מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק חושן משפט · סימן ה
כבוד ינ"ע הרב הגאון הגדול כו' מוה' ירוחם יהודא נ"י אב"ד דק"ק פרוזין [וכעת הוא מד"א דק"ק מינסק יע"א]:
הנני להשיב בס"ד למעכת"ר על כל השגותיו עלי למה שכתבתי בספרי מלבושי יו"ט חלק חו"מ סי' י"א:
א) מה שתמה כת"ר עלי דהאיך כתבתי שם דאם הודה רק על הקרן בלבד כגון שטען גנבת והוא אומר מצאתי דזה תלוי במחלוקת הראב"ד והרמב"ן שהובא ברא"ש פ"א דב"ק וטעם הראב"ד ז"ל משום דהודאה על הקרן סגי. דהא הראב"ד קאי על פ"נ דתם ועל עבד דליכא קרן יעויין בדברי הראב"ד והרמב"ן שהובא קצת באורך יותר בנ"י ב"ק פ' מרובה עכ"ד. נפלאתי על מעכת"ר דהאיך לא הרגיש שדברי הראב"ד שהובא בנ"י אין זה דברי הראב"ד שהובא ברא"ש. כי דברי הראב"ד והרמב"ן שהובא ברא"ש הם נובעין מס' הזכות השגת הראב"ד על הרי"ף דכתובות ומה שהשיב עליו הרמב"ן ויעו"ש היטיב שמדוקדק דבריהם שם כמו שהובא ברא"ש. כי הנ"י בשם הרא"ה הביא דברי הראב"ד דלכך לא מהני תפיסה בזה"ז ומהני הודאה אעפ"י שבאו עדים אח"כ אפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזה"ז כך אין מקבלין עדים והרי זה כמו שאין שם עדים. אבל בס' הזכות ליתא זאת כלל. אלא שם השמיענו דאע"ג דתפס מקמי הודאה לא הוי תפיסה כמו עדים ומהני הודאתו אח"כ לפטור אבל היכא שפוטר עצמו מכלום לא דבר מזה הראב"ד שם כלל. ואדרבה הרמב"ן בעצמו פי' שם דברי הראב"ד וז"ל ומה שאמר עוד הרב ז"ל שאם הודה ובאו עדים קיימא לן כמ"ד מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור ואי תפס מפקינן מיני' כו' אין דינו אלא מודה בקנס שיש בו ממון דלא קיי"ל מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור אלא באומר גנבתי ובאו עדים שגנב שהרי חייב עצמו בקרן כדאיתא במרובה וכן פסק רבינו בהלכה עכ"ל. א"כ פי' להדיא דברי הראב"ד דאיירי במתחייב עצמו בקרן. וזה סותר לדברי הרא"ה שהובא בנ"י בשם הראב"ד דמהני הודאתו בזה"ז לפטור אפי' בפוטר עצמו מכלום. וגם סוף דברי הנ"י בשם הרא"ה מה שמסיים שם ורבינו אומר [לפי הנראה זהו הרמב"ן] כו' ועוד דבלא"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום היא דבעי שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת ביעתותא הוא דמודה יעו"ש. סותרים לדברי הרמב"ן בס' הזכות כי לפי מה שהובא בנ"י נראה דהרמב"ן סובר דהיכא דתפס אפי' בעדים לא מהני אח"כ הודאה כלל לפטור אותו אפי' בפני ב"ד מומחין. אבל המעיין בס' הזכות יראה דהרמב"ן לא קאמר זאת אלא היכא דתפס שלא בעדים מה דנסתפק להראב"ד ז"ל שם מיפשטא פשיטא לי' להרמב"ן דהתם לא מהני הודאה לפטור אפי' בפני ב"ד מומחין. אבל היכא דתפס בעדים נראה דזה לא שייך כלל דהודה מחמת בעיתותא כיון דיכול לגבות בב"ד. ובאמת כל דברי הנ"י הללו הם תמוהין בלא"ה ולא רציתי להאריך בזה כי מצאתי בשער המשפט סי' א' שעמד על דבריו יעו"ש:
ב) כתב כת"ר דגוף הספק הי' נ"ל פשוט דחייב דהא אמרו מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אבל לא בלא הודה על הקנס כו' אבאר דברי מה שהביאני להסתפק בזה דאולי בהודאה על הקרן בלבד סגי. כי בספרי קצרתי בזה. משום דתמוה לי דברי הרשב"א ח"ג סי' ק"י שהביא שם לשון השואל וז"ל מי שגנב בעדים והשיב את הגנבה קודם שיתבעהו בב"ד אם משלם כפל אם לאו ואת"ל שזה דבר ברור שאינו משלם כפל דאשר ירשיעון אלקים כתיב ותו דלא גרע מהאומר בב"ד גנבתי ובאו עדים שגנב שהוא פטור כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו אין להם שום פירוש דהאיך כתב דלא גרע השבת הגנבה ליד הבעלים מהאומר בב"ד גנבתי. הא גרע וגרע דהא בהשבת הגנבה איכא למימר דלא הודה על הקנס כלום רק שהחזיר לו החפץ בלבד. אבל באומר בב"ד גנבתי הא הודה על הקנס. ועוד מי לא עסקינן שהחזיר לו הגנבה בינו לבין עצמו דנמי פטור מן הכפל. ע"כ עלה בדעתי לומר דאולי הם מפרשים דלפי המסקנא דאמרינן מיסתברא מילתא דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן כו' אין הטעם כמו שפירשו הראשונים דהיכא דחייב עצמו בקרן אמרינן דנתכוין בהודאתו להחזיר הממון ולכך נפטר בהודאתו. אבל היכא דפוטר עצמו מכלום אמרינן דודאי נתכוין בהודאתו לפטור עצמו מן הקנס א"כ בכל מקום דאיכא ממונא וקנסא מהני הודאתו לפטור אבל הם סוברים דזהו דוקא באומר גנבתי דכיון שהודה על הקרן ולא יכול לכפור עוד א"כ לא קרינן בי' אח"כ אם המצא תמצא בידו הגנבה דבעינן שעצם הגנבה תמצא בידו דוקא בעדים אבל לא כשהודה מעיקרא מעצמו על הגנבה וזה הוה כמו שהחזיר לו הגנבה קודם שבאו עדים דפטור דלא קרינן בי' אם המצא תמצא בידו הגנבה. גם בהודה פטור נמי מהאי טעמא ולא מטעם הודאה על הקנס דהודאה על הקנס לא מהני כלל לפטור אותו אם באו עדים אח"כ. לכך כשהודה על הטביחה ומכירה בלבד חייב כשבאו עדים אח"כ. ולפי"ז נתיישב ג"כ מה שהקשה ע"ז הקצה"ח סי' ש"נ סק"ד דכתב וז"ל והנה נראה מדברי הרשב"א דבהחזיר הגנבה קודם שבאו עדים דפטור הוא משום דמודה בקנס. ולעד"נ הוא משום דכבר חזרה קרן לבעלים וכדאמרי' בפ' מרובה בהא דמשני ר"ל שהקדיש בעלים ביד גנב ופריך והא חזרה קרן לבעלים. ופירש"י דכתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה וכאן כבר בא הגנבה ליד בעלים ע"ש והתם לאו מדנפשי' החזירו דלהוי בכלל מודה בקנס דהא הבעלים הקדיש אלא כל שבא הגנבה ליד בעלים תו לא הוי בכלל המצא בידו וכמו שפירש"י עכ"ל. אבל לפ"ד דהם מפרשים דלפי המסקנא דבעי דוקא כשחייב עצמו בקרן גם באומר גנבתי כל הפטור הוא לאו מטעם מודה בקנס אלא מטעם משום דהוי כמו חזרת הקרן. ולפי"ד גם בהודאה לא בעינן דוקא בב"ד אלא כל היכא שלא יכול לכפור עוד הוה כמו חזרה קרן לבעלים. וס"ל דבהודאה קודם שבאו עדים וחזרה קרן לבעלים קודם שבאו עדים חדא מילתא הוא. [וכן יש לדקדק קצת מדברי הגמרא שם (סד:) דפריך ולמ"ד חד בגנב וחד בטוען טענת גנב כו' האי אם המצא תמצא מאי דריש בי'. ומשני לכדרבא בר אהילאי כו'. ואמאי לא משני דמבעי להיכא דחזרה קרן לבעלים דנפקא לי' נמי מאם המצא תמצא בידו. אבל לפי"ז ניחא דזהו חדא מילתא] א"כ ליתא כלל קושית הקצה"ח. ולכך נסתפקתי בספרי דאולי אפי' לא הודה לו על הגנבה רק שטוען מצאתי נמי סגי לפטור אותו, מן הכפל אפי' אם באו עדים אח"כ. וכתבתי שם דבזה נוכל לישב דברי הראב"ד דס"ל דמהני הודאה בזה"ז:
ג) ומה שהביא כת"ר ראי' דא"א לומר כן מב"ק (קח:) תבעי שומר והודה כו' ויעו"ש במהרש"א על תוס' ד"ה תבעו שומר דאף דלשקר נשבע הוי הודאתו על הקרן הודאה ואפ"ה לא נפטר בזה על הכפל. אין זה ראי' לסתור שיטתם דהא הראב"ד בס' הזכות והשואל להרשב"א אינם מוכרחין לגרוס שם בדברי הגמרא כגירסת רש"י אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר כו' ובודאי איכא למימר דגרסי שם כגירסת ר"ח דגרס שם להיפוך. א"כ אין ראי' מזה. וכ"ש הראי' השני' שהביא כת"ר מהא דשילם השומר ותבעהו בעלים והודה ותבעהו שומר וכפר דנראה דאף דהכפל לשומר מ"מ גוף השור אם הוא בעין הוא לבעלים כו' וא"כ נראה דהוי הודאה לענין הקרן עכ"ד. אין זה ראי' דודאי נוכל לומר דהם ס"ל כשטת הרבה ראשונים דגוף הבהמה שייכא להשומר א"כ הודאתו לבעלים לא הוה הודאה כלל:
מ"מ כעת ראיתי דא"א לישב דבריהם ולומר דבהודאה על הקרן בלבד סגי שמלבד שבהתוספתא מבואר דבהודאה על הקרן לא סגי כמש"כ שם. גם מדברי הגמ' דידן איכא למידק דבהודאה על הקרן בלבד לא סגי. דאמרינן שם אמר לך רב אנא דאמרי אפי' לר"א בר"ש ע"כ לא קאמר ר"א בר"ש אלא משום דקא מודי מחמת ביעתותא דעדים כו'. והא ודאי אפי' אי מודה מחמת ביעתותא דעדים נמי אינו יכול לכפור הקרן. ואיך מהני הודעת עדים אח"כ לחייבו כפל. אך בשם יש לישב קצת. אבל יותר קשה מהא דאמרינן (שם:) לסומכוס דס"ל דכיון דהודאה דגנבה מחמת עדים הוא דקא מודה דטביחה לאו הודאה והא ודאי אם חזר הקרן קודם שבאו עדים השנים אע"ג דחזר הקרן מחמת ביעתותא דעדים הראשונים דפטור. ואי אמרינן דהודאה על הקרן בלבד סגי דהוי כמו חזרת הקרן א"כ אמאי חייב הכא לסומכוס כיון שכבר הודה על הקרן ואינו יכול לכפור קודם שבאו עדים השנים. אף שיש לדחות כ"ז מרש"י שם ד"ה הודאה דטביחה כו'. דנראה מדבריו דס"ל דהיכא דמודה מחמת בעיתותא דעדים לא הוי הודאה כלל. אבל כבר כתב המל"מ פ"ג ה"ה דזה תמוה בעיניו שיועיל טענה דבעיתותא לפטור עצמו מן הקרן. ובאמת זהו נגד השכל והסברא. א"כ מוכח מדברי הגמרא להדיא דאף למ"ד דוקא היכא שחייב עצמו בקרן הוא דפטור זהו לאו מטעם חזרת הקרן כיון שהודה ושוב אינו יכול לכפור. אלא הפטור היא מטעם הודאת הקנס כמו שפירשו הראשונים. ודברי הראב"ד ע"כ צריך לישבם דמטעם אחר ס"ל דמהני הודאה בזה"ז. דהא קנס בלא עדים א"א לחייבו כלל והא מקבלין עדים בזה"ז ואמאי מהני תפיסה וע"כ צ"ל כיון דתפס אנן שלחותייהו קא עבדינן לקבל העדים לכך ס"ל להראב"ד דהאיך אפשר לומר דאנן שלחותייהו קא עבדינן לענין קבלת עדות ולא לענין הודאתו כדי לפטור. ממ"נ אם אנן ב"ד לענין קבלת עדות א"כ נמי הוה ב"ד מקודם לקבל הודאתו שהודה מקודם. אמנם דברי השואל שהביא הרשב"א ז"ל צע"ג לישבם:
ד) אך מה שהעליתי שם לחלק דהא דלא מהני הודאה על הקרן בלבד הוא דוקא היכא שהקרן אינו בעין אבל היכא דהודה על הקרן והוא בעין ורוצה להחזירו לו א"כ הוה כפקדון בידו נראה דמהני הודאה אף בזה"ז אפי' לשיטת הסוברים דהודאה בזה"ז לא מהני וכן אפי' אם טוען מצאתי נמי מהני דזה הוה כמו שהחזיר לו. במקומי אני עומד ולפ"ד הדברים נכונים מאד. ומה שכתב כת"ר לסתור מדברי הרמב"ן במלחמות פ' דו"ה כל שבא לידו בתורת גזלה אף שרוצה להחזיר עכ"ז הוי אינו ברשותו. גם אנכי כתבתי שם דמהרמב"ן מוכח דלא ס"ל הכי דאל"כ אמאי לא מהני הודאה בזה"ז לכה"פ היכא דהגנבה בעין. ונראה דהוא אזיל לשיטתי'. אבל לפי"ד התוס' ובעה"מ דס"ל כיון שהודה לו ורוצה להחזירו לו הוה כפקדון בידו ויכול להקדישו משום דזה הוה כמו שמונח ברשות הבעלים. א"כ ודאי לפ"ד מיקרי זה חזרה קרן לבעלים. ודברי הגמ' דב"ק (קח:) נראה דשם איירי דהודה לשומר דגנב אבל לא אמר להחזיר לו. וכן בבעיא השניה דתבעהו בעלים והודה נמי מיירי בכה"ג. ומה שכתב כת"ר הא עדיין מחוסר גוביינא. אינו נ"ל כלל. דהא התוס' ובעה"מ ס"ל כיון שהודה לו ורוצה להחזירו אפי' אם לא אמר לו בפירוש זה יהא לי בידך כמאן דאמר לו זה יהא לי בידך דמי כדאמרינן ב"ק (קד.) דהיכא דלא נשבע משעת הודאה דמזומן הוא להשיב לו הוה גבי' כפקדון וכאומר לו זה יהא לי בידך דמי כמבואר שם בגמרא. [ובאמת דברי הרמב"ן צע"ג מדברי הגמרא שם] ובאמר זה יהא לי בידך או שהניח בידו והלך לו דהוה נמי כמו שהפקידו כמש"כ התוס' ב"ק שם ד"ה אמר רבא כו'. ודאי אין סברא כלל לומר דאם באו עדים אח"כ יתחייב כפל. א"כ לפי דבריהם דאפי' בלא אמר לו הוה כאמר לו א"כ בודאי אינו חייב כפל אם באו עדים אח"כ:
ה) עוד כתב כת"ר דנראה לו דהיכא דטען מצאתיה אדרבה דהיכא שהוא בעין לא מהני ומסתברא להיפך עפ"י גמרא דב"ק (קה:) דהיכא דכפר לי' אחריות הוה כפירת ממון וא"כ היכא דאיכא בעין לא הודה בקרן דהא נ"מ לענין אחריות משא"כ היכא דטבח דליכא נ"מ לענין אחריות ויעויין בת"כ סוף סדר ויקרא פ' כ"ב דמשמע להדיא דטוען טענת גנב לענין כפל והודה לענין חומש ואשם חד דינא אית להו. וא"כ כמו שחייב חומש ואשם בכפירת אחריות ה"נ לענין כפל עכ"ד. הנה מה דפסיקא לכת"ר בפשיעות דאף שהודה לו עדיין הוא באחריות על הגזלן הדבר צ"ע דהא מדברי הגמרא הנ"ל נראה כיון דהודה לו הוה כפקדון בידו וכאמר לו זה יהא לי בידך דמי א"כ משמע דמאז שהודה לו פעור מן האחריות. מ"מ הסברא נוטה דאע"ג דמתורת גזלה יצא מיד שהודה לו ורוצה להחזיר לו היינו דוקא להקדיש יכול מיד. וכן לא מהני אח"כ שינוי דממילא שיקנה הגזלן את החפץ כיון דהוה כפקדון בידו משעה שהודה. אבל לענין אחריות אם נאבד החפץ עד שלא הי' לו להנגזל שהות לקבל מיד הגזלן אחריות הוא על הגזלן כיון דמ"מ לא אמר בפירוש זה יהא לי בידך א"כ במאי נפטר מאחריות. מ"מ מה שכתב כת"ר דכפל דמי לחומש דכמו דגבי חומש חייב בכפירת אחריות גם כפל חייב על כפירת אחריות. בהשקפה הראשונה עלה בדעתי להביא ראי' דאינו כן מדברי התוס' והרא"ש בפ' מרובה דס"ל דכפל אינו חייב על דבר שאינו מסויים בין בגנב ובין בטוען טענת גנב דילפינן משלמה בין לפי' הראשון דבעינן שיהא דבר שבמשקל ובמדה ובמנין ובין לפי' השני דבעינן דומיא דשלמה דאינו חייב על חצי רמון וחצי אגוז א"כ כ"ש אחריות כה"ג דנ"ד דודאי זה לא הוי דבר מסויים דומיא דשלמה לשני הפירושים וא"כ פטור מן הכפל על כפירת אחריות. אבל חומש ואשם ודאי דחייב אפי' על דבר שאינו מסויים לכך חייב נמי על כפירת אחריות. אבל אח"כ התבוננתי בזה דהרמב"ם השמיע דין דדבר שאינו מסויים פטור מן הכפל בין בגנב ובין בטוען טענת גנב ואף שמצאתי דהמהרש"ל ביש"ש עמד בזה על דברי הרמב"ם ותמה עליו. אבל באמת ראיתי דהרמב"ם ס"ל כשיטת הראב"ד בפירושיו הובא שם בש"מ דס"ל דלכך בגנב וטוען טענת גנב חייב כפל משום דרבי קרא בחד פרטא דכתב גבי גנב וה"ה לטוען טענת גנב. ושלמה דקרא דממעט דבר שאינו מסויים לא קאי אלא דוקא על שבועה דמודה במקצת. ושיטת הר"י מיגש היא דהא דממעטינן דבר שאינו מסויים הוא דוקא לענין טוען טענת גנב משום דאין מחייבין שבועה אלא על דבר מסויים. וכן פי' הרשב"א בחידושיו בפ' ראשון [אך דבריהם צ"ע דהא שבועה דמודה במקצת מצינו שיהא דוקא דבר שבמשקל ובמדה ובמנין. אבל שבועת השומרין לא שמענו שאין משביעין שבועה זו אלא דוקא היכא דטענו הבעלים דבר שבמשקל ובמדה ובמנין] אבל חיוב כפל גבי גנב חייב נמי על דבר שאינו מסויים א"כ לפ"ד נראה כדברי כת"ר דחייב על כפירת אחריות. מ"מ אף לפי"ז דברי נכונים מה שכתבתי דהיכא דהחפץ בעין מהני הודאתו אף שלא הודה על הגנבה רק שטוען מצאתי אף דאמרינן דחייב כפל על כפירת אחריות מ"מ כיון דהחפץ גופא לא כפר לו והוה כפקדון בידו משעה שהודה לו רק דלא הודה לו על אחריות בלבד א"כ א"א לחייבו כפל כנגד כל החפץ רק כנגד האחריות בלבד. דזה דמי לגנב מאה דינרין והחזיר לו תשעים מקודם שבאו עדים ואח"כ באו עדים ואמרו שגנב מאה דינרין אין צריך לשלם כפל אלא בעד העשרה דינרין בלבד. א"כ ה"נ צריך לשום כמה שוה האחריות וכנגד זה צריך לשלם לו. וכן נ"ל לענין חומש דמחייב על כפירת אחריות אין צריך לשלם החומש רק ממה ששוה האחריות דאין סברא כלל לומר דלחייב לשלם חומש מכל החפץ בעד כפירת אחריות כיון דגוף החפץ לא כפר לו. וגם בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע לו דהסכים המהרש"ל ביש"ש וכן מסיק המל"מ בה' גזלה ואבדה פ"ג ה"ה דאין צריך לשלם לו בעד החמץ אלא אומר לו הרי שלך לפניך ובעיית הגמרא הוא לענין חומש ואשם. נראה ג"כ דאין צריך לשלם חומש אלא ממה שהיה שוה האחריות כד שהחזיר לו החמץ דהא החמץ גופא שכפר לו אינו שוה כלום. אף שמפשטות דבריהם לא משמע כן. מ"מ הדעת נוטה כמש"כ:
ז) ועל מה שכתבתי שם דאם לאחר שהודה מצאתי אמרו לו הב"ד צא תן לו דפשיטא דפטור מטעם דיצא מדין גנבה אליבא דכו"ע. כתב כת"ר נפלאתי דע"כ לא קאמרינן דיצא מדין גנבה רק על המעשה דטביחה דאח"כ דשוב אינו גנבה דמיקרי רק גזלן. אבל על חיוב הגנבה דמעיקרא מה בכך שעתה יצא מדין גנבה מ"מ חייב על הגנבה דמעיקרא כל שלא חזרה קרן ליד הבעלים מקודם עכ"ד. לפ"ד הדין אתי. דהא לכך אמרינן דחזרה קרן לבעלים מקודם שבאו עדים דפטור ולא מחייבינן על הגנבה דמעיקרא משום דבעינן דבעת הודעת העדים יהא עדיין בידו דהא כתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה א"כ ה"נ כיון דיצא מתורת גנבה מעת שפסקו הב"ד צא תן לו האיך יכול לחייבו כשבאו עדים אח"כ על הגנבה דמעיקרא כיון דבעת הודעת העדים לא נמצא בידו הגנבה והא כתיב אם המצא תמצא בידו הגנבה. כיון דעיקר חיוב קנס הוא בעת הודעת עדים וכל שחזרה קרן לבעלים או שיצא מתורת גנבה קודם הודעת העדים א"א לחייבו קנס. ואפשר כיון דהכא הודה לו וגם ב"ד אמרו לו צא תן לו בכה"ג דקבל עליו הדין ורוצה להחזיר לו גם הרמב"ן מודה דמאז הוה כפקדון בידו ויכול להקדישו. ועיין בראב"ד שם דכתב להדיא דהוה כפקדון בידו היכא דב"ד אמרו לו צא תן לו. ועיין בפנ"י דכתב בפשיעות דיכול להקדישו לאחר שאמרו לו ב"ד צא תן לו וכיון דיכול להקדישו והוה כמו שהוא ברשות הנגזל א"כ הוה כמו שחזרה קרן לבעלים ואינו יכול לחייבו כפל אח"כ ע"י הודעת עדים. כנ"ל ברור:
כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן.