אור ברסלב

מלא הרועים חלק ב· רבי יעקב צבי יולס

אות ט

אות ח

טעמא דקרא

א

ר"ש דריש טעמא דקרא בב"מ קט"ו דס"ל באלמנה עשירה ממשכנין אותה אפי' בלא מפורש הטעם בקרא:

ב

ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא רק היכא דכתיבא בהדיא יעיי"ש בב"מ דף קט"ו ובסנהדרין כ"א ובסוטה ח' א':

ג

ר' יוסי לא דריש טעמא דקרא פרה פ"ג משנה ז' ועיין ביומא דף מ"ב ע"ב דמפרש שם דת"ק דריש טעמא דקרא ור"י לא דריש ושם ביומא הגי' רבי אך במשניות הוא ר' יוסי:

ד

מדברי הרמב"ם פ"ד מפרה דין ב' משמע דדריש טעמא דקרא וכבר עמד בזה בתוס' י"ט פ"ג דפרה משנה ז' והרב בלח"מ בהלכות מלוה ולוה פ"ג דין א' מסיק שם דרמב"ם פסק כר"ש דדריש טעמא דקרא יעיי"ש שהאריך וכ"כ הב"י באה"ע סי' ט"ז דהר"מ דרש טעמא דקרא וכ' טעם לדבריו וע' במגיני שלמה בסוף הספר בענין דרשינן טעמא דקרא:

ה

רב ששת משמע דדריש טעמא דקרא בקדושין דף כ' ע"ב בעי מיניה ר"ה בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי עיר חומה א"ל ממדרשו של ר"ש כו' ועיין ברש"י שם דר"ש דריש טעמא דקרא ומשמע דרב ששת פסק כוותי' והרמב"ם פי"ב מה' שמטה ד"ב פסק כרבנן דאינו לוה וגואל לחצאין וצ"ע דברוב מקומות פסק כר"ש דדריש טעמא דקרא וכמ"ש באות הקדום:

ו

היה נ"ל דבהא פליגי ר"מ ור"י בסוכה דף כ"ג א' בעושה סוכתו ע"ג בהמה דר"י פוסל דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לז' ור"מ מכשיר דמדאורייתא חזי וכיוצא בזה נחלקו ר"פ וראב"י בשבועות דל"א א' במשחק בקוביא אי חייל עליו שבועת העדות דר"פ ס"ל דחיילא דמדאורייתא חזי וראב"י ס"ל כיון דרבן פסלוהו לא חיילא עליו שבועות עדות ואפשר לומר דפליגי בזה אי דרשי' טעמיה דקרא והוא דבודאי לפי פשוטו דהתורה גילתה לנו בשבועות העדות והוא עד דאינו נוהג אלא בראוי להעיד דהסברא נותנת במי שהוא ראוי להעיד מה"ת הרי חיילא עליו שבועה זו ונתחייב בקרבן והיאך יפקיעו אותו חכמים מזה רק אם נאמר דדרשינן טעמא דקרא הרי ידוע הוא שטעם הקרא שבראוי להעיד מגיע הפסד להתובע במניעת עדותן משא"כ בפסול לעדות לא יועיל עדותו ואינו מגיע הפסד וכן בהך דסוכה אי לא דרשינן ט"ד אמרי' דראוי הוא לז' מדאוריי' אבל אם נדרוש ט"ד שהקפידה תורה שיהא ראוי לז' שיוכל לעלות עליו בי"ט והלא בעושה ע"ג בהמה אין עולין לה ביו"ט ולפ"ז מוכח דר"מ ור"פ לא דרשי טעמא דקרא ורבי יהודה וראב"י דריש טעמא דקרא אך א"א לומר כן דהרי מצינו דר"י לא דריש טעמא דקרא כדלעיל אות ב' ועיין בס' תורת השלמים להגאון בעל ש"י על ה' נדה סי' קפ"ג סי' ק"ד שכ' שם לחד תי' דר"מ דריש טעמא דקרא ובח"א מספרי זה ערך איסור דרבנן אי חשוב אינו ראוי מדאורייתא אות ה' הארכתי בזה ועיי"ש:

ז

רבינא ורב סמא דפליגי בפ"ק דב"מ דף י' דרבינא ס"ל היכא דשליח לאי בר חיובא מחייב שולחו ור"ס ס"ל אף דלאו בר חיובא כיון דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לא מחייב שולחו י"ל דפליגי בהא אי דרשינן טעמא דמקרא ילפינן דאשלד"ע משחוטי חוץ דכתיב הוא או מב"כ דהוי ג"כ כמו מיעוטא כמ"ש בתוס' ישנים בקדושין דף נ"ה ולדעת מהרש"א שם אף התוס' ס"ל כן יעיי"ש ודרשינן טעמא דקרא דלכך אשלד"ע משום דברי הרב כו' והיכא דאינו בר חיובא ל"ש זה ור"ס ס"ל דלא דרשי' טעמא דקרא ולכך אף אי לא שייך האי טעמא אשלד"ע זולת חצר דבע"כ מותיב בה דממילא אינו בכלל המקרא אך עיין בספרי בחלק ראשון ערך שלד"ע שכתבתי שם כמה אנפי בטעם מחלקותן ואין הכרח לומר דפליגי בהא אי דרשינן טעמא דקרא:

ח

היכא אמרינן דלא דרשינן טעמא דקרא היכא דקרא כתיב סתם כגון לא תחבול בגד אלמנה דמשמע אף עשירה לא דרשינן ט"ד למעט המשמעות אבל אי בקרא לא מוכח מידי אי זה הדבר בכלל אי לא וכשנחקור הטעם נוציא מדעתינו שזה אינו בכלל נוכל לדרוש כך נלע"ד מסברא הפשוטה ומצאתי און לי בתשוב' נ"ב שאלה פ' אות ח' אמנם מדבריו לא מוכח רק היכא שבדבר הלז בודאי לא שייך דבר הזה ואנו רוצים ללמוד דבר אחר ממנו אז אנו דורשין טעמא דקרא מה לזה שכן יש בו טעם זה וזהו גורם הדין אמנם מ"מ נראה לי דאף בנדון שכתבתי כיון דאין שום משמעות לומר שזה נכלל במשמעות הכתוב כמו בלא תחבו אלמנה דסתמא כתיב ובודאי נכלל אף עשירה והרי דלר"ש אף בכה"ג דרשינן ואין לעשות פלוגתא רחוקה ובזה נסתר מש"כ הגאון מהמבורג שם בתשו' נ"ב סי' פ"א אות ד' ד"ה ומ"ש דמהוא יתורא דכתיב בשחוטי חוץ למילף בעלמא אשלד"ע לא דרשינן ט"ד לומר דלא ממעטיני' רק היכא דשייך הטעם דברי הרב וד"ה דמ"ש כיון דקרא סתמא כתיב דז"א כיון דאין שום משמעות בקרא למעט בכל דוכתא שלד"ע רק באא"ע דרשינן דאתי למעט גם לעלמא אין שלד"ע א"כ בכה"ג דרשינן ט"ד משום ד"ה וד"ה דמ"ש והיכ' דליש זה הטעם כגון דהשליח שוגג או שאין איסור על השליח בכה"ג יש שליח ועוד בל"ז התם כיון דקרא באמת כתיב בשחוטי חוץ רק באא"ע לגופי' מוקמינן ליה למ"א עכ"פ נאמר מדכתבה התורה כאן ללמוד ממנו למ"א ע"כ מה דלמידין ממנו למ"א דומיא דכאן דמיירי בשהשליח עושה עבירה ג"כ וא"ל דאדרבה איפכא דאם נאמר דמרבינן דומיא דכאן לא הוי צריך לקרא דבל"ז הוי ילפינן במה מצינו ז"א דהא התם הסוגיא אזלא למ"ד ב"כ מלמדין ואי לא דכתיב קרא הוי ילפי' ממעילה וטביחה דיש שלד"ע לכך צריך קרא יתירא בשחוטי חוץ למילף באא"ע לעלמא דאין שלד"ע אבל לעולם דומיא דשחוטי חוץ שהשליח עושה עבירה ועוד נ"ל ברור דדבר הלמד באא"ע ודאי דרשינן ע"ד כיון דאין לנו שום הוכחה דקרא אתי למילף לעלמא רק שהוא מיותר ואינו ענין לגופי' אם כן למה מרבינן לעלמא לכל הענינים כגון הכא דמרבינן לכל השליחות דאין שלד"ע אימא רק לשליחות א' כגון בקדושין וכיוצא בו אין שליח כיון דכל עצמינו שאנו מוציאין אותו למילף בעלמא משום דמיותר אי אתי לאוריי מילתא חדא תו לא מייתר רק דא"א לומר לשליחות אתי לאוריי ולא לשליחות אחרינא דהי מינייהו מפקינן אבל אי לית לן טעמא לאלומי חדא ודאי אמרינן דלהא לחודא אתי:

ט

להרבות על משמעות הכתוב נוכל לדרוש טעמא דקרא כך נלענ"ד מסברא ואבאר לך הדמיון כגון שהתורה הזהירה שלא להרבות נשים למלך הנה דרשינן טעמא דקרא דהטעם שלא יסירו לבו ומחמת זה הטעם נוכל להוסיף שאפי' אחת והיא מסירה אסורה לו אמנם לא נוכל לגרע ולומר דאפי' הרבה ואין מסירות דלא דרשי' ט"ד אלא להוסיף והנה אף שהסברא מכרעת לזה דהא ידעי' ודאי דטעם הכתוב בשביל ההסרה א"כ הקפיד' תורה הוא בשביל ההסרה א"כ אף כשאינו מרבה אם מסירות הרי הוא עובר על הקפידא שהוא התכלית והטעם של זאת המצוה אף שאינו עובר על חומר המצוה שהוא הריבוי מ"מ עובר על האיכות והתכלית של המצוה שהוא ההסרה אמנם כשמרבה אף שאינן מסירות אף שאינו עובר על איכות ותכלית המצוה מ"מ עובר על חומר המצוה ופשוטה שהוא ענין הריבוי ועוד דבאמת אם אנו דורשין טעם המקרא אין אנו אומרי' שהתורה לא כוונה רק לטעם זה כי את מי נועץ ויבינהו ומי עמד בסוד ה' הלא דבריו כאש וכפטיש יפוצץ סלע מקרא א' מתחלק לכמה טעמים רק דאנו אומרים דזהו ג"כ טעם א' מהרבה טעמים של המקרא כיון שהדעת נוטה ומחייב טעם זה וא"כ בזה יש ננוכח להרבות ולומר דאפי' אחת ומסירה דודאי טעם המקרא הוא בשביל טעם זה ג"כ אבל לא נוכל לגרע דבאינה מסירה מותר להרבות דמנ"ל דהטעם הוא רק בשביל ההסרה דלמא יש עוד טעמי' לאסור דריבוי והוא ברור לכל משכיל ומעתה אבאר לך שת"ל כוונתי אל האמת כי דברי רז"ל בענין זה המה מוקשים מאד ולא יתפרשו כ"א עפ"י הקדמה שביארנו דהנה בסנהדרין איפליג' ר' יהודה ור"ש בדף כ"א ר' יהודה ס"ל י"ח נושא אפילו פרוצות וכשירות אפילו אלף (כך הוא בחי' הר"ן לסנהדרין בפי' מילתא דסנהדרין וכ"כ הברטנורא בפי' המשנה) ור"ש ס"ל פרוצה אפילו אחת לא ישא וכשרות י"ח וקאמר בש"ס דר"י לא דריש טעמא דקרא רק הכא דכתיב ולא יסור דמפרש בהדיא טעם דלא ירבה משום לא יסור ור"פ ס"ל דבעלמא דרשינן ט"ד וא"כ לא יסור למה לי אפילו א' ומסירה והנה יש לתמוה על ר"י דדריש מדכתיב לא יסור דמפרש דבשביל כך אוסר הריבוי בשביל ההסרה ודריש לקולא דלכך פרט הטעם דכשאין מסירות מותר לדרוש לחומרא דאי לא כתיב לא יסור רק לא ירבה לא הוי דרשי' ט"ד משום ההסרה ולאסור אפי' אחת ומסירה לכך כתיב לא יסור למיסר אפי' אחת ומסירה כיון דזהו עיקר הקפידא ועכ"פ הו"ל לומר דלא יסור מורה טעם המקרא בשביל ההסרה ואסור אפילו אחת ומסירה ומותר הרבה ואין מסירות דא"ל דא"כ ולא ירבה היכא משכחת לה בסתם נשים אבל בהוחזקה לפרוצה אפי' א' אסורה ובהוחזק לכשירות אפי' הרבה מותר ולמה ס"ל דוקא לקולא ועוד דגם מן הסברא הוא רחוק מאד כיון דלדידי' המקרא בא לפרש טעמא משום הסרה למה לא יחסר א' ומסירה אך לפי מה שכתבתי דלהרבות ולהחמיר על המשמעות דרשי' ט"ד דר' יהודה הוכיח דאס"ד דמקרא בא לאסור א' ומסירה למה לי ולא יסור בנ"ז להרבות הוי דרשי' ט"ד אלא ע"כ למעט אתי דירבה ולא יסור וא"ל דאכתי קשה מנ"ל דאחת ומסירה שרי נימא דאסור דהא אף בלא לא יסור הוי דרשי' להחמיר רק דלא יסור אתי להשמיענו לגרע ג"כ באין מסירות ולא ירבה מיירי בסתם נשים ולעולם במסירה אפי' א' אסור י"ל דר"י הוכיח דע"כ לא ירבה להיתרא אתי בפרוצות דדוקא הריבוי אסור אבל המיעוט מותר דאס"ד לגופא אתי שלא ירבה סתם נשים שהריבוי גורם הסרה לכתוב ולא יסירו נשיו לבבו והנה בזה ידעי' דא' ומסירה אסור והרבה ואין מסירות שרי וגם ידעינן הריבוי בסתם דאסור דבריבוי נשים א"א שלא יסור לבבו וגם הוי ילפינן ק"ו מריבוי כסף וריבוי סוסים דאף דמתיר במיעוט הגם דבמיעוט שייך הטעם דלא ישיב את העם מצרימה אפ"ה אוסר במרובה נשים דאוסר מיעוט היכא דמסירה כ"ש דמרובה אסור בסתם ובאמת זה יש לדחות דהתם המיעוט שרי דא"א בל"ז דכדי מרכבתו וכדי לחלק אפסניא מוכרח הוא משא"כ כאן אסור א' ומסירה דאפשר לו בכשירה, ועוד דהתם אוסר במרובה משום דודאי שייך הטעם משא"כ הכא אך באמת א"צ לכל זה דודאי בריבוי נשים איכא הסרת לב ואי לא הוי כתיב רק ולא יסירו נשיו לבבו הוי ידעינן שלא לרבות ולא ירבה למה לי ש"מ דלא ירבה מיירי מפרוצות ולדייק דהמיעוט מותר בהן וה"פ דקרא דלא ירבה אותן שהן בלא יסור ד"ל נשים המסירות ועוד נראה לי לומר תי' יותר מרווח דרבי יהודה הוכרח לומר דלא יסור אתי רק להרבה ואין מסירות אבל מיעוט ומסירות שרי דהנה הך ולא יסור א"א לפרש רק או שהוא הוראת טעם וענין בפ"ע או שהוא פי' על מה שלמעלה והנה אם נאמר שהוא טעם שבשביל כך אסרת' הריבוי משום לא יסור והנה א"א לומר דמגלה הטעם כדי להסיר הרבה ואין מסירות דהרי כבר כתבתי לעיל דמקרא א' מתחלק לכמה טעמים ואף דלא דרשינן טעמא דקרא להקל אינו משום דמספקינן שמא זהו הטעם אינו אמת רק דילמא יש עוד טעם וא"כ מה בצע שהתורה הודיעה לנו זה הטעם של לא יסור דהא בשביל זה לא נשלל שיש עוד טעם רק נאמר שהתורה הוא תודיע לנו טעם זה בכדי שנאסר א' ומסירה אבל אין בהודעה זו ראיה דהרבה ואין מסירות דכיון דכתב מתחלה סתמא ולא ירבה בודאי יש עוד טעמים דאל"כ למה תני והדר מפרש הו"ל למיכתב ולא יסירו נשיו לבבו אלא ע"כ דמודים טעם זה להוסיף על הריבוי דמתחלה אוסר הריבוי סתם מבלי טעם בכדי שלא נגרע שום דבר כיון דיש טעמים הרבה לד"ת ואח"כ מגלה טעם א' להוציא ממשמעות הריבוי לאסור אף המיעוט הרי מבלי ספק שאם נאמר דלא יסור הוא טעם א"א להתפרש רק להחמיר לאסור א' ומסירה והנה כבר כתבתי דא"א לפרש כן דבלא קרא הוי דרשינן ט"ד אלא ודאי עכצ"ל דולא יסור הוא פי' וגילוי על לא ירבה לומר איזה נשים לא ירבה אותן שיש בהן חשש שלא יסור דהיינו פרוצות אבל כשירות מותר להרבות וא"ש דברי רבי יהודה ודו"ק היטב. אמנם ר"ש ס"ל דרשינן ט"ד אף להוסיף וא"כ אף אי לא כתיב לא יסור הוי ידעינן דהרבה ואין מסירות מותר למעט ומסירות אסור ולא ירבה הוא בסתם נשים אלא ע"כ דלא יסור אתי לאוריי דלא ירבה בלא טעם הוא דא"א לפרש ולא יסור מגלה הטעם דבל"ז הוי דרשינן בין לגרע בין להוסיף רק דלא יסור אתי לאוריי דלא תימא לא ירבה משום לא יסור ומיירי בסתם נשים דיש בריבויין חשש הסרה אלא דלא ירבה הוא גזה"כ והדר קאמר ולא יסור לאסור אפילו מיעוט ואף דאכתי איכא לפרושי גם לר"ש ולא ירבה אותן שיש בהן חשש לא יסור דוקא ולאוריי דמועט שרי אף הפרוצות מ"מ עדיף למדרש לחומרא גם פשט הכתוב יתפרש יותר לר"ש דולא ירבה הוא ענין בפ"ע גזה"כ לאסור ריבוי בנשים והדר קאמר עוד איסור אחר לא יסור לאסור א' ומסירה אבל לר"י א"א לפרש הכי דלא יסור מגלה לאסור הרבוי אפילו בכשרות דלגרע לא דרשינן ט"ד והנה נתבאר עכ"ז סברתי הנ"ל דהיא מוכרחת בודאי אליבא דרבי יהודה ואמר ליה כן לא נמצא ידינו ורגלינו בבהמ"ד לפרש טעמא דרבי יהודה:

י

אמנם עדיין יש לעיין דבאמת לר"י מוכרח הסברא לומר כן דלהוסיף דרשינן וכדפרישית אמנם נחזי אנן לת"ק דמתניתין דס"ל י"ח בין כשירות אינו רשאי להוסיף ובין פרוצות אין צריך לגרע האיך ס"ל בדרשת טעמא דקרא ובפירוש מלת לא יסור והנה בפי' לא יסור יש לפרשו בג' פנים הא' הודעת טעם האסור לרבות בשביל לא יסור ולפ"ז אחת מסירה אסור רבות אין מסירות מותר ות"ק ס"ל בכל ענין אסור ריבוי ומותר מיעוט ואם נאמר דמפרשי בפן הב' כר"י דלא יסור הוא פי' של ולא ירבה דדוקא המסירות אסור בריבוי ולפ"ז אין מסירות מותר הריבוי ות"ק אוסר ואם נאמר דמפרשי בפן הג' דהוא גילוי על לא ירבה דהוא גזה"כ ולא משום הסרה רק דריבוי אסור בכל הנשים דריבוי בלא הסרה אסור והסרה בלא ריבוי ג"כ אסור דולא יסור מילתא באנפי נפשא א"כ אחת ומסירה אסור ולת"ק מותר וכן יש לדקדק היאך ס"ל בענין דרשת ט"ד אי כר"י דלגרע לא דרשינן ולהוסיף לבד דרשינן לימא כר"י ואי כר"ש דבין לגרע ובין להוסיף דרשינן לימא כר"ש ואי ס"ל דלא דרשינן אף להוסיף א"כ י"ל דלא יסור הוא הודעת הטעם או להוסיף לבד אסור א' מסירה או בין לגרע בין להוסיף א' מסירה אסור והרבה אין מסירות מותר וכ"ז אינו כפי שיטתו ונראה דס"ל כר"י דלגרע דרשינן וא"כ ולא יסור אינו הודעה לגרע וא"ל דהוא הודעה להוסיף דא"כ למה לי ולא ירבה הו"ל לומר ולא יסירו נשיו לבבו כמש"ל אליבא דר"י ע"כ דהוא פירוש על הריבוי שלא תטעה כיון דלגרע דרשינן א"כ אי לא כתיב לא יסור הו"א דריבוי דוקא במקום דליכא חשש הסרה אסור הריבוי מטעם אחר שלא נודע לנו כמש"ל דיש הרבה טעמים למקרא א' אבל הסרה אסור בלא ריבוי קמ"ל ולא יסור דאף במקום הסרה לא אסרתי אלא הריבוי ונמצא הפירוש לת"ק כמו לר"י רק דר"י ס"ל דקרא אתי לפרושי דריבוי דוקא במקום הסרה אבל בליכא הסרה מותר הריבוי ות"ק ס"ל דאתי לגלות דאף במקום הסרה אינו אסור רק הריבוי ולא המיעוט אבל באמת אף במקום שאין מסירה הריבוי אסור ודו"ק:

יא

הנה הארכנו בזה המוכרח בפי' השיטה להבין דברי חכמים וטעמיהם שהמה מוקשים לכל מעיין בעומק וגם פי' המקרא לכל מר כדאית ליה והוציאנו לאור איך דלהוסיף דרשינן ט"ד ומבואר מזה דברי' א' לגרע לא דרשינן ולהוסיף דרשינן ולא אמרינן דהוי שני הפכים בנושא א' דבאמת אינו סתירה מטעם שכתבנו דלהוסיף דרשינן דאמרינן טעם זה אמת אבל לגרע במקום דלא שייך טעם זה לא דרשינן דילמא יש עוד טעם שאין ידוע לנו וכהך דהכא שביארנו דלולא לא יסור הוי דרשינן להוסיף א' ומסירה ולא לגרע רבות ואין מסירות וכמו שפירשתי שהוא מוכרח בפי' הסוגיא בין לר"י בין לת"ק:

ויש בזה מקום ליישב לכאורה דברי התוס' בפ' שבועות העדות דל"א א' ד"ה ורבנן דקאמר שם דמשחק בקוביא חייב קרבן שבועות העדות אף דמדרבנן לא חזי מ"מ כיון דמדאורייתא חזי קרינין ביה והוא עד ראוי להעיד והקשו התוס' דהא לקמן קאמר עד מיתה חייב קרבן שבועה ואף דמדאורייתא ע"א פסול לעדות רבנן אכשרוהו ומפסיד ממון במה שלא העיד לאשה שמת בעלה והיתה נוטלת כתובתה על פיו אלמא דאזלינן בתר דרבנן אף דמדאורייתא לא חזי ותי' דבתר תרווייהו אזלינן לחייבו דהתם כיון דמדרבנן מועלת עדותו איכא הפסד ממון והכא אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו כיון דמדאורייתא מהני מחייב עכ"ד ואין טעם לדברים אלו למה ניזיל בתר איפכא וכבר הקשיתי לשאול ע"ז בחלק א' ערך איסור דרבנן אי מקרי ראוי באות ג' ולפמ"ש יש ליישב קצת דהנה באמת זה תלוי אי דרשינן טעמא דקרא כמ"ש שם בח"א ולעיל אות ו' רמזתי ושם נתבאר באריכות והנה לגרע את הפסול דרבנן ממשמעות הכתוב והוא עד דבאמת ראוי להעיד מדאורייתא רק שנדרוש הטעם דקפיד אראוי בשביל שמפסידו ממון אבל אינו ראוי אינו מפסידו דאף אם יעיד לא יוציא ממון בעדותו ולפ"ז ה"ה פסול דרבנן אמנם לגרע לא דרשינן ט"ד אבל לחייב קרבן להוסיף דרשינן טעמא דקרא דהטעם בשביל הפסד ה"ה בעד מיתה כיון דרבנן אכשרוהו איכא הפסד ממון אך קשה בעיני לומר דבכה"ג נדרוש להוסיף דע"כ לא דרשינן להוסיף אלא לחומרא אבל לקולא להביא קרבן אולי הוא חולין לעזרה ומ"מ יש לומר דאף בכה"ג יש לדורשו מן ט"ד דהא הטעם דלהוסיף דרשינן כמש"ל דהא בודאי זה הטעם אמת רק דלגרע י"ל דלאו אהאי טעמא לחוד סמיך דיש כמה טעמים שאין ידועים אצלינו והבן זה:

יב

היכא דמקרא כתיב סתם כגון לא תאכלום דכתיב בשרצים דדרשינן לא תאכילום משמע דאסור להאכיל לכל מ"מ כיון דאי אפשר לומר כמשמעותיה דאסור לכל דא"כ אף בהמה חיה ועוף תיאסר וע"כ שמסרן הכתוב לחכמים א"כ בכה"ג הרשה לנו התורה לדרוש טעמא דקרא וכעין מ"ש בחוה"מ לא מסרן הכתוב אלא לחכמים להודיעך איזה מלאכה מותרת ואיזה אסורה וה"נ כיון דע"כ צריכים אנו למעט משמעות הכתוב ולברר למי אסור להאכיל ולמי מותר ע"כ צריכין אנו לדרוש ע"ד ודו"ק:

יג

עיין יבמות דף כ"ג א' דמשמע דהא דקיי"ל ולד נכרית היא כמוה הוא דוקא למאן דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר לרבות כל המסירין משא"כ למאן דלא דריש י"ל דישראל הבא על הנכרית הולד כמותו ובזה יש ליישב מ"ש רב אסי ביבמות ט"ז ב' נכרי שקידש חוששין לקדושין ופירש"י משום דס"ל דישראל הבא על הנכרית הולד ממזר והקשו בתוספות דהא במשנה מבואר דהילד כמוה ולפי מ"ש י"ל דרב אסי ס"ל דהך משנה אתיא כמאן דדריש טעמא דקרא ורב אסי לא דריש ט"ד אך בקדושין פ' האומר משמע דלא תלי בזה דאפילו למאן דלא דריש ט"ד נפיק ליה דולד נכרית כמוה מכי תהיינה וילדו לו ומיפת תואר עיי"ש:

יד

לר"ש דריש ט"ד אי מפיק מזה אף מהיקש או מגז"ש לכאורה יש להביא ראיה דע"ד עדיף מזה ומפיק מהיקש לגז"ש וראיה מהך דקדושין דכ"א א' הא רבנן הא ר"ש ופירש"י דרבנן גמרי גאולה גאולה מגז"ש ור"ש דריש ט"ד משמע דט"ד מפיק מגז"ש דגאולה גאולה כיון דאיכא למדרש הגז"ש למילי אחרנייתא ולא אמרינן בכה"ג אין גז"ש למחצה כיון דט"ד סותר לזה אך ע"ש בדף כ' ע"ב בתוספות ד"ה גאולתו שכתב דהך גז"ש דגאולתו לאו גז"ש גמורה היא ע"ש וא"כ אין ראיה מכאן:

טו

רבי יעקב דס"ל בב"ק דף מ"ה גומרין דינו של שור שלא בפניו נ"ל דדריש טעמא דקרא דשור לאו בר טענתא הוא ועיי"ש בתוס' ומפיק מהיקש דכמיתת בעלים כך מיתת השור ועיי"ש ובחידושי הארכתי בזה:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה