מלבושי יום טוב חלק ב· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן ג
הנה על מש"כ בספרי מלבושי יו"ט ס"ז כלל ב' סקי"א דאפי' לדעת המחמירין באומרת טמאה אני לך היכא שיש ר"ל מ"מ באשת כהן יש להקל כמש"ב שם. וכן הבאתי דהגאון בעל עצי ארזים מצדד להקל בזה. הקשה לי גדול אחד ע"ז דזהו כנגד סתימת השו"ע ס"ז דמבואר שם דאשת כהן שנשבית וע"א אומר שהיא טהורה והיא אומרת נטמאתי שאסורה לבעלה והוא מדברי הש"ג בשם ריא"ז. והח"מ תמה ע"ז האיך נאמנת לומר נטמאתי דילמא עינה נתנה באחר. כיון דמה"ד מותרת לבעלה מחמת העד. ותירץ שם הב"ש דהטעם הוא כיון שנשבית לא גרע מר"ל. ולכך נאמנת. א"כ מצינו דבאשת כהן מהני ר"ל עכת"ד:
ולכאורה עלה בדעתי דיש לתרץ זאת עפ"י מש"כ בזה הגאון בעל פ"י בחי' לקדושין שי"ל הא דאמרינן בעלמא בשבויה הקילו ומשמע דליכא אלא חששא דרבנן. היינו דוקא כשהיא אומרת ברי שלא נבעלה דאע"ג דקיי"ל דרוב כותים פרוצים בעריות אפ"ה כיון דאיכא ברי דידה בהדי חזקת היתר עדיף מרובא כו' משא"כ הכא בשמעתין שאמו של ינאי אינה לפנינו ולא ידעינן שאומרה ברי איכא למימר דהוה ספק איסור דאורייתא דרובא פרוצים בעריות ורובא וחזקה רובא עדיף. ואף את"ל דהוה רובא דתלי' במעשה אפי"ה הו"ל מיהת פלגא ופלגא דאסור מדאורייתא עכ"ד. א"כ איכא למימר דהא דע"א נאמן בשבויה הוא דוקא היכא דליכא אלא חששא דרבנן כיון שאומרת שלא נבעלה. אבל הכא כיון דהיא אומרת שנבעלה א"כ איכא עלי' חששא דאורייתא אין ע"א נאמן מה"ת. וכן ראיתי להגאון בעל שעה"ת כלל ה' פרט י"ז שרצה לתרץ דברי הרמ"א עפ"י סברת הפ"י הנ"ל. אמנם הגאון הנ"ל סתר אח"כ תירץ זה וכתב וז"ל דאף לפי"ד הפ"י אכתי במחלוקת הראשונים ז"ל שנוי' דכיון דהוה פלגא ופלגא מיקרי לא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר ובדבר שבערוה כה"ג פליגי הראשונים אם ע"א נאמן להתירה ואכתי קשה על הרמ"א שכתב זאת להלכה פסוקה עכ"ל. ולפע"ד אין מקום לסתירת הגאון בעל שעה"ת. דהא אי אמרינן דהיכא דלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר ע"א נאמן ה"ה אשה נמי נאמנת. ועיין בב"ש ס"ד סק"ז דכתב וא"ל דאשה שאני ואינה נאמנת אפי' בדבר שאין לו חזקה אלא במילתא דעבידא לגלויי ומסיים שם דמנ"ל זה. ועיין בבית מאיר דהביא ראי' מדברי הרשב"א דבדבר דלא אתחזק לא לאיסור ולא להיתר אפי' אשה נאמנת. וכן משמע בשו"ע יו"ד ס' קי"ז שכתב וכל הפסולי עדות כשרין לענין איסורין רק דוקא היכא דאיכא טירחא אז אינן נאמנות דנשים עצלניות. וכ"כ הגאון בעל ש"ש בפשיטות. וא"כ נ"ל לפ"ד שהדבר ברור שלפי דברי הפ"י היכא דאשה שנשבית אינה אומרת כלום כגון שהיא אלמת ואשה אחרת אומרת שהיא נטמאה ועד כשר אומר שלא נטמאה כיון דאיכא עליה ספיקא דאורייתא נאמנת האשה להכחיש העד אף שהאשה היא עד פסול נאמנת להכחיש העד אף שהעד כשר כמש"כ התוס' בסוטה (לא:) ד"ה הא כו' בשם הירושלמי דכל מקום שהכשיר עדות האשה האיש מכחיש האשה והאשה מכחשת האיש יעו"ש. וכן הסכים הרמב"ן בכתובות (כב:) וביבמות (קיז:) וכן דעת הרשב"א והריטב"א. וא"כ אשה זו דאומרת בעצמה שנטמאה אפי' לשיטת אחרים שהביא הר"ן שהיא אינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה להפקיע שעבודא או לשיטת הר"א דאינה מוזהרת א"כ לא מצי שוי אנפשה חד"א מ"מ לא גרעי אשה זו מאשה אחרת דנאמנת להכחיש את העד אף דהוא עד כשר. ואף לדעת הרמב"ם דסובר שאפי' במקום שהכשירו עדות אשה מ"מ לענין הכחשה אין האשה יכולה להכחיש את האיש כמבואר בשו"ע סי' י"ז סי' ל"ח פלוגתת הרמב"ם עם הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ם סובר דאף אם האשה שאמרה מת באה תחילה והותרה האשה על פיה מ"מ אם בא אח"כ עד כשר ואמר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. והרמב"ן והרשב"א ס"ל דלא תצא מהיתרה הראשון, ויעו"ש בהגר"א. ופלוגתתם הלוי בזה דהרמב"ן והרשב"א ס"ל כהירושלמי שהבאתי למעלה. אמנם הרמב"ם סמך אסיפא דירושלמי דנראה שם דר"נ פליג על רב גידל בשם רב ולר"נ אין האשה יכולה להכחיש את האיש. וכן מבואר להדיא בהרב המאירי סוטה שם. מ"מ נ"ל דאף לפי"ז יש לישב דברי הרמ"א הנ"ל דדוקא היכא דבאו בב"א אין האשה יכולה להכחיש את האיש. אבל היכא דבאה האשה תחלה ונתקבלה עדותה מ"מ פלגא ופלגא הוה וזה הוה כשנים פסולים נגד עד אחד כשר ולכך מחמרינן גבי מיתה דאם ניסת תצא. והא אף גבי שאר איסורין הא כתב המהרי"ק הובא בש"ך יו"ד סי' קכ"ז דגם שם עד הראשון חשוב כשנים. וע"כ הכי גבי שבויה כיון דמיירי שם דהיא אמרה תחלה נטמאתי וא"כ חשיבי כשנים פסולים נגד עד כשר ולדעת הפ"י הנ"ל דיש עליה חשש מדאורייתא היכא דאמרה נטמאתי ודאי דהיא אסורה אף לדעת הרמב"ם ואין העד כשר מועיל להתירה לבעלה. כך עלה בדעתי לישב דברי:
אמנם התבוננתי דגוף הדין של הפ"י צע"ג דא"כ האיך סתם הגמרא דעבד ושפחה נאמנים להעיד על השבויה הא בשבויה שהיא יתירה מג' שנים ויום אחד שאינה יודעת אפי' אם הערה בה השבוי אמאי נאמנים להתירה כיון דהוא ספיקא דאורייתא וע"כ צ"ל כיון דרובא דתלוי במעשה הוא ויש לה חזקת הגוף שבתולה נולדה וגם חזקת היתר לכהונה לכך אינה אסורה מדאורייתא אפי' אינה טוענת כלל ובלא"ה תירוצו של הפ"י על מה שהקשה דהאיך ס"ד דאביי דעד אחד נאמן לומר שנשבית ולאוסרה ולפסול את ינאי מן הכהונה אחר שכבר הוחזק כיון דבשבויה ודאית ליכא אלא חששא דרבנן בעלמא ע"כ רוצה לומר כיון שאמו של ינאי אינה לפנינו לכך איכא חששא דאורייתא הוא תמוה מאד דהא כיון דאמו של ינאי המלך נישאת לכהונה הוי כטוענת ברי שטהורה אני כמבואר בב"ש ס"ז סקי"א בשם הרד"ך דמה שנשאת הוה כאומרת טהורה אני. וראיתי אח"כ שהפ"י בעצמו כתב סברא זו על דברי התוס' שם. א"כ ממילא נסתר תירוץ הפ"י הנ"ל:
אלא נראה לישב קושית הפ"י הנ"ל. ומה שהקשה שם עוד קושיא חמורה דהאיך אמרינן בגמרא שם בתרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמך אהני הא הו"ל ס"ס ספק נשבית ספק לא נשבית. ואת"ל נשבית שמא לא נטמאת יעו"ש. בדרך אחד. משום דאמו של ינאי. היתה שבויה מחמת נפשות כמש"ב בספרי מלבושי יו"ט ס"ז שיטה ב"י סק"ז כי היא היתה מבית חשמונאי שהיו מורדים במלכות ונתחייבו הריגה ודעת התוס' והרא"ש שם דכל שבויה מחמת נפשית חיישינן שמא מחמת פחד הריגה נתרצית כדי להציל את עצמה. ולהכי אסורה גם לבעלה ישראל וע"כ בכה"ג איכא חזקה שודאי השתדלה בזה להבעל כדי להציל את נפשה כיון דאסרינן אף לבעלה ישראל דמספיקא לא הוה מפקעינן מבעלה ואף לדעת הרמב"ן ושאר הראשונים דס"ל דלא אסרינן אלא לכהונה כבר בארתי שם דדוקא בא"א כיון דהדין בה שתהרג ואל תעבור ואף היכא דמאנסין אותה אינה מחוייבת למסור עצמה למיתה מפני שהיא קרקע עולם מ"מ להתרצות להבעל מדעתה ודאי דאסורה ע"כ לא חיישינן לשמא נתרצית כדי להנצל משא"כ בפנויה דסובר הרמב"ן דהדין הוא שתעבור ולא תהרג כמו שהובא ביו"ד סי' קנ"ז בהג"ה ולכך אמרינן דהיא נתרצית כדי להנצל מן המיתה. ואמו של ינאי המלך דהיתה פנויה ושבויה מחמת נפשות ע"כ אמרינן דודאי נבעלה כדי להנצל עצמה מן המיתה ולכך אי נשבית ודאי אסורה ושבויה כה"ג אסורה דאורייתא לכך ס"ל לאביי דע"א נאמן לפסול את ינאי מן הכהונה וגם בתרי ותרי ליכא ס"ס כנ"ל:
ואף לפי"ד דלא כהפ"י מ"מ אין הכרח מדברי השה"ג והרמ"א דר"ל מהני לדבריה לאוסרה על בעלה אף למשנה אחרונה גם באשת כהן דלא כדברינו משום דנ"ל דר"ל קילא הרבה משבויה דהא ר"ל לבד בלא אמירתה אין על האשה שום חשש לאוסרה על בעלה ולא יצאה כלל מחזקת היתר לבעלה ככל אשה דעלמא. לכך לא מהני אמירתה כלל לאוסרה על בעלה אף שיש ר"ל לדבריה. אבל שבויה כיון דבלא אמירתה נמי צריכה עדות להתירה ובלא עדות אסורה על בעלה ויצאה מחזקת היתר לבעלה ע"כ מהני אמירתה אף למשנה אחרונה ולא מהני עדות ע"א בלבד להתירה נגד אמירתה:
ומטעם זה ס"ל להרשב"א דאף באשת ישראל שקדשה אביה כשהיא יותר מג' שנים ויום אחד דבזה אם אומר פ"פ מצאתי מותרת מטעם ס"ס ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ואת"ל תחתיו ספק באונס ספק ברצון] מ"מ אם היא מודית שזינתה תחתיו וברצון אסורה. ולא אמרינן עיניה נתנה באחר ואין בדבריה כלום ובלא דבריה איכא ס"ס ומותרת כמבואר להדיא בדברי הרשב"א הובא בש"מ בסוגיא דפ"פ יעו"ש. והא הרשב"א לא ס"ל דר"ל מהני לדבריה כמש"ב בספרי שם בכלל ב' יעו"ש. מ"מ היכא דמצא פ"פ אסורה ולא מתירינן מטעם ס"ס. והטעם כיון דמצא פ"פ ויצאה מחזקת נשים דעלמא. ואנו צריכין לדין עליה ולהתירה מטעם ס"ס וא"כ יש כנגד זה מה שהודית בעצמה וצריכין לומר ע"ז שמא עיניה נתנה באחר וא"כ בזה שהודית מגרע כח הס"ס ולא נשאר לנו אלא ספק אחד שמא עיניה נתנה באחר או לא. ולא דמי לשארי נשים דמתירן אתהן מצד טעם זה לחוד משום דלא אתילד בהן ריעתא כלל ואפי' נמצאו עליהן דברים מכוערין כהני עובדא דשילהי נדרים מ"מ לא יצאת אשה זו מחזקת היתר כי בלא אמירתה אין שום חששא עליה כ"א לבעל נפש שרוצה להחמיר על עצמו כמש"כ הר"ן משא"כ הכא דמהני הריעותא שנמצאת בה שיצאת מחזקת היתר. והתרתה הוא רק משום ס"ס ע"כ אין אנו יכולין להתירה היכא שהיא אומרת שאינו כן. וכן משמע מדברי הראשונים שמוקמי הסוגיא או בשהיא שותקת או מכחשת. ולא הוזכרו בדבריהם אם הודית שזנתה [תחתיו וברצון באשת ישראל] ומחמת שאין אנו חוששין לדבריה ע"כ באשת ישראל שקבל אביה קדושין כו' איכא ס"ס ולכך מותרת ובאשת כהן כו' דאינו אלא ספק אחד אסורה אלא ודאי דהכא מהני דבריה וכדאמרן:
ובזה נסתרו דברי הגאון בעל צ"צ סי' פ"ב באלמנה שניסת לכהן ובזמן מועט משניסת ילדה. והיא הודית שזנתה עם בעל אחותה. וכתב שם דאי לאו משום חומר איסור כהונה היה מתירה משום דאמירתה אינה כלום דשמא עיניה נתנה באחר. והביאו ג"כ הב"ש בסי' קט"ו. ולפ"ד דבריו תמוהין דכיון דאנו צריכין להתירה משום דאמרינן דלכשר נבעלה היכא שרוב כשרים אצלה והאיך אפשר להתירה היכא שאומרת דהדבר אינו כן. ודמי זה להא דפ"פ מצאתי שיכולין להתירה מטעם ס"ס אפי' היכא שהיא אומרת שזינתה תחתיו. ואעפ"כ כתב הרשב"א בהדיא שבכה"ג אסורה. והיינו משום שבזה שהודית מגרע כת הס"ס וכמש"ב ה"נ נהי דאם לא הודית הוה אזלינן בתר רובא והוי אמרינן דלכשר נבעלה אבל השתא דאומרת שלפסול נבעלה מגרע את הרוב ומהני דבריה שלא ניזל בתר רובא: