מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
ריחא מילתא
א
ר"מ ס"ל ריחא מילתא דאוסר לרדות פת ע"ג חביות יין של תרומה משום דריחא מילתא פסחים ע"ו ע"ז ס"ז:
ב
ר' יהודה ס"ל ריחא לאו מילתא דמתיר לרדות פת ע"ג חביות שם ומיהו למימרא דר"ל שם דבפת חמה וחביות סתומה אף ר' יהודה מודה דאסור משמע דר' יהודה מודה דריחא מילתא ובעקר מימרא דר"ל אי הוי כהלכתא נחלקו בזה בעלי תריסין הביאם הרשב"א בתה"א דף ק"ה ע"ב דעת ר"ת ובעל המאור דכ"ע מודו לר"ל דבפת חמה וחביות פתוחה אסור דריחא מילתא כרב דס"ל ריחא מילתא ולכך פסקו כרב ודעת ההלכות ואלפסי וכן הסכים הרשב"א דרבא לית לי' דר"ל ולדידיה אף בפת חמה וחביות פתוחה ס"ל לר"י ריחא לאו מילתא. יצא לנו מזה:
ג
דלדעת ר"ת והמאור ס"ל לר' יהודה ריחא מילתא היכא דאיכא ריח גמור כגון פ"ח וח"פ וכגון צליית נבילה וכשירה בתנור א' דמדמי לה בגמרא פסחים ע"ו לפ"ח וחביות פתוחה וכיוצא בהן דאיכא ריח גמור ס"ל ריחא מילתא וכן דעת תוס':
ד
ולדעת האלפסי והלכות במחלוקת שנוי' לדברי ר"ל ס"ל לר' יהודה ריחא מילתא בריח גמיר ולרבא ס"ל לר' יהודה ריחא לאו מילתא אף בריח גמור. ומזה יצא לנו עוד מחלוקת ביניהם:
ה
לר' יוסי לדעת האלפסי והלכות ס"ל לר' יוסי ריחא לאו מילתא והא דאוסר לרדות פת ע"ג חביות של יי"נ מפני שהשעורים שואבות כמבואר בפסחים ע"ו ובע"ז ס"ז הפי' שהשעורים שואבות מגופו של היין ולא הריח בלבד ולכך אסור אבל בריח ס"ל לר' יוסי ריחא לאו מילתא כ"כ הרשב"א בתה"א שם והרי"ף בפג"ה:
ו
ולדעת ר"ת וסייעתו שפסקו להא דר"ל דבפ"ח וח"פ לכ"ע אסור ניהו דנפרש להא דקאמר השעורים שואבות גופו של יין כדעת הרי"ף אעפ"כ מדמודו בפ"ח וח"פ מוכח דס"ל ריחא מילתא וה"ה לדעת הרי"ף עכ"פ לר"ל ס"ל לר' יוסי ריחא מילתא אף לדעת הרי"ף וסיעתו רק דלדעת הרי"ף לרבא לא ס"ל ריחא מילתא לר' יוסי והא דאוסר בשעורין מפני שהשעורים שואבות מגופן של יין כנ"ל:
ז
בעיקרא דמילתא אי נאסור פת שעורים ע"ג חביות יין נסך או לא הנה הטור ביו"ד סימן ק"ח השמיט הך דר' יוסי דאוסר בשעורים ומשמע דס"ל דאף בשעורים מותר והב"י פסק כר"י לאסור בשעורים משום דר' יוסי נימוקו עמו והרב בפר"ח כ' דטעמו של הטור דלא פסיק כר' יוסי משום דס"ל דטעמו דר"י דאוסר בשעורים מפני שהשעורים שואבות היינו ששואבות הריח כמ"ש רש"י בפסחים שם וס"ל לר"י ריחא מילתא וכיון דאנן קי"ל ריחא לאו מילתא ממילא אדחיי' הך דר' יוסי והק' על פי' רש"י שפיר' שהשעורים שואבות הריח מהא דפליגי ר"מ ור"י ור' יוסי בפ"ג דמכשירין בהרודה פת חמה על גבי חבית יין לענין הכשר וע"כ טעמי' דר' יוסי דאמר שם שהשעורים שואבות היינו ששואב מגוף היין והוכשר לקבל טומאה דאי משום הריח לחוד לא הוכשר עכ"ד הפר"ח יע"ש שהאריך ועיין בשער המלך בהלכות מ"א פ' י"א מה שתירץ קושית הפר"ח. ולענ"ד נראה ליישב דבאמת מהך דמכשירין יצא לו לריש לקיש דבפת חמה וח"פ אסור לכ"ע דקשה לו לר"ל למה הביא דברי ר' יהודה ור' יוסי בב' מקומות בתרומות ובמכשירין וכמו שהקשה בשער המלך שם וגם הוא רחוק שיהיה כ"כ פלוגתא רחוקה ביניהם דר"מ יסבור דאף מגוף היין שואב הפת ולכך סבירא לי' דהוכשר ור' יהודה סבירא ליה דאף ריח אין בו מדמתיר בתרומות לכך סבירא ליה דפלוגתא דמכשירין הוא בפת חמה וח"פ ובכה"ג לכ"ע ריח איכא ואף ר' יהודה מודה בכה"ג דריח איכא רק דפליג וס"ל דמגוף היין אין בו ולכך נא הוכשר ור"מ ס"ל דבפ"ח וח"פ אפינו מגוף היין שואב ור"י ס"ל דשעורים היכא דח"פ ופ"ח אפילו מגוף היין שואב ובתרומות פליגי היכא דחביות סתומה או דפת צוננת ופליגי לענין ריח דלר"מ בכה"ג נהי דגוף היין אין בו עכ"פ ריח איכא ולר' יהודה אפילו ריח אין בו ולר' יוסי בשעורים יש בו ריח וא"ש דברי רש"י שכ' שהשעורים שואבות הריח ולא קשה ממכשירין דמשמע ששואב מגוף היין דהתם בפ"ח וח"פ איירי כדפרישית ודוק:
אך כ"ז לר"ל דס"ל דר' יוסי מודה דריח אסור. אבל לרבא דס"ל דאף בפ"ח וח"פ פליגי ע"כ דטעמא דר' יוסי ששואב מגוף היין דאם לא כן קשיא הך דמכשירין כמ"ש הפר"ח וליכא לתרוצי דהתם מיירי בפת חמה וח"פ דלרבא גם הך דתרומות בפת חמה וח"פ וע"כ טעמא דרב יוסי ששואב גוף היין ובזה יתיישב דברי הטור שם שלא הביא הך דשעורים שואבות דס"ל להטור דלרבא דס"ל דאף בפ"ח וח"פ מתיר ר' יהודה ור"י אין סברא דר"מ אוסר אף בפת צונן או בחביות סתומה דמנ"ל להשוות פלוגתא רחוקה ביניהם אלא ע"כ דלא פליגי כ"א בפ"ח וח"פ נמצא ר' יוסי דאוסר בשעורים אינו כ"א בפ"ח וח"פ זהו לרבא ולר"ל בפ"ח וח"פ לכ"ע אסור לכך בפ"ח וח"פ הכריע לאסור בכל גווני כיון דלר"ל לכ"ע אסור ולרבא ג"כ אסור עכ"פ לר"מ וגם לר' יוסי אסור עכ"פ בשעורים לכך הכריע לאסור בכל גווני ובפרט דלדעת כמה מרבוותא אף רבא מודה לאסור בפ"ח וח"פ כמש"ל דעת ר"ת והרז"ה אבל לאסור בשעורים בפת צוננת או בחביות סתומה הו"ל ר"ל יחידאה דלרבא י"ל דאף לר"מ ולר' יוסי שרי בכה"ג דאין אוסרים רק בפ"ח וח"פ וגם לר"ל עכ"פ ר' יהודה חולק ומתיר בשעורים וי"ל דאין הלכה כר' יוסי דהוי הכרעה ג' כמ"ש בסמוך ולר' יהודה בודאי מותר כדכתיבנא ולכך השמיט הטור הך דינא ולא קשה קושיית הפר"ח דר' יוסי נימוקו עמו די"ל דר"י מודה בפת צונן ולא פליג רק בפ"ח וח"פ ובפרט די"ל דאין הלכה כר"י דאין הכרעה ג' מכרעת כמ"ש בשער המלך שם:
ח
רב ס"ל ריחא מילתא בפסחים ע"ו ואפילו בדיעבד אסור אם נצלה איסור כחוש עם היתר שמן דאזיל האי ומפטם להאי. מיהו בשניהם כחושים לא שייך פטום ומותר כ"כ התוס' בסוגיא דפסחים שם דרב מודה בשניהם כחושים ובסמוך נבאר מזה:
ט
לוי ס"ל ריחא לאו מילתא היא ומותר אפילו באיסור שמן היתר כחוש ודעת רש"י דלכתחילה מודה לוי דאסור והתוס' הקשו ע"ז דא"כ מאי מקשה הש"ס על לוי מהא דתנן אין צולין שני פסחים כא' מפני תערובות טעמים דלמא הטעם משום איסור לכתחילה דמודה לוי וליישב דעת רש"י בדרך פשיטות דהא דכ' התוספו' בשם רש"י דס"ל ללוי אסור לכתחילה הוא ממ"ש רש"י על הא דאמר בגמרא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר כשמעתי' ופרש"י שנצלו גדי ודבר אחר כאחד עכ"ל משמע דלכתחילה לא התיר לוי רק בדיעבד וי"ל דהנה בע"ז פליגי אביי ורבא בבת תיהא דאביי אסר ורבא שרי וכ' שם התוספו' דאביי לא פליג על לוי דמתיר כאן ריחא דשאני הכא שהוא ע"י תערובות אבל בבת תיהא שהריח בעין אף לוי מודה דאסור. והנה לפי סברת אביי דהריח בפ"ע אסור הוא רק שעל ידי התערובות שרי מטעם שנתבטל פשיטא דלכתחילה אסור לצלות כא' דאין מבטלין איסור לכתחילה. אבל לרבא דמתיר ריח בעין אה"נ דס"ל ללוי אף לכתחילה מותר ולפ"ז בהך עובדא דעבד לוי בגדי ודבר אחר הוכרח רש"י לפרש שכבר נצלה דאל"כ קשיא לאביי דלדידי' אסור לכתחילה ולוי עבד עובדא לכתחילה וע"כ דמעשה היה בדיעבד אבל לפי האמת דקי"ל כרבא אה"נ דלוי מתיר אף לכתחלה ולכך מקשה הגמרא מאין צולין שני פסחים לפי מה דקיימא לן כרבא ולדידיה לוי אף לכתחילה מתיר כנ"ל בדרך פשיטות דרש"י מודה לפי המסקנא דאף לכתחילה שרי ללוי. ובאופן אחר נ"ל דבאמת ס"ל לרש"י דאף לפי המסקנא ס"ל ללוי דאין לצלות איסור והיתר כאחד לכתחילה וכדאיתא ביו"ד סימן קי"ח והטעם כמ"ש בהג"א בע"ז שם בפשטידא של בשר כו' שאין לצלותו בתנור א' כו' שמא יזוב שומן מפשטידא אל התנור ויגע בו כו' וה"ה מה"ט לא התיר לוי לצלות לכתחילה גדי ודבר אחר נהי דבזה יכולין ליזהר שלא יגעו זה בזה וגם שלא ינתזו ניצוצות מזה לזה אך להא חיישינן שמא יזוב שומן מדבר אחר לתוך התנור ויהי' מפעפע בכל התנור ואחר כך יגע הצלי בתנור ויאסר לכך אסר לכתחילה אבל בצליית פסח דהדין נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אם כן בלא"ה צריך ליזהר שלא יגע בתנור דאף הנוטף מגופו אסור א"כ אין סברא לאסור לצלות אותו עם פסח אחר דלענין ריח ונגיעה בעצמו של פסח ל"ח ולמיחש שמא יגע בחרסו זה אף בנצלה לבדו אסור (ואף אם נאמר דטעמו של לוי דאוסר שמא יגעו זה בזה מקשה שפיר מאין צולין ב' פסחים מפני תערובות דמשמע ריחא מילתא וא"ל דלוי מודה משום שמא יגעו חדא דמפני התערובות קתני וס"ד מפני ערובות טעמים ולא מפני נגיעה ועוד אי משום חשש נגיעה למה נקט ב' פסחים אפילו צלי אחר דלאו פסח יש לחוש שמא יגע בו ויאסר משום צלי מחמת דבר אחר כמו דאוסר בגמ' סולת רותחת) ולכך מקשה שפיר מהא דאין צולין ב' פסחים ללוי דהכא ליכא למיסר לכתחילה מטעם הנ"ל דבלאו הכי צריך ליזהר שלא יגע בתנור ודוק:
עוד נ"ל דבאמת טעמו של רש"י דללוי אסור לכתחילה דעכ"פ משהו איכא ואין מבטלין איסור לכתחילה ודבר זה שייך היכא דהדבר אסור מצד עצמו כגון נבילה ושאר איסורין וכן בב"ח כשנתערבו בו נעשו גוף א' של איסור והדבר אסור מצד עצמו. משא"כ הפסח שהוא מותר מצד עצמו רק האיסור אקרקפא דהאי גברא מונח בשביל שלא נמנה עליו נמצא האיסור הזה אינו מצד עצמיות הדבר רק בשביל חסרון לא יוכל להמנות והפסח הזה הוא היתר גמור רק שחל האיסור על האדם הזה שלא לאכול ממנו נמצא בשעה שנצלה אין כאן שום ביטול איסור כי היתר גמור הוא ואל תשיבני מתרומה שאסור לבטל כי שם קודש איקרי ואף לכהן אסור לאכלו בטומאה וכן אסור להפקיע מקדושתה אבל הכא קדושת פסח לא נפקע ממנה שאף זה פסח הוא רק שנפקע ממנה הבעלים הראשונים הואיל ונתבטל בפסח הזה שיש לו מנויים אחרים ואין כאן מבטל איסור (ואף איסור לשאינו מנוייו לא נתבטל ממנו שאף כאן אסור לשאינו מנויים על פסח זה נמצא שלא בטל ממנו שום איסור רק שהוציאנו מבעלים הראשונים לאחרים ומה"ת למיסר בזה הלא זה דאין מבטלין איסור מזרוע בשילה ילפינן ול"ד לדהכא ודוק) וא"ל דעכ"פ להאי גברא שאינו נמנה עליו הוא אסור ונמצינו מבטלין איסורו ז"א דאין האיסור על גוף הדבר רק החיוב הוא על האדם הלז שלא לאכול ממנו נמצא אין החיוב חל רק עד שעת אכילה ואז כבר נתבטל מקודם ודמי להא דקיי"ל דמותר לבטל חמץ קודם ה' שעות שעדיין לא נאסר (ועיין בט"ז סימן תרכ"ו לענין סכך) וה"ה הכא גוף הפסח לא נאסר מעולם ואינו מבטל איסור לכתחילה רק בשעת אכילה ואז כבר נתבטל (וכן יש לדמותו למ"ש בסי' ק"ט דמותר לבטל יבש ביבש שנתבטל כו' יע"ש אף שיש לחלק קצת) קצרו של דבר מה שנלפענ"ד דהך דינא דאין מבטלין איסור הוא רק כשהאיסור מצד עצמו אבל אם הדבר מותר לשאר בני אדם רק לקצת בני אדם אסור ואף לזה אינו אסור מצד עצם הדבר כגון תרומה שמצד עצמה אסורה לזרים ומותר לכהנים רק שהאיסור הוא מצד האדם הזה כגון בפסח שלא נמנה עליו בזה לא שייך אין מבטלין איסור כיון שהדבר מצד עצמו מותר והאיסור אינו רק על האדם נמצא שאין האיסור חל רק בשעת אכילה וכבר נתבטל מקודם והבן. ובנדרים מספקא לי אי מבטלין לפי שנדר הוא דבר המותר לכל אדם רק לדידיה אסור ואפשר דדמי לפסח הנ"ל או כיון דנדרים מיתסר חפצא עלי' דשוי עליה כקרבן דבעי' שיתפסנו בדבר הנדור וכיון דמתפיסו ואוסר החפץ עליו הרי החפץ הזה עליו כקרבן והוא חתיכה דאיסורא. אבל שבועות דהוא מיתסר נפשיה אחפצא לפי סברתינו היה נראה דיכול לבטל כיון דאין הדבר אסור מצד עצמו רק האיסור חל עליו לא מבטל איסור הוא וכעת לא מצאתי הדבר בפוסקים. עוד נ"ל בדרך פשיטות דטעמא דרש"י דאוסר לכתחילה לצלות איסור והיתר אף ללוי הוא מטעם שכ' הט"ז ביו"ד סי' ק"ח משום שמא יתחלפו ההיתר באיסור וזה נלמד ממסקנא דגמרא פסחים הנ"ל דמסיק הטעם משום תערובות גופיה כמ"ש הט"ז שם ולכך המקשה דאכתי לא אסיק אדעתיה מפני תערובות גופין ומקשה מאי לאו מפני תערובות טעמים באמת מותר ללוי אף לכתחילה ומשני לא מפני תערובות גופין ולכן אף ללוי אסור לצלות לכתחילה איסור והיתר ודוק:
ובזה יתיישב לשיטת רש"י דללוי אסור לכתחילה איך כ' רש"י בשמעתין דרבא שרי בבת תיהא סבירא ליה כלוי והא ללוי עכ"פ לכתחילה אסור ורבא שרי אף לכתחלה להריח בי"נ. ולפמ"ש דטעמא דלוי אינו מחמת הריח רק מחמת תערובות גופין אבל באמת היכא דלא שייך תערובות כגון בבת תיהא מודה לוי דשרי אף לכתחילה כרבא וא"ש ודוק:
ומזה יתבאר לך דחשש תערובות גופי' בפסח אינו רק לכתחלה אבל בדיעבד שרי ודלא כמ"ש הכר"ו בסי' ק"ח ס"ק א' דאפי' דיעבד אסור וכ"כ הפר"ח בסי' ק"ח ס"ק ל"ז דאינו אסור רק לכתחילה ובזה ישבתי קושיית מהרש"א בשמעתין על הא דמקשה על רב מדקאמר אפי' גדי וטלה ואי אמרת מפני תערובות טעמים מה לי גדי וטלה מ"ל גדי וגדי והקשה המהרש"א דילמא ה"פ דברייתא אפילו גדי וטלה דל"ש תערובות גופין אעפ"כ אין צולין מפני תערובות טעמים ולפמ"ש לא קשה מידי דבאמת מפני תערובות גופין אינו אסור דיעבד היכא דהוכר כל פסח לחבורתו ומפני תערובות טעמים אפי' דיעבד אסור וע"כ צ"ל הא דתנן אין צולין ב' פסחים אי הטעם מפני תערובות טעמים דאפי' דיעבד אסור והתנא לא חש לבאר וא"כ ממילא ידעינן דאין הטעם מפני תערובות גופין דאז הוי בדיעבד מותר ולמה הוצרך לומר גדי וטלה ואי נימא דהתנא הוזהר דלא נימא דלכך אין צולין מפני תערובות גופים ועל כרחך הוי אמרינן דאין צולין רק לכתחילה אבל בדיעבד מותר דמפני תערובות גופין אין סברא לאסור אף דיעבד וכיון דיכולין לטעות בזה דנתיר בדיעבד עדיפא ה"ל אפי' הוכרו אח"כ הפסחים אסורים ובזה הוי משמיענו ב' דברים א' דאין הטעם מת"ג דאפי' הוכרו איסר והב' דאף דיעבד אסור משא"כ עכשיו דתני אפי' גדי וטלה יש לטעות ב' טעיות הא' דהטעם מת"ג ואפי' גדי וטלה חיישי' לת"ג כמו לפי האמת למסקנא והב' דאף אם נפרש כפי' מהרש"א דאפי גו"ט דלא שייך תערובות גופין אסור משום ת"ט אכתי יש לטעות דאינו אסור רק לכתחלה אבל בדיעבד שרי כלוי דס"ל הכי משא"כ אי הוי תני אפי' הוכרו אסור ממילא ידעינן דאפי' גו"ט אסור מכ"ש וגם הוי ידעינן דאף דיעבד אסור וע"כ מדתני דאפי' גו"ט הטעם מפני ת"ג וקשיא לרב ומתורץ קושית מהרש"א ודוק:
עוד נ"ל ליישב טעמו של רש"י שאוסר לכתחלה בגדי וד"א משום דבאמת לוי מודה שיש ריח מן האיסור בתוך הגדי רק דס"ל דריחא לאו מילתא לכך י"ל דלכתחלה אסור מטעם שכ' כ' הר"ן בפת שאפאו עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח משום דריח הבשר נרגש בתוך הפת והטועם אותו יהא סבור דממשו של בשר נבלע בו וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבב"ח עכ"ל הר"ן וכן מטעם זה אוסר רש"י לצלות גדי וד"א לכתחלה שמי שטועם יסבור שממשו של ד"א נבלע בתוך הגדי ומתחזי כאוכל מן האיסור לכך פרש"י דוקא לענין דיעבד ומשום מראית העין לא אסרינן דיעבד ואף דשם אסרינן אף דיעבד לאכלו בכותח התם לא הוי דיעבד דהא יכולין לאוכלו עם בשר כמ"ש הש"ך וזה שייך דוקא במין בשאינו מינו שהטעם נרגש וכן הריח אבל בצליית ב' פסחים ליכא למיסר משום שהריח הפסח נרגש דהא ריחן שוה ומאן מוכח דריח זה מפסח אחר הוא ולכך מקשה מאין צולין ללוי ול"ק קושית התוס':
ובזה לא קשה ג"כ מירושלמי דקאמר מהו לצלות בשר נבילה וכשרה בתנור א' כו' שמואל בשם לוי אמר מותר דמשמע אף לכתחלה מדקאמר מהו לצלות דהתם ג"כ הם מב"מ ואין הריח נרגש מן האיסור ואין לאסור לכתחלה כנ"ל נכון:
י
בעיקר טעמו דרב דס"ל ריחא מלתא כ' הרי"ף משום דלטעמי' אזיל דס"ל כר' יהודה דמין במינו לא בטיל ולכך אף שהריח הוא משהו לא בטיל אבל לדידן דס"ל מב"מ בטיל ודאי ריחא לאו מילתא והקשו ע"ז דא"כ מאי מקשה על רב מהרודה פת ע"ג חביות יין דהתם מין בשאינו מינו הוא והנכון מה שתי' בזה השער המלך בהלכות מ"א פי"א דבאמת מין בשאינו מינו אף דבטל הריח בס' מ"מ כיון דקי"ל היכא דאיסור ניכר וכן ה כא דעבידא לטעמא אפי' באלף לא בטל והלכך כיון שמריח ריח האסור הרי האיסור ניכר ולא בטיל אבל במב"מ דאין ניכר ריח האיסור שאף ההיתר יש לו ריח זה אזי קשה למה ס"ל לרב דאסור לכך נתן הרי"ף הטעם משום דמב"מ לא בטיל ובאמת סברתו מבוארת בתהה"א לרשב"א דף ק"ה למעיין שם (אמת שקושית הרשב"א שם מהא דמייתי כתנאי מרודה פ"ח היא תמוהה מאד חדא דהתם הוא מין בשא"מ פת ביין עדיפא ה"ל להקשות דהא התם מין בשא"מ ומ"ט דר"מ דאוסר ועוד מאי קאמר הא לא אפשר דהוי טעמי' דרב בהא דאדרבא התנן כו כו' דהא ודאי רב ס"ל מב"מ במשהו כמבואר בפסחים וע"כ לומר דכוונת הרשב"א דהך דריחא מילתא אינו תלוי בזה ומאי ראי' מהך דמוקמינן רב כר"מ דהתם במבשא"מ ודאי אין הטעם משום דלא בטל דבאמת בטל רק הטעם משום דנרגש הריח אבל מב"מ דאינו נרגש י"ל דהטעם משום דרב לטעמי' דס"ל מב"מ לא בטל וזהו יותר נכון מטעם שכ' הרשב"א שם דכיון דבשאינו מינו הוי טעמו נרגש כאלו נתערב ממשו של איסור יותר מא' בששים דמה לנו אם בשאינו מינו הי' נרגש ס"ס במינו אינו מורגש תדע דבעלמא מב"מ ברוב ואינו בנ"ט ובאינו מינו בנ"ט כיון דיהיב טעמא ולא אמרי' כיון דבאינו מינו יהיב טעמא לכך אף במינו יאסר עד ס' ועוד ק' לי על הרשב"א נהי דר' יהודה ס"ל מב"מ לא בטיל א מצי סבר ריחא לאו מילתא דאינו אפי' משהו כמו דס"ל ללוי להסוברים דמתיר לכתחלה צ"ל דס"ל דאפי' משהו אינו וכן י"ל דס"ל לר"י ומאי קושיא וכן ר"מ מצי סבר כרב אף דר"מ סובר מב"מ ברוב מ"מ כיון דהתם הוא אינו מינו דהוא בנ"ט לכך אוסר כרב גם תי' של הרשב"א שם אינו מובן לי איך שהי' מבואר שם מדבריו דבא"מ כיון שהטעם נרגש אסור אפילו א' מאלף ע"ש וזה סברת השער המלך הנ"ל וע"ש היטב):
יא
אכתי פש לן לברורי היכא דשניהם כחושים אי אסור לרב. והנה בתוספו' פסחים ע"ו מבואר דבשניהם כחושים מודה רב איך המפרשים ה קשו עליהם לפמ"ש התוס' בע"ז דאף בכחושי' מ"מ משהו איכא א"כ לרב דס"ל מב"מ במשהו אף בכחושים ליתסר והנה מה די"ל על התוספו' דשפיר הקשו מאי מקשה הש"ס על רב מהאי דאין צולין ב' פסחים מפני תערובות גופין הא מפני ערובות טעמים שרי דילמא מיירי בשניהם כחושים דליכא ערובות טעמים וא"ל דעכ"פ משהו איכא ומב"מ במשהו דהא באמת בקרבן פסח היו תולין בני מעיים ולב וכבד הכל נצלה כא' וי"ל דדעת התוס' כאו"ה דלב וכבד וטחול ובשר כ"א מין בפ"ע וקיימא לן דהיכא דנתערב במינו ובשאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואם כן בכחושים דליכא ריח אלא משהו שאינו מינו רבה עליו ומבטלו וריח העולה מן הבשר שהוא משהו חלב או שאר בני מעיים מבטלו גם הגידין י"ל דס"ל להתוס' דהוי שאינו מינו ע' בפר"ח סי' צ"ח וריח העולה מן בני מעיים הבשר מבטלו בשלמא דהיכא דהוא שמן הריח הרבה ואינו מתבטל בבני מעיים של הפסח הב'. אבל בכחושים דליכא אלא משהו מתבטל וא"ש קושיית התוס'. איברא דקושיית התוס' נ"ל פשיטות דהנה בתוספתא איתא אין צולין ב' פסחים כאחד אפי' גדי וטלה מפני ההרגל והפירוש שלא ירגיל לצלות אפילו גדי וגדי אסור גדי וטלה אלמא דחזינן דגזרינן הא אטו הא ואף דהתם אגדי וגדי אינו אסור בדיעבד כיון דהטעם מפני תערובות גופים אינו אסור בדיעבד כמש"ל אעפ"כ גזרינן גדי וטלה אטו גדי וגדי ומכל שכן לרב שאוסר בשמנים אף דיעבד דראוי לאסור כחושים מפני ההרגל שלא ירגיל אף בשמנים ולא קשה קושית התוס' איך שיהיה אכתי לא מתבאר לן לרב אי אסור בב' כחושים והש"ך בסי' ק"ח ב' מדאמר רב בשר שחוטה שמן כו' ש"מ דבשניהם כחושים מותר וג"ז יש לדחות די"ל רבותא משמיענו דלא מיבעי' בב' כחושים דאסור כיון דמב"מ במשהו אבל בא' שמן ה"א דחלב עם בשר הוי מבשא"מ ואינו אוסר במשהו קמ"ל דאף בשמן הוי מב"מ כמ"ש הפר"ח בסימן צ"ח דלמאן דס"ל מב"מ במשהו חלב עם בשר הוי מב"מ יע"ש. וראיתי בצל"ח בפסחים שם שכ' שכ' דאף סברת התוספות דבכחושים משהו איכא מ"מ אינו מפעפע בכולו ואינו אוסר רק כדי קליפה איך שיהיה מבואר דעכ"פ בשניהם כחושים לרב אסור לכתחילה ובזה מיושבת קושית מהרש"א דמקשה על הש"ס דקאמר לרב מאי אפילו גדי וטלה והקשה מהרש"א דילמא הכי קאמר אפילו גו"ט דלא שייך תערובות גופים אסור משום ת"ט ולפמ"ש לא קשה מידי לפ"ז למה לו להתנא לאשמעי' רבותא חיצונית מיניה וביה גופא הו"ל להשמיענו רבותא ולמימר אפילו שניהם כחושים אסור משום ת"ט ויש לדחות דאי הוי תני אפי' ר' כחושים ה"א איפכא דה"ק אפי' ב' כחושים דליכא ת"ט אסור משום ת"ג ולא הוי ידעינן דב' כחושים אסור משום ת"ט ודוק:
יב
עוד נלענ"ד דבאמת התוס' ס"ל דבכחושים משהו איכא ואף עפ"כ מקשו שפיר דילמא ברייתא מיירי בב' כחושים דאינו אסור לרב דהא הכא אין האיסור כ"א מטעם שלא למנוייו. והנה הר"ן בנדרים דל"ו כ' דקטנים מותרים לאכול אף בשאינם נמנים דכי אסור לאכול שלא למנוייו היינו בראויין להמנות אבל קטנים אין ראויין להמנות מותרים לאכול ולפ"ז י"ל דבאמת על פחות מכזית שאין נמנים עליו בפסח אין איסור שלא למנוייו שייך ביה ולכאורה מאי קאמר מפני תערובות טעמים כיון דאין בו כזית ול"ש ביה איסור שלא למנוייו. וצ"ל דלרב ס"ל ריחא מלתא והוי כעיקר האיסור והוי כאלו יש בו כזית מפסח עצמו כיון דריח הוי כעיקר ועיין בכר"ו שכתב דריח אסור מה"ת כמו טכ"ע. ובזה תתיישב קושית התוס' על רש"י ללוי דאסור לכתחילה מאי מקשה מאין צולין די"ל כיון דללוי ריחא לאו מילתא ואינו כעיקר האיסור רק בעלמא אסור לכתחלה משום דמשהו מיהו איכא אבל בפסח דאינו אסור רק משום שלא למנוייו ואיסור שלא למנוייו לא שייך רק בדבר שיכול להמנות עליו כמו שאינו נוהג רק באדם שיכול להמנות וא"כ כיון שאינו יכול להמנות ע"ז דריח אינו כעיקר הפסח אף לכתחלה מותר לצלות ללוי ושפיר מקשו מאין צולין. ולפ"ז מקשו התוספות לרב דילמא מיירי בב' כחושים דליכא משום ת"ט אף דמשהו איכא מ"מ משהו אינו נאסר משום שלא למנוייו. איברא דמגוף הסברא שאמרנו דבדבר שאינו יכול להמנות עליו ל"ש איסור שלא למנוייו לא ברירא לי א' דהר"ן לא כתב שם רק דמדאורייתא לא נאסר אבל מדרבנן אה"נ דאסרינן ועוד דל"ד נאכלין לאוכלין בשלמא כשהאוכל אינו ראוי להמנות א"כ לא חל עליו האיסור של אינו מנוייו אבל כשהוא בר מינוי אע"פ שהפסח אינו ראוי מ"מ נאסר עליו פסח האחר משום שאינו מנוייו ואף משהו ממנו אסור עליו כמו ח"ש דאסור מה"ת. אך דאכתי איכא לספוקי על גידין שראוין לאכילה וסופן להקשות שאין נמנים עליהם כמבואר בר"מ פ"י מהק"פ דאם נאמר דעל מה שאינו נמנה לא חל איסור שלא למנוייו ומותר לאכול מזה והכא ליכא למיסר מדין חצי שיעור דזהו לא היה בכלל האיסור מעולם וי"ל דמ"מ מדרבנן אסור ודע דהר"מ לא הזכיר איסור אכילת הפסח שלא למנוייו בהדיא רק ברפ"ב מהק"פ כ' דאין שוחטין את הפסח אלא למנוייו ומפיק ליה מתכוסו על השה אבל איסור אכילת האדם שאינו נמנה עליו לא כ' כלל וליכא למילפא מהא דאין שוחטין אלא למנוייו דהתם הוי שינוי בעלים כיון דעיקר הבעלים המנויים עליו ממנו ונפסל הפסח אבל איסור האכילה לאינו מנוי היכא דנשחט למנוייו לא נשמע מיניה ותמהתי איך השמיטו דמבואר במשנה ואינו נאכל אלא למנויו] וכן במ"ש בגמ' מפני תערובות טעמים מבואר דאסור הוא וממ"ש הרמב"ם בפ"ג דין ד' ה' ו' אין ראיה דבאמת שאינו מנוי אי אכיל לא מקיים מצות אכילת פסח ולכך יצא לבית השריפה כיון דאין מצוה באכילתו אך אעפ"כ מוכח דאסור לאכלו מפסח שאינו נמנה דאל"כ יאכל מב' הפסחים וא' הוא בודאי שלו ממ"נ ש"מ דאסור יע"ש ועוד יש להוכיח מכמה מקומות בהלכותיו שם אך אעפ"כ תמהני שלא כ' הר"ן בפירוש:
איברא דקשה לי על דעת הר"ן הנ"ל מסוגיא דפסחים פ"ח פ"ט בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן דקאמר שם נמצא פסח נאכל שלא למנוייו ופרש"י משום דאלו שכבר יצאו אף שנמנה אין מנינם כלום ע"כ והא הכא דאין ראויין למנות בפסח שני שכבר יצאו י"ח בפסח ראשון ואעפ"כ אסור שלא למנוייו. וראיתי בד"מ פ"ג מהק"פ ד"ט שכ' נשחט שלא למחוייב ה"ז כמי שנשחט שלא למנוייו שינה מל' הגמרא דקאמר נאכל. אך לכאורה קשה איך נפסל משום נשחט שלא למנוייו דהא הוי למנוייו ושלא למנוייו דא' יש בהם שלא יצא י"ח בפ"ר והרי הוא מנוי ע"ז וצ"ל כיון דלא ידעינן מי הוא המחוייב נמצא כ"א אינו מנוי עליו כיון דאינו יודע אם הוא מחוייב בפסח הלזה ואינו יכול לאכול ממנו ובזה ישבתי קושית הלח"מ בפ"ד מהק"פ דין א' על הכ"מ דשם שפיר יכול להמנות על אחרים ואין זה כמי שנשחט שלא למנוייו דהתם האחרים בודאי מנויים הם והוי מנוייו ושלא מנוייו דכשר ע"ש ודוק. אך אעפ"כ מגמרא הנ"ל יש סתירה להר"ן וצ"ע. ואף דלפמ"ש דלהר"ן אסור עכ"פ מדרבנן א"ל דכוונת הגמרא דנאכל שלא למנוייו ואסור עכ"פ מדרבנן מ"מ קשה מה דקאמר שם בפסחים פ"ט ריש ע"א האי כהן ה"ד אי דעביד פסח כו' נמצא פסח נאכל שלא למנוייו וא"ל דהקושיא דעכ"פ יעבור אספק איסור דרבנן דא"כ תקשה קושיית התוספות ד"ה הני מילי וכי בשביל ספק איסור דרבנן יכנס זה לספק איסור כרת והכא ל"ש תירוץ התוספו' דמוטב שיעבור זה בשוא"ת כו' ממה שיעשו רבים איסור דהכא לא עברו רבים איסור רק הכהן לחוד אך י"ל דבלאו הכי יש להקשות וניתי כהן קטן כמו שהקשו ת"י וצ"ל כתי' התוס' דבלא"ה פריך שפיר ודוק ועוד י"ל דלא קאמר הר"ן אלא היכא אין ראויין להמנות מצד עצמן כגון קטנים אבל היכא דראויין להמנות מצד עצמן רק בשביל שכבר יצאו י"ח בפ"ר זה לא חשוב אין ראוי וזה נ"ל נכון ודוק:
יג
בתנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים אף רב מודה דריחא לאו מילתא עיין ביו"ד ק"ח והמפרשים הקשו דלפ"ז למה לא משני בגמרא לרב דמיירי בת"ג ולמה הוצרך לשנויי כעין ב' קדרות. ולענ"ד לא קשה מידי דבאמת הפוסקים דס"ל לרב דבת"ג ליבא ריח מפרשים כעין ב' קדרות דהיינו ת"ג דליכא ריח כמו בב' קדירות ורש"י דמפרש שיש תל ביניהם באמת לא ס"ל דת"ג מותר לרב וזה ברור לענ"ד:
יד
בתנור קטן וסתום לכ"ע איכא ריח עיין ביו"ד ק"ח בהג"ה ולכאורה קשה מאי מקשה ללוי נימא דמיירי בתנור קטן וסתום לכך אין צולין משום תערובות טעמים וצ"ל דלא שכיח שיצלו הפסח בתנור סתום מכל צד דצריך להשגיח עליו שלא יגע בחרסו של תנור וגם שמא ינטוף מרוטבו על החרס ואפילו לא יחזור אליו יתסר משום ריח כיון דבתנור איכא ריח לכך צריך שיהיה פתוח שישגיח על כל זה עי"ל דבאמת ללוי דס"ל ריחא לאו מילתא כלל אפילו בת"ק מותר דמה לנו שיש ריח כיון דריחא לאו מילתא אך, אנן ס"ל באמת דריחא מילתא רק שמתבטל בס' ולכך לכתחלה אסור ובת"ק דאיכא ריח טובא באופן שאינו מתבטל אזי אף דיעבד אסור:
טו
בדבר חריף לכ"ע ריחא מילתא עיין בהג"ה סי' ק"ח והא דמקשה רבא לאביי בע"ז מכמון של תרומה תקשי נמי לדידי' דבדבר חריף מודה רבא דריחא מילתא י"ל דבאמת רבא גם כן ס"ל הך סברא דמקלי קלי איסורא לענין זה שכבר אזל החריפות ולכך אמר בברייתא שאין כאן טעם כמון אלא ריח כמון ר"ל טעם החריפות של כמון כבר מיקלא קלי ואינו אלא ריח בעלמא אבל לאביי פריך שפיר דאף דקלי טעם החריפות מ"מ ריח יש ולדידיה ריח אסור אף בשאינו חריף ואביי משני דמיקלא קלא ואף הריח אינו אוסר והא דקאמר בברייתא שאין טעם כמון אלא ריח כמון משמע דריח יש כאן רק דאינו אוסר ה"פ לאביי דבאמת אם היה נשאר טעם כיון דקיי"ל טעם כעיקר הוי כאלו עיקר הכמון קיים ולא שייך מיקלי קלי אבל כיון דאין הטעם נשאר נמצא דמקלי קלי איסורא לכך הריח אינו אוסר דריח אינו כעיקר האיסור ודוק: