אור ברסלב
מלבושי יום טוב חלק ב חלק אבן העזר › סימן ה

מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי

חלק אבן העזר · סימן ה

סימן ד

שאלה בתולה אחת בת איש נכבד נתפתה מבחור אחד נבל ורע מעללים להתקדש לו. והכינו פונדק לזה והזמין הבחור שלשה אנשים מהשוק שיהיו עדים לראות הקדושין וקדשה בפניהם. ונגבה עדות בפני ב"ד והעידו בתו"ע שקדש אותה כדין וכדת. ושניהם הודו על הקדושין. אך אח"כ אמרה הבתולה שאינה מתרצה לזה בשום אופן שבעולם. ואביה טוען שכמעט נוגע לו דבר הנבלה הזאת לפ"נ. כי המקדש הוא בליעל ריק ופוחז ורע מעללים. והנה הביא האב עדים שהעידו בתורת עדות שעד אחד מעדי הקידושין שהזמינם לזה הוא מגולח זקן מחלל שבת בפרהסיא וכמה פעמים ראו אותו מעשן פאפיראסן בשבת. ושלחו אחריו כמה פעמים שיבוא לב"ד ולא רצה לבוא. וקבלו ב"ד עדות שלא בפניו וגם עד אחר מעדי הקידושין אומר שיודע ע"ז העד שהוא מחלל שבת בפרהסיא והעד השני אינו ידוע לנו אם הכיר את הפסול אם לא כי מת הוא. אחר כ"ז רצה אביה לתת לו כסף רב למען יתן לה ג"פ. אך הוא לא אבה שמוע לו ואמר שלא יגרשנה לעולם. ועתה נסע מהעיר ולא נדע עקבותיו איה. עכ"ד השאלה השלוחה אלי לחות דעתי בזה. אחר שכבר צדד בזה רב אחד מג' זמנינו להקל ולבטל הקידושין. והנה שלחתי לשם שידרשו מהבתולה הנ"ל אם יודעת היא אם היה לה בעת הקדושין הסמנין המבוארין בברייתא נדה (מז.) דזה הוא סימני בגרות או לא. והשיבה שהיא יודעת בבירור שבעת הקדושין לא היה לה הסמנים העליונים:

תשובה בתחלה נבאר ע"ד פסול העד אם מהני העדות שנגבה שלא בפניו. הנה דעת הריב"ש בסי' רס"ו דבהזמה שלא בפניהם לא הוה הזמה לחייב את העדים עונש הגוף ועונש ממון אבל לפסול העדים ולבטל עדותם לגמרי ודאי דמהימני אף שלא בפניהם. ודקדק כן מדברי רש"י דכתובות. אמנם הרלב"ח בסי' קנ"א חלק עליו ואמר שפירושו זה מחודש או זר. ובתוך דבריו כתב שההפך מבואר בלשון רבינו ז"ל וז"ל ועוד מבואר זה בלשונו שכתב לפיכך אם מתו העדים שהזימם אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז. נראה דב' העדיות שוות ושתיהן מוכחשות ואין כאן שום עדות לא הא' ולא הב' כדבריו עצמו למעלה שכתב אבל ב' הכתות המכחישות זא"ז אין כאן עדות וכו' הרי מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל שאין דעתו כדעת ריב"ש ע"כ. והמהרי"ט בסי' ל"ז מישב דברי הריב"ש שלא יסתירו דברי הרמב"ם ז"ל ולפיכך אם מתו העדים האלו קודם שיזימו אותן בפניהם אין כאן עדות לענין תשלומין קאמר דלא מחייבו יורשים ליתן שהרי הכחישו זא"ז וחידוש הוא שחדשה תורה דוקא בפניהם עכ"ל. והגאון ר' חיים יונה תאומים תמה ע"ז דהא חיוב עדים זוממים הוא קנסא א"כ הדבר ברור שאין היורשין חייבין לשלם בעד אביהם כיון שהמוריש עדיין לא נתחייב. ועוד תמה מאי אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז אין היורשין חייבין לשלם הול"ל. והנה הקושיא הראשונה לא ידעתי מנ"ל להגאון הנ"ל לחלק על המהרי"ט כאלו זה דבר ברור. מבואר להדיא דאין היורשין חייבין לשלם קנס בעד אביהם אם מת קודם העמדה בדין לא נוכל לומר דאינו כן דאף שחיוב הקנס הוא רק בעת העמדה בדין אבל מ"מ כיון דהחיוב הוא על המעשה דקודם לכן א"כ אף היורשים מחויבין לשלם בעד אביהם דהחיוב הוא מתחיל משעת המעשה אך גמר החיוב הוא בעת העמדה בדין. וראיה לזה דהא שור תם שהזיק אף לר"י אם מכרו קודם העמדה בדין אינו מכור רק לרדיא אבל אח"כ חוזר וגובה ואם נאמר דגבי קנס קודם העמדה בדין לא היה עליו לחייב כלל א"כ אמאי אינו מכור לגמרי. וע"כ צ"ל דאף גבי קנס החיוב מתחיל מעת המעשה. וכן יש להביא ראיה מדברי הירושלמי דהובא בת' כתובות (כט.) ד"ה ועל אשת אחיו דכתב שם ומיהו בירושלמי מוקי לה כשבא עליה עד שלא מת ומת. אך זה יש לדחות ואכמ"ל. אמנם קושיא השניה שהקשה דאמאי כתב הרמב"ם דאין כאן עדות היא קושיא גדולה לפי"ד המהרי"ט. ונראה לישב דברי הרמב"ם בדרך אחר דהא כבר כתב הרמב"ן לישב דברי רש"י דפי' פסולי עדות הם משחקי בקוביא. וא"כ קשה דאמאי לא מהימני בתראי לפסול אותם ואמאי אמרינן דאינם נאמנים והוו תרי ותרי ותירץ דרש"י סובר כיון דכבר מתו העדים לא שייך לפוסלם ועל מנה שבשטר הם מעידים. ודווקא מחיים מצי למפסלינהו שהרי הם אינם נאמנים לומר אין אנו גזלנים שהם נוגעין בעדותם להכי קתני בברייתא ומתו. וכן כתב הרמ"א בסי' מ"ו סעי' ל"ז לחלק בין מת לעודם חיים אם פוסלים העדים בתרייתי לעדי השטר בגזלנותא [אך הש"ך שם הביא שכמה ראשונים אינם סוברים כן ואף שמתו נאמנים לפוסלו] א"כ אין רחוק לומר שגם הרמב"ם סובר כשיטה זו כיון שכבר מתו לא שייך לפוסלם. א"כ גבי הזמה נמי כיון שכבר מתו העדים לא מצי למיפסלינהו. אך אם הזמה שלא בפניהם הוי הזמה א"כ אף שמתו מ"מ כיון דמהני הזמתם אף שלא בפניהם ומאמינים להו בודאי עדות הראשונים בטלים לגמרי. אבל כיון שהזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה אף שאם היו הם בחיים מ"מ נאמנים עדים השניים לפסול את עדות הראשונים ולבטל עדותם לגמרי כשיטת הריב"ש. אבל היכא שמתו ולא שייך למיפסלינהו ע"כ אין כאן עדות כלל והוה כמכחישים זא"ז. כן הוא כונת הרמב"ם ז"ל. ולפי"ז יהיה מדוקדק יותר דברי הרמב"ם מה דמסיים לפיכך אם מתו העדים כדי לדקדק מזה אבל אם העדים הראשונים חיים אף אם הוזמו שלא בפניהם הוי הכחשה לגמרי כד' רש"י. ובאמת דברי רש"י מורים יותר כדברי הריב"ש. וכן הריטב"א כתב כדברי רש"י. ועיין מהרנא"ח על כתובות דפירש בדברי רש"י כדברי הריב"ש בפשיטות. ועיין בתשובת המהר"ם אלשקר סי' ס"א אף שכתב להרלב"ח שדבריו נכונים כנגד דברי הריב"ש. מ"מ כתב בסוף שבדברי רש"י אין בידו להכריע. וכבר הכריע המהרי"ט וכתב שדברי רש"י אינם סובלים פי' הרלב"ח ועיין ש"ך ס"ס ל"ח דאף שחלק על דברי הריב"ש גבי הזמה מ"מ הסכים בזה לדברי הריב"ש שיכול לפוסלם בגזלנותא לעדות שלא בפניהם אבל לא לשבועה כי מה להם בכך שפוסלין להעיד יעו"ש:

אמנם אח"כ ראיתי שגדולי האחרונים המהריב"ל בספר ד' סי' ב' והדברי ריבות סי' ש"ל והמראנ"ח סי' ס"ח כתבו דקשה להקל גבי עדי קידושין אם פסלו אותם שלא בפניהם משום דזהו פלוגתא דרבוותא אם יכול לפסול עדות שלא בפניהם כי הב"י הביא בא"ע סי' מ"ב דחכמי טלדולא חלקו על ר' מנחם הארוך שקבל עדות שפסלו עדי קדושין שלא בפניהם ורצו לנדות אותו. אף שבנידן דידן שלחו אחריו כמה פעמים ולא בא מ"מ לכאורה קשה להקל דהא דעת הרא"ש הוא דקבלת עדות בפניו הוא מדאורייתא לכל דבר כמו שהוכיח הגאון רעק"א בסימן צ"ט מתשובת הרא"ש דס"ל דהא דמהני קבלת עדות שלא בפניו בממונא היכא דאיכא אונס ושלחו אחריו ולא בא הוא מטעם תקנת חז"ל לאפוקי ממונא. א"כ כ"ז בממון. אבל מאי מהני גבי פסול עדי קידושין מה ששלחו אחריו ולא בא. אבל אח"כ התבוננתי וראיתי דזה בודאי גם חכמי טלדולא מודים היכא דא"א לקבל העדות הפוסלין עדי קדושין בפניהם בשום אופן ודאי דמקבלין אף שלא בפניהם דהא התוס' הרא"ש הרמב"ן הרשב"א הרא"ה הריטב"א והר"ן בכתובות (יט:) כולם כתבו דיכול לפסול בגזלנותא אף שמתו ואינם לפנינו. וזה ודאי דחכמי טולידולא שהיו מאוחרים בזמן לכל הני הראשונים כידוע שהם היו בזמן הריב"ש לא יחלקו על כל הני הראשונים. אע"כ משום דהתם הוה עובדא דהיו יכולין לקבל בפניהם ע"כ חלקו חכמי טולידולא על ר"מ הארוך. אבל היכא דא"א לקבל העדות בפניהם כו"ע מודים דמקבלין אף שלא בפניהם. ונראה דדעת חכמי טולידולא הוא דטעם דכל הני ראשונים דס"ל דהיכא דמתו ואינם לפנינו מ"מ יכולין לפוסלן בגזלנותא. משום דס"ל דקבלת עדות בפניהם הוא רק מדרבנן בלבד כמש"כ הרשב"א בחי' לב"ק. וכן כתב הב"י בסי' כ"ח בפשיטות. ולכך במקום שא"א לקבל בפניהם בשום אופן בכה"ג לא העמידו חכמים דבריהם כלל. אמנם הרא"ש דס"ל דקבלת העדות בפניהם הוא דאורייתא ומ"מ ס"ל דיכול לפוסלן בגזלנותא אף דמתו. ע"כ סובר כדעת הריב"ש דבפסול עדות אין צריך כלל לקבל העדות בפניהם. ודברי הרא"ש הם ראיה גדולה לדברי הריב"ש. דלא כדעת חכמי טלדולא והרלב"ח שחולקין עליו. הכלל מה שנ"ל לפע"ד דגבי פסול העדים היכא דא"א לקבל עדות בפניהם בשום אופן סברי כל הראשונים הנ"ל דיכולין לפוסלן אף שלא בפניהם. ולא מצאתי מפורש מי שמחמיר בזה רק מה שהביא הרלב"ח דברי הנמוק"י דכתב וז"ל והא דבפסולי עדות אין נאמנין היינו כגון שאמרו משחקי בקוביא הם וטעמא משום דמתו עדי השטר וכיון דאינם בעולם אינם נאמנים לפוסלן שלא בפניהם כיון דפסול גופייהו הוא. וכדאמרינן גבי הזמה אין מזימין את העדים אלא בפניהם אבל אם הם בעולם נאמנים אע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר דכיון דאפסול גופייהו של עדים מעידין לאו תרי ותרי נינהו דאינהו לא מהימנא לאכשורי נפשייהו. וזהו אם נפרש פסולים משחקי בקוביא שהוא פסול הגוף וכדאמרן. אבל אם הם העידו שהם פסולין מחמת קורבא תרי ותרי נינהו ואין נאמנים וכדפרישנא עכ"ל. אבל כבר תמה עליהם המהרי"ט בסי' הנ"ל וכתב וז"ל ודבריהם אלו נגד הרמב"ן והתוס' והרשב"א שכתבו שנאמנים לפוסלן שלא בפניהם והנ"י בכ"מ שותה בצמא את דבריהם מ"מ דברי עצמו אינו יכול להולמן האיך אפשר לומר דמיירי בפסולי עדות ומתו ואינן נאמנין לפוסלם א"כ מאי פריך בגמרא ומגבינן בהו תרי ותרי נינהו הא ודאי כיון דאינם נאמנים לפוסלם שלא בפניהם מגבינן בהו שפיר כיון שהם חתומים על השטר דכמו שנחקר עדותן בב"ד דמי עכ"ל. ובאמת הוא קושיא חמורה מאד על הנ"י ונראה לפענ"ד דע"כ צ"ל דהנ"י סובר כדברי התו"י בכתובות דכתבו שם דהא דבתראי מהימני לפסול הראשונים בגזלנותא נמי חדוש הוא דמאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני. ונראה דהם גרסו בב"ק (ע"ג.) א"ב דאסהידו תרי בחד א"נ דפסלינהו בגזלנותא. וכן גי' ר"ת עיין בש"מ. וצריך לפרש לפי"ד כמו לפי דברי ר"ת דאסהידו תרי בחד היינו שלא היה אלא עד אחד בלבד והזימו אותו. א"נ שהיו שנים אלא שאחד כבר נפסל בגזלנותא ולא נשאר אלא אחד ואח"כ הזימו שנים את השני. אבל אם שנים באו לפסול שנים בגזלנותא כיון שהם מסייעים אחד לחברו ואומרים שהשנים המעידין עלינו שאנחנו גזלנים הם מעידין עלינו שקר היה חדוש כמו הזמה דמאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני. וגם סובר הנ"י כדברי הרלב"ח בזה דקאמר דאף אם נאמר דלפסול העדות נאמנים שלא בפניהם מ"מ גבי הזמה כיון דחדוש לכך הוא דוקא כשמעידין בפניהם אז נאמין לעדות האחרונים. אבל כשמעידין שלא בפניהם מאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני לכך סבר הנ"י כיון דהוא סובר כהתוס"י דאף דפסלי בגזלנותא הא דנאמנים האחרונים לפסול אותם הוי חדוש לכך הוא דוקא שמעידין בפניהם. אבל שלא בפניהם מאי חזי דסמכי אהני סמוך אהני לכך הוי תרי כנגד תרי וא"כ אף לדברי הנ"י דוקא תרי כנגד תרי. אבל כשמעידין תרי על חד דלא הוי חדוש גם הנ"י מודה שיכולין לפוסלו אף שלא בפניו. א"כ יוצא לנו בנ"ד שהעידו תרי על חד שהוא פסול גם הנ"י מודה דיכולין לפוסלו אף שלא בפניו כנ"ל:

כעת עיינתי עוד בדברי הנמוק"י ולפי"ד נראה דכוונתו הוא כדברי הרמב"ן שמישב דברי רש"י דכיון דמתו ואינם בעולם לא שייך לפוסלם כיון דפסול גופייהו נינהו והם הא אינם בעולם. ואין כוונתו משום דאינם יכולין לפוסלן שלא בפניהם דהא הנמוק"י כתב אח"כ אבל אם הם בעולם נאמנים. אלמא דס"ל דיכולין לפוסלן אף שלא בפניהם. והא דכתב כדאמרינן גבי הזמה אין מזימין אלא בפניהם כוונתו הוא משום דהוא פי' דברי הגמ' דלא כדברי הריב"ש וס"ל מדקאמר אין מזימין אלא בפניהם ורק הכחשה הוא דהוי אלמא דעדותם אינה בטלה כמו שמדקדק הרלב"ח ז"ל. וא"כ קשה להנמוק"י דזה פשיטא ליה דיכולין לפוסלן אף שלא בפניהם א"כ אמאי אין עדותם בטלה לגמרי. ומזה מוכרח הנמוק"י לפרש דהכא קאי היכא שמתו כמו דאיירי הברייתא ולכך אין עדותם בטלה משום דלא שייך למפסילינהו כיון שאינם בעולם אבל אם הם בעולם ודאי דנאמנים לפוסלם ועדות הראשונה בטלה לגמרי. וכן פרשתי למעלה דברי הרמב"ם ז"ל. א"כ גם הנמוק"י סובר כדברי כל הראשונים שיכולין לפוסלם שלא בפניהם:

אמנם מה שרצה הרלב"ח לדחוק ולומר דשאני התם גבי קיום השטר כיון שבאו לפוסלן בשעת קיומו הוה כאלו פוסלן בפניהם לכך סברי הראשונים דיכול לפוסלן אף שלא בפניהם. אינו מובן כלל סברתו. והמעיין ברלב"ח יראה דגם אצלו היה הסברא הזאת רפויה בידו. ע"כ נראה עיקר כמש"כ דהיכא דא"א לפוסלו בפניו כו"ע מודים דיכולין לפוסלו אף שלא בפניו:

היוצא לנו מדברינו אלה דהעדות שנתקבלה שלא בפני העד לפסול אותו כיון ששלחו הב"ד אחריו כמה פעמים ולא בא הוי עדות מעליא לכולהו רבוותא. ויותר כתב הנוב"י מ"ק סי' ע"ב בשם תשובת הרשב"א דאף בד"נ היכא דא"א לקבל בפניו מקבלין אף שלא בפניו. אף שבאמת דברי הרשב"א תמוהים הם דסותרים לדברי הרשב"א בחידושיו לב"ק. וכבר העיר בזה הגאון רעק"א בתשו' סי' צ"ט יעו"ש. מ"מ גבי פסול עדים שלא בפניהם ודאי דיש לסמוך ע"ז:

אך עדיין לבי מהסס בזה כי לא נתברר בהשאלה אם היה המקדש בב"ד בשעה שקבלו ב"ד העדות לפסול את העד דהא לכאורה נראה דזה ודאי מעכב דהא הוא הבע"ד כיון שבאו לפסול העד שלו שהעיד על הקידושין א"כ בעי והועד בבעליו. אבל אח"כ מצאתי בתשובת מהרנא"ח סי' ס"ח דכתב וז"ל:

עוד יש כאן צד קולא אחרת מצד הטעם השגור בפי כל חכם לב והמקובל אצלנו מפי סופרים ומפי ספרים ומהרב ר' יצחק הדרבי ז"ל כתבו משם מהר"ר דוד ן' זמרא ושאר גדולי הדור דבעניני איסור אישות לא שייך לומר קבלת העדות שלא בפני ב"ד שהב"ד עצמם הם בעלי דין וכו' ובין להחמיר בין להקל איתמרא דזיל בתר טעמא כו' עכ"ל. וצירף עוד לזה סברת הסוברים דקבלת העדות שלא בפניו בדיעבד מהני יעו"ש. ולפי עד"נ עוד קולא בזה דהא אנן פסקינן בחו"מ סי' כ"ח לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלים. והא הכא האשה זו שהביאה עדים לפסול עדי המקדש היא באה רק לפטור את עצמה מתביעת המקדש שהיא מקודשת לו ע"כ יכולין לקבל אף שלא בפניו. ואף לדעת המהרי"ט חלק חו"מ סי' ל"ב דס"ל דלא בכל מקום מקבלין עדות שלא בפני התובע לפטור את עצמו אלא היכא שאנו באין להוציא מן הלוה שלא בפני המלוה ע"כ יכול להביא עדים שלא בפניו כדי לפטור את עצמו מ"מ נראה דאף לפי דבריו בכה"ג מקבלין עדות אף שלא בפני המקדש דהא כיון דאנן באין לאוסרה אכו"ע מחמת תביעת המקדש שהביא עדים בפנינו שקדשה. א"כ יכולה היא להביא עדים לפנינו לפסול עדיו כדי לפטור עצמה מתביעתה אף שלא בפניו כמו שהלוה יכול להביא עדים אף שלא בפני המלוה לפטור עצמו מתביעת המלוה. כיון שאנו באין להוציא ממנו. א"כ ה"נ אין לך הוצאה גדולה מזו מה שאנו רוצין לאוסרה אכו"ע מחמת תביעת המקדש. כנ"ל ברור:

ועתה נבוא לעיקר הדין אם נתבטלה כל העדות מחמת שנמצא אחד מהם פסול. הנה לפי הדעה הראשונה בחו"מ סי' ל"ו דס"ל דכיון שנצטרפו רק בראיה בעלמא היכא שנתכוונו להעיד ונמצא אחד מהם פסול בטלה כל העדות. א"כ בנ"ד ודאי שנתבטלה כל העדות. דכיון דהזמינם להיות בעת הקידושין ועשו הדבר בחשאי בודאי עיקר כונת כולם היה להעיד אח"כ בב"ד על מעשה הקידושין שנעשה בפניהם ומחשבתם נכרת מתוך מעשיהם מה שבאו כולם וגם הפסול עמהם להעיד אח"כ בב"ד. והנה הב"י תפס שם עיקר כדיעה זו. והדיעה השניה דבעי ראיה והגדה ביחד הביא רק בשם וי"א. וידוע הכלל בכל האחרונים דכל מקום שכתב הב"י הדיעה השניה בשם וי"א תפס לו עיקר כהדיעה הראשונה. וגם הש"ך בסק"ח כתב דנ"ל עיקר כדיעה זו. והגאונים בעל ישועת יעקב ואבני מלואים דכתבו באה"ע סי' מ"ב סק"ה דאנן קיי"ל דאינה בטלה העדות אלא דוקא שיעידו ג"כ בפני הב"ד. לא ידעתי איה איפוא מצאו דאנן קיי"ל כן. אך מידי ספיקא בפלוגתא דרבוותא ודאי לא נפקא. דהא כמה גדולי הראשונים התוס' הרמב"ן הרשב"א הרא"ש הר"ן כולם סברי כדיעה השניה דבעי ראיה והגדה ביחד לבטל עדות הפסול את עדות הכשרים. ואף שבנ"ד היה ג"כ הגדה יחד בב"ד מ"מ כתב הב"ש סי' מ"ב סק"ח חומרא גדולה גבי קדושין וז"ל שוב ראיתי לשיטת הרא"ש א"צ לזה אלא אע"ג שנתכונו לשם עדות והעידו כבר ס"ל דנתבטלה העדות היינו לענין דהב"ד א"י לפסוק עפ"י עדותן מ"מ המקדש קדש לפני כשרים עכ"ל. ונראה דגם דעת הב"ה כן. א"כ בנ"ד כיון ששניהם מודים על הקידושין קשה להקל לפי דעתם. אע"ג שדעת הריטב"א בשם מורו [הוא הרא"ה] הביאו בגיטין (יח:) קידושין (מג.) הוא להיפך דדוקא בד"מ בעינן שיעידו לפני ב"ד ג"כ משום דכל העדות הוא רק אמירתם לפני ב"ד. אבל כאן דבעינן שגוף המעשה יהיה נעשה בעדים ואם לא נעשה בעדים אף שהמעשה אמת לא מהני הקידושין כלל א"כ כשנצטרפו בשעת ראית העדות כל העדות בטל יעו"ש. אבל מ"מ הא כתב הריטב"א דקשה להקל נגד שאר הפוסקים שבאמת התוספת הרשב"א והרא"ש ס"ל דגם בקידושין בעינן גם הגדה בב"ד. אבל מחמת ראיה בלבד לא נתבטלה עדות הכשרים גם בקידושין וכן כתב הרשב"א בהדיא בתשו' סי' א' קפ"ט ע"ד הקדושין שנעשה במעמד הקרובים והם לא כונו כולם להעיד וביאר שם הרשב"א כל השיטות דיש סוברים דבראיה לבד אם כונו להעיד בטלה העדות או שזימנום להעיד. וי"א דבעי דוקא נמי הגדה בב"ד. אבל אם לא כוונו להעיד לכו"ע אין ראית הקרובים פוסלת הכשרים. ומסיים שם כמדומה לי שכן הורה הרמב"ן הלכה למעשה. וזה דלא כדעת הריטב"א בשם מורו דכתב שם דלפי"ד אף אם אתו למחזי בלבד נמי בטלה כל העדות כמבואר שם בחי' הריטב"א לקידושין יעו"ש. א"כ לכאורה קשה להקל נגד דעת הב"ה והב"ש:

אבל לאחר העיון ראיתי שמדברי הראשונים מוכח דלא כדעת הב"ה והב"ש כי לפי"ד ע"כ צ"ל דהטעם דס"ל להראשונים דבעינן גם הגדה בב"ד ביחד עם הפסול משום דכיון שנצטרפו יחד עם הפסול בעת הגדה בב"ד הגדתן בטלה והוה כמו שלא הגידו כלל בב"ד. וע"כ גבי קידושין דאין צריך הגדה אם שניהם מודים לא נתבטלה עדות הכשרים אף כשהגידו גם יחד בב"ד. אבל באמת ז"א דא"כ לפי"ד במה נתבטלה הגדת עדות הכשרים במה שהגידו יחד עם הפסול כיון שלא הגידו יחד תכ"ד והא התוס' כתבו דאפי' אחר כ"ד נמי מבטל עדות הכשרים. ולפי"ד א"א לומר דלכך בטלה עדות הכשרים משום דנצטרפו בשעת ראיה ג"כ דהא לפי"ד הראיה שלהם אף שכוונו להעיד אינה בטלה רק הגדה שלהם בטלה כיון שהגידו יחד א"כ צריך להיות שהגדה תהא דוקא תכ"ד. וראי' לזה דהיכא דהביטול הוא מטעם הגדתם יחד בלבד בעי דוקא תכ"ד דהא הרמ"ה שהביא הטור ס"ל דאם נתכונו כולם להעיד אז אף בלא הגדה נמי בטלה כל העדות. אבל אם נתכוונו לראות אם הגידו יחד תכ"ד אז בטלה העדות שלהם. אלמא היכא דבטול עדות העד הכשר הוא מטעם שהגיד יחד עם הפסול ולא מטעם ראי' שראו יחד אז בעינן דוקא שיעידו תכ"ד. אלא ע"כ צ"ל דגם הני ראשונים מודים דבטול העדות הוא כיון שנצטרפו יחד בשעת ראי' ונתכונו כולם להעיד. אך דס"ל דמחשבה לבד לא מהני למשוי' עד ולא נקרא רק עד הרואה בלבד א"כ עד הפסול כיון דלא מיקרי עדיין עד אינו יכול לבטל עדות הכשרים רק כשהעיד אח"כ בב"ד יחד עם הכשרים אף לאחר כ"ד אז מיקרי עד הפסול עד המעיד ע"כ נתבטלה כל העדות שלהם משעת הראי' שנתכוונו להעיד. וכן הביא תהומים בשם המהר"ם אלשקר כדברי וז"ל התומים והיה נראה לכאורה דודאי אין צריך קרא לומר דצריכין לבוא לב"ד להעיד כמו שאמר בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ט"ו בשם חידושי ר"ן ורשב"א וז"ל דהוא הסברה דמה מעלה ומוריד המחשבה או כיון לבו להעיד או למחזי וכי המחשבה לבד מבטלת עדות אם לא בעושה מעשה דבא לב"ד ומעיד אז מחשבתו נכרת מתוך מעשיו דהרי בא לב"ד והעיד ע"ש עכ"ל. ומצאתי שכן מבואר להדיא בחי' הרמב"ן ז"ל לב"ב (קי"ג:) דכתב שם וז"ל ולפי דבריו נמי צריך הוא לפרש הא דאמרינן התם לאסהודי אתיתון בשהעידו כבר שאם לא העידו למה פוסלין אחרים והלא אינם נעשין עדים עד שיעידו דהא (תלמוד) הן עצמם נעשין דיינין בעדות אחרים ובודאי שזו דעת נוטה שאין מחשבה פוסלתן לכשרים אלא בשכבר העידו והפסולין עמהם עכ"ל. וכן משמע גם מתשו' הרשב"א הנ"ל דכתב שם וז"ל וי"א דאפילו הזמינום לעדות וכ"ש בשלא הזמינום אלא בשנתכונו הם להעיד אינם פסולין אלא א"כ נצטרפו עם הכשרים והעידו בב"ד כו' ותדע שכל שלא העיד נעשה דיין אע"ג דקיי"ל אין עד נעשה דיין כו' עכ"ל אלמא דגם הוא ז"ל ס"ל דעיקר הטעם הוא דבעינן גם הגדה בב"ד יחד משום דכ"ז שלא הגידו בב"ד יחד לא מיקרי עד המעיד רק עד הרואה בלבד ובמחשבה לבד אינו יכול לבטל עדות הכשרים כמ"ש המהר"ם אלשקר בשמו. א"כ אפי' בקדושין נמי אף דלא בעינן הגדה בב"ד מ"מ כיון שבאו לב"ד והעידו א"כ מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם שכונו להעיד בשעת הקדושין ומיקרי עד המעיד א"כ בטלה עדות הכשרים משעת הראיה ואין לומר דכיון דגבי קדושין לא בעינן הגדה בב"ד א"כ אף לאחר שהעיד הפסול עמהם אין מועיל כלום לבטל עדות הכשרים דנימא דמיקרי עד המעיד דכיון דאין צורך כלל להעדתם גבי קדושין ובמה מיקרי עד המעיד. אבל באמת ז"א דהא גבי קדושין נמי צריכין להגדת עדים כדי למשוה לה א"א גמורה. דבלא הגדת העדים בפני ב"ד אינה אסורה לעלמא רק מטעם דשוי' אנפשא חד"א ואם בא עליה אחר אינו חייב עליה וכיון דמהני הגדת העדות בפני ב"ד גם גבי קדושין א"כ ממילא נקרא כולם עד המעיד ונתבטלה עדות הכשרים מחמת העדאת עד הפסול שהעיד עמהם משום דגם הוא מיקרי עד המעיד אבל הבטול שלהם הוא משעת ראיה שכוונו להעיד עם הפסול. ויותר מזה יש להוכיח כדברינו אלה מדברי הר"ן הובא בש"מ שם דכתב וז"ל אבל כל שהוזמן להעיד מיד נעשה עד ושוב אינו נעשה דיין לעולם ע"פ עדות אחרים וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכן ראוי להורות הלכה למעשה אע"פ שהרשב"א ז"ל לא כתב כן ונמצאו כללי השמועה שמחשבה בלבד אינו עושה אותו עד לא לפסול את הכשרים ולא לפסול את עצמו לדין. הוזמן להעיד נעשה עד לפסול את חברו אם הוא פסול ולפסול את עצמו לדין אפי' בעדות אחרים עכ"ל. והא הרמב"ן והר"ן ס"ל כשיטה זו דליבטול עדות הפסול את עדות הכשרים בעינן ראיה והגדה ביחד בב"ד. ואי אמרינן כשיטת הב"ה והב"ש דלפי שיטתם עיקר ביטול העדות הפסול את עדות הכשרים הוא רק בשעת הגדה בב"ד א"כ מאי מהני לבטל הפסול את הכשרים במה שהזמינם יחד להעיד כיון שעדיין לא הגידו בב"ד. אבל לפי"ד בעיקר הטעם דס"ל דבעינן הגדה בב"ד משום דכ"ז שלא העידו בב"ד במחשבה לבד שכונו להעיד לא מיקרי עדיין עד ולא מהני עדות הפסול לבטל את עדות הכשרים א"ש דמשו"ה ס"ל להרמב"ן והר"ן דכיון שהזמנום להעיד זה מיקרי מעשה ומאז מיקרי עד ולכך מהני לבטל הפסול את הכשרים כיון שהזמינם יחד וגם מיקרי עד לענין דאינו יכול להיות דיין אח"כ בזה. ועד כאן לא פליגי הני ראשונים על הרמב"ן והר"ן דבהזמנה לבד אינו מבטל עדות הפסול את עדות הכשרים רק כשהגידו ממש בב"ד יחד משום דס"ל דבהזמנה לבד לא מיקרי עדיין עד ולכך ס"ל דיכול להיות דיין בדבר. אבל גם הם ס"ל דלכך בעינן הגדה בב"ד דוקא משום דאז מיקרי עד המעיד אבל הבטול הוא משעת הראי' שכונו להעיד א"כ אף גבי קדושין נמי לא הוי קדושין וכמשב"ל דלא כהב"ה והב"ש כנ"ל לפע"ד ועיין בתשו' לחם רב שאלה כ"ו מה שהאריך שם להחמיר בענין הקדושין ושם הי' שניהם מודים על הקדושין מ"מ לא החמיר מטעם הב"ה והב"ש. ונראה דלא ס"ל כמוהם וכן הוכיח הגאון בעל עצי ארזים מתשו' מהר"ם פאדאווה דלא ס"ל כהב"ה והב"ש:

המתבאר לנו מכל דברינו שבנ"ד יש להקל ולבטל הקדושין. חדא דהא כמה גדולי הראשונים ס"ל דבראי' וכוונו להעיד לבד עם הפסול מהני לבטל הקדושין וכן הסכים הב"י והש"ך כדבריהם. ואף לדעת הראשונים דס"ל דבעינן ראיה והגדה ונחמיר כדעת הב"ה והב"ש. מ"מ הא שיטת הרמב"ן וכן הסכים הר"ן דכן ראוי להורות הלכה למעשה דבהזמנה להעיד אף שלא הגיד בב"ד נמי בטלה עדות הכשרים וכן פסק הב"י בסי' ז' דאין עד נעשה דיין דכיון שהזמינו להעיד אינו יכול להיות דיין בדבר והביא הדעה השניה דיכול להיות דיין רק בשם וי"א. והכא בנ"ד בודאי הזמינם לכולם לכתחילה כדי להעיד אח"כ בב"ד א"כ אף לדעת הב"ה והב"ש נמי בטלה העדות משעת ראיה. ועוד יש לצרף בזה שכמה גדולי האחרונים לא ס"ל כהב"ה והב"ש וגם גבי קידושין כשהנידו יחד בב"ד עם הפסול בטלה הקדושין אף ששניהם מודין על הקדושין כי הבטול משעת הראי' שכוונו להעיד וכן הוכחתי למעלה שנראה עיקר כדבריהם. וגם הא יש לצרף דעת הריטב"א בשם מורו דגבי קדושין כשיש פסול ביניהם בטלין הקדושין משעת ראי' לחוד ולא בעינן כלל הגדה בב"ד:

מ"מ מחמת חומר איסור ערוה יראתי להקל מטעמים הנ"ל לחוד וצרפתי בזה עוד טעם אחר דהא אף לפי"ד הב"ה והב"ש אינה אסורה לעלמא רק מטעם הודאתה בלבד דשוי' אנפשה חד"א שהודה שקבלה קדושין בפני עדים א"כ אם היתה מכחשת אח"כ ונותנת אמתלא לדבריה. נאמנת כיון שאין כאן עדים להכחיש דבריה שהעדים אינם נאמנים לב"ד ואינם יכולין לפסוק על פיהם מחמת שנצטרפו עם הפסול. א"כ כ"ש בנ"ד שאינה מכחשת כעת דבריה הראשונים לגמרי רק שטוענת עתה שיודעת בעצמה שלא הי' לה אז בעת הקדושין סימנים עליונים שזהו סימני בגרות ולא היה לה כח לקבל קדושין בלא דעת אביה נאמנת על עצמה לעקור דבריה הראשונים ואין לך אמתלא גדולה מזו כיון שלא חקרו ב"ד ממנה לכך לא טענה אז כן. ואין לומר דאין להאמין לה כיון שהיא טוענת נגד חזקה דרבא שכיון שהגיעה לכלל שנים מקודם זמן הרבה א"כ מסתמא הביאה סימנים וששה חדשים אח"כ הגיעה לבוגרת דהא אין בין נערה לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד אבל באמת ז"א דהא אפי' בחזקה גמורה כתב הפנ"י בכתובות (כב:) וז"ל אמנם לאחר העיון יגעתי ומצאתי דעת קדושים שהרשב"א סובר דלעולם לא אמרה תורה דאזלינן בתר חזקה אלא למי שמסופק בדבר ועשה תורה ספק זה כודאי עד שהב"ד עונשין וסוקלין על חזקה כיון שהעובר מוזהר עליו בודאי. משא"כ אם העובר אומר ברי נגד החזקה וכן מצאתי בחידושי מהרש"א ביבמות פ' האשה עכ"ל. וכן כתב הגאון מהר"ח ז"ל בחוט המשלש ס"י וז"ל וגדולה מזו נראה דעת רש"י דאפי' בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אע"ג דאית לן לאוקמה מדאורייתא אחזקת א"א מ"מ אם היא בעצמה יודעת בברי שמת מהימנא נמי לגבי דנפשה אף נגד חזקה קמייתא כו'. ולדעת רש"י אני מוסיף דאף לכתחילה שריא ואף שלא לאחד מעדיה מטעם דכתיבנא דכיון דלגבה דנפשה מהימנא נגד החזקה נעשית כחתיכא דהתירא דשריא לכו"ע עכ"ל. וכ"ש בחזקה דרבא דס"ל להרבה פוסקים דאין זו חזקה גמורה אלא רק ספק הרגיל בלבד עיין בש"ש ש"ה פט"ז ופי"ז דכתב שם דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן ס"ל דאפי' אשתכח גדול אין מחזיקין לגדול למפרע. ועיין שם דמסיים שם וז"ל:

ועוד יסכימו לדעתם לפמ"ש גם הני רבוותא ר"ח ורש"י ותוס' בנזיר והמה רובא דמינכר נגד דעת הרא"ש בתשובה דס"ל דמחזיקין לגדול למפרע ומן התימה במה שפסק בש"ע ח"מ סי' ל"ה כדעת הרא"ש עכ"ל. וכיון דאין זה חזקה גמורה נראה לפ"ד דהיא נאמנת ע"ע ולטעון שאין עליה חד"א כי היא יודעת בעצמה שלא הי' לה אז סמני בגרות. ואין לחוש שמא אף שלא הי' לה סימני בגרות מ"מ יש לחוש שמא הביאה סימנים בעת נמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד ולאחר ששה חדשים היא בוגרת אף שלא הביאה סמני בגרות. כמבואר ברמב"ם ה"א פ"ב ה"ב. אף שמדברי הרמב"ם אין ראי' משום שהוא ז"ל לא הזכיר כלל סימני בגרות. אבל רוב הראשונים חולקים עליו. מ"מ נראה דבזה גם שאר הראשונים מודים לדבריו דלאחר ששה חדשים הוי בוגרת אף שלא הביאה סימני בוגרת משום דהא קאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. דז"א כיון דלא הביאה סימני בגרות א"כ זה ראי' שלא הביאה סימנים התחתונים ששה חדשים מקודם דאם היה מביאה סימני נערות מקודם ששה חדשים א"כ בודאי היה מביאה סימני בוגרת לאחר ששה חדשים דבסימני בגרות לא שייך חשש נשירה. והנה מצאתי להגאון מהר"ח ז"ל דכתב בס' ט' וז"ל ואם נאמר דהא דאמר שמואל דאין בין נערות לבוגרת אלא ששה חדשים בלבד היינו דבודאי מביאה סימני בוגרת ביומא דמישלם שית ואינה מאחרת בשום אופן א"כ אף למבדקה בכניסת הגדלות לא צריכין לענין לאפוקי מחששא דנשירה דהא בסימני בוגרת לא שייך נשירה כלל וכיון שלא הביאה סימני בוגרת ביומא דמישלם שית אחר שהגיעה לכלל שנותיה איגלאי מילתא למפרע שלא הביאה סימני נערות בהגיעה לכלל שנותיה ותו לא חיישינן לנשירה אח"כ וכדכתיבי' לעיל דבכה"ג אזדא לה חזקה דרבא עכ"ל. אך הגאון הנ"ל מסיים שם וז"ל אמנם אף דפשטא דתלמודא משמע הכי והכי משמע דברי כמה ראשונים ז"ל וכן תפס בפשיטות אמ"ז הרב מוהר"ם מלובלין ז"ל בתשוב' (סי' קל"ט) אבל הח"מ כתב (בסי' ל"ז סק"ו) דאפשר דלאחר ששה אף אם לא הביאה סימני בגרות סמכינן אדשמואל דאמר אין בין נערות לבגרות כו' ובודאי בוגרת היא וכו' עכ"ד אלמא דיכולה להתאחר מלהביא סימני בוגרת אף לבתר דמשלים שית. וכן הוא בב"ש שם עכ"ל. ולאחר העיון היטב נלפע"ד בזה דדברי הח"מ והב"ש דלאחר שית אפי' אם לא הביאה סימני בגרות סמכינן אדשמואל ודוקא כשבדקו מקודם שית והי' לה סימני נערות. וא"כ אף שעברו שית ואין לה סימני בגרות מ"מ חשבינן אותה לבוגרת ודאי. אבל אם לא בדקו מקודם שית אם הי' לה סימני נערות כיון שראינו עתה שאין לה סימני בגרות הרי זה ראי' שלא הביאה מקודם שית סימני נערות ואיתרע חזקה דרבא. כיון שלפי טבע הרגיל צריכה להביא סימני בגרות לאחר שית לסימני נערות. ולמה לנו לתלות שנשתנה טבעה שלא הביאה סימני בגרות לאחר שית יותר יש לנו לתלות שנשתנה טבעה שלא הביאה סימני נערות כשנמלאו לה י"ב שנים וי"א ולכך לא הביאה סימני בגרות לאחר שית לפי מה שסוברים כמה ראשונים דחזקה דרבא לא אלימא כ"כ והוה רק ספק הרגיל. אמנם מש"כ הח"מ בשם התשב"ץ וז"ל מדברי הרשב"ץ בתשובה שהביא הב"י משמע כשראו לה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר י"ב שנים אמרינן מסתמא היו בה השערות משעה שנעשית גדולה בת י"ב שנה וכשימלאו לה ו' חדשים אחר י"ב שנה הרי היא בוגרת ודאית ואין לאביה רשות בה אעפ"י שלא עבר רק ב' חדשים אחר ראיית השערות אמרינן מסתמא היו בה השערות תחלת ו' חדשים מיד אחר י"ב עכ"ל וכן כתב הב"ש בשמו ומסיים שם והב"י סי' מ"ג כתב דהרשב"א חולק ע"ז. נפלאתי האיך השמיט הב"ש שהב"י כתב שם בשם מורו הר"י ברב שגם הר"ר דוראן חולק ע"ז וזה ידוע שבכל מקום מכנים את התשב"ץ בשם ר' דוראן והאיך סותר התשב"ץ דברי עצמו. וכעת שזכינו לס' התשב"ץ ראינו שטעות נפל בב"י בסי' ל"ז בדברי התשב"ץ דתשובה זו איתא בח"א דף ל"ו סי' ע"א ושם כתוב וז"ל ויש עדות נשים שראו לה קודם הקדושין ביותר מששה חדשים סימני נערות המפורשים בגמ' כו' עכ"ל. ובב"י כתוב ויש עדות נשים שראו לה קודם הקדושין ביותר מב' חדשים סימני נערות כו'. וזהו לפי"ד ט"ס דמוכח בלא"ה כי מה זמן הוא זה ב' חדשים ואמאי לא סגי גם ביום אחד מקודם שראו לה סימני נערות כיון דאנן תלינן מחמת חזקה דרבא דבודאי הביאה סימנים מקודם כשהיתה י"ב שנים. אבל לפי מה שאיתא בתשב"ץ לפנינו נ"ש משום דלא ס"ל חזקה דרבא לודאי אף כשנמצאו לה סימני נערות כעת כדברי הרשב"א ולא כהרא"ש. ומזה למד המהר"י ברב שר"ר דוראן חולק על הרא"ש. וכן איתא בתשב"ץ ח"ש ס"י ק"ד וז"ל וצריכין ב"ד לחקור אם בת זו בשעת הקדושין היתה בוגרת כמו שנזכר בשאלה וזה כשיבואו שני עדים כשרים ויעידו בב"ד שהיה לה יותר משתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד בשעת הקידושין וידעו ג"כ מפי נשים שששה חדשים קודם הקדושין היו לבת זו סמני נערות עכ"ל. וגם מתשו' זו מוכח דט"ס יש בב"י. שוב מצאתי במח"א ה' אשות ס"א שהביא דברי הב"י בשם התשב"ץ ושם היא הגי' ביותר מששה חדשים כו':

עוד נ"ל דבנ"ד אף אם נאמר דהא מ"מ יש לחוש דאולי הביאה שתי שערות ששה חדשים מקודם וא"כ נעשית בוגרת אף כשלא הביאה סימני בוגרת מ"מ הא מידי ספיקא ודאי לא נפקא כיון דאין סימני בגרות לפנינו א"כ יש לספוקי אם השנוי הוא אצלה מה שלא הביאה עדיין סימני בגרות משום שאחרה להביא סימני נערות או משום דהשנוי שלה הוא משום שאחרה להביא סימני בוגרת לאחר ששה חדשים מסימני נערות. וא"כ היא ספק נערה ספק בוגרת. וא"כ מה שקדשה אז עצמה שלא לדעת אביה לא הוי קדושין מדאורייתא דמוקמינן לה אחזקת פנויה. אמנם מדרבנן לכאורה נראה כיון דאיתרע חזקת פנויה לפנינו במה שקדשה עצמה צריכה גט כמש"ב בקו' החזקות. אכן מ"מ אפשר לומר בנ"ד דאפי' מדרבנן נמי אינה צריכה גט כיון דמסייע לה גם חזקת נערות. וכן כתב הב"ש שם סק"ה דאם הביאה סימני בגרות בתוך ששה חדשים והיא קדשה עצמה בלא אביה נראה דלכו"ע לא חיישינן כיון דאית לה חזקת נערה וחזקת פנויה ואף לדעת הח"מ דס"ל דצריכה גט מספק מ"מ איכא למימר דבנ"ד א"צ גט כלל. דדוקא התם כיון דאיתרע חזקת נערות לפנינו במה שהביאה סימני בגרות תוך ששה חדשים וראינו שנשתנה משארי נערות דהא אין דרכה של נערה להתבגר תוך ששה חדשים ע"כ חיישינן גם למפרע. ולכך סובר הטור שם דאם קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר ואח"כ נמצאו בה סימני בגרות תוך ששה חדשים הוה ספק וצריכה גט מב'. ועיין בשעה"מ ה"א פ"ב הי"ד מש"כ בזה. ובקונ' חזקות הארכתי הרבה בזה. א"כ בנ"ד דלא איתרע חזקת נערות כלל מסתברא לומר דא"צ גט אפי' מדרבנן:

אך עדיין היה לבי נוקפי קצת בזה משום שעל מכתבי ששלחתי לשם לחקור אצלה אם יודעת היא אם הי' לה אז בשעת הקדושין הסמנים העליונים או לא קבלתי תשובה שאומרת שיודעת בבירור שלא הי' לה אז סימנים העליונים. ונראה שתשובתה רק על סימן הדדין א"כ היה לבי נוקפי דהא בברייתא מבואר שם סימן אחד שאינו בדדין ואולי הי' לה אז הסימן הזה. והא אנן פסקינן כדברי כולם להחמיר. ואשוב ושלחתי שיחקור אצלה הרב הגאון דשם. וקבלתי מכתבו שהוא חקר אצלה והשיבה שיודעת בבירור שאפי' בעת הקידושין לא היה לה סימנים התחתונים א"כ נפק מלבי גם החשש הזה. דכיון שלא הי' לה סימנים התחתונים כ"ש שלא היו לה כל הסימנים העליונים כלל. דהא פסקינן שם דא"א להביא סימן העליון בלא סימן התחתון. א"כ לפ"ד אין עליה שום חשש קדושין כיון שלא היו לה אז סימנים העליונים והתחתונים אין עליה ספק שמא היתה בוגרת בעת הקדושין וכן יש ללמוד מתשו' הרי' מיגאש בסי' קע"ג דהשיב שם ח"ל ראוי תחלה לחקור על הנזכרת אם היא עתה בוגרת אם לאו ואם אינה בוגרת וגם לא הביאה שתי שערות שהם סימני נערות כבר נסתלק מעלינו הטורח והעיון עכ"ל ומבואר מדבריו שאין לה סימני בגרות וגם סימני נערות אין עליה שום ספק דאולי הביאה שתי שערות ונשרו ולאחר ששה חדשים היא בוגרת אף שלא הביאה סימני בגרות דכן הוא דעתו כמבואר שם בתשובתו משום דחששא כזה לא חיישינן כיון שאין הסימני נערות לפנינו רק חששא דשמא נשרו וכיון שלא הביאה גם סימני בגרות א"כ זה ראי' שלא הי' לה סימני נערות כלל. משום דתרי חששי חדא שמא הי' לה סימני נערות ונשרו ועוד שנשתנה טבעה גם בזה מה שרוב הנערות לאחר ששה חדשים שמביאין סימני נערות מביאין אז סימני בגרות והיא נשתנה טבעה. לחששי רחוקי כזו לא חיישינן. ותלינן יותר שהיא מן המאחרין להביא סימנין. ונראה דגם התוס' והרא"ש מודים בזה אע"ג דהם ס"ל דחזקא דרבא היא חזקה גמורה ואם נמצאו לה כעת סימנים מחזיקינן לה לגדולה מי"ב שנים וי"א. מ"מ בנ"ד כיון שלפי דבריה לא הי' לה אז סימנים כלל לא תחתונים ולא העליונים א"כ אתרע בה חזקה דרבא לגמרי ולא חיישינן שמא נשרו. אך לפי"ד דס"ל דחזקה דרבא היא חזקה גמורה עדיין צ"ע אם היא נאמנת עתה לומר כן ולהתיר עצמה לעלמא. אבל לפי רוב הפוסקים ודאי היא נאמנת להתיר עצמה לעלמא כיון שאינה אסורה אף לפי"ד הב"ה והב"ש רק משום כיון דהודה על הקדושין שוי' אנפשה חד"א וכיון שטוענת עתה שאין עליה שום איסור מטעם שלא הי' לה אז כח לקבל הקידושין בלא דעת אביה, מותרת לעלמא אף לפי"ד כנ"ל בזה. ועיין מש"כ הגאון בעל משכנות יעקב באה"ע סי' ל"ט וז"ל ודאתן עלה לענין ס"ס ודאי לדעת זו שהיא נראה עיקרית דאין זה חזקה ברורה מדאורייתא ודאי יש לצרף אותה לס"ס שמא לא הביאה סימנין כיון דליכא חזקה ברורה דאורייתא ודמי ממש לרוב רצין שכ' התוס' בכתובות דהוה רובא דרבנן ולהכי מצטרף לס"ס ס' באונס כו' והוא דעת המחמירין בס"ס ואף אם באנו לחוש למה שנ' מדברי תוס' בנדה ומדברי רש"י ז"ל במס' אבות דהוה רובא דאורייתא המביאין סימנין. הנה כבר הארכנו בעז"ה בקונטרס, הס"ס לברר שהעיקר כד' הסוברין בכל גוני מצטרפי לס"ס אף שספק אחד נגד רוב גמור מה"ת אפ"ה מצטרף בהדי ס' א' השקול לשו' ס"ס ושהוא רוב דעת הפוסקים כו' עכ"ל. וכן נוטה דעת רבו הגאון מהר"ח ז"ל דספק שמא לא הביא סימנים יכול להצטרף לספק השקול. עיין בחוט המשולש סי' י'. א"כ לפי דבריהם אפי' לא נאמין לדבריה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דילמא לא הגיעה אז לכלל בוגרת וא"כ איכא ס"ס גמור להתירה לעלמא. חדא דילמא קיי"ל כהני ראשונים דעדות הכשרים בטלה אף בלא הגדה בפני ב"ד ולפי"ד ודאי אין חשש כלל בקדושין הללו. ואף אם ת"ל כהני ראשונים דס"ל דבעינן דוקא גם הגדה בב"ד ביחד ונחמיר כדעת הב"ה והב"ש דבקדושין לא מהני הגדה בב"ד ביחד לבטל הקדושין שמא בעת הקדושין לא הגיעה לכלל בוגרת ולא הי' לה כח לקבל קדושין בלא דעת אביה. א"כ איכא ס"ס מעליא לבטל הקדושין וגם כיון שמסייע לה גם חזקת פנויה ודאי יש לסמוך להקל מטעם ס"ס זה אף בערוה החמורה ומטעם חששא דאולי נפק עליה קלא דקדושין כבר דברו האחרונים בזה שבכה"ג מבטלינן קלא. ובחשש' דרבנן ודאי יש לסמוך ולהקל בזה ע"כ אנכי מסכים להתירה להנשא לכל גבר דתיצביין. אך מחמת איסור ערוה החמור הסכמתי רק בתנאי שיסכים עמנו עוד אחד מהרבנים הג' המפורסמים:

כ"ד יו"ט ליפמן הכהן.

תוכן העניינים

מלבושי יום טוב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה