מלא הרועים חלק א· רבי יעקב צבי יולס
מצות צריכות כונה
א
ר' יוסי ס"ל מצות צריכות כונה פסחים קי"ד ע"ב ומשמע דאפי' במצוה דרבנן דהא מרור בזמן הזה דרבנן אך י"ל דר' יוסי בזמן הבית היה ואז היה מרור דאורייתא אך קשה דא"כ מאי מתרץ הגמ' לדר"ל דס"ל כר' יוסי די"ל דר' יוסי קאי בזמן הבית והוי מצוה דאורייתא וצריכה כונה משא"כ ר"ל דקאי בזמן הזה דהא דייק ממתניתין שם ומשנה מיירי בזמן הזה מדתני בסוף ובמקדש היו מביאין כו' משמע דעד השתא מיירי בזמן הזה מדלא תני פסח וי"ל דגמ' משני דר"ל לא מחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן או דס"ל דר' יוסי קאמר אף לאחר החורבן או דס"ל מרור דאורייתא אף בזמן הזה וזה דוחק דלא אשכחן תנא דסבור מרור דאורייתא בזמן הזה (וע' בר"ה כ"ח א' בתוס' ד"ה אמר רבא).
ב
ר"ל ס"ל מצות צריכות כונה אפי' במצוה דרבנן ע' באות הקדום פסחים שם ואפשר לומר דדייק ממשנה דס"ל צריכות כונה ואיהו לא ס"ל הכי רק בברייתא דמייתי התם דאין צריך כונה אך המעיין בסוגיא שם יראה דמשמע מתוך הסוגיא דס"ל הכי יע"ש:
ג
רבא ס"ל מצות אין צריכות כונה אף במצות דאורייתא ר"ה כ"ח א':
ד
ר' זירא ס"ל מצות צריכות כוונה דא"ל ר' זירא איכוין ותקע לי ר"ה ל"ג ב' כך דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרא"ש בדעת ר"ז והר"ן כ' שם דיש סוברים דרבי זירא לא פליג ארבא דס"ל א"צ כוונה רק דאמר לשמעי' שיכוין לקול תקיעה אבל לא לחובת מצוה יע"ש:
ה
אביי ס"ל ג"כ א"צ כונה כ"כ בהגהות אשרי בפרק ראוהו ב"ד ואני לא מצאתי כעת ראיה לזה ואדרבא מגמרא דר"ה שם כ"ח משמע דאביי חולק דמקשה ליה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה כו' יע"ש (שוב מצאתי בתוס' סוכה מ"ב ע"א ד"ה אביי כשהפכו ע"ש):
ו
רבה ס"ל מצות אין צריכות כונה כ"כ ברא"ש בר"ה שם וג"ז לא מצאתי כעת בסוגיא שם ונראה שהיו גורסים בסוגיא דר"ה אמר רבה זאת אומרת מצות אין צריכות כונה וכן הגי' ברא"ש שם והא דרבא ס"ל א"צ כונה נפקא להו ממ"ש בסוף הסוגיא רבא אמר לצאת לא בעי כונה לעבור בעי כונה יע"ש:
ז
רב אשי משמע דס"ל כרבא מדכ' הרא"ש שם ואע"ג דשנינהו רב אשי שינוייא דחוקא נינהו כו' יע"ש בפרק ראוהו ב"ד ברא"ש סימן י"א וברי"ף שם אך בגמ' דידן לא נמצא דשני רב אשי הך קושיא דנתכוין שומע ואפשר דסתמא גמ' שני כן ורב אשי סידר הש"ס אך י"ל דאליבא דרבא שני כן ואיהו באמת ס"ל צריכות כונה תדע דרי"ף ורא"ש פסקו צריכות כונה משום דר' זירא ור"י ס"ל כן ואם נאמר דרב אשי סובר אין צריך הוי פסקו כוותיה דבתראה הוא:
ח
רב דקאמר בחולין פרק ב' נדה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה ס"ל מצות א"צ כונה כ"כ בהגהות אשר"י בר"ה שם ולענ"ד אין ענינו לכאן דהתם הטעם משום דלחולין לא בעי' כונה כמבואר שם בסוגיא דף ל"א ועוד נ"ל דל"ד מצות עשה לדבר שאינו רק הוצאה וסילוק מן האיסור או מן הטומאה כגון שחיטה (ע' לקמן אות ט"ז) שאינו רק הוצאה מידי איסור אמ"ה ואף דלא מכוין מ"מ האיסור אזדא ליה דהרי שור שחוט לפניך וכן טבילה דהיא הוצאה מן הטומאה משא"כ במצות עשה דצריך לצאת ידי חובתו י"ל דלא יצא עד שיכוין לזה ועוד תמיהא לי על הגהות אשרי הנ"ל דמייתי ראיה לפסוק דא"צ כונה מדרב סובר כן והא ר' יוחנן ס"ל שם דאף לביתה אינה טהורה וע"כ דלשיטתיה צ"ל דס"ל צריכות ורב ור"י הלכה כר"י ואפשר משום דמקשה שם דר"י אדר"י דאמר הלכה כסתם משנה יע"ש וגם בהך דנדה שנאנסה פסקינן כרב וא"ש ראייתו אך מ"ש דלא דמי למצות צריכות כונה הוא נכון לענ"ד ואין ראיה מזה שיסבור רב א"צ כונה ועוד נ"ל ראיה ברורה לסברתי שכתבתי דל"ד סילוק איסור למ"ע דהא קי"ל אף אי מצות א"צ כונה היכא דכיון בפירוש שלא לצאת לא יצא כמ"ש התוס' ברכות בספ"ק וכן הב"י הביא דעת הפוסקים כן בהלכות ר"ה סימן תקפ"ט ובשחיטה אף אם אנסו לאחד שישחוט פשיטא דשחיטה כשירה היא וכן בטבילה לא מצינו שיחלקו הפוסקים דאם אנסוה לטבול שלא תהא טהורה לביתה עיין ביו"ד סימן קצ"ח ובשחיטה יש ראיה דכשר אף במתכוין להדיא שלא לשם שחיטה דמכשרינן בכותי היכא דישראל יוצא ונכנס וראה שלא שהה ואכתי ניחוש שמא חשב בפי' שלא לשם שחיטה דהא חשוד להכשיל דלא חייש אלפני עור כמבואר בסוגיא שם. איברא דהך ראיה משחיטה יש לדחות דהתם אין המצוה על השוחט רק על מי שרוצה לאכול מ"ע שיאכל ע"י שחיטה כמבואר ברמב"ם ריש הלכות שחיטה נמצא אף דשוחט שחט באונס מ"מ הואיל והבעלים רוצים בשחיטתן ועשאוהו שליח ועיין בתבואת שור יו"ד סי' ב' שמביא דעת היש"ש דאף דלא בעי' כונה לשחיטה אם כיון להדיא שלא לשחוט אותה שחיטה המכשרת אלא לעשות בנחירה וחניקה ועלתה בידו שחיטה הגונה נראה בעיני שלא נקרא זה שחיטה וגריע יותר מנפלה על הקורה לענין זה שאינו בכלל וזבחת עכ"ל ולכאורה נראה מדבריו דמדמי ליה למצות צריכות כונה ולכך אם כיון להדיא שלא לשם שחיטה פסול כמו במצות אך לפ"ז יקשה עליו מה שהקשיתי מכותי דשרי ביוצא ונכנס ועוד יש להקשות מרפ"ב דחולין השוחט וא"צ אלא לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחרו או עוקרו ומדלא אשכח תקנתא למיפטר מכיסוי כ"א ע"י נחירה ש"מ דשחיטה כשירה אף דכיון להדיא שלא לשם שחיטה דהא התם ג"כ א"צ לשחיטה וכהאי דאמרינן בשבת לענין פסיק רישא בפוצע חלזון דכל כמה דאית ביה נשמה כו' ופרש"י שם דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה יע"ש ועוד למה הוצרך לנחור עדיפא הו"ל לאשכוחי תקנתא דיכוין בפירוש שלא לשם שחיטה וע"כ לומר דגם הרש"ל מודה דאף אם כיון להדיא שלא לשם שחיטה אם אותו דבר אינו דבר היפוך להשחיטה אינו מזיק תדע דהא תנא בברייתא זרק סכין לנועצו בכותל והרי כיון בהדיא לשם דבר אחר אך כיון דאותו דבר אינו הפכיות לשחיטה דיכול להיות שישחוט ג"כ בהליכתו ואחר כך ינעוץ בכותל לא איכפת לן אבל היכא דכיון לנחור או ליחנק הרי כיון על דבר הפכיות להשחיטה והדבר הלז מפסיד להשחיטה נמצא לא עשה שום מעשה להכשר השחיטה כי המעשה הלז היה לפסול שחיטה ולא להכשירה ובזה יתישב מ"ש כיצד יעשה נוחרו כו' דאין לו תקנה אחרת רק שיכוין לנחור בפועל ובזה ל"ק מכותי דניחוש שמא יכוין לנחור דז"א דהא ביוצא ונכנס מסתפי לנחור שמא יראנו ישראל ונהי דיכול לכוין שלא לשם מצות שחיטה רק לנחירה בעלמא מ"מ המחשבה לא איכפת לן כלל רק כיון שבפועל צריך לעשות שחיטה כשירה מחמת יראה אזי כשר נשמע מזה דאף באנסוהו לשחוט נהי שהוא אנוס על סיבת המעשה הלז מ"מ גוף המעשה צריך לעשות בדעת ובהכשר ולית לן בה דאין לנו כ"א שיעשה השחיטה בכשרות וממילא נפיק מידי אמ"ה כיון שהאיסור על הבהמה מונח ולא אקרקפא דגברא מה לנו אם יעשה באונס או ברצון אבל במצוה שהחיוב מונח אקרקפא דגברא י"ל דבעי כונה לצאת ידי חובתו ודוק. לפ"ז אפשר לומר למאן דס"ל טבילה בזמנה מצוה היכא דנאנסה וטבלה נהי דטהורה לביתה מ"מ ידי מצוה לא יצאת למאן דס"ל מצות צריכות כונה ומיהו נ"ל דאין לה תקנה לחזור ולטבול לשם מצוה כמו בשאר מצות דאם עשאן בלא כונה יכול לחזור ולעשותן בכונה ויוצא בהם דהכא כיון שכבר טהורה לביתה אם תטבול אח"כ לא תקרי טבילה כלל רק רחיצה בעלמא כיון שכבר טהורה לבעלה:
ט
רבי יהודה לכאורה דס"ל מצות צריכות כונה דאמר בע"ז דכ"ז דאין לנכרי למול שמא להר גריזים מל וס"ל דצריך לכוין לשם מילה דוקא עיין בסוגיא שם אך אין ראיה מזה די"ל דשאני התם דנפקא ליה מקרא לד' המול כמבואר שם בסוגיא אך קשה לי בהיפוך דר' יוסי ס"ל שם דלא בעי מילה לשמה ומכשיר בנכרי והרי ר' יוסי ס"ל מצות צריכות כונה כמבואר לעיל אות א' וג"ז יש לתרץ דהתם שאני דכתיב המול ימול מ"מ כמבואר שם ואפשר דמהכא נפקא ליה דמצות צריכות כונה מדאיצטריך למכתב במילה דכשר ש"מ דבכ"מ צריך כונה אך קשה לי דהרי הרמב"ם ושאר גדולי הפוסקים הראשונים שפסקו מצות צריכות כונה ואעפ"כ נראה דמכשירין מילה שלא לשמה דלא פסלי אלא נכרי משמע דישראל שלא בכונה כשר וא"צ להטיף דם ברית כמו בנכרי שמל דצריך להטיף דם ברית כמבואר בש"ע וא"ל דנפקא להו מדרשא דר' יוסי המול ימול מ"מ דהא איצטריך להו הך דרשא למיסר נכרי דכתיב המול ימול המל ימול לאפוקי נכרי דהוא ערל ואף שהוא נמול מיחשב ערל כמ"ש שם בסוגיא וא"ל דהך דנכרי אסור למול נפקא להו מואתה את בריתי תשמור כדנפקא ליה לר"י הנשיא ואייתר המול ימול לרבות מילה שלא לשמה ז"א דהרי הר"מ בפ"ב מה' מילה וטוש"ע יו"ד סי' רס"ד מכשרי אשה למול וע"כ דנפקא ליה איסור נכרי מהמול ימול ולכך מכשרי באשה דכמאן דמהילא דמיא דאי מאת בריתי תשמור אף אשה פסולה ע"ש בסוגיא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה יכשר מילה שלא בכונה כיון דס"ל מצות צריכות כונה ואיכא למימר דס"ל דלא בעי כונה מהמל כ"א כונת הנמול דעליו קא רמיא מצות מילה אך קשה באבי הבן מאי איכא למימר והו"ל לפלוגי דאבי הבן צריך כונה ואי לאו צריך להטיף דם ברית כמו בנכרי שמל ואף לדעת הסוברים בנכרי שמל דא"צ להטיף ממנו מ"מ היכא דנימול בשבת שלא בכונה נמצא שחלל שבת בלא קיום המצוה כיון דמצות צריכות כונה אי עביד בלא כונה לא יצא כלל והו"ל למכתב דצריכין להזהיר המוהלים שיכוונו למצותו דלא יחללו שבת בחנם ואיכא למימר דס"ל דמילה מסתמא לשמה קאי כמ"ש התוס' שם בע"ז ד"ה וכי היכן יע"ש וכן בתוס' ריש זבחים ע"ש. ועוד אפשר לומר דבמילה כיון דנעשה הפעולה אשר עליה הסובב של המצוה והוא הסרת ערלה בכה"ג מכשירין אף שלא בכונה וראיה לזה ממ"ש הר"מ אנסוהו לאכול מצה יצא ותמהו עליו דהרי פסק דמצות צריכות כונה ותי' הר"ן דבמילי דאכילה ס"ל דיצא אף שלא בכונה שהרי נהנה עכ"ד וא"כ ק"ו בכה"ג שנעשה הפעולה והרי הוא נמול ואמינ' מילתא דלא ליתי דרא בתראי ולחכו עלי דלכאו' ל"ד להדדי דהתם הטעם שנהנה והוא ברצון והוי כמתכוין אך באמת היורד לעומק דבריהם יבין שכנים דברי דלכאורה אין מובנים דבריהם מ"ש המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה והא הנאה הבא' לו לאדם בע"כ אין חייב עליה ואיך נדע שהוא נהנה מזה אדרבא צער הוא לו שנהנה מדבר אסור ולא מחשיב כשוגג הואיל והיה מתעסק והתורה בכ"מ פטרה המתעסק דלא מחשיב לעושה כלל ושגגה עשי' היא דכתב ביה לעושה בשגגה אך רז"ל העמיקו בכונת התורה בכל האיסורין היינו במה שאסרה תורה מלאכת שבת תכלית האיסור היא ק הפעולה שעושה מלאכה בשבת ולא תכלית הנמשך מן המלאכה ולכך מתעסק פטור בשבת שלא עשה כלום רק מתעסק בעלמא אבל במאכלות אסורות אין תכלית האסור גוף פעולת האכילה שהרי טועם ופולט אין אסור מדאורייתא רק האסור הוא הנאת מעיו וכן בעריות אף שהיה מתעסק מ"מ נעשין תכלית האסור והוא עירוב זרע בנשים אסורות לו לכך אף שהוא מתעסק ולא הי' כאן גוף הפעולה בשלימות מ"מ תכלית הנמשך ממנה היה והוא הנאת מעיו וז"ש שכן נהנה ונעשה התכלית וכן באכילת מצה באונס נעשה התכלית של כונת המצוה (ובזה יתיישב קושי' המג"א בסימן ר"ד ס"ק כ' דקאמר באנסוהו לאכול דא"צ לברך והקשה מ"ש מאנסוהו לאכול מצה דיצא משום שנהנה וה"ה הכא נהנה ולפעמ"ש לק"מ דבברכה חיוב הברכה על הפעולה שאוכל ואסור לאכול בלא ברכה והיכא דאנוס על האכילה אף שתכליתה נעשה דהיינו הנאה מ"מ הפעולה לא עשה הוא ואף דגם באכילה חיוב הברכה לא בא כ"א אם נהנה מעיו כמ"ש מטעמת אין טעונה ברכה מ"מ חיוב הברכה הוא על פעולת אכילה והיכי דנאנס על עיקר האכילה ולא חל עליו האסור שאוכל בלא ברכה א"צ לברך על מה שנהנה כיון שהנאה בא לו בע"כ) והיכא דתכלית נעשה אף בלא הכונה אזי לא בעי' כונה שאין הכונה ענין בפ"ע רק הכשר המצוה לכן בשמיעת שופר וכיוצא בהן שלא נשאר רושם מן המצוה קבוע בו רק המצוה מתקיימת בעת שומעו אם לא כיון אז הרי זה כשומע קול שירים ואימת נתקיים המצוה (כי אין זה תכלית המצוה לשמוע קול שיר בעלמא כ"א לחייב על נפשו לשמוע קול שופר ולשים על לבו כי שמיעה הוא לשון האזנה שצריך להאזין ונמצא שאין תכלית מתקיים כ"א בכונה) (ואין כאן רושם מצוה אף בשעת שמיעה) ואמנם במצוה מעשיית שהמעשה נשאר קיים אצלו בלא הכונה אין הכונה מעכבת כיון שאין הכונה הכשר מצוה ובזה סתרתי דברי הגאון פ"י במס' ר"ה כ"ת שכ' דבמרור בעי כונה דלא שייך הטעם שכן נהנה דבמרור אין בו הנאה וכן ראיתי בפרי מגדים שכתוב סברא זו ולענ"ד לא נחתו לעומק דבריהם דבאמת דא ודא אחת כמו במצה ושאר אכילות דכונת המצוה היא הנאת מעיו ולכך כשנהנה במעיו נתקיים המצוה אף בלא כונה כן במרור שתכלית המצוה הוא העדר הנאה והרגשת טעם מרירות כמ"ש בלע מרור לא יצא בעי' טעם מרור וליכא ולכך כיון שהרגיש המרירות יצא מה לנו אם נהנה כיון שאין זה תכלית המצוה וזה ברור. ובאמת שגו הגדולים האלו במה שלא נחתו לעומק דברי חז"ל מ"ש שכן נהנה ולפ"ז יצא לנו הדין במילה שלא בכונה כיון שנעשה תכלית המצוה ועיקר פעולתה והוא הסרת הערלה המאוסה ורושם אות ברית בבשרו נתקיים המצוה ואל תשיבני ממילה קודם זמנה והיכא דנכרי מל שאף שנעשה המעשה מ"מ צריך להטיף דם ברית דהתם נחסר מגוף המצוה והוא הזמן או הפועל דכולהו מכלל גוף המצוה כמ"ש ביום השמיני ימול ואמר המול ימול לאפוקי נכרי משא"כ בכה"ג שלא נחסר ממעשה המצוה כלום רק הכונה והיכא דנעשית המצוה בשלימות עם התכלית בלי הכונה אין הכונה מעכבת ודוק ועיין בפרי חדש אורח חיים סימן תס"ה תמצא שמחלק בין דבר שיש בו מעשה קרובים דבריו לדברי וע' בסמוך אות י"ב:
י
רב חסדא ס"ל מצות צריכות כונה כ"כ התוספות בתוס' פסחים קט"ז א' ד"ה מתקיף דכן הוא מבואר בסוגיא שם מדלא אתקיף ר"ח דהוי ברכה לבטלה כיון שיצא י"ח מרור באכילה ראשונה וי"ל דר"ח לא מצי לאקשויי דהוי ברכה לבטלה משום דכבר יצא די"ל דס"ל לר"ה שצריך לחשוב בפירוש שלא לצאת במרור הלזה י"ח מרור ובכה"ג אף למאן דס"ל א"צ כונה לא יצא כמ"ש רבינו שמואל ונבאר בסמוך לכך לא מצי לאקשויי ומסתמא גם לא מכוין לצאת כיון שאינו מברך עכשיו על אכילת מרור ומניח מרור על אחר אכילת מצה לאכול אז מרור ולברך פשיטא שאין דעתו לצאת עכשיו ידי חובת מרור. איברא דקשיא לי לפ"ז מאי מוכיח ר"ל דמצות צריכות כונה דאי אין צריכות כונה למה ליה לאטבולי ב' זימני והא טבל ליה חדא זימנא ויצא ידי חובת מרור בטבול הראשון ולפמ"ש אין ראיה דהתם ודאי לא כיון לצאת דהא לא בירך עליו על אכילת מרור וגם אין עדיין חובת מרור עליו ועיין שם בסוגיא דף קמ"ד ע"ב בתוס' ד"ה זאת אומרת שכ' דודאי לא כיון לצאת מצוה דאין מצוה אלא עד טבול שני אחר מצה ייע"ש עכ"ל וא"כ מאי ראיה דלמא אין צריך כונה ושאני התם דכיון שלא לצאת אלא עד אחר אכילת מצה ומעשיו מוכיחין ע"ז שלא בירך על אכילת מרור וגם הניח מרור עד לאחר אכילת מצה לאכול ולברך והיה נ"ל לומר דבאמת ר"ל ס"ל הך סברא לחלק בין מידי דמיכל דבכה"ג הסברא דא"צ כונה שכן נהנה כדעת הרמב"ם שמחלק בזה לכך ס"ל דאי מצות צריכות כונה נהי דבמידי דמיכל א"צ כונה עכ"פ היכא דכיון בהדיא שלא לצאת לא יצא אבל אי מצות אין צריכין כונה במידי דמיכל עוד יש מעליותא דאף דכיון בהדיא שלא לצאת יצא (וכן נראה דעת הר"מ באמת דאף בכיון להדיא שלא לצאת יצא במצה כמ"ש אנסוהו לאכול מצה וכ"כ בפרי מגדים סי' תע"ה ומכ"ש למאן דס"ל מצות א"צ נה דבמידי דמיכל אף דכיון בהדיא שלא לצאת יצא אך עדיין קשה דל"ד להך דאנסוהו לאכול מצה דגם התם בעי' שידע שהיום פסח והכא כיון שיודע שעיקר חיוב מרור הוא אחר מצה מחשיב כלא ידע שהיום פסח כיון שיודע שעכשיו אין זמן אכילת מרור ויש לחלק כיון דעכ"פ יוצא אז באכילת מרור בדיעבד אם כיון לצאת) ובזה דייק שפיר ר"ל ולפ"ז הוכחת התוס' דר"ח ס"ל מצות צריכות כונה שרירא וקיימא ודוק כי קצרתי:
יא
רב הונא ס"ל מצות צריכות כונה פסחים קי"ד ב' וע"ש בתו' ד"ה אמר ר"ה ועיין באות הקדום:
יב
נראה לי במל תינוק שלא בכונה לצאת י"ח וגם לא ידע שהיום יום שמיני שחייב למול וסבור שעדיין לא הגיע זמן ומל אותו בסתם שלא לשם מצוה בודאי לא יצא דניהו דדמי לאנסוהו לאכול מצה כמש"ל אות ט' הלא גם התם בעי' שידע שהיום פסח ומזה. תקיש לשאר מצות אשר התכלית נשלם בהם בלי הכונה. כאשר בארנו לעיל אות ט' היכא דלא ידע שהוא זמן חיובם לא יצא ועוד נדבר מזה בס"ד:
יג
התוס' כ' בפסחים קט"ו א' ד"ה מתקיף דמסדר הש"ס דקאמר התם והלכתא כוותיה דרב חסדא ס"ל מצות צריכות כונה דאי אין צריכות כונה פשיטא דלא יברך בטבול שני דכבר נפיק בטבול ראשון והו"ל ברכה לבטלה עכ"ד ולכאורה יש להבין דלמא מש"ה קאמר הלכתא כוותיה דרב חסדא לאשמעינן דמצות אין צריכות כונה והלכתא כוותיה דר"ח ולא מטעמיה אך י"ל דזהו דוחק דא"כ הו"ל לאפרושי אך קשה דלמא ר"ח דקאמר שם הטעם דאין מברך אטבול שני משום דלאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך דלמא פירוש דבריו הוא מטעם דס"ל א"צ כונה וניהו דלא כיון בטבול ראשון לצאת ידי מרור מ"מ כיון שמילא כריסו מהן ואכלו אף בלא כונה יצא ואיך יחזור ויברך עליו ועוד יש לפרש כונת ר"ח דס"ל מצות צריכות כונה אך במידי דאכילה כיון שנהנה א"צ כונה וז"ש לאחר שמילא כריסו ונהנה מהן איך יחזור ויברך עליהן וצ"ל דהוא דוחק לפרש כן דא"כ הול"ל כיון דנפיק ליה י"ח מרור הוי ברכה לבטלה ולא הו"ל למסתם דבריו:
יד
רב אחא בריה דרבא ס"ל מצות צריכות כונה כנלע"ד להוכיח מדאמר שם בגמרא רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא ע"כ ואי ס"ל מצות אין צריכות כונה אין כאן פלוגתא דאף ר"ה מודה דאי א"צ כונה אינו מברך אטבול שני דהא כבר נפיק בראשון והוי ברכה לבטלה ועיין באות י' י"א ודוחק לומר מ"ש לאפוקי נפשיה מפלוגתא קאי אפלוגתא דמצות צריכות כונה או לא דהא לא איירי בגמ' שם עכשיו מפלוגתא דמצות צריכות כונה כ"א מפלוגתא דר"ה ור"ח וע"כ לומר דס"ל מצות צריכות כונה ודוק:
טו
הגאון בעל ח"צ בתשובתו סי' א' מסתפק בחליצה דבעי כונה אי בעי כונה לצאת י"ח מצוה כמו במצות שצ"כ או כונת הקנאה דבעינן דעת קונה ומקנה יע"ש ולפמש"ל אות ט' דבמצוה שהתכלית מתקיים לא מעכב הכונה יופשט לן דהיכא דכיון אותה להקנות אותה לעצמה שתהיה מותרת לשוק ניתרת בזה כיון שתכלית המצוה היא זו ובלא"ה תמוה לי נהי דנימא דאם עשה בלא כונה לצאת י"ח מצוה לא קיים המצוה אף שנעשה התכלית מ"מ ניתרת לשוק ומה לנו אם הוא קיים המצוה או לא וא"ל דהיכא דצ"כ לצאת י"ח מצוה אם עשה שלא בכונה אין הפעולה כלום ואף לשוק אינה ניתרת דזהו דבר שאין הדעת סובלתו דהא עיקר חיוב צריכות כונה משופר ילפינן מההוא דר"ז דאמר איכוין ותקע לי ולא מצינו למילף מהתם רק דהיכא דלא כיון הוא לא יצא י"ח אבל היכא שהפועל יוצא לאחר דהיינו בנ"ד שהפעולה הלזו מתירה לשוק מנ"ל למילף היכא דלא כיון לצאת י"ח מצוה כיון שכיון לפטור זיקתה ולהקנותה לעצמה להתירה לשוק ומנ"ל דבכה"ג לא ניתרת ובאמת גם הרב שם מסיק דלא בעי' כונה לצאת י"ח רק כונת הקנאה וכן בגט נלע"ד פשוט דלא בעי' כונה לקיים מצות גירושין רק ג"כ כונת הקנאה להתירה לשוק ולפמש"ל אות ט' אף י"ח מצוה יצא בזה כיון שהתכלית נתקיים ואף אם נאמר דלא יצא י"ח מצוה מ"מ הפעולה כשירה וניתרת האשה לשוק:
טז
בחדושי במס' ברכות פ"ק אות מ"ז צדדתי לומר דהא דנחלקו ר"ג וחכמים ריש ברכות דחכמים עשו סייג שלא יאמר אדם אוכל קימעא וישכח לקרוא ק"ש ור"ג לית ליה ההוא סייג ואמרתי דטעמא דר"ג כיון שרגיל לקרוא ק"ש על המטה דבזה ל"ח שישכח שרגיל בו תמיד אזי ל"ח שישכח דעכ"פ יקרא ק"ש על המטה ויוצא בה אף שאינו מתכוין אז כ"א להבריח המזיקין ולא לצאת ידי חובת ק"ש ס"ל דמצות א"צ כונה ורבנן ס"ל דמצ"כ לכך אין לסמוך על ק"ש שעל המטה ועיין שם שהארכתי בזה וישבתי בזה דברי הרמב"ם יע"ש באורך אך עוד צדדתי שם דיש לומר דר"ג ג"כ ס"ל צ"כ רק דס"ל ק"ש דרבנן ובדרבנן לכ"ע אצ"כ כמו שכתב הרדב"ז בתשובה הביאו המג"א בסימן ס' ס"ק ג' ועיין שם שהארכתי:
יז
הרב בפרי מגדים באו"ח במשבצות זהב סימן ג' חילק דאף אי נימא מצ"כ דוקא במצוה שא"א ליפטר ממנה כגון תפילין ושאר מצות וכדומה אבל שחיטה וטבילה דאפשר שלא לשחוט ולא ליכול ולא לטבול ולא לשמש א"צ כונה לכ"ע עכ"ד ועיין מש"ל אות ח' חילוק אחר בזה יע"ש אך לפי סברתו נ"ל דהיינו דוקא שלא כיון להדיא לשם דבר אחר אבל כשכיון לשם דבר אחר ועקר הכונה אף בכה"ג לא יצא וראיה מברכות דף י"ב פתח אדעתא דחמרא והקמו דמצות א"צ כונה ותי' דעקר הכונה לשם דבר אחר והרי ברכת הנהנין הוא ג"כ מצוה שאפשר להפטר הימנה דלא לתהנו ולא לבריך ואעפ"כ היכא דעקר הכונה לא יצא אך קשה דבשחיטה אף זרק סכין לנועצה דעיקר הכונה לשם נעיצה ואף על פי כן יצא ונ"ל דזה ל"ח עקר רק באם לא ניחא ליה לגמרי במצוה זו כגון בפתח אדעתא דחמרא דאז לא הוי ניחא ליה כלל לומר רק בפה"ג ולא שהכל שאין זה עיקר ברכת יין נמצא עקר דעתו לגמרי אבל היכא דעכ"פ ניחא ליה ולא איכפת ליה בהמצוה כגון בזורק סכין לנועצה דלא איכפת ליה אם ישחוט דרך הליכתו לא חשיב עקירה כנ"ל ובזה יתיישבו כמה מקומות בש"ס וע' באות שאח"ז שכתבתי בשם הר"ן דשחיטה ל"ד כלל למצ"כ דמכשירין נינהו וכן טבילה ונעלם מהפ"מ דברי הר"ן אלו:
יח
הרב פ"מ באשל אברהם סימן ס' נסתפק שם בס"ק ג' אהך דמצ"כ אי מה"ת צריכה המצוה כונה או לא ועיין בחידושי על ברכות פ"ב אות ב' שהארכתי בזה ומהך דר' יונתן בר יוסף מוכבס שנית מה ת"ל שנית מה תכבוסת ראשון לדעת אף תכבוסת שנית לדעת משמע דמצות צריכות כונה מדאורייתא והרי התם א שאינה מצוה רק טהרה וכבוס מן הטומאה מכ"ש במצוה ואף די"ל בהיפוך דדוקא התם דאתחזק טומאה ואנו צריכין להסירו ע"י מעשה צריך כינה משא"כ במצוה דעלמא אך עדיין יש ראיה מהא דקאמר התם דטעמא דשחיטת חולין א"צ כונה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים פסול ואם נאמר דמצות צריכות כונה מדרבנן מאי ראיה דלמא בקדשים גלי רחמנא דאף דשאר מצות א"צ כונה מדאורייתא זו צריכה אבל חולין שוה לשאר מצות דא"צ כונה מדאורייתא אבל מדרבנן צריך כונה כמו שאר מצות אלא ע"כ דמה שצריך כונה למצוה אינו מדרבנן כלל רק מדאורייתא שוב מצאתי בחדושי הר"ן חולין שם דהך דטבילה ושחיטה דהתם אין ענין למצ"כ דהתם מכשירין נינהו ופליגי רב ור"י בהא שלמר קולי מכשירין ממצות ולמר חומרי יע"ש וא"כ אין ראיה מכאן למצות צריכות כונה ודוק:
יט
היכא דעושה הדבר מספק ומתני אם זהו כך תעלה לשם כך ואם היא כך תעלה, לכך כגון בתקיעות יתנה אי תרועה גנוחי תעלה התקיעה שאח"כ לתקיעה אחרונה דתש"ת ואם הוא ילולי תעלה לתקיעה ראשונה דתר"ת שהוא עיקר דבכה"ג ליכא כונה לא לתקיעה אחרונה ולא לראשונה ואינו יוצא בה לא לזה ולא זה עכ"ד הרא"מ והביאו הב"י בסי' תק"ץ והרב הב"י שם נחלק עליו וס"ל דבתנאי שפיר מקרי מכוין דאף על גב דמשום ספיקא מתנה מכוין הוא לצאת ידי חובת תקיעה ולכאורה קשה להרא"מ מהך דר"ה ה' ומנחות פרק תודה שנתערבה בתמורתה ומתה דאי לא מתה יכול לאתויי לחם על תנאי ואומר הרי לחם זה לשם מי שהיא תודה ואם זה תודה יהא לחם בשבילה ואם זה תודה יהא בשבילה והרי התם חייבה התורה על זבח התודה חלות ומצ"כ והאיך יוצא בתנאי דדמי לגמרי להך דהכא אם גנוחי היא תרועה תהיה לחובתה ואם ילולי היא תרועה תהיה לחובתה ומכוין לצאת י"ח לשם מי שהיא תרועה ודמי להתם שמביא הלחם לשם מי שהוא תודה וי"ל דל"ד להתם דהתם אינו נשתנה איכות לחם בין אם זה תודה או זה אבל כאן נשתנה איכות התקיעה דאם התרועה היא גנוחי הרי היא תקיעה שלאחריה ואם היא ילולי היא תקיעה שלפניה: