מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק חושן משפט · סימן ב
אל כבוד ידידי הרב הגדול חו"ב ירא ושלם מו"ה יעקב
גרשון ליססא אב"ד דק"ק הארעדאק:
ע"ד שאלתו ראובן יש לו בית ישנה ופלאץ אחורי ביתו בפ"ק. ובאמצע הפלאץ הנ"ל מפסיקין עשרים אמה פלאץ השייכים לשמעון. ושמעון זה כבר עקר דירתו מכמה שנים מפ"ק לעיר הסמוכה לפ"ק. ומרחקה מפ"ק שלש פרסאות. ועוברים ושבים מצויים בכל יום. ויהי היום קרה מקרה כי בעל בית אחד מפ"ק ושמו לוי נסע לשם וקנה משמעון הנ"ל את העשרים אמה הנ"ל המפסיקין בין קרקע ראובן הנ"ל בכסף ובשטר. ובשער הנ"ל כתוב תנאי מפורש בזה"ל. רק זאת הותנה בתנאי מפורש בתנאי ב"ג וב"ר כו' שיש לו כח ורשות לשמעון המוכר להחזיר ללוי הלוקח את כל אשר יוציא הלוקח על בנין אשר יבנה על הפלאץ הנ"ל. וגם המעות אשר קבל כעת בעד הפלאץ הנ"ל. רק שינכה ללוי הלוקח א' רובל לשנה דמי דירה. ועד עשר שנים מיום דלמטה ולא פחות משמונה שנים יש לו רשות לשמעון המוכר להחזיר המעות הנ"ל ומחויב לוי הלוקח להחזיר לו לשמעון המוכר הבית אשר יבנה על הפלאץ וכדת"נ ללוי הלוקח על הוצאת הלוקח ע"כ לשון התנאי. ובא אח"כ שמעון המוכר ותבע את לוי הלוקח לד"ת לפנינו ב"ד דפ"ק. היות כי גילה ללוי הלוקח את דעתו כי עומד על המקח לקנות בית ופלאץ במקום שדר בו עתה. ועתה כי לא עלתה בידו. כי גוי אחד עמד לשטנה ומעכב קנינו. לזאת חוזר מממכרו שמכר ללוי. והשיב לו לוי הלוקח כי קודם המכירה סיפר לו שמעון המוכר בדרך סיפור דברים כי עומד הנהו על מקח לקנות בית. ועל שעת הקנין אינו זוכר כלל. ואנחנו ב"ד שאלנו את פי שמעון המוכר כדי לברר דבריו אם דעתך במכירה הי' רק על אופן שתעמוד בידך מקחך שאתה עומד עליו. ואם לא תעלה בידך תחזור ממקחך שמכרת ללוי למה התנית תנאי בשטר קנין שמשמונה ועד עשר שנים הרשות בידך להחזיר ללוי הלוקח מעותיו. השיב שמעון המוכר כי לא דיבר כלל עם לוי הלוקח משום תנאי ולא ידע מזה כ"א בבואם לכתוב את השטר בקש ממני אז לוי הלוקח לכתוב תנאי זה. באמרו כי נדרש לו התנאי ולוי השיב כי כמה פעמים קודם כל אמר אל שמעון המוכר כ"א לא באופן התנאי אינו רוצה לקנות משמעון כי מה תועלת תהי' לו קנינו הלא המצרן יסלקו. אך אופן זה הוא המועיל עפ"י ד"ת לסלק את המצרן. והנה מד"ת זו יצא הלוקח זכאי באשר כי לא היה נראה לנו לגילוי דעת ממש עפ"י ד"ת. ויצא מב"ד. זה יוצא וזה שמעון המוכר בא לפנינו עם ראובן המצרן ואמר דעו כי גם המצרן נות לו בקיום התנאי והנה שמעון יוצא וראובן המצרן בא עם המעות של מקח ותבע את לוי הלוקח לד"ת בדבר המצרנות ולוי שלח את גרשון בנו לטעון עם המצרן. וטען ראובן כי מצרן הוא ולוי הלוקח הפריד בין הדביקים וחלק הפלאץ שלו לשנים. וגרשון בן לוי הלוקח השיב. הא לפניכם השטר וראו מה שכתוב אם יש בו דין מצרנות עכ"ל השאלה:
תשובה הנה מע"כ האריך בקונטר' היקר בכמה פרטים בזה בדברים ישרים וגם היה למראה עיני תשובת גאון אחד מגאוני דורנו מה שהשיב למע"כ אם הלוקח טוען כי בעת שקנה אמר לו אז המוכר שמוכר זה כדי שיקנה בית במקום דירתו כעת אין בזה דין דב"מ דהרי זה דומה למוכר ברחוק כדי לקנות בקרוב גם אנכי מסכים לזה בעיקר הסברא דלא כמו שראיתי לגאון אחד שכתב בזה דלקנות בקרוב דוקא הוא בקרוב לשדהו או לביתו שאין זה מצוי להשיג שדה כזו לקנות. אבל הכא כיון דכל העיר לפניו ויכול לקנות במקום שירצה אין זה מקרי בקרוב. אף שהגאון הנ"ל כתב שזה דבר פשוט. ולפע"ד נראה דאינו כן דאף אם נימא כסברתו דזה לא מקרי בקרוב מ"מ הא לא יצא זה מן הכלל למכור ברע ולקנות ביפה דאין לך רע גדולה מזו שיהי' לו קרקע במקום שאינו דר בה ואין לך יפה מזו לקנות בית דירה במקום שהוא דר. ובפרט בנ"ד כמכר קרקע בלא בנין לקנות בית בנוי ודאי דזה מקרי למכור ברע ולקנות ביפה אפי' בעיר אחת:
מ"מ בנ"ד לאחר העיון נ"ל לזכות את המצרן כמו שאבאר בס"ד דהא הכא א"א הלוקח לטעון בטענת ודאי שהמוכר מכר ברע כדי לקנות ביפה כיון שהלוקח הודה בעצמו לפנינו שהמוכר לא אמר לו בעת המכירה אלא רק דרך סיפור בעלמא שהוא עומד לקנות בית במקום שהוא דר. א"כ הוא אינו יודע בודאי שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות בית דירה ע"כ א"א לדחות אח המצרן מחמת טענה זו אף שדעת הסמ"ע ס"ק ע"ע גבי מפני המס מכר לו המוכר דאפי' טוען הלוקח בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו צריך המצרן להביא ראי'. ולמד זאת מדברי הרמב"ם שכתב אפי' הי' שם בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראי' ברורה אבל כבר השיג עליו הש"ך ופי' דברי הרמב"ם דמה שכתב דאפי' היה שם בדבר ספק כו'. קאי על מה שהביא שם הרמב"ם אח"כ כגון גזלן אתה על שדה זו או אריס או שכיר כו'. אבל גבי טענת מס כתב דנראה כיון שהמצרן מברר שהוא מצרן והוא טוען שמא מפני המס מכר אין ספק מוציא מידי ודאי כו' והגע עצמך דאם תאמר כן בטלת דין מצרנות שיטעון שמא מכר לגאול בקרוב או לקנות שדה יפה או ליתן מנת המלך או למזונות כו' עכ"ל. וכן נ"ל הביא ראי' מדברי הטור. דהטור הביא שם כל דברי הרמב"ם ודבר זה דאפי' היה שם דבר ספק אין מסתלק אלא בראי' ברורה השמיט זאת מדברי הרמב"ם. ולפי דברי הסמ"ע דהרמב"ם השמיענו דין חדש דאפי' בטענה דמפני המס מכר לו מהני נמי טענת הלוקח אפי' בטענת ספק תמוהים מאד דברי העור דהאיך השמיט דין זה מדברי הרמב"ם. אלא ע"כ צ"ל דהטור מפרש דברי הרמב"ם כדברי הש"ך דטענת ספק לא מהני אלא רק גבי גזלן אתה כו' ועוד נראה דגבי גזלן אתה כיון דשם מהני טענת ספק של הלוקח משום דכ"ז שאינו מברר המצרן שהשדה לקוחה בידו והוא מצרן בודאי אין לו על הלוקח כלום. ע"כ שם אין צריך לישבע הלוקח שבועת היסת אפי' כשטוען הלוקח גזלן אתה על שדה זו טענת ודאי כמש"כ הסמ"ע בס"ק פ"א ודלא כהש"ך שם. א"כ א"ש דלא הזכיר הטור בפי' דטענת ספק מהני משום דממילא מוכח כן כיון דלא הזכיר שם הטור שישבע הלוקח ע"כ משום דגבי גזלן אתה מהני אפי' טענת ספק. וזה ברור בדברי הטור להמעיין שם:
ועוד הא המהרי"ט בחו"מ סי' ס"ז מפרש דברי הרמ"ה שהובא בטור דס"ל דאפילו טוען הלוקח טענת ברי דמפני המס מכר לו לא מהני לדחות את המצרן עד שיביא ראי' וכתב וז"ל ולי נראה דמודה הרמ"ה היכא שהספק תלוי בדינא או בפלוגתא דרבוותא דלא מצי מצרן מפיק מלוקח לאוקמי בידו דלוקח דומיא דספיקא דאי מוזיל לגבי ב"מ או לא דהוה ספק שאינו תלוי בטענה דלוקח וגם א"א ללוקח לברר אבל כל דבר התלוי בטענתו של לוקח ואפשר לו לבררו כגון אי הוה מתנה. או מכר אם כדבריו אפשר הוה לבררו ע"י העדים וכן כשטוען לכרגא כו' ומדלא מברר ש"מ שקורי קא משקר כו' ועוד אם אתה אומר נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כל אדם יכול להפקיע דין בה"מ מעליו ויאמר לכרגא או למזוני כו'. וכה"ג אמרינן בפ"ק דכתובות גבי האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם כו' עכ"ל ולפי מה שהאיר עינינו השליט הלזה בדברי הרמ"ה דבכל שאר ספיקות גם הרמ"ה מודה דלא מקרי המצרן מוחזק א"כ לא נמצא בפירוש מי שיחלוק עליו במה דס"ל דאינו נאמן הלוקח לדחות את המצרן בטענת מס וכדומה אלא בדברי הרמב"ם לבד והב"י שהכריע כדברי הרמב"ם והרא"ש דמקרי הלוקח מוחזק משום דמסתבר טעמם כל זה לפי הבנתו בדברי הרמ"ה דהרמ"ה ס"ל דמקרי המצרן מוחזק לכל מילי. אבל לפי מה שהסביר לנו המהרי"ט את דברי הרמ"ה אין ראי' שיחלוק עליו גם העיטור והרא"ש כי לא נמצא בהם רק לענין שאר ספיקות דמקרי הלוקח מוחזק אבל לענין זה שיהי' נאמן הלוקח לדחות את המצרן ולטעון שקנה באופן שלא היה בזה דדב"מ לא נמצא בהם ויכול להיות שמודים בזה לדברי הרמ"ה מטעם דא"כ כל אדם יכול להפקיע דין מצרנות ע"כ צריך הלוקח להביא ראי'. א"כ לכה"פ כל מה שאנו יכולין למעט המחלוקת בין הרמב"ם והרמ"ה ודאי מחוייבים אנו להשוותם. והא בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו אנו יכולין לפרש דברי הרמב"ם בפשיטות שאינו חולק על הרמ"ה בזה ומודה דאין צריך המצרן להביא ראיה בזה מטעם דאל"כ תקנת מצרנות לכדי נתקנה כיון שיכול להפקיע עצמו מן המצרן אף בטענת ספק דאולי מפני המס מכר לו וכדומה. והכלל מה שנ"ל ברור כיון דבדברי הרמ"ה מבואר מפורש דאפי' בטענת ברי אין צריך המצרן להביא ראי' ובדברי הרמב"ם לא נמצא בפירוש שיחלוק על הרמ"ה אלא בטענת ברי של הלוקח א"כ בטענת ספק של הלוקח א"א לזוז מדברי הרמ"ה ואין צריך המצרן להביא ראי' כיון דמסתבר טעמא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם. ובפרט דאם נאמר דיכול לטעון דאולי בשעת מכירה כוונתו הי' לגאול בקרוב או ביפה כנ"ד ודאי דתקנת מצרנות לכדי נתקנה. ואפשר דגם הסמ"ע מודה בזה כיון דלפנינו דלא קנה המוכר אח"כ כלום אינו יכול הלוקח לטעון בטענת ספק דאולי כוונת המוכר היה בשטת מכירה כדי לקנות בקרוב כו':
ולפי זה נ"ל לומר דאפי' לדעת הרמב"ם דנאמן הלוקח לטעון דמפני המס מכר לו דווקא שהלוקח טוען שיודע הוא בעצמו שהמוכר מכר מפני המס אבל אם הלוקח טוען רק מה ששמע מפי המוכר שהמוכר אמר לו שמפני המס מכר כיון שאינו יודע בעצמו רק מה ששמע מפי המוכר זה לא מקרי טענת ברי כיון שעכשיו הוה הדין רק בין הלוקח ובין המצרן א"כ הוי הלוקח כטוען רק הוגד לי מפי אחר. וזה לא מקרי טענת ברי ויפטור עצמו מן המצרן ואפי' המוכר לפנינו וטוען שהאמת הוא כן נמי לא מהני אפי' לפי מה שמצדד לו' השער המשפט ס"ק ט' דהמוכר לא הוי נוגע בדבר והוי עד כשר מ"מ לא מהני הכא. דבכל מקום דבעינן דוקא טענת ברי לפטור עצמו לא מהני מה שטוען ע"פ עד אפי' הוא עד כשר. וכן מוכח בקדושין (מג.) גבי הן הן שלוחיו והן הן עדיו דאפי' קודם שתקנו שבועת היסת דוקא כשיש שני שלוחים והוי שני עדים הוא דנפטר הלוה אבל ע"י שליח אחד אע"ג דהוא עד כשר קודם שתקנו שבועת היסת דהא יש לו מגו דאי בעי אמר הדרינהו ללוה מ"מ לא מהימן וצריך הלוה לפרוע דהוה איני יודע אם פרעתיך אע"ג דטוען ברי עפ"י עד. והכלל מה שנראה לפע"ד דהטענת ברי של הלוקח הוא דוקא כשיודע הוא בעצמו וע"ז צריך לישבע שכן הוא. ולכך לא חיישינן שמא כל לוקח יטעון כן. אבל אי מהני רק טענה מה ששמע מפי המוכר וישבע ע"ז שכך שמע מפי המוכר א"כ תקנת מצרנות לכדי נתקנה שכל מוכר יאמר ללוקח שהוא מוכר מפני המס והלוקח ישבע ע"ז שכך שמע מפי המוכר:
ועוד אפשר לדון דאפי' אם המצרן טוען בטענת ספק על הלוקח שהוא טוען שקר כדי לדחות אותו נמי צריך הלוקח לשבע ע"ז ולא כפי שנראה מהפרישה שכתב וז"ל שקר אתה טוען כלומר המצרן טוען ברי ששקר אתה דובר וכן כתוב ואם לא יביא ראי' נשבע הלוקח כו' כיון שהוא מודה שהוא מצרן שלו נמצא שהוא בעל דברים דידי' והוי כמו טוען לחבירו והוא כופר דנשבע היסת א"כ לפי דעתו נראה דאם בא המצרן רק בטענת ספק אין צריך הלוקח לשבע. ולפע"ד אפשר לו' דגם בטענת ספק של המצרן נמי מחייבינן את הלוקח לשבע ע"ז כיון דחזינן דדעת. הרמ"ה הוא דאפי' בא המצרן רק בטענת ספק אינו נאמן הלוקח אלא בראי' ברורה ובארנו למעלה בשם המהרי"ט משום דיש לחוש שלא יתבטל תקנת מצרנות דכל לוקח יטעון כן. א"כ מסתבר לו' דגם הרמב"ם מחייב שבועה על הלוקח נמי מהאי טעמא משום דרוב פעמים לא נמצא המצרן בשעת המכירה ואינו יודע כלום מפני מה מכר לו וגם הלוקח לא יתחייב לשבע א"כ הלוקח בודאי יטעון כן ויתבטל תקנת המצרנות וגם כל לוקח מורה התירא בזה מפני שגם הוא נותן דמים. ע"כ עשוהו טענת ספק של המצרן כיון שהוא בא במצרנות ברורה לפנינו [והלוקח בא להפקיע אותה] כטענת ודאי והטילו על הלוקח שבועה. ומ"מ צ"ע בזה למעשה:
היוצא לנו מכל דברינו אלה לנ"ד שהלוקח בעצמו הודה שאינו יודע הוא בעצמו שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות הבית. רק אנו רוצים לטעון בעדו מחמת ששמענו מפי המוכר עתה שתבע את הלוקח לדין שרוצה לחזור מן המכירה כיון שנתבטל אצלו הקניה מן הבית ע"כ רוצה לבטל המכירה מן הקרקע זה לא מהני כלום לפ"ד לפי מה שבארנו דהגדת המוכר לא מהני להלוקח כלום כיון דבעינן טענת ברי של הלוקח דוקא. ובפרט בנ"ד שהמוכר הוא נוגע בדבר כיון שרוצה לחזור מן המכירה מחמת טענה זו. אך אם יתברר עפ"י עדים שהאמת כן שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות בית אין בזה משום דדב"מ כנ"ל לכאורה:
אבל אחר העיון נ"ל שבנ"ד אף שיתברר עפ"י עדים שהמוכר מכר קרקע זו כדי לקנות את הבית מ"מ כיון שלא אמר להדיא להלוקח שלכך רוצה למכור הקרקע כדי לקנות בית ע"כ יש בה דדב"מ דהנה עלה בדעתי לו' דהיכא שלא אמר המוכר להלוקח בעת המכירה שהוא מוכר מפני המס או כדי לקנות בקרוב וכדומה כדי שהלוקח לא יחוש לקנות מפני המצרן אף שאח"כ יתברר שהמוכר מכר מפני המס וכדומה על הלוקח מוטל לעשות הטוב והישר ולהסתלק בעד המצרן. דהא באמת צריך ליתן טעם למה בכל הני דהיינו מפני המס וכדומה כיון שהמוכר היה דחוק במכירתו אין הקונה מחוייב להסתלק בעד המצרן מה נ"מ להקונה מה שהמוכר דחוק במכירתו כיון דעיקר הטוב והישר הוא מוטל על הקונה. אלא ע"כ צ"ל כמו שהסביר לנו הרמב"ם הטעם בזה וז"ל כיון שכל אילו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרין וא"ת יש בהן דין בן המצר לא ימצא לוקח שהרי אומר למה אטרח ואקח כדי שיבא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא בן המצר מעות ויקנה עכ"ל. א"כ כ"ז היכא דחזינן שהמוכר הודיע זאת להלוקח שמוכר מפני כל אילו כדי שלא ירא מפני המצרן אמרינן דאפשר שאם הי' ירא מפני המצרן לא היה קונה והיה הפסד המוכר בזה. אבל היכא שהלוקח לא ידע כלל מפני מה מכר המוכר א"כ חזינן שהלוקח לא הי' ירא מפני המצרן וקנה ולא היה במכירה זו כלל טובת המוכר א"כ למה אינו מוטל על הלוקח לעשות הטוה"י ובפרט שהלוקח נחית אדעתא דהכי שאם יבא המצרן יחזור לו המעות ויסתלק מחמתו א"כ מאי איכפת להלוקח מה שנתודע עכשיו שהמוכר מכר מפני המס או כדי לגאול בקרוב הא מ"מ עליו מוטל לעשות הטוה"י ולהסתלק בעד המצרן כיון שלא הי' במכירה זו כלל טובת המוכר כן היה נ"ל ברור אך מה אעשה שמדברי הסמ"ע והש"ך גבי טענת ספק של הלוקח דאולי מפני המס מכר לו וכדומה נראה דס"ל דלא בעינן ידיעת הלוקח שאם אח"כ יתברר שהמוכר מכר מפני אילו אין בה דדב"מ א"כ בודאי קשה לעשות מעשה נגד דבריהם:
אך מ"מ נ"ל בנ"ד כיון שהמוכר מרוצה עתה שישאר לפני המצרן כה"ג שהמוכר לא הודיע להלוקח מקודם שלכך מוכר הקרקע כדי לקנות את הבית זו כמו שטוען הלוקח בעצמו שרק בדרך סיפור בעלמא אמר שעומד לקנות בית בודאי יכול המוכר לוותר אח"כ ולומר שאינו מקפיד על רעתו וישאר לפני המצרן והלוקח מחוייב לעשות הטוה"י. וכן נ"ל בזה שהביא מע"כ בשם הגאון ר' אברהם שמואל ז"ל מאישישק שהשיג על הגאון בעל חמדת שלמה ז"ל על מה שפסק גבי נמלך המוכר במצרן ואמר לא בעינן לו זיל זבין לעלמא שפסק הגאון בעל ח"ש שאם אח"כ מרוצה המוכר שישאר לפני המצרן לא אבד המצרן זכותו אף הודיע המוכר להלוקח שכבר נמלך אצל המצרן והגרא"ש השיג עליו שאין ביד המוכר לוותר אלא על רעתו שיבא אחר המכירה ולא על רעתו שהי' בעת המכירה ולי נראה להכריע בזה שאם הודיע המוכר להלוקח שכבר נמלך אצל המצרן וכבר סילק את עצמו א"כ קנה הלוקח באופן שאין בה דדב"מ אין סברא כלל שיכול המוכר אח"כ לגרוע זכות הלוקח. אבל אם לא הודיע להלוקח שהוא נמלך אצל המצרן א"כ הלוקח נחית אדעתא שיש בה דדב"מ א"כ ודאי שיכול אח"כ המוכר לומר להלוקח מאי איכפת לך ששאלתי אצלו והוא נתן לי רשות למכור למי שארצה כיון דאני לא הודעתיך מזה בידי למחול להמצרן שישאר לפני המצרן ואתה מחוייב להסתלק בעד המצרן לעשות הטוה"י. וכן נ"ל בכל הני דאין בהם דדב"מ כגון מוכר מפני המס וכדומה אם הודיע המוכר להלוקח שמוכר מפני כל אילו כדי שלא ירא מפני המצרן כיון דלוקח נחית אדעתא דהכי ומחמת זה קנה ודאי דאין ביד המוכר לוותר אח"כ ולו' שאינו מקפיד על רעתו שישאר לפני המצרן כיון דהלוקח כבר זכה בה ודאי אין ביד המוכר לגרוע זכות הלוקח. ואם לא ידע הלוקח כלל מזה מפני מה מכר המוכר נ"ל דודאי יכול המוכר אח"כ לו' שישאר לפני המצרן שהא יכול המוכר לו' להלוקח כיון שאני לא הודעתיך מזה מקודם ואתה קנית ממני בסתם הרשות בידי לוותר על רעתי וכ"ש אם טוען המוכר שלא היה חושש אם לא היה הלוקח רוצה לקנות והיה ממתין על המצרן:
ויותר מזה יש ללמוד מדברי הסמ"ע דאף אם ידע הלוקח שהמוכר מכר ברחוק כדי לגאול בקרוב מ"מ אם רוצה המוכר לוותר אח"כ ולו' שישאר לפני המצרן זכה המצרן דהסמ"ע הביא שם מה שכתב הג"א גבי מכר כל נכסיו לאחד אין בו משום דדב"מ שאם אח"כ מרוצה המוכר ליתן להמצרן זוכה המצרן כיון דכל זה הוא משום טובת המוכר. והסמ"ע גופא הביא שם להדיא ס"ק י"ג דלכך אף אם רוצה המצרן ליקח כל נכסיו לא מהני מה שכתב שם הרא"ש משום שאינו מצוי אדם שיקנה כל נכסיו ביחד והרא"ש מסיים שם דזה דמי למוכר ברחוק כדי לגאול בקרוב. א"כ מוכח דס"ל דגם למכור ברחוק כדי לגאול בקרוב נמי מהני ריצוי המוכר אח"כ. ומה שהביא מע"כ בשם הגרא"ש הנ"ל דהוא פירש דהג"א קאמר זאת דיכול המוכר לוותר ואח"כ דוקא לשיטת רש"י דהוא נותן הטעם דלכך אין בזה משום דדב"מ שמא לא ירצה הלוקח לקנות השאר א"כ רעת המוכר הוא אלא אח"כ כשיבא המצרן וימשוך ידו מן השאר. ולפע"ד מדברי הסמ"ע מוכח דאינו מפרש כן דברי הג"א דהא הביא זאת להלכה ועיין בנה"מ. והוא בעצמו הביא טעם של הרא"ש. אלמא דס"ל דאין שום חילוק לענין זה בין לפי טעם של' רש"י ובין לפי טעם הרא"ש דאף לפ"ד הרא"ש נמי יכול המוכר לוותר אח"כ ועוד הא גם לפירש"י יכול להיות דרעת המוכר הוא בשעת המכירה כגון שהלוקח גילה דעתו מקודם שאינו רוצה לקנות אלא הכל ביחד אלא נראה הא דקאמר הג"א שם בשם הא"ז לפי פירש"י כוונתו לאפוקי ממי שנותן טעם אחר על הא דמוכר כל נכסיו לאחד אין בזה משום דדב"מ דהטעם הוא כיון דבמכירה זו יש בה נמי הני שדות שאין בהם דדב"מ והמכירה היה הכל ביחד ע"כ לא היה בזה תקנת חכמים שיהיה בזה דדב"מ. וקצת משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל להמעיין בדבריו ולפי טעם זה ודאי אפי' באו כל המצרנים יחד נמי לא מהני כיון דכל מצרן אין לו זכות אלא באחת מן השדות ואין לו זכות בכל המכירה [ומדברי הב"י נראה דס"ל דגם לדברי הרא"ש לא מהני אם באו כל המצרנים יחד וצ"ע] וכן נמי לא מהני מה שנתרצה המוכר אח"כ כיון דהא שאין בזה דדב"מ הוא לא משום טובת המוכר. כנ"ל כוונת הג"א מאי דקאמר לפי פירש"י. אבל לא לאפוקי מפי' הרא"ש כמו שפירש הגרא"ש ז"ל. ומ"מ דברי הגאון בעל ח"ש דס"ל דאפי' הודיע להלוקח שהוא נמלך במצרן ונתן לו רשות וה"ה אם מוכר בכל הני שאין בהם דדב"מ והודיע זאת להלוקח כדי שלא ירא מפני המצרן מ"מ יכול המוכר לוותר אח"כ זה אין נ"ל כלל כמשב"ל. והסמ"ע מיירי היכא שלא אמר המוכר כלום להלוקח רק שהלוקח ידע מזה לכך ס"ל שיכול המוכר לוותר אח"כ כיון שלא אמר לו להדיא שהוא אין צריך לירא מפני המצרן. אבל היכא דאמר לו להדיא שהוא א"צ לירא מפני המצרן כיון שהוא מוכר מפני כל אילו ודאי אין סברא כלל שיכול המוכר לוותר אח"כ. ועוד דא"כ כל לוקח ירא מפני המצרן שמא אח"כ יתרצה המוכר להמצרן ויסלקנו. אלא ודאי היכא שהמוכר הודיע זאת ללוקח שלכך אינו ממתין על המצרן משום דמתירא שלא יהיה לו הפסד מזה אינו יכול המוכר אח"כ לוותר ולומר שישאר לפני המצרן. וגם הסמ"ע מודה לזה:
ולפי המתבאר מכל דברינו אלה שבנ"ד לפי מה שנראה מהודאת הלוקח בעצמו מה שסיפר לפני ב"ד שהוא דרש מהמוכר לעשות תחבולות שונות כדי שלא יסלקנו המצרן אבל המוכר לא חשש לזה כלל אפי' בשעת המכירה אם ישאר אח"כ לפני המצרן. אף אם יתברר עפ"י עדים שהמוכר מכר ברע כדי לגאול ביפה ודאי שיכול המוכר לטעון אף שאני מכרתי ברע כדי לגאול ביפה מ"מ כיון שאני לא הודעתיך מזה וגם לא דברתי עמך שמחמת זה אין אני ממתין על המצרן לכו"ע יכול המוכר לומר שאני רוצה שישאר עתה לפני המצרן. כנ"ל הדין ברור ועל הטענה הראשונה כיון שלא היה המצרן בעיר שהמוכר והקונה שם בזה נ"ל כדברי כת"ר כיון שהמצרן קרוב למקום שהמוכר שם רק שלש פרסאות ומצויים עוברים ושבים בכל יום ודאי דמחוייב הוא להודיע להמצרן. וזה מבואר להדיא בתשו' המבי"ט סי' פ"ו יעו"ש ולא מצאנו מי שחולק עליו בזה. ועובדא דרדב"ז סי' ש"א שאני שהיה המוכר במקום רחוק ושם מכר קרקע שהי' לו בעירו. וגם מחמת התנאי א"צ להאריך בזה כיון שהלוקח הודה בעצמו שעשה זאת בערמה כדי להפקיע זכות המצרן ודאי דאין זה כלום כמבואר בכל הראשונים כנ"ל בזה:
כה דברי ידידו יו"ט ליפמאן הכהן: