אור ברסלב
מלא הרועים חלק א קטן אוכל נבילות

מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס

קטן אוכל נבילות

קדושה ראשונה קדשה לשעתה

א

קי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו והירושלמי מחלק דוקא בעושה לצרכו אבל לצרכינו מצווין אנו להפרישו והרשב"א בחי' לשבת דף קכ"א כ' דבש"ס דילן לא משמע כן דמוקי דוקא בעושה לדעת אביו אבל לדעת עצמו אפי' לצרכינו מותר עכ"ד ולכאורה י"ל דגם גמ' דידן דנקט בעוש' לדעת אביו היינו לצורך אביו אך מדברי הירושלמי משמע דכל שאינו עושה לצרכו אף שאינו עושה גם לצרכינו אסור דז"ל הירושלמי תמן יש לו צורך בעשבים הכא אין לו צורך בכיבוי ע"כ משמע דכל שאינו עושה לצרכו אסור וא"כ למה צריך לאוקמי בקטן העושה לדעת אביו כיון דכיבוי אינו לצרכו אף שאינו לצורך אביו אסור להניחו וע"כ דס"ל אף שאינו לצרכו א"צ להפרישו רק בעושה לדעת אביו והנה מש"ס דיבמות דף קי"ד א' בברייתא דלא יאמר לתינוק הבא לי מפתח אבל מניחו תולש ולא קאמר בסיפא דומיא דרישא אבל מניחו להביא משמע כירושלמי דדוקא לתלוש לצורך עצמו מניחין אבל להביא לצרכינו אין מניחין אותו ובברייתא דלא מאכילים דמשני דלא לספי' ליה ולא מוקי כדעת המקשן להפרישו ובלצרכינו י"ל דאכילה הוא לצרכו אך מטומאה קשה די"ל דמטמא עצמו לצרכינו וא"כ קשה דלוקי להפרישו ובלצרכינו וי"ל דבאמת בטומאה מפרישין למסקנא דש"ס וכדעת הטור וכמו שפי' דבריו הב"ח והט"ז בא"ח סי' שמ"ג דבטומאה לחוד ס"ל דמחויבים להפרישו ולפ"ז לדעת הטור דבטומאה מפרישין ולא ילפינן מיניה משום דשאני כהנים הואיל ורבה בהן הכתוב מצות יתירות והאי דשרצים ודם דאין מפרישין מנייהו ילפינן לכל התורה דאין מצווין להפרישו ולפ"ז מוכח כדעת הירו' דדוקא לצרכו אין מפרישין דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שרצים ודם הוא לצרכו דסתם אכילה היא לצרכו אף בכל התורה דוקא לצרכו אין מפרישין (וכן למכילתא דפ' בא דדריש ר' יאשיה לא יאכל לרבות המאכיל כאוכל התם ג"כ הוא לצרכו) אבל אם נאמר דגם בטומאה א"צ להפרישו והך דאמור ואמרת דוקא דלא ליטמו להו בידים א"כ מצינן למילף מטומאה כי היכא דטומאה סתם נקיט אפי' לצרכינו אין מפרישין ה"ה בכל התור' אפי' לצרכינו אין מפרישין אך ק' די"ל דטומאה שאני הואיל ואינו שוה בכל וא"ל שרצים ודם יוכיחו ז"א דהתם ג"כ י"ל דוקא לצרכו אין מפרישין וא"כ לצרכינו אף מטומאה אין אנו יכולים ללמוד. איברא דק' לדעת הירושלמי דהיכא חילוק בין לצרכו ולצרכינו וא"כ הו"ל לש"ס למנקט בצריכותא דאי כתיב דם ושרצים ה"א דהנהו הוא דאין מפרישין הואיל והוא לצרכו אבל בטומאה הו"א שמפרישין היכא דהוא לצרכינו כיון שבטומאה יכול להיות לצרכינו לכך נקיט טומאה דמקרא יתירה שמעינן דאתי לאוריי דאפי' לצרכינו אין מפרישין ואי הוי נקיט טומאה ה"ה הכא הוא דאסור לטמאו הואיל והוא לצרכינו (דהוי מוקמינן קרא דוקא בלצרכינו כמו דמוקמינן ליה דוקא לטמאו בידים) אבל בשרצים ודם דהוא לצרכו אפי' בידים מותר להאכילו (וא"ל דדוקא לענין להפרישו יש חילוק בין לצרכו ובין לצרכינו אבל להאכילו בידים אין חילוק דהרי הרשב"א מחלק דאסור דרבנן להאכילו בידים לצרכו שרי ולצרכינו אסור והרי הרשב"א לא ס"ל כהירושלמי לחלק בין לצרכו לצרכינו באסור תורה לענין מפרישין ואעפ"כ מחלק לענין להאכילו בידים כ"ש ירושלמי דמחלק במפרישין דיש לחלק במאכילין בידים ודוק) ואפשר דדעת הירושלמי דמה"ת אין לחלק בין לצרכו ולצרכינו (כיון דאין אנו מצווין להפרישו מ"ל לצרכו ומ"ל לצרכינו רק דמדרבנן אסור לצרכינו דמחזי כאלו מצוהו) ובזה מיושב ג"כ מה דפרשנו דהא דנקט בברייתא אבל מניחו תולש ולא נקיט מניחו להביא דלהביא שהוא לצרכינו אפילו להניחו אסור כדעת הירושלמי וא"כ קשה מ"ש ברישא לא יאמר לו הבא לי מפתח דהא אפי' בלא אמירה אסור ולפמ"ש י"ל דברישא נקיט איסור דאורייתא דהיינו אמירה דאסורה מקרא דלא תאכילום ובסיפא נקיט מניחו תולש דבמניחו להביא נהי דמדאורייתא מותר מדרבנן מיהו אסור אך זה קצת דוחק דמ"מ הו"ל למנקט ברישא רבותא טפי דאפי' בהביא מעצמו מפרישין אותו דעכשיו איכא למטעי דא"צ להפרישו כלל בהביא מעצמו ובברייתא אינו מוזכר דאמירה אסורה מדאורייתא דנידון דבלא אמירה מדאורייתא מותר ומדרבנן אסור אך י"ל דלפמ"ש דלצרכינו מדרבנן אסור י"ל דאינו אסור כ"א באסור דאורייתא שעשו סייג לתורה אבל היכא דגוף המלאכה דרבנן אין לאסור לצרכינו כיון שהאיסור הוא דרבנן ולצרכינו ג"כ א אסור כ"א מדרבנן הוי גז' לגז' ובזה א"ש דברישא נקיט הבא לי מפתח מכרמלית לרה"י דהוא מלאכה דרבנן דעכשיו אין לנו ר"ה (ואף דבימיהם היה להם רה"ר מ"מ מילתא דל"ש הוא והיכא דלא מפורש בהדיא רה"י מסתמא היא כרמלית) ולכך דוקא אמירה אסור' אבל להניחו מותר ובסיפא נקיט תולש דהוא אסור תורה (ואע"ג דנקיט ג"כ זורק מ"מ נקטי' בתר תולש לאוריי דמיירי באסור תורה דומיא דתולש דמסתמא הוא איסור תורה דעציץ שאינו נקוב מלתא דל"ש הוא) ולכך דוקא בתולש לצרכו מותר אבל לתלוש לצרכינו אסור ולכך נקיט תולש לאוריי הכין דבאסור תורה לצרכינו אסור מדקאמר תולש ולא קאמר לתלוש לו כדקאמר ברישא הבא לי ודרבנן שרי אפי' לצרכינו מדלא אסר ברישא כ"א אמירה ע"כ צ"ל דמיירי בדרבנן ובזה יש ליישב קושית הרשב"א דהקשה מגמ' דידן דמוקי בעושה לדעת אביו דמשמע דכל שאינו עושה לדעת אביו מותר אפי' בלצרכינו די"ל דר"י דמוקי בעושה לדעת אביו ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור כר"ש וא"כ כיבוי אינו כ"א אסור דרבנן ובדרבנן אפילו לצרכינו מותר וע"כ צ"ל בעושה לדעת אביו דוקא והא דמוקי בעושה לדעת ולא מוקי בכל קטן ומשום דהוא לצרכינו ונוקי מתניתין כר"י דס"ל משאצ"ל חייב והוי כבוי אסור תורה ואסור לצרכינו י"ל דר"י ס"ל הלכה כר"ש וס"ל הלכה כסתם משנה ולכך מוקי סתם משנה כר"ש והירושלמי ס"ל משאצ"ל חייב והוי כבוי אסור תורה ולכך אסור לצרכינו מדרבנן ובזה מיושב מה שהקשה הב"י סי' של"ד על הרי"ף שכ' המשנה כצורתה ולא מוקי בעושה לדעת אביו ולפמ"ש י"ל דהרי"ף לשיטתיה אזיל דפסק בפ' כירה דמשאצ"ל חייב כר"י וא"כ הוי כבו' אסור תורה ובאסור תורה אפי' שלא לדעת אביו מצווין להפרישו כל שאינו עושה לצורכו והנה מ"ש בגיטין נ"ה א' דחרשת הנשואה לפקח לא אוכלת בתרומה גזירה משום חרש בחרשת דלא יאכילה ופריך וליכול קטן אוכל נבילות הוא והנה לפ"ד הירושלמי דכל שאינו עושה לצרכו מצווין להפרישו הנה החרשת האוכלת באמת היא לצורכה אבל החרש המאכילה אינו לצורכו ומצווין אנו להפרישו ואף שכ' שזה אינו כ"א באסור תורה מ"מ גם שם החשש שיאכילה בתרומה דאורי' אך כד דייקינן שפיר אתי לן שמעתא ברווחא טפי לפ"ד הירושלמי דהנה שם ק' מ"ש שמא יאכיל חרש בחרשת דמאי גריעותא דחרש בחרשת מפקח בחרשת וכבר הקשו זה רש"י ביבמות קי"ג והרש"א בגיטין שם ותי' בדוחק ולפמ"ש א"ש דגם המקשן ידע דקטן א"נ אבדמ"ל רק דס"ל דוקא לצרכו ולכך בפקח בחרשת הוא לצורכה אם תאכל היא בעצמה ולשמא יאכילה פקח ל"ח כיון דפקח הוא לא יאכילנה כמ"ש רש"א שם אבל בחרש בחרשת ס"ד דהכא איכא אסורא אם יאכילנה דהא הוא עושה איסור תורה (פי' שמאכילה באיסור דאסור מה"ת מלא תאכילום ואינו לצרכו) והתרצן השיב לו וליכול קטן א"נ הוא ר"ל דע"כ לא אמרינן דאסור לצרכינו דהיינו כשעושה לשם בר חיובא אבל כשעושה לשם קטן כמותו הוי כלצרכו וז"ש קטן א"נ הוא ר"ל שגם האוכלת הוא חרשת וכקטן א"נ הוא וא"כ אינו עושה לשם בר חיובא ובכה"ג אף שאינו עושה לצרכו מותר דאף שכתבנו לעיל דלהירושלמי כל שאינו עושה לצרכו אף שאינו עושה גם לצרכינו אסור י"ל דסתמא גרע אבל כאן שעושה לצורך קטן כמותו הוי כלצרכו דמ"ל לצרכו או לצורך קטן כמותו עוד נ"ל דלפמ"ש לקמן אות כ"ג דאף דאסור להאכילו מה"ת היינו דוקא בדבר דאסור בו הוא עצמו אבל בדבר שהוא עצמו מותר בו מות' ג"כ להאכילו ולפ"ז חרש זה שמצד עצמו אין בו אסור דאינו מוזהר על שום מצוה דאינו בר דעת ובל"ז הוא כהן ואוכל בתרומה א"כ כשהוא מאכיל גם אחר לא עביד אסורא כלל ואין אנו מצווין להפרישו דאף דכשהוא עושה בעצמו אנו מצווין להפרישו היכא דהוא לצרכינו אף שאין עליו אסור מ"מ כיון דבדבר זה אסור לנו מצווין אנו להפרישו אבל מה שמאכיל גם לנו אין אסור היכא דאין אנו מוזהרים על אכילה אין אנו מוזהרים להאכיל וא"כ אין אנו מצווין להפרישו מזה ודוק ואף לפמש"ל אות כ"ג דמדרבנן אסור להאכיל אף שאינו מוזהר על עצמו מ"מ כבר כתבנו דבאסור דרבנן אין אנו מצווין להפרישו אפי' בעושה לצרכינו א"כ נהי דהוא איסור דרבנן מה שמאכילה החרש אין אנו מצווין להפרישו ודוק:

העולה מזה דדעת הירושלמי יש לה מקום בש"ס דילן דבאיסור תורה מצווין להפרישו בעושה לצורכינו ובאיסור דרבנן אפילו לצרכינו מותר והיכא שעושה לצורך קטן כמותו הוי כלצורכו וא"צ להפרישו אף באסור תורה. איברא דדעת הר"מ אינו כן דהר"מ בפי"ב מה' שבת דין ז' כ' דמדעת עצמו אין ב"ד מצווין להפרישו אף דשם מיירי בכיבוי שאינו עושה לצרכו והרי הר"מ בפ"א מה"ש פסק דמשאצ"ל חייב אלמא דס"ל אפילו באסור תורה אין צריך להפרישו אף בעושה לצרכינו וי"ל דהר"מ לשיטתו אזיל דס"ל בטומאת כהנים אין מצווין להפרישו כמ"ש הטור ביו"ד סי' שע"ג משמו וא"כ ילפינן מטומאה דאף בעושה לצרכינו אין מצ"ל דקרא סתמא איירי אף שמטמא עצמו לצרכינו ומינה ילפי' כל התורה כולה. אך כבר שדיתי נרגא בזה לעיל דמטומאה ליכא למילף דאינו שוה בכל ובל"ז אין ראי' די"ל גם בטומאה היכא שעושה לצרכינו מחויבים להפרישו דהא אינו מפורש בקרא דאין מצווין להפרישו רק מדיוקא דייקינן מדאוסר לטמאותו בידים ש"מ דא"צ להפרישם י"ל דקרא סתמא איירי ולטמאותו אפי' לצורכו אסור לכך נקיט לטמאותו דוקא אבל להפרישו א"צ בלצרכו ובלצרכינו אפי' מפרישין והא דנקט לטמאותו דוקא משום דקרא איירי בכל גווני אף לצרכו והתם אין צריך להפרישו ודוק וי"ל דהר"מ לשיטתי' אזיל דמוקי הך ברייתא דמניחו תולש בעציץ שאינו נקוב ובקטן העושה לדעת אביו כמ"ש בש"ג וכמש"ל אות י' ומשמע דוקא עושה לדעת אסור באסור תורה אבל לצרכינו מותר וא"כ אין ראי' מהך ברייתא לשיטת הירושלמי אדרבא מהך ברייתא מוכח להיפוך וכדכתי' וע' לקמן אות י' מ"ש בפי' הברייתא לדעת הר"מ יע"ש:

ב

הך דקטן א"נ אבדמ"ל דעת התוס' בשבת דף קכ"א דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע לחינוך צריך להפרישו (וע' תוס' נזיר דכ"ח ב' ד"ה בנו אין וע' תוס' ישנים יומא דפ"ב דמבואר דס"ל אפי' בקטן שהגיע לחינוך אין מפרישין וע' בפסקי מהרא"י סי' ס"ב וע' ב"ח או"ח סי' שמ"ג שכ' דהך דתוס' שבת הוא עיקר נגד תוס' שנץ דיומא דלא כמהרא"י ובאמת נעלם מהן הך דתוס' נזיר דלא הביאו רק הך דתוס' שנץ דהוא בתוס' ישנים דיומא אבל לפמ"ש בנזיר ג"כ י"ל דסמי הך דשבת מקמי תרתי דנזיר ודיומא אך מדבריהם בר"ה דף ל"ג ד"ה תנ"ה ג"כ משמע כן וכמ"ש בסמוך אות ג' ועמש"ל אות ז' יע"ש). והנה נסתפקתי בדברי התוס' דשבת אי ס"ל דגם באיסור דרבנן מחויבין להפריש קטן שהגיע לחינוך או דוקא באיסור דאורייתא ס"ל הכין. ולכאורה יש להוכיח דאף בדרבנן צריך להפרישו דאל"כ קשה מאי מקשה ביבמות דף קמ"ד על ר"י אלא טעמא דדמאי הא ודאי בעי לעשורי והאר"י בקטן העושה לדעת אביו דלמא מוקי הך ברייתא בכל קטן אפי' בהגיע לחינוך ולכך בודאי בעי עשורי והך משנה דקטן הבא לכבות מוקי ג"כ בכל גווני כמ"ש התוס' בשבת שם ומיירי אפי' בלא הגיע לחינוך ולכך צ"ל בעושה לדעת אנא מוכח דאפי' בהגיע לחינוך מדרבנן מפרישין וא"כ א"א לומר שברייתא מיירי אף בהגיע לחינוך דא"כ אף בדמאי מחויבים להפרישו ואמאי קתני דאין זקוק לו. אך ז"א דאף א"ת דבאסור דרבנן זקוק ג"כ להפריש מ"מ י"ל בדמאי הקילו כמו שמאכילין לעניים דמאי (וי"ל דהכא גרע דהא החינוך הוא דלא ליתי למסרך בגדולתו ולכך אנו מחויבים לחנכו בכל דבר האסור בו בגדלותו א"כ גם מדמאי מחויבים אנו לחנכו דלא ליתי למסרך בגדלותו וראי' לזה משבת פ' תולין דף קל"ט מכשותא בכרמא דחיישי' למסרך והתם אין איסור כלל אפי' לגדול רק חומרא בעלמא כמ"ש הר"ן שם ואעפ"כ חיישי' למסרך אך אעפ"כ קשה מנ"ל להקשות על ר"י דלמא ר"י ס"ל דבדמאי הקילו וא"צ להפרישו מזה בקטנותו דאף אם יאכל בגדלותו אינו אלא ספק דדבריהם) ואדרבא תתיישב בזה קושית התוס' ביבמות שם דהק' על ר"י למה הוצרך לומר בדמאי הקילו הא אפילו בשאר אסור דרבנן קי"ל דא"צ להפרישו ולפמ"ש א"ש דר"י מוקי לברייתא בכל גווני קטן אף בקטן שהגיע לחינוך ובשאר חסור דרבנן מפרישין רק בדמאי הקילו וא"כ הדרא קושי' לדוכתא מאי מקשה מהך דקטן שבא לכבות דשם מיירי בכל גווני קטן אף בלא הגיע לחינוך וק' למה מפרישין לכך צריך ר"י לאוקמא בעושה על דעת אביו אבל בהגיע לחינוך אף בשאינו עושה לדעת אביו ס"ל דמפרישין ולכך צ"ל בדמאי הקילו ולכך נראה להוכיח בהיפוך דדעת התוס' דבדרבנן אף קטן שהגיע לחינוך אין מפרישין ולכך מקשה שפיר על ר"י דהנה בהך ברייתא דדמאי תני במצא בידו פירות אין זקוק לו ומדנקט פירות משמע דהוא אסור דרבנן דהא תרומות ומעשרות דפירות הוא דרבנן והנה מדקאמר ר"י בדמאי הקילו הא ודאי בעי עשירי משמע דס"ל דאפי' בדרבנן מפרישין וא"כ א"א לומר דמיירי בהגיע לחינוך דס"ל דאם נאמר באסור תורה אין מפרישין בלא הגיע אזי באסור דרבנן נחתינן דרגא ואין מפרישין אפי' בהגיע לחינוך ולכן מקשה שפיר והאר"י בקטן העושה לדעת אביו א"כ מבואר דס"ל דאסור תורה אין מפרישין בלא הגיע ממילא באסור דרבנן נחתינן דרגא ואפי' בהגיע אין מפרישין (וכעין שכ' במס' יבמות שם לדעת הרשב"א בחי' לענין אסור דרבנן להאכיל בידים וע"ש) וא"כ מאי אריא דמאי אפינו ודאי נמי כיון דפירות הוא דרבנן א"כ א"צ להפרישו אפי' בודאי ואפי' בהגיע לחינוך ובזה מיושב פרש"י בנדה דמ"ו ב' ד"ה קטן א"נ בדמ"ל ופי' רש"י פלוגתא היא ביבמות והק' הרשב"א בחדושיו הא התם איירי באסור דרבנן ובאסור דרבנן לכ"ע אין מפרישין ולפמ"ש יתיישב זה ויתיישב ג"כ קושית הרשב"א והר"ן ביבמות שם על התוס' דילן דס"ל בקטן שהגיע לחינוך מפרישין ותקשי להו הך סוגיא דנדה דמיירי בהגיע לחינוך דשם במופל' הסמוך לאיש עסקינן ואעפ"כ פריך שם קטן א"נ כו' מבואר דאפי' בהגיע לחינוך אין מפרישין דלא כהתוס' עכ"ד ולפמ"ש חדא קושי' מתורצת בחברתה דכבר בארנו דהך דקטן שהגיע לחינוך אי מפרשינן לי' באיסור דרבנן תלוי בזה דאי בדאורייתא אין מפרישין בלא הגיע אזי בדרבנן נחתינן דרגא ואפי' בהגיע אין מפרישין אותו והנה שם מיירי באסור דרבנן ובהגיע וקאמר בש"ס לאותן המוזהרים עליו דמצווים להפרישו וע"ז מקשה שם קטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו ר"ל באסור תורה ב"ד מצווים להפרישו בלא הגיע ולכך בדרבנן מצווין להפרישו בהגיע עכ"פ דאי ס"ד דאין מצווים להפרישו באסור תורה בלא הגיע א"כ בדרבנן נחתינן ואין מפרישין אפי' בהגיע והיכא קאמר לאותן המוזהרים עליו ובזה צדקו דברי רש"י שפי' פלוגתא הוא ביבמות באסור תורה בלא הגיע לחינוך ומינה נשמע לדרבנן בהגיע ול"ק ג"כ שיטת התוס' דס"ל בהגיע לחינוך מפרישין דבאמת באסור תורה מפרישין והתם אדרבנן קאי ודוק:

ובמ"ש נתיישב מאי דקשה דלפי מה דקי"ל דקטן א"נ אבדמ"ל אפי' בדאורייתא א"כ למה נקט בברייתא דיבמות מצא בידו פירות דהיינו פירות דמאי אין זקוק לו אפי' ודאי נמי אין זקוק לו ולפמ"ש א"ש דבברייתא מיירי בהגיע לחינוך ולכך דוקא בדמאי דרבנן אין מפרישין אבל בדאורייתא מפרישין אך עדיין קשה למה נקיט פירות דמאי הא אפי' פירות ודאי אין מפרישין דתרומות פירות דרבנן ובדרבנן אפי' בהגיע לחינוך אין מפרישין וי"ל דנקיט דמאי לדיוקא דאף דמאי אין זקוק להפרישו דוקא אבל להאכילו בידים אסור אף דמאי אף דמאכילין עניים דמאי לזה אסור והטעם שלא ליתי למסרך בגדלותו דאסור הוא באכילת דמאי. איברא דלדעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים ק' על הברייתא דלמה נקט דמאי הא אפי' ודאי אין מפרישין וא"ל לדיוקא דלא ספינן לי' בידים דהא לרשב"א אסור דרבנן ספינן לי' וא"ל דבכה"ג דהוא ספק תורה מודה הרשב"א דלא ספינן לי' בידים וכמש"ל בס"ד ז"א כיון דהכא נקיט פירות דוודאן הוא ג"כ דרבנן אין כאן ס' אסור מיהו לפמ"ש בשעה"מ בפ"א מה' עשור דין ה' דבדבר דבידו לתקוני מודה הרשב"א דאין מאכילין בידים א"ש דהכא בדמאי בידו לתקוני ולפ"ז י"ל דבדבר דבידו לתקוני באסור תורה מפרישין לכך נקיט התם דמאי דרבנן דאלו בדאורייתא מפרישין הואיל ובידו לתקוני אך עדיין קשה דלמה נקט דמאי אפי' פירות ודאי אין זקוק לו כיון דהם דרבנן ובדרבנן אפילו בידו לתקוני אין מפרישין דאף השעה"מ לא קאמר אלא דאין מאכילין אותו בידים אבל להפרישו א"צ וצ"ל כנ"ל דנקט לדיוקא דלהאכילו בידים אפי' בדמאי אסור הואיל ובידו לתקוני. אברא דהא מלתא אם נאמר דהיכא דבידו לתקוני מפרישין נ"ל דתליא בדעת הירושלמי הנ"ל דאם נאמר כדעת הירושלמי דדוקא לצרכו אין מפרישין אבל כל שעושה שלא לצרכו מפרישין א"כ כיון דלא שרינן כ"א לצרכו י"ל דוקא דא"א לו למיכל כ"א באיסורא אבל היכא דאפשר לי' למיכל בהיתר א"כ זהו שאוכל אסורא לא חשוב לצרכו דהרי יכול לתקוני ויעשה צרכו בהיתר אבל אם נאמר דאף שלא לצרכו אין אנו מצווין להפרישו חזינן דל"ח כלל באכילתו האסור א"כ אף דבידינו לתקוני מ"מ לא חיישי' כלל באכילתו האיסור ובזה נתיישב מה שיש להקשות לפמ"ש דבידו לתקוני מצווין להפרישו א"כ מאי מקשה על ר"י אלא טעמא דדמאי הא ודאי בעי עשורי והאר"י בקטן כו' מאי קושי' דלמא שאני הכא דבידו לתקוני לכך מחמרינן עליו ומצווין להפרישו משא"כ התם באסור כבוי דאין בידו לתקוני ולפמ"ש א"ש דמקשה מיניה ובי' והאר"י בקטן העושה לדעת וק' למה הוצרך לאוקמא בעושה לדעת לוקי כירושלמי דהתם בשהוא עושה לצרכו ע"כ דלא ס"ל כירושלמי אלא אפי' שלא לצרכו מותר ומיניה גם באפשר לתקוני אין מפרישין כדכתיבנא וא"כ ק' למה קאמר דמאי דוקא וא"ש ודוק:

והנה למאי דילפי' דאין ב"ד מצווין להפרישו משרצים ודם דדוקא להאכילן אסור אבל אין מצווין להפרישו כמ"ש בב"י סי' שמ"ג לדעת הרמב"ם וא"כ י"ל דאין ללמוד משם כ"א דומיא דהני דאין בידו לתקוני אבל היכא דבידו לתקוני אסור ומיהו אפשר לר"ל דס"ל חצי שיעור מותר מה"ת י"ל דגם שם איכא לתקוני דיעכבם באכילתן דליכלו פחות מכשיעור וישהו בכא"פ דלא ליצטרפו ואפשר דזהו לא חשוב בידו לתקוני (רק כשלא ימשך מתקוני שום עיכוב ומניעה לעשייתן כגון בטבל שיתקן הטבל ממ"א והם יאכלו כדרכן אבל היכא דמגיע להן קצת עיכוב ומניעה זהו ל"ח בידו לתקוני) שהרי אין זה תיקון רק מניעה והרי יכול להפרישן לגמרי וכשם שלא חייבה התורה להפריש לגמרי כך לא חייבה להפרישן במקצת ולפ"ז נ"ל דדמאי ל"ח בידו לתקוני כיון דא"א להפריש ממ"א כמבואר במשנה מפ"ה דדמאי (זו שגיאה היא דלא תנינן התם דאין תורמין מדמאי על דמאי אלא באם הם של שני בעלי בתים או דאפשר לספוקי שמא הם משני בעלי בתים משום דשמא הא' עישר והא' לא אבל משל בעה"ב א' תורמין מזה על זה ע"ש בפ"ה דדמאי ותמי' לי איך נעלם מעיניו) א"כ צריך להפריש מפירות אלו א"כ הרי מנעו מאכילת מקצת פירות ואין זה בידו לתקוני שהרי מפרישו מאכילת קצת הפירות ואף שיתן לו אחרים תחתיהן מ"מ ודאי דאף בזה יחשב מפרישו לגמרי מהראשונים ומ"ל בזה שנותן לו אחרים הרי אינו מצווה כלל להפרישו מאיסור וליתן לו היתר מחירו ולפ"ז הדק"ל על הרשב"א דלמה נקט בברייתא דמאי אפי' פירות ודאי ג"כ אין מצווין להפרישו אף דבידו לתקוני כיון דהוא אסור דרבנן כמש"ל וא"ל כמש"ל דקמ"ל דאף דמאי אסור להאכילו הואיל ובידו לתקוני ז"א דלפמ"ש דמאי ל"ח בידו לתקוני וא"כ מותר להאכילו בידים:

ג

נחזור לעניננו דדעת התוס' דקטן שהגיע לחינוך מפרישין ובארנו דוקא בדאורייתא ובדרבנן אין מפרישין. אברא דמדברי התוס' בר"ה דל"ג ד"ה תנ"ה נראה לכאורה דס"ל דבהגיע לחינוך מפרישין אפי' בדרבנן ונחלקו על רש"י שם דס"ל בקטן שהגיע לחינוך אמרי' לי' תקעו וכתבו דדבר תימה הוא כיון שאין מצות היום בשופר היכא אמרי' לי' למעבד אסורא ופי' הם דבקטן שהגיע לחינוך לא אמרי' ליה תקעו כיון דאיכא אסורא דרבנן מיהו לא מחייבין להפרישו כיון דאם לא הי' שבת הי' מצות היום בשופר וק' דלמה להו הך טעמא תיפוק לי' דבל"ז אין מחויבין להפרישו דקטן אוכל נבילות וע"כ צ"ל דס"ל דבהגיע לחינוך מפרישין ואע"ג דהתם אסור דרבנן הוא ע"כ דס"ל אפי' אסור דרבנן מפרישין בהגיע לחינוך וא"ל דבאמת באסור דרבנן אין מפרישין אפי' בהגיע לחינוך והתם היינו טעמא דאי לאו משום מצוה הוי מפרישין לי' משום דאתי לידי תקלה שהקול נשמע לרבים ואתי כ"ע לתקוע בשבת כמ"ש הר"ן בר"ה שם דז"א דפשט דבריהם לא משמע הכין דא"כ הו"ל לפרושי ועוד דלפי טעם זה אף בדאיכא מצוה לא נשרי להו ומחויבין לאפרשינהו כיון דאתי לידי תקלה כמ"ש הר"ן ואפשר לומר דלכך כ' התוס' שם הטעם משום דאם לא הי' שבת הי' מצות היום בשופר ולא כ' בפשיטות משום דקטן א"נ אבדמ"ל דא"כ הוי קשה על ר"י דספוקי מספקא ליה מהך ברייתא דהכא מוכח דאין ב"ד מצווין להפרישו ואע"ג דהכא מיירי באסור דרבנן ובאסור דרבנן לכ"ע אין מפרישין מ"מ כיון דמיירי בהגיע לחינוך וכבר בארנו דבקטן שהגיע לחינוך בדרבנן אי מפרישין תלוי בזה דאי בדאורייתא אין מפרישין בלא הגיע אזי בדרבנן לא מפרישין אף בהגיע דנחתי' דרגא וא"כ מדתני בברייתא דאין מעכבין בתינוק שהגיע לחינוך לתקוע מבואר דבדאורייתא אין מפרישין בלא הגיע ותקשה לר"י דספוקי מספקא ליה לפשוט מהך ברייתא ולפמ"ש לעיל דמוכח דר"י ס"ל בדרבנן מפרישין בהגיע לחינוך מדמוקי בדמאי הא ודאי מפרישין אף דהוא דרבנן וא"כ קשה מברייתא דהתם בשלמא מברייתא דיבמות דאמר מניחו תולש ל"ק די"ל תולש בעציץ שאינו נקוב כדמוקי אביי ומיירי בלא הגיע לחינוך אבל ברייתא דר"ה ע"כ מיירי בהגיע לחינוך כמ"ש התוס' וא"כ קשה לר"י ע"כ צריכין לחלק דשאני התם דאי לאו שבת הו"ל מצות היום בשופר אבל לפי האמת דלא קי"ל כר"י רק בדאורייתא אין מצוין להפרישו בלא הגיע ה"ה בדרבנן בהגיע כדכתיבנא וכ"כ הב"ח סי' שמ"ג לדעת הרמב"ם דקטן שהגיע לחינוך באסור דאורייתא מפרישין ובדרבנן אין מפרישין ומבואר שם מדבריו דאף בדרבנן לא ספינן ליה בידים אף בלא הגיע לחינוך וכן מוכרח לומר לפי הבנתו בדברי הר"מ דהך דכ' בפי"ז מהמ"א מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך והרי כ' שם דאפי' אסור דרבנן לא ספינן ליה בידים נפלאתי עמ"ש הב"ח עצמו בסי' רס"ט וז"ל מה שק' האיך נותנין לתינוק לשתות הא אסורא לא ספינן ליה וי"ל דוקא בהגיע לחינוך אבל בלא הגיע לחינוך מותר והרי זה סותר למ"ש בסי' שמ"ג כמ"ש וצ"ע וא"ל דהב"ח כ"כ לדעת הרשב"א דאסור דרבנן ספינן ליה וזהו חשוב כאסור דרבנן ע' בב"י שם ובדרישה אך לדעת הרשב"א דאפי' בקטן שהגיע לחינוך ספינן לי' כמש"ל אות כ"ו ודוחק לומר דלענין חינוך ראה בדברי הר"מ ולענין להאכילו בידים באסור דרבנן ראה דברי הרשב"א:

ד

והנה לפמ"ש דבהגיע לחינוך בדאורייתא מפרישין ובדרבנן אין מפרישין וכמ"ש הב"ח בדעת הר"מ וכאשר בררנו שדעת התוס' כין יש ליישב קושי' הב"י בסי' של"ד על הרי"ף שהשמיט בשבת דף קכ"א הא דמוקמינן בש"ס דהמשנה מיירי בקטן העושה לדעת אביו ולפמ"ש י"ל דהנה התוס' הקשו שם דלמה לי' לאוקמא בקטן העושה לדעת אביו לוקמא בהגיע לחינוך ואפי' אינו עושה על דעת אביו מפרישין ומ"ש התוס' דניחא ליה לאוקמי בכל גווני קטן קשה דהא גם עכשיו לא מוקמי בכל ענין רק בקטן העושה לדעת אביו דהיינו כפי' רש"י שיודע להבחין שכיבוי זה נוח לאביו וסתם קטן כזה כבר הגיע לחינוך ועכ"פ לא מיירי משנתנו בכל גווני קטן א"כ עדיפא הו"ל למימר דמשנתנו מיירי בהגיע לחינוך וא"ש לשון המשנה מפני ששביתתו עליך שמצוה לחנכו במצות שביתה משא"כ עכשיו דמיירי בקטן העושה לדעת אין הטעם משום שביתתו עליך רק דהוי כמאכילו בידים וכאלו אומר לו בפירוש ובכה"ג אפי נכרי אסור אך נ"ל דר"י דמוקי בעושה לדעת אביו ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור כמש"ל אות א' והוי כיבוי אסור דרבנן ובדרבנן אפי' הגיע לחינוך אין מפרישין לכך צריך לשנויי בעושה לדעת אבל הרי"ף לשיטתי' דס"ל משאצ"ל חייב וא"כ הוא אסור דאורייתא וא"כ א"צ לשנויי בעושה לדעת אביו דבדאורייתא הגיע לחינוך מפרישין והא דלא כ' דמיירי בהגיע לחינוך דזה ממילא נשמע מדנקט מפני ששביתתו עליך ואי בלא הגיע לחינוך מה שביתתו עליך הא אין מחויבים לחנכו כלל ע"כ דמיירי בהגיע לחינוך ולכך קאמר מפני ששביתתו עליך דמחויב לחנכו במצות שביתה. אבר דלפ"ז קשה על הרמב"ם דלמה הוצרך בפ"ב מה"ש לקטן העושה לדעת הא איהו ס"ל משאצ"ל חייב ואיהו ס"ל קטן שהגיע לחינוך מפרישין אותו באסור תורה כמ"ש הב"ח לדעתו ונראה דמשום הכי נזהר הר"מ וכ' בל' הזה עכו"ם שבא לכבות אין אומרים לו כו שאין שביתתו עליך אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו כו' ולא כ' בל' המשנה מפני ששביתתו עליך וכמ"ש הוא בעצמו מפני שאין שביתתו עליך ובודאי במכוון השמיטו להורות דלא מיירי בהגיע לחינוך כ"א בשלא הגיע דאז אין שביתתו עלינו ואף עפ"כ מצווין להפרישו הואיל ועושה לדעת אביו. איברא דבמאי שכתבתי אכתי לא מיישבא סוגיא דיבמות דמקשה מקטן שבא לכבות דמפרישין אותו ומשני ר"י בעושה לדעת למה הוצרך לזה הוה ליה לשנויי בקטן שהגיע לחינוך. וא"ל כנ"ל דס"ל משאצ"ל פטור ובדרבנן אין חילוק בין הגיע לחינוך. דע"כ שמעתין דיבמות ס"ל משאצ"ל חייב. דאל"כ מאי מקשה לקמן שם והאר"י בקטן העושה לדעת מאי קושיא התם באיסור דרבנן כ"ע מודו דא"צ להפריש לכך הוכרח לאוקמי בעושה לדעת. ואף לפמש"ל דפירות משמע דהוא איסור דרבנן וא"כ מקשה שפיר אלא טעמא דדמאי הא ודאי פירות אף דהוא טבל דרבנן מפרישין וא"כ קשה והאר"י דנהי דמשאצ"ל דרבנן מ"מ שמעינן דמדרבנן אין צריך להפריש. אך קשה דלפ"ז הו"ל להקשות בל"ז מברייתא דמניחו תולש דאף אם נעמיד בעציץ שאינו נקוב מ"מ שמעינן מיהו דאיסור דרבנן א"צ להפריש. וי"ל דמברייתא לא מצי להקשות די"ל ר"י סבירא ליה משאצ"ל פטור וא"כ מתניתין דקטן שבא לכבות הוי סייעתא לדידיה דהא כיבוי איסור דרבנן ואעפ"כ מפרישין אותו אך ע"ז מקשה והאר"י בקטן העושה א"כ גם ממשנה ליכא ראיה לדידי' דאדרבה מדמוקי בעושה לדעת דוקא ש"מ דקטן א"נ א"צ להפריש וע"ז משני ר"י ספוקי מספקא ליה ויצא לנו מפירוש זה דאפילו באיסור דרבנן ר"י מספקא ליה אי מפרישין דמספקא לי' בטעם המשנה דשבת אי משום דקטן א"נ ב"ד מ"ל אף דכיבוי דרבנן או משום דמיירי בקטן העושה לדעת לפ"ז מיושב רש"י דנדה דף מ"ו דכתב ש"מ פלוגתא הוא ביבמות ול"ק קושיית הרשב"א הנ"ל באות ב' דהא בדרבנן ליכא פלוגתא ולפמ"ש א"ש דהא באמת גם בדאורייתא לא מצינו פלוגתא בהדיא רק דר' פדת ס"ל אין מפרישין ור"י ספוקי מספקא ליה וחשוב זה פלוגתא ר"י ור"פ. ולפי מה שכ' דר"י מספקא ליה אפילו באיסור דרבנן צדקו דברי רש"י ודוק:

ה

עוד נ"ל ליישב קושיית התוספות הנ"ל למה הוצרך לאוקמי בעושה לדעת לוקי בהגיע דהנה הרשב"א השיג על התוספו' ממה דאמרינן בגיטין נ"ה קטנה אוכלת בתרומה. ומשמע אפילו בהגיע לחינוך ואפילו הכי אקשינן שם וליכול קטן א"נ הוא עכ"ד והביאו הב"י בסי' שמ"ג ומאד תמוהין דבריו דהא דאקשינן שם וליכול הוא על חרשת ובחרשת ל"ש חינוך דלא אתי לכלל גדלות. ובגליון הב"י שלי ישבתי קצת דבריו דכוונתו דמאי הקשה קטן א"נ הוא תיפוק ליה דבל"ז מותר דנשואין דרבנן מאכילין בתרומה דרבנן כדאיתא התם ברש"י וע"כ דהמקשן ס"ל דבמשנה סתמא תנן אוכלת בתרומה משמע אפי' תרומה דאורייתא ולכך הוצרך לומר מטעם קטן א"נ דנשואין דרבנן אין מאכילין אותה בתרומה דאורייתא וקשה כיון דס"ל דמיירי בתרומה דאורייתא א"כ אמאי קטנה אוכלת וצ"ל ג"כ מטעם קטן א"נ דאין בדמ"ל וע"ז הקשה הרשב"א דהא סתמא תנן קטנה אוכלת משמע אפילו הגיעה לחינוך שמעינן שאף בהגיע לחינוך אין בדמ"ל. ואחי הקטן מהו' ישראל חיים השיב לי ליישב דעת התוספות די"ל דבאמת מיירי בתרומה דרבנן והא דהוצרך לומר מטעם קטן א"נ ולא מטעם נשואין דרבנן מאכילין אותה תרומה דרבנן דיש לגזור דלמא תיכול תרומה דאורייתא וע"ש רש"א שפי' כן מ"ש בגמרא שמא יאכיל חרש בחרשת יע"ש וע"ז מקשה נהי דתיכול תרומה דאורייתא קטן א"נ הוא ולעולם משנתינו מיירי בתרומה דרבנן ומטעם דנשואין דרבנן ולא מטעם דאין מצווין להפרישה והא דלא חיישי' במשנתינו דתיכול בתרומה דאורייתא הוא מטעם שכתבו התוספות ביבמות קי"ג א' ד"ה שמא וד"ה דילמא דמשום זמן מועט לא גזרי' יע"ש עכ"ד אחי הנ"ל. והנה התוס' בגיטין דנ"ה שם ד"ה ועל כ' דהא דקטנה אוכלת בתרומה היינו בתרומה דרבנן דבדאוריי' לא אכלה ואף דקטן א"נ אב"ד מ"ל כו' ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אכלה ואע"פ שעדיין לא בעיל כו' יע"ש וממ"ש ואע"פ שעדיין לא בעיל מבואר דאיירי בגדולה ממש שהביאה שתי שערות ולמה הוצרכה לדחוקי לשנויי הכין הוה ליה לתרץ בפשיטות לשיטתייהו דבהגיע לחינוך ב"ד מצווין להפרישה ומדאמר סתם קטנה משמע אפילו בהגיע לחינוך ובפרט לדבריהם דס"ל דמשמע אפילו גדלה ממש אכלה א"כ ל"ל לדחוקי מטעם גדלה ממש ולא בעיל דזה דוחק דמסתמא בועל אותה תיכף לשם קדושין ועוד בעבור זמן מועט כזה ודאי לא גזרינן שהרי כ' בעצמם ביבמות לחלק בין זמן מועט למרובה ואף דשם הוא זמן מרובה נגד זמן זה שהוא ימים אחדים מגדולתה עד עת בא אליה לשם קדושין דאף בפרשה נדה לא כביר תהיה גלמודה כ"א אחר סופרה לה תבא במים ואחר תטהר ועדיפא הו"ל להתוס' למימר דאף בימי קטנות גופה אינה רשאי לאכול דמעת הגיע לחינוך אנו מצווין להפרישה לפי שיטתם. ובגליון ש"ס שלי כתבתי שם דהתוס' ס"ל כר"ל בנזיר כ"ט דאין האב חייב לחנך הבת ולא שייך גבה הגיע לחינוך וע' במג"א סי' שמ"ג ועיין בתוס' ישנים יומא דפ"ב וע' בע' חינוך מה שכתבתי בזה. והנה בזה מיושב קושיית הרשב"א דאף אם נאמר כסברתו מדמקשה קטן א"נ הוא ש"מ דמיירי בהגיע לחינוך מ"מ לית תברא דהסוגיא אזלא אליבא דר"ל דס"ל בת אינה מחוייבת בחינוך (והא דמקשו התוספות מהך דיומא פ"ב מחנכין התינוקות לשעות י"ל דמשניות חלוקות הן לר"ל והך דגיטין ס"ל כהך דנזיר דבת אינה מחוייבת בחינוך) והמקשן הקשה נהי דתימא הא דקטנה אוכלת אף בדאורייתא מטעם קטן א"נ הוא דבבת ל"ש חינוך קשה גם כן ליתני חרשת דהלא גם היא כקטן א"נ נחשבת. וכ"ז לר"ל דס"ל בנזיר שם כדי לחנכו צ"ל דבת אינה מחוייבת לחנך כדאיתא התם אבל ר"י לשיטתיה דס"ל הלכה הוא בנזיר. א"כ לדידיה ליכא שום משנה מנגדה להך דיומא דמשמע דמחוייבין לחנך גם הבת ונקטינן כההוא דיומא. ואם כן לא מצי לשנויי בהך דקטן הבא לכבות דמיירי בהגיע לחינוך. דלדידיה הוכחת רשב"א נכונה מהך דקטנה אוכלת דמשמע אף בתרומה דאורייתא ואפילו בהגיע לחינוך שמעינן דאף הגיע לחינוך אבדמ"ל דא"ל כנ"ל דבת אינה מחוייבת לחנך דלשיטתיה אזיל דס"ל הלכה בנזיר ואף בת מחוייבת לחנך. ובזה ל"ק ג"כ מה שהקשו הר"ן והרשב"א מהך דנדה דף מ"ו דאמר שם בעלה מפר לה ממ"נ אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא קטן א"נ אבדמ"ל הא התם הגיע לחינוך. ולפמ"ש לא קשה מידי דהתם קאי אליבא דר"י ור' יוחנן לשיטתיה דלדידיה ליכא לפלוגי בין הגיע לחינוך ללא הגיע כדכתי' ומהך דהתם דמוקי לאותן המוזהרין עליו. ומקשה שם קטן א"נ אבדמ"ל כבר ישבנו באות ב' דשם מיירי באיסור דרבנן יע"ש:

ובזה יש ליישב השמטת הרי"ף הך שינויא דר"י בקטן העושה לדעת דר"י לשיטתי' הוצרך לשנות הכי דס"ל דהבת חייב לחנך אבל הרי"ף פוסק כר"ל בנזיר כ"ט שם דכדי לחנכו במצות מדאמרינן שם בסוגיא דכ"ע כדי לחנכו במצות יע"ש. וא"כ בת אינו חייב לחנך ול"ק מהך דגיטין כנ"ל. ושפיר יש לומר דבהגיע לחינוך מפרישין כדעת התוספו'. וא"כ לא צריכין לאוקמא בקטן העושה לדעת כיון דמיירי בהגיע לחינוך מדכתב ששביתתו עליך ובל"ז מפרישין כדכתיבנא. אך לפ"ז א"א לומר דעת הר"מ כדעת התוס' דבהגיע לחינוך מפרישין שהרי התם אומר בפ"ב מהלכות נזירות הטעם דאיש מדיר את בנו בנזיר דהלכה הוא בנזיר ולפי זה אין לחלק בין הגיע לחינוך כמ"ש לדעת ר' יוחנן ובזה מיושב מ"ש בפ"ב מה"ש הטעם בקטן הבא לכבות דאומרים לו אל תכבה דמיירי בעושה לדעת כר' יוחנן דלשיטתו אזיל דפסק כר"י בהך דנזיר וכדכתיבנא. ולכאורה יש להקשות לפמ"ש דר"י הוכיח מהך דקטנה אוכלת בתרומה דאורייתא מטעם קטן א"נ ומוכח דאפילו בהגיע לחינוך אבדמ"ל לשיטתיה דגם הבת מחוייבים לחנך דא"כ היכא אמרינן ביבמות קי"ד דר"י ספוקי מספקא ליה אי קטן א"נ אבדמ"ל לפשוט ליה מהך דגיטין דאוכלת בתרומה דאורייתא וע"כ מטעם דקטן א"נ אבדמ"ל. אך לפי האמת לק"מ דר"י בהא גופא מספקא ליה אי הך משנה מיירי בתרומה דאוריי' וש"מ דאבדמ"ל או דמיירי בתרומה דרבנן ומטעם נשואין דרבנן מאכילין אותה בדרבנן. ואף אי הוי מטעם קטן א"נ בדרבנן לכ"ע אין מצווין להפרישו גם מספקא ליה בהך אוכלת אי משמע מאכילה מטעם דבאיסור דרבנן נחתינן דרגא וש"מ דבדאורייתא אין מצווין להפרישו או דמאכילין אותו מטעם נשואין דרבנן דמאכילין אותה. וליכא למפשט מינה מידי לקטן א"נ זהו מקום הספק של ר"י והנה ר"י מה דמתרץ בשבת הוא לידחי מה דאמר ש"מ קטן א"נ בדמ"ל. וע"ז דחי דלעולם אין ב"ד מצווין להפרישו. ולפום סברא דהשתא דאבדמ"ל מוקמינן מתניתין דגיטין בכל גווני דאוכלת אפי' בתרומה דאורייתא כפשטא דלישנא דמשמע הכין כמ"ש הרשב"א. ומוכח מינה לדעת ר"י דאף בהגיע לחינוך אין מפרישין דהא לדידיה בת חינוך היא. ואם כן א"א ליה לשנויי משנתינו דשבת בהגיע לחינוך. דלדידיה אם נאמר דקטן אבדמ"ל אין חילוק בין הגיע ללא הגיע וא"ש ודוק:

ו

והנה אפשר להוכיח מהך סוגיא דגיטין כסבר' התוס' מדמקשה ואלו חרשת לא אכלה פי' דאם כן נתני חרשת. וקשה לדעת הרשב"א והר"ן דס"ל אף בהגיע לחינוך אין מפרישין דילמא משמיענו קטנה לרבותא דאפילו בהגיעה לחינוך אוכלת וכ"ש חרשת דלאו בת חינוך היא פשיטא דאכלה ואף לפמש"ל בדעת התוס' דס"ל כר"ל דבת לאו בת חינוך היא י"ל דהא גופא קמ"ל דבת בת חינוך היא כמתניתין דיומא מדנקיט קטנה ולא נקט חרשת ע"כ להשמיענו רבותא דאפילו בהגיע לחינוך אוכלת וש"מ דבת חינוך היא ושמעינן מיניה תרתי חדא דבת בת חינוך היא ועוד דאף בהגיע לחינוך אין מפרישין כדעתם באמת כן. אבל לדעת התוספות דבהגיע לחינוך מפרישין מקשה שפיר דליתני חרשת. דאדרבה עכשיו דנקט קטנה איכא למיטעי דמיירי אפילו בהגיע לחינוך דסתמא תנן ונפשוט מיניה דאף קטן שהגיע לחינוך אבדמ"ל והו"ל למנקט חרשת דליכא למיטעי כלל. איברא דגם לדעת התוס' קשה להיפוך דבשביל כך נקט קטנה דמשמע אפילו הגיע לחינוך וזהו ודאי סברא פשוטה דבהגיע לחינוך מצווין להפרישו דאף לחנכו במצות מחוייב מכ"ש להפרישו. וא"כ ע"כ מדנקט קטנה סתם אוכלת בתרומה סתם משמע אף קטנה שהגיעה לחינוך אוכלת אף בתרומה דאורייתא וע"כ מוכח דבת אינה בת חינוך דאם לא כן מחוייבים להפרישה. וא"כ נקט קטנה דמשמע מינה תרתי חדא דאוכלת בתרומה דאורייתא ואידך דאין מחוייבים לחנך הבת ולר"י דס"ל דלכ"ע מחוייב לחנך הבת כמ"ש באות הקדום י"ל דנקט קטנה דמשמע דאף בהגיע לחינוך. וע"כ אינו מטעם קטן א"נ אבדמ"ל דבהגיע לחינוך ודאי דמפרישין לכ"ע וע"כ מטעם נשואין דרבנן מאכילין אותה בתרומה דרבנן. אבל אי הוי נקט חרשת ה"א דהטעם משום דאין מצווין להפרישו דבחרשת ל"ש חינוך ולא הוי ידעינן דנשואין דרבנן מאכילין בתרומה דרבנן היכא דלא שייך אין מפרישין כגון בקטנה שהגיעה לחינוך. אך לכאורה ז"א דהא אף אי נקט קטנה לא ידעינן אי מטעם דאתי נשואין דרבנן ומאכילין אותה דע"כ מטעם נשואין דרבנן א"א להאכילה כ"א בתרומה דרבנן וא"כ עדיין י"ל דנשואין דרבנן אין מאכילין והטעם דאוכלת משום קטן א"נ ואף שהגיעה לחינוך מ"מ כבר כתבתי לעיל אות ב' דבאיסור דרבנן ס"ל להתוס' דאף בהגיע לחינוך אין מפרישין. אבל לפמ"ש התוספ' במשנה דאוכלת משמע דמאכילה בתרומה. א"כ י"ל דאי הוי נקט חרשת ה"א דמשמע דבאיסור תורה אין מפרישין אזי בדרבנן נחתינן דרגא ומאכילין אותה בידים אבל היכא דבדאורייתא מפרישה כגון בקטנה שהגיעה לחינוך אזי בדרבנן אין מאכילין אותה בידים. לכך נקט קטנה לאורויי דאפילו קטנה מאכילין אותה בתרומה דרבנן ואפילו בהגיע לחינוך מטעם דנשואין דרבנן מאכילין אותה. ואם כן מאי מקשה ליתני חרשת. וי"ל דהתוספ' לשיטתייהו דס"ל דאף למ"ד אין ב"ד מ"ל בדאורייתא אין מאכילין אותה בידים בדרבנן כמש"ל באות כ"ה. וא"כ אף אי הוי נקט חרשת דמאכילין אותה הוי ידעי' דמטעם דנשואין דרבנן מאכילין אותה דא"ל מטעם קטן א"נ דהא אין מאכילין אותו בידיים והא דמקשה אח"כ וליכול קטן א"נ הוא ומאי קושיא הא אין מאכילין אותו בידים י"ל דהתם קאי שיאכיל חרש בחרשת. וע"ז מקשה דאף שהחרש יעשה איסור במה שמאכילה וחרשת במה שאוכלת מה לנו בזה שניהם קטנים א"נ נינהו. אבל בתחילה מקשה דליתני חרשת הנשואה לפקח שמאכילה ודאי דאין מאכילה כ"א בתרומה דרבנן מטעם דנשואין דרבנן מאכילין אותה דא"ל משום קטן א"נ אין בעלה הפקח רשאי להאכילה בידים. וע"כ מטעם דנשואין דרבנן מאכילין אותה וה"ה קטנה. ולפי זה התוספ' לשיטתייהו דס"ל דאין מאכילין בידים מדרבנן שפיר ס"ל לחלק בין הגיע לחינוך ול"ק ממאי דמקשה ליתני חרשת כמ"ש. אבל הרשב"א לשיטתיה דסבירא לי' בדרבנן מאכילין בידים מוכח לשיטתו דבהגיע לחינוך אין מפרישין מדמקשה וליתני חרשת וק' דאי הוי נקט חרשת ה"א מטעם קטן א"נ. אבל קטנה שהגיעה לחינוך לא אלא ש"מ דאי ס"ל קטן א"נ אבדמ"ל לא שני לן בי הגיע לחינוך או לא דחינוך דוקא למ"ע ולא למל"ת כמ"ש הרשב"א ולא קשה מש"ל דילמא נקט קטנה לאורויי דאפילו בהגיעה לחינוך אין מפרישין דזהו מילתא דפשיטא לדידיה. עי"ל בישוב דעת התו' ביבמות דף קי"ג דהקושיא היא דליתני תרוייהו חרשת וגם קטנה וע' בפ"י גיטין שם שתמה עליהם דל"ל תרוייהו כיון דתני קטנה כ"ש חרשת ולדעת התוספות יש לומר דהקושיא דליתני תרווייהו קטנה דאוכלת בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאוריי' כיון דבהגיעה לחינוך מפרישין אותה. וחרשת אוכלת אפילו בתרומה דאורייתא מטעם קטן א"נ דל"ש בחרשת חינוך. לכך הוצרך למיתני חרשת בהדיא דאי מכ"ש דקטנה לא הוי ידעינן דאוכלת תרומה דאוריי' ומיושב קושית הפנ"י אך לפי מש"ל דאוכלת פי' מאכילה א"נ גם חרשת אין מאכילין איתה תרומה דאורייתא. דנהי דאין מצווין להפרישה מ"מ אין מאכילין אותה בידים. אך י"ל לפמ"ש מהרא"י בפסקיו סי' ס"ג הטעם דאין מאכילין את הקטן בידים משום דלא ליתי למסרך וכ"כ בפ"מ סי' שמ"ג א"כ לפ"ז בחרשת דל"ש מסרך י"ל דאף בידים מאכילין אותה. ובזה מיושב גם קושייתנו על הרשב"א דמקשה וליתני חרשת וגם קטנה דמקטנה נשמע דאף הגיע לחינוך אין מפרישין ומחרשת נשמע דמאכילין אותה בידים אפילו תרומה דאורייתא דל"ש מיסרך. אך לפמש"ל אות כ' דגם בקטנה לא שייך מיסרך הכא דהא בגדלותה שתבעל לשם קדושין תהיה מותרת בתרומה מה"ת א"כ שוב אין רביתא בחרשת:

ז

והנה התוס' בנזיר דכ"ח ד"ה בנו אין בתו לא כ' וז"ל ותימא דאמר בעלמא קטן א"נ אבדמ"ל הא אף לחנכו לעשות מצות מוטל על האב. הנה מדבריהם נראה דהך דקטן א"נ אבדמ"ל אף בשהגיע לחינוך נאמרו הדברים וכדעת הרשב"א והר"ן. וזה סותר לדבריהם בשבת הנ"ל אות ב'. וע"ד הפלפול דקב"ה חדי ביה אמינא דבאמת קשה קושיא עצומה שציינו שם דבריהם על מ"ש בנו אין בתו לא דהבת אינה בת חינוך. ומה שייכות יש לקושיא שלהם ע"ז הו"ל להקשות לעיל עמ"ש כדי לחנכו במצות וגם בכל דוכתא דאמרינן דחייבין לחנך הקטן כהך דסוכה וציצית קטן היודע להתעטף הו"ל להקשות כן. ונראה דדוקא בשיטה זו דס"ל דבתו לא דבת אינה מחוייבת בחינוך הקשו כן דבאמת מנ"ל לחלק ולומר דהא דקטן א"נ אבדמ"ל דוקא בשלא הגיע לחינוך דהא בכל דוכתא נקט סתם משמע אף בהגיע לחינוך. ומאין הרגלים להוכיח דבהגיע לחינוך מפרישין. ויש לומר דיצא להם מהך עדותו של ר"י בן גודגדא דקטנה אוכלת בתרומה וקמ"ל דנשואין דרבנן מאכילין אותה בתרומה דרבנן וק' ל"ל עדותו בל"ז אוכלת דהא קטן א"נ אבדמ"ל. ואף לר"י דספוקי מספקא ליה אי ב"ד מצווין להפרישו מ"מ כבר כתבו התוספות בגיטין דאוכלת בתרומה היינו בתרומה דרבנן דוקא ובאיסור דרבנן אף ר"י מודה דא"צ להפרישו (ואף אם נאמר דאוכלת משמע שמאכילה. מ"מ באיסור דרבנן ספינן ליה בידים בכל מקום ומאי רבותא דקטנה הכין ואף שכ' לעיל לדעת התוס' דלא כהרשב"א בזה. מ"מ בקטנה דלא שייך הכא מסרך כמ"ש לעיל אות כ' א"כ י"ל גם התוס' מנדה דספינן ליה בידים דעיקר טעם האסור לאכילה משום מסרך כמש"ל באות הקדום בשם מהרא"י) וא"כ מאי רבותא דעדותו דר"י בן גודגדא וע"כ לומר דבהגיע לחינוך מצווין להפרישו וא"כ שפיר העיד דאף קטנה שהגיעה לחינוך אוכלת אף דבעלמא מצוין להפרישו הכא אוכלת משום דנשואין דרבנן מאכילין אותה (ואף לפמ"ש התוס' דהכא מיירי בתרומה דרבנן וכתבתי באות ב' לעיל דבדרבנן אף בהגיע לחינוך אין מפרישין והדרא קושיא לדוכתה מאי רבותא דעדותו דאוכלת בתרומה י"ל דר"י בן גודגדא ס"ל דקטן א"נ בדמ"ל דאורייתא ולכך בדרבנן בהגיע לחינוך מפרישין. או דקמ"ל דמאכילין בידים אף בהגיע לחינוך דנהי דאין מפרישין בדרבנן. מ"מ להאכיל בידים אסור ואף דלא שייך הכא מסרך כמש"ל מ"מ כיון דהגיע לחינוך הרי מוזהר ומצווה על המצות בדרבנן מעכשיו ואין להאכילו בידים נמצא ממשנה זו מוכח דהגיע לחינוך מפרישין. אך כ"ז אם נאמר דגם הבת מחוייב לחנך אבל לר"ל דהבת אינו מחויב לחנך אם כן אף אם נאמר דקטן שהגיע לחינוך מפרישין אכתי לא מתרצא הא מתניתא מעדותו של ר"י בן גודגדא דהא בת לאו בת חינוך היא. ואם כן ע"כ צ"ל דר"י בן גודגדא בתרומה דאורייתא מיירי וקמ"ל דאבדמ"ל או דקמ"ל דאוכלת אף לכי גדלה ולא בעיל וכמ"ש התוספ' בגיטין שם (אבל אם נאמר דבת בת חינוך היא אין לנו לדחוקי ולומר דר"י בן גודגדא. הא אתי לאשמעינן דא"כ מאי קאמר קטנה אוכלת דזה אינו רבותא רק דאוכלת לכי גדלה ולא בטיל ועיקר חסר מן הספר והוה ליה להשמיענו בהדיא דאוכלת אף לכי גדלה ולא בעיל דזאת ולא אחרת הוא עיקר הרבותא ועדיפא לן למימר דמשמיענו אף בהגיע לחינוך כנ"ל) וא"כ אין ראיה דהך דקטן א"נ אבדמ"ל מיירי בלא הגיע ומסתמא מיירי אף בהגיע וא"כ שפיר ציינו התוספות אהך דבנו אין דבתו לא דבת אינו מחוייב לחנך. וא"כ לפ"ז הך דקטן מיירי אפילו בהגיע לחינוך ומקשו שפיר אבל בשבת דף קכ"א כ' התוס' דסוגיא אזלא אליבא דר"י דס"ל משאצ"ל חייב והנה בנזיר שם מקשה על ר"ל דס"ל כדי לחנכו והא קא מעייל חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה דרבנן. והנה ר"י ס"ל בת"כ חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כמ"ש התוספ' בפסחים דף כ"ב א'. וע"כ דס"ל הלכה היא בנזיר. וא"כ ס"ל דגם בת חייבת בחינוך. ומוכח שפיר מהך משנה דגיטין דבהגיע לחינוך מפרישין כמש"ל. וגם שם בשבת ר' יוחנן הוא דמשני ואיהו ס"ל הלכה בנזיר ולדידיה מוכח דבהגיע לחינוך מפרישין כדכתיבנא והא דלא מוקי בהגיע לחינוך הך משנה דקטן שבא לכבות י"ל דאתי לשנויי אפילו למאן דס"ל משאצ"ל דרבנן. ובדרבנן אפילו בהגיע לחינוך מפרישין כמש"ל לכך הוצרך לשנויי בקטן העושה לדעת כדכתיבנא לעיל והנה התוס' בנזיר שם תירצו קושייתם דחינוך ל"ש רק במ"ע אבל לא למל"ת ולכך באיסור לאו אין מצווין להפרישו אף בהגיע לחינוך. וההיא דיומא דמחנכין אותם ומפרישין אותם מאכילה היינו מצות עשה דועניתם עכ"ד שם. וכ"כ בתוס' ישנים יומא דף פ"ב ב' וכ"כ הרשב"א בחי' והר"ן ביבמות בפ' חרש. ונוראות נפלאתי על דבריהם מאי מקשה בשבת דף קכ"א ש"מ קטן א"נ ב"ד מצווין להפרישו דילמא לעולם אין מצווין ושאני הכא דאיכא מ"ע דשביתה בשבת ודמי ליו"כ דאע"ג דאית ביה לאו כמו שכתב הר"מ במנין המצות ובספ' היד ריש ה' ש"ע ואעפ"כ כיון דאית ביה גם כן מצות עשה דועניתם מחוייבים לחנכו וה"ה שבת וא"ש לשון המשנה קטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה מפני ששביתתו עלינו דייקא שעלינו מוטל לחנכו במצות שביתה. אבל קטן א"נ דאין בו עשה כ"א לאו אבדמ"ל ויש ליישב דעיקר קושיית הש"ס שם ש"מ קטן א"נ בדמ"ל וקשה על ר' פדת שם ביבמות דא"ל לר"י זיל טליא וטלייתא והתם ג"כ איסור שבת הוא וש"מ דס"ל אפילו באיסור שבת אבדמ"ל וקשה מההוא דהכא. אך הא גופא קשיא על התוס' דלדבריהם היכא דאיכא מ"ע מחוייבי' להפרישו והכא אמרינן דאפילו באיסור שבת דאיכא מ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו. ועלה בלבי לומר דלכך תוספות שבת ונזיר אין סותרין דבאמת ס"ל להתוספות אף דהיכא דהגיע לחינוך אין מפרישין היכא דאינו רק ל"ת מטעם שכ' בנזיר דחינוך ל"ש רק בעשה רק בשבת הוצרכו לחלק בין הגיע לחינוך דהכא איכא עשה גם כן וקשה דהא מעשה ודאי מחוייבים אנו להפרישו. וע"כ הוכרחו לומר דמיירי בלא הגיע לחינוך ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל אות ב' דמאי מקשה והאר"י בקטן העושה לדעת דילמא הך דדמאי מיירי בקטן שהגיע לחינוך. ולפמ"ש לק"מ דבטבל דליכא מצות עשה כ"ע לאו לחודיה בכי האי גוונא לא מחלקינן בין הגיע לחינוך ללא הגיע ותתיישב ג"כ קושיית הרשב"א שכתבתי באות ה' מהך דגיטין דקטנה אוכלת דמשמע אפילו בהגיע לחינוך ומה שהקשיתי שם על דבריהם בגיטין שם דלפי מה שכתבתי יתיישב הכל דהתם דליכא כ"א לאו לחודיה אף בהגיע לחינוך אין מפרישין ודבריהם בשבת במקומם נאמר דהיינו באיסור שבת דאיכא גם כן עשה. אך קשה לדבריהם מהך דנדה דמ"ו ב' דאמר שם בעל מפר לה ממה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא קטן א"נ הוא. והא התם ע"כ מיירי בהגיע לחינוך דהא מופלא סמוך לאיש הוא וא"ל כתירוצם בנזיר דדוקא באיסור לאו אין מפרישין אבל בעשה מפרישין דהכא איכא גם כן עשה מוצא שפתיך תשמור זה מצות עשה כדאיתא בפ"ק דר"ה וכ"כ הר"מ בהל' נדרים וא"ל דסוגיא דנדה ס"ל כר"ל דבת אינו חייב לחנך. זה אינו דהא התם לשנויי אליבא דר"י קאתי ור"י מדויל ידיה משלם דסבירא ליה הלכה בנזיר. וכ"כ לעיל אות ה' דע"כ סבירא לי' דבת חייבת בחינוך והך דלעיל לאיסור בל יחל לאותם המוזהרים עליו דמקשו ש"מ קטן א"נ כבר כתבתי לעיל דהתם איסור דרבנן הוא ובכה"ג לכ"ע אין מפרישים אך לפי' התוספות שם ד"ה אי ס"ל דלעיל גם כן איסור תורה הוא. ועיין במ"ל בפרק י"ז מהמ"א דין כ"ז וגם לא נתיישב לי מה שרציתי לחלק דמה שכתב שם ביוה"כ דמחויבים לחנכם היינו במקצת המצוה שהרי אין מחנכים אותם אלא לשעות רק שנה סמוך לפרקן משלימי' ועיין שם בש"ס דיומא דף פ"ב. ולפי זה בשבת אין מצווים להפרישו ממלאכה זו דאף דיעשה מלאכה מכל מקום יכול לחנכו בעשה דשביתה שמשביתו משאר מלאכות אף דלא מקיים העשה לגמרי מ"מ חינוך מיקרי כההיא חינוך דשעות דיומא. איברא דעדיין לא מתיישבא בהא הך דנדה דמפר לה נדרה מטעם קטן א"נ. והא התם מבטלת לגמרי עשה דכל היוצא מפיו יעשה. ונראה לי דהתם כיון דהיא סברה שעל ידי הפרתו היא אוכלת ואינה עוברת על עשה דכל היוצא מפיו וא"כ הרי היא מחונכת בעשה שמחנכה מבלי לעבור על עשה מבלתי הפרה ולפ"ז יצא לנו הדין דאף אם נאמר בקטן שהגיע לחינוך מפרישים דוקא שהקטן יודע שדבר זה הוא אסור. אבל אם אינו יודע מאיסור כלל דמי להך להפרה שכתבנו. ובזה מיושבת הקושיא הנ"ל דמצא בידו פירות אין זקוק לו דמקשה על ר"י טעמא דדמאי והאר"י והקשיתי דילמא מיירי בהגיע לחינוך. ולפמ"ש א"ש כיון דהקטן אינו יודע מאיסור כלל שהרי אוכל פירות כשרים ומה לו לידע שאבי אמו אינו מעשר וגם אם לגדלותו יודע לו הדבר מ"מ לא ליתי למסרך מזה שלא הפרישו אביו בקטנותו דשמא ידע אביו דאלו מעושרי' היו ולכך הניחו לאכול ובכה"ג אף בהגיע לחינוך אין מפרישים. אך קשה דלפ"ז למה הוצרך ר' יוחנן לומר בדמאי הקילו אפילו ודאי נמי דנהי אם נאמר קטן א"נ בדמ"ל י"ל דוקא היכא שיודע שהוא אסור ואתי למסרך בגדלותו אבל בכה"ג דאינו יודע מאסור כלל לכ"ע אין מפרישין. וי"ל דמ"ד ב"ד מ"ל ס"ל דמה"ת מצווין להפרישו ואף אם נאמר דמדרבנן לא מטעם מסריך רק דיש גם על הקטן עונש ואזהרה ועיין בפסקי מהרא"י סי' ס"ב ואם אף במקום דל"ש מסריך. מ"מ מאכילת איסור זה צריכין אנו להפרישו. ולפ"ז בקטן שהגיע לחינוך אם נאמר הטעם דמפרישין בשביל שיש על הקטן עונש ואזהרה ודאי דאסור להטעותו לפמ"ש דאינו רק מטעם חינוך שיהיה מחונך בגדלותו אזי מותר להטעותו ומכ"ש כשהוא מוטעה בעצמו וא"י מאיסור ודאי דאין מצווים להפרישו וע"ל אות כ"ו שהארכנו בזה אי שרינן להטעותו. איברא דעדיין קשה מהך דנדה מ"ו דקאמר לאותם המוזהרים עליו ומקשה ש"מ קטן א"נ בדמ"ל לישני לאותם המוזהרים עליו לחנכו בעשה דכל היוצא מפיו יעשה לקיים מוצא שפתיך תשמור. וי"ל דלא רצה לשנויי הכין דא"כ היכא קאמר לאסור בל יחל הא על האסור אין מוזהרים רק על העשה והוה ליה לומר למצות עשה דמוצא שפתיך תשמור:

ח

ויש לעיין אם נאמר דקטן שהגיע לחינוך מפרישין אותו אי האם גם כן מחוייבת להפרישו אם נאמר כיון דאין האם מחוייבת לחנכו ה"ה דאין מחוייבת להפרישו או נאמר דאפרושי מאיסורא שאני וכי היכא דמוזהרת שלא להאכילו בידים ה"ה נמי הפרישו בהגיע לחינוך. ובזה יתיישב מ"ש בסוכה דף ב' ב' גבי הילני המלכה וכ תימא בנים קטנים היו כיון דז' הוי א"א דלא הוי בהו חד שא"צ לאמו וכי תימא קטן שא"צ לאמו מדרבנן הוא דמחייב ואיהי בדרבנן לא משגחה ת"ש ועוד כל מעשי' לא עשתה אלא על פי חכמים וקשה דהא האם אינה מחוייבת לחנך והמ"א כתב בסי' שמ"ג דהילני המלכה החמירה על עצמה. וקשה דהא ר"י דייק מהכא דסוכה למעלה מכ' כשירה ומנ"ל למידק דילמא לעולם דפסולה ואיהי לא מחייבה להפרישם. ולפי מש"כ דבהגיע לחינוך מחוייבת להפריש א"ש. ועיין פי' בגליון ש"ס שלי כתבתי באופן אחר ואין כאן מקומו:

הגה"ה מבן המחבר

איברא דיש לומר דהתם חשיב מאכילה בידים במה שנותנת לפניהם לאכול בסוכה למעלה מכ'. ועיין במג"א בסי' תרי"ו שכתב דזהו לא חשיב מאכילו בידים ואפשר דבכה"ג שהיא יושבת עמהם בסוכה פסולה מודה דחשוב מאכילו בידים. ולפמש"ל אות כ"ג דהיכא דאינו מוזהר על עצמו אינו מוזהר גם כן להאכיל אחרים הדק"ל. דאף אם נאמר דזהו חשוב מאכילו בידים מ"מ כיון שאינה מוזהרת על עצמה אינה מוזהרת להאכיל לקטנים:

ע"כ הגה"ה

ט

הא דאין מצווים להפרישו דוקא כשאין עושה לדעת אביו אבל בקטן העושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו. כך פי' רש"י במס' שבת דף קכ"א וביבמות קי"ד א' פי' רש"י דוקא שאביו עומד עליו וקטן יודע שנוח לאביו ואז הוי כאלו מצוהו ועיין בב"י סי' של"ד ובפי' רש"י בחומש בפ' יתרו וכ' וז"ל אתה ובנך אפילו קטנים או אינו אלא גדולים הרי כבר מוזהרים הם לא בא אלא להזהיר גדולים על הקטנים. וזהו ששנינו קטן הבא לרבות אין שומעין לו עכ"ד. וכן הוא במכילתא מימרות ר' אחא בר' יאשיה והובא בילקוט שם לכאורה פשט הדברים מורי' דמצוה להפרישן. אך ברא"ם ובזית רענן שם פי' דהיינו בקטן העושה לדעת אביו כדמוקמינן בש"ס. ואכתי קשה מנ"ל לר"י לאוקמא בקטן העושה לדעת דילמא בכל גווני קטן ולא תקשה ש"מ קטן א"נ בדמ"ל די"ל שאני הכא דכתיב אתה ובנך ולא גמרינן מינה דשבת חמור שכן בסקילה ויש בה עשה ולא תעשה אך יש לומר דעיקר הקושיא בש"ס שם על ר' פדת דאמר דבר טליא וטלייתא וליטיילו ומבואר דס"ל דאפילו בשבת אין אנו מצווין להפרישו והא דפריך ש"מ קטן א"נ אשגרת לישן הוא. אבל עיקר קושיא מקטן מחלל שבת. ועל זה משני בקטן העושה לדעת אביו. וי"ל דקטן העושה לדעת אסור מה"ת מקרא דאתה ובנך וכפשט לשון רש"י בחומש. וכ"כ הרשב"א בחידושיו לשבת ריש פרק מי שהחשיך וז"ל דקטן העושה לדעת אביו כלומר ועובר בזה משום לא תעשה מלאכה אתה ובנך עכ"ל. משמע דעובר מה"ת בלאו זה ופשיטא דאין לוקין ע"ז דהוי לאו שאין בו מעשה והנה אם נאמר כן י"ל דהך איסור דקטן העושה לדעת אינו רק בשבת ולא בכל איסורין שבתורה דמשבת לא גמרינן שכן חמור שהוא בסקילה ויש בו עשה ולא תעשה. והא דמוקמינן להך קרא דלא תעשה מלאכה לעושה לדעת ולא מוקמינן למצווהו לעשות מעשהו בידים. וי"ל דזה כבר בשמע מקרא דלא תאכילו ומה שרצים הקלים כ"ש שבת החמור. וע"כ קרא כי אתי לעושה דעת ולא מוקמינן למצוהו אך יש לומר דקרא אתי להיכא דמצוהו ומהתם ליכא למילף רק היכא שמאכילו בידים ולא מצוהו לאכול דא"ל דהוא הדין במצוהו לאכול שרצים חייב דא"כ כי עביד צריכותא לוקי חד קרא במצוהו לאכול וחד קרא למאכיל בידים. וע"כ דס"ל לש"ס דמצוהו אינו בכלל אזהרה דא"ל דס"ל דמחד קרא ידעינן מאכילו ומצוהו דמ"ל מאכילו ומ"ל מצוהו דז"א דוודאי הפרש גדול יש בין מאכילו בידים והוא עושה עיקר האסור למצוהו ואינו עושה בידים שום איסור. וע"כ דמצוהו אינו עובר באמת בכל האיסורין א"כ מנ"ל דהך קרא דשבת אתי לקטן העושה לדעת דילמא דוקא במצוהו לעשות. אבל בעושה מעצמו אף שעושה לדעתו ליכא אסור מן התורה. ובאמת במכילתא י"ל כן דקרא אתי לאסור מצוהו. אך מלשון רש"י והוא ששנינו קטן שבא לכבות. משמע דאף שבא לכבות מעצמו מוזהר מה"ת מהך קרא והרשב"א כ"כ להדיא ועובר כו' כמש"ל. ובאמת דברי רש"י י"ל דבאמת ס"ל דבקטן העושה לדעת ליכא איסור תורה וקרא כי אתי להיכא דמצוהו ממש רק כוונת רש"י דקשה ליה על הש"ס דאוסר בקטן העושה לדעת דהוי כאלו מצוהו בשלמא אם מצוהו אסור מה"ת אזי גזרינן בעושה לדעת דמחזי כאלו מצוהו דפשיטא דלא הוי מצוהו ממש רק דמיחזי כאלו מצוהו. אבל אם מצוהו גופא אינו אסור כ"א מדרבנן א"כ לא נאסר בעושה לדעת אפי' מדרבנן וכבר ביארנו דבשאר איסורין במצוהו אינו אסור מה"ת. ואם כן למה נאסר בעושה לדעת וע"כ הקדים רש"י לפרש אתה ובנך להזהיר גדולים על הקטנים וע"כ היינו דאסור לצותו לעשות מלאכה דבמלאכה ל"ש כל כך להאכילן בידים דא"ל שמעשהו לעשות מלאכה ועושה עמו אם כן הוה ליה ב' שעשאו. ואף אם נאמר דגם במלאכה שייך שמעשהו בידים כגון שחפץ ביד התינוק והוא מוליכו בידו ד' אמות ברה"ר והתינוק הולך ברגליו עמו. מכל מקום לזה אין צריך קרא דגמרינן משרצים הקלים וע"כ קרא ני אתי למצוהו אתי לאסור וע"כ סיים רש"י וזהו ששנינו קטן שבא לכבות דכיון דבמצוהו איכא איסור תורה לכך בעושה לדעת אסור מדרבנן דמיחזי כמצוהו אכן דברי הרשב"א הנ"ל מורין דס"ל דקטן העושה לדעת אסור מה"ת כמש"ל לשונו וקשה קושיות הנ"ל מנ"ל לאוקמי קרא על עושה לדעת הא איכא למימר דקרא אתי להיכא דמצוהו דוקא וי"ל דהרשב"א ס"ל דעושה לדעת הוי כמצוהו ממש ובחידושי הקשיתי למאי דאוקמינן בש"ס בקטן העושה לדעת א"כ קטן שוה לנכרי דאין אומרין לו לעשות ואין מצווין להפרישו רק דההבדל הוא דנכרי לדעתיה דנפשיה קא עביד וקטן עושה לדעת אביו א"כ מה זה שאמר במשנה נכרי שבא לכבות וכו' מפני שאין שביתתו עלינו. קטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה מפני ששביתתו עלינו. והא שניהם אין שביתתו עליך להפרישן ולמר בהדיא אסור בשניהם ורציתי לומר דהא דאין אומרים להם לעשות מלאכה אין טעם שוה דבנכרי הוא מפני ששביתתינו ולא מצד שביתתו ואדרבה נכרי ששבת חייב מיתה רק מצד שביתתנו אסור לנו לומר לנכרי לעשות מלאכתנו אבל בקטן אסור לנו לומר מצד שביתתו דבר ישראל הוא ואתי לכלל אזהרה. וההבדל בזה דקטן העושה לדעתנו. דהנה בקטן דהאיסור מצד שביתתו אסור לנו להניחו כיון שעושה לדעתינו משא"כ בנכרי דמותר דכיון דאמירה גופא אין בה איסור מצד שביתתו רק מצד אמירתינו שאסור לנו לומר לאחר לעשות מלאכה וא"כ כל שאין אנו אומרים לו בפועל אף שעושה לדעתינו אין בו איסור ודוק וזהו שכ' שאין שביתתו עליך שמה שעליך אזהרה לבלי לומר לו לעשות מלאכה אין זה מצד שביתתו רק מצד שביתתך. אבל קטן כו' שביתתו עליך שמצד שביתתו אתה מוזהר לבל תאמר לו וא"כ אף שאינך אומר לו בהדיא כל שעושה לדעתך א"כ תכלית האיסור נעשה שתכלית האיסור הוא שישבות מעשות מלאכה לדעתך ואין תכלית האיסור צורך רק עשייתו מדעתך והרי כאן תכלית האיסור נעשה כך עלה בלבי לפרש המשנה. אך לפי זה למה הוצרך הש"ס לומר נכרי אדעתיה דנפשי' קעביד דבלא זה שרי בנכרי מפני שאין שביתתו עלינו אפילו בעושה לדעתינו לשתריא אך אם נאמר דהך דעושה לדעת הוא רק מדרבנן דמיחזי כמצוהו יש ליתן טעם באופן אחר לחלק בין נכרי לישראל דבנכרי אף במצוהו אינו כ"א שבות דרבנן (ועיין ב"י סי' רמ"ד מ"ש בשם סמ"ג ויתבאר לקמן מזה) א"כ בעושה לדעת לא שייך למגזר אטו מצוהו כיון דגם מצוהו הוא איסור דרבנן. וז"ש מפני שאין שביתתו עליך מה"ת אין אתה מוזהר על שביתתו. משא"כ בקטן דמצוהו אסור מה"ת ולכך בעושה לדעת אסור מדרבנן אטו מצוהו וז"ש מפני ששביתתו עליך מה"ת והא דמקשה בש"ס נכרי נמי י"ל דהמקשן ס"ד דעושה לדעת אסור מה"ת דחשוב מצוהו ממש ומקשה אי הכי נכרי נמי דגם בנכרי מצוהו ממש אסור. וע"ז משני נכרי לדעתיה דנפשיה עביד ואין זה מצוהו ממש דסוף סוף אין כאן צווי והוא עביד אדעתיה דנפשיה עבור שיודע שישראל מינח נייח ליה בזה ועכ"פ אין זה מצוהו ממש דהא עושה מעצמו רק דהקטן אף שגם הוא אדעתיה דנפשיה קא עביד. מ"מ כיון דשביתתו עליך מה"ת גזרינן בעושה לדעת אטו מצוהו וא"ש לשון המשנה מפני ששביתתו שזה עיקר הטעם וכן לדרך הראשון שכתבנו אות קוף בפי' המשנה מפני שאין שביתתו עליך שהאיסור אינו מצדו כ"א מצדנו י"ל ג"כ דמאי דמקשה הש"ס א"ה נכרי נמי שהמקשן ס"ד דעושה לדעת חשיב מצוהו ממש וע"ז משני דאינו מצוהו ממש דהא נכרי אדעתיה דנפשיה עביד בלא צווי והא דאמר נכרי אדעתיה דנפשיה עביד לא למעט קטן אתי. דגם קטן אדעתיה דנפשיה עביד רק אתי לשנויי קושיות המקשן דס"ד דהו"ל מצוהו ממש כן נראה לי לפרש שיטה זו ואף דלשון הש"ס נכרי אדעתי' דנפשי' לא משמע קצת כפירושינו אך לשון המשנה דאמר מפני ששביתתו עליך מורה כן:

והנה יש עוד הוכחה דקטן העושה לדעת אינו אסור כי אם מדרבנן דלקמן כי מקשה למה לי ג' קראי ללא תאכילם נימא דחד אתי לאורויי דאפילו אינו מאכילו ממש רק דעושה לדעתו מחוייב להפרישו דחשיב כאלו מאכילו בידים. (ויש לומר לפי מה שכתבתי לעיל דהך קרא דאתה ובנך דשבת איירי בעושה לדעת מקשה שפיר ל"ל ג' קראי דא"ל דחד איירי בעושה לדעתו דא"כ קרא דשבת ל"ל) וגם כי מקשה לי' מלא תאכילום מאי לאו דא"ל לא תיכלו לישני לי' דמיירי בעושה לדעתו ובפרט באמור ואמרת דהמשמעות להזהיר להפרישו כמ"ש הב"ח והט"ז בסי' שמ"ג ולמה הוצרך להוציא הכתוב מפשטי' ולישני דלא ליספו לי' לישני דמיירי להפרישו ובעושה לדעתו ש"מ דאף בעושה לדעתו אינו אסור כ"א מדרבנן וא"א לאוקמי קרא בהכי. ובזה מיושב מאי דקשה לי טובא מאי מקשה ביבמות והאר"י בקטן העושה לדעת דלמא ס"ל לר"י משאצ"ל דרבנן ובדרבנן לכ"ע אין מפרישין כמבואר בסוגיא שם (הן אמת דלפמש"ל דמאי דנקט פירות משמע דאיירי בתרומה דרבנן מדנקט דמאי משמע הא ודאי בעי עשורי אף פירות דהוא דרבנן ש"מ דר"י ס"ל אפילו באסור דרבנן מפרישין ומיושב בזה קושית הרשב"א על רש"י נדה מ"ו שכ' פלוגתא הוא ביבמות והקשה דהא בדרבנן ליכא פלוגתא ולכ"ע אין מפרישין ולפמ"ש א"ש דעיקר פלוגתא לא מצינו שם ביבמות רק מהך דר"י ספוקי מספקא לי' ור' פדת ס"ל אבדמ"ל ולפמ"ש ר"י אף בדרבנן מספקא לי' א"כ צדקו דברי רש"י דאף בדרבנן איכא פלוגתא) ולפמש"ל א"ש דמוכח דע"כ ס"ל לר"י משאצ"ל דאורייתא דאס"ד דרבנן מאי משנה בעושה לדעת דכ"כ דעושה לדעת אינו מצוהו ממש רק כיון דציווי הוא אסור דאורייתא גזרינן בעושה לדעת דמחזי כמצוהו משא"כ אי נימא דמשאצ"ל דרבנן א"כ מצוהו גופא מדרבנן אסור ובדרבנן לא גזרינן עושה לדעת אטו מצוהו וע"כ מדמשני בעושה לדעת ס"ל דמשאצ"ל דאורייתא (הן אמת לפמ"ש בחדושי היכא דאסור זה במידי דאורייתא הוא מה"ת כגון אכילת תרומה טמאה דבתרומה דאורייתא הוא מה"ת אף בתרומה דרבנן חשוב אסור תורה כיון דאסור אכילת תרומה טמאה הוא מה"ת ואף דכאן הוא תרומה דרבנן כל דתיקון כעין דאורייתא תיקון ונסתייעתי מפר"ח בא"ח סי' תרי"א יע"ש וע' בגליון ש"ס שלי ריש פרק בנות כותיים וישבתי בזה דעת המקשן ביבמות דמקשה לי' מבן חבר שרגיל לילך כו' מצא בידו פירות אין זקוק לו ומשני לי' בתרומה דרבנן והקשיתי דקארי לה מאי קארי לה הא פירות קתני דטומאתן דרבנן ובמ"ש נתיישב דס"ל אף דהוא תרומה דרבנן מ"מ כיון דאכילת תרומה דאורייתא הטמאה אסור הוא מה"ת יש גם בזה אסור דאורייתא ובזה יתיישב גם כאן דאף אי מלאכה שאצ"ל מדרבנן מ"מ כיון דאסור המאכיל לקטן הוא אסור תורה א"כ אף מאכילו אסור דרבנן סוף סוף כיון דאסור הוא ומוזהר עליו מה"ת דלא תסור הרי הוא עובר על לא תאכילום שמאכילו אסור אך ממה דמשני בתרומה דרבנן משמע דאפי' בכה"ג דאסור אכילת תרומה טמאה הוא מה"ת כיון דתרומה זו היא דרבנן חשוב אסור דרבנן ואין מצווין להפרישו (וע' באות שאח"ז שכ' דאין ראי' מזה וע"ש) ובזה יתיישב מה דק' לן על דעת הרשב"א דס"ל דאסור דרבנן ספינן לי' בידים דלפמ"ש ל"מ דלתסרי לספות לי' אסורא דרבנן אלא אף מלקי נמי ללקי להמאכילו שעובר על לא תאכילום ולקמן יתבאר אי לוקין על לאו דלא תאכילום והי' נראה לי ליישב לפי שיטת הירושלמי שכ' באות א' דמחלק בין עושה לצרכו דאין מפרישין ולצרכינו מפרישין והרשב"א כ' דמגמרא דילן משמע דאפי' לצרכינו אין מפרישין וי"ל דלהרשב"א הא דאין מאכילין בידים מה"ת היינו לצרכינו דוקא ומינה ילפינן דאין מפרישין אף לצרכינו אבל לצרכו אינו אסור מה"ת להאכילו בידים ולכך גם באסור דרבנן ס"ל לצרכו מותר להאכילו ולא לצרכינו אך הוא בורכא דודאי להאכיל בידים אף לצורכו אסור מה"ת מקרא דלא תאכילום דבשרצים דמסתמא הוא לצרכו כמש"ל אות א' ולפמ"ש א"ש דממה דמשני בתרומה דרבנן מבואר דס"ל אפי' אסור דאורייתא כגון אכילת תרומה טמאה מ"מ כיון דתרומה דרבנן חשוב אסור דרבנן ואבדמ"ל ואף דס"ד דמצווין להפרישו מה"ת כמש"ל אות י"ז י"ח דס"ד דקרא דלא תאכילום היינו להפרישם א"כ מינה לדידן דקרא דלא תאכילום היינו דלא ליספו לי' הוא ג"כ באסור תורה אבל באסור דרבנן מותר להאכילו ומיושב לדעת הרשב"א ובאמת מכאן סתירה לדעת הפר"ח בא"ח סי' תרי"א ובחדושי הארכתי) ובמה שכתבתי יש ליישב דעת הר"מ פ"א מה' שבת שפסק משאצ"ל חייב עליו מה"ת ותמהו עליו כל האחרונים מנ"ל לפסוק כר' יהודה ובפרט דרבא דהוא בתראי פסק בפ' הנוטל כר"ש וע' במגיד משנה שם ולפמ"ש א"ש דיצא לו מהא דמשני בקטן העושה לדעת ואי ס"ד דמשאצ"ל דרבנן א"כ כיון דהוא אסור דרבנן לא גזרינן עושה לדעת אטו מצוהו כיון דמצוהו גופא הוא אסור דרבנן וכבר הוכחנו דזהו חשוב אסור דרבנן ומרבא דפסק כר"ש אין ראי' דרבא לשיטתי' דמשמע ביבמות קי"ד ב' דס"ל קטן א"ל אבדמ"ל מדמקשה מחרש וחרשת שם וע"ש אבל כיון דסתמא דש"ס בכמה דוכתי ס"ל דקטן א"נ אבדמ"ל א"כ ע"כ צריך לאוקמא משנתנו בקטן העושה לדעת ומוכח דמשאצ"ל חייב מדסתם מתניתין כר' יהודה ודוחק לומר דאתי כר"ש ומיירי בכיבוי פחמין כמ"ש התוס' ודוק ובאמת יציבא מלתא דהר"מ ס"ל לחלק בקטן העושה לדעת בין אסור דאורייתא לדרבנן וכאשר כ' בש"ג ליישב דעתו במ"ש בפ"ה מה"ש מניחו תולש בעציץ שאינו נקוב ותמהו עליו דאף באסור דאורייתא אבדמ"ל ותי' הש"ג דהר"מ מיירי בעושה לדעת ובכה"ג באסור תורה מפרישין ובאסור דרבנן אין מפרישין עכ"ד וע"כ צ"ל הטעם כמ"ש דעושה לדעת אינו מצוהו מהש שהרי הרב אומר כן בפי"ו מהמ"א דאסור להרגילו אפי' באסור שבות דרבנן וע"כ דס"ל דעושה לדעת אינו מצוהו ממש רק גזירה אטו מצוהו והיכא דמצוהו גופא אינו אסור כ"א מדרבנן לא גזרינן בעושה לדעת והא דמוקי הר"מ הך ברייתא דמניחו תולש בעושה לדעת דוקא י"ל דהברייתא מוכחת כן דתני ברישא לא יאמר הבא לי מפתח הבא לי חותם אבל מניחו תולש משמע דסיפא דומיא דרישא בעושה לדעת רק דהאמירה היא ההבדל ביניהם וכל שאינו אומר לו מניחו להביא אפי' לדעתו. אברא ממה שכ' לעיל באות א' יש לדייק מלשון הברייתא בהיפוך מדלא נקט בסיפא מניחו להביא והארכתי בזה בחדושי:

י

והנה בחדושי רציתי לומר פרושו דשמעתין דשבת דמשני ר"י בקטן העושה לדעת אביו הפירוש הוא שהוא בדעת לציית אביו וכל עשיותיו הוא על פי רשיון אביו ודעתו וכל עשיותיו הן על פי ציווי אביו ואביו פועל ע"י שליחותו ומלאכתו וקטן כזה כשעושה מלאכה בשבת הכל אומרים שהוא לדעת אביו שציוהו לעשות כיון שכל עשיותיו הוא ע"פ דעת אביו וצוויו ולכך מפני מראית העין אומרים לו אל תכבה דלא נימרו דאביו ציוהו לכבות ובזה יתיישב לשון המשנה קטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה דמה בצע באמירתנו הלא דבר הוא הו"ל אין מניחין אותו לכבות אך לדברינו יתכן דכיון דכל עצמו של איסור זה הוא מפני חשש מראית עין שלא יאמרו שאנו מצווין אותו לכבות וא"כ כשאנו אומרים לו אל תכבה יצאנו מחשש מראית העין ודמי למ"ש הר"ן ריש חולין דאסור ליתן למומר סכין שאינו בדוק מחשש מראית העין וכ' הש"ך ביו"ד סי' ב' דאם אומר בפני הרואים בדקתי הסכין זה שפיר דמי וה"ה כאן כיון שאומרים לו בפני הרואים אל תכבה שוב אין כאן מראית העין ואף אם יכבה אח"כ קטן א"ל הוא ואין אנו מצווין להפרישו (ולפמ"ש אומרים לו אאבות דעלמא קאי שמחוייבים לומר לבניהם בעושין לדעתן ולא אב"ד וע' מ"ש לקמן מזה):

איברא דלפ"ז קשה דלידק מהכא קטן א"נ אבדמ"ל מדנקט אומרים לו ולא נקט אין מניחין אותו לכבות וי"ל דליכא למפשט מיני' די"ל דמתני' אתי כר"ש דס"ל משאצ"ל דרבנן ובדרבנן לכ"ע אבדמ"ל. אך קשה דאי מלאכה שאצ"ל דרבנן א"כ אמאי אומרים לו אל תכבה דכבר כתבנו דבדרבנן אפי' בעושה לדעת אין מפרישין. אך ז"א דלסברתינו הא דאומרים לו הוא מפני חשש מראית עין א"כ אף בדרבנן אסור מפני מראית עין כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"ז ס"ק ו' דאף במידי דרבנן חיישי' למראית עין (וע' בפר"ח שם ס"ק ז' שחולק עליו) (הן אמת דלמש"ל היכא דגוף האסור הוא במידי דאורייתא הוא מה"ת אף דכאן הוא במידי דרבנן חשוב אסור תורה א"כ ה"ה כאן כיון דאסור לא תאכילום במידי דאורייתא הוא אסור תורה אף כאן דחשש מראית עין שצוה לו לכבות חשוב אסור תורה. אך כ"כ באות הקדום דלמסקנת הש"ס משמע דכה"ג ל"ח אסור תורה ובאמת אין ראי' די"ל דהש"ס קמדחי לי' די"ל דזה חשוב אסור דרבנן אבל לפי האמת דמסקינן דאף בדאורייתא אין ב"ד מצווין להפרישו י"ל דבכה"ג הוי איסור תורה. ומיושב מה שהקשיתי מה דנקט פירות דהוא דרבנן הא אפי' אסור תורה אין זקוק לו וי"ל דזהו ג"כ אסור תורה כמ"ש והא דלא נקט אסור תורה כגון תרומה דאוריית' והוי ידעי' זה במכ"ש דעכשיו איכא למטעי וי"ל דנקט לדיוקא הא בידים לא ספינן לי' ול"ק על הרשב"א דס"ל דאסור דרבנן ספינן לי' דכאן הוא אסור תורה כיון דעיקר אסור אכילת תרומה טמאה הוא מה"ת ולפ"ז להרשב"א ע"כ ס"ל דזה חשוב אסור תורה דאס"ד דהוא דרבנן מאי ארי' דאין זקוק לו הא אפי' בידים ספינן לי') ובמאי שכתבתי מיושבת קושי' התוס' בשבת שם דמקשו דלישני דמיירי בקטן שהגיע לחינוך ולפמ"ש א"ש דממ"נ אי ס"ל דמשאצ"ל דאורייתא ובדאורייתא בהגיע לחינוך מפרישין כמש"ל אות ב' א"כ קשה מאי נקט אומרים לו דאפי' להפרישו מצווין ואי ס"ל דמשאצ"ל דרבנן ובדרבנן אין מפרישין א"כ אף לומר לו אל תכבה אין מחויבים וא"ש ודוק. ולפי דרכינו יש ליישב קושי' התוס' עוד באופן אחר דהנה לכאורה יש להקשות אמאי דמשני בקטן העושה לדעת ק' למה נקט נכרי לפלוג ולתני בדידי' בין קטן עושה לדעת בין לאין עושה לדעת (ובאמת לפמ"ש הב"י סי' של"ד ובסי' שמ"ג והב"ח שם דסתם קטן עושה לדעת אביו דיודע דנוח לאביו דלכך לא חילקו הרי"ף והרא"ש בין עושה לדעת דכל קטן עושה לדעת א"ש ואפשר דיצא להם ממ"ש מדלא מפליג במשנתינו בקטן גופא בין עושה לדעת ש"מ דכל קטן אסור אך פשט משמעות הסוגי' לא משמע כן דמשמע דוקא ביודע להבחין שזה נוח לאביו ועושה לדעתו הא שאר קטן אין מפרישין אותו וקשה כנ"ל) והי' נראה לי ליישב דנקט נכרי להשמיענו רבותא דאין אומרים לו כבה אף דמלאכה שאצ"ל פטור לאפוקי מדעת הראב"ד פ"ג מה' שבת הביאו ה"ה שם דין ט' וע' בריב"ש סי' שפ"ז ובר"ן פרק חביות ובמג"א סי' ש"ז ס"ק ז' דבאיסור דרבנן במקום הפסד שרינן אמירה לנכרי אבל אי הוי משני בקטן שהגיע לחינוך הדק"ל לפלוג וליתני בדידי' וא"ל דנקט נכרי להשמיענו דאין אומרים לו כבה אף במקום הפסד ז"א דהא אי מוקמינן בקטן שהגיע לחינוך צ"ל דמשנתינו אתיא כר"י דס"ל משאצ"ל חייב דבדרבנן אף בהגיע לחינוך אין מפרישין כמש"ל אות ב' וע"כ לומר דמשאצ"ל חייב והוי כיבוי אסור דאורייתא ובכה"ג ליכא רבותא דאין אומרים לו כבה דבאסור תורה אף הראב"ד מודה דלא שרינן אמירה אף במקום פסידא משא"כ השתא דמשני בקטן העושה לדעת י"ל דאתיא כר"ש דמשאצ"ל פטור ולכך נקט נכרי להשמיענו רבותא דאין אומרים לו כבה אף דהוא אסור דרבנן ובמקום פסידא שלא כראב"ד והא דאסרינן קען העושה לדעת הוא מטעם מראית העין ואף בדרבנן שייך חשש אסור מראית העין כדעת הש"ך. ולדעת הראב"ד הנ"ל יש ליישב ג"כ קושית התוס' הנ"ל דאי הוי משני בקטן שהגיע לחינוך הוי קשה לפלוג וליתני בדידי' בקטן גופא אבל עכשיו דמשני בעושה לדעת י"ל דנקט נכרי להשמיענו דמיירי במלאכה דאוריית' דאי דרבנן אומרים לו כבה כיון דאיכא פסידא כדעת הראב"ד וקמ"ל דוקא בדאורייתא בקטן העושה לדעת אומרים לו אל תכבה דחיישי' למראית עין אבל בדרבנן לא חיישי' למראית עין כדעת הפר"ח ביו"ד סי' פ"ז ס"ק ז' דלא כש"ך שם וגם קמ"ל דדוקא אל תכבה הוא דאומרים לו אבל א"צ להפרישו אף דעושה לדעת והוא אסור תורה אין ב"ד מצויין להפרישו ולא תימא דעושה לדעת חשוב כמצוהו כדעת רש"י ורשב"א ומצווין להפרישו באסור תורה ואי הוי מפליג בקטן גופי' בעושה לדעת ה"א דמשנתינו אתי' כר"ש דכיבוי הוא אסור דרבנן ואף בדרבנן חיישי' למ"ה כדעת הש"ך ובההוא הוא דאין מפרישין אף בעושה לדעת כדעת הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים. (אך באמת הרשב"א מודה לצרכינו ואם כן בלא זה הוי ידעינן דמיירי באיסור תורה דאם לא כן מאי אירי' דאומרים לו אל תכבה הלא אפי' מפרישין כיון דחשוב כמצוהו ובלצרכינו מפרישין אך ז"א דזיל הכא קמדחי ולא מצינן למפשט די"ל דמיירי באיסור דרבנן והא דאין מפרישין משום דעושה לדעת ל"ח כמצוהו וי"ל גם כן דעושה לדעת חשוב למצוהו ובאיסור תורה מפרישין והא דשרי בדרבנן דמיירי במכבה לצרכו. ומילתא פסיקא נקט דאומרים לו אל תכבה אף בעושה לצרכו משום מראית עין דלא נימא לדעת אביו הוא עושה. אבל אין מחוייבים להפרישו בכה"ג בעושה לצרכו) אבל באיסור תורה מפרישין בעושה לדעת דחשיב כמצוהו. אבל אי הוי משני בקטן שהגיע לחינוך הדק"ל למה נקט נכרי לפלוג בקטן גופיה. ואין לומר דמשמיענו דמיירי באיסור דאורייתא מדאין אומרים לו כבה דבלא זה ידעינן דמיירי בדאורייתא דבדרבנן אפילו בהגיע לחינוך אין מפרישין כמש"ל אות ב' אך י"ל דהא דכתבנו דבדרבנן אפי' בהגיע לחינוך אין מפרישין משום דבדאורייתא אין מפרישין בלא הגיע אזי בדרבנן נחתינן דרגא ואין מפרישין אף בהגיע וא"כ אי הוי מפליג בקטן גופיה הו"א דמשנתינו ס"ל קטן א"ל בדמ"ל באיסור תורה אף בקטן שלא הגיע ובדרבנן מפרישין בהגיע ומשנתנו ס"ל כיבוי דרבנן. ויש להקשות דאכתי קשה לפלוג בקטן ולימא קטן שבא לכבות אין מפרישין בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע לחינוך מפרישין ולא מצינן למיטעי דמיירי בדרבנן דא"כ באיסור תורה אף בלא הגיע מפרישין א"כ לפלוג וליתני בקטן שלא הגיע לחינוך גופיה ולימא בד"א בכיבוי דרבנן אבל אם בא לתלוש או לזרוק מפרישין. וע"כ מדלא אפליג בקטן שלא הגיע לחינוך גופיה שמעינן בלא הגיע אף בדאוריי' אין מפרישין ומינה דבהגיע בדרבנן אין מפרישין וע"כ הכא בדאוריית' עסקי' ועדיין י"ל דלעולם באיסור תורה אף בלא הגיע מפרישין והא דלא מפליג בלא הגיע גופיה דכולא באיסור כיבוי קמיירי ומשמיענו בהגיע אף בכיבוי מפרישין:

יא

וגם י"ל בפשיטות דאי הוי משני בהגיע לחינוך קשה לפלוג וליתני בדידיה אבל השתא דמשני בעושה לדעת אביו קמ"ל רבותא דנכרי אפילו בעושה לדעת ישראל מותר דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד אפילו שיודע שנוח לישראל בזה כדאמרי' בש"ס ולדרכנו יתפרש דבנכרי אפילו הוא עבדו ושכירו הכל יודעים שמלאכת אדוניו הוא עושה ותמיד עושה על פי צווי ליכא חשש מראית עין דלא לחשדוה ששכרו דנכרי אדעתיה דנפשיה ומידע ידוע דאף מעצמו עושה הדבר. ועיין בהג"מ פי"ד דשבת והביאו ב"י בסימן של"ד שכתב באמת כן דאפילו עבד או שפחה נכריה המושכרים לו מותרים לכבות. איברא דלפי דרכינו יהיה הוכחה מש"ס דילן לדעת הש"ך דאף באיסור דרבנן חיישינן למראית עין כיון דלפמ"ש הך דעושה לדעת משום מראית עין אתינן עלה והק' ש"ס אי הכי נכרי נמי והוצרך לשנויי נכרי אדעתיה דנפשי' קא עביד ומאי קושיא הא אמירה לנכרי שבות ומאי מראית עין איכ' הכא שיחשדוהו שיאמר ליה לכבות הא אף באומר לי' ליכא אלא איסור דרבנן ש"מ דאף באיסור דרבנן חיישינן למראית עין. אך לדעת הסמ"ג הובא בב"י סימן רמ"ד דאסור מה"ת לעשות ע"י נכרי ואתי שפיר. ויש לעיין בחרש ושוטה העושין על דעת גדול אי מחינן בידייהו אי אמרי' דגם הם עושין אדעתיה דנפשם הוא לדעתו. והנה ממ"ש בגט הכל כשרים לכתוב הגט ומוקמי' בגדול עומד על גבו מבואר דעושין לדעתו. אך דעת התוס' שם שמלנמדו ומזהירו הא לאו הכי לא ולפמ"ש דעיקר איסור עושה לדעת כיון אות קוף דידוע שעושה תמיד לדעת גדול יאמרו דגדול צוהו פשיטא בחו"ש שייך מראית עין שיאמרו דגדול ציום לעשות מלאכה. ויש להוכיח זה מדלא מפליג במשנתינו בין קטן לחו"ש דאין אומרים לו אל תכבה ש"מ דאף חו"ש אומרים לו אל תבכה. ויש לדחות דנקט נכרי לרבותא אף דאמירה לנכרי אינה רק שבות אף עפ"כ אין אומרים לו כבה אף דאיכא פסידא אבל חרש ושוטה ליכא שום רבותא דאסור מן התורה לומר להם מלא תאכילום ולפמ"ש לקמן אות כ' דבחרש ושוטה אף להפרישו מצווין א"צ לכל זה:

יב

והנה לפרש"י דלדעת אביי היינו שמבחין שנוח לאביו. הנה ממ"ש אומרים לו אל תכבה דמשמע שהב"ד אומרים לו אל תכבה שמעינן מהא דקטן שעושה לדעת גדול שאף אחרים מצווין להפרישו דלא מיבעיא אביו או אחרים שעושה לדעתם או שמצוהו דודאי הם מצווים להפרישו אלא אפילו אחרים מצווים להפרישו. דאף דהם לא עבדי איסורא מ"מ כיון דקטן זה אינו עושה מעצמו כ"א מדעת גדול בכה"ג ב"ד מצווים להפרישו. וכן מוכח מדנקט אומרים לו דפשטא דלישנא משמע דאב"ד קאי אף שאינו עושה לדעתם מחוייבים להפרישו. ובזה י"ל קושיית התוס' דלא משני בקטן שהגיע לחינוך די"ל דפשיטא כיון דאפילו לחנכו מצווים כ"ש להפרישו מאיסור אבל בעושה לדעת משמיענו רבותא דאפי' הנך דאין עושים לדעתם מצווים להפרישו אבל מצות חינוך מוטל אף על הב"ד ועיין בתוספות נזיר כ"ח ב' ועיין בע' חינוך מ"ש בזה בס"ד וכן מורה לשון הר"מ דבעושה לדעת אביו אף ב"ד מצווים להפרישו וכן משמע מלשון רבינו ירוחם בנ"א ח"א שכ' וזה לשונו אבל אם מוכח מילתא שעושה לדעת גדול אסור ומצווין להפרישו ונ"ל דודאי מה"ת ליכא חיובא על הב"ד להפרישו דאף אי נימא דקטן העושה לדעת אביו חשוב כמצוהו ואסור מה"ת היינו דוקא אביו אבל אחרים שרואים אותו אוכל לדידהו קטן א"נ הוא ואין מצווים להפרישו דמן התורה אין אסור רק להאכילו בידים ולצוותו והאחרים אין מצוים אותו ואינו עושה לדעתם רק דמדרבנן האחרים מצווים להפרישו דלא ליתי למסרך בגדלותו כיון שעושה לדעת גדול יסבור דמדניחא ליה לגדול בעשייתו ש"מ דאין בזה איסור ואתי למסרך בגדלותו לכך מחינן בידים. ובזה יתיישב ל' המשנה אומרים לו אל תכבה מפני ששביתתו עליך. ר"ל ששביתתו עלינו בגדלותו ואנו מצווין לחנכו במצות שביתה עכשיו דלא ליתי למסרך בגדלותו. מה שאין כן בנכרי. והא דהוצרך הש"ס לומר דנכרי אדעתיה דנפשיה קא עביד נ"ל משום דלשון המשנה מורה דאף אותו שעושה לדעתו אין צריך לומר לו אל תכבה. ועל זה מקשה כיון דעושה לדעתו הוי כמצוהו ומחוייב לומר לו אל תכבה וע"ז משני דאדעתיה דנפשיה קא עביד ולכך אותו שעושה לדעתו א"צ להפרישו אבל קטן העושה לדעת אביו מחוייב האב להפרישו דהוי כמצוהו ובמתני' קאמר הטעם על הב"ד דבקטן צריכין למחות מטעם ששביתתו עלינו ומחוייבים לראות הנולד דלא ליתי למסרך בגדלותו אבל נכרי אין שביתתו עלינו. ובשביל זה היה נראה לפי עניית דעתי דבדקדוק נקט במשנה אומרים לו אל תכבה. דבזה יצאנו מחשש מסרך. דכיון שרואה דאנו מחינן בידים כבר ידע דאסור הדבר ולא ליתי למסרך בגדלותו. ואף אם יכבה אין לנו בזה כיון דיצאנו מחשש שמסריך תו אין אנו מצווין להפרישו אבל באב שעושה לדעתו וחשוב כמצוהו נראה לכאורה דלא סגי באמירתו אל תכבה לבד ומחוייב להפרישו בפועל וי"ל דאף באם סגי באמרו אל תכבה דכיון שאומר לו אל תכבה גליא דעתי' דשוב אינו עושה לדעתו ולא חשוב כמצוהו. איברא דמשמעות לשון הר"מ ורבינו ירוחם משמע דאפילו ב"ד מצווין להפרישו ולא סגי באמירתו אל תכבה והא דנקט אל תכבה י"ל איידי דנקט רישא אין אומרים לו אל תכבה לרבותא דאפילו אמירה א"צ נקט נמי סיפא אומרים לו ולפמש"ל אות י' דאסור עושה לדעת אביו הוא משום מראית עין יש ב' קולות א' דאין בדמ"ל דאין עליהם אסור מה"ת. והא דנקט אומרים לו אאבות דעלמא ואהנך דהקטן עושה לדעתם כמש"ל. והב' דאף לאב סגי באמירה בעלמא דמזה יצא מחשש מראית עין ולדברינו דהוא משום מ"ה באיסור דרבנן תלוי בפלוגתת הש"ך והפר"ח בסי' פ"ז אי חיישינן בדרבנן למראית עין. ואפשר דבכיבוי אף אי בדרבנן לא חיישינן למראית עין בכיבוי חיישינן כמ"ש הר"ן בפר' חביות גבי צינור דאין הכל בקיאין בין מלאכה צריכה לגופה לאינה צריכה:

תוכן העניינים

מלא הרועים חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה