מלבושי יום טוב חלק א· רבי יום טוב ליפמן הלר הלוי
חלק אבן העזר · סימן יג
שאלה מהרב החו"ב כו' מוהר"ר צבי מאמנאשמירשציובאה וז"ל:
אשת כהן נחבשה בעד עלילה שהעלילו על בעלה. ונתפסה היא בעדו. והיתה חבושה בבית האסורים כמה חדשים וגם הובילוה ממקום למקום לחקירה ודרישת ענין העלילה כפי הנימוס. ויצא משפטה לאורה וניתן לה החופש והדרור. ושבה לבית אישה ואישה הכהן נפרש ממנה עד שיורו המורים עליה אם מותרת לו. ע"כ יורה לנו כת"ר בזה אם מותרת האשה לבעלה עכת"ד:
תשובה גרסינן במתניתין כתובות (כו:) האשה שנחבשה בידי א"י ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה ואמרינן שם בגמרא אר"ש בר"י אמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה על א"י אבל יד א"י תקיפה על עצמן אפי' ע"י ממון אסורה לבעלה ע"כ. ועל הא דע"י נפשות אסורה אמרו שם (כז.) אמר רב כגון נשי דגנבי. ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי אמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ורבי יוחנן אמר אעפ"י שלא נגמר דינו להריגה ע"כ והנה רש"י והתוס' ז"ל פירשו ע"י נפשות אסורה אף לבעלה ישראל משום דחיישינן שמא נתרצית כדי למצא חן שלא יהרגוה. ובנחבשה ע"י ממון מותרת אף לכהן ולא חיישינן לשמא נאנסה דמרתתי שלא יפסידו ממונם אמנם רוב הראשונים פירשו דבין רישא ובין סיפא מיירי דוקא באשת כהן דחיישינן לנאנסה אבל באשת ישראל גם בנחבשה ע"י נפשות מותרת לבעלה דלא חיישינן לשמא נתרצית כלל. דאחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזיקינן שתתרצית כדי להציל עצמה כיון דזה הוה מג"ע שהדין להרוג ואל יעבור וכתב ה"ה שכן פירשו כל הגאונים וכן הכריעו האחרונים וכן כתב הב"י:
והקשו האחרונים על שיטה זו, א"כ מאי פליגי הני אמוראי מאי היא ע"י נפשות מאי נ"מ בזה דהא ע"כ ע"י ממון הוא דוקא וע"י נפשות הוא לאו דוקא דהא איכא למיחש לנאנסה באיזה אופן שנשבית אם לא היכא דחיישי להפסיד ממונא ואפי' בלא מפקרי נשתייהו ג"כ יש לחוש לנאנסה. בשלמא לשיטת רש"י והתוס' ניחא דבין ע"י ממון ובין ע"י נפשות הוא דוקא. דע"י ממון מותרת אף לבעלה כהן, וע"י נפשות אסורה אף לבעלה ישראל ושלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות לכהן אסורה ולישראל מותרת ולהכי פליגי הני אמוראי מה נקרא ע"י נפשות אבל לשיטת הראשונים הנ"ל קשה:
ולכאורה הי' נראה לישב דהנהו אמוראי סברי כרבינא (ע"ז כג.) דס"ל דיחוד אינו אוסר בדיעבד אף באשת כהן וכדאסתייעי ממתניתין דדוקא ע"י נפשות אסורה אבל כל שלא ע"י נפשות מותרת אף לכהונה דלא חיישינן לנאנסה ורישא דנקט ע"י ממון הוא לאו דוקא וכן נראה שהוא דעת בעל הח"מ (בסי' ז' סק"ז) שהקשה על הרמ"א ז"ל שכתב דבחבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אא"כ נגמר דינם של בעליהן למיתה והא כיון דאין כאן הפסד ממון ניחוש לנאנסה וחזקי' דסובר כן ע"כ דס"ל דע"י ממון לאו דוקא אבל הרב ז"ל שכתב מקודם דדוקא היכא שיראים שיפסידו מכיסם כו' א"כ הרי מזכה שטרא לבי תרי אם לא שנאמר דהא דכתב שאינן אסורות אא"כ נגמר דינם קאי על דברי הי"א שמביא שם דגם באשת ישראל אסורה משום דחיישינן לשמא נתרצית ובהא מחלק בין נגמר דינם עכ"ל בקצרה יעו"ש:
אבל א"א לומר כן דהא רב ס"ל דע"י ממון דוקא כיון דמחלק בע"י ממון בין יד ישראל תקיפה ובין יד א"י תקיפה. אלמא דס"ל דבעי מירתותי דאפסודי ממונא ואיהו גופא מפרש ע"י נפשות כגון נשי דגנבי אלמא דס"ל דשלא ע"י נפשות מותרת וקשה דרב אדרב וכבר הקשה כן הגאון בעל הפלאה ודחק בישוב קושיא זאת דלעולם ס"ל לרב דע"י נפשות הוא דוקא וכל שלא ע"י נפשות היכא דלא מפקרי נשתייהו מותרת. ודוקא היכא שיד ישראל תקיפה דאז יראים לאונסה ומ"מ ע"י נפשות אסורה אף ביד ישראל תקיפה שאינם יראים לאונסה כיון דמפקרי בדין אבל היכא דיד א"י תקיפה אסורה בכ"מ וזה דמחלק רב בין יד ישראל תקיפה כו' הוא לאו דוקא בע"י ממון. דה"ה בשלא ע"י ממון ג"כ יש נ"מ בין יד ישראל כו':
ולפע"ד דבריו תמוהים דאם איתא דגם בנחבשה שלא ע"י ממון יש חילוק בין יד ישראל תקיפה או לא האיך קאמר הגמ' בע"ז שם רבינא אמר לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד ומנא תימרא דשאני בין לכתחילה לדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות ורמינהו האשה שנחבשה בין הא"י ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה אלא לאו ש"מ שאני לן כו' וממאי דלמא לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו טעמא דמתירא משום הפסד ממונו דלמא הא דלא תתיחד אשה עמהם איירי דיד א"י תקיפה ומתני' דהאשה שנחבשה לוקי ביד ישראל תקיפה כרב. וגם הגמ' דדחי לה משום הפסד ממונו לידחי בפשיטות הא דיד ישראל תקיפה הא דיד א"י תקיפה ואף שמרבינא אין ראי' דע"כ פליג אדרב מדמתיר בבהמה בדיעבד ולא חייש לרביעה ע"כ ס"ל דאפי' יד א"י תקיפה נמי לא חיישינן לנאנסה דהא בהמה כיד א"י תקיפה דמי. מ"מ סתמא דגמרא דדחי משום הפסד ממונו אי ס"ל כרב לידחי בפשיטות ואין לומר דבאמת סוגיא דע"ז לא ס"ל כרב וס"ל דע"י ממון מותרת אף שיד א"י תקיפה. הא כל הפוסקים מחלקים בנחבשה ע"י ממון בין יד א"י תקיפה ובין יד ישראל תקיפה וכן הרמב"ם ז"ל פסק כן להדיא ואי סתמא דגמרא דע"ז חולק על רב הוה להו למפרק כסתמא דגמ' ואף שמדברי הגאון שמביא ברד"ך שאביא לקמן משמע קצת דגם בנחבשה שלא ע"י ממון יש לחלק בין יד ישראל תקיפה כו' אין ראיה מדבריו דאפשר שהוא סובר דהסוגיות מחולקים ביניהם ולפ"ז ה"ל למימר בנחבשה ע"י ממון אפי' יד א"י תקיפה מותרת לבעלה אמנם מכל הפוסקים הראשונים דלא סברי הכי קשה:
ע"כ נראה לפע"ד דפירש של יד ישראל תקיפה על א"י אין פירושו שישראל מושלים על א"י דאיך אפשר לאוקמי מתניתין דאיירי בכה"ג. דהא ק"פ שנה קודם חורבן בית שני פשטה מלכות רומי על ישראל ולא היו מושלים הישראלים על א"י. אלא צ"ל דקודם החורבן אף שנטלה ממשלה מישראל. לא נטלה לגמרי כי המשפטים של ישראל לא בטלו. וגם המושלים של ישראל מישראל לא נטלו וישראל דהיה לו דין בהדי א"י אם הא"י תובע לישראל הי' מוכרח הא"י לילך אל דייני ישראל וזהו פירושו של יד ישראל תקיפה על א"י ולכך מתירא לאונסה דמירתת מהפסד ממונו שיחזיק במה שבידו בעד העול שעשה לו. ויד א"י תקיפה פירושו לאחר החורבן שבטלו משפטי ישראל לא"י שאפי' א"י תובע לישראל מוכרח הישראל לילך לערכאותיהם. ואז אינו מירתת הא"י לעשות עול לישראל משום הפסד ממונו דיודע הא"י שיבוא עם הישראל בעקיפין ויכריחו ע"פ דיניהם שישלם לו וא"כ א"ש סוגיא דע"ז דלא מחלק בשלא ע"י ממון כגון יחוד בלבד בין יד ישראל תקיפה או לא משום דשם לא מהני יד ישראל תקיפה דאפי' אי יאנוס אותה לא יוכל הישראל להכריחו לבוא אל דייני ישראל לתבוע עלבונו וע"כ יוכרח הישראל לתבוע את הא"י לפני ערכאותיהם ואז לא מירתת. גם בלא"ה א"א לומר דפירושו של יד ישראל תקיפה על א"י הוא שהממשלה ביד ישראל דא"כ אימא סיפא ע"י נפשות אסורה. וקאמר הגמרא כגון נשי דגנבי או אשתו של בן דונאי ופירש"י שדרך המלכות להפקיר ביתם. וזה ע"כ איירי במלכי א"י שהדין שלהם הי' כך בימים הקדמונים:
ומצאתי בשיטה מקובצת שכתב בשם הקונטריסן וז"ל לא שנו אלא שיד ישראל כו' תימא א"כ אפי' ע"י נפשות מותרת וי"ל דה"פ ידינו תקיפה שאינן רשאין לעשות שלא כדין בדינן אבל שיצטרכו לעשות דיננו ולא דינן לא ודיניהן הוא שמפקירין נשי גנבי או אשתו של בן דונאי עכ"ל ולפי דבריו פירושו של יד ישראל תקיפה הוא ששופטי הא"י יראו להטות דין ישראל נגד הא"י אבל הישראל מוכרח לילך לדיניהם אף שהא"י תובע ממנו כיון דהממשלה הי' בידם ואף לפי"ז לא קשה סוגיא דע"ז מה שלא דחי הגמרא שם ראית רבינא ולומר דמשנתינו איירי ביד ישראל תקיפה. וא"כ אפי' במקום שאין הא"י מירתת מהפסד ממונו ג"כ ירא מהשופטים כיון של יטו הדין די"ל דהיינו דוקא היכא דהישראל מוחזק בממון של הא"י והשופטים יהיו מכריחים לשלם לא"י המעות אז לא אמרינן שיעשו עול כזה כיון ששופטיהם יראו להטות הדין וכיון שהישראל צועק שאנס הא"י את אשתו לא יוכלו לשפוט שיתן הישראל גם המעות שהוחזק אבל היכא שהישראל תובע לא"י מה שאנס את אשתו מחמת זה לא מירתת הא"י כיון דהישראל הוא התובע והשופטים הם משלהם לא מירתת הא"י שיסמוך שלא יחייבו אותו עד שיביא הישראל ראיה לדבריו:
גם מה שכתב הגאון בעל הפלאה דלפי"ד יתישב דברי הרא"ש דסותר את עצמו דכאן הביא דברי רב שמחלק בין יד ישראל תקיפה ליד א"י תקיפה ובפרק אין מעמידין כתב, די"ל דקיי"ל כרבינא ורבינא הא לא ס"ל דבעינן דוקא היכא דחייש הא"י להפסיד ממון נפלאתי עליו הא אין זה תירץ מספיק על הרא"ש דאפי' אם נימא כדבריו דהחילוק של יד ישראל תקיפה ליד א"י תקיפה הוא אף במקום שאין הפסד ממון אבל מדיליף רבינא מהכא דגם בבהמה לא חיישינן דיעבד א"כ מוכרח לסבור דלא כרב ואף היכא שיד א"י תקיפה ג"כ מותרת וכדאמרן גם מה שתירץ על דברי הרמב"ם ז"ל דלא הביא כל הסוגיא דכתובות הא דפליגי אמוראי בע"י נפשות. משום דסובר כסתמא דסוגיא דאין מעמידין דס"ל בהדיא דוקא משום הפסד ממון וממילא דהנך פלוגתייהו דרב ואינך אמוראי הוא דלא כהלכתא לא נחה דעתי בזה שסתמא דגמ' דע"ז יפלוג על האמוראים הראשונים רב ולוי חזקיה ור' יוחנן:
אמנם הגאון בעל בית מאיר הקשה ג"כ קושיא הנ"ל מרב אדרב וכתב וז"ל ורציתי לדחוק עפ"י סברא שבב"ש (ס"ק כ"ב) שסוברים דמתניתין דוקא קתני שאינה נאסרת אף לבעלה כהן אלא שנחבשה עפ"י דין או ע"י ממון או על ידי נפשות ולאפוקי בעלילה חנם ואין דומה לשבויה או עיר שכבשה כרכום שעפ"י דינא דמלכותא זכה בה ופי' רב בנשי גנבי דלא נגמר דין כו' נמי מיקרי עפ"י דין ואסורה לכהן ולכך סתם הר"מ אבל סברא זו אינה אמורה אלא לגבי רצון ולא לחשש אונס דכהן גם בפי' על המשניות משמיט כל בבא דע"י נפשות וצ"ע ובע"כ נדחוק דסובר שרב דפי' כגון נשי דגנבא הוא דאזיל לשיטתי' דע"י ממון דוקא בשיד ישראל תקיפה שיראים להפסיד ממון וע"י נפשות באמת לאו דוקא ופי' לדוגמא כגון נשי גנבי כו' ולוי וחזקי' ור' יוחנן חולקים וסוברים כרבינא דע"י נפשות דוקא וע"י ממון לאו דוקא כו' ופסק הרמב"ם כרב עפ"י מסקנא דגמרא דע"ז. וזה נראה כונת הח"מ עכ"ל. והנה מה שכתב דר"י ג"כ סובר כרבינא לפי דעת הח"מ הוא שלא בדקדוק דהח"מ סובר דר"י דסובר אף שלא נגמר דינו להריגה סובר דע"י ממון דוקא. אבל גם בתירוץ של הגאון ב"מ אף שהוא יותר מרווח מתירץ הגאון בעל הפלאה הנ"ל ג"כ לא נתישבה דעתי חדא דלפי"ז האיך קאמר הגמ' תדע [שדוקא ע"י ממון מותרת] מדקתני ע"י נפשות אסורה ותו לא מידי. הלא יש אמוראים הראשונים שמפרשים האי ע"י נפשות הוא היכא שמפקירים ביתם וא"כ ס"ל דכל שאין מפקירים ביתם מותרת ואף שאין חוששין להפסיד ממון מ"מ לא חיישינן לנאנסה בשלמא לשיטת רש"י ותוס' ניחא כמו שמישב התוס' בע"ז. אבל לשיטת הנהו ראשונים דס"ל דגם סיפא לכהונה איירי קשה האיך הוא פשוט כ"כ להגמרא עד שמסיים שם ותו לא מידי דר"ל דאין להשיב ע"ז הלא פליגי בזה חזקיה ולוי עם רב ור"י. ובכל מקום קיי"ל כחזקי' לגבי ר' יוחנן וכ"ש לגבי רב ועוד דהא אף הראשונים שהם מפרשים דסיפא דע"י נפשות קאי על אשת כהן מ"מ מפרשים דהא דקאמר רב כגון נשי דגנבי הוא משום שדרך המלכות להפקיר ביתם. וגם על ר"י שאומר דלא נגמר דינו להריגה מ"מ יראים שמא יגמר דינו להריגה וא"כ הדקל"ד מרב אדרב וסוגית הגמ' דע"ז יסבור דלא ככל הני אמוראים הראשונים:
והנה בעזר ד' מצאתי שיטה נכונה בדברי הראשונים לישב קושית האחרונים הנ"ל והוא עפ"י מה שכתב הרמב"ן בחידושיו לכתובות שם וז"ל א"נ משום סיפא נקט בעלה דהא מפרש בגמ' ע"י נפשות כגון נשי דגנבי ואשתו של בן דונאי וה"ק אם נתפסה ע"י שבעלה נידון להריגה אסורה דכיון שכן אין המלך מקפיד עליה ואין יראין לאונסה. והא דאמרינן והני מילי שנגמר דינן להריגה כלומר דדין של גנבים ורוצחים הללו שאלמלא כן כיון שנחבשה בידוע אין אונסין אותה שלא תהא צווחת למלכות משא"כ בנתיחדה מעצמה עמהם עכ"ל וכ"כ הש"מ (שם) וז"ל לשון הרשב"א ה"ד ע"י נפשות א"ר כגון נשי דגנבי כלומר שאין המלך מקפיד על נשותיהן ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי שהי' ליסטים ומוכתב למלכות ונגמר דינו להריגה דאז אין המלך מקפיד על אשתו הא בנשי דגנבי לא דמקפיד הוא על אשתו ויראין הם לאונסה דכיון שלא נתיחדה מדעת עצמה. משא"כ בנתיחדה מדעת כו'. וכן הוא בריטב"א וז"ל ולוי אמר כגון אשתו של בן דונאי ואיכא למידק דהא בפ"ק דע"ז איכא חד לישנא דמשמע דס"ל כל שנתיחדה עם הנכרי במקום דליכא הפסד ממון אסורה לבעלה כהן אפי' דיעבד. וא"כ אמאי שריא הכא בנשי דגנבי ואפי' באשתו של בן דונאי שלא נגמר דינו להריגה מי עדיפא מההיא דליכא שום חבישה כו'. ואסורה לבעלה כהן בשלמא לפי פירש"י דמפרש דכולא סיפא בא"א מיירי כו' וי"ל כל שנתיחדה מדעת עצמה עם הנכרי אית לן למיחש טפי דאלו בנחבשה ע"י מושל מירתת מפני המושל שהיא צווחת למושל ואימת מושל חמירא להו מהפסד ממון עכ"ל:
ובדבריהם האיר ד' עיני לדון דין חדש שלא הזכירו האחרונים דיש חילוק בין נחבשה ע"י נימוסי המלוכה ובין נחבשה בידי התקיפין בזרוע רמה בממשלת עצמן דרישא דמתניתין בנחבשה ע"י ממון מיירי שלא היה ע"י נימוסי המלוכה אלא בנחבשה ע"י הנושים והמה מושלים עליה עד שתשלם חוב המגיע להם כאשר היה מכמה דורות לפנינו בשנים הקדמונים והיו אדוניהם מושלים ביד רמה והיו תופסין נפשות ישראל בעד חוב המגיע להם ולא היה בזה עסק המלוכה להציל העשוק מיד עושקו וסיפא דמתניתין דע"י נפשות הוא דסתמא דמלתא שנחבשה ע"י נימוסי המלוכה ואימת הממלכה והממשלה על שומרי החבושים שלא יגעו בהם ולהכי לא חיישינן לשמא אנסוה [אפי' לפי סברת הגמרא דע"ז דשלא מחמת ממון חיישינן לשמא יאנסוה היינו דוקא שהיא חבושה בידם שלא מחמת נימוסי המלוכה] אם לא כהני אופני דפליגי אמוראי למר בנשי דגנבי ולמר בנשי של בן דונאי ולמר דוקא שנגמר דינם להריגה ולמר אף שלא נגמר דינם דבכה"ג אין המלכות מקפיד עליהם דבזה חיישינן שמא אנסוה. וא"כ לפי"ז הא דאמר רב לא שנו אלא שיד ישראל תקיפה כו' הוא דוקא בנחבשה ע"י ממון כיון שאין להמלוכה עסק בזה ולהכי ביד ח"י תקיפה אסורה מ"מ. אבל היכא שנחבשה ע"י המלוכה אפילו יד א"י תקיפה מותרת כמו שמבואר בדברי הראשונים הנ"ל דאימת מושל חמירא להם מהפסד ממון:
היוצא לנו מזה דדברי הרמ"א ז"ל נכונים דהא דכתב הרמ"א בע"י ממון שמותרת אף לכהונה ודוקא היכא שחייבים להם שייראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבטלה כהן איירי בנחבשה שלא ע"י המלוכה דסתם ע"י ממון הוא שלא מחמת המלוכה. והא דכתב בע"י נפשות ודוקא שנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה אבל יושבות חבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אנא אם נגמר דינן למיתה איירי בנחבשה ע"י נימוסי המלוכה דסתם ע"י נפשות הוא ע"י הממשלה וכ"ז שלא נגמר דין בעליהן למיתה מקפיד הממשלה על נשותיהן ויראים לאנסה. וזה דלא כהאחרונים דפירשו דהרמ"א לא קאי אלא על אשת ישראל ואף כי לא ידעתי אם כיון לזה הרמ"א ז"ל מ"מ רוח ה' דבר בו כי הם נכונים להלכה לפי המבואר בדברי הראשונים אשר נתגלו בזמנינו ולא ראו אותם עיני האחרונים הנ"ל (ובזה סרה תלונת הח"מ על ה"ה כי הוא עומד בשיטת הראשונים הנ"ל] ושפיר אזיל הרמ"א בהא דכתב ודוקא כו' על שתי הדיעות ר"ל דיעה ראשונה שסובר המחבר אסורה לבעלה כהן והי"א דהביא הרב בהג"ה דאפי' לבעלה ישראל אסורה וע"ז כתב ודוקא שנגמר דין בעליהן למיתה אבל אם לא נגמר דינם למיתה לפי שיטה ראשונה אף לבעלה כהן מותרת כאשר ביארנו שיטתם. ולפי שיטה שניה מותרת לבעלה ישראל ודאי ולבעלה כהן אפשר לומר דלפי שיטתם אפי' ע"י נימוסי המלוכה ג"כ אסורה וכן נראה מדברי הרמב"ן להדיא בחידושיו שם:
וא"כ בנ"ד דנחבשה ע"י נימוסי המלוכה לפי שיטת הני ראשונים ודאי מותרת ואף לפי שיטת רש"י ותוס' והעומדים בשיטתם דע"י נפשות דמתניתין קאי על אשת ישראל וא"כ בנ"ד לכאורה אסורה כמו שביארנו מ"מ יש לצדד להקל בנ"ד בזמנינו עתה דדוקא בימיהם שלא הי' נימוס משפטם במדת היושר והצדק והיו בנ"י חלוקים בנימוס המשפט משארי אזרחי הארץ כמו שעד הנה נמצא בארצות המזרח שאין דורש לדמינו. מה שא"כ בנימוסי ומשפטי ישרים אשר לנימוסי המלוכה שבימינו שבעין ישרים ישגיחו על כל אומה ולשון בשוה. ומוזהרים כל יושבי הארץ שתחת הממשלה בל יאנסו הן גויה והן ישראלית וכל המאנס לבת ישראל חרוץ משפטו בעונש חמור אין לנו לחוש לשמא נאנסה כלל. וכ"כ הריטב"א בפי' לסוגיא דע"ז שם וז"ל שאני הכא דאיכא הפסד ממון כו' ולפי"ז אשת כהן שנתיחדה עם הנכרי ואין לו בה הפסד ממון הרי היא אסורה לבעל לדין התלמוד ומיהו בזמן הזה מותרת דהא אית להו אימת מלכות דחמיר להו טפי מהפסד ממון ולא אסר התלמוד אלא כשאין לו פחד וכן פירשו בשם ר"י עכ"ל וכן כתב הרד"ך ז"ל בתשובה (ב"ח ח"ט) וז"ל בחידושי הר"ד כתב בשם גאון דהשתא בזה"ז שאין אוה"ע מטין דין הוה כאלו יד ישראל תקיפה וכל יחוד אפי' כהנת מותרת לבעלה אא"כ תפשום כרכום או בעת מלחמה כו' עכ"ל ואף שכתב הרד"ך ז"ל על זה ולי הדיוט נראה דלא היא דבגמרא לא מפליגינן אלא בין היכא שיד ישראל, תקיפה להיכא שיד האומות תקיפה אבל כל היכא שיד האומות תקיפה אין לחלק דאף שאין מטין דין אסורה כו' ונראה שדעתו של רש"י ז"ל נמי שאין לחלק בין מטין דין לאין מטין דין דהא במאי דפרכינן התם והא אשקלון דיד א"י תקיפה כו' פירש הוא ז"ל וז"ל והא אשקלון דארץ פלשתים הוא ועוד כבר גלו. ואי ס"ד דאפי' היכא דיד א"י תקיפה אם אינן מטין דין לא חיישינן ל"ל לרש"י ז"ל לדחוק ולפרש ועוד שכבר גלו מה שלא נזכר בגמרא דלמא משו"ה פריך וקאמר והא אשקלון משום דפשיטא לבעל התלמוד דבאשקלון היו מעין דין אבל בכל מקום שאין מטין דין לא חיישינן:
ותו מנ"ל אי גלו אי לא גלו והא אי גלו נמי יד ישראל תקיפה קרינן לה אם אין מטין דין אלא ודאי נראה שהוא סובר כדכתיבנא ואין לסמוך על הגהה זו עכ"ל:
והנה אין אני רואה שום ראי' מוכרחת בדבריו לדחות דברי גאון. דהא דהביא ראיה מן הגמרא דלא מחלק אלא בין יד ישראל תקיפה ליד א"י תקיפה. כבר ביארתי בשם הש"מ שפי' של יד ישראל תקיפה היינו שהא"י יראים מהם להטות דין ישראל נגד א"י וא"כ אם אנו יודעין שגם בזה"ז אינם מטין דין ישראל נגד א"י ומשפט אחד להם ודאי דאיכא למימר דהוה כיד ישראל תקיפה ומירתת הא"י לאנסה. גם הא דמביא ראי' מרש"י ז"ל דלא ס"ל הכי לא ידעתי ראיתו. דהא ודאי פשיטא בא"י קודם שגלו היו יראים מישראל להטות דין כיון שלא נטלה הממשלה מיד ישראל אף שפשטה מלכות רומי עליהם. ע"כ הוכרח לפרש דלכך הי' שם יד כנענים תקיפה או משום שהיא ארץ פלשתים או משום שלאחר שגלו גם בא"י היה יד כנענים תקיפה אך זה דבר חידוש מהגאון מה שמחלק בין יד ישראל תקיפה אפי' היכא דליכא מירתותא דממונא ונראה דסובר דהגמרא דע"ז דדחי דברי רבינא וקאמר דהכא היינו טעמא שמתיירא משום הפסד ממונא קאי לפי דברי רבינא דודאי מוקי מתניתין אפי' ביד א"י תקיפה כמו שביארתי. ובזה מחלק בין היכא דאיכא הפסד ממון או לא וסובר כדברי רבא בכתובות ללישנא קמא. אבל ביד ישראל תקיפה אפי' שלא ע"י ממון ג"כ מותרת רק ע"י נפשות אסורה משום דאפקורי מפקיר להו בדין:
גם ראיתי בספר כנסת יחזקאל (בשאלה נ"ז) שכתב וז"ל פעם אחת אירע מעשה באשת כהן שנחבשה בידי גוים ע"י ממון וכל הרבנים רצו להתירה כו' שהאידנא גם הגוים מקפידים על הזנות והאונסים מירתתים להפסיד ממונם ואף אשת כהן מותרת כו' ואני הייתי קטן מכולם ונצחתי ת"ל כולם כי אין הפרש בגמרא אף שתלו דבריהם שמצאו כן באיזה פוסק קדמון גם פוסק הלז שגג בפי' הגמרא דלפי"ז קשה מאי הקשה המקשן מבת ישראל שהורהנה באשקלון ואשקלון יד א"י תקיפה פירש"י דכבר גלו ישראל וטעמא דהורהנה אבל נחבשה מותרת כו'. מאי מקשה דלמא באשקלון הקפידו על הזנות כמו גוים בזה"ז עכ"ל ולפי דעתי אין אני מבין השגגה אשר מצא על הפוסק קדמון. דהא מה שהקשה עליו דא"כ אמאי לא מתרץ הגמרא על אשקלון דלמא הם היו מקפידין על הזנות כמו גוים בזה"ז והוה כאלו יד ישראל תקיפה אינו קושיא דא"א לתרץ כן. דא"כ תקשה אמאי בהורהנה אסורה ואין לומר דבהורהנה אפי' ביד ישראל תקיפה ג"כ אסורה כיון שהיא נחלטת להם מה"ד. ז"א דהא ללישנא בתרא פריך הגמרא מע"י ממון דמותרת על הורהנה דאסורה. ומשני הא דיד ישראל תקיפה הא דיד א"י תקיפה אלמא דביד ישראל תקיפה מותרת אפי' בהורהנה. דחוששין שמא יפסידו ממונם. אף שמה"ד היא שלהם אבל אינם רשאים לאנסה. וא"כ מאן לימא לן דלישנא קמא פליג בזה אלישנא בתרא וא"כ ללישנא קמא ג"כ ע"כ מוכרח לאוקמי מתני' דהורהנה דאסורה הוא ביד א"י תקיפה:
ומה שהשיג הגאון בעל כנ"י בהשגה ב' וז"ל בגמרא ע"י נפשות אסורה מפרש רב כגון נשי גנבי פירש"י שבעליהן נתלין ונשיהם וביתם מפקירים. ולפי דבריהם קשה קושיא עצומה ממ"נ אם יד ישראל תקיפה תיפוק לי' אף דהמלך מפקיר הא לדין ישראל אשה מה חטאתה ומה פשעה ואם יד א"י תקיפה תיפוק לי' דאף בממון אסורה ע"כ אמרתי דשגגה היא וה"פ דגמרא דבאמת לעולם הגוים מקפידים על הזנות רק ביד ישראל תקיפה מאמינים לישראלית שאומרת נאנסתי ולכך מירתת הגוי. משא"כ ביד א"י תקיפה אז אין מאמינים להאשה עליו פן לא יהיה העדות כו' אך אם המלך מפקיר בכן גם אם יד ישראל תקיפה כיון שעשה בהיתר אין דין ישראל יכולין לקונסו כו' שלא עלה על דעת הגמרא לומר שנוים פוסקים שלא כדין שיהי' זנות מותר במקום שאין משפט המלך ולא הי' כן דין גוים לעולם ולא יהי' כי בכל ארצות או"ה מקפידים על זנות מיום המבול גדרו את עצמם מן הזנות א"א עכ"ל. ושארי לי' מארי' על מה שהעיד שלא היה כן דין גוים לעולם שלא להקפיד על הזנות. דהא הכתוב העיד לנו היפוך מזה כי כל התועבות האלה עשו אנשי הארץ. וכטומאת ארץ מצרים גו'. וגם עד היום ידוע מכל ספרי העתים שבארץ הודו יש להם יום מיוחד לעשות תועבות הללו. וכן הנולד מיום ההוא הוא ממובחרים שבהם ואין כדאי לדבר מזה באריכות כי ידוע ומפורסם שבהרבה מקומות בארצות הודו אין מקפידים כלל על הזנות עד היום. וגם מה שכתב הגאון שבזמן הגמרא היו מקפידין על זנות. נפלאתי עליו דא"כ הא כתב בעצמו דבנשי דגנבי או אשתו של בן דונאי כיון שהמלך מפקיר בדין. אין דין ישראל יכולין לקונסו ואם איתא דהם מקפידין על איסור הזנות האיך אפשר דהמלכות יפקיר ביתם לזנות כיון שעדיין הן א"א כל זמן שלא הרגו בעליהן אלא ע"כ הדבר ברור דבזמן הגמרא לא היו מקפידים כלל על עצם איסור הזנות אך לאנוס אשה היה נחשב אצלם כחמס ולכך אם יד ישראל תקיפה [לפי שיטת הראשונים הוא דוקא אם ישראל מוחזק בממון הא"י ולפי שיטת הגאון הנ"ל אף שאין הישראל חייב לו ממון] יראים לאונסה כדי שלא יתבעום לפני השופטים על החמס שעשו לה ולאחר החורבן שהותר דמן של ישראל ולא היה יראים מהשופטים שיענשו על החמס שעשו לישראל לכך חיישינן שמא יאנסו. או אם המלך מפקירן ג"כ אינם יראים לאנסה אפי' אם יד ישראל תקיפה כיון שהותר דמן ע"י המלך. ולפי"ז אין אני רואה שום שגגה על הפוסק הקדמון שמחלק בין זה"ז לזמן הגמרא. וגם כבר הבאתי לעיל בשם הריטב"א דמחלק כה"ג וכן הביא הרד"ך בשם גאון דזה"ז מיקרי יד ישראל תקיפה וא"כ יצא לנו דבזה"ז דאית להו אימת מלכות ומקפידים על הזנות יש להקל אפי' לפי שיטת הראשונים דמחמירים באשת כהן אפילו נחבשה ע"י נימוסי המלוכה:
ונראה דאף לפי דברי הגאונים שלא רצו להקל מחמת הסברא שיש חילוק בין זמן הגמרא לזמה"ז מ"מ יש לומר שהם לא אמרו אלא לפי זמנם אבל לפי זמנינו נראה דגם הם מודים שאין לחוש לזה. דהא הרד"ך כתב בעצמו (שם בח"א) וז"ל ולשמא אנסוה נמי אין לחוש כיון שתפסוה להמיר בגזירת המלכות שהמלכות שומרה דדוקא ביהודים הוא דלא מירתתי לאונסה שבעונותינו שרבו היא בהפקר אצלם בטענת כל דהוא שיש להם עליה שאין דורש ומבקש זכותם של ישראל שהדיינים שלהם עושים עצמם כאלו אינם רואים זכותם נגד אינו בר ישראל וע"ז סומכים ואונסים אתהן שיצרם תקפם וחושבים דלבעול יהודית ואפי' באונס אין המלכות מקפיד כו' עכ"ל הרי אנו רואים להדי' דבזמנו הי' נ"מ גדולה אצל שופטיהם בין גויה לישראלית וכן אפשר הי' גם בזמן הגאון בעל כנ"י כי הי' זמן הרבה ערך מאה וחמשים שנה קודם לזמנינו. ולכך החמיר בתשובתו בנדון זה. אבל בזמנינו שאין שום חילוק אצל שופטיהם בין גויה ליהודית והמשפט אחד הוא וכל אחד יודע שלאנוס ישראלית מקפיד הממשלה ובפרט שבנ"ד שנחבשה ע"י נימוסי המלוכה הא כבר ביארנו דכמה ראשונים התירו אפי' בזמן הגמרא ונראה דבזה"ז כו"ע מודים וכן מצאתי ביש"ש על כתובות (סי' מ"ד) בה"ש וז"ל ועוד נראה בארצות אשכנז שיש במקומות משפט בפני עצמן והיכא שתפשו אחד אפי' למות שיש עליו שומרים ומושבעים ובודאי לא מסרה נפשה לתשמיש כדי להנצל כי אין הצלה בזה ואדרבה עיקרי התקיפות אשר גדרו הדת אין באים בתפיסה וגם אין להם יד לא לרצות ולא לאנוס אשה הנתפסת וק"ו השומרים המושבעים ולא הוציאו אותם מבית התפיסה להניח בבית הגוים וכה"ג אפי' לכהן שרי יעו"ש מה שהאריך בזה. וא"כ בנ"ד עדיפא טובא דלא נתפסה ע"י נפשות א"כ יש להקל ולהתירה לבעלה הכהן לכו"ע לפ"ז:
ומי שלבו נוקפו על ההיתר שכתבתי שמותרת בזה"ז אף לדעת התוס' והרא"ש הא יש לצרף לזה ג"כ דעת הרא"ש בע"ז שסובר דקיי"ל כרבינא דע"י ממון הוא לאו דוקא אלא כל שלא ע"י נפשות מותרת ואפי' יד א"י תקיפה ותפסוה כדי לפדותה בממון. והנה הח"מ תמה על הרמ"א שלא הביא דעת הרא"ש וכתב ובאיסור דרבנן ראוי להביא דעת המקילין. אך הב"ש כתב ע"ז כיון דהרא"ש בעצמו הביא בכתובות החילוק שבין יד ישראל תקיפה ליד א"י תקיפה. ע"כ דלא פסק כרבינא ובאמת כן נראה לכאורה כמש"כ לעיל אך אחר העיון נ"ל דדברי הרא"ש נכונים ואינם סותרים אהדדי דדעת הרא"ש דס"ל לרבינא דהא דמחלק רב בין יד ישראל תקיפה ובין יד א"י תקיפה לאו הטעם דאם יד ישראל תקיפה מירתת הא"י משום הפסד ממונו ואם יד א"י תקיפה לא מירתתי דלעולם לא מירתתי כיון שאין עדים ע"ז. אלא הטעם הוא דאם יד ישראל תקיפה לא יעלה על דעת א"י שהיא תהי' נחלטת לו לעולם בעד החוב שלא פרע לו הישראל בזמנו ולהכי אינו אונסה. דלדברי רבינא לא מיקרי שבויה אלא היכא דנשבית אדעתי' שלא לפדותה. כמ"ש הגאון בעל הפלאה בספרו נתיבות לשבת אבל אם יד א"י תקיפה אע"ג שהיא נחבשה ולא הורהנה מתחילה לכך בשביל החוב. מ"מ כיון דיד א"י תקיפה סובר הא"י שלא יוציאנה הישראל מידו לעולם והיא נחלטת לו כיון שהוא התרה בו שיפרע לו החוב ובאם לאו יקח את אשתו וסובר רב דאין חילוק בין הורהנה לנחבשה וכן מוכח מהגמרא דכתובות דלפי לישנא בתרא אין חילוק בין הורהנה לנחבשה כמ"ש. וכן בע"י נפשות כיון שהמלך מפקירן חושבים דהיא שלהם לעשות בה כל רצונם והגמרא דחי שאין הטעם של רב דמחלק בין ישראל כו' והוא שאם יד ישראל תקיפה לא תהי' נחלטת לו אלא שהוא מירתת משום הפסד ממונו ונראה דהא דכתב הרא"ש בע"ז אבל דברי רבינא אמת הן ומפרש דע"י ממון דרישא ל"ד דה"ה נמי נשי דגנבי גנבי או שתפשוה כדי שיפדוה ותמה ע"ז המהרש"ל דהא מוכח בכתובות (נא:) דנשי דגנבי גנבי דוקא לישראל מותרת אבל לא לכהן אבל לי נראה דהאמת יורה דרכו וט"ס יש ברא"ש וצ"ל נשי דגנבי. וכן שם מתחילה ג"כ יש ט"ס הנ"ל דהרא"ש פוסק כלוי דדוקא נשי של בן דונאי כיון דהוא רוצח זה מיקרי ע"י נפשות וראי' לזה דהטור הביא ג"כ אלא נשי שבעלה רוצח אבל נשי דגנבי מיקרי שלא ע"י ממון ושלא ע"י נפשות וא"כ אפי' לכהן מותרת לדברי רבינא כנ"ל לישב דברי הרא"ש וכיון שזכינו לדין שדברי הרא"ש נכונים א"כ יצא לנו קולא גדולה לנ"ד וע"כ האשה הזאת מותרת לבעלה הכהן שמכל הני טעמי שבארנו לדעת הרבה ראשונים בצירוף דעת הרא"ש בודאי יש להקל בזה כ"ד ידידו יו"ט ליפמן הכהן: