מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען· רבי שלמה חכים
פרק ו · הלכה ו
א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה אני בך ואין לך בידי כלום פטור וכו' ואפי' אמר להד"מ וכו'. הנה עיקר דין זה הוא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט ע"א) ואמרינן התם מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי א"ל משטה אני בך וכו' אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך אבל להד"מ הוחזק כפרן א"ר פפא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ע"כ ופרש"י ז"ל להד"מ לא הודתי לך והרי עדים ששמעו הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חינם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח הוי שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע"כ והנמוק"י שם כתב וז"ל אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם פרשו דהא דאמרינן דקא טעין איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפי' אמר להד"מ פטור והא דאמרינן אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואי לא טעין אין טוענין לו עכ"ל ובודאי דמ"ש בדעת רבינו דכל שטען להד"מ שוב א"צ לטעון עוד ופטור אין ספק שכונתו הוא ממ"ש רבינו לקמן וז"ל וכן המודה מעצמו ועדים שומעין לו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וא"ל הן וכו' אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או להד"מ או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור ונשבע היסת ע"כ הרי להדיא דס"ל דכשם שבטענת משטה אני בך פטור כך בטענת להד"מ פטור משבועה וזה ברור ומ"ש כאן ולפי' אם אמר להד"מ ר"ל לא הוחזק כפרן כדי שלא להאמינו בשבועת היסת יען כי הוא נגד העדים ולא שכונתו לומר שלא הוחזק כפרן לטענת משטה שאם טען אח"כ משטה אני בך שהוא נאמן אבל אם לא טען משטה אני בך שהוא חייב.
והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קט"ו שכתב וז"ל ולא אמר רבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי אלא כלפי מ"ש אביי הוחזק כפרן בבי"ד דלא מהני תו למיטען משטה אני בך או חזרתי ופרעתי אמר רבא דמשום ההוא הודאה לא הוחזק כפרן ויכול לטעון עכשיו טענה הפוטרתו וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' טוען וז"ל א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל משטה אני בך פטור ואפי' אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ע"כ ולשון הוחזק כפרן הנזכר בכל מקום הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד"מ כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא לא הוכחש מפי העדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטאה היו עכ"ל וכתב עוד וז"ל וזה החילוק הוא שראה הנמוק"י ז"ל בין דברי רש"י לדברי הרי"ף ז"ל ומ"ש שם הרמב"ם ט"ס הוא ואינו אלא הרמב"ן עכ"ל ולפי מ"ש בעניותינו בדעת רבינו הם הם ממ"ש סברת הרי"ף ואין ביניהם כמלא נימא ממ"ש בסוף הפרק ואין צ"ל שט"ס נפל בדברי הנמוק"י אלא דבריו באו בתכלית הדקדוק.
עוד כתב הרב ז"ל בסוף התשו' וז"ל אני חוזר על דברי הרב מהרי"ק דלכו"ע אם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו ואם אינו מודה שהודה גמ' ערוכה היא דפטור ומתוך דברי הגמ' אין לנו שיהא נאמן לומר להד"מ כנגד העדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים הא תניא ואי לא טען אין טוענין לו וכו' ועדין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפי' שיועיל לו להכחיש את העדים ע"כ. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה שלא זכר ש'ר להרב בעל העטור סוף דף ק"ד בתחילת אות הודאה שכתב וז"ל ולא שנא כי אמר משטה אני בך ולא שנא כי אמר להד"מ פטור כדאמרינן כל מילי כדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דהודה הוה טעין מנפשיה משטה אני בך אבל אי לא טעין כלל לא טענינן ליה ע"כ וכן להמבי"ט ז"ל בח"א סי' רפ"ו שכתב וז"ל וכתב בס' חוקות הדיינים סי' ס"ו דלעולם אינו חייב בהודאה עד שיאמר המלוה או הלוה אתם עדי או עד שיטול קנין על הודאתו או עד שיאמר כתבו עלי שטר שאני חייב לזה וכל זמן שלא אמר כן אע"פ שלא אמר משטה אני בך אלא שכפר ואמר להד"מ ה"ז פטור וזה שלא טען וכו' ומפני שלא היה זכור כך פירשו מקצת המפרשים בפ' זה בורר וכן דעת רבינו משה אבל יש מי שאומר דדוקא כשחוזר לאחר שאמר להד"מ ואמר משטה אני בך אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל וכ"כ הש"ך בסי' פ"א סק"ג וז"ל ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו עדים וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן ונ"ל שכל הפוסקים מודים לזה וגם כונת בעל התרומות כן ודלא כמ"ש הגדולי תרומה דף קע"ח שכתב לדעת הבעה"ת ושאר הפוסקים שצריך שיטעון אח"כ משטה אני בך דליתא אלא כמ"ש ושוב מצאתי כדברי בבעה"ת וכו' יעו"ש הרי לך להדייא לבעל העיטור והמבי"ט ז"ל שהביא מס' חוקות הדיינים דאם טען להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ושכך מפרש המבי"ט ז"ל דעת רבינו היפך הוא ז"ל וכמ"ש לעיל וא"כ הדבר הקשה הוא איך כתב לא מצינו שום פוסק והדבר צריך לי עיון.
איברא דקצת קשה על הש"ך ז"ל שלא הביא תשו' זו של המבי"ט ז"ל והוא תנא דמסייע ליה ועוד קשה שכתב שכל הפוסקים מודים לזה ואילו היה רואה יש מי שאומר שהביא שם הרב ז"ל וכן נראה ממ"ש בס' מורה צדק [הביאו] מרן החבי"ב בסי' זה הגב"י אות א' וז"ל ובס' מורה צדק כתוב בשם ר"י בחי' לסנהדרין שיש אומרים דכי אמר להד"מ דפטור היינו דוקא כשאומר שכוח הייתי בשעת ההודאה אבל עכשיו שבאו עדים נזכרתי אלא משטה הייתי אבל אם אפי' באו עדים עומד על טענתו ראשונה דלהד"מ יפרע והוא ז"ל דחה דבריהם אלא דלעולם פטור וכו' אין לך השטאה גדולה מזאת וכו' ע"כ לא היה כותב שכל הפוסקים מודים לזה ואף כי לא היה מודה לדבריהם ועוד קשיא לי במ"ש לדעת בעל התרומות דאם אמר להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ודחה דברי הגדולי תרומה בלא ראיה ואמאי לא הביא מ"ש בעה"ת אח"כ וז"ל נמצא עכשיו שהטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו או שתבעו בפני עדים והודה לו ולא אמר אתם עדי בכל אלו אם טען משטה אני בך או שלא להשביע את עצמי נתכונתי או להד"מ או פרעתי אח"כ נאמן בשבועת היסת וכו' הרי שלא כדברי הגידו"ת ואין לומר דר"ל להד"מ ואח"כ יטעון משטה אני בך וכמבואר וכמו"כ קשה למהרימ"ט ז"ל.
וכתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ב הגה"ט אות מ"ג ע"ד מהריב"ל שבח"ג סי' ל"ח וז"ל איברא שזה התירוץ נכון מצד עצמו מ"מ ממה שהקשה רבינו בעל הטורים סובר דאפי' הודה שלא בפניו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי שהרי בשכיב מרע שהודה מיירי אפי' שלא בפניו ומינה הדקדוק הוא הא בבריא במאי דמיירי השכיב מרע וכיון שכן הוא הא דמותיב להראב"ד לותיב לנפשיה אלא ודאי שרבינו בעל הטורים אפילו בהודה שלא בפניו חולק על הראב"ד היפך סברתו וכו' ע"כ. ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו דנהי דממה שהקשה להראב"ד ז"ל נראה שהבין דהש"ס מיירי בשכיב מרע שהודה מעצמו אבל שההודאה היתה שלא בפניו היכי משמע מדבריו דהא לפי דברי מהריב"ל הוא דכונת הטור הוא להקשות היכא דהודה בפניו כיון דאמר אתם עידי אינו יכול לחזור אפי' דהודה מעצמו שכ"כ ואפשר להליץ ולומר דהראב"ד מיירי אפי' בפניו ומשום הכי פליג עליה דהטור ע"כ ופשט דברים אלו הם דבהא הוא דפליג ולא אשלא בפניו דבשלא בפניו אזיל ומודה דלא מהני אתם עידי אפי' אמרו המודה מעצמו וע"ז הוא דקא מותיב מהגמ' איברא דצריך לי תלמוד דלפי מאי דס"ל להטור דטענת השטאה לא שייך כ"א בתובעו תחילה וטענת השבעה לא שייך כי אם במודה מעצמו דוקא א"כ כי בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ"ל א"ע או אין צ"ל אתם עדי אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעייא הדר פשטא אין אדם משטה בשעת מיתה וכו' והשתא אם איתא כדס"ל להטור דהגמ' הוא בשכיב מרע שהודה מעצמו מה שייך אדם משטה בשעת מיתה או לא כיון שהבעייא היא בשכיב מרע שהודה מעצמו ומרן החבי"ב רצה לתרץ זה שהקשה לפי דרכו מדברי הטור וכתב וז"ל הא לאו מלתא דהדין דין אמת מכח הסברא אבל לא דההיא בהכי איירי ע"כ והדבר הקשה דאי בהכי לא איירי א"כ אדם משטה או אין אדם משטה מאי בעי הכא כיון דהבעיא אינו אלא בשכיב מרע שהודה דלא שייך השטאה וצריך תלמוד.