אור ברסלב
מלאכת חושב תמורה › דף יב.

מלאכת חושב· רבי משה בצלאל לוריא

תמורה · דף יב.

דף יא:

מי קרינן ביה כי ירחק ממך המקום וזבחת. פרש"י הא א"י לשחוט בהמה זו אלא בעזרה שהרי שלמים היא. והנה בספרי מעשה חושב בערכין דף ו' ע"א סד"ה מ"ט הבאתי התוספתא דלחכמים דר"מ שחט בהמה ומצא בה בן ט' חי אין אסור משום אותו ואת בנו משום דאין טעון שחיטה וכתבתי דכ"ש כשעודו במעי אמו אפי' אי עובר לאו ירך אמו דהא א"צ שחיטה משום כל בבהמה תאכלו ע"ש. ומשמע דאין נופל על העובר שם שחיטה כלל אלא דניתר בשחיטת אמו. וא"כ לכאורה אף אם לא נידון בתר השתא ונימא כיון דעכ"פ היה יכול להמתין עד שיולד ולשחוט העובר דחולין בחוץ יהא שייך עליו חיוב דחולין בעזרה מ"מ יפטור משים דאין נופל כלל שם שחיטה על העובר וכמו דל"ש בזה איסור דשחיטת או"ב כן ל"ש בזה איסור דשחיטת חולין בעזרה. אך מהכא משמע קצת דנופל על העובר שם שחיטה וצע"ק ואכמ"ל:

אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. בתשובת באר יצחק חא"ח הי' י"ב כתב דלא תקשי על הראב"ד פ"א ממע"ש דפוסק כשמואל בר"ה דף י"ג דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן די"ל כיון דדמוע אינו רק מדרבנן דמה"ת חד בתרי בטל ובדרבנן לכ"ע יש בילה ואף דמהא דפול המצרי דר"ה שם דהוא דרבנן בחשש דחדש וישן לא סמכינן על בילה הכי תרתי דרבנן הוא דדימוע שהיה מדומע מתחילה לא היה אסור רק מדרבנן וגם עכשיו שמדמע לפי חשבון ג"כ אינו רק מדרבנן ותרי דרבנן קיל מחד דרבנן כו'. ע"ש. ולדבריו יש לדון כשנתערב תחילה סאה תרומה בסאה חולין [כמו שצייר הכא בש"מ] דמה"ת אסור לא נשער בתערובות השניה לפי חשבון אם בחד דרבנן לא נסמוך על בילה. אך נ"ל דגם בכה"ג נשער לפי חשבון ול"ד לחשש דחדש וישן לענין מעשר דר"ה שם. והוא דבנד"ד יש ב' ספיקות להיתר דשמא נבלל יפה דהא גם אי אין בילה היינו דאינו נבלל היטב אבל עכ"פ ספק יש שמא נבלל היטב ואת"ל לא נבלל היטב עכ"פ ספק הוא שמא נפל בתערובות הב' חולין כמו דיש לספק שמא נפל תרומה. ואינו כמו שם אונס חד הוא וכעין שכתב הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס אות י"א מהתה"ד דכל שספק אחד מוסיף בהיתר יותר מאידך ספק חשיב ס"ס כהא דשמא ביכרה כבר ואלו ב' הגדיים פשוטים הם ואת"ל לא בכרה כבר איכא למימר אכל אחד זה אינו בכור ע"ש. וה"נ הספק שמא התערובות הב' כולו חולין מוסיף בהיתר משאם נימא דנתערב לפי חשבון ונפ"מ לענין תערובות שלישי. וזה לא שייך בחשש חדש וישן דר"ה דשם אין היתר רק כשנימא דנבלל היטב ומעשר מחדש על חדש ומישן על ישן ובזה הוא דלא סמכינן על בילה. וניחא הא דמדמע מיהת לפי חשבון גם אם בתערובות קמא היה ברוב חולין דמותר מה"ת. ואמאי לא נימא שמא נפל רק חולין בתערובות הב' כיון דאינו ודאי דנבלל היטב ונסמוך על ספק זה כמו בכל סד"ר דלקולא אזלינן ונתיר אף שאין בתערובות הב' קרא לפי חשבון. והוא די"ל ע"פ מ"ש המשל"מ פ"ח מהל' שאר אבות הטומאה דאף דסד"ר לקולא מ"מ ביש ס"ס להחמיר אזלינן לחומרא ע"ש ובשעה"מ פ"י ממקואות כלל ה'. וה"נ יש ת"ק להחמיר דשמא התערובות הב' כולו היה מתרומה ושמא היה נכ"ח מקצתה תרומה לפי חשבון ולהקל ליכא רק צד ארד ולכך מדמעת עכ"פ לפי חשבון כנ"ל:

ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון, פרש"י ואם בין הכל מה שנפל מן הראשונה לתוך האחרונה א"ב אלא כדי לחמץ כו' מותרת כו' והק' התוס' דא"כ ל"ה צריך לאתויי דמתני' דלא כר"א מהא דשאור דממתני' דמדומע ה"ל לאוכחי שפיר דלא כר"א. והנ"ל רמה דפרש"י דאם לא נפל מהתרומה לבד שיעור כדי לחמץ שרי לגמרי [כשיטול מהעיסה כשיעור. התרומה מפני גזל השבט] הוא לבתר דידעינן ממתני' דשאור דסברי חכמים הכי דאינו אסור עד שיהא בשאור דתרומה לחוד כדי להחמיץ דמשמע דאם לא מחמץ כל העיסה רק בצירוף דשאור דחולין מותרת העיסה ומשום דזה וזה גורם שרי [ומובן דצריך שיהא ק"א נגד התרומה וגם שיטול מהעיסה כשיעור השאור דתרומה מפני גזל השבט]. ולולא משנה היה אפשר לפרש משנתינו דמחמץ לפי חשבון באופן אחר. דהיינו דאם בכביצה שאור יוכל להחמיץ עד ק' ולא יותר ונפל לק' דחולין וחימץ ואסרתן לא אמרינן דהחולין האסורין יהיו נעשים כתרומה לענין שאם נפל כביצה מתערובות א' לתערובות ב' שיאמר כמחמץ דתרומה ממש. אלא חשבי' רק חלק ק"א מהכביצה שהיא תרומה והמותר ק' חלקים מהכביצה אף שאסורה כתרומה בטילה בק' כביצים שבתערובות הב' ואם יטול כביצה מתערובות הב' מפני גזל השבט תותר שפיר התערובות הב' גם לר"א דמתני' דמדומע דע"כ לא אר"א בסאה דתרומה שנפלה לפחות מק' חולין דמדמע כתרומה ודאי. אלא משום דאין בילה ביבש וכדאמרינן הכא שאני אומר סאה שנפלה היא שעלתה. אבל בעיסה שנילש ביחד ועושה אותו כגוף אחד ה"ל כיין ושמן דלכ"ע יש בילה. וכעין דהובא במשל"מ סוף הלכות מעשר בהא דפי' הר"ש פ"ה דדמאי משנה ה' בהא דבתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל דורסן ובוללן יפה כדי שיהא מעורבין כו' דכ"ד הנבלל שנעשה גוף אחד ה"ל כיין ושמן ע"ש. וכה"ג גם לר"א הוא לפי חשבון. ולכך הביא מתני' דשאור דלפי זה מתפרש משנתינו דכל שאין בתרומה לבדה כדי להחמיץ שרי לגמרי [אם ירים כדי תרומה שנפלה מפני גזל השבט] ומשום דזה וזה גורם מותר וע"כ הוא דלא כר"א דלר"א כולה אסורה משום דסובר זה וזה גורם אסור וכ"ז לא ידעינן רק ממתני' דשאור כנ"ל לכאורה. ואעורר במ"ש הפרמ"ג בפתיחה להלכות תערובות ח"ג פ"א להסתפק בחצי זית בשר שחוטה וחצי זית נבלה שנפל לס' חצאי זיתי ירקות מי אמרינן כיון דיש ס' נגד האיסור שרי א"ד כיון דנרגש טעם בשר הרי טועם טעמא דאיסורא כו' ושם פ"ד פשיט להיתר מדאריו"ח בע"ז דע"ג ב' כוסות א' דחולין וא' דתרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלו. הרי דאין ההיתר מעורר האיסור [ואשתמיט מהבאר יצחק חי"ד סי' ז' ד' הפרמ"ג אלו] ע"ש. וממשנתינו לכאורה ה"ל להביא דאם אין מהתרומה לבד כדי לחמץ שרי. ומבואר ג"כ דאין היתר דחולין מעורר איסור דתרומה. ויש לדבר בענין אי היכא דנרגש האיסור ביותר מס' אם אסור מה"ת דהוא פלוגתא דרבוותא ועי' בש"מ:

סאה ש"ת שנפלה לפחות מק' חולין כו'. כ' התוס' דמילתא דר"א הוי אפי' אם יש בראשונה ק' כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה א' מהן קודם שנפל בשניה. ובתוס' אנשי שם [הנדפס במשניות עם ההוספות] פ"ה דתרומות משנה ה' נתקשה וכתב דלכאורה דוקא בהגביה פליג ר"א אבל בלא הגביה למה ידמע הא לא קרא עליה שם תרומה ורשות בידו להעלות איזו סאה שירצה ולקרוא עליה שם תרומה ולמה לא יוכל עתה כשנפל מהתערובות למק"א להעלות סאה אחת מהתערובות ולקרוא עליה שם תרומה עכ"ד. והיינו דבמשנה ה' נקיט שנפל לק' ונקיט הגביה ע"ש. ולכאורה נסתר מ"ש בתוס' אנ"ש. ממשנה ו' דמביא הכא שנפל לפחות ממאה דרא"א מדמעת כתרומה ודאי ושם במלאכת שלמה הביא ממ"ד בירוש' דבנדמע סאה תרומה בה' סאין ונפלו כל החמש סאין למקום אחד צריך ת"ק סאין ויש מ"ד דוקא בנפלו לה' מקומות ע"ש. עכ"פ הגביה לא צריך דהא ודאי לא הגביה כל המדומע וגם לא הזכיר במשנה זו הגביה ומבואר דגם בלא קרא עליה שם תרומה דינה כתרומה לר"א שמדמע. וא"כ א"א לעקור ממנה שם זה במה שיפריש סאה אחרת אף דקודם שנפלה היתה ניתרת מן דמוע באיזו סאה שהיה מעלה אך משנפלה קנתה עליה דין תרומה. וגם בלא נשאר ק"א בתערובות קמא אסורה דאין לצרף הסאה שנפלה מעצמה לתערובות קמא שלא נתכוין להעלותה מהתערובות קמא. איברא היה מקום למ"ש בתוס' אנ"ש. למ"ש הרמב"ם פי"ג מתרומות הלכה ז' סאה תרומה שנפל לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל וה"ל לעלות ה"ה כאלו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה ה"ז מדומע וכאלו נפלו שתיהן כאחת. וה"נ י"ל דבידע מתערובות קמא קודם שנפל ממנה בשניה ה"ל כאלו כבר עלתה ובמה שיעלה ממנה איזו סאה יחשב כאלו עלתה מקודם שנפל בשניה ותהא מותר תערובות קמא ושניה דמה לי נתוסף סאה תרומה בהתערובות של ק"א או נגרע ממנה. אך מלבד שהראב"ד חולק וסובר להלכה דל"מ ידיעתו וי"ל דהתוס' סברי כהראב"ד. בלא"ה יש לאוקמי ד' התוס' בלא ידע מנפילה קמא עד שנפל ממנה לשניה דבכה"ג לכ"ע ליכא התקנה שכתב בתוס' אנ"ש. והנה שם במשנה בנפלה למאה דנקיט הגביהה כתב בתוס' חדשים דהוא לרבותא דרבנן ע"ש. וכוונתו דגם בהגביהה לא דיינינן לה כתרומה ודאי. ול"נ עוד דאם לא הגביהה אלא שנפלה מעצמה לתערובות אחרת לא שייך ע"ז לשון לפי חשבון דנקטו חכמים כיון שבכל מקום ביטולה עמה כיון דיש ק"א. אבל בהגביהה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דאין החולין שבמדומע מסייע לבטל וכדהסביר בפלתי סי' צ"ט דלסברת התוספות בבכורות דכ"ב ע"ב דאסרוהו חכמים לזרים ש"מ דקבעו שלא יהיו חולין מבטלין אותו דאל"כ למה אסרוהו לזרים ע"ש דלפי"ז שייך הלשון לפי חשבון דהיינו דבתערובות ל"צ רק שיהא כדי לבטל חלק ק"א מהסאה. אבל בנפל ולא נתכוין להעלותה עבור הכהן ובכל מקום שהיא ביטולה עמה לא שייך ע"ז לישנא דמדמעת לפי חשבון ולכך הוצרך במשנה ה' דמיירי בנפל לק' למינקט הגביהה כנ"ל:

לעולם אין אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ. התוס' בפסחים ריש דף כ"ז כתבו בשם הרשב"א דאם יש באיסור כדי להחמיץ וגם יש בהיתר כדי להחמיץ שרי. ובע"ז דף מ"ט ע"א ודף ס"ח ע"ב כתבו דבכה"ג אסור [וע"ש בפסחים במהרש"א]. וצ"ע להרשב"א אטו נימא בשני זיתים דשחוטה ונבלה שנפלו לירקות שא"ב ס' נגד הזית דאיסור תשתרי משום דהטעם שנתן בירקות הוא מההיתר כמו מהאיסור. והפרמ"ג [שהוזכרנו לעיל בד"ה ואין] לא נסתפק אלא ביש ס' נגד האיסור אלא דבצירוף ההיתר ליכא ס' ונרגש הטעם. אבל באין ס' נגד האיסור לא יאמר אדם להתיר מחמת דגם בההיתר יש ליתן טעם. והנה הפרמ"ג שם הביא מהאו"ה דמה דיהיב טעם ביותר מס' אסור מדרבנן דטעם קליש הוא ומהר"ן הביא שהוא דאורייתא ע"ש. ולפי"ז י"ל דהרשב"א שהובא בתוספות דפסחים יסבור כהאו"ה וכן הוא ענין דמחמץ [וכן מעמיד] ובדרבנן מתירין כשיש גם בהיתר כדי להחמיץ. אבל לענין טעם כעיקר שהוא דאורייתא ודאי ל"מ מה שיש גם בההיתר ליתן טעם [והתוס' דע"ז יסברו כהר"ן וממילא מחמץ ג"כ יהא איסורו מדאורייתא]. אך לפי זה יוצמח דין חדש דבאיסור דרבנן כגבינות של עכו"ם שפסק הש"ך ביו"ד סי' קט"ו ס"ק י"ז דצריך ס' ע"ש.

אם נפל לתבשיל שא"ב ס' ונותן בו טעם ונפל גם גבינה דהיתר שנותן טעם בהתבשיל יהא מותר לסברא הנזכר. כבשאור דאיסור והיתר כשיש בכ"א כדי לחמץ וצ"ע בזה. ועי' בש"ך וט"ז ביו"ד ס"ס פ"ז ובפלתי שם ואכמ"ל:

מקוה שיש בו כ"א סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאה ופתקן למקוה. ביו"ד סי' ר"א סמ"ד הביא הרמ"א מה שדקדק הב"י מהרמב"ם דאם המשיך תחילה מים פסולים ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים ל"מ. ולכאורה נ"ל להמבואר ביו"ד ריש סי' קל"ד בתערובות דיין נסך ביין דהיתר איסורא לגו התירא מצרצור קטן אפי' עירה כל היום ראשון ראשון בטל וכמש"ש הש"ך בסק"ד אפי' ליכא ס' [ומשום שהדבר העומד במקומו חשיב יותר מן הדבר שבא עליו כמש"ש הש"ך סק"א מהר"ן] והוא שיטת הרמב"ם [והא דאסור בבא מפי חבית גם להרמב"ם עי' מש"ש הש"ך סק"ה מהר"ן] ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דהי"ט השאובים הנמשכים ששם פסול עליהם באו תחילה למקוה לכך המים הכשרים אף שהמה הרוב שיבואו אח"כ שייך לומר עליהם קמא קמא בטל וליכא רוב אף שמספרם כ"א והרמב"ם לשיטתו אזיל דלא אמרינן במין במינו חוזר וניעור. וממילא היה אפ"ל למש"ש הרמ"א בס"ג דהעיקר כהחולקים דאם נתרבה האיסור עד שיש בו כדי ליתן טעם אלו היה אינו מינו אסור גם במינו דחוזר וניער ולא בטיל וע"ש בש"ך ס"ק י"ח. וא"כ ה"נ י"ל לקולא דבנתרבו מי גשמים אח"כ מבטלים המים המועטים הנמשכים שבאו תחילה וה"ל כאלו באו המ"ג תחילה דחוזר וניער. וכבר הביא בספר דברי אמת בענין מקואות מ"ש הר"ש פ"ב דמקואות ה' ז' דבין שקדמה רביה להמשכה בין שקדמה המשכה לרביה דטהור וכן דקדק בדברי אמת מהראב"ד בספר בעלי הנפש יעו"ש. וזה תיתי כשיטת החולקים על הרמב"ם בהא דחוזר וניעור. וראיתי בספר גידולי טהרה על יור"ד סי' ר"א בס"ק ל"ה שעל מ"ש בש"ע דאם יש במקוה כ' סאה ומשהו מים כשרים דמצי להמשיך וכשר אפי' השלימו לאלף סאין והוא מהרמב"ם. וכתב דקמ"ל דא"צ לדקדק שלא ירבו מי ההמשכה על הכשרים אלא מיד שנשלם לשיעור מקוה ונעשית מקוה כשרה שוב אין מים שאובין פוסלים אותה. ובשם הראב"ד בבעלי הנפש הביא דבענין שיהא נשאר באותה מקוה רוב בידי שמים ואם יש במקוה כ"א סאה כשרים א"א להמשיך שם אלא כ"א חסר משהו כו' ואם לא פסול ע"ש. ולמ"ש י"ל דחדא באידך שייכי ולשיטתם אזלי דלמאי דמשמע מהרמב"ם דהמשכה בתחילה ל"מ ומשום דקמא קמא בטל. ממילא גם כשהרביה כשרים היו תחילה ג"כ נימא קמא קמא בטיל ולא יהא חוזר וניעור אפי' כשירבו מי ההמשכה. וא"כ לא שייך כלל שירבו מי ההמשכה על הכשרים דה"ל ככולהו כשרים. אבל הראב"ד למאי דס"ל דהמשכה בתחילה נמי מהני ומשום דכשיבוא הרוב כשרים לא נימא דקמא קמא בטיל ומשום דחוזר וניער. א"כ גם כשבא רוב שעור מקוה מהכשרים תחילה ויתוסף אחר כך מי ההמשכה עד שירבו מהכשרים נמי לא נימא קמא קמא בטיל דחוזר וניעור ויחשב רבו מי ההמשכה על הכשרים ויפסול כנ"ל לכאורה:. ע"ב מכלל דרבנן סברי כו'. בספרי נש"ר ביבמות דף ס"א ע"ב בד"ה והאי. הקשתי אהא דפריך רבא אהא דתניא ר"א אומר הא ר"א ולא רבנן. דמשמע דמדתנא בשם יחיד. דפליגו רבנן עליה. והרי בנדרים דכ"ג ע"ב דתנן ראב"י אומר אף הרוצה להדיר כו' ובעי הש"ס אי פליגו רבנן עליה ע"ש. וכן תקשי הכא מנלן דפליגו רבנן על ראב"י ואי מלשון מאן תנא דאריו"ח. הא יש לפרש מאן תנא דמצינו ליה בהדיא הכי. ואולי היה מקובלים דפליגו רבנן על ראב"י בזה באיזו דבר ושקלו וטרו אי לחומרא או לקולא פליגו:

אלא הא דכי אתא רבין אריו"ח שאובה שהמשיכוה כולה טהורה כו'. פרש"י שאפי' כל המקוה מים שאובין דרך המשכה כשר כו'. ובספר דברי אמת בענין מקואות הביא מנזיר דף ל"ח סוף ע"א דמצריך רש"י רביה והמשכה וע"כ שחזר רש"י מפירושו שפירש בתמורה ותמה על התוס' שלא הביאו דברי רש"י שבנזיר ע"ש. והנה למ"ש ביד מלאכי בכללי רש"י ותוס' סי' ו' דפירוש מסכת נזיר אינו מרש"י ז"ל כמו שנראה מהכ"מ בהלכות נזירות שמכנהו בשם מפרש ע"ש. לפ"ז לא מצינו חזרה מרש"י ומסולק תמיהתו על התוס' כיון דהפירוש שבנזיר אינו מרש"י. והתוס' הק' מתענית דף י"ג דהא דאמר הש"ס על הברייתא זו דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט"ב ויוה"כ ואי בחמין טבילה מי איכא בחמין הא שאובין נינהו ולפרש"י הא מצינו טבילה בחמין כגון שהמשיכן. והנ"ל דלכאורה בלאו הא דשאובין א"א לאוקמי שם בחמין משום יוה"כ דאסור. דאף דמשום תענוג היה אפשר להתיר משום מצוה דטבילה בזמנה אי ליכא מקוה דצונן כמו דשרינן בצונן אף דבלא טבילת מצוה אסור ביוה"כ גם צונן עי' בטור שו"ע או"ח ריש סי' תרי"ג. אך גזירת רחיצה בחמין דאסור גם בשבת ויו"ט בין אם הם בכלי או בקרקע אפי' במים שהוחמו בע"ש וערב יו"ט עי' בשבת דף ל"ט ובטור שו"ע או"ח סי' שכ"ו. זהו אסור גם בטבילת מצוה עי' בתשובת ח"צ סי' י"א [הובא בפ"ת יו"ד סי' קצ"ז סק"ב] ודעתו שיאחר הטבילה משום הך איסור עד למוצאי שבת יעו"ש. ובודאי אין להתיר ביוה"כ יותר מבשבת ויו"ט. וע"כ הא דאמר הש"ס הטעם דשאובין משום דזה יכלול גם על ט"ב דא"א טבילה בחמין [גם בא"א בצונן] ועל סתם מקוה חמין דהוא שאובין קאי. ומ"מ א"א לדחות דמיירי בהמשיכן ומשום דאף דבכה"ג היה ניחא הא דט"ב. אבל הא דיוה"כ גם לפי"ז תקשי דעכ"פ הוא רחיצה בחמין דאסור כמו בשבת ויו"ט ולכך הוצרך לדחות דמיירי בחמי טבריה דבזה מותר הרחיצה בשבת ויו"ט כמבואר בגמרא וטור שו"ע שם ובמשכנות יעקב חי"ד סי' מ"ד כתב דאין להקשות מאי פריך טבילה בחמין מי איכא הא מ"ל ע"י השקה למקוה צוננת. דכיון דיש להם מקוה כשר עוד שע"י מטהרין השאובה ודאי אסור לטבול בחמין בתענית וביוה"כ כיון דאפשר בצונן ע"ש. וזה יש לדחות דהא מ"ל במעונג שא"א לו לסבול הצינה כלל. ולמ"ש ניחא דאף דנוקמי בהכי הא דט"ב אבל הא דיוה"כ א"א לאוקמי בשום אופן בחמי האור. וניחא נמי הא דהשיבו התוס' הכא ולטעמך נמי תקשי דמ"ל בחמין בהמשיך י"ט סאין חמין לכ"א סאה מי גשמים כו' וע"ז לא תירצו כלום. ולמ"ש ניחא דמ"מ אסור ביוה"כ רחיצה בחמין. וניחא נמי קו' המשכנות יעקב סי' מ"ג אי במעין לא פסול שאובין מ"ל טבילה בחמין כה"ג ע"ש. ולהנזכר לא יתורץ בזה יוה"כ דנקיט בברייתא. ודע דבא"ז הגדול סי' של"ה איתא כל דברי התוס' וביתר ביאור ושם הובא עוד ראיה מפ"ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו רא"א אם עונת גשמים הוא ישבר פי' לפי שנראה שנתנם לקבל גשמים וה"ל שאובין ולפרש"י מה בכך שהם שאובין ימשכם ולמה ישבר הכלים ודחה ר"י בר' שמואל דמורה לנו בע"א שישבור הקנקנים שלא נתנם שם לקבלה ע"ש. ול"נ לחזק הראיה דאם יש תקנה קלה להכשיר בהמשכה יתסר מדינא לשבור הקנקנים משום בל תשחית וכעין זה כתבתי בספרי שבעת הנרות על התשב"ץ סי' שמ"ז בכלי חרס הנאסר כשחזי להשתמש בו ביבש שיהא אסור לשוברו משום בל תשחית. אך למ"ש הרמ"א ביו"ד סי' ר"א סעיף מ"ו מהמרדכי דאין המשכה מועלת אלא דוקא ע"ג קרקע הראוי לבלוע בה כו' ע"ש [ומה שהרע"ב פ"ב דמקואות משנה ז' בהא דשבירת קנקנים קרי ליה המשכה כיון שמתוך כלים שבורים באו לבור. אינו ענין לדברי המרדכי דבנפל מכלים שבורים ל"צ ראוי לבלוע. והמרדכי לא כתב רק בהיה תפיסת יד אדם בההמשכה מכלים שלמים בזה דוקא צריך ע"ג קרקע הראוי לבלוע]. וא"כ למאי דקרי לאיבוד קנקנים הפסד מועט בב"מ דל"ח ע"ב. א"כ מ"ל שפיר דין המשנה כשכל סביבות המקוה מרוצף באבנים דאם ימשיכה יצטרך לעקור רצפת האבנים ומ"ל שיהא זה יותר הפסד משבירת הקנקנים. ובמה שהשיב ר"י על קו' הר"ש דאינו סוגיית הש"ס לפלוג בסברות הפוכות. דכן מצינו בקידושין דל"ז בהא דרא"א אף החדש נלענ"ד דממה שדחה הא"ז מה שהוכיחו נגד ד' הר"ש מהא דהילמי דשבת דף קי"ג. דדברי הר"ש אינו אלא בפליגי וקאי בפלוגתייהו משא"כ בהא דהילמי ע"ש. מזה יש לדחות גם ההוכחה נגדו מהא דחדש דשם נמי אינו דרך פלוגתא וקיימי בפלוגתייהו אלא דרך בעיא הוא. אך בא"ז דחה דבריו מפלוגתא דאביי ורבא ביבמות דף ל"ז יעו"ש. ובמ"ש התוס' דאין לעשות מקוה כולה שאוב פ"י המשכה דאפי' לפרש"י הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי כו'. ותמה בדברי אמת שם על הר"י כיון דאמורא פסק כרבנן איך נימא אנן הלכה כראב"י ע"ש. והנה בלא"ה ק"ל דמהתוס' משמע לפסוק כן דרך הלכה פסוקה. ובא"ז שם כתב דהר"י מסתפק בזה. וכן בש"מ הכא בהשמטות כתב דר"י מסופק אם מותר לעשות מקוה כולה שאוב ע"י המשכה כדמשמע פשט ההלכה ואף ע"ג דראב"י אוסר מ"מ הלכה כריו"ח או שמא דברי רחב"א עיקר ורבנן לחומרא ע"ש. ומזה נ"ל דכוונת התוס' דגם לפירש"י הלכה כראב"י. היינו לרחב"א דסובר דרבנן לחומרא ודלא כרבין דאפשר דהעיקר כרחב"א ולא מצינו אמורא שיחמיר כרבנן וכמ"ש בש"מ דמספ"ל להר"י הכי. ואולי יש איזו חסרון בדברי התוס':

לפי חשבון כלים כו'. בספר גידולי טהרה בסי' ר"א ס"ק כ"ג חקר במקוה שנפסל ע"י ג' לוגין אי כל המים נתהפכו להיות כשאובין ממש ונפ"מ כשיפול ג"ל מאותן המים למקוה חסר יפסלוהו א"ד דאין פוסלין רק לפי חשבון השאובין שבהם וכ"ת למה לא פירש הש"ס משנתינו אין מ"ש פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כפשוטו. אפ"ל דכל הני דנשנו במשנתינו שנוים כבר במקום אחר במשנה או ברייתא אבל דין זה דאין מ"ש פוסלין אלא לפ"ח לא נשנה עדיין במקום אחר ובפלפולו הביא הא דשם סעיף מ"ד בגג שיש בראשו כ"א סאה מים כשרים וי"ט סאה מים פסולים וירדו בהמשכה הוכשרו כולם ואס"ד דגם הכשרים נהפכו להיות כפסולין איך מהני להו תו המשכה הא קיי"ל שאובה שהמשיכוה כולה פסול א"ו דהכשרים בכ"מ שהם נשאר עליהם שם כשרים ולכך כשהמשיכום אח"כ הוכשר גם השאובים כו' ותו הובא שם הא דרפ"ג דמקואות דסברי חכמים דג"ל שנפלו למקוה חסירה דאינו מתכשר עד ושיצא ממנה מלואו ועוד וכתב דמדינא ראוי להיות כדאמר ר' יהושע דחסר מג"ל אפי' קורטוב כשר מפני שחסרו לו ג' לוגין אלא דא"כ יבטל גזירת ג"ל דרגיל שכל מקוה מתחסר מעט ולכך קבעו השיעור כדי מילואו כו' ע"ש באורך. וצ"ע דלכאורה משמע דאין עצה אחרת למקוה חסרה שנפל בה ג"ל זולת עד שיצא ממנה מלואו ועוד. וכן בש"ע סי' ר"א סכ"ב בהעתיקו דין זה לא הזכיר מעצה אחרת. ואי אין דינה ככולה שאובה. הא מ"ל עצה אחרת אם יפתח צנור מהמקוה וימשיך המים למקום אחר דהג"ל יוכשרו בהמשכה כיון שאין כולה פסולה והיה ראוי לאשמעינן עצה זו. ובש"ך שם ס"ק צ"ט על מ"ש הרמ"א דאם המשיך תחילה מים פסולים ואח"כ הביא עליהם רוב מים כשרים ל"מ דאין המשכה מכשרת אלא כשהיה שם מתחילה רוב מים כשרים. וצ"ל ההסבר כמ"ש לעיל ע"א בד"ה מקוה משום דקמא קמא בטל ונפסלו כל המים וכולה בהמשכה ל"מ ע"ש. וזה ל"ש בנפל במקוה חסירה ג"ל אלא ע"כ דגם בזה נפסל כל המים דאל"כ ה"ל למינקט עצה זו ועל עצה זו לא שייך דיבטל גזירת ב"ל ול"ד לחסר קורטוב מחמת דרגיל שכל מקוה מתחסר מעט. ואולי יש לחלק בין זה לדין דגג שיש בראשו כ"א סאה. דרק במקוה חסירה פסל הג"ל אותה לגמרי אבל מים שבגג שאין שם מקוה עלה לא פסלוה. והנה הר"ש רפ"ג דמקואות הביא התוספתא ופירשה שתי בריכות של ארבעים ארבעים סאה [עם הג"ל שנפלו] זו ע"ג זו ונפל ג"ל מים לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרים שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו ג"ל כלומר כשנפל ג"ל לעליונה וירד מיד לתחתונה ולא אמרינן דהיינו אותן ג"ל השאובין הן נינהו דירדו לתחתונה דא"א שלא יתערבו מעט במי הבריכה העליונה ונמצא שהשלימו מ' סאה של ותחתונה קודם שירדו לה כל הג"ל כו' ע"ש.

ומזה מבואר דלא נפסל כל מי הבריכה העליונה החסירה כשנפל בה הג"ל. אך י"ל דתיתי תוספתא זו כר' יהושע שם במשנה דמכשיר כשחסר קורטוב ומשום דנחסר מג"ל. ואליבי' ודאי לא נהפכה כל המקוה להיות כשאובים ודברינו אינו אלא לחכמים דפליגי על ר"י. ונחזור לעניננו כיון דר"י במשנתינו סובר דאין כל המקוה נהפכה לשאובים ע"י הג"ל וכן מהתוספתא הנזכרת הכי משמע ה"ה כמבואר דמ"ש פוסלין לפי חשבון וא"כ לכאורה ה"מ לפרש המשנה דאין מ"ש פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון כפשוטו וקמ"ל דלא נימא דכל המקוה נהפכה לשאובים כחכמים דסברי הכי. וע"כ צ"ל כמ"ש בגידולי טהרה דגם לחכמים אין כל המקוה כשאובים מדינא. וא"כ י"ל דלא נקיט במשנה אלא במאי דאיכא דאינו סובר כן וכדנקיט בכולהו דלא כפלוני משא"כ בזה דהוא לכ"ע. ובלישנא דיוסף בן חוני בב' וג' כלים פוסל בד' וה' אין פוסלין. עי' בשבת ד' ס' בתוד"ה השתא:

רא"א בית הפרס עושה בית הפרם. פרש"י דעפר בית הפרס מטמאין. והנה בפי' הרא"ש פרק י"ז דאהלות משנה ב' כתב דגם לר"א כשמתחיל לחרוש מן הבקר אינו עושה אלא ק' אמה משום דכל העצמות שהמחרישה טוענת בפעם אחד אינה מוליכתן יותר מק' אמה וכשמתחיל מבית הפרס חוזרת וטוענת עצמות שנדלדלו שמה ומוליכתן ק' אמה ע"ש. וע"כ צ"ל כפירושו דע"כ גם לר"א יש שם בית הפרס והיינו לענין שאם חרש בלא הפסק אינו מטמא יותר מק' אמה. דאל"כ לא שייך אליבי' הלשון בית הפרס אם אין שום נפ"מ בין הק' אמה הסמוכים להקבר להמרוחק יותר מק' אמה. וזה שייך אם הטומאה משום העצם כשעורה. אבל לפרש"י דעפר בית הפרס מטמאן. אי כוונתו אעפר לחוד בלא העצם. גם בבת אחת אף דלא טען העצם או העפר שאצל הקבר יותר מק' אמה עכ"פ העפר שסמוך לגבול בית הפרס הראשון יטעון להלאה וזה יטמא לפרש"י וא"כ מה בין ק' אמה הראשונים להיותר מזה. ועוד מסתמא גם לר"א נטהר בית הפרס ע"י בדיקה כדס"ל לב"ש וב"ה פי"ח דאהלות משנה ד' ולא יחלוק ר"א על רבותיו [ועי' כעין זה בסוטה דף ל"ג ע"א בתוד"ה ור"י] וע"כ דאין טומאה עצמיית בעפר בית הפרס וע"כ מ"ש רש"י דעפר בית הפרס מטמאן. כוונתו מחשש שבעפר נמצא ע"ש. וק"ק דלא נקיט העיקר מהעצם:

תוכן העניינים

מלאכת חושב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה