף. (ב) במוציא אשתו משום ש"ר או משום נדר או משום איילונית דלא יחזיר דפסק הרי"ף דאם כנס אינו מוציא והשיג הראב"ד ע"ז. והרמב"ם פסק ג"כ כהרי"ף. והראב"ד בעל השגות לא השיג עליו. (ג) בדין צרת חלוצתו דפסק הרי"ף כר"י דאין חייבין עליה כרת. והראב"ד השיג ע"ז ופסק כר"ל דחייבין עליה כרת משום דרב אשי קאי כוותי'. והרמב"ם פסק כהרי"ף. והראב"ד בעל השגות לא השיג ע"ז. (ד) גבי סריס אדם אם כרתו לו ביצה אחת פסק הראב"ד הובא בס' הזכות דמותר לבוא בקהל והרמב"ם פסק דאסור לבוא בקהל. והראב"ד בעל השגות לא השיג ע"ז. (ה) בתחילת כתובות פסק הרי"ף כרבנן דחייב קנס אף בקטנה. והראב"ד השיג עליו והרמב"ם פסק כהרי"ף. והראב"ד בעל השגות לא השיג ע"ז. (ו) לענין שטר אירוסין שכתב שלא לשמה ושלא לדעתה פסק הרי"ף דאינה מקודשת. והראב"ד השיג עליו. והרמב"ם פסק כהרי"ף ולא השיג עליו הראב"ד בזה. ועוד יש הרבה השגות שהשיג הראב"ד על הרי"ף. והרמב"ם פסק כהרי"ף והראב"ד לא השיג עליו. אך נלאתי לרשום אותם. וכן יש להיפך כמה דברים שהראב"ד בעל השגת השיג על הרמב"ם והוא עומד בשיטת הרי"ף. מ"מ לא מצינו שהראב"ד שהובא בס' הזכות השיג על הרי"ף בזה. לדוגמא (א) בה' אישות פי"ז ה"ח גבי מי שמת או גירש ויש לו נשים רבות כו' כתב הראב"ד בהשגת זהו ע"ד הרב ז"ל ואינו מחוור כלל. ובס' הזכות לא הובא כלל שישיג הראב"ד על הרי"ף בזה. (ב) בה' זכו"מ פ"ג ה"ה גבי דבר שאינו מסויים כתב הראב"ד בהשגת זה הדרך הולך ע"ד פירוש הרב ז"ל שפי' במס' גיטין וקשיא לן ממה שאמרו במנחות בית בביתי אני מוכר לך. ובס' הזכות לא הזכיר כלל שהראב"ד יפלפל בזה. וכן יש עוד הרבה בזה ובזה שנראה שאין מסכימין לשיטה אחת. ע"כ נ"ל ברור דהראב"ד שהובא בס' הזכות אין זה הראב"ד בעל השגת. וגם בנ"ד גבי תפיסה נראה מדברי הראב"ד בעל השגת פ"ח ה' עבדים ה"ד דסובר כשיטת הרמ"ה דתפיסה לא מהני בזה"ז אלא דוקא גבי ח"נ דמחסרא ממונא. אבל בשאר קנסות לא מהני תפיסה בזה"ז. דכתב שם וז"ל דאין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שמחסרו ממון. נראה ברור דכונתו דאין תפיסה מועלת בין שרוצה לתפוס מספק ובין שרוצה לתפוס בזה"ז מדכתב סתם דאין תפיסה מועלת בקנסות וע"כ משום דאזיל לשיטתי' דס"ל בפ"ב מה' גנבה כיון דיותר משהזיק הוא אין כח לחייבו אלא לב"ד ובדין פסוק. וכיון דבזה"ז אין לנו ב"ד לחייבו לכך לא מהני תפיסה לפי שיטתי'. ולא שייך למימר עביד אינש דינא לנפשו כיון דכ"ז דלא חייבו ב"ד אינו חייב כלל. אבל הראב"ד שהובא בס' הזכות אינו סובר כן אלא דתפיסה מהני גם בשאר קנסות. ובזה נסתר מה שהשיג כת"ר עלי ורוצה להביא ראי' מדברי הראב"ד בעל השגת על דברי הראב"ד שהובא בס' הזכות:

עוד כתב כת"ר ומה שהניח דברי השואל להרשב"א בצע"ג לדעתי אינו קושיא כ"כ דהנה זה היסוד דבעינן הודאה בב"ד דוקא מתורתו של הרמב"ן למדנו. אבל מהגמרא אינו מוכח כ"כ כו' אבל לעולם היכא דהוי בדרך הודאה גמורה אף חוץ לב"ד מהני כו' וא"כ אפשר דזה נמי דעת השואל הנ"ל וא"כ בהודה לו והחזיר פשיטא דהוי הודאה גמורה אף חוץ לב"ד עכת"ד עדיין לא ידעתי ישוב לדברי השואל כיון דאנן הודאה על הקנס בעינן ובמה שהודה והחזיר לו החפץ מי לא עסקינן שלא הודה לו על הקנס כלל רק שהוא אומר מצאתי והחזיר דנמי פטור מן הכפל. ועוד דהא מוכח מדברי השואל בעצמו דאף שאם החזיר לו בלא עדים נמי פטור מן הכפל מדהקשה כיון דנאמן לומר החזרתי האיך גנב מתחייב בכפל דהא כל גנב מרשיע את עצמו כיון שיכול לפטור ולומר החזרתי. ואם נאמר דכ"ז שלא החזיר בפני עדים אינו פטור מן הכפל א"כ אפשר לומר דלכך לא הוה מרשיע א"ע שאינו יכול לטעון החזרתי כיון דבעי עדים ע"ז. אלא ודאי דס"ל דאף אם החזיר בלא עדים נמי פטור מן הכפל א"כ קשה מה דאמר השואל דזה לא גרע מאומר בפני ב"ד גנבתי ואח"כ באו עדים הא גרע וגרע. וגם קושית הקצה"ח נמי עדיין לא יתישב מהא דהקדישה בעלים ביד גנב דשם לא שייך מטעם הודאה:

עוד כתב כת"ר דמה שתמהתי על דברי הרמב"ן במלחמות מב"ק (קד.) מדקאמר הוי גבי' פקדון אינו רואה שום קושיא מזה דודאי כל פקדון לאו דוקא וכעין דכתבו הראשונים ב"מ (טו:) דקאמר מעות פקדון וכתבו הראשונים שם דלאו דוקא וה"נ דכוותי'. גם בזה אין אני רואה שם תי' על קושיתי. דודאי שם בב"מ שייך לישנא דפקדון אע"ג דדינא כמלוה כיון דמותר להשתמש בהן משום דגבי פקדון גופא היכא דהפקיד גבי' מעות מותרין מותר להשתמש בהן והוה כמלוה לכך שייך לומר ע"ז לשון פקדון. ועוד איכא למימר דלכך קאמר ע"ז לשון פקדון כיון דדינו כפקדון לענין דאין שביעית משמטתי'. וגם מותר לכנוס לביתו למשכנו כיון דלא נתן לו להדיא בתורת הלואה. אבל הכא אי אמרינן דלא יצא מתורת גזלה אף שהודה א"כ האיך שייך למימר ע"ז לשון פקדון כיון דעדיין הוא כגזלה לכל דבר ועוד דע"כ הכא בב"ק דקאמר הגמרא פקדון ודאי כונת הגמרא דהוא כפקדון ממש דהא נראה מדברי הגמ' דרוצה ליתן טעם דלכך בלא נשבע אינו מחוייב להוליכו אחריו למדי או לכה"פ ליתן ליד ב"ד כדי לקיים מצות השבת הגזלה הוא מטעם כיון דהודה מאז יצא מתורת גזלה והוה כמו שהחזיר לידו והוה כפקדון ביד הגזלן וא"כ נראה משם דגם יכול להקדיש. אבל לדברי הרמב"ן דס"ל דאינו יכול להקדיש והוה כגזלה לכל דבר אע"ג דהודה לו לא ידעתי הטעם אמאי אינו מחוייב להחזיר לידו או לכה"פ ליד ב"ד כדי לקיים מצות השבת הגזלה דהא מצות השבת הגזלה היא מצוה ככל המצות וגם ב"ד צריך לכופו ע"ז. ע"כ נ"ל יותר לומר דגם הרמב"ן מודה דמיד שהודה ואומר שרוצה להחזיר לו יצא מתורת גזלה והוה כפקדון דאם נעשה שינוי דממילא אח"כ לא קנה וכן השבח שבא אח"כ אינו שייך כלל להגזלן. אך מה דס"ל להרמב"ן דלא יצא מתורת גזלה הוא רק להקדיש אינו יכול הנגזל כיון דמתחלה הא בתורת גזלה הוא בא ליד הגזלן א"כ עדיין הוא כגזלה לענין זה. אבל לענין שאר דברים יצא מתורת גזלה ולכך יצא בזה מצות השבת הגזלה במה שהודה בלבד אף שלא החזיר לידו. כנ"ל לישב דברי הרמב"ן שלא יהי' תמוהין כ"כ אבל פשטות הדברים משמע דלכך יצא ידי השבת הגזלה משום דמיד שהודה הוה כפקדון והוא ברשות הנגזל אף להקדישו. ולא די לנו בזה הצער אלא שכת"ר בא להוסיף לנו חדשים שלדברי הרמב"ן אפי' היכא שמניח בידו והלך לו נמי לא יצא מתורת גזלה. ורוצה לתרץ בזה קושית התוס' שם (קד.) ד"ה אמר רבא כו'. ולא ידעתי למה לנו לעשות פלוגתא רחוקה בין התוס' והרמב"ן. ונ"ל ברור דבלא נשבע והודה לו והניח בידו והלך לו כו"ע מודים דהוה כפקדון לכל מילי ויכול להקדישו ונראה דפטור נמי מן האחריות מאז והלאה:

אמנם בנשבע בזה צריך לעיין דאף שכתבו התוס' בפשיטות דהוה כנטל ממנו וחזר והפקידו אצלו ולכך אינו צריך להוליך אחריו למדי ואינו מעכב הכפרה. ולפ"ד ע"כ צריך לדחוק בדברי הגמרא דהא דקאמר שם אע"ג דאמר לו יהא לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידו איירי דאמר ע"י שליח כיון דלא היה יכול לטול ממנו. וכן פי' היש"ש. אבל דבריהם צע"ג מהא דקאמר שם (קט.) הרי שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע באותו הגר וזקפו עליו במלוה קאמר ר"ע שם דאין לו תקנה עד שיוציא גזלה מת"י. ולרבא דקאמר שם דמחילה לאחרינא מהני אף לר"ע א"כ אמאי אין לו תקנה עד שיוציא גזלה מת"י הא הכא כיון דזקפו עליו במלוה הרי הניח בידו והלך לו ואדרבה הכא עדיפא דכיון דזקפו עליו במלוה א"כ אמר לו בפירוש זה יהא לי בידך אמאי אין לו תקנה וצריך להוציא הגזלה מת"י. אלא ע"כ צ"ל דבנשבע שאני דאע"ג דאמר לו בפירוש זה יהא לי בידך מעכב הכפרה וע"כ מדגלי לן קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו דכיון דלא מחיל לו לגמרי מעכב הכפרה כ"ז דלא מהדר לו. ונראה דזהו דעת הב"ח. ודלא כהש"ך בסי' שס"ז סק"ד דהשיג עליו. וכתב דאישטמתי' דברי התוס' הנ"ל. ובזה יתישב מה שהעיר כת"ר על דברי תשו' הרשב"א. ובאמת הא דברי הרשב"א הם משנה מפורשת במס' שביעית. וע"כ צריך לחלק דבנשבע שאני אבל בלא נשבע ודאי דזקפו עליו במלוה יצא מתורת גזלה ונעשה מלוה גמורה וכו"ע מודים בזה. [ודלא כפי מה שנראה מדברי כת"ר דלדברי הרמב"ן אינו כן] ונראה דאף שביעית משמטתו:

אך כ"ז לפי שיטת רש"י והתוס' ב"ק (קט) דנראה דס"ל דלר"ע זקיפה במלוה אינה מועלת כלל ואינו יוצא מתורת גזלה. ונראה דס"ל דאף דזקפו במלוה מ"מ שייך לכהנים א"כ בודאי לדבריהם כ"ז דלא החזיר אע"ג דאמר לו יהא לי בידך מעכב הכפרה. אמנם לפ"ד הראב"ד והטור דס"ל דזקיפה במלוה מועלת דלא שייך לכהנים וא"כ נראה דס"ל דיצא מתורת גזלה והראי' מדלא שייך לכהנים וכן לפ"ד הרמב"ם דס"ל דמיד שהודה אע"ג דלא זקפו במלוה נמי לא שייך לכהנים וס"ל דדוקא בהודה לאחר מיתת הגר הוא דשייך לכהנים ונראה דהוא אזיל לשיטתו דס"ל דהטעם דצריך להוליך אחריו למדי גבי נשבע מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתבעו. אבל היכא דהודיע שרוצה להחזיר לו אין צריך להוליך אחריו וצ"ע לפ"ד הא דצריך להוציא מת"י אם זה מעכב הכפרה או לא. ומסתברא דאינו מעכב הכפרה. ובזה אפשר לישב דברי התוס' שם (קד) וס"ל כשיטת הראב"ד והטור. ולפי"ז צ"ל דמש"כ הרי הוא כהפקידו בידו הוא לאו דוקא. ויש לי לתרץ דבריהם בדרך אחר. אבל היא דרך רחוקה:

עוד כתב כת"ר דלא ידע למה הרחקתי סברתו מש"כ דאף לפ"ד התוס' ובעה"מ דס"ל כיון דהודה הוה כברשות הבעלים מ"מ כיון דמחוסר גוביינא לא מיקרי זה כמו שחזרה קרן לבעלים. בלי שום ראיה. מאחר שגם אנכי מסכים שעדיין אחריות הוא על הגזלן. הנה כבר כתבתי במכתבי הראשון ראי' גמורה לזה כיון דאמרינן דהודה הוה כאומר זה יהא לי בידך דמי ובאומר זה יהא לי בידך ודאי דפטור מן הכפל אם באו עדים אח"כ. ועוד נ"ל להביא ראיה לזה מדקאמר המשנה אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. ואי אמרינן כדברי כת"ר דאף לאחר שהודה בפני עדים ורוצה להחזיר לו מ"מ אם באו עדים אח"כ משלם תשלומי כפל כיון דעדיין אחריות הגנבה עליו הוא. א"כ משכחת לה דגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל כגון דגנב הראשון הודה בפני עדים ואמר שרוצה להחזיר לו א"כ מאז הוה כפקדון בידו לענין שיכול להקדיש לפי"ד הבעה"מ והתוס' וא"כ אם נגנב מידו אח"כ בודאי גם הגנב השני משלם תשלומי כפל לבעלים. דהא אמרינן שם (סט:) הטעם דגונב אחר הגנב פטור משום דאינו ברשותו של בעלים להקדיש אבל הכא כיון דבידו להקדיש א"כ הוה ברשות הבעלים. בשלמא לפ"ד דגנב הראשון מיד שהודה ורוצה להחזיר לו יצא מכלל גנב ומיקרי שומר של הבעלים אע"ג דעדיין אחריות אונסין עליו ניחא דלא מיקרי זה גונב אחר הגנב אלא גונב מבית השומר. אבל לפ"ד כת"ר כיון דעדיין חיובא דכפל עליו אם יבאו עדים אח"כ כיון דעדיין אחריות הגנבה עליו הוא מיקרי עדיין בידו הגנבה וגנב הוא דמיקרי ולא שומר א"כ משכחת לה דגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל:

עוד כתב כת"ר דמש"כ באות ה' דמאי דפסיקא לי דאף שהודה עכ"ז חייב בכולהו אחריות צ"ע אצלי דאפשר דכיון דהודה הוה כפקדון גביה ועכ"ז כתב דהסברא נוטה דלענין אחריות עדיין היא על הגזלן בלא היה שהות להנגזל לקבל. מאד תמיהני עליו הלא הוא מבואר בגמרא דב"ק דעסיק בהו דבתובעו גנבת והוא משיבו דלא גנב רק הוא שומר עליו חייב משום כפירת אחריות א"כ מבואר דעדיין חיוב אחריות גנבה עליו עכ"ד. הנה מה שחשב כת"ר שנעלם ממני הגמרא שאנו עסוקין בה ז"א כי אנכי לא רציתי להביא ראיה משם. כי בזה לא נסתפקתי כלל דאם הבעלים גילו להדיא להגנב אף שהודה ואמר שרוצה להחדר מ"מ אינם מוחלים האחריות. דבשם ודאי אחריות הגנבה הוא על הגנב כ"ז שלא יחזיר ליד הבעלים. ובזה האופן הא איירי שם הגמ' שהבעלים תובעים להגנב את האחריות והגנב הכחיש בזה ואמר שאין אחריות עליו. ואנכי נסתפקתי הוא רק בסתם אם הודה הגנב והבעלים לא אמרו לו כלום. דלישנא דהגמרא משמע דמיד שהודה לו הוה כפקדון בידו עד דאתא גבי' ושקיל ליה. ונראה לכאורה משם דמסתמא מחיל ליה הבעלים האחריות דלכך אמרינן שם דהוה כאומר לו יהא לי בידך דמי אפי' אם הודה שלא בפניו וכ"ש אם הודה לו בפניו. מ"מ כתבתי דהסברא נוטה כיון דלא מחיל לו בפירוש עדיין האחריות הוא על הגנב וצריך לומר דכוונת הגמרא כאומר לו יהא לי בידך דמי אבל האחריות תהא עליך עד שאקבל מידך. והוכרחתי להפסיק באמצע מחמת טירדת החג. ויחוג את חג המצות בגילה ודיצה כנפשו וכנפש ידידו הדבוק באהבתו לעד יו"ט ליפמן הכהן:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה