אור ברסלב

מלא הרועים חלק ב· רבי יעקב צבי יולס

אות ה

אות ד

היקש

א

היקישא עדיף מסמוכין תוספ' יבמות ד"ד ואף דהיקש לקולא וסמוכין לחומרא עבדינן כהיקש ועיי"ש בתוס':

ב

כ י היכא דאמרי' מילתא דאתיא בק"ו טרח וכ' לה קרא כך מילתא דאתיא בהיקישא טרח וכ' לה קרא כ"כ הר"ן בפירוש לנדרים דף ג' ע"א אך היכא דאיכא למדרש דרשי' נמי בק"ו וע' בערך מילתא דאתיא בק"ו:

ג

מהיקישא עונשין אף דאינו מופנה ועיין בספר כפות תמרים ובשושנת העמקים כלל א' ובר"ן נדרים דף ב' ד"ה תיתי במה מצינו:

ד

היכא דאיכא הקישא לקולא ולחומרא לחומרא מקשי' בס' מדות אהרן כתב הטעם משום ספק לכך אזלינן לחומרא ולכך כתב דהיכא דאיכא טעם ללמוד קולא יותר מחומרא מקשינן לקולא והרב בס' שושנת העמקים כלל א' הקשה ע"ז דמקשי' צרת ערוה לחומרא לפוטרה מחליצה ול"נ דלק"מ דבאמת אין הכוונה דאנן אזלי' לחומרא מחמת ספיקא דלפ"ז אם היה לנו עוד ספק היה ראוי שיצטרף זה הספק ונעשה ס"ס וזה לא נמצא בשום מקום דהיכא דנלמד מהיקש לחומרא יהיה אצלינו ספק באופן שנוכל להצטרף עוד ספק ועוד היכא דאיכא חזקת היתר נקיש לקולא וג"ז לא מצינו בשום מקום אלא ודאי דהכוונה כיון שהתורה עשתה היקש וכיוונה בזה ללמוד מהיקש הלז דבר מה מסתמא היה דעתה שנלמוד לחומרא כיון שיש כאן ספק אי נלמוד לקולא או לחומרא ולא לקולא ואם היה דעת התורה שנלמוד לקולא היתה כתבה בפירוש ולא הניחה הדבר על היקש סתמי' שבודאי אנו לא לקיש לקולא ולפ"ז הוי כאילו היקשא בפירוש לחומרא ואין כאן ספק כלל ולכך אף שיצמח אח"כ קולא כגון שנפטרנה מחליצה מ"מ כיון דעיקר ההיקש ע"כ כוונה התורה להאי גיסא למיזל בתר חומרא דצרת ערוה אסורה ולכך הוי כודאי ופטרינן גם מחליצה ודו"ק ובזה יובן ג"כ מ"ש התוס' בב"ק דף ג' א' ד"ה דומיא דרגל וא"ת ונימא איפכא דהא דמקשי' לחומרא הני מילי באיסורא אבל בממונא לא ואומר ר"ת דמדה הוא בתורה ל"ש באיסורא ול"ש בממונא ר"ל דבקושיא היה סבור דהא דמקשי' לחומרא הוא רק מטעם ספיקא שאנו מסופקים בדעת תורה ולכך אזלי' לחומרא וזה ל"ש בממונא ולזה תירצו דמדה הוא בתורה ר"ל כיון דהתורה כתבה בכל היקישים סתם ע"כ היה דעתה שניזול לחומרא לכך אין חילוק בממון לאיסור דהתורה לא נתנה דברים לשיעורין משא"כ היכא דאיכא טעם ומשמעות יותר למיזל לקולא א"כ אין לומר דמדה הוא בתורה למיקש לחומרא דז"א רק היכא ששני הצדדים שקולים אזי אמרי' מדסתמה התורה מסתמא היה דעתה דניליף לחומרא אבל היכא דהצד שהוא להקל מוכרע יותר א"כ לא סתמה התורה כלל ואזלי' שפיר לקולא ודו"ק. ואף לדעת הרמב"ם דספק מה"ת להקל וא"כ אפשר לומר דהא דכתבה התורה סתמא היה דעתה להקל שהרי בכל ספקותיה אזלי' לקולא אך ז"א דאטו מה"ת אין הצד החמור עדיף מן הקל ובודאי ראוי גם מן התורה שנחמיר על עצמינו יותר ממה שנקל באיסורין והראיה שצותה לפרוש אף משערי היתר כדי שלא נבוא לאיסור והוא במה שאמרה קדושים תהיו כמ"ש הרמב"ן אך היכא דאסרה לנו דבר מה כגון חלב ודם ושאר איסורים אם יפול לנו ספק בדבר אחד אם הוא חלב או לא התורה התירה ספק זה דלא אסרה אלא הוודאי חלב ולא שנעשה ספיקו כודאי אף שדעת תורה ג"כ שנחמיר על עצמינו ובעל נפש יחוש לעצמו מ"מ אין מציאות בזה לאסור כוודאי שאף אם נחמיר לא יהיה אלא ספק שהרי אם יהי' נודע לבסוף שהו שומן בודאי הוא היתר וכיון שאין בזה מציאות לאסור כוודאי אמרי' שלא אסרה תורה אלא הודאי והספק לא היה בכלל האיסור אבל הכא בענין ההיקש שאינו מוכרע לא להקל ולא להחמיר ודאי אם ניזיל לחומרא יהיה איסור ודאי כיון דאמרינן דהכי דעת תורה להקיש לחומרא וזה ברור למבין ועוד דלא הקילה בספיקא רק בדבר שאינו תלוי בדעתינו רק במציאות החתיכה אם הוא חלב או שומן אבל בדבר התלוי בדעתינו להקיש ענין להקל או להחמיר ודאי דעת תורה שנקיש לחומרא ודוק:

ה

קי"ל דאין היקש למחצה אך דוקא בדבר הנאמר בפירוש בתורה בא' מהן אזי מרבינן אותו גם לשני דאין היקש למחצה אבל מידי דידעינן בא' מהן מצד הסברא ולא נכתב בפי' כגון הקישא דהויות דאיתקש להדדי וא"כ נימא דקטנה לא תתקדש בכסף ושטר כי היכא דאינה מתקדשת בביאה מחמת היקשא דהויות אך כיון דהך דאינה מתקדשת בביאה לא נכתב בפי' בתורה לא מרבינן לה לאידך כיון דהכא לא ידעינן לה אלא מסברא כ"כ בפנ"י ריש קדושין ובק"א שם אות א' ועדיין הניח שם בצ"ע הך דקטנה למה מתקדשת בכסף ושטר כיון דלא שייך בה ביאה ואף אי נימא דבכה"ג דידעינן מסבר ל"ש אין היקש למחצה מ"מ הך דאיתקש הויות להדדי עדיף מהיקש ומשמע דכל מה שיש בזה יש בזה יעיי"ש בק"א:

ו

ולענ"ד נראה דנ"ש אין היקש למחצה רק בדבר ששייך בשני דברים אשר בהיקש רק דאנו ממעטין אותו בדבר א' או מקרא או מסברא אבל אם דבר זה לא שייך כלל בדבר זה כגון ביאה בקטנה פחות מג' דאין אנו אומרים שאין קדושי ביאה מועילים בה רק דלא שייך בה כלל ביאה דאין ביאתו ביאה כלל נמצא דלא שייך לומר כמו דקדושי ביאה ל"ש בה ה"ה קדושי כסף ושטר דאטו ביאה אנו ממעטין אותו שלא תועיל אף דהוא במציאות רק שאנו אומרים דל"ש בה ביאה כלל ואין כאן ביאה והיאך נאמר דאין היקש למחצה דכסף ושטר נמי לא תועיל בה דהא כסף ושטר שייכים אצלה כמו בגדולה ומה דביאה אינו מועיל בה אינו מצד גריעות הביאה שלא תוכל לתפוס בה לקדושין רק מצד גריעות הקטנים דל"ש בה ביאה כלל ואין בזה ענין לומר כי היכי דקדושי ביאה ל"ש בה ה"ה קדושי כסף דודאי אי הוי בקטנה במציאות ענין הביאה היתה מועלת בה ודומה לזה דאמרינן דמהני שליחות בקידושי כסף ושטר ולא אמרינן הואיל וקדושי ביאה אינן בשליחות ה"ה כסף ושטר ועוד יש להביא סעד לזה למה שאמרו בקדושין דף ב' מה לאמה שאין קנינה לשום אישות ולא שייכא בה ביאה עיי"ש היטב ותבין וסברא זו נכונה וברורה מאד ועיין קדושין ה' בתוספת ד"ה מה הוי' ולענין ביאה ליכא למימר שלהתרחק ממנה הוא מגרשה יעיי"ש מכל זה תבין דהיכא דאין הדבר שייך כלל באיזה צד מההיקש לא ילפינן לאידך דשייך בה הא מילתא והבן:

ז

ובגוף הדבר ומש"כ הפנ"י דבמילתא דתליא בסברא א"ל אין היקש למחצה הנה התוספת קדושין ג' בד"ה ואשה, בפחות מש"פ בסוף הדיבור שהקשו נילף ע"ע מהיקש דאשה דלא מקניא בחליפין משמע דאף במידי דתליא בסברא אמרינן אין היקש למחצה דהא דאשה לא מקניא בחליפין מסברא ידעינן דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה והפנ"י כתב שם בחידושיו באמת ליישב קושיית התוס' משום דהוא מילתא דתליא בסברא ועיי"ש אך י"ל דגם התוס' מודים דבתליא בסברא א"ל אין היקש למחצה והתוספות לשיטתייהו שם באותו דיבור דחולקים על רש"י ולא גרסי פחות מש"פ לא מקניא נפשה רק לא מקניא וכתבו דהוא מצד הדין משום דבעינן כסף ופחות מש"פ אינו כסף ואם כן אינו מצד הסברא רק כאילו כתיב בהדיא כיון דילפינן בגז"ש דבעינן כסף ואפשר שמחמת מה סמכו התוספת קושיא זו דניליף ע"ע מהיקשא למה שכתב מתחלה לסתור דעת רש"י ועיי"ש דלשיטת רש"י לק"מ דלא מצינן למילף בהיקשא כיון דהוא מידי דתליא בסברא משא"כ לשיטתם ועיין שם ודו"ק:

אף באמת גם לשיטת התוס' הא מילתא דתליא בסברא הואיל וחליפין הם בפחות מש"פ לכך אף בש"פ אינם מטעם כסף אלא קנין אחר וזהו אינו מבואר בקרח רק מסברא אמרינן כן ועיין שם היטב:

ח

התוס' שם תירצו דריבוי קנינים ילפינן מהיקשא ולא מיעוט קנינים וכן כ' שם דלהחמיר נאמר גז"ש ולא להקל ועיין שם ודבריהן צריכין ביאור ואבאר לך בקוצר דחכמינו ז"ל היו מקובלים בהיקש זה אם נאמר לרבות הקנינים או למעט וכן בגז"ש וכן היו מקובלים אם נאמרו להקל או להחמיר ולפעמים נאמרה לשניהם להקל ולהחמיר אכן אנן לא ידעינן רק אם נמצא היקש שהובא בש"ס רק לרבות קנינים כגון היקשא דאמה עבריה לאשה שהוא מובא בש"ס לרבות קניני אשה שתהא נקנית בהם לבעלה אזי אין אנו יכולין למעט קנין חליפין מעברי' מהיקש דאשה מטעם אין היקש למחצה די"ל דלא ניתן ההיקש רק לרבות קנינים נמצא דל"ש לומר אין היקש למחצה דבאותו צד שניתן ההיקש באמת אינו למחצה דהיינו בצד ריבוי קנינים אינו למחצה והבן מיהו נ"ל דבענין הריבוי אם יש איזה ענין למעט שפיר מקשינן ואסברא לך בההוא דקדושין ט' א' ב' שטר אירוסין שכ' שלא שמה אינה מקודשת מהיקשא דויצאה והיתה מה יציאה לשמה כו' ואין לומר שלא ניתן ההיקש כי אם לרבות קנינים ולא למעט קנינים דהתם באמת הוא באותו הריבוי שאנו מרבין קנין שטר בקדושין בהיקש דיציאה אזי אמרי' אין היקש למחצה כמו דהכא בעינן לשמה ולא שייך לומר דלא ניתן ההיקש רק על ריבוי ולא על מיעוט דהכא ג"כ על הריבוי אנו דנין ובאותו ענין מקשינן שיהא דומה לריבוי קנין אשר בגיטין דבעי' לשמה והבן זה ואפשר לזה כיון רש"י ז"ל שם ט' ב' ד"ה הדר פשטה ויצאה והיתה שהרי עיקר השטר שקונה באשה כו' יעיי' שם ואפשר שכיון למש"כ ודו"ק היטב ועפ"י סברת התוס' הלזו יש ליישב קושיית הפנ"י שכתבנו לעיל אות ה' דלא תתקדש קטנה בכסף ושטר הואיל ואינה מתקדשת בביאה ולפמ"ש י"ל דלריבוי קנינים אתקיש הויות להדדי ולא למעט קנינים ודו"ק:

ט

אף דאמרינן בפ' כל שעה דף כ"ד כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי מ"מ בהיקש אף דאיכא למדרשי' לשאר מילי מוקמינן ודרשינן ליה גם כן ללאוי יתירי לעבור בב' לאוין משום דאין היקש למחצה הר"ן בנדרים ד' ג' ב' ד"ה אמר מר:

י

היכא דדבר הנלמד בהיקש לא כתיבא להדיא רק דאתי' מדרש' מיבעיא לן אי אמרינן אין היקש למחצה ואסברא לך כגון בהך דאיבעיא לן בפ"ק דנדרים דף ו' ז' אי יש יד לפאה ולצדקה כיון דאיתקוש לקרבנות או דילמא כי איתקש לבל תאחר ולא לענין יד וכ' הר"ן שם ואע"ג דאין היקש למחצה שאני פאה וצדקה דלא כתיבי בהדיא רק מדרשא אתיין ר"ל דאם היה לענין בל תאחר כתיב להדיא בתורה דקרבנות עובר בב"ת ובפאה וצדקה עוברים ה"א כי היכי דהיקישן לענין בל תאחר ה"ה לשא"ד דאין היקש למחצה אבל כיון דלא כתיב פאה וצדקה להדיא רק מדרשא אתיין מעמך זה לקט שכחה ופאה בפיך זו צדקה אזי מיבעיא לש"ס אי גם בזה אמרינן אין היקש למחצה אך לפי המסקנא נראה דאף בזה אמרינן אין היקש למחצה כיון דמסקינן שם את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה וכבר כתבו הפוסקים דהיכא דנקיט את"ל נפשטה האיבעיא וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' מתנות עניים דיש יד לצדקה וכן בפ"ב מה' מתנות עניים די"ג פסק דיש יד לפאה וע"כ מטעם דס"ל אין היקש למחצה אף דאינו מפורש ובזה מיושב מה שהקשה, שם בכ"מ בפ"ב מה' מת"ע למה פסק יש יד לפאה כיון דאין האת"ל מפורש אך לפמש"כ כיון דעיקר האיבעיא אי אמרינן אין היקש למחצה וכיון דאח"כ בצדקה קאמר את"ל יש יד דאין היקש כו' הרי מפורש באת"ל דאין היקש למחצה וה"ה לענין פאה יש יד דתלי ג"כ בזה דאין היקש למחצה ונמצא דקי"ל דאף בדבר שאין מפורש אין היקש למחצה:

יא

אף דאין היקש למחצה מ"מ היכא דבלמד אין סברא ושייכות לומר הך דינא אף דהיקשו למלמד לדינים אחרים אין למידין גם זה מהיקש כיון דלא שייכא ודבר זה תלוי אי יש שאלה בהפרה דמבעיא לן בנדרים ס"ט א' ועיי"ש בר"ן שכ' דאף בהפרה ל"ש שאלה כיון דאיתקש להקם ומיבעיא לן מי אמרי' נהי דלא שייכא שאלה בהפרה מ"מ אתקושי אתקש להקם א"ד למילתא דהפרה לא חזי' ליה לא אתקיש ומסקי' מדר"י דלענין שאלה לא איתקש והיינו מטעם דלא אמרי' אין היקש למחצה דאין לזה הדין שייכות בכאן בלמד הזה ועיי"ש היטב:

יב

בצל"ח פסחים כ"ח ב' ר"ל דאף דאמרי' אין היקש למחצה דוקא בסגנון א' כגון היכא דהיקש ללמד חמץ ומצה אזי למידין כל דבר חמץ ממצה אבל שנאמר כיון דאין היקש למחצה ניליף להיפוך ג"כ מצה מחמץ זה ל"א די"ל דההיקש רק ללמד חמץ ממצה ולא מצה, מחמץ וע"ש ולכאורה זו סותר למ"ש בקדושין דף ה' א' אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה ופריך ולקיש נמי יציאה להויה אלמא דאף להיפוך מקשינן וכן בפסחים כ"ה ב' מקיש רוצח לנערה מאורסה ונערה מאורסה לרוצח וקשה כיון דבהיקש מבואר להיקש נערה המאורסה לרוצח דכתיב כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש. אם כן מנ"ל ללמוד בהיפוך להקיש רוצח לנערה המאורסה ואי משום דאין היקש למחצה הלא לסברת הצל"ח כיון דאינו בסגנון א' ל"א אין היקש למחצה אך י"ל דרש"י נזהר בזה במ"ש כרוצח כנערה כמו כעם ככהן עיי"ש וצ"ע:

יג

קיי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וכתבו התוספת בב"ק ד"ג ע"א ד"ה דומיא דמדה הוא בתורה ל"ש באיסורא ול"ש בממונא והרשב"א בחי' ב"ק דדוקא בנזקין ספיקא דידהו להחמיר לכך מקשינן לחומרא אבל בעלמא מקשי' לקולא ולתי' הב' שתי' שם אף בנזקין אמרי' לקולא יעיי"ש ועיין בספר באר יעקב בכללות הסוגיות כלל ל"ז שכתב דדוקא בדבר הנלמד בלתי היקש ס"ל לרשב"א דלקולא דיינינן אבל בהיקש מודה דלחומרא מקשי' כדעת הר"ת בתוס' הנ"ל אך כתב בעצמו שם שזהו דוחק:

יד

דעת הריטב"א דבקרבן ל"א לחומרא מקשי' כיון דאי אמרי' לחומרא מביא קרבן והוי חולין בעזרה ועיין בס' באר יעקב בכלל מ"ה שהביא ראיה לדבריו מתוס' שבת כ"ח:

טו

אף דקיי"ל לחומרא מקשינן מ"מ היכא דאיכא סברא למילף יותר מזה ההיקש דלקולא אז ילפינן לקולא כדאיתא בחולין קל"ו ב' ולילף צאן צאן מבכור לחומרא מסתברא ממעשר הו' למילף כו' עיי"ש ואף דהתם בגז"ש בהיקש כן:

טז

ומצינו עוד רבותא יתירא דהיכא דאיכא סברא לדחות ההיקש דחינן ההיקש כדאיתא בקדושין דף ל"ד א' בתוס' ד"ה גברי שהקשו דהא גם בת"ת כתיב למען ירבו ימיכם ותי' דכיון דבת"ת כתיב קרא מפורש למעט נשים אזי דחינן הסברא דגברא בעי חיי אבל במזוזה דלא כתב קרא להדיא רק היקשא דחינן ההיקש מפני הסברא דגברא בעי חיי אלמא דסברא דוחה ההיקש לגמרי ובאמת מצינו כמה פעמים דהיקש וגז"ש הוי כקרא מפורש כדאיתא בשבת דף צ"ז א' ואלא הא גמיר גז"ש פירש"י וא"כ לא כסתו התורה דהוי כמפורש אלמא דגז"ש הוי כמפורש וכ"ש היקש דעדיף מגז"ש ובתוספת קדושין דף י"ד ב' ד"ה ולא אזנו שכתב דהוי ילפינן מגז"ש דשכיר שכיר אע"ג דלא מצי למימר אהבתי עיי"ש ומשמע דדרשינן גז"ש אף לעקור הסברא ולא עוד דהתם הגז"ש אצטריך לכמה מילי אחרנייתא כדאיתא בסוגיא שם רק דאמרי' אין גז"ש למחצה ובזה עקרינן הסברא כ"ש דהיקש או גז"ש גמורה עוקר הסברא ואיך כתבו בתוספות קדושין דף ל"ד הנ"ל דמשום הסברא דחינן את ההיקש לגמרי ואין לומר דהך דבעי אהבתי את אדוני שכתב התוס' בקדושין דף י"ד ב' אינו סברא גמורה ולכך דחינן לה מפני גז"ש ז"א דהא בקדושין כ"א ב' גבי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ומקשה בש"ס למה לי הך טעמא תיפוק ליה דבניו' אהבתי את אדוני משמע דהך טעם דאהבתי את אדוני עדיף מסברא גמורה דהא הך סברא מפני שנעשה בעל מום סברא גדולה הוא כמ"ש שם בש"ס למוחזק שבמשפחתו אלמא דהך אהבתי עדיף מסברא גדולה ואיך דחינן ליה מפני גז"ש אף דהגז"ש נדרשת לכמה דברים אחרים ובאמת קשה ג"כ מהש"ס שאם קדושין דף ט"ו א' דאיתא שם אבל מכרוהו ב"ד דעביד אסורא אימא נקנסי' אלא דאינן גז"ש דשכיר שכיר אא סברא בעלמא ובקדושין דף י"א ב' בתוספת ד"ה והרי טענה כתב שם דדחינן הך כללא דכסף האמור בתורה הוא כסף צורי משום דאין היקש למחצה אלמא דדחינן כלל מפורש דודאי עדיך מסברא בשביל אין היקש למחצה גם מדברי רש"י שם שחולק אינו רק משום דנוכל לומר כי אתא היקשא למה כלים שנים אף כסף משמע הא אי לא תוי מצי לאוקמא ההיקש לד"א היה ההיקש דוחה הכלל דכסף האמור בתורה כו' כ"ש דהיקש דוחה סברא בעלמא ונ"ל דבהא פליגי אביי ורבא בקדושין דף ה' א' במ"ש שם ונקיש נמי יציאה להויה מה הויה בכסף אמר אביי יאמרו כסף מכניס כו' רבא אמר קרא וכ' לה כו' נראה דלאביי סברא דוחה היקש ולרבא אין סברא דוחה היקש ולכך הוצרך ללמוד מוכתב לה. ובזה יתיישב קושיית התוספת בקדושין דף צ"ו א' ד"ה תפילין גופייהו דהקשו דסוף סוף ניליף קרחה מתפילין דאין גז"ש למחצה דר"ל דאביי ורבא שם לשיטתייהו דאביי לשיטתיה דס"ל דסברא דוחה ההיקש שלא לומר אין היקש למחצה וה"ה דסברא דוחה גז"ש שלא לומר אין גז"ש למחצה ושם איכא סברא דכתיב כי עם קדוש אתה דמרבה נשים כמ"ש התוספת שם בד"ה אי לאו גז"ש עיי"ש ורבא לשיטתיה דס"ל אין סברא דוחה ההיקש וה"ה גז"ש ואמרינן אין גז"ש למחצה עייש"ה אך קשה מקדושין מ"ב ב' דיליף במעילה חטא חטא מתרומה דיש שליח לד"ע והא הך דג"ש דחטא חטא צריכי לכמה דברים אחרים כדאיתא במעילה וכמ"ש רש"י שם אלא משום דאין גז"ש למחצה ואמאי נימא דהסברא דדברי הרב ודברי התלמיד מפיק מהך דאין גז"ש למחצה (ועיי"ש בתוספה דמיירי בנזכר שליח ושייך ביה דברי הרב כו') וקשה לאביי וצריך עוד לעיין בכלל זה הרבה ליישב כל המקומות על מכונם:

יז

ג' מיני היקשים יש הא' מה דכתיב בחד קרא תרי ענינים כהך דאחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה הב' ו' מוסיף על ענין ראשון דהוי הקישא הג' היכא שהקשו הכתוב בפירוש כהך דואת השני יעשה עולה כמשפט חולין כ"א והך דכאשר יורם מזבח השלמים ועיין לקמן אות י"ט ועיין מש"ל בערך אי י"ג מדות ניתנה לדרוש מעצמן אות ז' דאף אם נאמר דכל המדות לבד מק"ו לא ניתנו לדרוש מעצמן מ"מ בהך היקשא דכתיב מפורש בתורה להקיש דכתיב כמשפט לזה א"צ קבלה מסיני:

יח

דעת הרב בס' גינת וורדים כלל י"ג דאף למ"ד גז"ש עדיפא מהיקשא דוקא מהיקש שאינו מפורש דהיינו הב' היקשים הראשונים שכתב באות הקדום אבל בהיקש הג' שמפורש דכתיב כמשפט בכה"ג ודאי עדיף מגז"ש דמ"ט גז"ש עדיפא משום דהיקש ניתן לדרוש מעצמו אבל היכא דמפורש בקרא ההיקש אזי ההיקש עדיף עכ"ד:

יט

ויש להסתפק אי עדיף היקש מפורש אף מגז"ש מופנה ולכאורה י"ל דבכה"ג גז"ש עדיף כיון דמופנה הוי כמפורש בקרא וכמ"ש רש"י בגיטין מ"א אך י"ל דשוין הם דהא אף ההיקש מפורש בקרא וי"ל היכא דגז"ש מופנה מב' צדדים עדיף מהיקש מפורש דבהיקש מפורש כגון כמשפט עדיין לא ידעינן צד המלמד דלא נדע אי כמשפט חטאת בהמה או כמשפט חטאת העוף אבל בגז"ש מופנה מב' צדדים הרי כאלו מפורש בקרא צד הלמד והמלמד מיהו הך היקשא דכאשר יורם משור זבח השלמים ג"כ הוא מבאר ב' הצדדים ושוה לגז"ש ונ"ל דהך היקשא דכאשר יורם לאו היקשא הוא כלל דהוי כמפורש בקרא להדיא וראיה לזה מסוגיא דזבחים דף מ"ט ב' דקאמר דלכך כתב כאשר יורם לאוקמא באם אינו ענין על פר העלם דבר דלהוי כמפורש בגופא דפר העלם דבר כי היכי דמצינן למיגמר מפר העלם דבר שעיר ע"א דאי הוי היקש קי"ל דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ועיי"ש היטב ותבין דזהו לא חשיב היקש כלל רק כמשפט ועיין מ"ש בערך תורת הקדשים אות ה' שפירשנו שם הסוגיא דזבחים הנ"ל באופן אחר באופן שי"ל דגם במפורש להדיא הוי היקש יעיי"ש:

כ

מצינו בהיקש שצריך להיות מופנה ביומא דף נ"ח א' לא יאמר למטה בשעיר דלא צריך דגמיר ממטה דפר למה נאמר לאקושי על ללפני כו' אדרבא לא יאמר למעלה בפר למה נאמר לאקשויי לפני לעל ופירש"י ד"ה למה נאמר לאקושי לפני דפר לעל דפר שהמופנה בא ללמד וכוונת רש"י במ"ש שהמופנה בא ללמד דקשה לו בסוגיא זו למה הוצרך המקשן לומר אדרבא לא יאמר למעלה בפר ה"ל להקשות אף לפי הסברא דידיה דלא יאמר למטה בפר ויקשה דמנ"ל דההיקש בא לאקושי על ללפני אדרבא שמא ההיקש בא לאקושי לפני לעל ובפרט דקי"ל לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וי"ל ההיקש הוא לחומרא שצריך שיגע דוקא בכפור' לכך תי' רש"י דלעולם המופנה בא ללמד וא"כ ברישא דאמר לא יאמר למטה בשעיר א"כ למטה הוא המופנה א"כ ע"כ למטה הוא הלמד ולא המלמד וע"כ צ"ל לאקושי על ללפני וע"כ לא היה יכול להקשות אדרבא דלמא מקשינן לפני לעל כיון דלפני הוא המופנה ללמד הוא בא ולא להיות למד וע"כ צריך להקשות לא יאמר למעלה בפר כו' ולמה נאמר לאקושי לפני לעל כיון דעכשיו על הוא המופנה כך הוא כוונת רש"י ונמצינו למידין מסוגיא זו שני דברים א' דאף היקש צריך להיות מופנה והב' דלעולם המופנה בא ללמד ולא להיות למד וקשה לי על הכלל ב' דמופנה בא ללמד ולא להיות למד מיומא דף פ"א א' לא יאמר עונש בעינוי למה נאמר מופנה להקיש ולדון ממנו גז"ש מה מלאכה ענש והזהיר אף עינוי ענש והזהיר הרי דעינוי הוא מופנה אעפ"כ הוא למד ולא מלמד תו קשיא לי ממ"ש בנדה דכ"ב ב' לר' ישמעאל מאי איכא בין מופנה מצד א' למופנה מב' צדדים ומשני דנ"מ דהיכא דאיכא מופנה מצד א' ומופנה מב' צדדים שבקינין מופנה מצ"א וילפינן ממופנה מב' צדדים ואלו לסברת רש"י דהמופנה בא ללמד דוקא למה הוצרך לומר נ"מ היכא דאיכא מופנה מצ"א הלא מינה ובה איכא נ"מ דבמופנה מצ"א לא גמרינן המופנה משאינו מופנה רק האינו מופנה מן המופנה משא"כ במופנה מב' צדדין גמרינן תרווייהו מהדדי ויש ליישב דע"כ לא כ' רש"י שהמופנה בא ללמד אלא למעט שהמופנה יהיה להיות למד לחוד דא"כ הו"ל להפנות המלמד ולא הלמד אבל היכא דכבר המופנה הוא מלמד יכול אח"כ להיות למד ועדיין צריך ישוב בזה:

כא

ר"ש ס"ל דאין דם שחיטה מכשיר ול"א אין היקש למחצה וכתבו התוספות בחולין ל"ה ב' כיון דכתיב תשפכנו כמים לא אתקוש למים אלא לענין שפיכה דלא ליבעי קבורה ולא כיסוי אבל לא לענין הכשר דל"ש מידי לשפיכה ולפ"ז רבנן דילפי גם להכשר ס"ל דאין היקש למחצה אף בכה"ג ולא אמרינן כיון דכתיב תשפכנו למידי דשפיכה אקשי' ולא לדבר אחר וקשה דבב"ק נ"ד ב' קאמר אלא מעתה אדם ליתסר בכלאים ומשני למען ינוח עבדך להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וצ"ע:

כב

היכא דא"א להקישו לגמרי לחבירו אזי לא מקשינן אף מה דאפשר להקיש כ"כ התוס' יבמות פ"ו א' ד"ה אף והענין דשם היקש בפסוק מעשר ראשון לתרומה וס"ל לר' מאיר דההיקש מורה כי היכי דבתרומה אסורה לזרים כך מעשר ורבנן סברי דהיקש כי היכי דתרומה טובלת כך מעשר והקשו בתוספות לימא אין היקש למחצה וכ' כיון דלא אפשר לאקושי לגמרי לתרומה דהא תרומה אסורה ללוים ומעשר מותר לכך לא מקשינן ליה כלל אף לענין איסור זרים עכ"ד נמצא לפ"ז פליגי רבי מאיר ורבנן בהא מילתא דלרבי מאיר אף דלא מצי לאקושי לגמרי מכל מקום מקשינן מה דאפשר כמו הכא דא"א להקיש מעשר לגמרי לתרומה לאסור אפי' ללוים מכל מקום מקשינן עכ"פ לאסור לישראלים ורבנן סברי דלא מקשינן כלל כיון דלא מצי לאקושי לגמרי:

כג

עוד כתבו התוספות שם דמסתבר לאוקמא היקשא אמאי דאסר קרא בדוכתא אחריתא כמו טבל דילפינן לאו מלא תוכל לאכול בשעריך ואית בהו לאו ואתי היקשא לאתויי נמי מיתה אבל לאוקמי בה אסורא דלא אשכחן לא מקשינן עכ"ל ודברים אלו אין מובנים לי כלל דטובא אשכחן דילפינן מהיקש אסורי דלא אשכחן לה במקום אחר רק מההיקש ילפינן לה:

כד

י"ל אף דאין היקש למחצה מ"מ י"ל דלא אקשינהו אלא לחומרא ולא לקולא וכמ"ש התוספות ביבמות ח' א' ד"ה רבא דלענין אסורא אקשינהו דבהכי איירי קרא ולא לענין היתרא מיהו הש"ס שם קאמר דסד"א תיתי מהיקשא להיתרא מאשת אח ש"מ דס"ל דאמרינן אפילו לענין היתרא אקשינן ונמצא דבר זה מחלוקת אמוראים רב אחא מדיפתי ורבינא ס"ל שם דאפי' להיתרא עיי"ש דא"ל ר"א מדיפתי מכדי איכא לאקשינהו ואפי' רבינא לא מהדר ליה רק כיון דאיכא היקש לחומרא לחומרא מקשינן אבל אי לא הוי היקש לחומרא גם הוא מדה דגם לקולא מקשינן ודע דהא דכתבו התוס' דלרבא לא מקשינן לקולא היינו היכא דקרא לא איירי כי אם לאיסורא כמ"ש התוס' דבהכי איירי קרא והיינו היקשא דהתם כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות הנה ההיקש מיירי באיסור ולא בהיתר אבל בסתם היקש דלא נכתב בו לא חומרא ולא קולא י"ל דלכ"ע מקשינן בין לקולא בין לחומרא וראיה מדברי התוס' קדושין דף כ' ע"ב ד"ה שכ' דלאו גז"ש גמורה הוא דאי גז"ש גמורה הוא מאי קאמר לקולא לא אמרינן כיון דהוי גז"ש הוא בין לקולא בין לחומרא עכ"ל אלמא כיון דבהך קרא לא כתיב קולא וחומרא רק גאולתו גאולתו גמר ילפינן בין לקולא בין לחומרא וה"ה בהיקש דאיכא למ"ד דהיקש עדיף מגז"ש ואפי' למ"ד גז"ש עדיפא מ"מ בהא לא מסתבר לחלק כיון דכמו דאין גז"ש למחצה כך אין היקש למחצה ונראה דגם היכא דמפורש בחד צד מגז"ש לקולא ולחומרא ובחד צד רק לקולא או רק לחומרא מ"מ כיון דבחד צד מפורש בין לקולא ובין לחומרא גמרינן בין לקולא ובין לחומרא כמו בהך דגאולתו גאולתו דקדושין דבשדה אחוזה כתיבא כדי גאולתו ויש בזה קולא וחומרא קולא דגואל וחומרא דאינו גואל לחצאין דכתיב כדי ובעבד עברי כתיב ישיב גאולתו הוי קולא לבד ואעפ"כ כ' התוס' דגמרינן בין לקולא ובין לחומרא (ועיי"ש דף כ"א א' בעי מיניה ר"ה ב"ח מרב ששת המוכר בית בערי חומה נגאל לקרובים גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמרינן א"ד כי כתיב גאולה לחצאין הוא דכתיב בקרובים לא כתיב עיי"ש ברש"י ומשמע דהגז"ש זו לא נכתב כ"א לחומרא ולא גמרינן מיניה קולא ומשמע דבגז"ש לא גמרינן רק להך מילתא דכתיב בה ואפשר משום דהתם לאו גז"ש גמורה הוא כמ"ש התוס' הנ"ל). היוצא מזה דהיכא דכתב בהיקש או בגז"ש סתם או שהוזכר בחד צד קולא וחומרא אזי גמרינן מהדדי קולא וחומרא אף דבצד א' לא הוזכר אלא קולא אבל היכא דההיקש או הגז"ש לא מיירי אלא מקולא לבד או מחומר לבד לא גמרינן אלא קולא לחוד או חומרא לחוד ובאמת עדיין יש להסתפק בזה היכא דההיקש הוא לקולא אם נקיש גם לחומרא די"ל דע"כ לא כתבו התוס' אלא דאם ההיקש הוא לחומרא לא מקשינין לקולא אבל בהיפוך היכא דהוא לקולא מקשינין לחומרא שפיר ותדע דהא לרבינא ור"א מדיפתי אפילו בהיקש הכתוב לחומרא מקשינין וא"כ האיך נשוה פלוגתא רחוקה בינם לבין רבא ולומר דרבא ס"ל דאפילו בהיקש לקולא לא מקשינין לחומרא וצ"ע בזה שוב ראיתי דאף בהיקש הכתוב סתם י"ל דוקא לקולא אתמר ולא לחומרא או להיפוך וראיה מדברי התוס' קדושין דף ג' ע"ב שכתב דריבוי קנינים ילפינן מהיקשא ולא מיעוט קנינים ומייתי שם הך גז"ש דחלול חלול וכתב ג"כ דלא נאמרה גז"ש כ"א להחמיר ולא להקל עיי"ש ומה שכ' בהך דגאולתו גאולתו כיון דגז"ש הוא בין לקולא ובין לחומרא היינו דשם בהך מילתא גופא דנגאל לחצאין איכא קולא וחומרא שם וקאמר שם דלקולא גמרינן ולחומרא לא גמרינן להך מילתא גופא וע"ז שפיר כתבו התוספות כיון דילפינן הך מילתא דאינה נגאל לחצאין משדה אחוזה הוי בין לקולא ובין לחומרא וכ"כ בפנ"י שם אבל לעולם י"ל דאמרינן דלא ניתן הגז"ש כ"א לדרוש בה לקולא או בהיפוך שלא ניתן כ"א לחומרא ודוק בכ"ז:

כה

אי דנין היקש מהלכה יש להסתפק דקיי"ל אין דנין ק"ו מהלכה וי"ל דהיקשא עדיף מק"ו ודנין אף מהלכה שוב מצאתי במס' מכות דף י"א גבי ס"ת שתפרה בפשתן דפליגי ר"מ ור"י וקאמר שם דמאן דפסל משום דהוקשה כל התורה לתפילין ותפילין הללמ"מ שיהיו נתפרות בגידין אלמא דדנין היקש מהלכה ומאן דמכשיר ס"ל כי אתקוש למותר בפיך להלכותיו לא אתקוש ופירש"י להלכותיו לדבר שאין כתוב בתורה ובתפילין גופייהו לא גמרינין ליה אלא מהללמ"מ לא ילפינין לה בהיקשא עכ"ל משמע מלשונו דטעמא דלא ילפינן היקש מהלכה וי"ל דהתם לפי שההיקש כתיב אצל מותר בפיך ס"ל דלא קאי ההיקש רק על מותר בפיך אך מלשון רש"י משמע דיכול ללמוד בהיקש אף שא"ד רק מה שכתוב בתורה להדיא ולא מהללמ"מ וכן האמת דהרי כמה דברים ילפינן מדאיתקיש כל התורה לתפילין כדאי' ספ"ק דקדושין וע"כ דוקא הכא לפי שהוא הללמ"מ מיהו למאי דקי"ל דס"ת שתפרה בפשתן פסול מבואר דקיי"ל דילפינן היקש מהלכה.

ה' אי דרשינן

א

ר"מ דריש ה' דריבויא לריבוי וה' דמיעוטא למיעוט כגון בסוטה דכתיב וכתב את האלות האלה אלות ריבוי הוא אזי ה' דהאלות גם כן ריבוי לרבות קללות הבאות מחמת ברכות אלה מיעוט למעט קללות שבמשנה תורה אזי ה' דהאלה ג"כ מיעוט סוטה י"ז א' ובתוספות שם מקשה דרבי מאיר בהוריות לא דריש ה' גבי קהל הקהל ועיי"ש בהוריות י"ב מגילה ט' ב' דריש ה' דהמשיח:

ב

רבי יהודה דריש אף ה' דריבויא למיעוט סוטה שם דדריש אף ה' דהאלות למעט ועיי"ש בתוספות שהקשו דבהוריות דף ה' א' דריש רבי יהודה ה' דהקהל לרבות עיי"ש:

ג

ר' יוסי דריש התם ה' דריבוייא לרבות ומשמע דה' לגבי מיעוטא למעט רק דהתם א"א למעט דכתיב את לרבות סוטה י"ג א' עיי"ש היטב ברש"י:

ד

ר"ש דריש ה' דריבוייא לרבות בהוריות דף ה' א' גבי קהל הקהל ועיי"ש:

ה

רבי דריש ה' דברים הדברים רפ"ב דברכות די"ג א' ורבנן דברים הדברים לא דרשי והלכה כרבי מחבירו משמע דלא דרשינן ה':

ויו אי דרשינן

א

ר"א בר"ש לא דריש ו' ביבמות ע"ב דלא מרבה מו' דוביום השמיני מילה שלא בזמנה דתיהוי ביום ועיי"ש:

ב

אפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש כך ס"ל לר"א שם גבי והנותר דדרשי' לרבות נותר שלא בזמנו דאין שורפין אותו אלא ביום וכן ביומא דף מ"ה ב' קאמר ג"כ אפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש:

ג

ר' יוחנן משמע דס"ל דאף היכא דכתיב ו"ה לא דרשי' דלא דריש ו' דוהנותר לרבות נותר שלא בזמנו ועיי"ש ועיין באות ט' שכתבנו דע"כ הדר ביה ר' יוחנן ודריש ו' יעיי"ש עוד שהארכנו דלא דריש ו' ועיי"ש:

ד

התוספות כתבו בסנהדרין דף ד' דאף למאן דלא דריש ו' ו' למ"ד דריש גבי ולטוטפות ומשמע דה"ה לכל שאר אותיות הנכתבים עם הוי"ו דדוקא ו' לחודא לא דרשי' שדרכו להיות נוסף שהוא מן אותיות האמנתיו שנוספים לפעמים אבל ב' אותיות ס"ל דלדרשא אתי:

ה

ר' עקיבא לדעת ר' סימאי ור' ישבב דס"ל יש ממזר לרע"ק מחייבי לאוין דשאר ולר' ישבב ס"ל לרע"ק אף מחייבי עשה ע"כ דרע"ק דריש וי"ו דלא יגלה עיין יבמות ס"ט א' ובתוספות ד"ה הכל מודים בסוף הדיבור יעיי"ש אמנם לא צריכין אנו לראיה זו דבהדיא מצינו בסנהדרין דף נ"א ישמעאל אחי בת ובת אני דורש וביבמות דף ס"ח ב' כמאן כר"ע דדריש ווין ועיי"ש ובסוטה ר"פ כשם דף כ"ח מבואר דדריש ווין:

ו

ר' ישמעאל נראה בסנהדרין דף נ"א דדריש ג"כ ווין דקאמר שם ור' ישמעאל האי בת ובת מאי דריש ועיין ביבמות מ"ח ב' בתוספו' ד"ה כמאן שכתב לחד תי' דר"י דריש ווין ובסוף תי' די"ל דר"י לא דריש ווין כדמשמע מהך דיבמות שם ומתרצין מה דאמר בסנהדרין ור"י האי ובת כו' וע' בגליון ש"ס שישבתי זה שם בטוב טעם ובסוטה דף כ"ט א' מבואר דר' ישמעאל לא דריש ווין דלא דריש ו' דונטמאה עיי"ש וברש"י:

ז

ר"ש משמע בפרק מרובה דף ס"ה ובסנהדרין נ"א דדריש ו' ובפ"ק דסנהדרין די"ד קאמר דלא דריש ו' ותי' שם התוספות דבאמת דריש ו' רק דהתם קאמר דלההיא דרשא לא דריש הו' ועיי"ש בתוס' וממ"ש התוספות שם ראייה דר"ש דריש ו' מהך דמרובה ס"ה יש ללמוד דמאן דלא דריש ו' לא דריש אף לערב הענין ולהוסיפו על הענין הראשון דשם קאמר ר"ש ו' ערבי' וילפי התוס' מהכא דר"ש דריש ו' ועיין בתוספות זבחים נ"א ב' ד"ה ו' לא דריש דרצו לחלק בתחלה דו' מוסיף סנהדרין דף ב' ד"ה לטוטפת שכתב דר"ש לא דריש ו' רק ו' למ"ד דריש וזה סותר לדבריהם לקמן בדף י"ד ועיין בסוטה ו' ב' ור"ש נהי דו' לא דריש יעיי"ש:

ח

ר' יהודה דריש ו' בסנהדרין דף י"ז ובב"מ והא דקאמר בתמורה ד"ב ורבי ו' לא דריש תי' התוס' בסנהדרין כמ"ש באות הקדום וע' במ"ק ח' א' דלאביי דריש ר"י ו' ולרבא משמע שם דלא דריש ו' אך התוס' כ' שם די"ל דגם רבא ס"ל דר"י דריש ו' עיי"ש:

ט

ר"מ דריש ו' בתמורה ב' דס"ל יורש ממיר מואם המר ימיר ואשה נפקא ליה מואם ו' לרבות האשה ועיי"ש ומכאן קשה לי על מ"ש באות ג' דר"י לא דריש ו"ה וכ"ש ו' והא בזבחים דף ה' ב' וא' ועיי"ש בתוספות ד"ד א' מימר מבואר שם דס"ל לר"י יורש מימר וע"כ דדריש ו' דאל"כ קשה דהאי ואם מיבעיא ליה לרבות אשה ויורש מנ"ל כמבואר בסוגיא ריש תמורה ב' ב' וע"כ ר' וו דריש ו' דואם לרבות האשה וצריך לומר דהך דיבמות דס"ל נותר שלא בזמנו נשרוף בלילה הדר ביה בתר דמקשה ליה ר"א תלמידו וקאמר ראיתי את ר"א שישב ודרש כמשה מפי הגבורה וכדמשמע בסוגיא שם:

אך קשה דלמה הוצרך ר"א להקשות לו מצד הסברא דאפי' מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש ועיי"ש ביבמות ע"ב ב' עדיפא ה"ל להקשות דהא ר"י גופא דריש ו' מדס"ל בזבחים יורש ממיר וצ"ל דהך מימרא דבזבחים בתר הכי קאמר לבתר דשמע מר"א דדרשי' ו' ומעיקרא הוי ס"ל דלא דריש ו' אך עדיין קשה דהו"ל להקשות מסתם משנה הכל ממירין לרבות יורש ור"י ס"ל הלכה כסתם משנה ועיין בתוספות זבחים ו' א' דמהך סתם מתניתין דהכל ממירין נפקא ליה לר"י דיורש ממיר וא"כ ע"כ דדרשי' ו' ונלענ"ד ליישב בטוב טעם דהנה בש"ס ריש תמורה מקשה דבין לר"מ ובין לר"י צריך קרא לרבות האשה שממירה הא לא רבי' קרא הוה אמינא כי עבדה תמורה לא לקיא והאר"י אמר רב וכן תנא דבי ר"י איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כו' ומשני מהו דתימא ה"מ לאו שיש בו מעשה אבל תמורה דהוא לאו שאין בו מעשה הו"א דאשה לא מחייבא קמ"ל כך הוא גי' רש"י ולפי זה יצא לנו מזה דהא דמצרכינן קרא לרבות הנשים דלא ילפינן מהך דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה היינו משום דהוי תמורה לאו שאין בו מעשה והנה בתמורה דף ג' ב' א"ל ר"י לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורא עביד מעשה ועיי"ש. וא"כ מבואר מזה דר"י ס"ל דתמורה הוי לאו שיש בו מעשה וא"כ לדידי' לא צריך קרא לרבות הנשים דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כיון דגם בתמורה יש בו מעשה ולפ"ז י"ל דר"י לא דריש ו' והא דקי"ל יורש מימר מואם המר ימיר נפקא ליה ולא קשיא אשה מנ"ל דליכא למימר מו' דואם דהא ר"י לא דריש ו' דר"י לשיטתיה דס"ל ממיר יש בו מעשה צריך קרא לאשה דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

ובזה מיושב קושיית התוס' זבחים ו' א' ד"ה א' ממיר שמקשין דר"י ס"ל יורש ממיר וקשה דהא ר"מ ור"י פליגי בהכי ור"י ס"ל אינו ממיר ור"י קאמר בעירובין ר"מ ור"י הלכה כרבי יהודה ואיך פסק הכא כר"י דיורש ממיר ולפמ"ש יש ליישב דבריש תמורה פרכינן לר' יהודה דס"ל יורש אינו ממיר האי ואם מאי עביד ליה מיבעיא ליה לרבות האשה והיינו ע"כ דר"י ס"ל דתמורה לאו שאין בו מעשה הוא וא"כ לא מצי למילף אשה מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין די"ל דוקא לאו שאין בו מעשה כמ"ש בגמ' שם ור"י לשיטתיה דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין ולכך לקי בתמורה אף דאינו מעשה אבל ר' יוחנן לשיטתי' דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין ותמורה לאו שיש בו מעשה הוא דבדבורא קא עביד מעשה וא"כ א"צ קרא לרבות האשה וקשה האי ואם למה לי וע"כ בא לרבות יורש דעל אשה לא צריך קרא כמ"ש ודו"ק:

וגם לפי הגיר' שלנו בגמרא דמשני אהא דמקשינן למה לי קרא לרבות האשה תיפוק ליה דהשוה הכתוב אשה לאיש לעונשין ומשני מהו דתימא עונש השוה בכל אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור עושין תמורה אשה נמי כי עבדא לא לקיא קמ"ל ע"כ יצא מזה דהטעם דצריך לרבות אשה דהוי עונש שאינו שוה בכל דצבור לא לקי והנה הר"מ בפ"א מה' תמורה כ' דאף בקרבן צבור ושותפין שהמירו לקי ועיין בלח"מ שם שהקשה מהך גמרא דמשמע דצבור לא לקי לכך הוי עונש שאינו שוה בכל וראיתי בראש יוסף ריש חולין שכתב על התוספות חולין ג' א' ד"ה וסופק דהא דאמרינן דציבור לא לקי היינו לאביי דס"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני דאי לא מהני למה לקי וא"כ בצבור שהמירו דאין תמורתן תמורה ולא מהני לכך לא לקי אבל לרבא דס"ל אף דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ י"ל דאף צבור דלא מהני תמורתם לקי ולכך פסק הר"מ דאף בצבור לקי והנה לפ"ז י"ל דר"י ס"ל כרבא דאי עביד לא מהני וא"כ אף צבור לוקין בתמורה והוי לאו השוה בכל ותו ל"צ קרא לרבות נשים דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ולפ"ז י"ל דר"מ ור"י דצריכי קרא לאשה ס"ל כאביי דאי עביד מהני ור"י ס"ל כרבא ול"צ קרא לאשה אבל באמת לא דריש ו' אף דס"ל יורש ממיר אך לפמ"ש בח"א ערך כל מילתא דא"ר ל"ת אות ג' דמאן דס"ל שינוי קונה ס"ל כאביי דמהני והנה ר"י ס"ל שינוי קונה ב"ק צ"ד וא"כ ע"כ ס"ל כאביי ועיין בח"א ערך שינוי אות ז' דלמאן דס"ל דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה אזי י"ל דס"ל לר"י שינוי אינו קונה ודו"ק. סוף דבר דאכתי לא מכרעא מילתא מהך דס"ל לר"י יורש ממיר אי דריש ו' די"ל דלא דריש ו' ואעפ"כ ל"צ ריבוי לאשה וכמ"ש מתרי טעמי ודוק:

והנה יש עוד ראיה דר"מ דריש ו' דהנה בסנהדרין נ"א מבואר דר"מ ס"ל בת כהן נשואה בשריפה. וע"כ צ"ל דדריש ו' דובת כמ"ש ר"ע שם דף נ"ב ב'. אך י"ל טעמא דר"מ דסקילה חמור וע"כ הך ובת כהן בנשואה מיירי דאי בארוסה לא גרעה מארוסה דבת ישראל דהיא בסקילה החמורה ועיי"ש בגליון ד' נ"א ב' ודף נ"ב א' שישבתי דלא מצי מיירי בפנויה עיי"ש וע' ביומא דמ"ה א' ור"מ איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מנ"ל נפקא ליה מואש ורבנן ו' לא דרשי מבואר דר"מ דריש ו' עיי"ש:

י

רבי לא דריש ווין בסוטה דף כ"ח א' ורבי תלתא קראי כתיבי ופרש"י שם דרבי לא דריש ווין יע"ש שכן הוא מוכרח בסוגיא וצ"ל דוקא ו' לא דריש אבל שאר אותיות יתירים דריש דברפ"ב דברכות דריש רבי דברים הדברים. והנה עפ"ז נ"ל ליישב קושית התוס' במ"ק דף ח' א' ד"ה מה שהקשו שם על רבא דלמה חולק על אביי דסובר דר"י דריש ו' הלא אשכחן בכל דוכתא דר' יהודה דריש ו' ולמה חולק רבא על אביי שם ולענ"ד נראה דמטעם אחר חולק רבא שם ורבא לשיטתיה ואביי לשיטתיה דהנה לעיל שם במ"ק ז' ב' פליגי שם ר"י ורבי ואמר אביי שם משמעות דורשין א"ב ורבא דבר הרשות א"ב ועיי"ש דמסיק לרבא דר' דורש דבר מצוה מוביום רק רשות יליף מוצוה הכהן וע"ש דמצריך שם הגמרא צריכותא דצריך לרבי תרי קראי חד וביום הראות למצוה וב' וצוה לרשות ולפ"ז א"ש דרבא לשיטתיה לא מצי למימר דו' וביום דרשי' דקשה התינח לר"י דדריש ו' אבל לרבי דלא דריש ו' היכא יליף מהכא למצוה וע"כ הוצרך רבא לומר דלא מו' דריש רק דביום גופיה מיותר אבל אביי לשיטתיה דס"ל משמעות דורשין א"ב ורבי לא יליף כלל מוביום כמ"ש התוס' שם ד"ד ב' בד"ה משמעות דורשין דרבי ס"ל דוביום אצטרך ביום ולא בלילה ו' לא משמע ליה א"כ הן דרשה דוביום רק לר"י א"כ אביי לשיטתיה שפיר יליף מו' דר"י דריש ווין אבל רבא לשיטתיה דס"ל דגם רבי דריש מוביום למצוה ורבי לא דריש ווין לכך ל"ל דלאו מוי"ו דריש רק מוביום ומיושב קושיית התוס' ובזה מיושב ג"כ עוד קושית התוס' שם בד"ה נפקא שמקשו דהכא דריש רבא ביום ולא בלילה מכנגע ולא מוביום ובסנהדרין יליף ביום ולא בלילה מוביום כאביי ולפי מ"ש מיושב דע"כ לא הוצרך רבא לומר דביום אתי למידרש יש יום שאתה רואה אלא לרבי דלא דריש ו' וצ"ל דמגופא דקרא יליף מביום ואם כן ביום ולא בלילה מנ"ל וצ"ל מכנגע אבל למאן דדריש ו' א"כ הך דרשא דיש יום מו' שמעינן לה ומלת ביום אתי לאורויי ביום ולא בלילה וא"כ בסנהדרין שם דר"מ קאמר לה ור"מ דריש ו' כמ"ש באות ט' ואם כן שפיר יליף מביום ולא בלילה מביום דמיותר דלאו הך דרשא דיש יום שאתה רואה כו' מו' נפקא ודוק:

ובזה מיושב ג"כ דברי הרמב"ם בפ"ט מה' טומאת צרעת דין ו' דיליף דאין רואין הנגעים בלילה מביום כאביי ולא כרבא ולפמ"ש א"ש דרבא גופא לא קאמר אלא לרבי דלא דריש ווין אבל למאי דקי"ל דדרשינן ווין מביום נפקא לן ומיהו בלא זה תמיה לי סוגיית הש"ס דמ"ק שם למה הוצרך לומר דרבא דריש ביום ולא בלילה מכנגע נראה לי הא טובת ביום כתיבי בפ' נגעים וראהו הכהן ביום השביעי בבהרת וכן בנתק כתיב וראהו הכהן ביום השביעי ויכול למעט מיני' ביום ולא בלילה שוב מצאתי בת"כ פרשת תזריע פ' ב' ריש פרשה בשביעי יכול בין ביום בין בלילה ת"ל ביום ולא בלילה וכן ריש פרשה ט' שם בשביעי יכול בין ביום ובין בלילה ת"ל ביום ולא בלילה וא"כ תימא רבה על הגמ' למה הוצרך לדחוק דרבא יליף מכנגע נראה לי והוצרך למילף טומאת גופו מטומאה דלאו גופי' הא בטומאת גופי' מצינו בפ' ביום ולא בלילה וכדדריש ליה בת"כ ונ"ל דמהתם לא מצינו למילף ביום ולא בלילה לומר דלילה לא חזיא לראיית נגעים די"ל דבאמת לילה חזיא לראיית נגעים והא דאמר ביום ולא בלילה ר"ל דלכך הוצרך לכתוב וראה הכהן ביום השביעי דאי כתב בשביעי סתמא הוי משמע דליל שביעי כבר מטא זמנא לראותו דכבר היה מוסגר ז' ימים קמ"ל ביום השביעי ולא בלילה דעדיין מחוסר זמן הסגר דהתורה הקפידה שיהיה מוסגר שבעת ימים דוקא ומקצת יום שביעי ככולו אבל לילה אינו מועיל להשלים זמן שבעת ימי הסגר אבל באמת לילה לא פסול מצד שאינו ראויה לראיית הנגע ולכך בפעם ראשון שרואה הנגע הו"א דיכול לראותו בלילה וכן לאחר הסגר שבעת ימים יכול לראותו בליל שמיני ולא מיעטה תורה רק ליל שביעי דיום שביעי כתיב ולא ליל שביעי לכך הוצרך רבא ללמוד מכנגע אך קשה דבת"כ פ"ט דדריש ביום ולא בלילה בנתקים וקשה לי' דהא כבר כתיב בנגעי עור בשר ביום ולא בלילה ואיתא שם וז"ל יכול עור הבשר שמטמא בד' מראות יהא צריך יום נתקים שאין מטמאין בד' מראות לא יהו צריכין יום ת"ל ביום ולא בלילה עכ" ופי' בקרבן אהרן דלכך הוצרך למעט לילה בנתקים דהו"א דוקא עור בשר שצריך נהורא בריא להבחין בין ד' מראות שאת כצמר לבן בהרת כשלג כו' אבל נתקים שא"צ לזה הבחנה שכל המראות טמאות הו"א דאפי' בלילה יוכל להבחין כו' עכ"ל וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתה לילף דלילה אינו ראוי למראות נגעים מביום ולא בלילה ואין לומר כמ"ש דהו"א ביום למעט ליל שביעי דעדיין מחוסר זמן הסגר אבל ליל ח' ראוי לראיית נגעים דז"א דא"כ קשה למה הוצרך לכתוב שנית ביום ולא בלילה בנתקים הלא כבר גילה דלילה מחוסר זמן אלא ש"מ דטעם המיעוט דלילה משום דלילה אינו ראוי לראיית נגעים ולכך אצטריך למכתב שנית בנתקים וכדאצטריך לה בת"כ משום דהו"א דוקא בעור בשר שצריך הבחנה בין ד' מראות וא"כ מוכח דהטעם משום דלילה אינו ראוי ואין לתרץ דה"פ דת"כ דאי לא הוי כתיב רק בעור בשר הוי אמינ' דהא דמיעטה תורה בלילה לאו משום דמחוסר זמן הסגר ז' ימים רק משום דצריך הבחנה בין ד' מראות אבל בנתקים שאין צריך הבחנה כשר בליל שביעי דלילה אין מחוסר זמן קמ"ל בנתקים ומינה ידעינן דהטעם דמיעוט לילה משום דעדיין מחוסר זמן הוא דליכא למימר משום הבחנה דהא כאן א"צ הבחנה אך באמת אי אפשר לומר כן דא"כ תיקשי להיפוך לכתוב ביום השביעי בנתקים למעט לילה וממילא ידעינן בנגעי עור בשר למעט לילה אלא ע"כ צ"ל דאי כתיב בנתקים לחוד הו"א דדוקא ליל ז' אמעוט משום דהוא מחוסר זמן אבל ליל ח' יכול לראות הלילה ראוי לראיית נגעים קמ"ל בנגעי עור קרא יתירא ביום למעט כל לילות משום דאינן ראויין כלל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דמביום יתירא דנגעי עור ידעינן דלילה אינו ראוי ולמה הוצרך רבא למילף מטומאה דלאו גופיה מכנגע נראה לי אך יש ליישב לפמ"ש בת"כ פ"ט מנגעי עור ליכא למילף לפי שמטמא בד' מראות וצריך הבחנה וא"כ לא נדע אכתי נגעי הראש וזקן שא"צ הבחנה דאין לילה ראוי לראייתן לכך הוצרך רבא למילף מכנגע נראה לי דהתם א"צ הבחנה כלל דהא בישראל קא מיירי שמספר לכהן כנגע נראה לי בבית והבעל בית אינו מבחין כלל בנגע דא"י לראות נגעי עצמו ואעפ"כ ממעט לילה מראיה א"כ כ"ש כהן דצריך להבחין דא"י לראות בלילה וא"כ כיון דחזינן דהכא לילה פסול לראיית נגעים א"כ זהו גילוי מילתא על ביום דכתיב בנתקים דלא משום מחוסר זמן ממעט לילה רק משום דלילה אינו ראוי לראיית נגעים. ובזה מיושב קושיית הריטב"א בחידושיו שם במ"ק דהיאך יליף רבא מכנגע דמיירי בטומאה דלאו גופיה ואיך יליף מיניה טומאה דגופי' וכמ"ש שם אביי דלא מצינן למילף טומאה דגופי' מטומאה דלאו גופי' וכן רבא גופיה קאמר לעיל הכין אליבא דרבי אך לפמ"ש לא קשה מידי דבאמת רבא לא יליף כלל מטומאה דלאו גופיה רק דזהו גילוי מילתא בעלמא דביום דכתיב בנגעי' גופי' למעט לילה דטעם המיעוט לאו משום מחוסר זמן רק משום דלילה אינו ראוי לראיית נגעים אבל עיקר המיעוט מביום דכתיב בנגעי עור ומביום דכתיב בנתקים ולפ"ז לא קשה מידי על הרמב"ם הנ"ל דתפיס דרשא דביום ולא בלילה כאביי ולא כרבא דבאמת גם רבא מודה דעיקר ילפותא מביום הוא כדכתיבנא אך הר"מ כתב שם ביום וביום ורבא לא יליף מוביום רק ביום ביום כדאמרן רק בל"ז דברי הר"מ סתומים מ"ש בכל הענין אומר ביום וביום ממ"נ אי ס"ל כאביי לא הו"ל לכתוב ביום רק וביום לחוד דמהך קרא לחודיה דריש ליה אביי וי"ל דהר"מ נקט ביום דנתקים דהא נתקים לא מצינן למילף עור דצריך הבחנה כדאי' בת"כ וי"ל דמ"ש הר"מ וביום הוא ו' נוסיף וכוונתו על ביום דכתיב בנגעי עור ועל ביום דכתיב בנתקים כרבא וכמו שכתבנו רק מש"כ וביום הוא ו' נוסף דא"ל כנ"ל דכיוון וביום דנגעי עור כאביי ועל ביום דנתקים דא"כ הו"ל להקדים וביום ואח"כ ביום כדכתיב בקרא. ודו"ק:

יא

אבוה דרבי שמואל בר אבין דריש ווין בסנהדרין נ"א ב':

יב

ר"י נראה דלכאורה דלא דריש ווין דביומא ד' מ"ה א' קאמר דר"מ נפקא ליה מערכה לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב או' דואש ורבנן וי"ו לא דרשי ורבנן דר"מ התם הן ר"י ור' יהודה ש"מ דר' יוסי לא דריש ו' אך דליטעמיך קשה על ר' יהודה דכתבנו לעיל אות ח' דדריש ווין ואיך קאמר כאן דלא דריש וע"כ צ"ל כמ"ש התוספות שהבאתי באות ז' דהכוונה דלא דריש לה להך דרשא רק לדרשא אחריתי וא"כ גם על ר' יוסי אין ראיה דלא דריש ווין:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה