מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק חושן משפט · סימן י
ביאור בדברי התוס' הנ"ל דכתבו שם וז"ל עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצינה וארי לבוא כו' אפי' כפתו והביא שם פטור דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם כו' דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפ' כיצד (כג.) דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו והגיה שם המהרש"ל אלא ברוח שאינו מצויה והמהרש"א השיג עליו דאי ברוח שאינו מצויה א"כ לענין ממון נמי פעור ולכך פי' דאף שלמ"ד אשו משום חציו מחויב מיתה אפי' אם לא הצית בגופו של עבד מ"מ בעינן שיהי' יכול לבוא שם דוקא בלא רוח כלל אבל אם אינו יכול לבוא אלא ע"י רוח אף שהוא רוח מצויה פטור ממיתה ואינו חייב אלא נזקו עכת"ד ולפע"ד נראה דגם דברי המהרש"א הם תמוהים דלפי דעתו דחציו לא מיקרי אלא דוקא שיכול לבוא בלא רוח כלל א"כ לפי הה"א דהגמרא דב"ק דר"י ס"ל דוקא משום חציו ולא משום ממונו א"כ פטור לר"י אבנו סכינו ומשאו שנפלו ע"י רוח מצויה והא מפורש בברייתא שם (כט.) דכו"ע מודים דחייב בזה ועוד דאמאי לא הקשה הגמרא לר"י מהמשנה דגץ שיוצא מתחת הפטיש דשם נמי הזיק האש ע"י רוח מצויה כדמוכח בב"ב (כו.) אך בזה יש לדחוק דר"י יפרש דשם הזיק שלא ע"י רוח אלא רק מכחו בלבד וכן הוא שיטת הרא"ה בש"מ אבל יותר קשה מדברי ר"י עצמו דמחייב כשמסר לחשו"ק גווזא סלתא ושרגא וכיון דלפי הה"א אינו חייב לר"י אלא דוקא כשיכול לילך שם האש בלא רוח א"כ אמאי מחייב בהוליכן החשו"ק והדליק אף כשמסר לו גווזא סלתא ושרגא הא לא עדיפא הולכת חשו"ק מרוח שהוליך את האש ואפי"ה פטור לר"י כיון דבעינן דוקא חציו ע"כ נ"ל לבאר כונת התוס' באופן אחר. דהתוס' בב"ק (נט:) ד"ה לבתה הרוח כו' מסיק שם דהמתני' איירי ברוח שאינו מצויה והביאו ראי' לזה מהירושלמי דגרסינן התם לבתו הרוח כולן פטורין תמן אמרינן ברוח של אנוסים אבל ברוח שהעולם מתנהג בו חייב ר"י ור"ל תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו שפעמים הוא בא ופעמים אין בא עכ"ל. א"כ לדברי ר"י ור"ל אפי' רוח שהעולם מתנהג בו כיון דלפעמים בא ולפעמים אינו בא מיקרי רוח שאינו מצויה דרוח מצויה לא מיקרי אלא דוקא רוח שמצוי תדיר שהוא רוח היום. כן הוא דעת התוס' וכן ביאר הרשב"א בחידושיו יעו"ש אמנם בש"מ הביא תוס' ר"פ שכתב שזה ודאי כיון שלפעמים הוא בא מיקרי רוח מצויה אלא מחלק היכא שכבר נעשה האש ואינו צריך רק הולכת הרוח כאבנו סכינו ומשאו ודאי דחייב ברוח מצויה אבל בזמן שהאש מחוסר לבוי ואין שם אש עליו לא קרינן בו המבעיר את הבערה אע"ג דהיכא דנתלבה ע"י רוח מצויה. והא דאמרינן גבי גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא דמשמע אם היה דרכה להתלבות ע"י טלטול של חרש היה המוסרה חייב ש"ה כיון שכבר החרש בעולם דמי כמו שנשבה כבר הרוח בשעה שהניח האש והעצים ונתלבה דודאי חייב עכת"ד. וכן הוא שיטת הרא"ה שם יעו"ש בש"מ ולפע"ד נראה דגם שיטת הרמב"ם הוא כשיטת הר"פ והרא"ה דהא הרמב"ם לא הביא זאת דעל רוח שאינו מצויה תמיד פטור אלא גבי לבתו הרוח אבל בכל מקום דחייב על רוח מצויה לא הזכיר הרמב"ם כלל דבעי שיהי' מצוי תמיד דוקא ע"כ נראה דגם הוא ס"ל דבכל מקום חייב לכו"ע אף על רוח שלפעמים הוא בא משום דזה מיקרי רוח מצויה וזה דלא כמשמע מדברי הה"מ שם ובהלכה י"ד דבכל מקום דחייב על רוח מצויה בעי שיהי' מצוי תמיד והוא נמשך אחרי דברי הרשב"א. אבל לפע"ד דעת הרמב"ם אינו כן והנה מדברי הטור שכתב ליבתה רוח שאינו מצויה פטור והשמיט מה שהוסיף הרמב"ם בזה דכתב דאף על רוח שאינו מצויה תמיד נמי פטור נראה ברור דס"ל להטור דהעיקר כמו דאמרינן בירושלמי תמן אמרינן דברוח של אנוסין כו' א"כ ברוח שהעולם מתנהג בו חייב אפי' היכא דליבה ולא היה האש בעולם ונפלאתי על האחרונים שהביאו דברי הה"מ בסתם ולא העירו בזה כלל כי לפע"ד נראה ברור דיש בזה שלש שיטות דעת הרשב"א והה"מ הוא דבכל מקום בעי רוח מצויה תמידי ודעת הרמב"ם והר"פ והרא"ה הוא שיש חילוק בין היכא שהאש בעולם או לא דהיכא שהאש בעולם חייב אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו ולפרקים הוא בא מ"מ חייב אבל היכא שאין האש בעולם אינו חייב אלא דוקא ברוח שהוא מצוי תמיד. ודעת הטור הוא דבכל מקום חייב על רוח שהעולם מתנהג בו וכן נראה דזהו דעת הנמוק"י יעו"ש היטיב:
ועתה נשובה לבאר כוונת התוס' דסנהדרין בתירוצא בתרא דכוונתם הוא לחלק דהיכא שהלך האש ע"י רוח היום שהוא מצוי תדיר זה מיקרי חציו ממש וחייב לר"י משום חציו אף לענין מיתה אך ברוח שאינו מצוי תדיר אלא לפעמים הוא בא אע"ג דמיקרי רוח מצויה מ"מ אינו מחויב אלא משום ממונו כיון דלא בא הרוח אלא אח"כ אינו חייב אלא משום דלא שמר אשו שלא יוליכנו הרוח שיבוא כיון דהוא מצוי וזהו כוונת התוס' דכתבו ואש שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה היינו ברוח מצויה שלפעמים הוא בא דאז פטור ממיתה ואינו חייב אלא משום ממונו ולפי"ז א"ש דלפי הה"א דגמרא דלר"י אינו חייב אלא משום חצו בלבד אינו חייב גם באבנו סכינו ומשאו אלא דוקא היכא שנפלו ע"י רוח היום וגם בגץ שיצא מתחת הפטיש התם נמי הולך ע"י רוח היום וגם בגווזא סלתא ושרגא כיון שכבר החרש בעולם הוה כמו שכבר נשבה הרוח כמש"כ הר"פ לכך חייב גם לר"י אבל לפי המסקנא דגמרא דר"י מחייב נמי משום ממונו אפי' היכא דכלו חציו א"כ חייב נמי אף ברוח מצויה שלפעמים בא. ולפי"ז ע"כ צ"ל דגם התוס' בסנהדרין הוא כדעת הר"פ דהיכא שהאש בעולם גם ר"י ור"ל מודים דחייב אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו והא דס"ל בירושלמי דפטור ברות שהעולם מתנהג בו הוא דוקא היכא שהאש אינו בעולם וקרוב לומר דגם כוונת המהרש"ל היה לפרש דברי התוס' כמש"פ לכך הגיה בדברי התוס' רוח שאינו מצויה ופירושו שאינו מצוי תדיר. אף שאפשר לפרש דברי התוס' גם בלא הגהה מ"מ הגיה המהרש"ל לבל יהי' דברי התוס' סתומים ביותר. ואפשר שנשמט מלת תדיר מדברי המהרש"ל כנ"ל ברור:
אך זה קשה לכאורה לפי דברי התוס' דסנהדרין כיון דהיכא דהזיק האש ע"י רוח מצויה שלפעמים הוא בא אינו חייב אלא משום ממונו בלבד. א"כ אמאי לא משני הגמרא בב"ק בפשיטות הא דפטור טמון באש איירי בכה"ג שהזיק האש ע"י רוח מצויה. ולמה צריך לדחוקי לפרש לדברי ר"י דהא דפטור טמון איירי שנפל גדר שלא מחמת הדליקה והי' לי' לגדרי' ולא גדרה ונ"ל דע"כ צ"ל דהתוס' מפרשי דברי הגמרא דלפי מאי דקאמר אלא למאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו חזר ממה שאמר בתחילה כגון שנפל גדר שלא מחמת הדליקה וכן ביאר הגר"א בסי' תי"ח ס"ק ל"ג שיטת הרי"ף והרמב"ם יעו"ש וכן נ"ל גם לשיטת התוס' הנ"ל אך לשיטת התוס' נוכל לפרש דברי הגמרא בפשיטות טפי וה"פ אלא למאן דאית לי' משום חציו אית לי' נמי משום ממונו וכגון שהיה לי' לגדרה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפי' ופי' דאית ליה משום ממונו ואף היכא שלא היה יכול האש לבוא שם ע"י רוח התמידי א"כ לא הוי חציו מ"מ חייב משום ממונו מפני שהיה ליה לגדור בעדה שלא יוליכנה הרוח מצויה ולא גדרה לכך הוה כשורו ולא טפח באפי' לכך פטור בזה על הטמון. ומאי דקאמר וכי מאחר דמאן דאית לי' משום חציו אית לי' משום ממונו מ"ב א"ב לחייבו בארבעה דברים היינו שהזיק ע"י רוח התמידי א"כ אז הוה כמו חציו לכך חייב בארבעה דברים. עוד נ"ל שלפי"ז יש ליישב הקושיא החמורה מה שהקשו על דברי רבא שם (סא:) דמחלק לענין טמון בין מדליק בתוך שלו למדליק בשל חבירו והאיך לא הזכיר כלל שיש לחלק אף במדליק בתוך שלו גופא בין כלו חציו להיכא דלא כלו חציו דהא רבא ס"ל שם (כבי) כר"י דאשו משום חציו. עיין במהרש"ל ביש"ש שדחק בזה הרבה אבל לפי מש"ב ניחא שפיר דהא זה ברור דהיכא דאף דהדליק בתוך שלו כיון שהאש יכול לבוא בתוך של חבירו אף ברוח התמידי א"כ הוה כזורק חץ על של חבירו א"כ זה מיקרי מדליק בתוך של חבירו ממש אף היכא דהדליק בתוך שלו וע"כ הא דאמר רבא הדליק בתוך שלו פטור על הטמון לא איירי אלא היכא דבשעת הדלקה לא היה האש ראויה לבוא בתוך של חבירו אלא אח"כ בא הרוח שלפעמים הוא בא והוליך את האש לתוך של חבירו דאינו חייב אלא משום ממונו שלא שמרו ולא גדר בעדו לכך פטור בזה על הטמון. א"כ כוונת רבא נמי כמו המסקנא דהגמרא שם (כג.) דהכלל בזה דהיכא דחייב משום חציו אף היכא דהדליק בתוך שלו זה מיקרי כמו הדליק בתוך של חבירו אבל הדליק בתוך שלו לא מיקרי אלא היכא דאינו חייב משום חציו אלא משום ממונו בלבד. ובזה יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם מה שתמה עליו הה"מ שם ה' ט"ו מאחר שהוא ז"ל פוסק כר"י האיך לא חילק בין טמון כמו שחילק שם בסוגיא דלא משכחת לר"י טמון פעור אלא היכא שנפל גדר שלא מחמת הדליקה כו' אבל לפי דברינו נ"ש כיון שמחלק הרמב"ם בין מדליק בתוך שלו למדליק בתוך של חבירו לענין טמון א"כ א"צ להזכיר זאת דהא דמדליק בתוך שלו ע"כ לא איירי אלא היכא שלא היה ראויה לבוא בתוך של חבירו בשעת הדלקה אלא אח"כ ע"י הרוח שלפעמים הוא בא דאז הוה כמו כלו חציו ואינו חייב אלא משום ממונו בלבד וזה יעלה כפי מה שבארתי לעיל דדעת הרמב"ם הוא דהיכא שכבר האש הוא בעולם חייב אפי' ע"י רוח שלפעמים הוא בא אך רק משום ממונו בלבד כשיטת התוס' דסנהדרין:
ולפי דברינו אלה יתישב שפיר דברי הרמב"ם שם בה"י דכתב וז"ל המדליק בתוך שדה חבירו ויצאה האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש היה עבד כפות וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור עכ"ל והנה הראב"ד כתב וז"ל א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בממון מיירי עכ"ל ועי"ש דהבטל מגיה הגיה בדברי הראב"ד דהכא לאו בטמון איירי ונראה דכונתו להשיג כיון דהכא לאו בטמון איירי א"כ למאי נ"מ כתב הרמב"ם המדליק בשל חבירו ומה שפי' שם המ"מ לא יכולתי להבין אבל לפי מש"ב דהיכא דחייב משום חציו מיקרי בכ"מ מדליק בתוך של חבירו כיון דהוה כזורק חץ לתוך של חבירו ומדליק בתוך שלו לא מיקרי אלא היכא שלא היה ראוי לבוא בשעה שהדליק אלא ע"י הרוח שיבוא אח"כ א"כ א"ש מה דכתב הרמב"ם המדליק בשל חבירו משום דהתם פעור על הגדי ועל הגדיש משום דקלב"מ ואין זה אלא היכא דחייב משום חציו. ויותר נ"ל לומר דאף לר"ל דס"ל דחייב בכ"מ משום ממונו בלבד מ"מ זה ודאי דהוא לא פליג על רב כהנא ורבא דפטור על הטמון אינו אלא במדליק בתוך שלו כדמיירי קרא כי תצא אש משמע מעצמה והיינו במדליק בתוך שלו. וכן איתא שם (סבי) בברייתא להדיא. ע"כ נראה דאף לר"ל דהיכא דהדליק בתוך שלו אך כיון שיכול האש לבוא שם ע"י רות התמידי א"כ זה מיקרי כמדליק בתוך של חבירו ממש וחייב גם לר"ל על הטמון בזה וגם לר"ל אינו פטור על הטמון אלא דוקא דבשעה שהדליק לא היה יכול לבוא שם ע"י רוח התמידי. ולפי"ז אין נ"מ בין ר"ל לר"י לפי דברינו בפטור על הטמון דכ"מ דמיקרי מדליק בתוך של חבירו חייב גם לר"ל על הטמון והיכא דמיקרי בתוך שלו גם לר"י אינו חייב אלא משום ממונו בלבד ופטור על הטמון ובזה יתישב שפיר דברי הגמרא שם (כג.) דקאמר מ"ב א"ב לחייב בד', דברים ולא קאמר פטור על הטמון היכא דלא כלו לו חציו דאיירי שם גופא והתוס' כתבו שם באמת דהוה מצי למימר הך נפקותא. והגר"א שם נתקשה הרבה בזה כיון דהגמרא גופא איירי שם בזה מדוע לא קאמר הך נ"מ אבל לפי דברינו אלה ניחא כי סברת הגמ' דליכא נ"מ בין ר"י לר"ל בפטור על הטמון. כי במקום שחייב לר"י משום חציו מיקרי זאת מדליק בתוך של חבירו וא"כ גם לר"ל חייב בזה על הטמון:
ולפי"ז ניחא שפיר לישנא דהגמרא שם דקאמר למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכא משכחת לה ולא קאמר דאמאי פטור על הטמון לר"י כיון דאשו משום חציו ועיין בהגר"א שם אבל לפי דברינו מדוקדק היטיב הלשון דקאמר היכא משכחת לה לר"י דלר"ל משכחת לה שפיר אע"ג דגם הוא מודה דבמקום דחייב לר"י משום חציו חייב על הטמון דזה מיקרי מדליק בתוך של חבירו מ"מ איכא לאשכוחי במקום דאינו חייב משום חציו לר"י היינו שהאש אינו הולך שם אלא ע"י רוח מצויה שלפעמים הוא בא אבל לר"י כיון דאינו חייב אלא משום חציו א"כ אינו חייב אלא ע"י רוח התמידי א"כ מיקרי בכ"מ מדליק בתוך של חבירו ומסיק דחייב לר"י אף במקום שחייב רק משום ממונו היינו ע"י רות מצויה שלפעמים הוא בא ואז פטור על הטמון וכמש"ב:
עוד נ"ל לבאר מה שאפשר ליישב דברי הגמרא מה דלא הביא בסוף הכונס דפטור על הטמון הוא דוקא היכא דכלו לו חציו בדרך אחר דהנה כבר הבאתי למעלה דשיטת הרשב"א והה"מ והטור והנמ"י דפלוגתא דהירושלמי על איזה רוח הוא חייב פליגי אף שכבר האש בעולם [ולא כהתוס' ור"פ והרא"ה והוא שיטת הרמב"ם כמשב"ל] אך סוגית הגמרא דידן הוא כמו שהביא הירושלמי בשם הגמרא דידן דרוח שאינו מצויה לא מיקרי אלא רוח של אנוסין אבל ע"י רוח שלפעמים הוא בא חייב דזה מיקרי רוח מצויה וזה פשיטא להגמרא דאף דחייב לדידן גם ע"י רוח שלפעמים הוא בא מ"מ אינו חייב רק משום ממונו בלבד דחציו לא מיקרי אלא דוקא ע"י רוח התמידי א"כ ניחא שפיר מה שלא הזכיר הגמרא בסוף הכונס דאינו פטור על הטמון אלא דוקא היכא דכלו לו חציו היינו שנפל גדר שלא מחמת הדליקה משום דלדידן א"צ לדחוקי דאיירי בגוונא דלא שכיחא אלא איירי שהדליק האש בתוך שלו ואח"כ הלך האש לתוך של חבירו ע"י רות שלפעמים הוא בא ואינו חייב משום ממונו בלבד וע"כ איירי בכה"ג דאל"כ מיקרי מדליק בתוך של חבירו כיון דיכול לבוא ע"י רוח התמידי כמשב"ל. והא דהוצרך הגמרא לדחוק דאיירי בנפל גדר שלא מחמת הדליקה הוא דוקא לר"י ולר"ל כיון דהם ס"ל בירושלמי דאינו חייב אלא דוקא ע"י רוח התמידי אבל ע"י רוח מצויה שלפעמים הוא בא פטור א"כ לא משכחת דחייב משום ממונו בלבד אלא בכה"ג שנפל הגדר שלא מחמת הדליקה וזה כפתור ופרח:
ולפי מש"ב יתיישב שפיר גם דברי הגמרא שם (מג:) דקאמר שם רבא א"ה אשו שלא בכונה ע"פ עדים נשלם דמים ומנא ליה לרבא דלא משלם אילימא מדתנן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור האמר ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד דק"ל בד"מ כו' והנה ע"כ צ"ל דאיירי רבא אליבא דמ"ד אשו משום ממונו דלמ"ד אשו משום חציו ע"כ פטור אף בשלא בכונה מטעם תנא דבי חזקיה וכן כתבו שם התוס' וזה תמוה דאזיל רבא דלא אליבא דהלכתא מה דהוא ס"ל בעצמו כמ"ד אשו משום חציו אף שיש לדחוק ולומר דהכא איירי בכלו לו חציו מ"מ זה דחוק דהאיך לא הזכיר כלל וקאמר סתם אשו שלא בכונה אבל לפי מש"ב נ"ש כיון דאיירי באשו שלא בכונה ע"כ איירי דבשעה שהדליק לא היה יכול האש לבוא שם ע"י רוח התמידי דאם היה יכול לבוא שם ע"י רוח התמידי א"כ בשעה שהדליק כיון דידע שבודאי יבוא לשם ושם מונח אדם כפות א"כ הוה זה בכונה. אלא ע"כ דבשעה שהדליק לא היה יכול האש לבוא שם ע"י רוח התמידי אלא אח"כ בא הרוח והוליך את האש לשם והדליק את האדם וזה מיקרי אשו שלא בכונה ואינו חייב אלא משום ממונו בלבד לכך קאמר דיתחייב בזה דמים אף דפטור על הכופר והא דקאמר שם הגמ' מנ"ל לרבא דלא משלם אילימא מדתנן כו' נראה דה"א דהגמרא היה סובר כיון דהתם במתני' איירי ברישא בפטור על הטמון וע"כ איירי במדליק בתוך שלו כדקאמר התם ומדליק בתוך שלו לא מיקרי אלא היכא דאינו חייב משום חציו כמש"ב דהיכא דמחייב משום חציו מיקרי בכ"מ מדליק בתוך של חבירו וא"כ ע"כ הא דפטור על העבד משום דאין תשלומין לעבד אלא במקום קנס אבל באשו שלא בכונה כיון דפטור מן קנס אינו חייב נמי דמים. ודחה הגמרא דז"א דהא ר"ל כיון דהוא ס"ל דאינו חייב משום חציו כלל מפרש שם דאיירי בהצית בגופו של עבד ולדידן דס"ל דחייב אף ע"י רוח התמידי משום חציו א"צ לומר דאיירי בהצית בגופו של עבד אבל חזינן דהם מפרשים דהסיפא דעבד כפות איירי במדליק בתוך של חבירו ולא איירי במדליק בתוך שלו ועיין בפ"י דמפרש קצת על דרך זה אבל לפי דברינו יתיישב יותר: