אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק חושן משפט › סימן ד

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק חושן משפט · סימן ד

סימן ג

א) זה שכתב לי הגאון הנ"ל. במאי דבדיק לן בדינא דקנין מעות אי מצי בע"ח למיטרף לא ביאר כת"ר דבריו בע"ח דמאן. אולם לדעתי תרווייהו מצי טרפי. בע"ח דמוכר דכיון דבטלי רבנן לקניני' ברשותו דמוכר קאי אפילו מקמי דקבל מי שפרע כמ"ש כל הפוסקים דאפי' זוזי ליתנהו באחריות המוכר רק משום הלואה והכי קיי"ל לענין אתנן דאפי' קיים דברו ונתן לה אחר הביאה אתננה מותר. וכן לענין מעילה דוקא לבלן מעלי אבל במידי דמחסר משיכה לא מעל עד דמשיך כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בה' מעילה [ובחנם הקשה להכ"מ שם] דבכל מילי דממונא הפקר ב"ד הפקר אפי' לענין איסורי תורה כמ"ש לענין חטאת הגזולה ולענין מקדש בחמץ נוקשה. ורבות ככה. כ"ש לענין טריפת בע"ח דממונא הוא. ומ"מ אי טריף בע"ח דלוקח נמי זכי כדי מעותיו דלוקח דעכ"פ משעבד לי' מוכר מדר' נתן כדי זוזי דלוקח:

כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:

ב) וזה שהשבתי לו. הנה הספק שנסתפקתי אם אחד מכר חפץ וקבל דמים. ועתה בא בע"ח דמוכר לתפוס. אם יכול לתפוס או לא. מפני שלדעתי נראה דכל כמה דלא הדר המוכר או הלוקח לא עקרו חכמים הקנין מעות שקונה מדאורייתא. ומה שהביא כת"ר ראי' דהא חזינן דהמוכר לא נתחייב על המעות אלא מחמת הלואה. אינו ראי' כלל לפי"ד דבאמת אם לבסוף נתבטל המקח ודאי לא הוי המעות של מוכר אלא משום דהוה לוה עלייהו. אבל אם לבסוף נתקיים המקח נראה דהמקח נתקיים מעיקרא ולא עקרו חכמים קנין המעות. ולכך קאמר רש"י דלר' יוחנן אם קדש האשה מקודשת. ואין כוונת רש"י דאם קדש המוכר עם המעות שבידו דבזה אפשר דגם ר"ל מודה דמקודשת משום דהוה לוה עלייהו. אלא כונת רש"י ז"ל על החפץ שביד המוכר וקדש הלוקח בו ואף שחכמים עקרו הקנין מעות ובזה בודאי יש יכולת בידם דהפקר ב"ד הפקר דוקא אם חזרו לסוף. ומה שנתן לסיטין לא מעל משום דאמרינן לי' החזר ולא תמעול. אבל בקדושין ודאי הוי קדושין שלה מדאורייתא אם לא חזרו לבסוף מהחפץ. ולא אמרינן ג"כ דהאשה לא תסמוך דעתה משום שמא יחזור המוכר משום שארית ישראל לא יעשו עולה סמכה דעתה שפיר. ולפי"ז יתיישב ד' הרמב"ם ה' תרומות פ"ט ה"י דכתב שם דבין מכר ישראל לכהן ובין מכר כהן לישראל בנתינת דמים לבד דאסורה לאכילה תרומה אף דהוא פסק בעצמו דנתן לסיטין לא מעל, משום דהחכמים הפקיעו קנין מעות דאורייתא. ולפי"ד א"ש דלכך אסור להאכילם תרומה משום דלא ידעינן עתה אם יתקיים המקח לבסוף. ולכך נראה לפי"ז דאם המוכר רוצה לקיים המקח ללוקח לא יוכל הבע"ח של המוכר לתפוס מידו. וכן אם רוצה הבע"ח של הלוקח לתפוס מיד המוכר נגד שארי בע"ח והלוקח והמוכר רוצים גם עתה לקיים המקח זכה בע"ח נגד שארי בע"ח. אולם מד' כת"ר נראה דבזה אף אם יחזור הלוקח או המוכר כיון דמ"מ נתחייב לו המעות מדר"נ יכול לתפוס הבע"ת מיד המוכר ולזכות נגד שארי הבע"ח. ולדעתי צ"ע בזה:

כ"ד ינ"ע יו"ט ליפמן הכהן:

ג) וזה שהשיב לי הגאון הנ"ל עוד בזה. בענין קנין כסף מאין לנו לחדש סברות מלבנו בלא שורש מהש"ס כיון דחזינן דרבנן הפקיעו הקנין למה נאמר שאם נתקיים נתקיים מעיקרא. ועוד דאין לך נתקיים יותר מאתנן שכבר נתן לה והקדישה והקריבה ומ"מ הוא מותר מטעם הפקעתן. וד' רש"י ז"ל לענין קדושין מטעם אחר הן. דודאי לא היתה תק"ח שיחזיר החפץ בלא דמים. ולא פקע שעבודא דאורייתא מיני' עכ"פ בתורת משכן היכי דקני משכן. וכן יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בה' תרומות פ"ט ה"י:

כ"ד ינ"ע אלעזר משה הלוי א"ה:

ד) א"ה הנה מדברי התוס' דע"ז (סג.) ד"ה והא כו' דפירשו דקושית הגמ' והא מחסרא משיכה קאי גם לר"י וכן הוא הסכמת הריטב"א לפי"ד ודאי מוכח כדברי הגאון הנ"ל דחכמים הפקיעו קנין מעות לגמרי אף שלא בא לידי חזרה. אמנם לפי מה שהביא הריטב"א שם דעת כמה ראשונים דקושית הגמרא והא מחסרא משיכה הוא דוקא לר"ל אבל לר"י קנתה למפרע נראה דס"ל כמש"כ דכ"ז שלא חזרו מקנין מעות הוא קנין גמור למפרע. וכן מצאתי ביש"ש על גיטין פ"ב סי' כ"ב דסובר להדיא דחכמים עקרו קנין מעות רק לענין אונסין וחזרה. אבל אם לא חזרו הוא קנין גמור למפרע. וזהו כדברי. ודברי הרמב"ם דתרומות ודאי מורין כדברי. וכן מצאתי בס' מרכבת המשנה ח"ג שהביא בשם ס' צרור החיים דמישב דברי הרמב"ם ממש כדברי דחז"ל לא הפקיעו לחלוטין קנין המעות אלא דקנין המעות הוא תלוי ועומד. אך מש"כ שם הילכך במעילה לא מייתי קרבן חולין בעזרה הואיל שהקנין תלוי ועומד עד שימשוך. לפע"ד א"צ לזה אלא נראה דאנן מורין לו שיחזיר כדי שלא ימעול:

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה