מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
שבות אי גזרו עליו כה"ש
א
רבי ס"ל לא גזרו על השבות בה"ש שבת ח' ב' עירובין ל"ב ב' ל"ד ב':
ב
ר"מ לפי מה דאמרינן בעירובין ל"ב ב' דסתם מתניתין ס"ל כרבי וסתם מתניתין ר"מ מוכח דר"מ ס"ל לא גזרו עליו בה"ש כ"כ במג"ש בשבת מ"ג א' והנה בעירובין ל"ד ב' קאמר שם רבא ור"ח רישא רבי וסיפא רבנן וא"כ לדידהו אין ראיה דר"מ סובר כרבי משום דסתם מתני' ס"ל הכין דהא הך בתרא ג"כ סתם מתני' הוא ולא ס"ל כרבי אך לרבינא שם דמוקי גם סיפא כרבי א"כ תרי סתמא כרבי ומוכח דר"מ כרבי אך לרש"י בשבת ל"ד א' במשנה ואין מעשרין דקסבר האי תצא גזרו על השבות בה"ש והתם ג"כ סתמא הוא אלמא אשכחן סתמא דלא כרבי וי"ל דר"מ לא ס"ל כרבי אך י"ל כיון דלרבינא תרי סתמי כרבי אזי מוקמינן הנך תרי סתמי כר"מ והך דשבת פ"ב דלא כר"מ אך ז"א דהך דעירובין ל"ד אין ראיה דס"ל לא גזרו כרבי רק דרבינא משני דכרבי מצי נמי אתיא אבל כרבנן אתיא בפשיטות טפי ואם כן אין כאן אלא חד סתמא כרבי בעירובין וחד סתמא בשבת ואין לברר הי מינייהו אתיא כר"מ אך לדעת הפוסקים דלא התירו שבות בה"ש רק לדבר מצוה א"כ יש לומר הך דשבת דתני אין מערבין אתיא כרבי ואעפ"כ אין מעשרין דלאו דבר מצוה הוא ועיין בב"י סימן שי"ב מ"ש שם. אך עכ"פ נקטינן:
ג
דלרבא ור"ח אין ראייה דר"מ ס"ל כרבי ואדרבה יש ראיה דס"ל כרבנן ונרבינא יש קצת ראייה ויש לדחות והנה לרבא ור"ח דמוקי סיפא רבנן וגם הך דשבת אתיא כרבנן דשבות אסור בה"ש א"כ ר"מ כרבנן אתיא דעדיפא לן לאוקמי תרי סתמי אליבא דר"מ ויש עוד ראיה לזה מעירובין ל"ד ב' שם בתוס' ד"ה והאמר ר"ז כו' דניחא ליה לאוקמי כרבנן כו' והתם מוקמינן הך מתני' כר"מ מבואר דר"מ ס"ל כרבנן יע"ש היטב ויש ליישב בזה קושית התוס' דהתם כיון דאשכחינן תרי סתמא כרבנן ע"כ ניחא לן למימר דר"מ כרבנן ואע"ג דאשכחינן חד סתמא כרבי ואמרינן בעלמא מ"ל לחד סתמא מה לי תרי סתמי הני מילי לענין פסק הלכה אבל לענין לאוקמי כר"מ פשיטא דעדיף לן לאוקמי תרי סתמי אניביה:
ד
ר' אליעזר לאוקימתא דרב ושמואל בעירובין ל"ד ב' מוכח דס"ל דגזרו על השבות דמוקי התם באוירא דלבני ואעפ"כ מוכח דס"ל לר"א אין עירובי עירוב בין בשבת בין בי"ט וע"כ דגזרו על השבות בה"ש ולדעת אביי ורבא שם בדף ל"ה א' לפמ"ש רש"י שם גם ר"א ס"ל דלא גזרו על השבות בה"ש ומה שהקשו שם התוס' ד"ה בעי דא"כ אפילו ס"ל כר' נחמיה שרי דשבות הוא ע' ר"ע מברטנורא שלדבריו מיושב זה דחד שבות התירו בה"ש ולא ב' שבותים ולדעת התוס' שם ס"ל לר"א גזרו על השבות בה"ש וכן כ' הריטב"א שם. והנה קשה לי טובא לדעת רש"י דס"ל דלר"א לא גזרו על השבות בה"ש קשה הא דאמרינן בביצה ל"ד ב' דלכך נקיט שם ר"א שבת במשנה לאשמעינן דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנה מתוקן הא עיקר הקצאה בה"ש ולא גזרו על השבות בה"ש א"כ מדינא שרי לתקנה בה"ש ולא היתה מוקצה כלל בה"ש וא"ל דהוא גופא קמ"ל דטבל מוכן הוא משום דיכול לתקנה בה"ש דלא גזרו על השבות בה"ש דלישנא דאמר אם עבר ותיקנה לא משמע כן. ואפשר ליישב דהנה בש"ס שם כ"ו ב' איבעי' לן אם יש מוקצה לחצי שבת ואיכא תרי לישני ואיכא חד לישנא דיש מוקצה וא"כ נהי דבה"ש היתה ראוייה מ"מ אח"כ בשבת ודאי אתקצאי דאז אסור לעשרו ואם בא אדם אחר ותיקנו אח"כ מ"מ י"ל דהוי מוקצה הואיל ואקצי לחצי שבת לכך קמ"ל דטבל מוכן הוא אך קשה דלפ"ז מנ"ל דטבל מוכן הוא דילמא משום דא מוקצה לחצי שבת וא"כ לא חד מינייהו נשמע דאם נאמר דקמ"ל דאין מוקצה לחצי שבת י"ל מנ"ל דילמא יש מוקצה וטבל מוכן הוא ואם נאמר קמ"ל טבל מוכן י"ל דילמא משום דאין מוקצה וע"ק לפמש"ל התוספות בביצה כ"ח א' דלענין טלטול לכ"ע אין מוקצה לחצי שבת אם כן היכי דייק דטבל מוכן הוא מדלא תני ה"ז מן המוכן דהוי משמע דבשאר שני שבוע אין זה מן המוכן כמ"ש רש"י שם דילמא משום דלא גזרו על השבות בה"ש וא"ל דאתקצאי אח"כ והוי מוקצה לח"ש ז"א כיון דבטלטול מותר א"כ א"א לומר ה"ז מן המוכן דהוי משמע דבשאר שני שבוע אינו מן המוכן ואף בטלטול אסור דהא בטלטול שרי אליבא דכ"ע וא"ל דדייק מדלא תני ה"ז מן המוכן והוי דייקינן דבשאר שני שבוע אין זה מן המוכן היכא דלא תיקנה אדם אחר בשבת דע"כ לא שרינן מוקצה לח"ש אלא היכא דאחזו ואידחו והדר אחזו אבל היכא דלא הדר אחזו פשיט' דהוי מוקצה. אך באמת מה הוצרך להשמיענו דאינו מן המוכן בכה"ג בל"ז אסור לו לאכלו כיון שאינו מעושר וא"ל דלענין טלטול נ"מ ז"א דגם טבל אסור בטלטול כדאיתא בשבת קכ"ו ב'. וא"ל דהא דאוסר שם בטלטול טבל הוא משום מוקצה דס"ל דטבל לאו מוכן הוא אבל לדידן דקי"ל דטבל מוכן הוא מותר לטלטלו וזהו דקמ"ל ד"א דטבל מוכן ומותר לטלטלו ז"א דהרי הר"מ אוסר לטלטל טבל בפ' כ"ה מהל' שבת דין י"ט ואף דמתיר מוקצה בשבת חזינן דבלא מוקצה אסור לטלטל כיון דלא חזי לאכילה וכ"כ התוס' בשבת מ"ג דאף דטבל מוכן הוא מ"מ אסור לטלטלו וע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתה וי"ל דאף רש"י לא קאמר דר"א ס"ל לא גזרו על שבות בה"ש אלא לאוקימתא דאביי ורבא אבל לאוקמתא דרב ושמואל שם מוכח דס"ל גזרו על השבות בה"ש א"כ שפיר דחו בביצה שם דלא תסייעי' לר"נ די"ל כאוקמתא דרב ושמואל וס"ל לר"א גזרו על השבות והא קמ"ל דטבל מוכן הוא ודוק וע' לקמן אות ז':
ה
רב חסדא ורבא דמוקו סיפא רבנן בעירובין ל"ד י"ל דס"ל כרבנן דגזרו שבות בה"ש כיון דאיכא ב' סתמי סתמא בתרא עדיף אך י"ל כיון דהיא חד בבא דהיינו ב' משניות סמוכות זל"ז בכה"ג אין סדר ואין הלכה כבתרא כמ"ש התוס' בחולין מ"ג א' אך י"ל דאעפ"כ כיון דאיכא סתם כרבנן אזי סתמא דרבים עדיף כדאיתא בסנהדרין נ"ד ב'. אך י"ל דכ"ז למ"ד הלכה כסתם אבל ר"ח ורבא נא ס"ל כלל הלכה כסתם אם כן אין ראיה כלל ועיין בערך סתם אות י':
ו
ר' יוחנן דס"ל הלכה כסתם י"ל דס"ל דלא גזרו כסתם משנה דעירובין ל"ב אך לדעת רבא ורב חסדא דסתמא דסיפא ס"ל גזרו אזי סתמא דרבים עדיף כמ"ש באות הקדומה ובל"ז אף לרבינא דמוקי גם סתמא דסיפא דנא גזרו אעפ"כ אין ראיה דהך סתמא דשבת אין מעשרין ס"ל דגזרו כמש"ל אות ב' וע"ש וסתמא דרבים עדיף וי"ל דס"ל גזרו ודוק:
ז
הנה הך מילתא אי גזרו על השבות בה"ש י"ל דתלי בזה אי ספק מה"ת לחומרא דאם נאמר ס' מה"ת ת לחומרא א"כ בה"ש דספיקא הוא מה"ת לחומרא והוי דינו כיום השבת עצמו ולמה לא נגזור בו שבות כמו שבת עצמו אבל אם נאמר ספק לקולא א"כ בה"ש עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן דהחמירו בס' תורה וכיון דהוא גופא גזירה לא גזרו על השבות דהוי גזירה לגזירה ולפ"ז פשט ספיקו של המ"א בסימן שמ"ב אי מקילין בה"ש של מ"ש בשבות יע"ש ולפמ"ש במ"ש ודאי גזרינן כיון דעיקר הטעם דבה"ש הוא ספק ומה"ת לקולא וכל זה היכא דנא איתחזק איסורא אבל באתחזק לכ"ע ס' מה"ת להחמיר מהך דאשם תלוי וא"כ בה"ש דמ"ש דאתחזק איסורא הוא מה"ת להחמיר והוי כשבת עצמו וגזרו בו שבות ודוק. ולפ"ז רבי דס"ל לא גזרו לשיטתיה דס"ל סמה"ת לקולא כמ"ש בערך ספיקא דאורייתא אות י"ג ור"א ור"מ שכ' לעיל דס"ל גזרו לשיטתייהו דס"ל סמה"ת להחמיר כמש"ש אות ה'. ובזה נתיישב קושית התוס' בעירובין ל"ד ב' ד"ה והאמר שהקשו לוקי בשבת ומשום דלא גזרו על השבות בה"ש ולפמ"ש א"ש דהתם מוקמינן לה אליבא דר"מ ור"מ ס"ל ס' מה"ת להחמיר וע"כ דגזרו על שבית בה"ש:
ח
וע' בע' ספיקא דאורייתא כל הסוברים ס' מה"ת לחומרא ולדידהו גזרו על השבות בה"ש ולהסוברים שם סמה"ת לקולא י"ל דס"ל לא גזרו וי"ל דס"ל גזרו משום דתוספ' שבת דאורייתא וכמ"ש באות שאח"ז:
ט
למ"ד תוספת שבת דאורייתא אזי גזרו על השבות בה"ש דבה"ש מה"ת אסור דתוספת שבת דאורייתא ודוחק לומר הואיל ואינו ענוש כרת על התוספות לא גזרו עליו שבות דמ"מ כיון דהוא איסור דאורייתא כל דין שבת יש לו וזה עיקר תוספתו שאנו מצווין לעשות קודש לגמרי כקודש וכל מה שאסור בקודש נאסר בו וא"כ גם שבות אסור בו אבל למ"ד תוספת שבת אינו מה"ת אזי לא גזרו על השבות בה"ש וע' בערך תוספת שבת מה שכתבנו שם:
י
לפמ"ש דלמ"ד סמה"ת לקולא אין לגזור על השבות בה"ש דכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ולא משמרת למשמרת ולפ"ז אפילו לדבר הרשות ראוי להיות מותר שבות ובאמת מצינו סתירה לזה דהרי הר"מ ס"ל סמה"ת לקולא ואעפ"כ אינו מתיר שבות בה"ש כי אם לצורך מצוה וגם אין לומר משום תוספת שבת דלהר"מ גם תוספת שבת דרבנן כמ"ש בע' תוספת שבת יע"ש: