אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף יח.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף יח.

דף יז.

בשחט הפסח בשבת ונמצא בע"מ חייב. לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור מה תיקן תיקן בדוקין שבעין ואליבא דרע"ק דאמר אם עלו לא ירדו. והרי פסח ליכא בעוף כמו שלמים ומ"מ מהני הכשר דמום דבדוקין שבעין דבעולת העוף. לענין מום דבדוקין שבעין שבפסח בקדם הקדישו את מומו לענין שאם עלה לא תרד. אף שנקבה תרד משום דכקדם מומו להקדישו דמי. ומשמע דהכא על שאר מומין קאי דבהו אפ"ל דגריעי מנקבה לעולה לשמואל לס"ד ולבר פדא לפי האמת. ובש"מ אות י"ג בהא דליקרב ואליבא דר"א. כתב דלרבנן דל"מ שם עולה דעל אמו להקריב ולדה אין סברא הכא מכח קרא שיקרב ולד בע"מ ע"ש. והנ"ל דלרע"ק אפי' אי יסבור כרבנן בנקבה לעולה דלא יקרב הולד מ"מ י"ל דאם האם בע"מ בדוקין שבעין יקרב ולדה כיון דזה עדיף מנקבה לעולה כדמשמע בזבחים גבי עלה לא תרד. אלא דלא נחתינן לאוקמי הכא דוקא במום דבדוקין שבעין. וצע"ק בלשון התוספות דקדושה קדה"ג בהפריש נקבה וילדה ואין לה פדיון כו' אבל בע"מ דליכא קדה"ג עלייהו כלל כו'. דודאי בע"מ שקדם הקדישן למומן [דבכה"ג מיירי הכא] יש בה קדה"ג ועי' במשנה בבכורות דף י"ד ושם סוף דף ט"ו בברייתא ובדף ט"ז ולפני פדיונם תמורתן קריבה. אלא כוונתם דנקבה אין לה פדיון עד שתומם אבל בע"מ יש לו פדיון משהומם אף שאין לשונם מדוקדק כ"כ ועי' בש"מ:

בר פדא לרעייה ואליבא דד"ה. והק' בש"מ ל"ל קרא לרעיי' בתמורת בע"מ הא כתיב טוב ברע ולכל הפחות נאמר לרעייה וכן הק' בחי' בית מאיר] ע"ש ובתוס' בבכורות ריש דף ט"ז כתבו דתמורת בע"מ דלפני פדיונן קרבה אף למ"ד. דולדות דלפני פדיונן לרעייה יעו"ש. והנ"ל דגם אי תמורה בע"מ נמי לרעיה לא תקשי. דהא בבכורות שם אהא דתניא בקדם הקדישן למומן דבין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה. אמרינן ותמורתן לאחר פדיונן מתה מ"ט היכי ליעבד ליקרביה מכח קדושה דחויה קאתיא ליפרקה לא אלימא למיתפס פדיונה הלכך מתה. הרי דיש קדושה פחותה מרעייה. וא"כ י"ל דאי לאו קרא דאם נקבה דמרבי' תמורת בע"מ לרעייה. מקרא דטוב ברע ה"א דאתי להא דיתפס קדושה על. תמורת בע"מ דלפני פדיונו רק להא דתמות ולא אלים קדושת בע"מ כ"כ שיתפס על תמורתו קדושה אלימתא שיתפוס פדיונו לאחר שיומם כיון דמכח קדושה דחויה קאתי. והגם דהתוספות בבכורות שם הסבירו דעדיפא תמורה מולד. מ"מ הא בעיקר הדבר לא ילפינן תמורה מולד משום דאיכא נמי סברא דולדות יהא עדיף מתמורה מחמת שהוא גידולי הקדש וכדמצרכינן לכל. א' לימוד בפני עצמו. ושפיר י"ל דאי לאו ריבוי דאם נקבה דתמורה בע"מ תרעה. מהא דטוב ברע ה"א דקדושתה אינה אלא להא שתמות כנ"ל ועי' הכא בש"מ אות י"ז. ואעורר בקו' הלח"מ פרק ג' מתמורה ה' ד' על מ"ש הרמב"ם דמתפיס תמורה אחר פדיונה לענין שתמות. דמניין לו זה ע"ש. ואני תמה על עצמי הא מפורש כן בבכורות דף הנזכר דעושין תמורה אחר פדיונן לענין שתמות וכדהסבירו התוס' שם. ומה דפרש"י בחולין דף ק"ל קודם פדיונן עושין תמורה. צ"ל דמשמע ליה עושין תמורה סתמא דתנן במשנה. שתהא התמורה כמו הקדושה [עי' רמב"ם שם ה' ג'] וממיתה לא איירי לכך מפרש קודם פדיונן. ומ"מ הרמב"ם שפיר נקיט דבריו כסוגיית הש"ס דבכורות הנזכר:

ויכול כל קדשים כן ת"ל רק דברי ר"י. בקרן אורה בנזיר דף כ"ה הק' דהכא מסקי' לר"י דרק אתי לעבור בעשה אם הקריבם ולקמן דף כ"א ריש ע"ב כתבו התוס' לר"י דרק אתי להא דאין מביאין לכתחילה בכור ומעשר מח"ל וכתב דהא דממעט הכא גם בדיעבד הוא משום דלכתחילה מן הלכתא נפיק אבל זה ק' דהכא דריש לולדות והתם דריש לבכור ומעשר מח"ל וכתב דצ"ל דר' ישמעאל לחוד ותנא דבי ר"י לחוד עכ"ד. והנה מהתוס' דיבמות דף ו' ע"ב ד"ה או אינו. משמע דתנא דבי ר"י ור"י כחד חשיב ע"ש ועי' ביבמות דף ק"ד סוף ע"א בתוספות דתרי ר' ישמעאל בן אלישע הוי]. והנה במגילת אסתר בספר המצות להרמב"ם עשין פ"ה שהביא דרשת הספרי שחייב להביא קדשי ח"ל לבית הבחירה מהך קרא דרק קדשיך והרמב"ן כתב דהרי הגמ' דהכא דריש לתמורות וולדות וכתב במג"א דדרש הגמרא אינו סותר לדרשת הספרי דהגמ' דהכא לא נחתי לפרושי מאיזו מקום מיירי רק מאיזו מין מקרבן מיירי ופשיטא שגם הם יסברו שבקרבנות ח"ל מיירי שלא ימנע מהם מים ומזון וקרבנות הארץ ילמדו ממנו במדה ממדות התורה ע"ש. ומדבריו משמע די"ל תרתי ש"מ דרשה דהכא ודרשת הספרי ומתורץ קו' הק"א. והא דלא דרשי שם ללאו הבא מכ"ע מרק. היה אפ"ל ע"פ מ"ש הריטב"א ביבמות דנ"ד בהא דפריך ואימא לאחר מיתת בעלה מצוה ביבום בחיי בעלה רשות א"נ לאו הבא מכ"ע. וכתב דראוי לדייק ההיפך ממצוה על רשות אלא לרבותא נקיט דאפי' תימא כיון דביבום איכא התירא ומצוה דנידון מאיסורא דנימא דבחיי בעלה אסורה ליכא אלא לאו הבא מכ"ע ע"ש. וה"נ כיון דמצוה הוא אין לדרוש מיעוט בכור ומעשר דח"ל ללאו הבא מכ"ע [וש"ה דלכתחילה מהלכתא נפיק כמ"ש הק"א]. וצ"ע הא דבתוס' שם ובסמוך בדף י"ח בד"ה אפי' נקטו מהספרי למעט בכור ומעשר מרק. ובספרי שלפנינו ממעט להו מן ונדריך קדשים שבאים בנדר ונדבה יצאו בכור ומעשר כו' וכן הביא המזרחי פ' ראה. אמת דבבכורות דף י"ד ע"ב דריש מן ונדריך להא דתמורות וולדות בע"מ לא. כנדר דבע"מ לא ע"ש וצ"ע. ובעיקר קו' הגמרא למה לי קרא הא הלכתא הוא. היה אפ"ל כעין דאמרינן בסוכה דכ"ח בפטור נשים מסוכה דהוא מהלכתא וקרא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא אתי לענין אחר ע"ש. וה"נ היה אפ"ל דקרא אתי להא דח"ל כדרשת הספרי. ודהכא הוא ע"ד אסמכתא אלא דבלא"ה משני שפיר אף אם הוא דרשה גמורה דף י"ח ע"א ל"ל קרא והא הלכתא גמירי לה. עי' מ"ש בתוס' דלא משני כדלעיל לעשה משום דהוא לא משמע ליה עשה כ"כ כמו רק. ולפום רהיטא היה נ"ל בשנבין כיון דיש הלכתא שלא יקריב [עי' לשון תוס' בנזיר דף כ"ה סוף ע"א] דהוא כאיסור תורה מאי יוסיף הלאו הבא מכ"ע כין דב"כ וב"כ לא ילקה כשיקריב. וכבר חקר הצל"ח בריש ביצה למצוא נפ"מ מפלוגתא דשאור בכזית וחמץ בככותבת אם גם בבל יראה חצי שיעור אסור מה"ת ואי ליכא מלקות בב"י ע"ש ובשאג"א ס"ס פ"א יעו"ש. וה"נ דכוותיה. אך נפ"מ בנשבע שלא יקריבו ועבר על שבועתו דאי מהלכתא אף שהוא כאיסור תורה חל עלה איסור שבועה וכעין שכתבו התוספות בשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי בנשבע שלא יאכל ח"ש נבלה אף דח"ש אסור מה"ת חל עליו איסור שבועה אף דאין איסור לאו חל על איסור עשה ע"ש. וה"נ היה חל איסור שבועה כשהקריבו. אבל כיון דיש לאו הבא מכ"ע שלא יקריבו לא חל עלה איסור שבועה. וא"כ לרע"ק דמשמע בחולין דף קט"ז ע"א דסובר איסור חל על איסור עכ"פ באיסור חמור [עי' מלא הרועים ערך אחע"א אות ח'] וא"כ ה"נ בשבועה דהוא. איסור לאו דחמיר מעשה כדאיתא ביבמות דף ז' ע"א. וה"נ חמיר מלאו הבא מכ"ע ושפיר תקשי מאי נפ"מ מן הלאו הבא מכ"ע שנוסיף על האיסור שמן ההלכתא. אך י"ל כעין שכתבו התוס' בסוטה דף כ"ח ע"א בד"ה מה. דסוטה אוסרתה הכתוב קודם שתיי' כאלו היא ודאי טמאה אף דליכא מלקות ולא כספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן אע"ג דצריך כפרה וסליחה מ"מ לא חמור כחייבי עשה ע"ש. וה"נ דכוותי' נפ"מ מלאו הבא מכ"ע לענין הוספת עונש בב"ד של מעלה בעבר והקריבו. וצע"ק דנימא דמיעוט דרק ומיעוט דהוא דכתיב באשם. יחשב מיעוט אחר מיעוט דהוא לרבות.

וכבר הביא הגאון חיד"א בספרו עין זוכר מערכת הא' אות י"ג מרש"י דמנחות דף ס"ז דחשיב דגנך דגנך מיעוט אחר מיעוט אף דחד בראה וחד בשופטים ע"ש. וה"נ אף דלא כתיבי ביחד יחשבו כמיעוט אחר מיעוט. אך אין לדמות עי' בתוס' בבכורות ריש דף ג':

ניתק אין לא ניתק לא מ"ט דא"ק הוא בהוייתו יהא. ה"ג רש"י והק' התוספות דמשמע דבעי ניתק מקרא ובפסחים אמר גזירה לאחר כפרה כו' ומשמע דניתק מדרבנן וכ"כ בנזיר דף כ"ה. ובשדי חמד מערכת אות קכ"א הוכיח מזה דלא שייך גזירה מה"ת ע"ש. אך הביא שם מכמה רבוותא דיתכן דאסרה תורה משום גזירה כמו קריבה בעריות משום גוף הביאה ע"ש. ואני מוסיף הא דשבת דכ"ג דאר"ש דאחד מהטעמים שאמרה תורה להניח פיאה בסוף השדה מפני הרמאין ע"ש. וזהו כענין גזירה. וכן מ"ש הרמב"ם סוף הלכות תמורה דאסרה תורה להחליף רע בטוב משום שמא יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא ע"ש:

וזהו ג"כ כגזירה. וא"כ ל"ק קו' התוס' על רש"י וגירסתו. אמנם לשון התוס' בזבחים דף ה' ע"ב בד"ה הגה"ה בהקושיא להך גירסא הוא מדלא אמר גזירה לאחר ניתוק אטו קודם ניתוק (וכזה כתבו התוס' במנחות ד' ד' בד"ה אשם]. וצ"ע לענ"ד מנא להו להתוספות דשייך לגזור אחר ניתוק אטו קודם ניתוק. דהא י"ל דניתק דהוא ענין שבגוף הקרבן ל"ש בזה ליגזור אטו לא ניתק ועי' בפסחים דף פ"ב ע"א בתוד"ה אשם. ועי' מ"ש בש"מ בהשמטות בביאור סוגיא דהכא ובקרן אורה בנזיר דף כ"ה:

תשא ובאת מה עביד להו אפי' ממירעייהו. פי' התוס' ממקום שמותר לרעותם דהיינו בח"ל כו'. וצע"ק מ"ט מכנה הגמרא הכא ח"ל בשם מירעייהו שלא כבכל מקום דנקטו ח"ל. גם הא אף בא"י מ"ל מקום מרעה כמו במדברות ובחורשין שבא"י עי' בב"ק דף ע"ט ע"ב. והנה על פרש"י אפי' ממירעייהו שרועות באפר מחוייב למהר ליקחם ולהעלותם הק' הר"י הובא בש"מ דזה פשוט דאטו בשביל שהן רועות לא יעבור בבל תאחר ע"ש. והנ"ל דאף דאין סברא דקרא דתשא ובאת אשמעינן כדי שלא נטעה בזה. מ"מ הגמ' י"ל דאשמעינן שלא נטעי בזה. וכיוצא בזה כתבו התוס' בריש ב"ק ע"ב דלמ"ד פלגא נזקא קנסא כו' לאו דאצטריך קרא לאשמעינן דקרן מחוברת אינה מועדת מתחילתה אלא התנא הוצרך לאשמעינן כו' וכתב בש"מ דל"צ קרא להוציא מלב השוטים דבזה לא יטעה חכם ומ"מ אפשר שהתנא מביא הפסוקים שלא יטעו השוטים ויאמרו דמחוברת דרכה להזיק ע"ש. וה"נ י"ל דקרא לא אתי רק להא דח"ל. ואגב נקיט הש"ס הא דח"ל בלשון ממירעייהו כדי להוציא מלב איזו שוטה טועה שלא יקחם ממרעה. וקראו לח"ל מירעייהו כפי שאסרו חכמים לרעות בא"י דמה"ת אינו אסור רק דאם יזיקו ישלמו. וכעין שכתב המשל"מ פ"ב מרוצח דאין איסור כריית בור ברה"ר אלא מדרבנן. ובלישנא דממוגרייהו עי' מ"ש בצ"ק:

לא יקרב שלמים. והוא מגזירה דיגדל עדרים ויבוא לידי גיזה ועבודה כדפרש"י בגמ' והק' תוי"ט דתפ"ל דמשהה ועובר בעשה א"נ בבל תאחר.

ובהגהת הרש"ש כתב דאין מבטלין מ"ע משום סייג רק כדי שלא יבוא לאיסור בקום ועשה כפין שכתב השאג"א סי' ד' ע"ש. ול"נ די"ל דשאני בנידון דהשאג"א דהיינו דלא גזרי' משום סייג דביטול עשה דשוא"ת דמאי אולמא דהאי מהאי. אבל בל תאחר הוא לאו אלא שא"ב מעשה ואין לוקין. והפרמ"ג באו"ח בפתיחה כוללת סי' א' אות ז' כתב דחמור משאר לאו ע"ש. אך אינו מוכרח כ"כ:

וחכ"א יקרב. בתוספות הניחו בצ"ע חכמים היינו ת"ק. ובתפארת ישראל כתב דסד"א דמודה ת"ק דלכתחילה לא יקרב ורק בששחטן יקריבן ולר"א בשחטן לא יקריבן קמ"ל חכמים דסיפא דיקרב גם בלא שחטן עדיין ע"ש. ולא נ"ל מדנקיש ברישא וטעונין סמיכה דזהו מחיים ומשמע דת"ק מחיים איירי. ולא ניתן להאמר דקאי על לאחר שחיטה והכוונה דלא יקריבו אלא באופן שסמך עליהם מחיים. דהא סמיכה לא מעכבא כדאיתא במנחות דף צ"ג וברמב"ם פ"ג ממעה"ק ה' י"ב. ובלא"ה כיון דנקיט ולד ותמורה ביחד ותמורה לכ"ע גם מחיים יקרב לכתחילה וה"נ ולד. והמחוור הוא כמ"ש בצ"ק ע"ש: גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים. פרש"י ובתודה לא גזר משום דלא שכיחא כשלמים. ולכאורה נראה מזה דלא כמ"ש במלא הרועים ח"ש ערך מילתא דלא שכיח. מהליכות אלו דרק כהא דריש ביצה דלא גזרינן ביצים במעי אמן דלא שכיח אטו נולדה דשכיח אבל לא שכיח אטו לא שכיח גזרינן כדגזרינן ביצה נבלה שנמצא בה אטו ביצה טריפה שנמצא בה כיון דשניהם לא שכיח ע"ש. דהרי הכא דנגזור בתודה שלא יקריב ולדה כדי שלא ישהא התודה גופה הוי ל"ש אטו ל"ש והיה אפ"ל דרק בדבר הרשות גזרינן ל"ש אטו ל"ש אבל כדי שלא לבטל מצות ההקרבה גם כה"ג לא גזרינן. אמנם מדתנן בריש ברכות דכל הנאכלים ליום ולילה אמרו חכמים עד חצות ופרש"י ואסרום באכילה קודם זמנן כדי שלא יבוא לאוכלם לאחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת כו' וע"ש בצל"ח דעיקר ההרחקה היה בשביל תודה שהיא קדשים קלים ונאכל לכל אדם ודקדק כן מהירושלמי ע"ש. הרי אע"ג דתודה לא שכיח כ"כ מ"מ גזרו בה משום חשש דבתודה גופה ואף במצוה דאכילת קדשים עי' בצל"ח בביצה סוף דף י"ט דגם אכילת בעלים קק"ל הוא מצוה. אך בזה היה אפ"ל דלכך גזרו אף בתודה דל"ש כ"כ משום דחשש אכילת נותר הוא חשש דכרת. משא"כ גזירה דהכא משום גיזה ועבודה בקדשים דאינו בכרת. ואף דבפי' ר"ג כתב התקלה שיאכל מהן וכסבור של חולין הן. וא"כ גם בזה יש חשש כרת דשחיטת קדשים בחוץ. מן פרש"י משמע דלא ס"ל חשש זה די"ל דלמעשה רבה כזה שישכח לא חיישינן ולכך לא נקיט רק חשש דגיזה ועבודה. אמנם שיטת הרמב"ם פ"ד ממעה"ק הלכה ב' דגם בהקטר חלבים עשו סייג שלא להקטיר אלא עד חצות. ומשמע דגם אימורי תודה בכללן. והרי בזה ליכא חשש כרת כשיקטירן אחר עה"ש. אך באמת לק"מ דודאי אין לדמות הגזירות דאף אי גזרו באכילת קדשים וכן בהקטרה להרמב"ם לאסור אחר חצות גם בתודה דלא שכיח כ"כ לכ"ע. מ"מ אין קושיא מר"א דגזר על ולד שלמים ולא על ולד תודה משום דל"ש כ"כ דאפ"ל דהך גזירה קיל יותר בעצמותה והראיה דחכמים פליגי לגמרי על הך גזירה גם בשלמים וסברי דולדן יקרב ובגזירה דעד חצות לא פליגי ולולא ד' רש"י היה אפ"ל לכאורה בהחילוק מולד שלמים לולד פודה. ע"פ סברת הט"ז באו"ח ס"ס תקפ"ח וביו"ד סי' קי"ז דבמקום שים היתר מפורש מה"ת אין כח לחכמים לאסור. ובספרי נש"ר ביבמות דף ז' ע"ב בד"ה וראה קרי. כתבתי דהא דמת נכנס במחנה לויה מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו דהיינו במחיצתו חשיב כמפורש. והבאתי מ"ש הפ"י בקידושין דף ע"ג דספק ממזר חשיב התירה התורה בהדיא כו' ע"ש. הרי דיש דרשות דאף שאינם מפורש ממש הוי כמפורש היכא דהוא דרש פשוט. וא"כ י"ל ע"פ מ"ש בהתורה והמצוה פ' צו סי' ק' בקרא דאם על תודה יקריבנו דמזה ילפינן ולדה ותמורתה וחילופיה שכתב דמלת על זרה שתודה היא שם הקרבן [לא כפרש"י על הודאה] והל"ל אם תודה יקריבנו ודרשו חז"ל שבא לרבות ולד ותמורה שקרבה על תודה ר"ל בסיבת התודה ובגללה ע"ש. וי"ל דדרש זה אלים טובא והוי כמפורש דקרב ולד תודה ולא דמי לדרש דאם זכר דמרבינן ולד שלמים וכן דרש דרק קדשיך דלעיל דאינם רק דרשות ואינם פשוטים כ"כ וכדבעינן לולד ותמורה לכל אחד ריבוי מיוחד אבל דרש דואם על תודה דמפרשינן כל שבא בגללה דתודה. ה"ה כמפורש בקרא דולד תודה קרבה ולכך לא גזרינן בה כנ"ל לכאורה ובתוס' רעק"א דקדק מדתנן רא"א ולד שלמים לא יקרב ושייר ולד תמורה משמע כיון דתמורה לא שכיח שיעבור בלאו קרב ולדה לר"א ע"ש. והנ"ל דיש בזה גם סברא להיפך למיחש ביה לתקלה דגיזה ועבודה כמו דלא חש לעבור אאיסור תמורה כן לא יחוש אאיסור גו"ע. ועי' מ"ש עליו בהגהת הרש"ש:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה